הספרנים - חלוצים בשלשלאות | סיפורם של האסירים היהודים ומושבות העונשין באוסטרליה

מדוע הפכה היבשת לבית הכלא של האימפריה הבריטית? מי היו האסירים היהודים שהצליחו להקים קהילה חיה ותוססת בקצה העולם? מה עלה בגורל הילידים האבוריג'ינים? ואיך קשורה הבהלה לזהב לסיום ההגלייה? הצטרפו למסע מרתק אל תולדות מושבות העונשין, ואל הניסוי הקרימינולוגי הגדול ביותר בהיסטוריה — שהחל כאילוץ והסתיים בהולדתה של אומה חופשית ומשגשגת

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/06/2025.

‏[מנגינת פתיחה]

‏קריין: "הספרנים", הפודקאסט של הספרייה הלאומית.

‏ורד: בשלהי המאה ה-18, לונדון הייתה עיר של ניגודים. מצד אחד בירת האימפריה הבריטית, ומצד שני מקום של עוני קיצוני, פשע יומיומי, וצפיפות בלתי נסבלת. בתוך 30 שנים בלבד, האוכלוסייה בה גדלה משישה מיליון בשנת 1740, לשמונה עשר מיליון אנשים שהתגוררו בה בשנת 1770. הפשע והעוני היכו בה ללא רחם, עכברושים חיפשו אוכל בתעלות הביוב הפתוחות, ילדים החלו לעבוד כבר מגיל שש במפעלים לייצור עורות וכותנה, עשרות אלפי נשים עסקו בזנות, ואנשים נורמטיבים לחלוטין נאלצו לגנוב אוכל רק כדי לשרוד. לונדון נקראה אז "עיר הגרדומים", בשל ההוצאות להורג הפומביות שהתקיימו בה מעת לעת. שבעת בתי הכלא בעיר היו מפוצצים במאות אלפי פושעים, בלי שום הפרדה בין נשים וגברים, קטינים ובוגרים, רוצחים וכייסים, וגם העברת חלק מהם לאוניות מסע ששימשו כבתי כלא צפים על נהר התמזה לא פתרה את הבעיה. ואיפה הייתה המשטרה? היא לא הייתה.

‏בני המעמד הגבוה העדיפו להדחיק את הבעיה, ובעיקר המציאו עוד ועוד תקנות על עבירות שדינן עונש מוות. בפועל, 60 אחוזים מהעבירות הפליליות הסתיימו אז בהוצאה להורג. וזה לא עזר, העונשים הוחמרו, אבל הפשיעה לא פחתה, וכשבתי הכלא כבר לא יכלו להכיל יותר את האנשים, נמצא פתרון רדיקלי, להרחיק את "המעמד הפלילי", כפי שנקראו מיליוני העניים, כמה שיותר רחוק. כמה רחוק? לקצה העולם, ליבשת שהתגלתה רק לאחרונה, על ידי מגלה הארצות, ג'יימס קוק - לאוסטרליה.

‏[מוזיקה מתגברת ונחלשת]

‏ברוכות וברוכים הבאים להסכת "הספרנים". אני ורד ליון ירושלמי, ובפרק הזה נרחיק עד ליבשת אוסטרליה ולניסוי הקרימינולוגי הגדול ביותר בעולם, הקמת מושבות העונשין, שעל בסיסן קמה מדינה מפוארת. נחקור מה קרה לעשרות אלפי האסירים והאסירות, איך הם התנהלו מול הילידים המקומיים, ונתוודע לכמה דמויות יוצאות דופן של אסירים יהודים שייסדו את הקהילה היהודית המפוארת ביבשת, כאלו ששינו את ההיסטוריה של הארץ הדרומית לנצח.

‏[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

‏[שקשוק שרשראות, צפירת אונייה ורחש גלים]

‏הפתרון של הרחקת עבריינים מעבר לים לא היה חדש לבריטים, כל עוד הם שלטו באמריקה, מושבות כמו וירג'יניה וג'ורג'יה קלטו אלפי אסירים בריטים שהיוו כוח עבודה זול בשירות המתיישבים, במטעי הטבק והכותנה, בכריתת עצים ובבניית תשתיות, אולם לאחר המהפכה האמריקאית וסיום השלטון הבריטי שם ב-1783, נאלצה הממלכה למצוא פתרון חדש לבעיה הישנה. צפיפות עצומה בבתי הכלא, לצד הרצון להרחיק את העבריינים ככל האפשר מאנגליה ועל הדרך לקבוע נוכחות בריטית באוקיינוס השקט.

‏אחת האנקדוטות המעניינות בדרך קבלת ההחלטות של ממשלת בריטניה ובלחץ משמעותי של שר הפנים, הלורד סידני, זה שעל שמו תיקרא העיר הראשונה והבירה הראשונה של היבשת, קשורה לפרק אחר שלנו בהסכת "הספרנים", הפרק על מסעותיו של ג'יימס קוק.

‏קוק, שכידוע נרצח באכזריות בהוואי רק תשע שנים קודם לכן, בשנת 1770, היה האדם הלבן הראשון שדרך על חופי מזרח אוסטרליה לצד חוקר הטבע, ג'וזף בנקס. השניים התרשמו עמוקות מההבדל בין הילידים בניו-זילנד, המאורים, שתוארו ביומניהם כלוחמים נועזים, חלקם קניבלים, שיעשו את המוות, תרתי משמע, למתיישבים החדשים, אילו יוחלט לשלוח לשם אנשים לבנים. לעומתם, קוק תיאר ביומנו את הילדים באוסטרליה, האבוריג'ינים, כ"פרימיטיבים חסרי בינה", כהגדרתו. הוא מתאר את הזעזוע שפקד אותו כאשר אונייתו עגנה בחוף ו"חבורת שחורים עירומים כביום היוולדם", כך הוא כותב, "נסה על נפשה, כשהמבוגרים משאירים את ילדיהם מאחור, על החוף".

‏שותפו למסע, בנקס, תיאר אותם כ"נטולי רכוש בלתי מזיקים ומפגרים בהתפתחותם, לעומת המאורים, הניו-זילנדים, המתוחכמים והנחושים לקרב". וכך, בשעת בוקר מוקדמת של 13 במאי שנת 1787, הפליג הצי הראשון בפיקודו של קפטן ארתור פיליפ. 11 אוניות, שעל סיפונן כ-750 אסירים. גברים, נשים וילדים, ועוד כ-650 חיילים, מלחים, פקידים, רופאים ובני משפחותיהם. 7 מבין האסירים בהפלגה הראשונה היו יהודים, רובם הוגלו בשל גניבת בגדים, כובעים ומגפיים. אחת מהן הייתה אסתר אברהמס, שבגיל 15 הפליגה עם תינוקת שנולדה לה רק כמה חודשים לפני כן. היא הורשעה בגניבת תחרה בשווי של פחות מלירה שטרלינג, ובהמשך תהפוך לדמות חלוצית נערצת באוסטרליה הקולוניאלית. אנחנו עוד נחזור אליה בהמשך.

‏המסע ארך יותר משמונה חודשים. במשך עשרות רבות של שנים, העדיפו רבי חובל בריטיים לנצל את הזרמים ורוחות הסחר שסוחפות את האוניות מערבה אל ריו דה ז'נרו, שם הם היו מצטיידים במים ומזון טרי, משם הפליגו לנקודת עצירה והצטיידות נוספת, אל כף התקווה הטובה, שבדרום אפריקה, ומשם חוצים את האוקיינוס ההודי אל אוסטרליה. זה היה מסלול הפלגה ארוך, אך הוא נחשב לבטוח יותר. אבל המסע היה מפרך וקשה. בספינות שנבנו במקור לטובת מסחר היו תנאים איומים. הן היו צפופות, עם תאי כליאה קטנים ורטובים, המזון היה דל, לעיתים מקולקל, ומי השתייה לא תמיד היו נקיים, לא היו תנאי הגיינה בסיסיים, מה שהוביל להתפשטות מחלות מדבקות. האסירים היו חלשים, עייפים וחולים בצפדינה, מלריה וטיפוס הבטן. 48 אסירים מתו במהלך ההפלגה, רבים מהם ילדים, אבל זו הייתה רק ההתחלה, כי רבים עוד יותר, כ-40 אחוז מהם, ימותו במהלך השנה הראשונה על אדמת היבשת החדשה.

‏[מוזיקה - נגינת גיטרה]

‏ב-26 בינואר 1788, הגיעו האוניות לחופי סידני, ואת התאריך הזה מכיר כל אוסטרלי. זה המועד בו נחוג יום העצמאות של המדינה, "אוסטרליה דיי".

‏בלילה הראשון על אדמת היבשת, כפי שמתואר ביומנים של קצינים בריטיים, נרשמה אווירה כאוטית במחנה הזמני. האסירים, גברים ונשים, הורשו לחגוג, והחגיגות התדרדרו לשתייה מופרזת, פריצות ולעדויות על מגעים מיניים, שלא תמיד התרחשו מתוך הסכמה חופשית. הקצינים ניסו להשליט סדר, אך תנאי המחנה, ההפרדה הלקויה, והיחסים המורכבים בין המגדרים והמעמדות, יצרו סביבה שבה נשים רבות נפגעו כבר מהרגע הראשון.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏הנוף שנגלה לעיניהם עם בוקר, באזור שהיום הוא חלק ממדינת ניו סאות' ויילס, היה פראי, לא מוכר, ורחוק שנות אור מהערים המתועשות של אירופה. החוף היה סלעי וחשוף, היער מסביבו סבוך, והמים המתוקים לא הספיקו ל-1400 האנגלים, שזה עתה הגיעו. מרשימת האסירים הראשונים ניכר שרובם הואשמו בעבירות גניבה קלות. אסיר בשם תומאס צ'אדיק גנב 12 צמחי מלפפון, אליזבת פאולי גנבה קותל חזיר וצימוקים, ואליזבת בקפורד גנבה חמישה קילו של גבינת גלוסטר. על סוג עבירות כאלו, העונש היה 7 שנות הגליה, ואילו על עבירות של גניבה תוך כדי תקיפת הקורבן, העונש היה 14 שנות הגליה, כמו במקרה של אסיר בשם תום ג'וזפס, שגנב מטפחת ראש בשווי של שני שילינג מנערה, תוך כדי תקיפה של אימה, שניסתה לגונן עליה. האסירה המבוגרת ביותר הייתה בת 82, והיא נדונה ל-7 שנות הגליה בגין שבועת שווא. אבל אותה דורותי הנדלנד, הקשישה, ידועה יותר כמקרה המתועד הראשון של התאבדות על אדמת היבשת, זה קרה פחות משנה אחרי שהיא הגיעה לשם. האסיר הצעיר ביותר היה ג'ון הדסון, בן התשע, שהיה מנקה ארובות ונתפס על גניבת בגדים ואקדח. אסירים שהואשמו ברצח, עונש, שוד אלים, או כאלה שצברו מספר רב של עבירות כלל לא יועדו להגליה, הם הוצאו להורג בלונדון, בדרך כלל אחרי משפט שארך בממוצע עשר דקות.

‏השנים הראשונות במושבת העונשין פורט ג'קסון, זה היה שמה הרשמי, אבל כולם קראו לה סידני, על שם שר הפנים, הבריטי, שתמך בהגליה, היו קשות במיוחד. לצד התמודדות עם מזג האוויר הקשה, חום כבד בקיץ, קור חד בחורף וגשמים רבים, נאלצו האסירים להתמודד עם מחסור חמור במזון, מים נקיים ותרופות. בנוסף, חלו התפרצויות של מחלות מדבקות, כמו טיפוס, דיזנטריה ודלקת ריאות. האסירים, שמצאו עצמם כלואים בשטח פתוח ללא הגנה מספקת וקורת גג, מתו בזה אחר זה. בעלי המקצועות המבוקשים היו מעטים מאוד בקרב האסירים, רק דייג אחד וחמישה נגרים. החיים במושבות התנהלו בין עייפות מתמדת, פחד מסמכות ורגעי שגרה נוקשה ומדודה. היום התחיל עם עלות השחר, אז הושמע צלצול פעמון או תוף, האסירים יצאו בקבוצות לעבודה מאורגנת, בנייה, כרייה, כריתת עצים או חקלאות. העבודה גם הייתה פיזית ומתישה. ברוב המקרים, האסירים היו כבולים ברגליהם בשלשלאות ברזל כבדות, וכמובן, ללא כלי עבודה. כל אסיר נדרש לעמוד ביעד יומי, משימה שעל פי רוב לא הייתה אפשרית, אך העדר עמידה בה נחשבה להפרת משמעת. לא היו להם בגדים להחלפה, ומה שלבשו התבלה מהר, מתיאורי הקצינים עולה כי האסירים אפילו לא הצליחו להטליא את הבגדים, ואנשים פשוט הסתובבו חצי עירומים.

‏רב החובל, קפטן ארתור פיליפ, שיוכתר כמושל, דווקא ניסה להקל על האסירים באמצעות חלוקה הוגנת של מעט המזון שעמד לרשותם, מנה קצובה של ביסקוויטים יבשים, דגים שהצליחו לדוג ולעיתים הם אכלו מצייד מקומי של קנגורו, ציפורים וחיות בר. אבל הרעב היה קשה מנשוא, והאסירים, כמו גם חלק מהסוהרים, סבלו מתת תזונה. העונשים על מי שהפר את כללי המושבה היו ברורים מאוד. כמה מאות הלקאות בשוט במקרים קלים, ותלייה במרבית המקרים, והמצב רק הלך והחמיר. הצי השני, שיצא מאנגליה בינואר 1790, נחשב לאחת ההפלגות הקשות והקטלניות בתולדות ההגליה. מתוך כ-1000 אסירים שיצאו לדרך, למעלה מרבע מתו עוד בים. בעיקר כתוצאה מהזנחה, רעב ומחלות. בניגוד להפלגה הראשונה, הפעם נשכרה חברת ספנות פרטית, שהעדיפה רווחים על פני חיי אדם, והאוניות הגיעו למושבה סידני כשעל סיפונן צילי אדם. הנה מה שאומרת לנו פרופסור אמריטוס סוזן רוטלנד, היסטוריונית מאוניברסיטת סידני ובעלת מדליית מסדר אוסטרליה עבור תרומה והישג מיוחד.

‏[מוזיקה - נגינת גיטרה]

‏[הקלטה] פרופ' רוטלנד: [מבטא אוסטרלי כבד] "אין אוכל, אין הרבה מים, אין להם בתים, שום דבר לא היה להם וזה לקח שנתיים, עד האוניות, המפרשים הגיעו עם עוד אוכל ועוד אנשים וכולי, אז המצב בהתחלה היה קשה מאוד, גם היו גנבים, גם היו… הם היו צריכים להיות כבולים על הרגליים, אז שהם הלכו לעבוד, תחשוב על זה, שהם, תחשבו על זה, שהם הלכו עם כבולים על הרגליים, שהיה קשה מאוד בשבילם ללכת, ואי אפשר לברוח, כמעט אי אפשר לברוח, ואם הם הצליחו לברוח, אז איך להיות שמה במקום שהם לא יכולים למצוא אוכל, איזה אבוריג'ינים שהם רוצים להרוג אותם, היה מצב מאוד קשה, קשה."

‏ורד: תנאי הכליאה במושבת העונשין היו קשים ובלתי אנושיים. האסירים חזרו מהעבודה הקשה לצריפים צפופים או לתאים קטנים, כבולים בשלשלאות, עם מזון דל, ללא מקלחות וללא בגדים להחלפה. במושבות העונשין כמו פורט ארתור או האי נורפוק, נוספו לכך גם בידוד, הלקאות שוט בלתי פוסקות ואיסור מוחלט על דיבור, שיטה שנועדה לשבור את רוחם של האסירים. היחסים בין האסירים לבין החיילים והקצינים ששמרו עליהם היו מורכבים ומאופיינים במתח מתמיד. החיילים ראו את עצמם כשומרי חוק והקפידו על משמעת חמורה כדי לשמור על הסדר הנוקשה, ואילו רבים מהאסירים חשו כי הם קורבנות של מערכת אכזרית ובלתי אנושית.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏אבל היו גם קשרים בין הקצינים לאסירים וליתר דיוק לאסירות, חלק מהסוהרים והקצינים הגיעו לאוסטרליה עם משפחותיהם, אבל היו לא מעט מקרים שקצינים בחרו להם אסירות כבנות זוג. למעשה, לקצינים ולבעלי תפקידים מטעם הממשלה במושבות העונשין, ניתנה אפשרות לקחת אסירים כעובדים פרטיים. האסירים שובצו לעבודות בשדות, בבנייה, במשק הבית או במלאכות שונות, לעתים בתנאים טובים יחסית, אך לעתים תוך ניצול קשה. עבור הקצינים זו הייתה הזדמנות להשיג בחינם כוח עבודה, ועבור האסירות והאסירים זו הייתה דרך קלה יותר לשרוד או להרוויח יחס מועדף. המערכת הזאת יצרה יחסי תלות מתמשכים שבהם שיקול דעתו של הקצין יכול היה לשנות לחלוטין את גורלו של האסיר, מענישה קשה ביד ברזל ועד להזדמנות לפתוח דף חדש. כעבור שבע שנים יכלו האסירים שהוגלו על עבירות קלות להפוך למתיישבים חופשיים ביבשת, ורבים מהם אכן עשו זאת. בעזרת הקצינים ובעלי התפקידים הם קיבלו מעמד של מתיישבים חופשיים.

‏ביומנים של כמה חיילים מתוארים קונפליקטים אלימים מאוד, אך גם רגעים שבהם חיילים והאסירים שיתפו פעולה נגד סכנות משותפות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, החיילים והאסירים, היו תחת לחץ תמידי של הישרדות במציאות בלתי אפשרית. והיה עוד מכנה משותף לכל האנשים הלבנים, הסלידה מהילידים האבוריג'ינים.

‏[מוזיקה]

‏נאמר על אוסטרליה שהיא ארץ ללא עתיקות. אם בוחנים את המשפט רק מההיבט הארכיאולוגי, הוא נכון, כי לפני הגעת הבריטים חיו באוסטרליה בין 750,000 ל-1,000,000 אבוריג'ינים. הם חיו כציידים ולקטים בכ-500 שבטים שונים עם מאות שפות לאורך יותר מ-50,000 שנים, וככאלו הם נדדו לאורכם של חופי היבשת ולא השאירו עדויות פיזיות. אבל הייתה להם מורשת תרבותית, פרהיסטורית, ייחודית, שהתבססה על העברה בעל פה של מוזיקה, ריקודים ותפילות מקודשות, ממיתולוגיה עתיקה שנקראת "זמן החלום".

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏מרגע שאוניות הצי הראשון הגיעו אל חופי פורט ג'קסון, נוצר מפגש דרמטי בין שתי תרבויות מנוגדות, העולם הרוחני הקדום מול אימפריה חמושה בנשק וברעיונות קולוניאליסטיים של כיבוש ושליטה, וההשלכות היו הרסניות. בתוך פחות מ-100 שנים, כ-90 אחוז מהאוכלוסייה האבוריג'ינית נספתה ממחלות אירופאיות, מאלימות ומהרס מקורות המחיה שלהם.

‏[הקלטה] פרופ' רוטלנד: [כל הטעויות במקור] "היום קוראים לזה Australis first nations people, זאת אומרת, להגיד שהם היו הראשונים, זה לא שלבנים הגיעו ולא היו אף אחד שמה באוסטרליה. היו, אבל בראש של האנגלים, הם לא היו ממש אנשים, הם היו יותר כמו חיות. הגישה. אז, היו שתי בעיות. בעיה אחת, בלי ספק, זה האוכל, אבל בעיה יותר גרוע בשבילם, זה היה המחלות שאלה שבאו מאירופה הביאו. נוזלת, למשל, משהו שזה אצלנו, זה לא דבר גדול, אם יש נוזלת או משהו כזה עם חום, רובם אנשים מאירופה, מאנגליה, לא מתים משם… מזה, כי לא היה לגוף שלהם יכולות להלחם נגד המחלות של האנשים מאירופה. הרבה מתו, מהבריטים שבאו ממש להרוג אותם, כי חשבו שהם גנבים וגנבו את הכבשים, אז צריך להרוג אותם. אלכוהול בא אחר כך יותר, כבעיה, זה בעיה גדולה עד היום."

‏ורד: פה ושם נרקמה סקרנות הדדית, והיו מגעים של סחר, אך ככל שהוקמו עוד מושבות עונשין, כך גבר המתח, והמפגשים הפכו לעימותים. האבוריג'ינים ראו את עצמם כבעליה החוקיים והרוחניים של היבשת, ואילו המתיישבים ראו באוסטרליה אדמה ריקה שיש לגאול וליישב.

‏אחד העימותים הקשים שאיחדו בין האסירים ושומריהם, היה סביב נהר הוקסבורי, שבניו סאות' ויילס. השבט המקומי של האבוריג'ינים חי לאורך הנהר שהיה להם עורק החיים העיקרי במשך אלפי שנים. כאשר המתיישבים, כולל אסירים משוחררים, החלו להקים שם חוות חקלאיות, הם סגרו לילידים את הגישה אל מקורות המים, עקרו עצים והפכו את הקרקע באזור הנהר לאדמת מרעה. הילידים ניסו להיאבק, גנבו בקר, פגעו בציוד ולעיתים אף תקפו את החוות. בתגובה נשלחו משלחות חמושות של מתיישבים ואסירים שפינו את השבטים בכוח הנשק, ובתוך שנים בודדות הפך הנהר לרצועה חקלאית בבעלות המתיישבים החדשים.

‏וכן, היה גם את עניין האלכוהול. הרום, ליתר דיוק. משקה הרום היה הרבה יותר ממשקה במושבות העונשין, הוא היה מטבע, מנוף שליטה, ולעיתים קרובות גם סם הרסני. תמורת בקבוק רום אפשר היה לקנות כמעט הכל. בגדים, מזון, עבודה של אסיר, ואפילו מעשה של חסד מצד בעלי הסמכות. למעשה, בשנים הראשונות לא היה מטבע רשמי במושבה, והרום, שהגיע מהאיים הקריבים, שימש כאמצעי תשלום, שליטה וסחר בין חיילים, קצינים, אסירים וחקלאים.

‏חלק מהקצינים, כמו ג'ון מקארתור למשל, שבהמשך הפך לחלוץ תעשיית צמר הכבשים באוסטרליה, צברו הון עצום באמצעות מונופול על ייבוא הרום. מושל מושבת סידני, וויליאם בליי, אותו אחד ממרד הבאונטי הידוע, ניסה לעצור את הסחר הלא חוקי ברום, מה שהוביל בשנת 1808 לעימות חזיתי עם הקצינים, ולמה שנחשב כמרד הצבאי היחיד בתולדות אוסטרליה, שבו הודח מושל על ידי הצבא. באותן שנים של שלטון הרום, האלכוהול הפך לכלי של שליטה, ודיכוי חברתי ותרבותי.

‏האבוריג'ינים, שמעולם לא נחשפו לאלכוהול, לא ידעו ולא יכלו להתמודד עם עוצמתו. המתיישבים חילקו להם רום כחלק ממחוות, או פשוט כדי לשעשע את עצמם, ובמהרה נראו תופעות של שכרות, התמכרות ואלימות קשה בתוך קהילות הילידים. בעיה שלדברי פרופ' רוטלנד נמשכת עד היום, בקרב חלק מהאוכלוסייה הילידית.

‏[קטע מהשיר "Moreton Bay" בביצוע Penny Davis&Roger Ilott]

“One Sunday morning as I was walking

By Brisbane Waters I chance to stray

I heard a convict his fate bewailing

As on the sunny riverbank he lay

I am a native of Erin, Ireland

But banished now from my native shore…”

‏ורד: מושבות העונשין התקיימו לאורך כ-80 שנה, משנת 1788 עד 1868, במהלכן הוגלו ליבשת כ-164,000 אסירים, מהם כ-25,000 אסירות. במהלך תקופת ההגליה פעלו ביבשת ובאיים הסמוכים לה 10 מושבות עונשין מרכזיות. כמה מהן יועדו לאסירים סוררים במיוחד, כאלה שהתקוממו או שניסו לברוח. מאחורי שמות יפים כמו פורט ארתור, מריה איילנד או נורפוק, הוצבו גדרות, שומרים חמושים ועבודות בכפייה. העדויות הקשות על תנאי המחיה המחרידים של האסירים, הגיעו מכמרים שנשלחו להציע וידוי לאסירים שנידונו למוות.

‏כומר אחד, ג'יימס נואלס, שנשלח למושבת העונשין האימתנית והאכזרית פורט ארתור, שבאי טסמניה, סיפר שהאסירים שנידונו למוות קיבלו את גזר דינם בשלווה ובתחושת שחרור וגאולה, בשעה שחבריהם, שהמשיכו בעבודות הפרך, הביעו קנאה גלויה במי שזכו לסיים את סבלם על חבל התלייה. אבל היו גם רבים מאוד מהאסירים שהיו שותפים לבניית היבשת החדשה, כאלו עם מקצועות חיוניים, בעלי השכלה, ואסירים שהיו מוכנים להקריב שבע שנים את חירותם, ולהבטיח לעצמם בהמשך להגשים שאיפות וחלומות.

‏[קטע מהשיר "Botany Bay" בביצוע Stringybark Band]

“Farewell to old England forever

Farewell to my rum culls as well

Farewell to the well known Old Bailey

Where I used for to cut such a swell

Singing Tooral liooral liaddity

Singing Tooral liooral liay

Singing Tooral liooral liaddity

And we're bound for Botany Bay…”

‏ורד: רבים מתארים את שנת 1810, השנה שבה גם התמנה למושל היבשת, לוטננט קולונל לכלן מקווארי, כשנת המהפך. החל משנה זו, מספר האסירים המשוחררים שהתגוררו בניו סאות' ויילס כבני חורין עלה על מספר המתיישבים החופשיים שהגיעו ליבשת מרצונם החופשי. מקווארי שאף לשלב את האסירים הייחודיים במשרות ממשלתיות בכירות.

‏כך למשל האסיר פרנסיס גרינוויי, שהיה אדריכל מוכשר מליברפול, ונידון למאסר בשנת 1814 בגין זיוף המסמכים. הוא שלח למקווארי סקיצות, שרטוטים ותוכניות, מקווארי התרשם ומינה אותו לאדריכל הממשלתי. ואכן, גרינוויי תכנן את בית המשפט של סידני, את הקתדרלה הראשונה, את המזח המרכזי ואת בית הממשלה ההיסטורי. המבנים האלו נבנו בסגנון בריטי-ג'ורג'יאני מוקפד, עם התאמה לחומרי הגלם המקומיים, בעיקר אבן חול אוסטרלית. תרומתו לאדריכלות האוסטרלית הייתה כל כך חשובה, עד שדמותו נבחרה להופיע על שטר חמישה דולרים אוסטרליים בשנות ה-60, ורבים מהמבנים שתכנן קיימים עד היום.

‏רופא בשם ויליאם רדפרן, שריצה את עונשו כאסיר פוליטי בגין תמיכה במרד מלחים, נחשב לאבי הרפואה הציבורית באוסטרליה, והוא מונה למנהל בית החולים הראשון ביבשת. שלושה עורכי דין, אסירי צווארון לבן, שבמשך כל תקופת מאסרם טיפלו באינספור סכסוכים משפטיים, הקימו לאחר שחרורם משרדי עורכי דין משגשגים, ועוד אסיר, עורך דין בשם אנדרו תומפסון, מונה כשופט שלום.

‏גם סלילת "דרך ההרים הכחולים", היום פארק לאומי, שהוכרז כאתר מורשת עולמית, נחשבת עד היום לאחד ההישגים ההנדסיים החשובים ביותר ביבשת, והיא נעשתה בזכות מקווארי. העיר סידני הייתה כלואה בין הים לבין רכס הרים גבוהים ומצוקים תלולים, שנחשבו במשך שנים לבלתי עבירים, וחסמו כל אפשרות להרחבת ההתיישבות מערבה, אל האדמות הפוריות. בשנת 1813 הצליחו שלושה חוקרים לחצות את ההרים ולגלות נתיב אפשרי למעבר אל המישורים הפנימיים הגדולים, אך היה זה מסע מפרך שעבר בין יערות, סלעים ותהומות. כאן נכנסה לתמונה עבודת האסירים. המושל מקווארי הציע לשישים מהם לסלול את הכביש במשך שנתיים-שלוש, בתמורה לחנינה מלאה. בתוך חצי שנה בלבד סללו אותם אסירים, כביש באורך של כמעט 200 קילומטרים. ההישג נחשב לפלא-הנדסי. הדרך נחצבה ברובה בעבודת ידיים באמצעות גרזנים, אתים וחבלים. הם הצליחו לבקוע סלעים, לסתת קירות תמך, לבנות גשרים מעץ ולסלול את הדרך הראשונה שחיברה את סידני לפנים היבשת. זה לא היה רק פרויקט תחבורתי חשוב מהמעלה הראשונה, כי אם גם רגע סמלי. לראשונה, אסירים זכו להכרת תודה פומבית כמי שבונים את הארץ החדשה. אגב, את שיר הניצחון לכבוד האירוע, שיר שהפך למוכר וידוע לאורך שנים רבות, כתב עוד אסיר, משפטן בוגר אוקספורד בשם מייקל רובינסון.

‏והם לא רק בנו את התשתיות, כבישים, גשרים, נמלים ומבני ציבור, הם חרשו אדמות, גידלו חיטה, שתלו גפנים ובמיוחד גידלו צאן, ובכך הניחו את היסודות לתעשיית הצמר שהפכה לאחד מענפי הייצוא המרכזיים של היבשת. והייתה להם גם תרומה עתידית עצומה לתעשייה הימית. רבים מהאסירים המשוחררים החלו לבנות סירות ואוניות, אם לציד לווייתנים, מהתעשיות הרווחיות והמסוכנות של אותה תקופה, ואם כסוחרים ימיים.

‏תרומתו של המושל הנאור, אחד האנגלים הבודדים שהאמין שעונש לא צריך להיות רק כליאה מאחורי סורג ובריח, אלא גם הזדמנות לשיקום ותועלת לחברה, באה לביטוי עד היום בעשרות רחובות, נהרות, פארקים ומוסדות ציבור, הנקראים על שם מקווארי, במדינת ניו סאות' ויילס.

‏[קטע מהשיר "Botany Bay", בביצוע Graham McCarthy]

“Farewell to old England forever

Farewell to my rum culls as well…”

‏ורד: ומי שעוד תרמו למסחר ולכלכלה של הארץ החדשה, היו כמה אסירים יהודים שתרומתם ניכרת עד היום. לפי היסטוריונים, ההערכה היא שכ-1000 אסירים ואסירות יהודים הוגלו למושבות העונשין. כבר עם הגעת המשלוח הראשון של אסירים לאוסטרליה בשנת 1788, נרשמה נוכחות יהודית, צנועה אך סמלית.

‏חלקם הורשעו בעבירות קלות של גניבה, אחרים בעבירות חמורות יותר, אך רוב האסירים היהודים פעלו מתוקף המציאות החברתית הקשה באנגליה, שם הם סבלו מהדרה, אפליה ולעיתים גם מאלימות. הדמות החשובה ביותר, מי שרכש את הקרקע עליה הוקם בית הכנסת הראשון, היה מאבות הקהילה היהודית בסידני, ועמד בראשה שנים רבות, היה משה יוסף.

‏הוא הגיע לסידני בשנת 1814, לאחר שנידון ל-7 שנות הגליה, כנראה על זיוף שטרות או הונאה פיננסית, סוג פשעים לא נדיר בלונדון הענייה של אותם ימים, אבל עוד קודם לכן, הוא הכיר צעירה יהודיה בשם רוזטה נתן, שאביה ריצה גם הוא עונש מאסר, כן, באוסטרליה. כשחזר האב ללונדון, הוא שלח ליבשת את בתו, רוזטה, על מנת שתנשא למשה יוסף הצעיר, שנחשב לדמות כריזמטית ומוכשרת, על אף קלונו. וכך, היהודיה החופשייה, רוזטה, והאסיר, משה, התחתנו, במה שנחשב לטקס החתונה היהודי הראשון, שהתקיים באוסטרליה, כדת משה וישראל. מבחינה פורמלית, רוזטה הייתה גם אשתו של משה, וגם המעבידה שלו, בתוקף היותו אסיר. לאחר שחרורו, היה משה יוסף מהראשונים שזיהו את הבהלה לזהב במערב אוסטרליה, כמו גם בקליפורניה, שמעבר לאוקיינוס, והוא החל לייצר ולמכור כלי עבודה, ששימשו את הכורים. בהון הרב שצבר, הוא רכש, כאמור, את הקרקע שעליה נבנה בית הכנסת, שברחוב יורק בסידני, ובהמשך הפך להיות נשיא הקהילה. והוא לא היה היחיד. זוכרים את אסתר אברהמס, הנערה היהודיה, שהורשעה בגניבת תחרה והובלה לאוסטרליה, על סיפון הצי הראשון?

‏במהלך אותה הפלגה, היא הכירה קצין בריטי בשם ג'ורג' ג'ונסטון, האיש שינהיג מאוחר יותר הפיכה צבאית, נגד המושל בליי. השניים ניהלו מערכת יחסים ארוכת שנים, שהתמסדה בנישואים רשמיים רק ב-1814, אבל עוד לפני כן, הם הביאו לעולם 7 ילדים, בנוסף לבת, שאסתר ילדה עוד בלונדון. השניים הקימו חווה חקלאית משגשגת, ולאחר מות בעלה, המשיכה אברהמס לנהל ביד רמה את עסקי המשפחה. לאורך מרבית המאה ה-19, נחשבה אברהמס לאחת הנשים החלוצות, החשובות והמשפיעות ביותר ביבשת, וסיפורה הפך לסמל של הישרדות והסתגלות. ילדיה ונכדיה הפכו לקצינים בכירים, פוליטיקאים, ואנשי ציבור ידועים ומוכרים. אברהמס, למעשה, זכתה לכבוד ולמעמד שמעולם לא היו ניתנים לה באנגליה המעמדית.

‏והיו גם האחים, וייבן ועמנואל סולומון, שהוגלו ליבשת כילדים בעוון גניבה. הם הפכו לסוחרים מצליחים, נדבנים ובעלי קרקעות בדרום אוסטרליה. הם ייסדו בתי עסק, היו שותפים לבניית מוסדות תרבות, ואחד מהם אף כיהן בפרלמנט המקומי. עוד סיפור של הצלחה כלכלית כבירה, נקשר לאסיר לשעבר, סולומון לוי. הוא נשלח בגיל 19 לגלות בשל מעורבותו בגניבת קופסת תה. לאחר ריצוי העונש, הקים לוי חברה בשם "קופר לוי", שהייתה אחד מבתי המסחר הגדולים ביותר בדרום האוקיינוס השקט. החברה שלו עסקה בנדל"ן, בנקאות, ספנות, ייבוא וייצוא, והוא נודע גם כפילנטרופ נדיב מאוד.

‏והיו גם אסירים יהודיים שהטביעו חותם על התרבות והפולקלור האנגלוסקסי. אחד הסיפורים החביבים הוא של אייזיק-אייקי סולומון, אין קשר בין כל הסולומונים, גנב יהודי מלונדון, סוחר רכוש גנוב ונוכל בחסד עליון, שזכה בעל כורחו לתהילה ספרותית. דמותו שימשה השראה לפייגין, המאפיונר היהודי שהנהיג את חבורת ילדי הכייסים ברומן "אוליבר טוויסט" של צ'ארלס דיקנס. סולומון נעצר, נמלט, נתפס שוב ונשלח לאוסטרליה, שם ריצה את עונשו בטסמניה. סיפורו הפך לסמל של דימוי של יהודי מפוקפק, אך גם לדמות שחצתה גבולות בין ההיסטוריה לספרות.

‏ונזכיר גם את אדוארד דיוויס שכונה Teddy the Jewboy, שהפך לשודד דרכים לאחר שהצליח להימלט ממושבת העונשין בסידני והנהיג חבורת Bushrangers במעין גרסה יהודית לרובין הוד. הוא חלק את השלל שגנב עם העניים, נודע בכריזמה ובקוד מוסרי לא שגרתי, ולאחר כמה חודשים בהם חבורת השודדים שלו הטריפה את הקצינים הבריטיים, הוא נתפס והוצא להורג בתליה בשנת 1841. הוא נקבר בבית הקברות היהודי בסידני ולימים הפך סיפורו למחזמר מצליח באוסטרליה, שגם נקרא "Teddy the Jewboy".

‏מוסיפה פרופסור סוזן רוטלנד מאוניברסיטת סידני.

‏[הקלטה] פרופ' רוטלנד: [כל הטעויות במקור] "זה התחיל עם בית קברות, לא עם בית כנסת, כי תפילה יכולה גם בבית. זה לא צריך בית כנסת, אבל בית קברות זה סיפור אחר, והבית קברות הראשון בסידני הפכו ב-1818. ו… ממה שאני מבינה, היהודי הראשון לקבור שמה בבית קברות היה ב-1820, ומאז שהתחילו לאט לאט גם תפילות, היה אסיר אחד, קוראים לו יוסף מרקוס, שהוא נולד בגרמניה, והוא היה מלומד. רובם, האסירים, אפילו שהם ידעו אולי לכתוב ולקרוא, הם לא ידעו הרבה לגבי היהדות, אבל מרקוס הוא למד בישיבות גם בפולין, גם בארץ ישראל, ואיכשהו, לא יודעים בדיוק למה, הוא היה באנגליה ולפחות לפי החוק, הוא גנב כוס בבית, חוץ מלונדון ואיכשהו כבשו אותו, לקחו אותו לבית משפט ושלחו אותו לסידני, ולו היה הרבה ידע, בגלל הוא ממש היה מלומד, וגם הוא עשה, הוא היה חבר עם כומר אחד, קרפא, שהוא אהב לדבר עם מרקוס, והוא רצה להשפיע מרקוס להתנצר. הוא לא הצליח, אבל הוא כתב, חזרה ללונדון על כל השיחות שלהם, ומזה אנחנו יודעים בדיוק מה שקרה עם מרקוס, ועם מרקוס התחילה גם תפילות, כמו שאמרתי בהתחלה, בבית, משהו, בחנות, לאט לאט. בהתחלה היה מתח גדול, בין אלה שבאים, באו מאנגליה כחופשיים, ובין אלה שהיו המשוחררים. אז לאט לאט המשוחררים הצליחו, חלק מהם ממש הצליחו בעסקים, במשא ומתן."

‏ורד: עם השנים הגיעו לאוסטרליה מהגרים יהודים מרחבי העולם, שייסדו קהילה מגוונת וייחודית, שכללה יהודים בריטים שראו עצמם בראש וראשונה נתינים נאמנים של הכתר, לצד יהודים ממזרח אירופה שדבקו באורח חיים דתי אורתודוקסי, ומהגרים מדרום אפריקה שנשאו עמם מסורת קהילתית שונה. על אף השוני התרבותי, הדתי והחברתי שביניהם, ואולי דווקא בזכותו, נוצר מרקם קהילתי עשיר. ההתמודדות עם הפערים יצרה לא פעם קשיים ואתגרים, אך גם הביאה להפריה הדדית ולעיצוב זהות יהודית אוסטרלית ייחודית, וכך, בקצה האחר של העולם, נולדה קהילה שלא הייתה דומה לשום קהילה יהודית אחרת. אסירים משוחררים חלקו ספסל בבית הכנסת עם סוחרים חופשיים, וחלוצים שבאו לבנות חיים חדשים, מצאו את עצמם שותפים לבניית קהילה עם אנשים שבעבר היו מאחורי סורג ובריח.

‏[קטע מהשיר "Moreton Bay" בביצוע Botany Bay Singers]

“…I’ve been a prisoner at Port Macquarie

At Norfolk Island and Emu Plains

At Castle Ule and Curstune Garbby

At all these settlements I’ve been enchained

But of all places of condemnation

And penal stations in New South Wales

To Moreton Bay I have found no equal

Excessive tyranny each day prevails…”

‏ורד: ההגליה לאוסטרליה לא הייתה תהליך רציף ואחיד, היא אמנם נמשכה למעלה מ-80 שנה, אבל עברה כמה גלים של שיאים ושפל. ההתחלה הייתה צנועה יחסית. הצי הראשון, שכאמור הגיע בינואר 1788, הביא איתו כ-730 אסירים בלבד, אחריו הגיעו הציים השני והשלישי, אבל עדיין המספרים נמדדו באלפים בודדים בשנה, כאשר המטרה הייתה בעיקר לפתור בעיה לוגיסטית בבריטניה, הצפיפות הבלתי נסבלת בבתי הכלא. אבל בעשור שבין 1820 ל-1830 היה גל של התרחבות, מספר האסירים שהוגלו בשנה קפץ לעשרות אלפים, כשבריטניה החלה לראות באוסטרליה לא רק מקום של מושבות עונשין, אלא גם דרך לאכלס יבשת חדשה במהירות. העשור שבין 1830 ל-1840 נחשב לשיא ההגליה, כאשר בשנים מסוימות הגיעו יותר מ-7,000 אסירים בשנה, כמעט כולם לניו סאות' ויילס, דרום קווינסלנד וטסמניה, שאז נקראה ארץ ואן דימן על שם המושל ההולנדי, אנטוני ואן דימן. השם החדש של המקום, טסמניה, נועד למחוק את המוניטין השלילי של מושבת העונשין הקשה והאכזרית ביותר. החל משנות ה-40 של המאה ה-19 חל שינוי משמעותי. המתיישבים החופשיים החלו למחות. הם לא רצו שהיבשת תהפוך לבית כלא אחד גדול, ואמנם בתקופות מסוימות פחתה ההגליה מאוד, אבל אז חזרה שוב בגל חדש. בשנות ה-50 של המאה ה-19, אוסטרליה הייתה חצויה בין שני מחנות.

‏החקלאים, ובעיקר בעלי חוות הצאן, התעקשו על המשך ההגליה, כיוון שהאסירים היו כוח עבודה זול וחיוני, ואילו בערים, בסידני, מלבורן והוברט, נשמע קול אחר, סוחרים, אנשי רוח ואנשי דת, עיתונאים ומהגרים חופשיים, דרשו את סיום ההגליה, שהיוותה עבורם כתם מוסרי וערכי. גם בבריטניה הרוחות סערו בין מתנגדי ותומכי ההגליה, כאשר יותר ויותר אנשים שנחשפו לעדויות הקשות על תנאי הכליאה, עבודות הפרך והענישה, טענו כי מעבר לעניין המוסרי, מדובר גם בפגיעה תדמיתית באימפריה ובכתר.

‏אבל נדמה שמה שלבסוף הכריע את הכף, היה מינרל הזהב. הבהלה לזהב שפרצה ביבשת בשנות ה-50, שינתה את פני המושבה והפכה אותה ליעד אטרקטיבי עבור מאות אלפי מהגרים חופשיים. בתוך עשור אחד הוכפל מספר התושבים ביבשת. גל המתיישבים החדש שינה דרמטית את שוק העבודה, והחלה להתגבש כלכלה חופשית שמתבססת על תחרות, שכר עבודה ומיומנות מקצועית. המעסיקים והתעשיינים העדיפו את המהגרים החדשים שנחשבו למוסריים, חרוצים ואיכותיים יותר מהאסירים, וכך, בתחילת 1868, תם עידן מושבות העונשין בהיסטוריה של אוסטרליה, והתחיל ויכוח שנמשך שנים רבות. האם הרעיון בכלל הצליח?

‏הגליית האסירים נועדה לטהר, כדברי הלורדים, את אנגליה מהפשע, להרתיע עבריינים פוטנציאלים, לשקם וליישב יבשת חדשה. במבחן המציאות, שתי המטרות הראשונות נכשלו, כיוון שאחוז הפשיעה באנגליה לא ירד בתחילת המאה ה-19. לגבי מטרת השיקום, הדעות חלוקות. והמטרה הרביעית, יישוב היבשת אומנם הצליחה, אך במחיר כבד מנשוא, הן לאסירים, והן לילידים המקומיים. ההיסטוריון האוסטרלי החשוב, ומחבר הספר המרתק, "החוף הגורלי", שמתאר את תולדות מושבות העונשין, רוברט יוז, אומר שהציניות והסרקזם שמפגינים האוסטרלים היום, כלפי מוסדות השלטון שלהם, הוא שריד שנכנס ל-DNA המקומי שלהם, כתולדה של עידן האסירים. הוא טוען שהנוהג האוסטרלי לגדף את הרשויות בחצי פה, ובה בעת להתרפס בפניהם, משקף בדיוק את מצב האסירים, ששנאו את השלטון, אך נאלצו להיכנע לו.

‏[קטע מהשיר "Waltzing Matilda" בביצוע Hannah Fridenmaker]

“Once a jolly swagman camped by a billabong,

Under the shade of a coolibah tree,

He sang as he watched and waited 'til his billy boiled

You'll come a-Waltzing Matilda, with me

Waltzing Matilda, Waltzing Matilda

You'll come a-Waltzing Matilda, with me

He sang as he watched and waited 'til his billy boiled,

you'll come a-Waltzing Matilda, with me…”

‏[השיר ממשיך ברקע]

‏ורד: אין היום הופעת סטנדאפ באוסטרליה, שלא משובצת בו לפחות בדיחה אחת, על העבר הפלילי של המדינה והומור עצמי סביב הרקע הקרימינלי של האבות המייסדים. החל מ'אוסטרליה נועדה לתהילה, משום שמייסדיה נבחרו על ידי מיטב השופטים באנגליה', וכלה בפאנצ'ים כמו 'בזכות סבא רבא שלי, שגנב כיכר לחם בלונדון, לי יש היום וילה עם נוף לים'. בזהירות נאמר שההערכה היא, שהיום כ-20 אחוז מתושבי היבשת, הם צאצאים של אסירים.

‏הנה שוב פרופסור סוזן רוטלנד.

‏[הקלטה] פרופ' רוטלנד: [כל הטעויות במקור] "עד לפני 50 שנה, אם היה אסיר במשפחה, זה היה פושע גדולה. ומה שמעניין, בדו"ח הראשון של הבית כנסת בסידני, ב-1845, לא מזכיר שחצי מהשמות בוועד, קודם היו אסירים, ולא דיברו על זה, ולא ידעו. בכלל לא ידעו אפילו שהיו יהודים שהם היו אסירים. אבל אחרי המלחמת העולמית השנייה, זה עבר מבושה לגאווה, ואלה יש קבוצה שקוראים להם, "First Fleeters" אלה שבאו… אז יש הבדל גדול. עכשיו זה עניין של… אם יש מישהו שברקע זה אסיר, אז הם גְבאים בזה."

‏ורד: ואכן, במשך שנים רבות, העבר הפלילי של אבות ואמהות המשפחה, היה סוד שאסור היה לדבר עליו. משפחות ניסו למחוק עקבות, לשכתב סיפורים, ולהרחיק את עצמן מן הבושה, אבל היום, כמו שמספרת רוטלנד, להיות צאצא של אסיר שהוגלה באוניה מלונדון, זה אפילו סוג של כבוד. אם בארצות הברית יש מי שמתהדרים בשורשים, שמגיעים עד אוניית המייפלאוור, הרי שהאוסטרלים מתגאים באבותיהם, שירדו אזוקים מהאוניות, ושרדו כדי לבנות אומה חדשה.

‏כמה מצאצאי האסירים, הם דמויות מוכרות וידועות מאוד באוסטרליה, ובראשם, ראש הממשלה לשעבר, ג'ון הווארד, שמייסד השושלת המשפחתית שלו, הגיע ליבשת בשנת 1815, בעוון גניבת שעון.

‏[מוזיקה]

‏אז אין ספק שהפער הזה, שבין קלון לגאווה, אולי הסיפור הכי אוסטרלי שיש. סיפור על התחלה חדשה, על שאיפה לחירות, ועל היכולת לקחת עבר בעייתי, ולהפוך אותו לנקודת חוזק. כי בסופו של דבר, אתם יודעים, ההיסטוריה של כולנו, לא משנה איך היא התחילה, היא מה שאנחנו בוחרים לעשות איתה.

‏ועד כאן, פרק קצת אחר, של הסכת "הספרנים". אני ורד ליון ירושלמי, ואני מודה לעורכת נועה קרישה שחם, ול-"All-in", הבית של הפודקאסטים.

‏אתם מוזמנים לשמוע את כל שאר פרקי ההסכת, בכל פלטפורמות הפודקאסטים, ספוטיפיי ואפל, ובבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית. יש לנו גם קבוצת וואטסאפ חדשה, ויש קישור אליה מתחת לפרק. נשמח מאוד אם תדרגו אותנו, זה עוזר לנו להגיע למאזינים נוספים.

‏להתראות.

‏[מוזיקה מסתיימת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה