המובן מאליו - מתקפת הזומבים

איך הזומבים - זן חדש וצעיר של מפלצת - פרצו והפכו למגפה כלל עולמית בתוך שנים ספורות, איך אפשר היה לעצור את המגפה, ולמה זאת אשמת חוקי זכויות היוצרים.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/06/2017.

[מוזיקת פתיחה]

קריין: כאן בהרצה - עוד. להתחבר לידע, בכל זמן שתרצו.

[המוזיקה מסתיימת]

דורון פישלר [בקול עמוק ומפחיד]: הם בכל מקום. [שתיקה]

אתם לא יכולים לברוח. [שתיקה]

פעם הם נראו אולי כמו איזו תופעה קטנה ושולית שאפשר להתעלם ממנה, אבל הם גדלו והם התרבו, ובלי ששמתם לב הם הגיעו לכל מקום.

[ברקע - קולות כרסום ומוזיקה מפחידה]

זומבים.

אתם לא יכולים לברוח מהם.

אתם פותחים טלוויזיה - זומבים.

אתם הולכים לראות סרט - זומבים.

אתם פותחים משחק מחשב - אין ספק, זומבים.

אפילו בארץ כבר יש סרטי זומבים.

הם נמצאים בכל מקום.

[נפסקים האפקטים הקוליים, דורון חוזר לדבר בקול רגיל]

דורון: היי, אני דורון פישלר ואתם מאזינים למובן מאליו.

[מתחילה מוזיקת רקע]

כמובן, זומבים לא באמת קיימים. זומבים הם המצאה. הם… מיתוס. הם… רעיון. אבל הם רעיון מאוד מאוד נפוץ היום. כולם היום מכירים את הזומבים. הזומבים הם מובן מאליו, לא צריך להסביר לאף אחד מה זה זומבי, כולם מכירים אותם. אפשר בטעות לחשוב שהזומבים הם אחד מהמיתוסים האלה שמלווים את האנושות כבר אלפי שנים, כמו ערפדים, רוחות רפאים או כיפה אדומה.

אבל הם לא.

זומבים הם רעיון מאוד חדש יחסית, הם בני פחות מחמישים שנה. ורעיונות הם קצת כמו מחלות. הם עוברים מאדם אחד לאחר, הם מדבקים, וככה הם מתפשטים. בדרך כלל זה לוקח הרבה זמן. אבל זומבים הם מגפה. הם התחילו לפני פחות מחמישים שנה, תוך זמן מאוד קצר, הם הגיעו מכלום לשליטה מוחלטת בכדור הארץ.

איך זה קרה?

כדי לענות על זה צריך לחזור אחורה ולספר על… סוגים אחרים של מפלצות. על ערפדים, ועל מכשפי וודו מהאיטי, וגם על היצורים הכי מפחידים שיש: עורכי דין של זכויות יוצרים.

[רעמים וצחוק מרושע]

המתים תמיד מהלכים. יש המון מיתוסים על רוחות רפאים, ושדים, וסוגים של מתים שלא נשארים מתים אלא חוזרים מהמתים, וזה בדרך כלל לא כל כך נעים שזה קורה. לכל עם ולכל אזור יש את המיתוסים שלו. ובדרך כלל הם נשארים מקומיים. אתם לא שומעים על מיתוסים של עמים אחרים, וכשאתם כן שומעים עליהם הם נשמעים די מוזרים.

למשל ביפן אתם יכולים לשמוע, בין הרבה מאוד סוגים אחרים של שדים שיש להם, על הג'יקינינקי. ג'יקינינקי קצת דומים לזומבים. הם אנשים שהם בין החיים למוות, הם לא חיים ולא מתים. הם נראים קצת כמו בני אדם רגילים אבל רואים שהעור והבשר שלהם מתחיל להרקיב. הם מסתובבים בבתי קברות ואוכלים גוויות. הם לא נהנים מזה. והם יכולים לדבר איתכם ולספר לכם כמה שהם לא נהנים מזה. הדרך הבטוחה להפוך לג'יקינינקי היא להיות אדם חמדן ואנוכי ולהתנהג לא יפה במשך החיים שלך. אז תתנהגו יפה.

בפיליפינים ובעוד מקומות בדרום מזרח אסיה אתם יכולים לשמוע סיפורים על פֶנָנגָלָן. שהיא - ראש של אישה, שמרחף, וממנו תלויים הקיבה והמעיים שלה, שמדלדלים ממנה. וככה היא עפה בלילה ומחפשת נשים בהריון כדי לשתות את הדם שלהם. אוקיי.

גם ביהדות יש גלריה מרשימה של שדים ושל רוחות. יש דיבוק, שזאת רוח של מת שנכנסת בתוך גוף של אדם חי. וישנם גם שדים: לילית, אשמדאי, כמה אחרים. שברירֵי הוא סוג של שד שחי במים וגורם לעיוורון. והדרך להביס אותו היא להגיד את השם שלו ולהפחית אותו. זאת אומרת להגיד לו "שברירֵי, ורירֵי, רירֵי, רי... זה כמו נה נה נחמן מאומן אבל הפוך.

[מתחילה מוזיקת רקע מפחידה]

אמונה מקומית אחת כזאת היא ערפדים. ערפדים התחילו בתור מיתוס של מזרח אירופה ורומניה וסלובקיה והסביבה, ואנשים באמת האמינו בזה. ערפדים היו אנשים שמתו ואחר כך בני המשפחה שלהם או חברים שלהם התחילו לחלות או למות, להיראות חולניים, וההסבר ההגיוני ביותר לזה היה שהמת חזר בלילה ומצץ להם את הדם.

אפשרות אחרת הייתה שפשוט הוא מת מאיזושהי מחלה מדבקת ועכשיו הם נדבקו בה, אבל ההסבר הראשון יותר פשוט בזמנו.

והדרך הבטוחה לרפא את זה היא להגיע בלילה אל בית הקברות [דורון מתחיל לדבר בקול מפחיד], להוציא את המת מהקבר שלו ולתקוע לו יתד בגוף, שתמסמר אותו אל הארון שלו כדי שהוא לא יזוז בלילה ויישאר בו.

המיתוס המקומי הזה כנראה לא היה מתפרסם בלי בן אדם אחד, בראם סטוקר, שכתב את הספר "דרקולה". בראם סטוקר הוסיף כמה דברים למיתוס הזה, למשל את הרעיון שערפדים מפחדים מצלבים ושהם מתפוררים באור שמש ושאין להם השתקפות במראה - זה הכל רעיונות שלו. זה לא היה במקור, אבל זה מבוסס על המיתוס הזה.

בזכות דרקולה, ערפדים הפכו לנפוצים בכל העולם. מכירים אותם בהרבה מאוד מקומות, למרות שהם קצת השתנו עם הזמן. הם היו נורא מפחידים פעם. היום הם לא כל כך מפחידים, היום הם בעיקר סקסיים. הם כבר לא מתפוררים בשמש, הם מנצנצים. זה לא מאוד מפחיד.

זומבים גם הם היו סוג של מיתוס מקומי, מנקודה אחרת בגלובוס, מהאיטי - המדינה בקריביים. שם, ורק שם, הייתה אמונה שמכשף וודו חזק יכול להקים מתים לתחייה, אבל הם לא יהפכו לאותם אנשים שהם היו פה קודם, הם יהפכו למשרתים חסרי בינה שלו. הוא שולט עליהם, הם כמו הרובוטים שלו, הם העבדים שלו, הם עושים רק מה שהוא אומר להם. אין להם יכולת מחשבה עצמאית.

זה די מפחיד אבל אנשים לא מפחדים מזומבים - הם מפחדים להפוך לזומבים בעצמם.

היו אפילו סרטים שנעשו על הנושא הזה. ב-1932 יצא הסרט שהוא טכנית סרט הזומבים הראשון, כי המילה "זומבי" מופיעה בו. השם של הסרט הוא "White Zombie", "זומבי לבן", והוא מספר על זוג לבן שמגיע להאיטי, ויש מכשף מרושע שהופך את האישה לזומבית, ואז הגבר מציל אותה.

אבל הזומבים האלה זה אמנם המילה "זומבים" אבל הם לא באמת הזומבים שאנחנו מכירים היום. המושג הוא שונה. זומבים היום - יש חוקים מאוד ברורים שמאפיינים אותם. דבר ראשון, הם מתים-חיים. דבר שני, הם רפי שכל. הם לא כמו ערפדים שיכולים להיות מתוחכמים וחכמים. הם יכולים רק לדשדש קדימה, [קולות רקע] לגנוח, לעשות אֶאֶאֶ…. [עושה קול של זומבי] ואולי להגיד איזה מילה כמו "Braaaaaains" [בקול של זומבי]. ושלוש, והכי חשוב - הם מתרבים בנשיכות. הם מנסים לאכול אנשים אחרים ואם זומבי נושך אותך, אתה בעצמך הופך לזומבי. הם מתרבים כמו מחלה מדבקת.

עכשיו, החוקים המדויקים משתנים. לא כל סרט יש לו את אותם חוקים בדיוק לגבי הזומבים ומה בדיוק, איך הם נוצרו, ואיך הם מתפשטים אבל בגדול זה זה. בגדול זה תמיד החוקים האלה. גם אם לפעמים טכנית הם אפילו לא מתים-חיים אלא תוצאה של איזושהי מגפה ביולוגית. כשיש אנשים חסרי מוח שזזים ומנסים לנשוך אתכם, ואם הם נושכים אתכם, אתם נהיים כמוהם - אלה זומבים. זה סרט זומבים.

בהרבה סרטי זומבים יש גם את הטרגדיה של ההתחלה, של איך הכל התחיל. יש איזשהו חולה אפס, הזומבי הראשון, שאם רק היו עוצרים את זה שם, אם רק היו חוסמים את הזומבי הבודד הזה, הכל היה בסדר. המגפה הייתה נמנעת, העולם היה ניצל.

וזה בדיוק מה שקרה למגפת הרעיון של הזומבים.

[מוזיקה דרמטית]

בשנת 1968 יצא סרט קטן, שולי, בשחור-לבן, שנעשה בתקציב של בערך שקל וחצי. ג'ורג' רומרו ביים אותו והוא קרא לו "Night of the Flesh Eaters", "ליל טורפי הבשר".

העלילה של הסרט הזה - היום היינו קוראים לו סרט זומבים. זה לפי הספר: יש בית קברות, ויש שם איזשהו מת-חי אחד - בלתי מוסבר, אף אחד לא אומר איך זה קרה, אם הוא התעורר בגלל איזשהו כישוף או בגלל אסון ביולוגי או משהו, הוא פשוט שם - והוא מדשדש קדימה והוא נושך מישהו. ומי שהוא נושך הופך להיות מת-חי כמוהו ומדשדש וככה הם מתרבים, המתים הופכים לרוב. ויש את הדילמות האלה של - "אוי, הוא נשך אותי, אז תהרוג אותי לפני שאני אהיה כמוהם", וכאלה דברים.

הסרט הזה היה די מצליח בזמנו ביחס לתקציב המאוד קטן שלו, אבל הוא לא היה איזשהו שובר קופות ענק. הוא לא היה להיט כלל עולמי שכולם מכירים. אבל, בנוגע לסרט הזה התרחשה תקלה שגרמה לו להפיץ את מגפת הזומבים. וכדי להסביר אותה צריך לדבר קצת על עוד נושא אפל ומפחיד: זכויות יוצרים.

[ברקע צחוק מרושע]

זכויות יוצרים הם הרעיון שאומר בגדול שאם אני כותב משהו, הוא שלי. זה נשמע מובן מאליו אבל זה לא. לא תמיד זה היה ככה. פעם אם מישהו היה כותב ספר כל אחד היה יכול להעתיק את הספר הזה, ולא היה לאף אחד משהו להגיד בעניין הזה. אבל חוקי זכויות יוצרים אומרים שמהרגע שאני פרסמתי משהו הוא שייך לי, ואף אחד אחר לא יכול לעשות ביצירה שלי שימוש בלי לבקש ממני רשות, וככל הנראה לשלם לי.

אז אם לצורך העניין אני אישה סקוטית שכתבה ספר על ילד בן 11 שנשלח לבית ספר לקוסמים, ושם הוא נלחם באיזשהו קוסם גדול שאסור להגיד את השם שלו, והוא עף על מטאטאים - הסיפור הזה שייך לי. ואם מישהו רוצה לפרסם את הסיפור הזה או לעשות סרט שמבוסס על זה, הוא צריך לשלם לי. וככה אני הופכת למיליארדרית. הלוואי עליי.

ולא צריך לקרוא לסיפור הזה "הארי פוטר" כדי שהוא יהיה שלי. אם מישהו מפרסם ספר שעוסק בכלל בילד "בארי פלונטר", שיוצא לבית הספר "מוגוורטס" ושמה כולם עפים על שואבי אבק, זה לא משנה. אם זה מספיק דומה, אם אפשר להוכיח שזה העתקה, אז גם הוא - אפשר לתבוע אותו והוא יהיה חייב לי כסף.

הרעיון של זכויות יוצרים הוא כמובן טוב מאוד ליוצרים, הוא לא כל כך טוב להתפשטות של רעיונות.

למשל, הנוסע השמיני גם הוא סוג של מפלצת ידועה, אבל לא כל אחד יכול לעשות סרט על הנוסע השמיני. רק אולפן אחד, שלו יש את הזכויות על המפלצת הזאת, רק לו מותר לעשות סרטים על הנוסע השמיני.

אבל אחרי שעובר מספיק זמן, זכויות היוצרים פוקעות, והן עוברות לנחלת הכלל, ל-public Domain. "דרקולה", למשל, הוא ספר שנכתב לפני הרבה מאוד זמן, ולכן היום הזכויות עליו לא שייכות לאף אחד. כל אחד יכול לעשות סרט או לכתוב ספר או לעשות מה שהוא רוצה על דרקולה, ולא צריך לשלם תמלוגים לאף אחד.

[מתחילה מוזיקת רקע]

ב-1968 היה קיים חוק בארצות הברית שכדי לשמור על זכויות היוצרים שלך צריך להכריז על זה. צריך להגיד "כל הזכויות שמורות לי", אחרת זה לא נחשב. ולכן כל הסרטים שיצאו באותו זמן, כשרואים את שם הסרט על המסך אז למטה מופיעה שורה קטנה שבה כתוב "כל הזכויות שמורות לאולפני זה וזה בשנת 1965". הם כותבים את זה בספרות רומיות כדי שתתבלבלו. אתם יכולים לראות בכל הסרטים השנים מאותה תקופה, תמיד מופיעה השורה הזאת למטה. אם השורה הזאת לא מופיעה - אין זכויות יוצרים. אז הסרט שייך לכל אחד. זה חוק אידיוטי, אבל זה היה החוק, זה היה המצב.

היום זה כבר לא ככה. היום לא צריך להצהיר שמשהו שלך בשביל שהוא יהיה שלך. ברגע שאתה עושה סרט ידוע שהוא שלך.

"ליל טורפי הבשר" היה אמור לצאת בארצות הברית כשהמפיץ שלו החליט שהשם של הסרט יותר מדי דומה לסרט אחר שהיה בהפקה באותו זמן, והחליט לשנות אותו. הוא החליט לקרוא לסרט "Night of the Living Dead", "ליל המתים-החיים". עד כאן הכל בסדר. אבל קרתה תקלה. בשקופית עם שם הסרט המקורי הייתה שורה "כל הזכויות שמורות ל", אבל כשהחליפו אותה לשם הסרט החדש מישהו שכח לכלול בשקופית את השורה הזאת של "כל הזכויות שמורות", והסרט הופץ בטעות בלי השורה הזאת. ולכן, בגלל הפירצה הטיפשית הזאת בחוק, מהרגע שהוא יצא, הזכויות על הסרט הזה לא היו שמורות לאף אחד. הוא לא היה שייך לאף אחד, היה מותר ואפשר להקרין אותו או להעתיק אותו בלי לשלם לאף אחד.

ג'ורג' רומרו ושאר היוצרים של הסרט מן הסתם לא היו מרוצים מזה, כי הסרט הזה הוקרן הרבה בלי שהם יראו מזה גרוש, אבל הסרט הופץ הרבה יותר בגלל זה. משום שבתי קולנוע היו יכולים להקרין אותו בלי לטרוח לשלם, ערוצי טלוויזיה שחיפשו לסתום חורים באמצע הלילה היו יכולים להקרין את הסרט הזה בכיף, בלי לדאוג לשום דבר, הוא לא שייך לאף אחד. ויותר מזה - אפשר היה גם להעתיק אותו! משום שאומנם לעשות סרט על ילד שנוסע לבית ספר לקוסמים ועף על מטאטאים אני לא יכול, אבל לעשות סרט על יצורים שקמים מהמתים ונושכים אנשים אחרים ואז הם הופכים גם ליצורים כאלה - זה בטוח. את זה אני יכול לעשות ואף אחד לא יכול לתבוע אותי שאני העתקתי ממנו משום שהזכויות על זה לא שייכות לאף אחד.

וככה הטעות הקטנה הזאת, שהשאירו את השער פתוח, גרמה למגפה שלמה של זומבים. לא היה מה שיחזיק אותם במקום, לא היה מה שימנע מהרעיון הזה להתפשט. והוא באמת התפשט. הרבה יוצרי סרטים אחרים אהבו את הרעיון הזה והתחילו לעשות סרטים כאלה בעצמם.

אפילו בין יוצרי הסרט המקורי, הם התפצלו. ג'ורג' רומרו עשה עוד סרטים בסדרה הזאת, הוא עשה סרט המשך - את "שחר המתים", "Dawn of the Dead", ואחר כך "Day of the Dead" ואחר כך עוד סרטי זומבים. השותף שלו לכתיבת התסריט, ג'ון רוסו, עשה ב-1985 סרט שהוא גם המשך, אבל אחר: "Return of the Living Dead", "שובם של המתים החיים", שהוא סרט מאוד טיפשי, אבל הוא עובד לפי החוקים של הזומבים והוא הוסיף למיתולוגיה של הזומבים עוד דבר אחד חשוב: אצלו הזומבים לא רק גונחים, הם גם מדברים קצת. הם אומרים Braaaaaains [קול של זומבי].

משם זה התחיל. ולאורך כל שנות ה-80 היו הרבה סרטי זומבים אבל הם היו ברובם עדיין סרטים קטנים ושוליים יחסית, שחובבי אימה הכירו אבל אף אחד אחר לא הכיר. זה לא היה איזשהו ידע כללי שכל העולם מכיר. ב-1992, כשהסימפסונס עשו פרק שבו הופיעו זומבים, בארט מקריא את החוקים של הזומבים בתחילת הפרק:

[קולו של בארט סימפסון: ]

“Chapter 8: Let’s talk Zombies. If a Zombie bites you, you become a zombie. You must walk the Earth feeding on the brains of the living…”

הוא אומר: "אם זומבי נושך אותך - אתה הופך לזומבי. ואתה משוטט ומחפש את הבשר של אנשים אחרים". הם לא סמכו על זה שכל מי שצופה בפרק יכיר את החוקים של הזומבים וידע מה זה זומבים. כולם יודעים מה זה ערפדים, את זה לא צריך להסביר, אבל זומבים לא. וזה היה ב-92', זה לא היה כל כך מזמן.

מאז 1992, הזומבים רק הלכו והתפשטו. הם הופיעו ביותר ויותר סרטים, וסרטים יותר ויותר גדולים. בסרטים כמו סדרת "האויב שבפנים" ואחר כך בשוברי קופות גדולים כמו "מלחמת העולם Z" עם בראד פיט. הם הגיעו לפריים טיים של הטלוויזיה ב"המתים המהלכים", אחת מסדרות הטלוויזיה הכי פופולריות בעולם היום.

הזומבים, עכשיו הם בכל מקום. וזה הכל בגלל הטעות הקטנה הזאת של זכויות היוצרים ששחררה אותם לחופשי ב-1968.

[מתחילה מוזיקת רקע]

למתים-החיים בסרט "ליל המתים החיים" לא קראו זומבים. המילה "זומבי" לא מופיעה בסרט. היא גם לא מופיעה בתסריט. רק בביקורת על הסרט מישהו השתמש במילה "זומבי" מהמיתוס מהאיטי כדי לתאר את המתים שנמצאים בו, ואיכשהו זה התקבל. מעריצים של הסרט התחילו להשתמש במילה "זומבי" כדי לתאר את היצורים האלה, ואפילו יוצר הסרט ג'ורג' רומרו נכנע, ולסרט ההמשך הוא כבר קרא ליצורים האלה בתסריט "זומבים".

התיאור הזה נהיה כזה נפוץ שהיום כל מי שאומר "זומבי" מתכוון ליצורים האלה ולא למיתוס ההוא מהאיטי, שהקשר שלו אליהם הוא מאוד קלוש.

[מסתיימת מוזיקת הרקע]

למה זומבים הם מפחידים?

כמובן, הם מפחידים בגלל שהם מכוערים והם הולכים, יכולים לנשוך אותך ולהפוך אותך לזומבי, וזה מפחיד. אבל יש הרבה מאוד סוגים של מפלצות. למה הסוג הזה של המפלצת, הרעיון הספציפי הזה נהיה כזה חזק?

אפשר להמציא לזה הסברים פסיכולוגיים. הם איום מאוד אקטואלי, משום שזומבים עובדים כמו איום ביולוגי. כמו מגפה. סארס, שפעת חזירים. זה משהו שמופץ כמגפה והופך אותך למשהו שאתה לא. ברור למה זה מפחיד.

ואולי זה קשור לפחדים אחרים. היה מחקר לפני כמה שנים, חצי רציני, שניסה לכמת את הקשר בין ערפדים, זומבים ונשיאים של ארצות הברית. הם גילו, שבזמן שלארצות הברית יש נשיא רפובליקני, נוטים לצאת יותר סרטי זומבים, וכשיש נשיא דמוקרטי, יוצאים יותר סרטי ערפדים. יש בזה איזשהו היגיון משום שרפובליקנים, ימנים, שמרנים, הם מפחדים מערפדים. למה? כי ערפד קודם כל הוא מהגר. הוא זר. יש לו מבטא מצחיק, הוא לא מכאן, כן? הוא סקסי, הוא מפתה, ולכן הוא מאיים על ערכי המשפחה המסורתית. והוא עשיר ואריסטוקרט וסנוב, והוא מוצץ לנו את הדם! אנחנו לא אוהבים אנשים כאלה!

דמוקרטים, מצד שני, ליברלים, שמאלנים, ממה הם מפחדים? הם מפחדים מעדרים חסרי מוח של זומבים נטולי מחשבה עצמאית שרק מדשדשים לקלפיות ומצביעים לטראמפ.

לא צריך לקחת את המחקר הזה יותר מדי ברצינות [צוחק קצת], אבל כרגע הזומבים בשלטון, אבל יכול להיות שהזמן שלהם מוגבל כי הדבר שהכי מפחיד היום זה בכלל ליצנים.

[צחוק של ליצן, מתחילה מוזיקת סיום]

זה היה המובן מאליו.

אני דורון פישלר, אסף רפפורט היה טכנאי, רום אטיק ואייל שינדלר עורכים.

אתם יכולים לשמוע עוד פרקים של הפודקאסט הזה ושל אחרים ב: kan.org.il/podcast.

בין השאר אתם יכולים למצוא שם את הפודקאסט "מנהר הזמן" ולהתחיל מהפרק על כלבת, שזה הדבר הכי דומה למגפת זומבים שקיים בעולם האמיתי.

ועוד עדכונים אתם יכולים למצוא בעמוד הפייסבוק "דורון פישלר נגד העולם".

להתראות.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה