הספרנים - זוג מנצח: על פועלה הנשכח של יהודית מונטיפיורי

שמו של משה מונטיפיורי מוכר כמעט לכולם, אבל שמה של אשתו – שהייתה עשירה יותר, מקושרת יותר ופעלתנית לא פחות – כמעט שנשכח. רעות אודם, חוקרת ירושלים ודוקטורנטית מאוניברסיטת בר אילן מספרת לורד ליון-ירושלמי על חייה ופועלה של יהודית מונטיפיורי ובסוף הפרק – הפתעה קולינרית מלפני מאתיים שנה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/09/2022.

[פתיח ג'אזי קיצבי עם נקישות אצבע]

קריין: "הספרנים" - הפודקאסט של הספרייה הלאומית.

ורד: ‫‫טובים השניים מן האחד, אמר קהלת. ‫אמר וצדק. ‫ויקטוריה ודיוויד בקהאם, ‫ביונסה וג'יי-זי, ביל והילרי קלינטון, ‫אלו הם רק כמה דוגמאות לזוגות ‫מנצחים מוכרים, מוכשרים ‫ומוצלחים בני זמננו. ‫אבל מתברר שמודל הפאוור קאפל ‫אינו המצאה של העידן החדש. בני הזוג שנכיר בפרק הזה מקרוב חיו לפני 200 שנים באנגליה ונחשבו כבר אז לפאוור קאפל הכי נוצץ ומשפיע ביהדות לונדון ובקרב בני המעמד העליון בממלכה הבריטית. קראו להם משה ויהודית מונטיפיורי והם היו צמד בלתי נפרד.

עליו בטח שמעתם. הוא עלה למרכבה, דמותו עיטרה את שטר 10 לירות בשנות ה-70, ולא פחות מחמש שכונות בירושלים קרויות על שמו. על יהודית זוגתו שמעתם הרבה פחות, אם בכלל. רק שני רחובות קרוים על שמה בירושלים ובתל אביב, ואפילו את שם הגשר שנבנה מעל נתיבי איילון, גשר יהודית, שינו לאחרונה לגשר נבון. אז איך קרה שדווקא מי שהביאה לנישואים האלו את הכסף הגדול, את הקשרים החברתיים, את המסירות ואת המחויבות הפילנטרופית נשכחה?

בפרק הזה נספר לכם על אחת הנשים היהודיות החזקות, המשפיעות והמעניינות ביותר שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-19. נכיר לכם את האישה שאמנם נולדה לאחת המשפחות העשירות ביותר באנגליה, אבל הצליחה להסתדר מצוין עם הקיץ הישראלי הלוהט, כשהיא רכובה על סוסים וחמושה באקדח. אספר לכם על הפגישות שקיימה עם צארים, מלכים, ואפילו עם האפיפיור, על היותה האישה הראשונה בארץ ישראל שישבה בעזרת הגברים בבית הכנסת וזכתה להכניס ספר תורה. ואם אתם חובבי קולינריה, חכו לסוף הפרק, גם שם יהודית מונטיפיורי תפתיע.

שלום לרעות אודם, חוקרת ירושלים, דוקטורנטית ויועצת תוכן.

רעות: שלום וברכה.

ורד: בואי נתחיל מהביוגרפיה של גיבורת הפרק הזה. כבר משלב מוקדם בחייה היה ברור שלא מדובר בבחורה רגילה, בטח שלא על רקע אנגליה הויקטוריאנית מלפני יותר מ-200 שנים.

רעות: ממש לא. תשמעי, היא נולדה ב-20 בפברואר 1784, בת רביעית לאחד מעשירי אנגליה, ללוי ברינט, ולאמא לידיה. מספרים עליה שעוד בילדותה היא הצטיינה במידות יקרות ואחת מהן היא המתינות ומנוחת הלב. שימי לב מה כותבים: "בעת אשר כל בני הבית היו נרעשים ונפחדים מפני צרה הקרובה לבוא, או בבוא פחד פתאום, הייתה יהודית שלווה ושאננה, ואומץ ליבה לא עזבה. ותאמץ ידיים רפות, ותרגיע רוחות נרעשות בדברי עליצות או בתקווה וניחומים." היא יודעת להתבדח כשצריך. "ובמקום שהיה אפשר לקדם פני הרעה, מצאה יהודית תמיד את העצה היותר טובה, ובמנוחה שלמה גילתה את דעתה איך למצוא את הדרך היותר נכונה להינצל מהרעה הנשקפה". זה אולי מילים גבוהות כאלה, אני קוראת מתוך "ספר הזכרונות לסר משה ויהודית מונטיפיורי", אבל שימי לב איך מתארים אותה, כמה מידות טובות יש לנערה כל כך צעירה.

ורד: כן, טוב, אנחנו גם זוכרים שבאותה תקופה באמת נשים בדרך כלל מה שנהוג היה לומר עליהן זה שהן או היסטריות או לא שקולות בקבלת החלטות, אז היא חרגה מה…

רעות: יש לה את זה, היא מובילה, היא יודעת להנהיג משפחה במובן מסוים, בסאבטקסט או שלא בסאבטקסט. אבל גם היא קיבלה חינוך ממש טוב.

ורד: כן, טוב, כשאת הבת של היהודי העשיר ביותר באנגליה אז הגיוני שאת למדת אמנות, ציור, נגינה, שפות. ובכל זאת, בגיל המופלג, במרכאות, או שלא במרכאות אז, היא כמעט בת 29 ועדיין לא נשואה.

רעות: נכון. ואולי צריך להכניס את זה לאיזשהו קונטקסט שבו בתחילת המאה ה-19 נשים ממש לא מגיעות לגיל 28 לא נשואות. אם נקביל את זה לנשים הירושלמיות, זה אמנם גם יבשת אחרת וגם דפוסי חיים אחרים, אבל בירושלים של ראשית המאה ה-19 מחתנים את הבנות בגילאי 14. 16 כבר נחשבת רווקה זקנה. יהודית מונטיפיורי, באנגליה, בגיל 28 בוודאי כבר לא… לא מחכה ולא מצפה לחתן, כי כנראה היא בעצמה התייאשה.

ורד: אבל אז…

רעות: ואז מגיע האביר על הסוס הלבן. ולא סתם אביר - סר משה מונטיפיורי. מונטיפיורי, mountain flower, נכון, זה תרגום כזה. הוא מגיע מאיטליה, ממשפחה איטלקית, אל אנגליה, ומאיזושהי סיבה, שאנחנו לא יודעים עליה, הם מתחתנים.

ורד: בואי נזכיר רק שכנראה הייתה לה איזושהי נכות קלה, נכון?

רעות: כן.

ורד: ברגל.

רעות: [מהמהמת להסכמה]

ורד: ושהיא נחשבה, שוב, לאולי דעתנית מדי. ויכול להיות שזה ככה משהו שקצת עיכב לה את הנישואים, עד כדי כך שאבא שלה בצוואה שלו הכניס אותה באיזה מין סאבטקסט למטה שהיא כנראה תישאר רווקה כל החיים.

רעות: יש מצב כזה. זאת אומרת, על הנכות אנחנו יודעים בוודאות שהייתה איזושהי נכות. ולגבי האופי, תראי, בסוף אנחנו קוראים מספר הזיכרונות לכבודם, אז ברור שהיו צריכים לכתוב את הכל מאוד-מאוד יפה. אז להגיד על האופי אנחנו לא יודעים. מה אנחנו כן יודעים? שבאמת לא החסירו מחינוכה שום דבר. היא דיברה צרפתית ואיטלקית, והיא ידעה אפילו עברית. תפילות מציינים שהיא ידעה בעל פה, פרשות שבוע. אפשר רק לקוות שבאמת זה לא מה שעיכב את השידוך, אולי באמת רק הנכות. שימי לב שגם יש פה נישואין בין שתי עדות.

ורד: נכון.

רעות: משה מונטיפיורי, שהוא ספרדי, ויהודית כהן, שהיא אשכנזיה. זה גם לא מאוד מקובל באותה תקופה.

ורד: והם גם מגיעים מרקע שונה. זאת אומרת, היא מגיעה מבית, כמו שציינו, ממשפחה שנחשבת למשפחה העשירה ביותר. מונטיפיורי אז מגיע ממשפחה ממעמד פחות או יותר בינוני, גם מבחינת ההשכלה שלו, הוא סיים ללמוד, נדמה לי בגיל 12 הוא נאלץ לצאת לפרנס?

רעות: נכון.

ורד: והיא מגיעה… יש פערים מה שנקרא לטובתה.

רעות: יש פערים, אבל תשמעי, איכשהו זה עובד להם ממש-ממש טוב. ברמה כזאת ש… ביום ל' בסיוון, בשנת 1812, בא מונטיפיורי בברית הנישואין עם יהודית. "והיום הזה", כותבים שהוא היה היום "היקר והנכבד מאוד בעיני מונטיפיורי כל ימי חייו". זה מעניין כי בתחילת הנישואין זה נורא קל להגיד שיש פרפרים, אבל פה עד סוף ימיו הוא הוקיר את יום הנישואין שלהם. "בכל פעולה חשובה", כך כותבים, "אשר פעל ועשה מונטיפיורי לטובת הכלל או הפרט, בכל מעשה טוב ומעשה צדקה, התכוון מונטיפיורי תמיד לקבוע את התחלת המעשה והמפעל ביום הזיכרון לחתונתו".

ורד: יפה, הוא הפך את יום הנישואים שלו ליום המזל העסקי שלו, נכון? כאילו היום היינו אומרים לחתום חוזה שכירות לדירה, לקנות מכונית, משהו ביום הנישואים, שזה יום המזל, שזה…

רעות: שזה גם יופי של דרך לא לשכוח את היום הזה.

ורד: [צוחקת] נכון.

רעות: אני חייבת להקריא לך משהו שהוא כותב 32 שנים אחרי החתונה. זה באמת פז"ם מטורף. "היום חלפו ל"ב שנים למן היום אשר זכני אל-שדי אלוהי ישראל, בטובו הגדול, לתת לי את יהודית היקרה לאישה". שימי לב שהוא מודה פה לאלוהי ישראל על זה, הוא רואה בזה ממש משהו שיד השם הייתה בו. "אני חייב להודות להשם על החסד הגדול הזה אשר היה למקור אושרי בחיים. למן היום הראשון לזיווגנו ועד היום הזה מצאתי תמיד סיבות חדשות לאהוב ולכבד את אשתי יותר ויותר". הוא נותן לנו פה טיפים לזוגיות שרלוונטיים עד היום.

ורד: לגמרי! ואני אגיד לך גם יותר מזה, זה מעניין מאוד מודל הנישואים הזה שמבוסס על חברות, כי כל מי שקרא, את יודעת, את… נגיד ג'יין אוסטן, "גאווה ודעה קדומה", "תבונה ורגישות", או אפילו צפה בסדרה "ברידג'רטון", יודע שנשים היו נתונים ללחצים חברתיים מטורפים, ושנישואים בסוף היו עסקה.

רעות: [מהמהמת להסכמה]

ורד: עסקה כלכלית, עסקה אינטרסנטית. ופה זוג מתחתן מתוך ממש חברות אמת.

רעות: או משכיל לבנות אחת כזאת, שזה באמת מאוד חריג לתקופה ולזמן. אנחנו גם נראה בהמשך אם גם בעסקים הם הצליחו להשתלב זה עם זו. אבל אם נחזור שנייה אחת ל"ב שנים אחורה, לראשית ימי הנישואים שלהם, אפשר להגיד שהם בהחלט הגיעו עם איזשהו פער דתי. זאת אומרת, יהודית מגיעה מבית מאוד-מאוד דתי, כשמשה מונטיפיורי, לפחות בראשית חייו, לא היה כל כך דתי. שימי לב שביומן שלה, אם נציץ רגע פנימה, בירח הדבש היא פתאום כותבת: "לא ידעתי כמה מאושרת אהיה, כפי שגיליתי שמוֹנְטִי היקר שלי נוטה לאדיקות". אז גם גילינו מה שם החיבה שלו.

ורד: כן.

רעות: מונטי. והיא גם כל כך שמחה לראות שהוא מגלה סממני אדיקות כמוה.

ורד: אז אנחנו מכירים את הטיפוסים האלה, שהיום היינו מכנים אותם מוצ'ילרים, אנשים שכל הזמן יוצאים למסעות וטיולים. מתברר שגם בני הזוג מונטיפיורי היו כאלה. במהלך 50 שנות נישואיהם הם יצאו ליותר מ-40 טיולים ומסעות. אנחנו מדברים על תקופה שאין מכוניות, וכמעט אין רכבות, והרבה שודדי דרכים. הם מאוד אהבו מסעות, נכון?

רעות: מאוד אהבו מסעות. וצריך אולי להגיד את זה, במיוחד לאור העובדה שהיה להם בית מאוד נוח באנגליה. הם גרים בעיר רמסגייט. והבית של מונטיפיורי נקנה לא בגלל הבית, אלא בגלל החממה שלידו. מדובר בחממה שהייתה כנראה הכי יפה באנגליה. אני יודעת את זה כיוון שלמלכה ויקטוריה, שהייתה אז נסיכה, אותה ויקטוריה מהסדרה "ויקטוריה" לצופי נטפליקס, לויקטוריה הנסיכה יש מפתח לחממה של מונטיפיורי ושמה היא הולכת לשחק. זה גם מראה על יחסי… יחסים מאוד-מאוד טובים בין שתי המשפחות, אבל בעיקר על היופי של החממה. ולעזוב בית כזה בשביל לנסוע בדרכים כל כך הרבה פעמים זה גם אומר משהו.

ורד: אז ב-1827 הם מגיעים פעם ראשונה. כתיירים, עדיין לא כפילנתרופים ולא כתורמים. מה קורה שם שזה בעצם יהפוך למסע אחד מתוך רבים?

רעות: תראי, כשאנחנו מטיילים במשכנות שאננים, כשאנחנו מספרים ברחובות ירושלים על בני הזוג, אני אוהבת להגיד שהוא בכלל לא רצה לבוא. זאת אומרת, בפעם הראשונה כנראה שמי שדחף את ה… את הטיול לארץ הקודש זאת היא. כי אם אמרנו שהדרכים הן לא נוחות, לארץ ישראל בכלל לא מגיעים בזמן הזה. ומי שכבר בוחר להגיע מגיע עם כרטיס לכיוון אחד. זאת אומרת, להגיע כמבוגר ולמות ולהיקבר בהר הזיתים. לבוא לטייל, לבוא לבחור לטייל בארץ ישראל, זאת בחירה מאוד-מאוד משונה. אבל כנראה שהיא הציקה מספיק כדי שהוא יסכים להתלוות אליה למסע הזה, שהופך להיות מסע אחד מתוך חמישה שהם עושים ביחד לארץ הקודש, שבעה שהוא עושה בעצמו, שניים לאחר מותה. מה הם מוצאים פה? הם מוצאים עזובה והזנחה. יש פה בארץ רק את ארבעת ערי הקודש ב-1827. וכשיהודית מונטיפיורי מגיעה כנראה לשער יפו, היא יורדת מהסוס, לא מהכרכרה. המרכבה הגיעה בשלב מאוחר הרבה יותר לארץ.

ורד: לא בתקופה שהיא הייתה בחיים, כי לא היו דרכים שהיה אפשר לנסוע עם אותה מרכבה מפורסמת מהשיר.

רעות: נכון מאוד. אבל נקדים את המאוחר ונגלה שהיא באמת מגיעה לפה רק לאחר מותם.

[הקלטה] מתוך "השר משה מונטיפיורי" בביצוע יהורם גאון:

♪ והוא עלה למרכבה ו"דיו" לסוסים אמר

ופה מתן בסתר ושמה נדבה

פה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה

ולכל היהודים שמחה וגאווה

וכל הכבוד לשר, וכל הכבוד לשר! ♪

רעות: בזכות בוריס שץ, שהיה אז מנהל "בצלאל", והוא זה שמביא את המרכבה של מונטיפיורי לארץ. כשהוא שומע שאחרי מותו של מונטיפיורי משחררים את העיזבון שלו, ואז הוא מוצא שם את הכרכרה והוא אומר, "וואי זאת הכרכרה של מונטיפיורי, יש לזה ערך, חייבים להביא את זה לארץ". אז יהורם גאון כשהוא שר ש"הוא עלה למרכבה ודיו לסוסים אמר" זה שיר מהמם, אבל זה לא…

ורד: לא רלוונטי.

רעות: לא כל כך קרה באמת.

ורד: לא מה שקרה פה, כן.

רעות: בכל מקרה, כשיהודית מונטיפיורי מגיעה, היא יורדת מהסוס ועושה שני דברים. הדבר הראשון זה מרימה את שולי שמלתה, והדבר השני זה סותמת את האף. כי במחילה מכבודכם, השומעים, ירושלים הייתה אז מאוד-מאוד לא נעימה להיכנס אליה, להסתכל מה קורה בפנים. הייתה עזובה מאוד גדולה, ריחות לא נעימים. ובמקום לעשות אחורה פנה, היא נכנסת, וירושלים גם נכנסת לה ללב.

ורד: נכון. אבל היא גם כנראה מגיעה לקבר רחל, כי היא… צריך להגיד, היא הייתה עקרה.

רעות: [מהמהמת להסכמה]

ורד: לא היו לה ילדים. וקבר רחל הופך להיות משהו מאוד משמעותי לאורך כל החיים שלה.

רעות: נכון. היא מאוד מזדהה עם הדמות של רחל אמנו, כעקרה. אני מניחה שבביקור הראשון אולי היא עוד חשבה שיש לה איזה סיכוי, אבל מביקור לביקור היא הבינה שהיא באמת הולכת והופכת להיות דומה לרחל, בטח למי שמתחתנת בגיל מבוגר במאה ה-19. והחיבור שלה לרחל ילווה אותה עד מותה, כש… היא גם מקפידה לבקר בקבר רחל, היא גם מבקשת לשפץ את קבר רחל, וגם אחוזת הקבר שלה נבנית בדמותו של קבר רחל.

ורד: אפשר להגיד שהם בעצם חטפו פה איזשהו סוג של סינדרום ירושלים.

רעות: בין הביקור הראשון לשני קורה משהו מאוד מעניין. כותבים על זה בספר המסעות שלהם, ש"בצעירותו לא היה מונטיפיורי יהודי שומר מצוות. אך למן ביקורו הראשון בירושלים התקרב מאוד לדת ולמסורת. מאז קיימו בני הזוג אורח חיים אדוק. הוא הקפיד לקחת עמו שוחט למסעותיו בעולם כדי שיוכל לספק בשר כשר, ולאירועים ונשפים אליהם הוזמן עם שועי עולם נהג להביא מזון וכלים משלו". זאת אומרת שהביקור השני בירושלים כבר הופך להיות הרבה יותר משודרג מבחינה קולינרית. היינו אולי שמחות להצטרף אליו.

ורד: אני רוצה רגע להתעכב על הביקור השני שלהם בארץ ישראל בקיץ 1838. זה ביקור שהתקיים בעיצומה של מגפת הכולרה, והם מגיעים אחרי חודשים רבים, בשיא החום. אמנם הכסף המזומן שהם מביאים איתם ממש מציל אנשים מחרפת רעב, אבל זה מסע מאוד לא פשוט. שניהם היו חולים, נדמה לי שגם המשרתת האישית שלה מתה בסיום המסע הזה. אבל מה קורה בו, מה קורה במסע השני?

רעות: הם פתאום מגלים את הכוח שלהם. גם יהודית מאוד נהנית מהמסע הזה, ברמת הטבע. הם מטיילים בכל מיני אזורים, הם מגיעים ליד נתניה, והיא מתפייטת ומספרת איך הכרמל כזה… הכל נראה כל כך טוב. שימי לב שאת סיפרת על המגפה הקשה, ובואי נראה מה היא כותבת על אותו מסע ואותה מגפה ואותו קושי פיזי מאוד גדול: "בשעה השישית הגענו אל הכיכר הטוב והנחמד אשר ישתרע עד הכרמל. השדות אשר בסוף הכיכר הזה והכפר אום ח'אלד וצאן ובקר אשר רעו שם ובארות מלאות מים מתוקים אשר הופיעו לעינינו בעת שאור הירח אשר יקר יצא מבין העננים והוציא את קווי אורו בסביבותינו, כל אלה נראה בעינינו כמחזה יקר אשר המשורר והצייר יתבוננו עליהם בעין פקוחה. ושם פרשנו את אוהלינו ללון בלילה". אחותי, אין דרכים, יש מגפה שמשתוללת, ואת ליד נתניה, בואי. ובכל זאת היא מתארת את הכל במין התפייטות כזאת כאילו היא מינימום בשוויץ. באמת היה לה סינדרום.

ורד: אה, כן, כנראה. אנחנו יודעים שבכלל הם הקימו… הם לא נכנסו לתוך הערים בגלל המגפה ואז הם הקימו פשוט מתחם של אוהלים כל פעם מחוץ לערים, באמת בשביל לא להידבק. וגם, דיברנו על שודדי דרכים, היא נושאת אקדח, היא צריכה לשמור על עצמה. היא רוכבת על סוסים, על פרדות. זה לא בדיוק מה שהיא גדלה ועשתה כל חייה כנערת תפנוקים…

רעות: ממש לא.

ורד: מהמעמד העליון.

רעות: נכון. ובאמת במסע הזה הם פוגשים… יש להם הזדמנות לתת הרבה מאוד עזרה לאנשי הארץ כולה. יהודי שפרעם פונים אליהם בבקשה לעזרה, פונים לשניהם. וגם בצפת הם מקיימים איזשהו מפגש, שאפילו מצאת תמונה שלו, נכון?

ורד: נכון, יש עדות מעניינת שגם הוכיחה שוב שתמונה אחת שווה אלף מילים. זה ציור שמתאר את חלוקת הכספים שלהם לנזקקים. ובציור רואים שורה של יהודים בלבוש ארץ-ישראלי של פעם בתור לקבל כסף, צדקה, ומאחורי השולחן את משה, שמסתכל עליהם, ולצידו את יהודית, שהמבט שלה מופנה אל עבר ערימת הכסף המזומן שעל השולחן. ובעצם מה שמשתקף מהציור הזה זה שבעצם היא… היא זאת שבתכלס מפקחת על חלוקת הכסף.

רעות: את יודעת שזה מזכיר לי משהו שכתבו עליה דווקא בצעירותה. היא נדרשה לנהל את בית ההורים באיזשהו שלב, וכתוב ש"בהגיע תורה להנהיג את עסקי המשק בבית אביה, הקפידה לרשום בדיוק בספר החשבונות גם את ההוצאה הקטנה שבקטנות. וכשם שידה הייתה פתוחה לרווחה לכל עני ונצרך הדורש עזרתה, כן קפצה את ידה מהוציא אף פרוטה אחת שלא לצורך". היא ילדת תפנוקים אבל יש לה חוש עסקי מפותח כנראה.

ורד: מחושבת, עם שתי רגליים על הקרקע, מאוד… ככה עם איזשהו סנטר פנימי כזה, ומאוד תכליתית.

רעות: כן. ואולי התמונה הזאת שסיפרת עליה באמת מראה כמה הם היו שותפים עסקיים, ולא רק חברים טובים. והיא לא רק נלוותה אליו למסעות, אלא באמת היא יושבת ביחד איתו, הם מחלקים את הכסף ביחד. כשיהודי שפרעם פונים הם פונים לשניהם, זאת אומרת, הם מנהלים את ה…

ורד: אני מניחה שגם היהודים בארץ ידעו שבסופו של דבר מהצד שלה יש כל מיני קשרי נשואים עם משפחת רוטשילד, כך שבסופו של דבר…

רעות: שווה להם.

ורד: שווה להם, כן. הכסף שהם מביאים הוא כסף שבסופו של דבר הגיע לא מעט בזכות הצד המשפחתי שלה, ולא שלו. ובעיתונות של אותה תקופה, בעיתונות העברית, יודעים מאוד להעריך את הפילנתרופיה ואת חלוקת הכספים הבאמת מאוד-מאוד משמעותית הזאת. בואי נקרא משהו מעיתון "המגיד", נקרא ממש שני בתים ממנו, אבל מאוד מפרגן ומאוד אופייני לסיקור של הביקורים שלהם ושל הפילנתרופיה שלהם בארץ ישראל. וככה זה הולך: "שיר לשר משה מונטיפיורי ורעייתו - פיזרת הון אין קץ, זרע צדקה זרעת, הן תאכל מפרי העץ אשר בחיים לכאן נטעת. העץ הזה אף אם יזקין מגשם נדבות עוד יציץ פריו. אשריך משה ויהודית, אשת חיל, אשריכם שוחרי טוב, חסד ואמת יומם וליל. מטעיכם יישאו כגפן פורייה, ברכות שמיים לראשך יהודית הטרה ממגד שמיים, מטל נפש זכה, וברא אשר בירך את משה כשמש. עת יינטו צלליה עוד תפיץ אורה ומרפא בכנפיה". תשמעי, זה לא טריוויאלי, אנחנו מדברים על לפני 200 שנה, לפרגן לאישה במידה שווה כמו לבעלה.

רעות: ויותר מזה, קהילת ירושלים מקבלת אותם בזרועות פתוחות שבאמת עד היום אפשר להרים על זה גבה. אנחנו מדברים על תקופה שבה תקנות ירושלים לא מאפשרות לנשים לעשות הרבה. תקנות ירושלים הן התקנות… הקודקס ההתנהגותי שמחייב את חברי הקהילה. ובתקופה הזאת תקנות ירושלים מבקשות מנשים שלא לצאת לבד אל השוק, אלא רק יחד עם גבר. הן חייבות להיות עטופות, כמובן. והן אפילו לא מבקרות בבתי כנסת. נשים מגיעות לבית כנסת רק מעל גיל 40 ורק בראש השנה ויום הכיפורים, מה שנקרא ימים נוראים. זאת אומרת, אין להן גישה ישירה אל הקודש. יהודית מונטיפיורי, שמקבלת כאלה שירי הלל בעיתונות, מקבלת את אותו הכבוד גם בתוך הקהילה, על ידי אנשי הקהילה בבתי כנסת. היא כותבת ביומן שלה שהם מבקרים בשישה בתי כנסת, ספרדים ואשכנזים. זאת אומרת שאי אפשר להגיד שיש עדה שהתנערה מהם. כולם רצו להסתופף בצילם, כי הם באמת ידעו שזה שווה להם, אבל הם גם עשו להם את הכבוד המגיע להם, במה שיהודית מונטיפיורי מחשיבה ככבוד גדול. "באחד מהם", היא כותבת, באחד מבתי הכנסת, "ניתנה לי הזכות להדליק ארבע מנורות לפני המזבח ולהניח פעמונים על ספר התורה". מה זה המזבח שהיא מתכוונת אליו? אז כנראה שזה באמת או ארון הקודש או הבימה, אבל זה שמכניסים אותה לתוך עזרת הגברים ומאפשרים לה את הנוכחות הזאת, שלא התאפשרה לאף אישה בירושלים באותה תקופה, מלמד באמת אולי על הכרת הטוב של הקהילה הירושלמית כלפי בני הזוג הזה.

עוד היא כותבת ש"נשות ירושלים מגיעות אליי במיוחד בבקשת עזרה וצדקה. הן מפצירות בי לעמוד בראש מוסד צדקה". זה זמן שבו נשים ירושלמיות, למרות התקנות, מתחילות להתאגד בכל מיני אגודות ולהקים ארגוני עזרה וחסד. על חלקם אנחנו נשמע בהמשך, כמו בית החולים "עזרת נשים" שהוקם על ידי כמה נשים ירושלמיות, ומוסדות אחרים. והן אומרות לה, בואי, אנחנו רוצות אותך איתנו. היא… היא מעדיפה את השיטה הרגילה, זאת אומרת אם דיברנו ככה מסביב, אז בני הזוג מונטיפיורי עושים פילנתרופיה אבל לכיוון אחד - הם מגיעים כדי לתת כסף.

ורד: בהקשר הזה של היחס המיוחד שהיא קיבלה מהרבנים בירושלים, מסתבר שזה כנראה לא היה רק בירושלים, כי יש אירוע שהיא מתארת ביומן שלה שקרה גם בצפת. שבאחד הביקורים שלהם הזמינו את משה להגיע להכניס ספר תורה, הוא לא הרגיש טוב, ואז היא כותבת שהיא מתגייסת להחליף אותו. היא צועדת ביחד עם האדמו"ר, אדמו"ר חרדי, מתחת לחופה, בתהלוכה שעוברת ככה ברחובות צפת. וכשהם מגיעים לבית הכנסת מושיבים אותה ליד האדמו"ר, מול ארון הקודש, ונותנים לה את הזכות להחזיק ספר תורה. כמה זה מיוחד וחריג?

רעות: כמו שהיום זה מיוחד וחריג, רק באקסטרים. זאת אומרת, שימי לב, זה מדובר בקהילה שנשים לא נכנסות לבתי כנסת, כמו שאמרנו, הן לא מגיעות אפילו לעזרת הנשים. וכאן היא מקבלת את כל הבמה. זה היא והוא, אבל במקרה הזה היא בלבד. מה שמראה שבאמת קהילת ארץ ישראל כולה, לא רק הקהילה הירושלמית, כמו שאמרת, אלא קהילת ארץ ישראל כולה מחבקת את בני הזוג, מודה להם, ומאפשרת להם אפילו לעשות שינויים קטנים באורח החיים המסורתי הרגיל, בין אם זה בתוך בית הכנסת, אבל לא רק. יהודית מונטיפיורי קשה לה מאוד לעמוד מהצד ולראות את הנשים בירושלים של אותה תקופה. לא יודעת כמה היא מגיעה עם אג'נדה פמיניסטית, כמו שהיא מגיעה עם אג'נדה של בואו… היא מגיעה עם הדפוסים שאיתם היא גדלה בבית. דיברנו על זה שהיא דיברה הרבה מאוד שפות, היא הייתה מאוד משכילה, היא ידעה מתמטיקה טובה, וכאן היא בעצם פוגשת חברה שלא מחנכת את הבנות.

ורד: חברה אורתודוקסית.

רעות: חברה אורתודוקסית, שבה ילדים ילכו לתלמוד התורה בגיל 5, אבל בנות לא. בנות בנות 12 הן כבר אימהות. ואת זה היא מנסה לשנות. מה שבעצם עושים בני הזוג מונטיפיורי זה מקימים בית ספר לבנות. ראשית החינוך לבנות בארץ ישראל בכלל, אפשר להגיד הזרע הראשון שלו נזרע על ידם.

ורד: הפעילות שלהם לא הייתה רק בקרב יהודים, ולא רק בארץ ישראל. הזכרנו, הם נפגשו עם הצאר הרוסי, ועם הסולטן הטורקי. ועם האפיפיור. הייתה איזושהי פרשה שהסעירה את כל העולם היהודי בעניין של חטיפת ילד והטבלה שלו, והם הגיעו לנסות לשכנע אותו לסייע, זה לא כל כך עזר. אבל הם לא… הם לא פעלו רק בדברים שקשורים לארץ ישראל ולא רק בקרב יהודים. אני כן רוצה להתעכב רגע במעורבות שלהם בעלילת הדם בדמשק ב-1840, שזה סיפור שבעצם הופך אותם לסלבריטיז בכל העולם היהודי, כי שם הם ממש מצליחים. מה, מה קורה שם?

רעות: נכון. האמת שעלילת הדם בדמשק נכנסת גם לשיר של יהורם גאון, מה שבאמת עושה אותה מרכזית מאוד בעלילה. ב-5 בפברואר 1840 נעלמים שני אנשי דת נוצרים. לא יודעים מה קרה להם, אבל הקונסוליה הצרפתית שבדמשק והקהילה הנוצרית כולה מאשימים את הקהילה היהודית שחטפו אותם ורצחו אותם למטרות פולחן. מכינים מהדם מצות, את ה… את הסיפור הזה אנחנו מכירים. אבל בדמשק הדברים האלה לא עוברים חלק. ראשי הקהילה היהודית כולה נעצרים והם מתחילים לעבור עינויים. לא כולם בכלל שורדים את העינויים האלה. כשה… אנשי דמשק לא עוצרים רק את אנשי הקהילה, אלא גם את נשות הקהילה. זה אומר שגם נשים עוברות עינויים, נשים צריכות לצפות בבעלים שלהן עוברים עינויים. ויש רעש גדול, כמו שאמרנו, בעולם היהודי. דעת הקהל כולה נוטה כנגד היהודים, זאת אומרת, באמת מאשימים אותם. זה נורא קל, כי אנחנו יודעים שגם במאה ה-19 יש אנטישמיות מאוד-מאוד גדולה. ונשות הקהילה היהודית בדמשק פונות במכתב ליהודית מונטיפיורי ומבקשות את עזרתה. אנחנו יודעים שהיא כנראה באמת עזרה ופעלה, כי אחר כך הן יודעות להגיד לה תודה, וכותבות לה באופן אישי, אנחנו מודות לך. במכתב שהן חתומות עליו הן כותבות תודה רבה וגדולה על הפעולות שהיא פעלה עבורן, כדי לבטל את…

ורד: לסיים את הפרשה.

רעות: את עלילת דמשק. וכמו שאמרת בצדק, אחרי סיום ה… סיום העלילה בצורה טובה, הם יוצאים במין מסע שהוא כמו מסע ניצחון. ומקבלים אותם בירושלים בחזרה "12 גברים יהודים גבוהי קומה, לבושים מעילים ארוכים ושחורים וחבושים תרבושים אדומים, ובידיהם שתילים ירוקים, אשר שורשיהם נעוצים בסירי חרס". זאת אומרת, ממש עומדים פה במין מצעד כזה לקבל אותם ונוטעים עצים לרגל ההצלחה הגדולה שלהם. היה כאן דבר מאוד גדול שהם הצליחו לעשות.

ורד: מסע הניצחון הזה, אגב צריך להגיד, גם המשיך בכל רחבי אירופה בקהילות יהודיות.

רעות: [מהמהמת להסכמה] נכון מאוד.

ורד: הם אהבו… הם אהבו לצד הפעילות הבאמת פילנתרופית חשובה והצדקה והכסף הגדול שפיזרו, הם אהבו ש…

רעות: הם ידעו מה הם שווים.

ורד: שמפרגנים להם ושמתייחסים אליהם בכבוד. אני רוצה להקריא לך קטע, שאולי ישמע ככה קצת ביקורתי, אבל צריך להזכיר שמי שכתב אותו זה מי ש… ד"ר אליעזר הלוי, שהיה היועץ שלהם…

רעות: העוזר שלהם.

ורד: היחצ"ן, הפובליציסט, העוזר המתרגם, איש מאוד-מאוד מקורב.

רעות: שליווה אותם בכל המסעות.

ורד: לגמרי. ובואי תשמעי מה הוא כותב על ה… גם על התכונה הזאת של הזוג מונטיפיורי.

רעות: [מהמהמת להסכמה]

ורד: "שר העיר בחברון בא לבקר את מונטיפיורי, ויביא איתו מנחה ארבע צאן. מונטיפיורי ורעייתו נתנו לו לחכות מחוץ לאוהל עד אם כלו לאכול את ארוחת הבוקר, ואחר יצאו אליו; אבל לא קיבלו מנחתו, כי קצפו עליו יען אשר לא קידם פניהם בכבוד הראוי להם בבואם חברונה. השר ראה כי עשה מידחה, וביקש מהם סליחה ומחילה וירבה להתנצל, ויאמר כי חטאת ראשי הקהילה היא אשר לא קדמו להודיעו את דבר בוא האורחים הנכבדים. אז האיר לו מונטיפיורי את פניו ויקבל מנחתו. מונטיפיורי שאל את השר האם יוכל להביאם אל מערת המכפלה, אבל לא יכל להציל מפיו תשובה ברורה. ממחרת היום ההוא בא שר העיר עוד הפעם להתנצל על אשר לא יצא לקדם פניהם, וגם הבטיחם ללכת איתם אל מערת המכפלה".

רעות: יש פה דרמה.

ורד: יש פה זוג שמאוד מודע לכוח שלו, להשפעה שלו ו…

רעות: ובא ואומר, תכבדו אותי בצורה שמתאימה לי.

ורד: וזה מביא אותי קצת גם לביקורת. צריך להגיד ביושר שיש היום לא מעט היסטוריונים שרואים את הפעילות הפילנתרופית שלהם בעין ביקורתית.

רעות: בסופו של דבר הם נותנים כסף, מה שאומר שהם נותנים דגים ולא חכות, כמו שאוהבים להגיד היום בארגון "פעמונים". זאת גישה קצת מודרנית להסתכל עליה בירושלים של המאה ה-19. זו תקופה שבה אנשי ירושלים רגילים לשיטת החלוקה, כסף שמגיע מיהדות העולם ומתחלק בצורה שווה יותר או שווה פחות בין אנשי ירושלים. כשהתמה שמובילה את השיטה הזאת היא שותפות הגורל. כולם… לא כל יהדות העולם יכולה לגור בירושלים, אבל אנחנו אנשי ירושלים זכאים, מגיע לנו לקבל מכם את העזרה הזאת, כי אנחנו כאן בשביל כולם. מין אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.

מהצד השני, באמצע המאה ה-19 מגיע לירושלים רבי דוד בן שמעון, הצוף דב"ש, שמנהיג את העדה המרוקאית. והוא באמת יהיה הראשון או בין הראשונים שאומרים אנחנו לא יכולים רק לתת דגים, אנחנו צריכים לתת חכות, ללמוד מקצועות ולשדל את אנשי ירושלים לעשייה. וכאן באמת המחקר המודרני יבוא ויגיד למה הם לא היו ראשונים. הם היו ראשונים בהרבה דברים, הם הראשונים להביא את הרפואה לירושלים, באמצעות רוקח שהם מתעקשים לשלוח למרות שאנשי ירושלים אומרים להם, לא, תהילים זה בסדר.

הם מתעקשים לפתוח מוסד חינוכי למרות שכולם אומרים להם, לא, אנחנו לא צריכים את זה. הם אפילו מתעקשים לבנות שכונה מחוץ לחומות. ושימי לב שבשכונה מה הם מתעקשים לבנות חוץ מבתים? את תחנת הקמח. מי אמור להפעיל את תחנת הקמח הזאת? מי שמפעיל אותה זה זאב וולפנזון, זה יהודי. זאת אומרת, הם לא מצפים שהקהילה הערבית תפרנס אותם, הם מצפים מיהודיי ירושלים להתפרנס. מצד שני, זה תהליך שלוקח המון המון המון זמן, זאת קהילה שרגילה לעבוד אחרת והם, בעיניי, הם זורעים זרעים. יש מי שיגיד שהם לא עשו מספיק, וזאת באמת ביקורת.

ורד: כן, אחד ההיסטוריונים שביקרו אותו כתב עליו: "קשה לקבוע באיזו מידה נבנתה הארץ בזכותו של מונטיפיורי, אך אין ספק שהוא נבנה ממנה". זו האשמה לא קלה, כי בעצם עיקר הביקורת היום אומרת שהם לא מספיק עודדו יצרנות, עבודה, חקלאות, תעשייה. ולראייה, באמת רוב המפעלים שהם הקימו, אם זה בית הדפוס, אם זה בית הספר, אם זה החוות החקלאיות בצפון וביפו, לא החזיקו מעמד.

רעות: אני רוצה להציע אולי הסתכלות אחרת, ש… כמו שאמרתי, מה שלא היה לפני… וכן היה אחרי, אם באמצע היה ניסיון שלא צלח, הוא… הוא ההתחלה. וכשמגיעים לפה אנשי העלייה הראשונה, ב-1887, הם מוצאים בירושלים כבר שבע שכונות של יהודים שיצאו מהחומות. אבל אף אחד לא רצה לצאת מהחומות ב-1860. ואלמלא בני הזוג מונטיפיורי, שהתעקשו לא סתם, הם לא… הם בונים שכונה שעומדת ריקה. מי היום שמע על מישהו שבונה נדל"ן כדי שיעמוד ריק?

הם מוציאים מכספם וממונם ומתנגחים עם אנשי ירושלים ראש בראש כדי שדברים יקרו. כשמגיעים אנשי העלייה הראשונה וכבר יש טיפ - השכונות מחוץ לחומות, אה, אז פתאום החלוציות מתחילה? היא לא מתחילה שם, היא מתחילה בעבודות הקטנות, הקטנות, הקטנות. אומרים "שבע יפול צדיק וקם". אני חושבת שרבים מהניסיונות שלהם, גם אלה שלא צלחו, סייעו לירושלים, ובהתאמה לארץ כולה, לצמוח ולהתפתח בהמשך. ואם הם לא היו מתחילים אז זה באמת היה יותר קשה להמשיך. תשמעי, אנחנו כאן כבר הרבה דקות. ונהיינו קצת רעבות.

ורד: את מדברת על הספר שיצא ב-1846?

רעות: כן.

ורד: טוב, זה באמת סיפור מטורף. כי הספר הזה שנקרא "המדריך היהודי: מידע שימושי לבישול יהודי ומודרני" זה בעצם ספר הבישול הכשר הראשון, אי פעם.

רעות: [מהמהמת להסכמה] נכון, שנמצא כאן בספרייה הלאומית, ושהמחברת שלו היא "עלומה". זאת אומרת, במהדורות הראשונות אנחנו לא יודעים מי כתב אותו, אבל היום המחקר מייחס אותו ליהודית מונטיפיורי. ואפילו יצאו עותקים שחתומים תחת השם שלה - ליידי יהודית כהן-מונטיפיורי, שבו היא מחזיקה את שני השמות, שם המשפחה מבית אבא ושם המשפחה שלה לאחר נישואיה. שזה גם… מקדים את זמנה.

ורד: בהתחשב בעובדה שהתואר ליידי ניתן למעט מאוד נשים יהודיות באותה תקופה מצד אחד ושבספר יש כל מיני הצעות למתכונים מארץ ישראל, מפלסטינה, אז זה לא היה כל כך קשה לעשות את האחד ועוד אחד ולהבין שהיא עומדת מאחורי זה. מה, מה יש בספר הזה?

רעות: מה יש בספר באמת? אז בואי נפתח אותו ונראה, שהמחברת ממליצה לנו "להקפיד על פשטות בלבוש". היא כותבת ש"ידיים עדינות הן סימן לאלגנטיות ועידון", ש"יש להעריך את השפעת הדיאטה על העור". היא כבר מאותת לנו מהמאה ה-19. ועוד היא אומרת בחוכמתה: "הפנים והגוף הם האינדיקציה של הנפש". אז זה חלק מהדברים שיש, אולי באמת כדאי לקרוא אותו.

ורד: הוא מחולק לשניים, נכון? יש בו חלק אחד של מתכונים יהודיים שאפשר להכין על פי כל מיני כללי כשרות, מאכלים מספרד, הולנד, גרמניה. אבל אין בו כמויות ומידות, אגב, שזה קצת בעייתי, איך משתמשים בו.

רעות: אני אומרת לפי העין. [צוחקת]

ורד: לפי העין, מה שנקרא. ויש שם גם איזשהו הצע שאני מאוד אוהבת, שהיא כותבת שעדיף לא… לא לשים את כל התבלינים ולא… את כל התבלינים ב… תבשיל עצמו, אלא לתת לאנשים להוסיף בעצמם. היא כותבת, אל תוסיפו קטשופ וכל מיני דברים כאלה מלוחים, כי כל אחד והטעם שלו. החלק השני מוקדש לטיפוח.

רעות: [מהמהמת להסכמה] ושמה היא כותבת לנו ש"יש להקפיד על פשטות בלבוש". היא אומרת, "ידיים עדינות הן סימן לאלגנטיות ועידון, יש להעריך את השפעת הדיאטה על העור". עכשיו, שימי לב שזה מצחיק, כי בואי, גברת, הסתובבת קצת בארץ ישראל, הנשים פה מכבסות ומבשלות ועובדות, וידיים עדינות לא היה להן, גם לא קרם ידיים. אבל אלגנטיות ועידון בכל זאת מלווים אותה. ועוד היא אומרת, בסוג של חוכמת חיים כזאת, ש"הפנים והגוף הם האינדיקציה של הנפש".

ורד: צודקת.

רעות: כן, זה נראה לי עצה שרלוונטית עד היום הזה.

ורד: למה לדעתך היא כתבה את הספר הזה?

רעות: זאת שאלה טובה. תראי, היא… השאלה היא גם למי היא כתבה אותו, כי נשות ארץ ישראל לא כולן ידעו לקרוא ולכתוב.

ורד: טוב, זה ספר באנגלית, אז סביר להניח שהוא יותר מיועד לנשות המעמד העליון, היהודיות כמובן, באנגליה.

רעות: [מהמהמת להסכמה] אמרנו שהיא הייתה דעתנית, אמרנו שהיא השפיעה מאוד, אבל אולי זה היה איזושהי תוספת מעודנת לחוש העסקי המפותח… אולי מעודנת זאת לא המילה, אלא תוספת שבה היא מביאה את עצמה וערכים נוספים שחשובים לה, אם היא… אם היא ככה הסתובבה בעולם וראתה עולם, וחילקה הרבה מאוד כסף, והייתה פילנתרופית גדולה, בסוף היא אומרת, בסוף האדם הוא גם בתוך ביתו פנימה ויש לי גם מה להגיד בתחום הזה.

ורד: אני רוצה להציע אולי איזשהו נקודת מחשבה אחרת, כי אנחנו יודעים שהיא הייתה מאוד-מאוד אורתודוקסית.

רעות: [מהמהמת להסכמה]

ורד: ומאוד שמרה על כשרות, ויכול להיות שהיא כתבה את הספר הזה עבור האליטה היהודית שהחלה להיטמע בחברה הכללית, שהושפעה מאוד מה… אמנציפציה.

רעות: את אומרת גם כאן היא באה לשנות.

ורד: ובעקבות כך להקפיד פחות על דיני כשרות, ובעצם, היא בעצם אותתה להם, תקשיבו, אפשר לבשל ולהיות איש החברה הגבוהה היהודית באנגליה ועדיין לשמור כשרות?

רעות: אז זה צריך לבדוק, אם באמת המתכונים שלה מישהו ניסה אותם, או בכמה עותקים נמכר הספר. אבל יש כאן באמת איזושהי אמירה מאוד יפה גם לקהילה שממנה היא באה ואליה היא חזרה. אז אני הולכת איתך פה. את יודעת, שבסוף מגיע 120 של כל אדם.

ורד: כן, בשנת 1862, בגיל 78 יהודית נפטרה והיא נקברה ברמסגייט, בחלקת קבר, שכמו שאמרנו, היא ממש העתק מדויק של קבר רחל. ומבחינת משה אני מניחה שזה מכה איומה. החברה הכי טובה שלו, השותפה שלו.

רעות: זה מכה מאוד קשה. זה גם קורה רגע אחרי חתונת הכסף שלהם, שהם ציינו אותה בכתיבת ספר תורה. בשלב הזה היא כבר מאוד-מאוד חולה, ולמרות שקשה לה מאוד, היא חייבת לציין את יום הנישואים ואת החגיגות. וככה ממיטת חוליה היא קמה כדי לראות את כתיבת האותיות האחרונות בספר התורה. חודש או חודשיים אחר כך היא באמת כבר הולכת לעולמה.

מונטיפיורי כותב עליה שהיא "נשאה את מכאוביה באורך רוח כמלאך השם". בערב ראש השנה הוא מגיע מבית הכנסת, הוא מברך אותה, היא כבר במיטה, היא חולה מאוד, וגם היא, כותבים לנו בעיתון, "שמה את ידיה על ראשו לברכו". והיא אומרת לו, עכשיו תלך לחדר האוכל, תעשה קידוש. זאת אומרת, תן לסדר הטבעי להמשך. אבל כותבים לנו בפיוטיות מסוימת שרגע אחרי שהוא מסיים את הקידוש בא הרופא להודיע לו כי בא הקץ. "ומונטיפיורי וכל הקרואים מיהרו לחדר החולה לומר איתה וידוי. ונשמת יהודית הטהורה, הנדיבה והחסידה עלתה השמיימה".

עושים לה כבוד מאוד גדול גם בפטירתה. מביאים את הגופה שלה לרמסגייט, היא נקברת שם בחלקת קבר משפחתית, שכמו שאמרנו בהתחלה, אם דמותה של רחל אימנו מלווה אותה לכל אורך הזמן, אז גם חלקת הקבר שלהם נבנית בצורה דומה לקבר רחל. על הביקור שלה בקבר רחל היא אומרת, "לדעת שביקרתי בקבר רחל ואני רק אחת מתוך שש נשים אירופאיות שביקרו כאן, גרם לי להתרגשות עמוקה, יראה וכבוד". אז יש בזה משהו שכנראה מעניקים לה גם בסוף ימיה את החיבור הזה לדמותה של רחל.

ורד: הסיקור… צריך להגיד שהסיקור של מותה וההלוויה שלה זה משהו שמדווח בכל העיתונות.

רעות: היא אח"מית.

ורד: לאו דווקא העברית, גם בכלל. רואים את זה… אפשר לראות באתר העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית. כל העיתונים, כל העיתונים באירופה, בארץ ישראל, כמובן, המעט שהיו, כולם מדווחים על זה. יש… קטע, שוב, נקרא מעיתון "המגיד", שהיה העיתון העברי הראשון. אמנם הוא יצא בפרוסיה, אבל העיתון בעברית, אחד החשובים.

רעות: אחד החשובים, ואחד מאלה שסיקרו את הביקורים שלהם ואת היומנים שלהם, מגיליון 2 ועד 44 אפשר למצוא אותם שם בכל גיליון.

ורד: בהחלט. אז הנה מה שהם כותבים: "ביום ההוא, יום ראשון לשבוע, היו כל החנויות סגורות ואבל כבד היה לכל יושבי העיר". הכוונה ללונדון. "גם בבתי התפילות לנוצרים הזכירו הכמרים בדרשותיהם את שם היקרה לטובה ולברכה. מי יוכל לספור ולכנות [כך במקור] את מידותיה היקרות והנעלות ועל כולנה יראת השם הייתה הנזר על תכונותיה. גברה על כל אחיותיה בשמירת מצוות ופיקודי השם כמצווה ובמסורה לנו, דבר לא נעדר. עבדה את השם בשמחה וטוב, ידה הייתה פתוחה לכל שואל ולעמה ישראל הייתה אם נאמנה".

ולמרות כל מה שאנחנו מדברות כאן, זכרו של בעלה מאפיל עליה, על מורשתה. איך יתכן שהצלע כל כך משמעותית בזוג הזה נשכחה לאורך השנים?

רעות: זה קטע, כי הוא גם מאוד עושה הכל כדי שזה לא יקרה. זאת אומרת, מבחינתו מיום שהיא נפטרה הוא כותב ביומנים שלו, כל הזמן אני מנסה לחשוב מה היא הייתה אומרת לי לעשות. הוא פועל מתוקפה ומכוחה. הוא מקים לזכרה בית מדרש. והוא מקים קופת עזרה לנערות ונערים בירושלים. והקרן היא "קרן מזכרת משה ויהודית". מצד שני, את השיר כתבו עליו. ושירים, אנחנו יודעים, הם משמרי ההיסטוריה הטובים ביותר שלנו. מה שאומר שאם כתבו עליו ולא עליה אז היא איפשהו קצת נעלמה. אבל זאת פנייה אולי למאזינים שלנו. אני מניחה שאם מישהו יכתוב עליה שיר או ילחין את אחד מהשירים שנכתבו עליה לאורך המאה ה-19, יכול להיות שזה יהיה סוג של עדנה בשביל יהודית מונטיפיורי. אגב, צריך להגיד, בעניין הנצחה, שהוא תמיד מקפיד, מונטיפיורי, שכל השכונות שהם בונים, שאף אחת מהם לא נקראה על שמה, נכון? אנחנו מכירים את ימין משה, ואוהל משה, ומזכרת משה, וזיכרון משה, אבל אין אף שכונה לכבודה של יהודית. למרות זאת, הקרן שמקימה את השכונות נקראת "קרן מזכרת משה ויהודית". זאת אומרת, יש לו איזשהו ניסיון כן שהיא תהיה נוכחת בכל המפעלים האלה, גם אם השם שלה לא מוזכר.

ורד: זה גם עוד הוכחה לכך שההיסטוריה כנראה נכתבת על ידי מנצחים, ועד לפני לא הרבה שנים, את יודעת, היא גם נכתבה על ידי גברים, אז אה… אולי גם זה יכול להסביר איך הוא הפך לאגדה עוד בחייו, וכמובן גם לאחר מותו. והיא, שהייתה באמת הרבה יותר מבת זוג ושותפה, נשכחה עם השנים. אבל אני מקווה שבפרק הזה הצלחנו קצת להחזיר לה את…

[מנגינת הפתיח מתחילה להתנגן ברקע לסיום]

רעות: להחיות את דמותה של יהודית מונטיפיורי.

ורד: בהחלט. אני מאוד מודה לך, רעות אודם, חוקרת ירושלים.

רעות: תודה רבה, שמחתי להיות כאן. תודה לכם המאזינים שהייתם איתנו.

ורד: תודה גם ל-KeyPod הפקות. אני ורד ליון-ירושלמי, ואתם מוזמנים לשמוע את כל פרקי הסכת "הספרנים" בכל יישומוני ההסכתים ובפלטפורמות הדיגיטליות של הספרייה הלאומית. אפשר גם למצוא אותנו בחיפוש פשוט בגוגל, אתם מוזמנים להרשם באפליקציות הפודקאסטים של ספוטיפיי, גוגל ואפל ולקבל עדכונים על פרקים חדשים. להתראות.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה