top of page
רוני מנור

הספרנים - מאוהל הדוד תום לחלף עם הרוח: העבדות בתרבות האמריקנית

84 שנים מפרידות בין פרסום שני הספרים "אוהל הדוד תום" ו-"חלף עם הרוח", המשקפים תמונה מנוגדת זה מזה של מעמד העבדים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. שני הספרים, שעובדו בהמשך לסרטים, תרמו רבות לעיצוב דעת הקהל בעד ונגד העבדות – אבל לא רק הם.

אילו עוד יצירות ספרותיות וקולנועיות ניסו לשקף את מצב העבדים, מה באמת עומד מאחורי ניתוץ פסלי מנהיגי מדינות הדרום במלחמת האזרחים, וכיצד קרה שנושא העבדות ממשיך לפלג את החברה האמריקנית גם 160 שנים אחרי מלחמת האזרחים בארה"ב? על כל זאת ועוד שוחחנו עם ד"ר יעל שטרנהל, מומחית להיסטוריה של ארה"ב.

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/01/2023.

[פתיח ג'אזי קצבי עם נקישות אצבע]

קריין: "הספרנים" - הפודקאסט של הספרייה הלאומית.

ורד: כשהנשיא האמריקני אברהם לינקולן פגש במהלך מלחמת האזרחים את מחברת הספר "אוהל הדוד תום", הארייט ביצ'ר סטואו, הוא אמר לנוכחים במקום - "זאת האישה הקטנה שהחלה את המלחמה הגדולה". ואכן, לספר שנכתב בשנת 1852, תשע שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית, הייתה השפעה עצומה על הלך הרוח נגד העבדות ונגד בעלי האחוזות במדינות הדרום. "אוהל הדוד תום" נמכר במיליוני עותקים והפך במחצית השנייה של המאה ה-19 לספר הנמכר ביותר בארצות הברית אחרי התנ"ך.

84 שנים לאחר מכן רואה אור ספר אחר, שהצליח לעשות בדיוק את ההפך - להעלות על נס את המורשת הדרומית. עלילתו משקפת את נקודת המבט של מדינות הקונפדרציה שדגלו בעבדות, ומציגה את העבדים כמי שמשרתים באהבה ובשמחה את אדוניהם הלבנים. בשנת 1939 עובד הספר של מרגרט מיטשל ליצירה קולנועית הנושאת שמו, "חלף עם הרוח", סרט שנחשב למצליח ולרווחי ביותר בכל הזמנים.

מאז מלחמת האזרחים נכתבו מאות ואולי אלפי ספרים, שלקחו את הקוראים לרובע העבדים של וירג'יניה, לשדות הכותנה של דרום קרוליינה ואל המאבקים הפוליטיים על זכויות השחורים. היצירות הללו הצליחו וממשיכות עד היום לקרוע ולפלג את החברה האמריקנית.

ברוכות וברוכים הבאים להסכת "הספרנים". אני ורד ליון-ירושלמי, ובפרק הזה נעסוק בעבדות כפי שהיא מתבטאת בספרות ‫ובתרבות האמריקנית. ‫נדבר גם על מה שעומד ‫מאחורי הפסלים והאנדרטאות ‫שמנציחים את ראשי הקונפדרציה בדרום, ‫פסלים שבשנים האחרונות ‫מנופצים פיזית ואידיאולוגית, ‫וננסה להבין האם המלחמה שהחלה ‫לפני יותר מ-160 שנים באמת הסתיימה.

שלום לד"ר יעל שטרנהל מהחוג להיסטוריה והתוכנית ללימודים אמריקניים באוניברסיטת תל אביב.

ד"ר שטרנהל: שלום שלום.

ורד: בואי נתחיל ב"אוהל הדוד תום". כשהספר הזה נכתב בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19 כבר קיימות תנועות מחאה נגד העבדות, קיימת כבר המחתרת שמסייעת לעבדים לברוח למדינות חופשיות, ובכל זאת הוא מייצר סחף אדיר בדעת הקהל. מה יש בו, בספר, שהוא כל כך השפיע על האנשים?

ד"ר שטרנהל: אני חושבת שהספר כשלעצמו משפיע. אבל הספר גם מתחבר ועונה לצרכים של ציבור גדול שהולך ומפתח התנגדות לעבדות גם מתוקף האירועים עצמם. כלומר, מהאופן שבו העבדות הולכת ומתחזקת בשנים הללו והופכת להיות כוח בלתי ניתן לעצירה. והציבור שלא חי במדינות עבדות ושלא נוח לו עם העבדות, שהוא לא בהכרח ציבור שמאמין בשוויון זכויות, לא בהכרח ציבור שיש לו איזשהו עניין הומניטרי או מוסרי בגורלם של שחורים אמריקאים, אבל בכל זאת לא נעים לו עם המשטר הברוטלי, הדרקוני, המזוויע הזה שקיים לו בתוך ארצות הברית והוא חלק אינטגרלי מהמערכת הכלכלית והחברתית שלה. אז הארייט ביצ'ר סטואו גם מחדשת, אבל גם מתחברת לזרמים תת-קרקעיים עמוקים שממש מתחילים לגעוש בשנים הללו.

ורד: בואי רק נזכיר ככה ממש בקצרה את העלילה. הספר מספר את קורות חייו האומללים של עבד מסור ונאמן, איש מאוד-מאוד טוב, שעובר מסוחר לסוחר. חלק מהסוחרים הם אפילו אנשים טובים, אבל בסוף הוא מגיע לחוואי אלים במיוחד, ושם הוא גם מוצא את מותו. ובספר היא מאוד פורטת על הנימים הנוצריים. זאת אומרת, יש המון… ככה טקסטים שממש מתכתבים עם הברית הישנה, אפילו הברית החדשה.

ד"ר שטרנהל: בהחלט. אוקיי, אז קודם כל כדי קצת למסגר - ארצות הברית נמצאת בשנים הללו בעיצומה של מהפכה דתית, שמתחילה כבר בתחילת המאה, אבל היא בשיא העוצמה שלה באמצע המאה ה-19, בתקופה שבה הארייט ביצ'ר סטואו מפרסמת, מהפכה שבה אמריקאים הופכים להיות הרבה יותר דתיים. אבל זו לא דתיות מהסוג שאנחנו מזהים היום. זו דתיות שיש לה אלמנט של רפורמה ושל שוויון ושל אמונה בסיסית בכך שכל נשמות בני האדם הן שוות ולכולן יש מקום בפני האל. אני יודעת שזה משהו שנשמע מאוד לא אינטואיטיבי כי אנחנו כל כך רגילים לדת ככוח ריאקציונרי, כמובן גם פה בישראל, אבל גם בארצות הברית. באמצע המאה ה-19 זה היה הפוך - דת היא כוח, צריך לומר, שמאלני, כוח שמעודד את החברה האמריקאית להיות שוויונית יותר, צודקת יותר, מתחשבת יותר, מקבלת יותר, גם את מי שלא נמצא במיינסטרים או בעמדה מאוד פריווילגית של לְבָנוּת ומעמד גבוה וחיים אמריקאים נוחים.

ורד: אבל עדיין, כשפורצת מלחמת האזרחים, הסיבה… מרבית הסיבות הן לאו דווקא מסיבות מוסריות, דתיות, מצפוניות. בסוף, את יודעת, יש עסקים, יש ביזנס…

ד"ר שטרנהל: נכון, אבל מלחמת האזרחים לא פורצת בגלל סיבות של פערים כלכליים או של אינטרסים כלכליים סותרים בין הצפון לדרום. מלחמת האזרחים פורצת, וכאן אנחנו שוב חוזרים לסטואו ולמה לספר שלה יש כל כך הרבה עוצמה, מלחמת האזרחים פורצת על שאלה אחת והיא האם העבדות האמריקאית תמשיך להתרחב ממדינות הדרום למדינות המערב ותהפוך להיות לגיטימית וחוקית בכל חלקי ארצות הברית. על הרקע הזה ארצות הברית מתפרקת. היא לא מתפרקת על השאלה האם תהיה עבדות בדרום קרוליינה. התשובה על זה היא כמובן כן. היא מתפרקת על השאלה האם תהיה עבדות בניו מקסיקו או בקולורדו, באותם שטחי ענק במערב ארצות הברית שבשנים הללו עדיין אינם מיושבים על ידי לבנים וארצות הברית רק מארגנת אותם ומכינה אותם להתיישבות. והמאבק בין צפוניים לדרומיים הוא על השאלה האם אפשר יהיה להחזיק עבדים גם בניו מקסיקו, האם יהיה אפשר להחזיק עבדים גם בוויסקונסין.

ורד: שוב, כי הטיעון הוא טיעון מצפוני וערכי, או בסוף, חברים, אנחנו לא באמת רוצים את האנשים האלה לידנו, או שיקולים כלכליים? כי צריך גם בסוף להבין, הדרום הוא כוח כלכלי אדיר.

ד"ר שטרנהל: אדיר.

ורד: שמניע את כל הכלכלה. אז מה, מה מכריע בסוף?

ד"ר שטרנהל: זו שאלה מורכבת, שאני לא חושבת שיש עליה תשובה אחת. אבל לפחות התשובה שלי היא תמהיל בין אינטרסים כלכליים, אבל לא מקרו-כלכלה, אלא כלכלה מאוד אישית. כלומר, אני פשוט אדגים. חוואי לבן מאוהיו שמגדל את התירס או החיטה שלו באמצעות העבודה של בני ביתו, פלוס פועלים שכורים, בן הדוד היתום שגר אצלו, אחיין שבא לעבוד לכמה שנים לפני שהוא מתבסס בעצמו, לא רוצה כשהוא עובר מערבה ומנסה לרכוש קרקע חדשה ופורייה יותר ולהגדיל את התפוקה של החווה שלו, לא רוצה שבחווה ליד יגורו לבנים משעבדים ושחורים משועבדים. והוא לא רוצה את זה משני טעמים, גם כי זה נותן לבעל החווה הלבן יתרון לא הוגן - הוא לא צריך לשלם משכורות, הוא יכול להעביד את העובדים שלו עד מוות, הוא יכול לדרוש מהם כל דבר בגלל שהם רכוש והם לא יכולים להגיד לא - בזמן שהוא כפוף לאיזשהם כללים, תנאים וכולי וכולי. תחרות לא הוגנת בדיוק.

לצד זה, אותו חוואי מאוהיו גם לא רוצה לידו את החוואי שיעבור מדרום קרוליינה. בגלל שהחוואי הזה גם אונס את השפחות שלו בלילה ושומעים את הצעקות. והחוואי הזה כשהוא מפסיד בפוקר מוכר ילד של אחת הנשים שמשועבדות אצלו כדי להחזיר את חובותיו. והמחזות, הבכי, הצרחות, התחנונים, האנשים שמתים מלב שבור… הוא לא רוצה את כל זה, הוא לא רוצה את המערכת הזאת שאולי נוח לו שהיא נמצאת בדרום קרוליינה, כי כאמור היא מנוע אדיר…

ורד: רחוק מהעין רחוק מהלב.

ד"ר שטרנהל: בדיוק, אבל הוא לא רוצה אותה ליד הבית. ויש כאן איזשהו תמהיל שהוא קשה לכימות בין ההסתייגות המוסרית לבין חוסר הרצון לחיות בצילו של הכוח האדיר הזה של העבדות, של התחושה שבעלי עבדים נהנים מיתרונות וכופים בגלל היתרונות האלו את האינטרסים שלהם, את צורת החיים שלהם, את האידיאולוגיה שלהם, על אנשים שלא מעוניינים בה.

ובדיוק לזה מתחברת הארייט ביצ'ר סטואו. היא מתחברת לסנטימנטים של סלידה עמוקה מהעבדות, היא מעצימה אותם. היא נותנת לקורא הצפוני הלבן סיפור שהוא יכול להתחבר אליו מכמה כיוונים, בין אם מהכיוון הנוצרי ובין אם מהכיוון המוסרי ובין אם מהכיוון הפוליטי, כי זה… היא מציגה שם את ההשחתה המוסרית המוחלטת של בעלי העבדים בדרום ומלבה את הדחייה הזו שהציבור הצפוני חש כלפי מערכת העבדות והאנשים שמניעים אותה. ולכן, הסיפור הזה פורט על כל כך הרבה נימים של ציבור כל כך רחב. זה סיפור מאוד סנטימנטלי, וזו תקופה שבה אמריקאים קוראים ואוהבים ספרות סנטימנטלית.

ורד: כן.

ד"ר שטרנהל: הריאליזם האמריקאי עוד נמצא… כן, עוד רחוק מאיתנו.

ורד: רחוק מאיתנו. אז בואי נתקדם. אחרי ניצחון הצפון והכנסת התיקון ה-13 לחוקה האמריקאית - ביטול העבדות, הצפון כידוע ניצח, מתחילה תקופת השיקום, הבנייה מחדש, מה שנקרא ה"רקונסטרוקציה". ובין השאר יוצאים ספרים… אנחנו מדברים על סוף המאה ה-19, שעדיין אין קולנוע, שמעלים על נס את אורח החיים הדרומי בחוות ובאחוזות, מציגים יחסים מאוד הוגנים ויפים, עם… כמו שאמרנו, ניחוח נוסטלגי ורומנטי לאמריקה של פעם, בין הלבנים בדרום. וזה תופס אבל גם חזק בצפון, שוב, למרות ההפסד של הדרום. למה?

ד"ר שטרנהל: הדרום מפסיד בשדה הקרב, אבל הוא מנצח במלחמה האידיאולוגית. כי שנאת השחורים, הגזענות הבאמת עמוקה ומהותית במחשבה הדרומית, והפחד הנוראי מפני השתלטות של שחורים, מפני אסרטיביות מוגזמת שתדחוק לבנים ותצמצם את הפריווילגיות שלהם, היא רגש שגם בצפון יש ציבורים מאוד רחבים שחולקים אותו. ציבורים שחיים בניו יורק ופילדלפיה, ופיטסבורג, וסינסינטי, וכל עיר אמריקאית וכל כפר אמריקאי, לא רוצים ששחורים דרומיים יגיעו צפונה, יתפסו מקומות עבודה, ידרשו לשלוח את הילדים שלהם לבתי ספר לבנים, והכי חמור - הם לא רוצים שגברים שחורים יניחו עין או יד על נשים לבנות. ולכן, הסנטימנטליות הדרומית, שהופכת להיות ז'אנר סופר פופולרי אחרי מלחמת האזרחים, כי היא מהווה איזה סוג של התמודדות עם העולם שהיה ואיננו, עם הקטסטרופה של מלחמת האזרחים, עם הטראומה של לאבד את הכל כמעט ביום אחד, היא מוצאת גם קהל בצפון, כי הסנטימנטליות הזאת או הרומנטיזציה של אמריקה הישנה והטובה מדברת גם אל צפוניים. והיא מדברת אליהם…

ורד: עד היום, צריך להגיד.

ד"ר שטרנהל: בהחלט. היא מדברת אליהם בשני מישורים. גם במישור שהיא מייצגת איזשהו אידיאל של יחסי גזע שצפוניים רוצים להאמין בו, כי הם לא רוצים בעצמם עולם דו-גזעי שהם יצטרכו להתמודד איתו, ומעדיפים ששחורים יישארו בדרום. כמו שאמרת קודם - רחוק מן העין רחוק מהלב. וצריך לומר, אמריקה בסוף המאה ה-19 עוברת שינויים אדירים, עם גלי הגירה ענקיים ממזרח אירופה, מאיטליה, ממקומות שעד היום… עד לאותו רגע ארצות הברית לא קלטה מהם הגירה, היא עוברת תיעוש מסיבי, היא עוברת הגירה אדירה מהכפרים לערים. ובתקופה כזאת של שינוי כל כך דרמטי, גם בהרכב האוכלוסייה, גם באורח החיים, יש נוסטלגיה לאמריקה של פעם. והדרום מגלם את האמריקה הישנה והטובה הזו. והספרות הדרומית הסנטימנטלית של סוף המאה ה-19 בהחלט מדברת גם לציבורים שאולי דור אחד קודם לכן נלחמו במלחמת האזרחים, אבל עכשיו קצת מתגעגעים לאמריקה שבה שחורים הם לא איום על מקום העבודה שלהם, כמו שגם מהגרים הם לא איום על מקום העבודה שלהם, אלא מין אמריקה כזו שבה כל אחד ידע את מקומו - לבנים שלטו ואנשים עם צבע עור כהה ידעו לשבת בשקט ולמלא הוראות.

ורד: אז בואי נתקדם לתחילת המאה ה-20, עם ספר שנכתב ב-1905 ויהפוך ב-1915 לסרט הראינוע הראשון בעולם, עם תקציב אגדי - "הולדתה של אומה", The Birth of a Nation, שביים דיוויד וו. גריפית'. זה סרט של מעל שלוש שעות, אז קשה יהיה לספר על כל מתווי העלילה, אבל בכל מקרה מדובר ב… אולי הסרט הכי גזעני אי פעם שנוצר בעולם. ו… הסרט הזה הוא כל כך מצליח, אפילו עוד יותר ממה שדיברנו עד עכשיו, מה… מספרות הדרום. הוא ממש מחייה מחדש את תנועת ה-קו קלוקס קלאן, הוא מביא סצנות איומות…

ד"ר שטרנהל: יש לו כוח חברתי אדיר.

ורד: של שחורים שמנסים לאנוס נשים לבנות ו…

ד"ר שטרנהל: באמת הוא משחק ומעצים כל סטריאוטיפ אפשרי לגבי שחורים. הוא קשה לצפייה, צריך לומר. והוא מצליח בצורה ספקטקולרית משני טעמים - גם כי הוא מגלם את הגזענות הזאת שאמריקאים לבנים, צריך לומר, פשוט חשים כלפי שחורים בבסיס. בלי להכליל הכללות, אבל הרוב הגדול של אמריקאים חשים גם תיעוב וגם פחד כלפי הציבור הזה ומההשלכות שיכולות להיות לשוויון זכויות מלא, אם הוא אי פעם יקבל אותו. אבל צריך לומר, הסרט הזה הוא גם פשוט הסרט הראשון. זאת הפעם הראשונה שאמריקאים חווים את החוויה של סרט קולנוע באורך מלא, עם עלילה, עם אפקטים, עם סצנות של קרבות ושל מרדפים, עם תאורה מקצועית. הוא פריצת דרך טכנולוגית וקונספטואלית, צריך לומר, בהיסטוריה של הקולנוע. והטירוף סביבו נובע קודם כל מעצם העובדה שהוא פשוט מעניק חוויה חדשה לחלוטין. יש כבר קולנוע לפני זה, אבל אלה סרטים שהם בדרך כלל מאוד קצרים, הם מאוד פרימיטיביים, זאת… "הולדתה של אומה" זה סרט שבנוי כמו שאנחנו מכירים סרטים כיום.

ורד: כן, עם עלילה, יש משפחה מהצפון, משפחה מהדרום.

ד"ר שטרנהל: בדיוק.

ורד: יש סיפור אהבה.

ד"ר שטרנהל: ויש… ההתלהבות סביבו היא באמת… זה קשה היום להעביר את זה למושגים של ימינו, אבל יש רכבות מיוחדות שלוקחות אמריקאים כפריים לערים בשביל לראות את הסרט. הוא מוקרן בבית הלבן. כלומר, הוא נחשב…

ורד: אז הוא הוקרן בבית הלבן.

ד"ר שטרנהל: כן.

ורד: ב-1915. היום אני מניחה שכבר אסור…

ד"ר שטרנהל: כן, כמובן שלא. הוא מוקרן בפני הנשיא באותה העת, וודרו וילסון. הוא פשוט סנסציה. והוא אכן מניע גל חדש של טרור נגד שחורים. ונחשב לא… לא רק לאירוע בתולדות הקולנוע, אלא לאירוע בתולדות היחסים בין שחורים ללבנים במובן הזה שהוא באמת מגלם נקודת שפל חמורה במערכת היחסים הכאובה הזאת, ומראה את הפוטנציאל של בידור להמונים, מראה את הפוטנציאל של תקשורת המונים ושל ויזואליה לעצב דעת קהל ולהניע תהליכים חברתיים קדימה.

ורד: אנחנו מדברים על התקופה שכבר חוקי ג'ים קרואו, אותם חוקי אפליה נגד שחורים, כבר קיימים או שהם רק עכשיו מתחילים ככה להתגבש?

ד"ר שטרנהל: לא, הם כבר קיימים. אז משטר האפרטהייד, אם רגע נעשה קצת סדר… מלחמת האזרחים מסתיימת ב-1865. במשך 10 שנים יש הרבה חוסר ודאות לגבי מה יהיה הלאה, יש כל מיני ניסויים וניסיונות לשלב שחורים בפוליטיקה ולהעניק להם איזושהי רשת הגנה של הממשלה הפדרלית. בהדרגה הניסיונות הללו מתפוגגים, הממשלה הפדרלית נסוגה מעיסוק בכלל ביחסי גזע ומגורלם של ארבעת מיליוני העבדים שזה עתה שוחררו. והשחורים נותרים תחת המגף של מי שהיו עד לפני כמה שנים הבעלים שלהם ומי שעדיין תופסים אותם בסופו של דבר כסוג של רכוש שצריך לנצל אותו באופן מקסימלי. ולכן, מ-1880 מתחילה חקיקה בכל המדינות שבהם חיים שחורים שמעגנת את הנחיתות הפוליטית, חברתית וכלכלית שלהם בכל מיני אמצעים.

ורד: מה שאנחנו קוראים נפרד אבל שווה.

ד"ר שטרנהל: נכון. ובית המשפט העליון בשורה של פסיקות, שהמפורסמת בהן היא כמובן הפסיקה הזאת של separate but equal מ-1896, אבל יש גם פסיקות מאוד חשובות לפני כן, מאפשר את זה, וקובע שהפרדה ואפליה והדרה הן פרקטיקות חוקיות בארצות הברית אם הן נעשות על פי פרמטרים מסוימים שעולים בקנה אחד עם החוקה האמריקאית. וככה מתהווה לו משטר אפרטהייד בארצות הברית, מאוד קיצוני, צריך לומר, כמעט קריקטורי במובנים מסוימים שלו, ושתחתיו שחורים חיים.

הרגע שבו "לידתה של אומה" יוצא הוא רגע שבו המשטר הזה כבר קיים ומבוסס, אבל תמיד יש את האיום שהמשטר הזה לא יחזיק, ותמיד יש את האיום ששחורים פשוט יתחילו לצאת בהמוניהם מהדרום, מה שאגב הם בדיוק מתחילים לעשות כשהסרט הזה יוצא לאקרנים, ב-1915, מתחילה… מתחיל גל הגירה אדיר מהדרום צפונה של שחורים, שניזון מהמציאות שיוצרת מלחמת העולם הראשונה ומהדרישה לידיים עובדות במפעלי הצפון. ולכן, הסרט הזה הוא מצד אחד יוצא מתוך עולם מאוד קשיח של אפליה של שחורים ושל היותם של שחורים השעירים לעזאזל של החברה האמריקאית, ומצד שני צריך לומר, הוא גם יוצא לאקרנים בדיוק ברגע שבו שינוי והאיום של שינוי מתחילים להיות נוכחים בחיים של אמריקאים בכל רחבי ארצות הברית.

ורד: אבל מה קורה בצד השני, אלה שכן תומכים בזכויות לשחורים, אלה שמתנגדים לחוקי ג'ים קרואו? זאת אומרת, אין ספרים, סרטים, כל מיני ביטויים תרבותיים, שמביאים את הקולות של העבדים, של אלה שמבקשים להכניס זכויות?

ד"ר שטרנהל: צריך לומר שזו תקופת שפל במאבק על חירות השחור, זה לא אומר שהמאבק הזה לא ממשיך להתקיים. וזו נקודה שחשוב להבהיר אותה. התנועה לזכויות האזרח לא פורצת ביום אחד ב-1954 או ב-1956. היא תנועה שקיימת לכל אורך הדרך על אש קטנה. תמיד יש בעלי ברית לבנים שתומכים בה. בתקופה הזו בראשית המאה ה-20, זה הרבה פעמים ילדים ונכדים של אותם מתנגדים לעבדות, שיצרו את המצע האידיאולוגי שעליו הארייט ביצ'ר סטואו מתבססת כשהיא כותבת את "אוהל הדוד תום", כלומר, יש שם משפחות שנשארות בתוך המאבק הזה לאורך עשרות שנים. אבל ראשית המאה ה-20 זו בפירוש תקופת שפל, תקופה שבה הנושא הגזעי נמצא באיזה סוג של הקפאה עמוקה. נוצר סטטוס קוו חדש ולרוב המכריע של האמריקאים מאוד נוח עם הסטטוס קוו הזה.

ורד: את יודעת, זה מעניין, כי אנחנו לאורך הרבה מאוד פרקים בהסכת של "הספרנים" אומרים שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. לכאורה הצפון ניצח, אבל פה ההיסטוריה נכתבת ליטרלי על ידי המפסידים.

ד"ר שטרנהל: על ידי המפסידים. חד משמעית.

ורד: שזה…

ד"ר שטרנהל: היכולת של הדרום ליצור עולם תרבותי שמדבר אל הצפון, פורט לצפון על נימים שהם מאוד משמעותיים עבורו, במקרה הזה זה נכון. היכולת של הדרום ליצור תוצרים תרבותיים שמדברים אל הצפון, שיש להם פופולריות לאומית, שמנגנים לצפון על הרגשות הלאומיים והגזעיים ועל הכמיהה לאמריקה של פעם, היא באמת מדהימה, צריך לומר, ומראה לנו עד כמה צריך לומר הרגע הזה של ההתנגדות לעבדות שמתוכו הארייט ביצ'ר סטואו כותבת הוא רגע ייחודי ושהוא לא… בסופו של דבר במאה ה-20 מתחילה התעוררות גם בצד השני, אבל צריך לומר שההתנגדות לעבדות היא רגע שאין לו… אין לו המשך אחרי מלחמת האזרחים. אין תנועה שדומה לתנועה להתנגדות לעבדות ושמתרגמת לתנועה לשוויון זכויות לעבדים המשתחררים. פשוט אין. יש משהו בעבדות שאמריקאים שאינם קשורים למשטר הזה לא מסוגלים לקבל אותו, אבל זה לא מתרגם להבנה ששחורים הם בני אדם שזכאים לאותן זכויות ואותן חירויות שיש ללבנים.

ורד: כן, זה ייקח מאה שנה בערך.

ד"ר שטרנהל: נכון. וזה לו…

ורד: ממלחמת האזרחים עד שנות ה-60 של…

ד"ר שטרנהל: בדיוק. וזה לוקח מאה שנה, וגם אז צריך לומר זה מאבק מאוד קשה ואיטי, שיש לו הרבה מאוד התנגדות גם בצפון.

ורד: אז הזכרנו שבשנת 1936 נכתב הספר שיהפוך לסרט הנצפה והרווחי ביותר בכל הזמנים, כמובן חישוב שלוקח בחשבון את עליית האינפלציה, "חלף עם הרוח". אני מניחה שאין כמעט מי שלא שמע או ראה את סיפור אהבתם של רט באטלר וסקרלט או'הרה שמתרחש על רקע מלחמת האזרחים. והסרט הזה גורם למחאות מאוד קשות. בואי נדבר על ההשפעה שיש לסרט הזה, לאו דווקא ב-39' אלא עד היום בעצם.

ד"ר שטרנהל: נכון. אז הסרט הזה… סיפור ההפקה שלו הוא סיפור מרתק. כי הרומן שעליו הוא מתבסס נכתב על ידי, כפי שאמרת, סופרת דרומית, מרגרט מיטשל, שהמטרה שלה היא חד משמעית - היא לכתוב ספר שיהיה התשובה הדרומית המודרנית ל"אוהל הדוד תום". והיא, צריך לומר, מצליחה. היא מצליחה…

ורד: בענק.

ד"ר שטרנהל: מצליחה בענק לפרסם ספר. אנחנו, שימו לב, 1936, אנחנו בשיא השפל הגדול, לאנשים אין כסף לאוכל, והספר שלה עדיין נמכר כמו לחמניות חמות. אולפנים הוליוודים מתחרים על זכויות ההפקה הקולנועית שלו. ומהרגע שהוא יוצא זה ברור שהוא עומד להיות סרט, הפוטנציאל הקולנועי שלו ברור, זועק מכל עמוד. וככה אנחנו מקבלים ב-1939 סרט שהוא מצד אחד, שוב, כמו "לידתה של אומה", וזו שאלה נורא מעניינת, מדוע הסרטים שעושים את פריצות הדרך הטכנולוגיות והאמנותיות הגדולות בהיסטוריה של הוליווד המוקדמת הם סרטים על מלחמת האזרחים וסרטים שמציגים ומעצימים את האידיאולוגיה הגזעית הלבנה. כי זה המצב גם ב"לידתה של אומה" ב-1915 ודור אחד אחר כך זה המצב עם "חלף עם הרוח".

ורד: אבל גם בסרטים בהמשך זה נוגע בנקודה מאוד-מאוד כואבת בחברה האמריקאית, ומה שכואב, את יודעת, הוא בדרך כלל גם מה שאנחנו רוצים…

ד"ר שטרנהל: נכון, אבל יש איזה רגע…

ורד: לראות… להיחשף אליו.

ד"ר שטרנהל: נכון, זה… זה אולי מובן מאליו שכשהוליווד מפיקה את הסרטים האפיים הראשונים שלה הם עוסקים במלחמה ששינתה הכל, בטראומה הלאומית האולטימטיבית, מלחמה שקרעה לגזרים את ארצות הברית עם 750 אלף מתים. אז אולי זה באמת מובן מאליו…

ורד: הסרט אבל קצת ריכך את הספר, נכון?

ד"ר שטרנהל: יפה, אז…

ורד: יצאו כל מיני סצנות…

ד"ר שטרנהל: נכון, אז הספר הוא… מי שקורא את הספר ואחר כך רואה את הסרט רואה את ההבדלים. יש כל מיני תמות שיוצאות מהספר, ו… בין היתר מרכך את האלמנטים הכי גזעניים. בין היתר, צריך לומר, כי המפיק של הסרט הוא יהודי, דייוויד או. סלזניק, ממשפחה שברחה מאירופה. הוא יוצא ב-1939. סלזניק נעלב עד עמקי נשמתו מההאשמות שהוא משתף פעולה עם גזענות, מהמחאות של ארגונים שחורים נגד הסרט - יש הפגנות מול בתי קולנוע, יש לחץ של עיתונים שחורים. יש לחץ גם, אגב, של רבנים על סלזניק לא להפיק סרט שיקצין את השנאה לשחורים אמריקאים. בכל זאת, בין השנים 1915 ל-1939 קורה משהו, קורה משהו חשוב ביחסים בין שחורים ולבנים, שצריך לומר, מושפע כמובן ממה שקורה בעולם - עליית הפשיזם והנאציזם וההבנה ההולכת ומחלחלת בארצות הברית שלגזענות יש מחיר, וגזענות כשהיא הולכת ומקצינה יכולה להיות מפלצת. וככה אנחנו מקבלים את… את "חלף עם הרוח" באיזה מין גרסה הוליוודית מרוככת שמנסה גם לענות לדרישות ולאג'נדות של ציבור שחור אמריקאי, שב-1939 הוא יותר אקטיבי, יותר זועם, שקונה כרטיסי קולנוע, ושמנסה להשפיע גם על דעת הקהל הלבנה. וזה איזה מין תוצר ביניים כזה, זה לא גרוע…

ורד: כן, אבל הוא עדיין שומר על הסדר הישן…

ד"ר שטרנהל: זה לא גרוע כמו…

ורד: והמשרתת השחורה עושה את זה באהבה…

ד"ר שטרנהל: בדיוק, הוא עדיין מנציח בדיוק את אותו עולם…

ורד: הוא נפתח ככה על רקע…

ד"ר שטרנהל: נכון, אבל הוא…

ורד: הפועלים שם שקוטפים את הכותנה בשמחה וב… זה הצגה מאוד… מאוד רומנטית של נושא העבדות.

ד"ר שטרנהל: הוא מנציח בדיוק את אותה אמריקה ישנה ואהובה, שב-1939 יש לה הרבה מאוד ביקוש כשהעולם כולו סוער, כשאמריקה נמצאת בעיצומה של אחת התקופות הקשות בתולדותיה עם השפל הגדול. הוא מציג תמונה אידילית ורומנטית ומנציח מיתוסים, בראש ובראשונה את המיתוס שהעבדות הייתה מוסד טוב ומיטיב, ששחורים אהבו להיות חלק ממנו, ושהפירוק שלו אולי היה הכרחי כדי לאפשר לאמריקה לעבור מודרניזציה, אבל הוא בוודאי לא היה פירוק של מוסד ברוטלי ומביש שמכתים את כל ארצות הברית. אז במובן הזה, "אוהל הדוד תום" ו"חלף עם הרוח" באמת עומדים אחד מול השני כמו תמונות מראה של ניסיונות להציג את העבדות לציבור האמריקאי דרך משקפיים אידיאולוגיות, ו"חלף עם הרוח" עושה את זה פחות או יותר באותה מידה של הצלחה שבה עושה את זה "אוהל הדוד תום".

עכשיו, גם ספרות שחורה… יש לנו בסוף המאה ה-19 ספרות ועיתונאות שחורה מאוד משמעותית. קולנוע שחור אנחנו… יש גם קולנוע שחור עצמאי, שהיום היסטוריונים עושים עבודה כדי לחלץ אותו מתהום הנשייה ולהנכיח אותו. אבל סרטים מהסוג הבאמת רפלקסיבי, שחושב על העבדות מחדש דרך משקפיים שחורות, זו באמת תופעה מאוחרת יותר. אני הייתי רוצה לומר שהתשובה השחורה ל"חלף עם הרוח" מגיעה רק ב-2012 עם "12 שנים של עבדות", שזה סרט שזכה להצלחה ביקורתית אדירה, אבל אנשים לא ראו אותו. הוא מאוד קשה לצפייה. הוא לוקח מז'אנר של סרטי שואה ויוצר נרטיב שהוא מאוד היסטורי, מאוד מדויק. אני זוכרת שראיתי את זה בפעם הראשונה, אמרתי לעצמי, בחיי, הם הצליחו לשים פה על המסך 50 שנה של מחקר אנתרופולוגי, היסטורי וסוציולוגי של אנשי אקדמיה על העבדות האמריקאית. לקחו את כל זה ו… והפכו את זה לסרט מעולה. וזה… לי אישית זה נתן הרבה תחושה של באמת משמעות.

ורד: אז בשנות ה-2000 מתרחשים בארצות הברית שני מפצים פוליטיים שעל פניו מנוגדים זה לזה. בשנת 2008 נבחר הנשיא השחור הראשון, ברק אובמה. לכאורה השחורים מגיעים לכל אליטה אפשרית - בפוליטיקה, בתקשורת, בעסקים, בתרבות. אבל שמונה שנים אחר כך יבחר דונלד טראמפ, לא מעט בזכות הסיסמה Make America Great Again. יש אפילו תנועות, כמו ה-Alt-Right של העליונות הלבנה, שהולכים עם ה… עם סיסמה הזאתי צעד אחד הלאה - Make America White Again. וזה נראה שבעצם כל הסיפור הזה של המלחמה בין הסדר הישן לסדר החדש, קידמה מול אמריקה של פעם, זה לא… זה לא מסתיים.

ד"ר שטרנהל: השאלות שסביבן נסובה מלחמת האזרחים הן אותן שאלות שבהן אמריקה עסוקה עד היום - למי שייכת המדינה, מיהו אזרח מלא ומיהו אזרח סוג ב', מי בן אדם במובן המלא של המילה ומגיעות לו ההזדמנויות והפריווילגיות שההבטחה האמריקאית אמורה להעניק, ומי נמצא בתור סוג של אורח, בתור סוג של זר שאפשר לסבול אותו כל עוד הוא עושה את עבודתו ומשרת את הצרכים של הקבוצה הדומיננטית. אלו השאלות שבהן עסקה מלחמת האזרחים ואלו השאלות שסביבן נבחר דונלד טראמפ. ואין שום ספק שהבחירה של טראמפ ב-2016 היא לא מקרית אחרי שמונה שנות הנשיאות של ברק אובמה. זה backlash, זו תגובת נגד של ציבור לבן שהשתכנע שצריך להחזיר את השליטה באמריקה לידיים של לבנים ולידיים של לבנים שגם מזדהים כלבנים. כלומר, דונלד טראמפ הוא לאומן לבן. והתמיכה בו לא מגיעה רק מלאומנים לבנים. אני לא טוענת שכל מי שבחר בדונלד טראמפ הוא לאומן לבן, ממש לא. אבל סוג הלאומנות, הלאומנות הלבנה שהוא הביא איתו, קָסַם לשכבות רחבות של אמריקאים, הרבה מעבר לאותם קיצונים שמסתובבים עם רובים ופורצים לבניין הקפיטול בוושינגטון ומנסים לחולל הפיכה. הוא מדבר לרגשות מאוד עמוקים של ציבורים רחבים שמרגישים שאמריקה שהם גדלו בה ושהם הרגישו ששייכת להם הולכת ונשמטת להם מהידיים.

ורד: כי יש גם את כל הנושא של המהגרים.

ד"ר שטרנהל: בדיוק.

ורד: זה לא רק שחורים.

ד"ר שטרנהל: בגלל הגירה, בגלל השינוי בהרכב האוכלוסייה, בגלל התאריך היעד הזה שכולם מדברים עליו - 2040, שבו לבנים כבר לא יהיו רוב באמריקה. אלה היו מיעוט גדול, אבל מיעוט, היו פחות מ-50%. והנשיאות של אובמה גילמה את הדומיננטיות החדשה של לא-לבנים בארצות הברית. ולמרות התמיכה וההתלהבות מאובמה, למרות שהוא ניצח באופן מאוד משכנע, קודם כל ב-2008, ואחר כך בסופו של דבר גם ב-2012, הוא עורר גם הרבה חוסר נחת, שדונלד טראמפ נתן לו ביטוי, נתן לו מוצא, ועליו הוא רכב כל הדרך ממלון טראמפ במנהטן עד לבית הלבן.

ורד: אבל מצד שני, במהלך כהונתו של טראמפ מתרחשים כמה אירועים של תגובת נגד מאוד-מאוד קיצונית. אני מתכוונת כמובן לעניין ניפוץ הפסלים והאנדרטאות של הגנרלים והמנהיגים שעמדו בראש מדינות הפדרציה. הפסלים האלה נמצאים בכל מקום בארצות הברית, בעיקר בדרום, אבל לא רק…

ד"ר שטרנהל: יש אלפי פסלים.

ורד: אלפי פסלים.

ד"ר שטרנהל: זה כמו… כדי לתרגם את זה לציבור ישראלי, זה כמו… בשביל שחורים המשמעות היא כמו שאנחנו כשנסתובב בכל מיני מקומות, אני לא מדברת בכלל על ישראל, אבל כשנגיד ניסע לאירופה ויהיו פסלים של גנרלים נאצים בכיכר העיר ואנחנו נשב ונשתה קפה בצילם.

ורד: אז על פניו נעשה פה איזשהו מהלך מאוד-מאוד… יש אפילו שיגידו אגרסיבי, של לנסות למחוק את ההיסטוריה, להסתיר את ההיסטוריה.

ד"ר שטרנהל: אוקיי, אז בואי רגע נעשה סדר. המחאה נגד סמלים של צבא הקונפדרציה ושל הקונפדרציה כישות פוליטית, שהתקיימה במשך ארבע שנים, ארבע שנות המלחמה, וחוסלה עם תבוסתה ב-1865, המחאה הזו התחילה כבר ב-2015, עוד לפני בחירתו של טראמפ, והיא התחילה אחרי שצעיר לבן נכנס לכנסייה שחורה בצ'רלסטון דרום קרוליינה וטָבַח במתפללים שחורים. אחרי האירוע צפו ברשת תמונות שלו עטוף בדגלי הקונפדרציה ומחזיק ברובה. וזה היה רגע של שבר שגרם למדינת דרום קרוליינה להסיר את דגל הקונפדרציה שהתנוסס עד אז על גבעת הקפיטול של דרום קרוליינה. הרי לכל מדינה, נכון יש את הממשלה שלה, עם בתי הנבחרים שלה, והמושל או המושלת שלה. ומושלת דרום קרוליינה באותה עת, נייקי היילי, שהיא רפובליקנית מסורה… הודיעה שמספיק, ודגל שהוא סמל של שנאה לא יכול להתנוסס ב…

ורד: במרחב הציבורי.

ד"ר שטרנהל: במרחב הציבורי שעוד מגלם את הממלכתיות של דרום קרוליינה. וזה התחיל גל של הסרת פסלים בכל מיני מקומות, שעורר… צריך לומר, גם מתח וגם אנטגוניזם, וגם שוב את התחושה הזו שהנה אמריקה הישנה והטובה נעלמת, הפסלים האלה שאנחנו כל כך אוהבים אותם, שגדלנו איתם, שהם חלק מהמרחב הציבורי שלנו, פתאום אומרים לנו שהפסלים האלה מסמלים שנאה וגזענות וחוסר קבלה של המיעוט השחור, והם צריכים ללכת. ובאמת יש מאבק אימים בקהילות דרומיות על שאלת פסלי הקונפדרציה, מאבק, שכזכור, בקיץ 2017 הגיע גם להרג של מפגינה ונפצעו…

ורד: בשארלוטסוויל.

ד"ר שטרנהל: בשארלוטסוויל וירג'יניה, עיירת קולג' מאוד שלווה בדרך כלל, אבל שריכזה אליה גם את הלאומנים הלבנים שרואים בהסרת פסלים של מפקדי צבא הדרום עלבון למורשת ההיסטורית שלהם לבין מפגינים לבנים ושחורים שאמרו מספיק, לא יכול להיות שפסל של מפקד צבא הדרום, צבא שנלחם כדי להנציח את משטר העבדות, יעמוד כאן במרחב הציבורי ושחורים וירג'יניאנים יצטרכו לעבור לידו פעמיים ביום. אז זה תופעה שהקדימה את טראמפ, אבל צריך לומר שטראמפ רכב עליה וניצל אותה והשתמש בכל הרגשות הקמאיים שהסרת הפסלים או ניתוץ הפסלים האלה עוררו אצל לבנים, שאולי לא מגדירים את עצמם כשונאי שחורים וגזענים וכמובן מקבלים כל אחד וכולנו שווים, אבל אוהבים את המסורת שלהם, אוהבים את המורשת שלהם, ומתקשים לקבל את העובדה שהמורשת שלהם היא מורשת דמים, שהמורשת שלהם היא מורשת של ניצול ברוטלי במשך מאות שנים של חטופים אפריקאים שכל חטאם הוא בצבע העור שלהם. אז אלה באמת שאלות שנשארו מאוד טעונות עד ימינו אנו כי המאבק הזה…

ורד: כי גם אפשר לשאול, את יודעת…

ד"ר שטרנהל: על מה תהיה אמריקה הוא מאבק שלא נגמר.

ורד: וגם איפה עובר גבול, את יודעת, כי עכשיו גם מדברים על להסיר פסלים של קולומבוס.

ד"ר שטרנהל: ובאמת צריך להסיר פסלים של קולומבוס. אני תומכת בהסרת פסלי קולומבוס. קולומבוס היה אדם איום ונורא.

ורד: אבל כהיסטוריונית את לא חוששת שיהיה פה איזשהו סוג של… שוב, הסתרה, סילוף של ההיסטוריה, משהו שהוא לא אמיתי, כי את יודעת זה שאנחנו מסירים אותם מהמרחב הציבורי, זה לא אומר שהאירועים לא היו.

ד"ר שטרנהל: אז את יודעת מה, אני לא אדבר על קולומבוס כי אני לא מומחית אליו, אני אדבר על הדברים שבהם אני מומחית. הפסלים שמתנוססים ברחבי הדרום הם לא פסלים שהוקמו בתקופת מלחמת האזרחים. הם פסלים שהוקמו דור או שניים אחר כך, בעיצומו של עידן האפרטהייד, והיה להם תפקיד אחד מרכזי וזה לשטר את המרחב הציבורי, ולהנכיח את מורשת העבדות כדי לחזק את התשתית התרבותית של משטר האפרטהייד בעידן החירות.

ורד: ולגרום לשחורים להרגיש פחות נוח.

ד"ר שטרנהל: כן, לגרום לשחורים להרגיש שזה לא הבית שלכם, שבעלי… מי בעל הבית, כמו שאנחנו נוהגים לשאול, אז אנחנו בעלי הבית, אנחנו - לבנים דרומיים, אנחנו בעלי הבית על העיר הזאת, ואנחנו נקבע שבכיכר העיר יעמוד פסל של מפקד בצבא הדרום, שיזכיר לכל מי שעובר לידו של מי העיר הזאת. ולכן, הפסלים האלה הם לא חלק ממורשת מלחמת האזרחים. אם כבר, הם חלק ממורשת עידן האפרטהייד. ולכן, אני חד משמעית תומכת בהסרה שלהם. אנחנו יודעים מתי הם הוקמו, הכל ממוסמך, זאת לא היסטוריה עתיקה.

ורד: [מהמהממת בקשב]

ד"ר שטרנהל: העברות הכספים שהעירייה העבירה לארגוני המורשת שהקימו אותם, הן נמצאות בארכיון, זה לא כל כך מסובך למצוא אותן, והיסטוריונים אכן מוצאים אותן. ולכן, אני בהחלט מאמינה בזה שהמרחב הציבורי הדרומי לא יכול להכיל את הפסלים האלה, שהם נצר של מסורת שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לחיות איתה. עכשיו, קולומבוס, בסדר, קולומבוס אני מסכימה שזה מקרה יותר מורכב. וצריך לומר שזה מגיע לעיתים לקצוות שהם מוגזמים, כמו למשל, יוזמות שיש בסן פרנסיסקו, שהיא מקום באמת מאוד פרוגרסיבי, להסיר את שמו של לינקולן או פסלים של לינקולן.

ורד: למה?

ד"ר שטרנהל: בגלל הטענה של לינקולן עצמו היה גזען, שהוא לא האמין בשוויון זכויות לשחורים, שהוא ניצל אותם רק לצורך ניצחון במלחמה. יש אמירות של לינקולן שהן אמירות שהיום אנחנו לא מסוגלים לסבול אותן. אבל כהיסטוריונית אני רגישה לעובדה שהוא איש המאה ה-19 שחושב במונחים של המאה ה-19, ושבסופו של דבר המעשים שלו כנשיא היו מעשים שהביאו באופן מאוד קונקרטי ומוחשי את קיצה של העבדות באמריקה.

ורד: והוא אפילו שילם על זה בחייו.

ד"ר שטרנהל: ושילם על זה בחייו. ולכן, אני חושבת שהמאבקים האלה על הפסלים יכולים לקבל גם צביון גרוטסקי לפעמים לצד השני. אבל אני חושבת שכשמדברים על פסל צריך לשאול מתי הוא… הושם על כנו, על ידי מי, ולצורך איזה מטרות, לפני שאנחנו מקבלים באופן ביקורתי את הטענה שטוב, זאת ההיסטוריה שלנו ואנחנו צריכים לחיות איתה. כי השאלה היא עם איזה היסטוריה אנחנו חיים. והשאלה הזאת, כשזה מגיע לפסלים בדרום, היא שאלה שאנחנו למעשה יודעים עליה תשובה. ואנחנו יודעים לומר בדיוק באיזה רגע ציבורים לבנים החליטו שפתאום הגיע הזמן להנכיח את הקונפדרציה. למשל, דגל הקונפדרציה על גבעת הקפיטול של דרום קרוליינה, האם הוא שם מאז מלחמת האזרחים? לא. הוא שמה משנות ה-60 של המאה ה-20. והוא היה התגובה של…

ורד: בדיוק בשנים שבהם התהוותה…

ד"ר שטרנהל: ממשלת דרום קרוליינה לתנועה לזכויות האזרח.

ורד: נכון.

ד"ר שטרנהל: הוא מתפקד בתור כלי תעמולתי נגד שוויון זכויות. הוא לא מורשת של שום דבר שקשור במלחמת האזרחים גופה, הוא מורשת לניסיונות של הדרום הלבן בשנות ה-60 להמשיך לשלוט במרחב הציבורי, גם כששחורים התחילו לבוא ולתבוע את הזכויות שלהם.

ורד: שאלה אחרונה. אני רוצה לסיים את השיחה המרתקת הזאתי בשאלה אישית. מה לדעתך היצירה התרבותית הכי מעניינת או חשובה או משפיעה בנושא המאבק בעבדות?

ד"ר שטרנהל: השפעה - הייתי אומרת באמת הארייט ביצ'ר סטואו, החשובה - האוטוביוגרפיות של פרדריק דאגלס. עבד ששחרר את עצמו, והפך להיות גדול המנהיגים השחורים בארצות הברית במאה ה-19. אדם יחיד ומיוחד בכישרון שלו, בשכל שלו, בחזון שלו, באישיות שלו, בעיקשות שלו להישאר עם המאבק הזה לאורך עשרות שנים בטוב וברע. והאוטוביוגרפיות שלו, הוא כתב שלוש, הראשונה תורגמה לעברית בהוצאת נהר, יצאה בשנת 2006, "פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו", מומלץ… בחום לוהט, מספרת את האופן שבו הוא חווה את העבדות ואת האופן שבו הוא לימד את עצמו לא רק קרוא וכתוב, אלא לימד את עצמו גם להתנגד לעבדות, איך שהוא השתחרר מהעבדות קודם מנטלית ואחר כך פיזית. זה סיפור שבעיניי מעביר באופן הכי אפקטיבי, הכי אותנטי, הכי חודר, את המשמעות של להיות אדם משועבד באמריקה. ומהבחינה הזאת הוא נקי מהסנטימנטליות של הארייט ביצ'ר סטואו. והוא אוטוביוגרפי, היסטוריונים הצליחו להוכיח כל פרט בסיפור הזה. ואני חושבת שאם יש ספר אחד שרוצים לקרוא, אז זה דאגלס, עם כל הכבוד להארייט ביצ'ר סטואו, ויש כבוד.

ורד: טוב, עושה רושם שהקונפליקט הגזעי, המעמדי, התרבותי, המאבק על זהותה של ארצות הברית במאה ה-21 לא… לא הולך להסתיים בקרוב. אני מאוד מודה לך, ד"ר יעל שטרנהל, על השיחה המאוד מעניינת והחשובה הזאת.

ד"ר שטרנהל: תודה רבה, ורד, היה תענוג.

ורד: תודה גם לרז חסון, KeyPod הפקות. אני ורד ליון-ירושלמי, ואתם מוזמנים לשמוע את כל פרקי הסכת "הספרנים" בכל יישומוני ההסכתים ובפלטפורמות הדיגיטליות של הספרייה הלאומית. אתם גם מוזמנים להירשם ולדרג אותנו באפליקציות הפודקאסטים של ספוטיפיי, גוגל ואפל ולקבל עדכונים על פרקים חדשים. להתראות!

[הקלטה] השיר "יום יבוא" מתוך "אל תקרא לי שחור":

♪ אברהם פררה: יום יבוא, יום יבוא

במהרה, בקרוב הוא יבוא

זאת ידע כל אדם בעמקי לבבו

יום יבוא, יום יבוא, הוא יבוא


יום יבוא (יום יבוא), יום יבוא (יום יבוא)

הוא קרב והולך בנתיבו (הוא יבוא)

לא יושפל שום אדם על גזעו וצבעו

יום יבוא, יום יבוא, הוא יבוא!


עוזי פוקס: הוא יבוא (הוא יבוא), זה היום (זה היום)

כך אראינו ואין זה חלום

אם נמות כמשה על פסגת הר נבו

זאת נדע - הוא כבר בא

הוא כבר בא, הוא כבר בא!


אראלה בר-לב: יום יבוא במהרה

פעמון החירות דרור יקרא

ושחורים ולבנים יתכנסו מסביבו

יום יבוא, יום יבוא, יום יבוא.


יום יבוא (יום יבוא), יום של אור (יום של אור)

יום של חג לאדם השחור (השחור)

יחייך אז האל ממרומי מושבו

הוא קרוב, הוא קרוב, הוא יבוא!


עוזי פוקס: הוא קרב (הוא קרב), זה היום (זה היום)

ועם בוקר נקום ופתאום

גם אנחנו פתאום בני אדם ככולם

אז נדע - הוא כבר בא

הוא כבר בא, הוא כבר בא!


דודו זר: יום יבוא, יום יבוא

במהרה, בקרוב הוא יבוא

זאת ידע כל אדם בעמקי לבבו

הוא יבוא, הוא יבוא, הוא יבוא!


יום יבוא (יום יבוא), יום יבוא (יום יבוא)

הוא קרב והולך בנתיבו (הוא יבוא)

זאת ידע כל אדם בעמקי לבבו… ♪

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

12 views0 comments

コメント


bottom of page