top of page

המובן מאליו - הפרק הזה מסריח

מה קורה אחרי שאתם מורידים את המים? למה התרבות האנושית כולה תלויה בזה? וגם, על הקיץ ההוא שבו סירחון בקנה מידה היסטורי הציל את לונדון.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/05/2018.

[פרסומת]

קריינית: אתם מאזינים ל"כאן בהרצה - עוד".

היי, אני דורון פישלר, וזה המובן מאליו, והפרק הזה הולך להיות מסריח.

[קול של הדחת מים באסלה, מוזיקת פתיחה]

לפעמים, לקבל דברים כמובן מאליו, לא לחשוב עליהם יותר מדי, זאת פריבילגיה. כי יש דברים שאנחנו מעדיפים לא לחשוב עליהם.

למשל, כשאתם הולכים לשירותים, אתם עושים שם את מה שאתם עושים שם, אתם מורידים את המים, אתם לא משקיעים עוד מחשבה במה שקורה מעבר לרגע שאתם מורידים את המים, וטוב שכך, בגלל שרוב האנשים לא אוהבים לחשוב על זה. כל מה שעשיתם בשירותים נעלם מהחיים שלכם באותו רגע. הפעם הבאה שתשקיעו בזה מחשבה, אם בכלל, אם תהיה לכם סתימה בצינור ותצטרכו להזמין אינסטלטור.

אבל אולי כן שווה לחשוב על זה לפעמים, כמה שזה מסריח, כי אנחנו מדברים פה על ערש התרבות. סלע קיומנו. אני לא צוחק, הקיום של התרבות האנושית כמו שאנחנו מכירים אותה, תלוי בביוב.

[מסתיימת מוזיקת הפתיחה]

בלי הדבר הזה שמתחת לרגליים שלנו, התרבות האנושית לא הייתה יכולה להיות קיימת. בעיקר העיר שאתם חיים בה לא הייתה יכולה להיות קיימת.

וכדי להסביר למה, אני צריך לספר על עיר אחת מסוימת, ואירוע אחד בתולדות העיר הזאת.

העיר היא לונדון, והאירוע הוא הסירחון הגדול של 1858. [מתנגנת מוזיקה קלאסית]

תעצרו שנייה להעריך את זה שיש אירוע היסטורי, שקוראים לו הסירחון הגדול של 1858. ההיסטוריה בדרך כלל מספרת לנו מה קרה, איך זה נראה ואיך זה נשמע, אבל לעיתים מאוד רחוקות, היא עוצרת כדי לספר איך זה הריח. בספרי ההיסטוריה לא כתוב מה היה הריח בקרב תרמופילאי. ומספרים לנו מה מרטין לותר קינג אמר בנאום שלו, אבל לא איזה אפטר שווה היה לו. אז תחשבו מה צריך להיות סירחון שהוא סירחון בקנה מידה היסטורי, שיש ערכים באנציקלופדיה שמוקדשים לריח הזה. [צוחק קצת]

לונדון היא עיר גדולה. גם במאה ה-19 היא הייתה עיר גדולה. חיו שם איזה שני מיליון איש, והם עשו, בין השאר, קקי.

אנשים תמיד עושים קקי, כן, זה לא סיפור, זה טבעי, זה חלק מהתהליך הביולוגי, ובדרך כלל זה לא בעיה. בעיקר אם אתם לבד, אם אתם לבד זה לא בעיה. אם אתם לבד בטבע אתם יכולים ללכת מאחורי איזה עץ, תעשו את הצרכים שלכם, מה שנקרא, תשאירו את זה שם. שום קטסטרופה אקולוגית לא קרתה. זה זבל אורגני, הזבובים ישמחו.

הבעיה היא כשיש הרבה אנשים צפופים במקום אחד, כי מהר מאוד נגמרים להם העצים לעשות קקי מאחוריהם, והעסק מתחיל להיות מסריח. ועיר היא מקום שבו יש הרבה מאוד אנשים צפופים. אנשים בעיר חיים אחד ליד השני ואחד מעל השני, ואחד מתחת לשני, ובבניין סטנדרטי אחד יכולים לגור אפילו מאה אנשים. זה הרבה אנשים, זה הרבה קקי, וזה מעט עצים. הפתרון של ללכת מאחורי העץ כבר לא עובד. אז כשאנשים חיים בצפיפות, הם צריכים למצוא לעצמם פתרונות אחרים כדי לסלק את כל הקקי שלהם מהחיים שלהם.

לאורך המון זמן, הפתרון, מה שרוב האנשים עשו, היה פשוט לזרוק את זה לבור. באותו זמן לא היה לאנשים חדר שירותים בתוך הבית, אבל מקובל שהיה צריף מחוץ לבית עם קרש, עם חור, והחור הזה הוא מעל בור ספיגה, שזה לא משהו מתוחכם, זה בור. זה בור עם הרבה ג'יפה בפנים. אם אתם חיים בבית גדול בעיר כמו לונדון, אז סביר להניח שיש לכם איזשהו ארגז בבית, ופעם ביום צריך לרוקן את הארגז הזה אל בור הספיגה השכונתי.

עכשיו, בור ספיגה, שוב, זה דבר שאם לא חיים בצפיפות, זאת לא בעיה. אם אתם חיים בבית בחווה, בכפר, אז איפשהו בשדה שלכם יש בור ספיגה שמתמלא לאט לאט, ואם קורה שהוא מתמלא לגמרי אז מכסים אותו וחופרים אחד חדש. בעיר, מקום שבו הרבה אנשים חיים בצפיפות, אי אפשר כל פעם לחפור בור חדש, כי בסוף לא תישאר עיר, ולכן את הבורות האלה צריך לרוקן. והיו אנשים שזה היה המקצוע שלהם: להיכנס לבור ספיגה, לאסוף את הג'יפה, להעמיס אותה על עגלות, ואז להסיע אותה מחוץ לעיר. אני לא חושב שזה היה מקצוע מאוד מבוקש, אני לא חושב שזה מה שילדים אמרו שהם רוצים לעשות כשהם יהיו גדולים, אבל זה היה מקצוע.

אחר כך לא סתם זרקו את כל הג'יפה דרך אגב, זאת אומרת אפשר היה למכור את זה לחקלאים בתור דשן, או לייצר מזה אשלגן חנקתי, ואשלגן חנקתי זה חשוב בגלל שזה אחד החומרים ההכרחיים באבק שריפה. [מוזיקה צבאית] אז בכל פעם שאתם הולכים לשירותים, אתם תורמים תרומה קטנה לעוצמתה הצבאית של אנגליה.

מה שלא נכנס לבור, נסחף הלאה. ללונדון לא הייתה מערכת ביוב באותו זמן, אבל היה ניקוז כדי שהעיר לא תוצף במים כל פעם שיורד גשם, וזאת לונדון, אז יורד כל הזמן גשם. הרחובות היו בנויים בצורה כזאת שמים יזרמו באופן טבעי לתמזה, הנהר הגדול באמצע העיר. זה נועד לרוקן את מי הגשם, אבל כל דבר נסחף שם. וזה כלל גם זבל ממפעלים, שאריות ממשחטות, הרבה ג'אנק. כלומר, התמזה הפך למזבלה ציבורית זורמת גדולה. גם זאת לא הייתה אמורה להיות בעיה, כי התמזה, כמו כל נהר, זורם אל הים, ואז הלכלוך אמור להפוך לבעיה של הדגים.

האמת היא, אבל, שהתמזה הוא נהר שמושפע מהגאות והשפל, כלומר, המים זורמים בכיוון אחד, ואז הם זורמים קצת בכיוון ההפוך. ואז, שוב, בכיוון אחד. בסוף הם מגיעים אל הים, אבל בינתיים כל הזבל שבמים משתהה ועושה הרבה סיבובים בסביבות העיר.

ועוד עניין בקשר לתמזה, זה המקום שבו תושבי לונדון שאבו את מי השתייה שלהם. וכאן, זה לא סתם בעיה של סירחון. אנשים מתו מזה. היו שוב ושוב בעיר מגפות של כולרה. כולרה זה מחלה שאפשר לקבל אם שותים מים מזוהמים, וזאת סיבה מצוינת לשטוף ידיים אחרי שאתם מבקרים בשירותים.

עכשיו, באותו זמן, אנשים לא ידעו את זה. הם לא ידעו שיש דבר כזה חיידקים. הם לא ידעו בדיוק מה גורם למחלות. הם חשבו שזה קשור לאוויר רע, לסירחון. זה לא לגמרי מופרך, בגלל שזה כן קשור אחד לשני, אבל בעצם כולרה לא עוברת באוויר אלא במים.

היה רק אחד שהצליח להבין את זה. קראו לו דוקטור ג'ון סנואו. ברצינות, זה היה השם שלו. הוא היה רופא ובן אדם חכם באופן כללי, שעשה מחקר על איפה היו התפרצויות של כולרה, ומה אנשים שותים שם. הוא חקר את הנושא, והוא טען שהכולרה נגרמת לא מהאוויר המזוהם, אלא מהמים. אבל כל הממסד הרפואי אמר לו [קטע מוקלט, ציטוט מ"משחקי הכס"]: "You know nothing, Jon Snow", והמשיכו לשתות מים עם קקי. ג'ון סנואו מת בסופו של דבר ביוני 1858, רגע לפני שהתחיל הסירחון האמיתי.

[מתחילה מוזיקת רקע]

לונדון תמיד הסריחה. בכל מקרה, להסתובב ליד התמזה, הנהר שנשפך אליו הרבה מאוד ג'יפה באותו זמן כנראה לא היה תענוג נורא גדול, אבל בקיץ הספציפי הזה, היו כמה דברים שתרמו לסירחון.

קודם כל, לונדון לא הייתה אז רק עיר גדולה, אלא עיר גדלה. המון אנשים היגרו אליה, האוכלוסייה של העיר גדלה במהירות, וכמה שהיו יותר אנשים, היה גם יותר קקי. וזה הגיע לשלב שבו אנשי הבורות לא עמדו בלחץ. הם פשוט לא הספיקו לפנות את בורות הספיגה מספיק מהר.

חוץ מזה, באותו זמן הייתה המצאה חדשה, שזה שירותים שנשטפים במים. זה היה משהו מאוד יוקרתי, רק לעשירים היה את זה, אבל למי שהיה לו את המתקן הזה, המים שנשטפו, הם פשוט ירדו לרחוב, ונסחפו עם הכל ישר לתמזה.

וחוץ מזה, מה שבאמת הכריע, היה שהקיץ היה חם במיוחד. [מוזיקה מדברית של מערבון] הכי חם שהיה אי פעם בלונדון. שזה לגבינו יום סביר יחסית ביולי, כן? אבל עדיין, היה חם. מפלס המים בתמזה מאוד מאוד ירד, וחשף את כל מה שהצטבר שם במשך עשרות שנים, והג'יפה הזאת התחילה להתבשל בשמש.

והתמזה, שתמיד הסריחה, [זמזום זבובים] התחילה להסריח בקנה מידה היסטורי.

כשאתם נתקלים עכשיו באיזה משהו מסריח במיוחד, אז תחשבו אם בעוד 200 שנה אנשים יזכרו את זה בתור הסירחון הגדול של 2018. אם לא, אז קחו את זה בפרופורציה, כי כנראה אין לכם שום דבר על הסירחון הגדול בלונדון.

יש דיווחים על זה שאנשים רחוקים מהנהר, אם תפס אותם משב רוח בכיוון לא נכון, התחילו להקיא. העיתונות הייתה מלאה בסיפורי זוועה על זה, וכמה הריח הזה נורא, ושאפשר למות מזה - וזאת העיתונות הבריטית. אמני האנדרסטייטמנט. הם האנשים שתיארו את מלחמת העולם השנייה בתור "מקרה בלתי נעים למדי". אז אם הם אומרים שזה היה ריח שאפשר למות ממנו, זה היה ריח לא טוב.

לרוע המזל, או למרבה המזל, תלוי איך מסתכלים על זה, עוד דבר שנמצא ממש על גדות התמזה זה בניין הפרלמנט. כלומר, המחוקקים, חברי הפרלמנט, השרים, של אנגליה, נאלצו לעבוד במצב קיצוני של סירחון. לחדרים עם חלונות שפונים לנהר הם פשוט לא נכנסו. אבל גם ככה הם הרגישו טוב מאוד את הריח, ומתברר שזה לא רעיון כל כך רע שהם הרגישו את הריח. כי זאת הבעיה עם פוליטיקאים בדרך כלל, שהם אולי אומרים שמאוד אכפת להם מבעיות שלנו כמו פקקי תנועה, מחיר הקוטג', דברים כאלה, אבל הם בעצמם לא ממש מרגישים את זה אישית, ואולי בגלל זה הטיפול בעניינים האלה לוקח הרבה פעמים הרבה מאוד זמן. אבל כאן זה מקרה שבו הפוליטיקאים בהחלט הרגישו את הבעיה, ומפתיע, אבל הם פתרו אותה מאוד מאוד מהר.

הם הגיעו תוך זמן מאוד קצר למסקנה שללונדון צריכה מערכת ביוב. הם ידעו שזה יהיה יקר, זה יהיה מסובך, אבל הם צריכים את זה. הם הזמינו את המהנדס הראשי של העיר, איש שקראו לו ג'וזף בזלגט, שזה בן אדם שבמשך שנים ניסה לשכנע אותם שצריך מערכת ביוב בלונדון, אבל לא קיבל את זה כי זה היה יקר. ועכשיו הם אמרו לו פחות או יותר - קח כמה כסף שבא לך, רק תדאג שזה לא יקרה שוב.

אז בזלגט לקח את הכסף, וניגש לעבודה. ומיד התחיל לבנות מערכת ביוב בלונדון.

ומערכת ביוב זה לא דבר פשוט. מערכת ביוב זה הרבה צינורות שמתחברים לתעלות, שמתחברים לתעלות יותר גדולות, שמתחברים לתעלות ראשיות. בעיר כמו לונדון, אנחנו מדברים על מאות קילומטרים של תעלות ראשיות, ואלפי קילומטרים של תעלות משניות. וכל העסק הזה נמצא ברובו מתחת לאדמה, וכל העסק הזה צריך להיות גם בשיפוע. בגלל ששום דבר לא עובד על המים אלה, אנחנו לא מדברים על משאבות או משהו, הם עובדים רק על גרוויטציה. המים זורמים ממקום גבוה, למקום נמוך.

לבנות ביוב שעובד זה יותר מסובך מלסלול כביש נגיד, כי בכביש אם יש גבעה קטנה, אז עולים טיפה למעלה, יורדים טיפה למטה, הכל בסדר. אבל על מים אי אפשר לעבוד. השיפוע צריך להיות כל הזמן אחיד. ואם בקצה אחד של העיר הביוב נמצא קצת מתחת לאדמה, אז בקצה השני בסוף השיפוע הוא כבר בעומק של עשרה, חמש עשרה, עשרים מטר.

בנוסף לכל זה, בזלגט גם היה מאוד מאוד נדיב עם הגודל של התעלות האלה. הוא מדד מה צריך להיות גודל הצינורות, לפי הערכה למספר התושבים וכמה מים כל אחד מהם צורך, הוא לקח מדד נדיב ואז אמר - אוקיי, אנחנו עושים פי שתיים מזה. כי הוא אמר, העיר עוד תגדל. והוא צדק. ותושבי לונדון יכולים עד היום להודות לו על זה, כי חלקים גדולים מהמערכת שלו פעילים עד היום, וזה לא היה יכול לקרות אם הוא לא היה לוקח הערכה כל כך נדיבה, הביוב של לונדון היה עולה על גדותיו בשנות החמישים.

אז העובדה שלונדון קיימת היום? שהיא עיר כזאת גדולה ומרכזית? זה הרבה בזכות ג'וזף בזלגט והביוב שלו.

[מתחיה מוזיקת רקע]

מערכת הביוב של לונדון לא הייתה מערכת הביוב העירונית הראשונה, בהחלט היו כאלה לפניה. עוד ברומא העתיקה הייתה מערכת ביוב מתוחכמת יחסית, שהובילה לתעלה גדולה שהובילה אל הים. הם היו מאוד גאים בה. הייתה להם אלה שמופקדת על הביוב.

בפריז גם היה סירחון לא קל, אבל הם בנו לאט לאט מערכת ביוב, שהתחילה מאות שנים לפני שחשבו לעשות את זה בלונדון. לונדון והסירחון הגדול שלה היא פשוט דוגמה מצוינת ללפני ואחרי: מה קורה כשאין מערכת ביוב ומה קורה כשיש. אבל לכל עיר ממש גדולה יש מערכת ביוב.

ואולי בעצם הסדר הוא הפוך. כדי שעיר תהיה גדולה, היא צריכה שתהיה לה מערכת ביוב. פשוט אי אפשר לקבץ כל כך הרבה אנשים במקום אחד בלי איזושהי מערכת מאורגנת ומסובכת של איך להיפטר מהקקי שלהם.

[מתחילה מוזיקת רקע עליזה]

דרך אגב, עוד ציון דרך חשוב בתולדות הבית שימוש, שקרה ממש באותה תקופה, שנה קודם, באמריקה, בן אדם בשם ג'וזף גיטי התחיל לשווק את נייר הטואלט המסחרי הראשון. עד אותו זמן אנשים השתמשו במה שהיה בסביבה: עיתונים, עלים, מה שלא יהיה, אבל הוא היה הראשון שייצר נייר מבושם שנועד ספציפית למטרה הזאת. ובהתחלה הוא הדפיס את השם שלו בגאווה על כל גיליון, מה שהופך אותו לבן אדם שהכי הרבה אנשים ניגבו עם השם שלו את התחת.

[המוזיקה מסתיימת]

כל מערכת הביוב הזאת של לונדון הגיעה בסופו של דבר לאותו מקום. כי הכל התנקז בסופו של דבר לשפך של התמזה, רחוק מהעיר, אבל בסופו של דבר הכל הגיע לים. הים סופג הכל, כל הביובים הולכים אל הים. ורוב האנשים חושבים גם היום שכל מה שאנחנו עושים בשירותים מגיע לים. ולא סתם אנחנו חושבים ככה, פשוט שמענו את זה ממקור הסמכות האולטימטיבי - סרטים של דיסני.

[מתחילה מוזיקת רקע]

ב"מוצאים את נמו", נמו הדג שנמצא באקווריום של רופא שיניים מתכנן לחזור לים דרך השירותים. כי כידוע, אם זורקים אותך לאסלה, האסלה מחוברת לצינור, הצינור מתחבר לים. וכך הדג יכול להגיע חזרה הביתה, הכל בסדר. אבל מתברר שזה דווקא… לא מדויק.

קודם כל, נמו צריך להגיע לאסלה. אסלה, בגדול, זאת המצאה מאוד ותיקה. אבל השאלה היא לְמה קוראים אסלה, פעם אסלה הייתה פשוט הארגז הזה עם החור. ב-1870, כלומר, קצת אחרי הסירחון הגדול, היה יוצר חרסינות באנגליה שעשה את האסלה הראשונה שעשויה מפיסה אחת של חרסינה, וזה די מדהים כמה שהאסלה הזאת נראית אותו הדבר כמו האסלה שיש אצלכם בבית.

המכוניות של 1870 נראו כמו עגלה עם סוסה, רק בלי סוסה. אבל האסלה נשארה אותו דבר. כאילו, בתחום הזה, הטכנולוגיה לא התפתחה מי יודע מה. כי גם היום וגם אז, היה את העיקול הזה, נכון? הצינור של האסלה לא יורד ישר למטה, הוא יורד למטה ואז עולה חזרה למעלה ואז מתחבר לצינור מאחורה, נכון? ובתחתית של כל העסק הזה, בתחתית של העיקול, יש את השלולית.

עכשיו, המים האלה שבשלולית לא מחוברים לשום דבר. כלומר אם נמו נופל לתוך המים האלה הוא לא יכול פשוט לשחות במעלה הצינור. כי הצינור הוא ריק. להבדיל מהברז שלכם, שבו יש מים כל הזמן. כשאתם פותחים את הברז, אתם רק משחררים את המים שהיו בו. המים בתחתית של האסלה לא מחוברים לשום דבר, אבל כשאתם מורידים את המים, פתאום יש הרבה מים באסלה, ואז יש את העניין הזה של חוק הכלים השלובים, כלומר, המים מנסים להשוות את הגובה שלהם. אז המים בצד אחד יורדים, והמים בצד שני עולים. הם עולים מספיק בשביל להגיע לצינור, וככה נשטפים החוצה עם כל הדגים או כל דבר אחר שיש שם.

אז למה בכלל צריך את כל זה? למה יש את השלולית הקטנה של המים בתחתית? זה כדי לחסום את הריח. אם המים האלה לא היו שם, הריח של כל צינור הביוב וכל מה שיש שם, היה בוקע מתוך האסלה שלכם כל הזמן. אתם לא רוצים את זה, ולכן יש לנו את ההמצאה הזאת של העיקול הקטן עם הקצת מים, שחוסמים את הריח.

בכל אופן, עד כאן הכל בסדר. רק מורידים על נמו את המים, והוא ישר יוצא דרך הצינור, ומגיע לצינור הביוב הראשי של הבית, ומשם הוא מגיע לצינור הביוב הראשי של הרחוב, משם לצינור הביוב הראשי של השכונה, ומשם לציור הביוב הראשי של העיר. יש רשת עצומה של צינורות כאלה, זאת עיר שלמה, זה כמו פארק מים ענק רק עם חרא. ואז הוא ממשיך בצינור הראשי, עד שבסוף הוא מגיע… לא לים.

כי לא משנה מה מספרים לכם בסרטי ילדים של דיסני, בימינו אנחנו לא שופכים את כל הביוב שלנו לים. אנחנו לא עושים את זה מסיבה טובה, כי אנחנו אוהבים לשחות בים לפעמים! חופי הים שלנו היו נראים מאוד שונה אם פשוט היינו שופכים את כל הביוב לים, ולכן זה דבר שלא קורה היום.

אז קודם כל, נמו היה מגלה בשלב הזה שהוא טעה בכתובת. המקום שהוא כן מגיע אליו זה מכון לטיהור שפכים. יש הרבה כאלה, ליד כל אזור עירוני משמעותי יש מכון לטיהור שפכים שמטפל בשפכים של אותו אזור. מרחוק זה בדרך כלל נראה כמו סדרה של בריכות עגולות.

אז מה קורה לביוב שם? כמה דברים.

הדבר הראשון שקורה, זה שמסננים את הביוב. כלומר, פשוט הוא עובר דרך רשת שתופסת את כל הדברים המוצקים הגדולים שהגיעו לביוב בטעות או בכוונה. כלומר, [מוזיקת הרקע מתגברת והופכת מהירה יותר בהדרגה] מברשות שיניים שנפלו לאסלה, שאריות של אוכל, שקיות של סמים שאנשים מנסים להיפטר מהם במהירות כשהמשטרה דופקת להם בדלת, מגבונים לחים שאנשים זורקים לאסלה, למרות שאסור לזרוק מגבונים לחים לאסלה! בחייכם, אל תעשו את זה! זה רק גורם לסתימות.

בכל אופן, כל זה נתפס ונשלף מהמים. בשלב הזה, נמו מת. [המוזיקה מגיעה לשיא ונפסקת]

כי הוא פשוט ייתפס ברשת הזאת ויישלה מהמים, ועם כל שאר הזבל, יועבר למזבלה.

אם איכשהו נמו שרד את השלב הראשון הזה, ועבר את הרשת, אני לא יודע איך, הוא מגיע לעוד שלב של סינון. כאן יש כל מיני שיטות לעשות את זה. אחת מהשיטות זה בצנטריפוגה, זאת אומרת, מערבולת. זאת אומרת, מערבלים את המים מאוד מהר, ככה שחלקיקים גדולים יחסית, כמו חול ודגים קטנים מאוד, יעופו הצידה, והמים שנשארים זה ג'יפה הומוגנית.

עכשיו, בשלב הבא, המים עוברים כמה תהליכים כימיים, כדי לנקות אותם. קודם כל, סוגרים אותם לכמה זמן בלי חמצן, כדי להרוג את כל הטפילים והחיידקים המיותרים שבהם. אחר כך מעבירים אותם למים שמועשרים בחמצן כדי לטפח חיידקים חדשים, חיידקים מהסוג שאוכל זבל אורגני ומפרק אותו. וככה הג'יפה שבמים מתפרקת, ויש את הג'יפה שצפה למעלה, שאותה אוספים, יש מין זרוע מכנית כזאת שאוספת אותה, והג'יפה ששוקעת לתחתית, שגם אותה אוספים. ומה שנשאר זה מים… עדיין די מג'יפים.

ואז הם עוברים עוד סינון, שופכים אותם על חול, הם עוברים סינון בחול במשך הרבה מאוד זמן, ואחרי כל התהליך הזה, אנחנו מקבלים מים שהם עדיין לא מדהימים, זה מה שנקרא "מי קולחין", אלה מים שהם די בסדר, זאת אומרת, אי אפשר לשתות אותם, לא מומלץ להתקלח בהם, אבל הם מספיק נקיים בשביל לשטוף איתם את האוטו, או להשקות איתם צמחים, וכאלה דברים.

מה שעושים איתם עכשיו, במקומות אחרים שבהם אין מחסור במים, אז את המים האלה באמת פשוט מזרימים לים. שם הם לא גורמים נזק, אבל אם יש שם שאריות של נמו, הם מיקרוסקופיות.

אצלנו, אנחנו מדינה בלי עודף מים, ולכן לא שופכים את המים האלה לים, לא מבזבזים אותם, אפילו אם זה מים שהיו פעם שפכים, אלא מזרימים אותם ומשתמשים בהם להשקיה, הם עוברים לשדות שמגדלים עגבניות, בננות, מה שזה לא יהיה. ואז הבננות האלה חוזרות אלינו, ואנחנו אוכלים אותם, ואז פולטים את השאריות בשירותים, [קול הדחת אסלה] וזה בעצם - גלגל החיים! [שר את המילים "גלגל החיים" במנגינה של השיר מ"מלך האריות"]

איך לא, הכל חוזר למלך האריות בסוף. זה גלגל החיים לכולנו, חוץ מלנמו. כי את נמו, אחרי כל התהליך הזה, לא מוצאים.

[מתחילה מנגינת הסיום]

זה היה המובן מאליו, אני דורון פישלר, ותודה על הסיוע בפרק הזה לדקלה נעים, שדרך אגב, אם אתם צריכים פתיחת צינורות באזור רמת גן והסביבה אז היא הבן אדם לפנות אליו.

הקליט: אסף רפפורט, עריכת סאונד: גם אסף רפפורט, מפיקים: רום אטיק וירדן מרציאנו, ואת כל הפרקים של הפודקאסט הזה אתם יכולים למצוא באתר של "כאן" או בכל אפליקציית פודקאסטים שאתם אוהבים. ושאלות, תיקונים, נדפוקים בקשר לביוב ב"דורון פישלר נגד העולם" בפייסבוק.

זה הכל, תודה רבה, אני מתנצל בפני כל בעלי האף הרגיש על הפרק הזה. [צוחק]

להתראות.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

15 views0 comments

Comments


bottom of page