קשה להאמין שהקוף הכי מופרע בתרבות הישראלית כבר בגיל העמידה. לפני 70 שנה הגתה הסופרת תמר בורנשטיין-לזר את הדמות השובבה, ומאז הפך קופיקו לגיבור תרבות המוכר בכל בית. הקשיבו איך פילס קופיקו את דרכו לצמרת.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/07/2021.
ורד: שנת 1993 הייתה מתסכלת ומטלטלת לסופרת הילדים תמר בורנשטיין-לזר. גיבור התרבות השעיר והפרוע שהיא הגתה ויצרה, קופיקו, יצא מהספרים שלה, ועתיד היה להפוך לדמות טלוויזיונית. תמר הייתה מגיעה לסט הצילומים מודאגת, כועסת וחרדה. לקרובים לה היא סיפרה שהיא פוחדת שסדרת הספרים האהובה שלה, ספרים אותם היא כותבת כבר עשרות שנים, הולכת לאבדון.
מפיק הסדרה החדשה, הבמאי, התסריטאי, כולם נחשדו בעיניה כמי שבמו ידם הופכים את קופיקו לדמות שטוחה ורועשת, כזו שלא תואמת את דמותו הספרותית. היא דאגה שאם הסדרה תיכשל, יגיע הקץ גם להצלחת הספרים. אבל היא טעתה, בגדול. למעשה, מאז שנות ה-90 קופיקו הפך מדמות ספרותית לאחד המותגים האהובים והמצליחים ביותר בתרבות הפופולרית בישראל. והשנה, מי היה מאמין? קופיקו כבר בן 70.
[שיר "קו קו קו קופיקו", מתוך הסדרה]
"קו, קו קו, קופיקו קו קו
אני כזה מצחיק, קופיקו קו קו
קו, קו קו, קופיקו קו קו
קוווווו קופיקו קו קו…"
ורד: ברוכות וברוכים הבאים להסכת "הספרנים". אני ורד ליון-ירושלמי, ואת הפרק הזה נקדיש לאחת הדמויות האהובות והמצליחות ביותר בישראל, קופיקו, שהשנה אנחנו מציינים 70 שנה להולדתו במוחה היצירתי והפורה של הסופרת תמר בורנשטיין-לזר. תמר נפטרה ביוני 2020, וארכיונה העשיר נמסר לספרייה הלאומית.
שלום לנגה ברק, בתה הבכורה של תמר, ולא פחות חשוב, מי שבהשראתה נוצרה נגה, הילדה המתוקה וחברתו הטובה ביותר של קופיקו.
זה נכון לציין את שנת 93', קו פרשת המים, השנה שבה קופיקו יצא מהספרים והפך לכוכב טלוויזיה, ובהמשך למותג של ממש?
נגה: לחלוטין. השנה הזו הייתה שנת המהפך, אם נקרא לזה כך. שנה קשה ביותר לאמא שלי, כמו שאת ציינת, אבל השנה שגם הפכה את קופיקו מדמות של ספר למותג-על.
ורד: ולאמא שלך המעבר הזה היה מאוד קשה, כי באמת לא היה לזה תקדים עד אז בתרבות הפופולרית, אנחנו נדבר בהמשך על ההצלחה המסחרית. אז איך היא הרגישה עם המעבר הזה?
נגה: סופרת, שכותבת הרבה מאוד ספרים, מקדשת את הספר ואת המילה הכתובה, מקדשת את פיתוח הדמיון של הילדים, ופתאום לוקחים את היצירה הספרותית הדמיונית שנראית שונה במוחו של כל ילד, והופכים אותו לדמות טלוויזיונית, כמו שאמרת בפתיח, החששות שלה לדמות טלוויזיונית שטוחה. היא פחדה שילדים יראו את הסדרה ויגידו "זה לא הקופיקו שדמיינו אותו".
ורד: והנה עברו 30 שנה, ומי היה מאמין איזו הצלחה. אז בואי נחזור ממש להתחלה.
נגה: אוקיי.
ורד: ההתחלה הייתה בשנת 1951. איך בכלל עלה הרעיון במוחה להמציא קוף מדבר, ממדינת חונטוזה הדמיונית שבאפריקה, שמגיע לישראל ומתחיל לעשות בלגנים?
נגה: מה שהיא סיפרה, שהרעיון היה, בעקבות ה… סיפורים שהיא סיפרה בבית הספר, כשהיא הייתה גננת, היא הייתה מורה, מאחר שהיא התחילה לכתוב את "קופיקו", עוד לפני שנולדתי. והיא רצתה לספר סיפור שמשמח את הילדים. הדרך שהיא חשבה שאפשר לספר את הסיפור, המשעשע והמצחיק, היה באמצעות דמות שהכי קרובה לבני האדם, קוף, שובב ומצחיק, שעובר לגור במשפחה נורמטיבית, פחות או יותר, [צוחקת] הכל בעיני המתבונן, ומגיע מחונטוזה, כי הסיפור היה שמהג'ונגלים מגיעים הקופים. אז היא המציאה איזושהי מדינה דמיונית שקוראים לה חונטוזה, שלדעתי היום יש אנשים שבטוחים שיש מדינה כזאת באפריקה.
ורד: כן. אז הסיפור הראשון על קופיקו הוא בעצם אה… תסכית רדיו. אין לנו אמנם את ההקלטה שלו, אבל יש לנו הקלטה, בקולה של תמר, של תחילת הספר הראשון בסדרה. בואי נשמע:
[הקלטה, עם מוזיקת רקע שמחה]
תמר: "שלום ילדים, כאן תמר בורנשטיין-לזר. ועכשיו אספר לכם את הסיפור "קופיקו האורח".
לתמר, אמא של נגה, יש אח מלח, שתמיד מביא מתנות לילדים. פעם, כשחזרה נגה מבית הספר, ראתה שהדוד אבי הגיע. רצה נגה לקראתו ושאלה: 'דוד אבי, מה הבאת לי מתנה?' לפתע היא שמעה קול מצחיק: 'אבי, אבי'.
'דוד אבי, איך אתה עושה את הקול הזה?' התפעלה נגה.
'זה לא הקול שלי, זה הקול של המתנה שהבאתי לך', אמר אבי.
יצאו שניהם למרפסת, על מעקה המרפסת עמד קוף. 'דוד אבי, הבאת לי קוף צעצוע, איזה יופי!'.
'זה לא צעצוע, זה קוף אמיתי', אמר אבי".
ורד: שנה אחר כך, ב-1952, היא מפרסמת סיפור דומה בעיתון "דבר לילדים", וכיוון שאת עוד לא קיימת, לילדה בסיפור קוראים אפרת. אבל אז מגיעה תפנית בעלילה. ספרי לנו.
נגה: נכון. הסיפור שסופר במשפחה, שלפתע הוצאת ספרים בשם "הוצאת זליקוביץ'", החליטו לקחת את הסיפורים שכנראה נראו לעורך ולבעל ההוצאה סיפורים מאוד אטרקטיביים, ולפרסם את זה בספרים. כמובן ללא אישור וללא רשות. ואז הוחלט שוב במשפחה, שבמקום להתכתש עם הוצאת הספרים, ילך האבא, שלומק'ה, המפורסם אחר כך מהסיפורים, ינהל משא ומתן עם ההוצאה, ואכן החליטו שבמקום לריב, יתנו לו עוד סיפורים ויוציא ספרי קופיקו, וכך בעצם התחילו לפרסם את ספרי קופיקו.
ורד: בעצם הכל התחיל כפיצוי על הפרת זכויות יוצרים.
נגה: בדיוק, בשפה שלנו היום, הכל התחיל כפיצוי על הפרת זכויות, נכון.
ורד: אוקיי, אז תמר באמת עושה בחירה ספרותית לא נפוצה. אה, לכל הדמויות בספרים, היא נותנת שמות של אנשים אמיתיים…
נגה: נכון.
ורד: משפחה שלכם, וככה גם לרוב הדמויות, זאת אומרת, לזר זה שם המשפחה שלכם, לאבא האמיתי שלך קראו…
נגה: שלום לזר.
ורד: שלום, בסדרה זה שלומק'ה.
נגה: זה היה השם שלו, שלומק'ה.
ורד: האחים שלך, לפחות בספרים הראשונים, הם יורם ואורנה…
נגה: בני הדודים.
ורד: בני הדודים שלך, נכון, וכשיוולדו האחיות התאומות שלך, גם הם ייכנסו, וכך גם השכנים, שושנה ואברום, והם באמת היו השכנים שלכם [נגה מהמהמת בהסכמה]. מה עומד מאחורי הבחירה הזאת לתת לכל הדמויות, כמעט לכל הדמויות, שמות אמיתיים?
נגה: זה נראה לה מאוד טבעי, לספר בעצם את הסיפור של השכונה, של המשפחה, של האירועים. זה בעיניה נראה מאוד אותנטי שאלה הסיפורים האמיתיים ואלה הילדים האמיתיים וזה מה שעובר על החיים שלהם, והקוראים יכלו מאוד להזדהות עם מה שקרה בשכונה, כי זה דמה מאוד לסיפורים שהיו בכל מיני מקומות אחרים בארץ, כך הם התחברו הרבה יותר טוב לילדים.
ורד: אבל השכנים, למשל, שושנה ואברום ומנהל בית הספר, שגם לו היא נתנה את השם האמיתי, [נגה צוחקת] הם לא, לא נפגעו?
נגה: דווקא למנהל בית הספר היא קצת שינתה את השם. הוא ניסה לתבוע אותה, אני חייבת להגיד שבעיתונות דאז התביעה הזאת די שיעשעה הרבה מאוד אנשים, בסופו של דבר הוא משך את התביעה. אה, קראו לו, אפשר היום לספר, קראו לו צלאח למנהל בית הספר, והיא קראה לו בסיפור סלחוביץ', כי היא רצתה לספר איזשהו סיפור על בית הספר "גורדון", שבו היא הייתה מורה, והוא היה מנהל בית ספר, והיא לא רצתה להשתמש בשם האמיתי שלו, אז היא קראה לו סלחוביץ', ואת יודעת על מה הייתה התביעה? לא על עצם זה שהיא ניסתה להשתמש בשם שלו, אלא על עצם זה שהיא שיאכנזה אותו.
ורד: או-אה, חתיכת עלבון. גם העלילה של כל הספרים מתרחשת בשכונה האמיתית, עין גנים.
נגה: נכון.
ורד: כיום זו עוד שכונה בפתח תקווה, אבל בעבר עין גנים היה המושב הפועלים הראשון בארץ ישראל…
נגה: נכון.
ורד: הוקם ב-1908. ההסתדרות נוסדה שם, התגוררו במושב ברל כצנלסון וחיים ברנר, עבדו שם כפועלים דוד בן גוריון, לוי אשכול, ואמא שלך, תמר בורנשטיין, נולדה וגדלה בעין גנים, באמת אחד המרכזים הכי חשובים של הרעיון החלוצי והסוציאליסטי. את חושבת שיש קשר בין המקום המאוד אידיאולוגי, שאמא שלך גדלה והתגוררה כל חייה, ליצירת הדמות הכל כך ישראלית וצברית, של קופיקו?
נגה: יכול מאוד להיות. מפני שכל התפיסה דאז, ואני גם זוכרת את זה מהסבתא שלי, שהייתה גם היא חלק מכוכבות הספרים, היה לדבר עברית, להיות בארץ ישראל, הא, החלוציות. עכשיו, יכול מאוד להיות שחלק מהתפיסה שהאמא גדלה עליה, היא בעצם לייצר פה משהו חדש. כי דווקא הדבר החדש הזה, שאנחנו נראה בהמשך, יצר אצל הרבה אנשים נוגדנים של מה זה הסיפור הזה בעברית, צברית, קצת סלנגית, זה לא מקובל, זה לא יפה…
ורד: נכון.
נגה: זה לא יאה, וגרם להרבה מאוד ביקורת. אבל אני מניחה שבעצם הבית הגידול שלה, היה איזשהו בסיס ורצון ליצור משהו חדש, בהחלט. אל תשכחי שהיא גם ילידת הארץ. וגם הוריה הגיעו בגיל מאוד צעיר יחסית, זאת אומרת, הם היו צברים מאוד מאוד שורשיים. כך שכל התפיסה הייתה מחזון ורצון להקים מדינה, ולהקים משהו שלנו, ולייצר שפה חדשה, ו… כך שבהחלט זה היה כר הגידול שלה.
ורד: כן. אז באמת קופיקו ממש מייצג את הישראליות והצבריות במיטבם. וסדרת הספרים הופכת מהר מאוד ללהיט. רב-מכר להצלחה חסרת תקדים בספרות הילדים. אני לא חושבת שיש ילדים שגדלו בארץ בשנות ה-60 וה-70 שלא קראו את קופיקו.
נגה: נכון.
ורד: בכל הארץ, בערים, בקיבוצים, בעיירות פיתוח. מדובר על הוצאה של שניים, שלושה, לפעמים אפילו ארבעה וחמישה ספרים בשנה.
נגה: נכון.
ורד: איך היא כתבה כל כך מהר? מה, מה הסוד ההצלחה הזאת?
נגה: קודם כל היה לה צורך לכתוב כל הזמן. אדם יצירתי, היא כל הזמן יושבת וכותבת. אני זוכרת אותה בשנים שהיא עוד לימדה בבית הספר והייתה מורה, הייתה חוזרת בשתיים עשרה, אחת בצהריים, יושבת וכותבת, פעם זה היה ליד המכונת כתיבה, אחר כך זה היה ליד המחשב, תמיד היא ישבה וכתבה. זאת אומרת, קצב הסיפורים היה הרבה יותר גדול מהקצב שהוצאת הספרים הייתה מסוגלת להוציא את הספרים, אבל זה פשוט… נבע ממנה, היא, היה לה את הצורך הזה לכתוב, כמו שלמישהו אחר היה צורך לכתוב שירים או לכתוב דברים אחרים. היא לא יכלה בלי. וכל דבר היה חומר לסיפור, כל מה שהיא ראתה היה חומר לסיפור.
ורד: כן, ואני חושבת שחלק מההצלחה אפשר לייחס גם לאיורים הצבעוניים והנפלאים בספרים. בעשורים הראשונים אמנם הציורים היו רק על כריכות הספרים, אבל בהמשך הם גם נכנסו לתוך ה…
נגה: שנים לאחר מכן, כן.
ורד: לתוך הספרים, נכון.
נגה: כשהדפיסו בצבע.
ורד: נכון, המאייר שהכי מזוהה עם הסדרה הוא אריה מוסקוביץ…
נגה: נכון.
ורד: שאייר גם את הספרים של חסמב"ה ודני דין, וכדאי גם להזכיר עכשיו בהזדמנות הזאת, שהוא גם זה שעיצב את מרבית הסמלים של היחידות בצה"ל.
נגה: נכון.
ורד: עד כמה תמר הייתה מעורבת בבחירת האיורים בספרים שלה?
נגה: לגמרי, לחלוטין. היא הייתה יושבת בהרבה מאוד פגישות עם אריה, הם היו מחליטים ביחד מה יהיה על הכריכה, היא הייתה מציינת בכל דף בספר איפה יהיה איור ואיזה איור צריך להיות. לפעמים הוא היה עושה משהו אחר, מה שנראה לו מהטקסט, אבל בסך הכל היא הייתה מאוד מעורבת.
ורד: אז באופן הכי צפוי, עם ההצלחה מגיעה גם הביקורת, הביקורת השלילית. ותמר ספגה המון ביקורת לאורך כל השנים. אפשר ככה להגיד בהשאלה מעולם הסרטים, אמרו על הספרים שלה שהם "ספרי בורקס".
נגה: נכון.
ורד: אז בואי תשמעי. באפריל 1964 כותבת כרמלה לכיש, ב"על המשמר": "האם נגרם נזק חינוכי לילדים קוראי קופיקו? דבר אחד ברור, כנגד התִפלוּת הרבה שבספרי קופיקו חובה להילחם. הסדרה כולה דלה בחוויות, ברגשות, בתיאורים, בלשון ובתוכן". בינואר 88' כותב קובי ניב, בעיתון "חדשות": "סדרת ספרי קופיקו אמנם מצליחה, וגולן", הכוונה למפיק מנחם גולן, "עושה מזה סרט, אבל ילדים גם אוהבים לשתות מיצים ממותקים, וזה בכלל הורס להם את השיניים. ילדים גם אוהבים לטפס על חלונות, למרות שהם יכולים ליפול ארבע קומות ארצה. אז מה? כך בדיוק הורים טובים לא צריכים לתת לילדיהם לקרוא ספרים כאלה, כי זה עלול להזיק למוחם".
אבל אני חושבת שאולי הביקורת הכי קשה, ואולי גם הכי פוגעת לאמא שלך, הייתה ממבקר הספרות והחוקר אוריאל אופק, שגם היה העורך של "דבר לילדים", ומי שבעצם פתח לתמר את דלת הכניסה לעולם הזה של ספרות הילדים, והוא כותב באוקטובר 1963 בעיתון "דבר", בעקבות כנראה איזשהו ספר חדש שהיא כתבה: "קבוצה קטנה של מו"לים מציפה את שוק הספרים במזון רוחני קלוקל, העלול להרעיל את נפשם של הקוראים הצעירים. האין חשיבותו של המזון הרוחני שווה לחשיבותו של המזון הגופני?"
איך מתמודדים עם ביקורת כזאת?
נגה: אני רוצה להחזיר אותך כמה שנים אחורה. בשנת… בשנות ה-60, אני חושבת שזה היה שנות ה-60, תתקני אותי אם אני טועה, הייתה אמורה להגיע לישראל להופעה להקה של איזה ארבעה פושטקים ארוכי שיער מאנגליה. קראו להם "החיפושיות". כל הארץ נרעשה, כיצד ניתן להכניס את המזון הרוחני הקלוקל של הארבעה שצורחים ודופקים על תופים, לארץ ישראל? לא ניתן להם להיכנס לארץ! כל המצקצקים למיניהם וכל אלה שדאגו למזון הרוחני, לא הסכימו בשום פנים ואופן להכניס את להקת "החיפושיות" לארץ. היום…
ורד: שר החינוך הזה היה אבא של יוסי שריד…
נגה: נכון.
ורד: ו… שנים אחר כך הבן התנצל.
נגה: נכון. והיום, כשיושבים ומנתחים את המוזיקה של "החיפושיות", ומבינים את הגאוניות של המוזיקה, זה נחשב קלאסיקה. היום, כשמדברים על קופיקו, זה נחשב קלאסיקה.
ורד: כן, את אומרת אבל שהיא לא נפגעה או שהיא לא מאוד הושפעה מהביקורת, אבל הדמות של קופיקו כן השתנתה עם השנים. זאת אומרת, בשנות ה-50 וה-60 הוא עשה המון התחכמויות ותעלולים, חלקם תעלולים מאוד לא חינוכיים, נגיד, כמו לזרוק בוטנים למרפסת של השכנים, הוא לימד חתול לגנוב עוגות, הוא שפך דלי צבע על ראש של מישהו, הוא היה משקר, היה סוג ככה של אנרכיסט, פורע החוק. [ורד מהמהמת בהסכמה] אבל בשנות ה-80 וה-90 הוא הופך לדמות יותר חינוכית, זאת אומרת, הוא עוזר לילדה שעוברת חרם, הוא מקים מפלגת ילדים שרצה לכנסת, הוא קצת פחות פרוע. יכול להיות שהשינוי הזה כן נכנס בהשפעה של אותה ביקורת?
[מוזיקת רקע, שיר מתוך הסדרה "קופיקו"]
נגה: לא, הביקורת באותו זמן… כן פגעה בה, מאוד פגעה בה, אבל נתנה לה מוטיבציה יותר גדולה להמשיך ולכתוב. השינוי לא נבע מהביקורת, השינוי נבע מהתקופה. זה כמו שהיום יש את המושג פוליטיקלי קורקט, ואת לא תגידי היום "הילדה השמנה", את לא תכתבי היום, כמו שיגאל מוסינזון כתב ב"חסמב"ה", על מנשה התימני ואהוד השמן ועוזי הרזה. היום זה לא יהיה, כי זה לא פוליטיקלי קורקט. אז ככל שהתקופה השתנתה והדעות השתנו והגישות השתנו, גם היא השתנתה.
ורד: התאימה את עצמה לרוח התקופה.
נגה: היא התאימה את עצמה לרוח התקופה, ודרך אגב, קופיקו הוא בעצם סיפור של משעול חיינו, לאורך כל התקופה.
ורד: נכון.
נגה: עכשיו, דבר נוסף, מאחר שהיא הייתה מורה, היה חשוב לה מאוד לטפל בקונפליקטים שהיו בבית הספר, אבל בדרך של הומור ובחיוך ובקריצה, באמצעות קופיקו. אותו דבר על הילדה שעברה חרם, או על ילד שלא היה לו כסף ללכת לטיול ולכן קופיקו עשה איזושהי מגבית, אבל באופן כזה שהוא סחב את הצעצועים ואת הדברים של נגה ויורם ועשה מכירה. אז בסך הכל הילדים צחקו מהמעשה של קופיקו, אבל התוצאה הייתה שהוא התכוון לטוב, וזאת הייתה הדרך שלה להעביר את המסרים. אז המזון הרוחני הוא כזה היה, ב… בדרכה.
ורד: כן. אז אגב ביקורת, בעשורים האחרונים, הביקורת על קופיקו ועל אמא שלך באה מכיוון אחר לגמרי. על כך שהיא התעלמה מסוגיות מאוד מרכזיות וחשובות בחברה הישראלית, מלחמות, פיגועים, מתחים חברתיים ועדתיים, שאין בספרים שלה התייחסות למיעוטים, ערבים, חרדים, שבעצם היא מייצגת, אה… שהספרים מביאים דמויות מאוד ישראליות, חילוניות, אשכנזיות, ושהיא לא ניצלה את הכוח ואת ההשפעה העצומה שהייתה לה על הילדים לדבר גם על קונפליקטים ולהרחיב את מנעד הנושאים, כך שהם יתעסקו, נגיד, גם בפריפריות גיאוגרפיות, חברתיות, תרבותיות.
נגה: תראי, היא סיפרה סיפור של משפחה ושל שכונה, ואסור לשכוח את הגיל שאליהם היא פנתה. היא פנתה לילדים בגילאי 5, 6, 7, 8. בזמנו היו הדילמות האלה, ואני זוכרת שהיא שוחחה על הדילמות האלה, אבל ההחלטה שלה הייתה לא להיכנס לילדים בגיל 6 ו-7 ולהתחיל לייצר סיפורים על יחסי יהודים וערבים, ועל קונפליקטים כאלה ואחרים של אשכנזים וחילונים. קודם כל, היא לא, היא באופן אישי, ואני יכולה להעיד על משפחתי, הנושא של מזרחים-אשכנזים לא היה בכלל נושא אצלנו בבית. אני אף פעם לא התייחסתי לאף אחד שהיה בני עדות המזרח בתור מישהו שונה כבני עדות המזרח. אשכנזי או מזרחי, זה לא היה issue בכלל.
יחד עם זה, היא חשבה שנושא של יהודים וערבים ודתיים וחרדים ופצצות ופיגועים, לא… דבר שצריך לספר סיפורים, בטח לא באמצעות קופיקו לילדים בגיל 6 ו-7. ואם את שואלת אותי היום, בצורה הכי סובייקטיבית, אני חושבת שהיא צדקה.
ורד: זאת אומרת, עידוד הקריאה, עצם זה שהם… בכלל פתחו ספר וקראו, זה כשלעצמו הישג. [מגחכת]
[ברקע מתנגן "שיר הצחוק" מהסדרה "קופיקו"]
נגה: עידוד הקריאה, לשמח ילדים, לגרום להם לצחוק. למה צריך להיכנס בגיל 6 ו-7 להסביר לילדים על פצצות מתפוצצות? הדרך שבה הם מבינים את הדברים היא שונה מהדרך שבה ילד בוגר מבין את הדברים.
[מתוך השיר "שיר הצחוק" שמתנגן ברקע]
"…לא תאמינו מי פה
כן זה אני קופיקו
עכשיו כולם איתי לצעוק,
כי אצלי לצחוק זה חוק. חהחהחה…"
ורד: אז לקראת סיום, בואי נדבר על קופיקו בעשורים האחרונים. הזכרנו בתחילת הפרק את 1993, שבה קופיקו הפך לדמות טלוויזיונית, בהתחלה בערוץ הילדים ובהמשך בעוד ערוצים, נוצרו עשרות פרקים וסיפורים חדשים, הופצו קלטות וידאו, DVD, בשנים האחרונות הפרקים גם עלו ליוטיוב. בעצם התחילה תעשייה שלמה שכללה הצגות, סרטים והמון מוצרי צריכה ממותגים, מה שנקרא…
נגה: מרצ'נדייז.
ורד: מרצ'נדייז. צעצועים, בגדים, ציוד לבתי ספר, ומי שבעצם אחראית למהפך, אז זה את.
נגה: נכון.
ורד: לשיווק, למסחור, למיתוג. מאיפה בא לך הרעיון?
נגה: המקצוע שלי זה שיווק ומיתוג. אני גם הייתי שנים בתעשיית הכבלים, זה התחום שבו התמחתי, והיה לי ברור לחלוטין שראיתי את כל השינויים שחלים בעולם התקשורת בארץ, שאם קופיקו לא יצא מהספר, אז הוא ישאר שם ויימחק לעולמי עד, כמו הרבה מאוד ספרים אחרים. ו… באתי לאמא ואמרתי לה את המשפט, שהיא היה לה קשה מאוד לקבל אותו: "אמא, אם קופיקו לא יצא מהספר לטלוויזיה, הוא ימות!".
ורד: וואו.
נגה: היא הסתכלה עליי בצורה מאוד קשה, שאלה אותי "למה את מתכוונת", ואמרתי לה שדמות כזאת חייבת לעבור למדיה נוספת, היא חייבת להפוך מדמות למותג. לך אני אומרת שהיא לא כל כך הבינה על מה אני מדברת.
ורד: זה היה תקדים ראשון מסוגו בישראל, אנחנו מדברים ממש על תחילת הטלוויזיה המסחרית, בשנים האלה.
נגה: נכון, אבל במי שהיה מעורב בעולם הטלוויזיה המסחרית, אנחנו מדברים עוד לפני הטלוויזיה המסחרית, אנחנו מדברים על תקופה שלפני ערוץ 2, על תקופה שרק התחלנו את ערוץ הילדים בתעשיית הכבלים, עוד לא היה, עוד לא הייתה HOT או yes, היו 6-7 חברות כבלים. אני הייתי סמנכ"ל השיווק באחת החברות הללו, ומאוד פעילה בחברת התוכן המשותפת לחברות הכבלים, ולי היה ברור לאן הולך העולם, היה ברור לי מה הכיוון, ו… כמו שלאמא לא היה ברור, לי היה ברור לחלוטין שאנחנו חייבים לעשות פה איזשהו שינוי. לך אני אומרת, היה לה קשה מאוד לקבל את זה, כי החשש היה, כמו שאמרת בפתיח, אנשים יגידו "זה לא הקופיקו שלי", פתאום יראו את זה על מסך הטלוויזיה, מה יהיה? זה לא קופיקו, ו… זה יהיה כישלון. מזה היא חששה.
ורד: אבל, אבל את הלכת צעד אחד הלאה, זאת אומרת, הוא כבר לא היה רק דמות טלוויזיונית, הוא כבר הפך למותג מסחרי.
נגה: זה היה בשלב הבא. ראשית הוא הפך להיות מותג טלוויזיוני. במקביל להיותו מותג טלוויזיוני, עוד לפני כן, עשיתי פעולות נוספות ושונות, כמו בניית המותג, וכל מיני מושגים שלא נכנס לזה כרגע, אבל בעצם לקבע גם את צורתו, גם את הדמות החדשה, ולבנות את כל המערך האסטרטגי של מותג, הסכמי זכיינות וכולי וכולי.
ורד: ואחרי כל ההצלחה הזאת, איך תמר הגיבה?
נגה: כשהפרק הראשון עלה לערוץ 6, ואחרי שקיבלנו…
ורד: ערוץ הילדים.
נגה: ערוץ הילדים דאז, כן, ואחרי שקיבלנו משוב… היסטרי מהתגובות של הילדים שראו וצפו בפרק, היא נאנחה אנחת רווחה… עוד בלעה את הרוק בפרק הראשון, אבל החל מהפרק השני והלאה אני חייבת לציין שהיא מאוד אהבה את התוצאה, ומאוד אהבה את מה שקרה לקופיקו, ובמשך השנים היא התחילה להבין שההחלטה הייתה החלטה נכונה, על אף כל הקשיים שהיו בדרך.
ורד: יפה. אז כמו שאמרנו, קופיקו כבר בן 70 שנה. מה לדעתך יקרה עם קופיקו ב-70 השנים הבאות?
נגה: אני מקווה שהוא ימשיך להיות אנרכיסט, בועט, משמח וצוחק, כמו שהוא עשה ב-70 שנה הקודמות.
ורד: אז… יש לנו עכשיו אורח בהפתעה. שלום קופיקו!
קופיקו: [נשמע בשיחת טלפון] שלום שלום, מה המצב? רגע, עם מי אני מדבר?
ורד: אתה מדבר עם ורד, אנחנו עושים כאן פודקאסט של הספרייה הלאומית. אנחנו מציינים השנה 70 שנים להולדתו של קופיקו, האמת שאתה לא נשמע בן 70.
קופיקו: אני גם לא נראה בן 70 תכלס, אבל בסדר, אבל את יודעת, אני עובד על זה קשה, רק שתדעי לך. [צוחק] אבל רגע, מה זה, ורד, קודם כל נעים מאוד ורד, מאיפה אמרת, מהספרייה? מה זה ספרייה?
ורד: אנחנו מהספרייה הלאומית, הארכיון של היוצרת [קריאות התפעלות של קופיקו] וההוגה שלך, תמר בורנשטיין-לזר, הגיע לא מזמן לספרייה, ואנחנו פשוט מתקשים להאמין שאתה קיים כבר 70 שנה.
קופיקו: [צוחק] אני כבר רגיל לעצמי, את יודעת, זה אני. [צוחק] כיף להיות אני.
ורד: תגיד, תגיד, מכל 160 הפרקים שנכתבו עליך, איזה פרק אתה הכי אוהב?
קופיקו: מה, אה… אני אוהב את כל הפרקים, אבל אה… את יודעת, אני גם לא יודע לקרוא, אז [ורד צוחקת] אני לא יודע בדיוק על מה להמליץ. אבל אני ממליץ על כולם! אני אוהב את תמר, אני אוהב את נגה, אני אוהב את… את כולם, את כולם. ואפילו את שלומק'ה, ואפילו את שושנה אני אוהב.
ורד: שושנה, שושנה לא הפכה לסימפטית יותר עם השנים? היא התחילה בתור שכנה די אנטיפטית, אבל אה…
קופיקו: [צוחק] כן, כן, היא בהתחלה הייתה אנטיפסטי, ואחרי זה היא לאט לאט התרככה, בסדר, אבל את יודעת, היא עדיין רוצה להחזיר אותי לחונטוזה, זה ש… לא הצליח לה. כי עשיתי לה הרבה תעלולים ושיגועים.
ורד: אגב חונטוזה, אתה עדיין בקשר עם צ'יפופו, בן הדוד שלך?
קופיקו: אני בקשר עם כל המשפחה, ממש עם כולם. את יודעת, יש לנו את הוואטסאפ הקבוצתי של המשפחה, ואנחנו בקשר, מתקשרים ככה, בטח.
ורד: טוב, זה נחמד לדעת שיש וואטסאפ משפחתי למי שלא יודע לקרוא, אבל אה, סבבה, [מגחכת] מה שנקרא…
קופיקו: זה נכון, אני מקליט, אני רק מקליט הודעות, רק מקליט הודעות כי אני לא יודע לקרוא.
ורד: אה, זה נכון, נכון, אין ספק.
קופיקו: גם שיחות וידאו.
ורד: יופי, מעולה. אז תשמע, אנחנו מאחלים לך עוד 70 שנה לפחות, מוצלחות ומהנות וכיפיות, כמו ה-70 שנים האחרונות, ותודה. תודה רבה.
קופיקו: בכיף, באהבה, אל תשכחו, באמת! אני אומר לכם מכל הלב, מאוד חם, לא לשכוח לאכול בננה, בסדר?
ורד: [צוחקת] תודה, תודה רבה.
קופיקו: זה עושה טוב לעור הפנים, תראי איך אני נראה. [ורד צוחקת] עור חלק.
ורד: להתראות, קופיקו. להתראות בעוד 70 שנים.
קופיקו: ביי ורד, איזה כיף, יה אני קוף חשוב, איזה כיף! יאללה, ביי, ורד.
ורד: ביי ביי.
[ברקע מתחיל להתנגן השיר "נוף ילדות" של שלמה ארצי]
כן, אני חושבת שזה באמת אחד המקרים הבודדים בספרות הישראלית שסבים וסבתות והורים וילדים, וכנראה גם נכדים ונינים, וכולם גדלו על אותה הדמות. אה… הארכיון של תמר בורנשטיין-לזר עובר ממש עכשיו דיגיטציה, בקרוב אפשר יהיה לראות את הטיוטות, הספרים, גם של קופיקו, וגם, צריך להגיד, של ספרים אחרים, היא כתבה הרבה מאוד ספרי ילדים אחרים. כולם יעלו לאתר הספרייה הלאומית.
אני מודה לך מאוד, נגה ברק, בתה הבכורה של תמר, ומי שבמידה רבה אחראית על דמותו המודרנית יותר, הטלוויזיונית, של קופיקו.
תודה גם לעורך נתי גבאי, למפיק דניאל גל, אני ורד ליון-ירושלמי, ואתם יכולים לשמוע את הפרק הזה בכל הפלטפורמות הדיגיטליות של הספרייה הלאומית, בספוטיפיי ובאפל פודקאסט. נשמח אם תגיבו, תפיצו ותשתפו. להתראות.
[מתוך השיר "נוף ילדות" שמתנגן ברקע]
"…הייתי חלק מהנוף,
היום אני אורח
בגן העדן של ילדות
אשר היה פורח,
הייתי חלק מהנוף,
היום אני אורח.
בגן העצים המזדקפים
אשר היו צילי בימי ילדות
כבר נשברו הענפים.
כן, נשברו הענפים.
פרחי הבר צומחים בין העצים,
שעליהם נעלמים,
כבר נשברו הענפים.
כן, נשברו הענפים.
בגן העדן של ילדות,
אשר היה פורח,
הייתי חלק מהנוף,
היום אני אורח…"
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments