top of page

המובן מאליו - כסף הוא כסף

אין לכם כסף. אתם חושבים שיש, אבל הכסף שלכם לא באמת קיים. איך הגענו למצב הביזארי הזה, דרך בננות, עיזים, אורז, צדפים, זהב, וכמובן, כסף.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/06/2017.

היי, אני דורון פישלר, וזה "המובן מאליו".

הפודקאסט הזה מדבר על הדברים שאנחנו בדרך כלל לא משקיעים בהם מחשבה, כי הם נראים לגמרי מובנים מאליהם מצד אחד, ומצד שני הם קצת מוזרים אם מנסים לחשוב עליהם, ומכל הדברים האלה אין דבר שהוא יותר מובן מאליו, ויותר מוזר, מכסף.

כסף זה הדבר הכי מובן מאליו בעולם, אנחנו נולדים לעולם שבו מה שצריך זה כסף. רוב מה שאנחנו עושים בחיים זה חיפוש אחרי כסף. אנשים מגדירים את עצמם לפי העבודה שלהם, ועבודה זה דבר שעושים כדי להרוויח כסף, מה לעשות.

אבל כסף הוא ביזארי בכמה רמות. משום שאחת התכונות העיקריות של כסף זה שהוא לא קיים. ואני לא אומר את זה בקטע היפי של "יואו, תתנתקו מהחומריות, כסף זה לא אמיתי, כסף לא יביא לך אושר". לא. קודם כל, כמו שכבר אמרתי פעם, כסף לא יכול לקנות אושר, אבל כסף יכול לקנות פיצה, ופיצה מביאה אושר. אבל לא זה העניין, העניין הוא ש… במובן הכי מילולי שיש, כסף לא קיים.

אבל כדי להסביר את זה, צריך לספר מאוד מאוד בקיצור את תולדות הכסף, שכוללות עיזים וזהב ואורז וצדפים וכמובן בננות.

כמו שכולם יודעים, לפני הרבה הרבה שנים לא היה כסף בעולם, ואם רצינו לסחור, היה אפשר לעשות את זה רק בעזרת סחר חליפין. כלומר, אתה נותן לי תפוח, אני נותן לך בננה. אתה נותן לי מעדר, אני נותן לך בננה, כי זה מה שיש לי.

אז אילו חשקה נפשי בעז, הייתי צריך לצאת אל השוק, עם כל הבננות שלי, ולהחליף אותם בעז. נגיד שהשער הוא 48 בננות לעז, אני נותן למישהו את הבננות והוא נותן לי עז אחת. חיים יפים ופשוטים. אין הלוואות, אין משכנתאות, אין ריבית, אין הפרשה לפנסיה. אידיליה.

אבל עם השיטה הזאת יש כמה בעיות. קודם כל, בשביל להחליף את הבננות שלי בעז, אני צריך למצוא בשוק מישהו שא', יש לו עז, וב', מעוניין בבננות. ולא בטוח שזה כל כך קל, כי לא כל האנשים אוהבים בננות. וגם לא לכל האנשים יש עז. אז למצוא את הבן אדם שמתאים לשני הקריטריונים האלה, יכול להיות די קשה.

ועוד בעיה, שגם אם אני מוצא אותו, זה לא כזה נוח להסתובב יום שלם עם שק של בננות וכמה עיזים שאוכלות לי את המכנסיים מדי פעם, כי קשה מאוד להכניס עיזים לארנק. זה מאוד מאוד מעייף לעשות את כל זה, ולכן בדרך הביתה אני מן סתם ארצה לעצור ולנוח ולשתות איזה מיץ אננס בדוכן מיץ אננס שם. ואז אני אעצור שם, ואז אני שואל את המוכר, "תגיד כמה עולה אצלכם מיץ אננס?", והוא אומר לי "תשע בננות". ואני אומר לו, "אוי, נגמרו לי הבננות, יש לך עודף מעז?" והוא אומר לי, "מצטער, אנחנו לא מקבלים עיזים". ואני אומר, "אבל מה יש לך נגד העז הזאת? זה עז חדשה לגמרי, הרגע קניתי אותה, אחרי טסט, אחלה עז". והוא אומר, "מצטער, אין לי שום דבר נגד העז שלך, זאת עז מאוד מאוד חמודה, אבל פשוט אני לא צריך עז. אני צריך מקרר. התקלקל לי המקרר, יש לך מקרר?" ואני אומר לו, "לא! תתפלא לשמוע, אבל כשיצאתי היום מהבית, לא העמסתי על הגב את המקרר שלי למקרה שאני אצטרך מישהו שצריך מקרר!" אז הוא אומר לי, "קודם כל תנמיך את הטון שלך, לא יפה לדבר ככה, וחוץ מזה מצטער, אבל אני בעל הבית פה ואין מקרר, אין מיץ". ואני אומר לו…

בקיצור, השיטה הזאת של לחפש תמיד מישהו שצריך לתת לי בדיוק את מה שאני רוצה, זה בעייתי.

ודרך אחת לפתור את זה, זה אם אנשים יסכימו לקבל בננות גם אם הם בכלל לא אוהבים בננות. הם יקבלו אותם לא בשביל לאכול אותם, אלא בשביל להחליף אותם עם מישהו אחר. כלומר, הבננות יפסיקו להיות פרי, ויתחילו להיות מטבע.

אני לא יודע אם מישהו באמת השתמש באיזשהו מקום בבננות בתור מטבע, אבל אנשים באזורים שונים של העולם באמת התחילו לסחור בדברים קטנים שקל יחסית לסחוב, בתור מטבע.

אז באזור שלנו, במסופוטמיה, השתמשו בשעורה, ובדרום אמריקה השתמשו בגרגרי קקאו, וביפן השתמשו באורז. אנשים היו משלמים מיסים באורז, סוחרים באורז, ואפשר היה לקנות כל דבר תמורת כמות מסוימת של אורז. ככה, אם, נגיד, ירדתי מנכסיי ואני נאלץ למכור את הבית שלי, אז לפחות אני אקבל תמורת זה הרבה מאוד אורז, אז אני לא אמות מרעב. או שאני יכול להחליף את האורז במשהו אחר, גם זאת אפשרות.

הנקודה שבה דברים התחילו להיות מוזרים היא איפשהו בסביבות 1200 לפני הספירה, כשבאזור סין, וגם במקומות אחרים, אנשים התחילו להשתמש בסוג אחר של מטבע. במקום אורז או שעורה, הם התחילו להשתמש בצדפים. לא כל צדף, אלא צדפים מסוג מסוים. הצדפים היו היחידה שבה אפשר לקנות כל דבר אחר, והעושר של בן אדם נמדד בכמה צדפים יש לו.

יש הרבה היגיון בלהשתמש בצדפים במקום בננות. למשל, זה די נוח, זה הרבה יותר קטן, והרבה יותר קל מבננה. אפשר לחבר אותם בחוט, וככה לעשות בקלות קבוצות של עשרה או עשרים צדפים. יותר קל לסחור ככה. עוד יתרון שלהם זה שהם לא נרקבים אף פעם, בניגוד לבננות. בננות נרקבות, בסופו של דבר, ולך תשכנע מישהו למכור לך משהו, תמורת שלולית קטנה של איכס שפעם הייתה בננה.

אבל יש דבר יוצא דופן בצדפים, לעומת אורז או בננות, וזה שאי אפשר לאכול אותם. אי אפשר גם לעשות איתם שום דבר אחר, בעצם. אפשר לעשות מהם שרשראות לקישוט, אבל יש גבול למספר השרשראות שבן אדם אחד צריך. בגדול, אין לצדפים שום שימוש מעשי. אז אם אני באמת מוכר את הבית שלי ומקבל תמורת זה הרבה צדפים, הדבר היחיד שיש לי לעשות איתם, זה לתת אותם למישהו אחר.

לצדפים אין ערך, הם רק סמל של ערך.

כמו בהרבה מקרים אחרים, הרעיון של להשתמש בתור מטבע במשהו שאין לו ערך אמיתי, שהוא רק סמל, הוא דבר שהמציאו בכמה מקומות בעולם, פחות או יותר במקביל, בגלל זה על הרבה דברים בהיסטוריה של הכסף, אי אפשר להגיד מי המציא אותם, בגלל שכל מיני מקומות, כל מיני תרבויות, המציאו אותם בכל מיני שלבים.

אז בערך בזמן שבסין השתמשו בצדפים, באזור שלנו התחילו להשתמשים במתכות, בחתיכות גושים של מתכות נדירות ויפות.

למשל, אחת מהמתכות הכי חשובות הייתה כסף, המתכת כסף. אז במקום להסתובב עם שקים גדולים של שעורה, אנשים הסתובבו עם חתיכות קטנות של כסף בכיס והחליפו אותם תמורת בננות, עיזים, מה שצריך.

עכשיו, בדיוק כמו צדפים, חתיכות של כסף זה דבר שהוא עמיד, הוא לא נרקב אף פעם, הוא לא נשחק, אז אפשר לשמור אותו הרבה זמן, ובדיוק כמו צדפים, אין מה לעשות איתם. אולי לעשות מהם תכשיטים, אבל זהו.

אי אפשר לאכול כסף, אי אפשר לשתות כסף, הוא לא מחמם אותך בלילה, הוא לא שומר עליך מנמרים, וכידוע, הוא לא מביא לך אושר. השימוש היחיד בכסף הוא להחליף אותו תמורת משהו אחר. אבל מכיוון שהרבה אנשים סחרו בכסף, הם התרגלו לעניין הזה שכסף הוא המובן מאליו. כסף הוא הדבר שכולם רוצים. הקשר בין המתכת כסף לבין סחר הפך לכל כך בסיסי, שבעברית המילה לכסף נהייתה… כסף.

עכשיו, גושים של כסף מגיעים בכל מיני גדלים וצורות, אין להם צורה אחידה. ולכן צריך בכל פעם מחדש לשקול אותם, ולתת תמורה לפי המשקל. זאת אומרת, נגיד, 100 גרם כסף שווה עז וחצי, אז בכל פעם שאני קונה עז, אני צריך ללכת למוכר ולשקול את גושי הכסף שיש לי, לברר כמה בדיוק הם שוקלים. הם לא השתמשו בגרמים, כן? הם השתמשו ביחידת משקל אחרת, שנקראה שקל. בערך 11 גרם זה שקל.

זאת אומרת, מאוד הגיוני שכבר לפני 3,000 שנה הייתם יכולים לראות בשוק חנות עם שלט "הכל בשקל וחצי". וגם אז לא היה כדאי לקנות שם באמת, בגלל שהכל נשבר תוך 5 דקות.

השיטה הזאת הרבה יותר נוחה מאשר לסחוב עיזים ובננות לכל מקום, אבל הקטע של לשקול את הכסף בכל מקום זה עדיין לא כזה נוח. אז כאן הייתה עוד התפתחות. בסביבות 650 לפני הספירה בערך, שהגיעה כנראה מלוד, לא העיר ליד רמלה, אלא ממלכה במה שהיום הוא טורקיה, לוד או לידיה, ומלך כלשהו החליט לקחת חתיכות קטנות של מתכת, ששוקלת בדיוק את יחידת המשקל, ולהטביע עליהם את החותמת שלו. חותמת עם איזשהו ציור. ועכשיו, כל פעם שאני רואה חתיכת מתכת עם הציור הזה, אז אני לא צריך לשקול אותה, כי אני יודע שהיא שוקלת בדיוק שקל, או מה שלא יהיה. מזל טוב, המצאנו את המטבע.

מטבעות הם פשוט דרך נוחה לספור כמה מהמתכת היקרה יש לך, בלי לשקול אותה כל פעם מחדש.

אז כסף הייתה אחת המתכות הראשונות שהשתמשו בה בצורה כזאת, אבל בהדרגה מתכת אחרת נהייתה יותר משמעותית, והיא… זהב.

בדיוק כמו כסף, זהב זאת מתכת שאין מה לעשות איתה. זה מנצנץ, זה יפה, אבל זהו. זה לא שימושי, ואי אפשר לאכול את זה. כלומר, אפשר לאכול את זה, אבל אין לזה ערך תזונתי בכלל.

אז למה זהב? למה נבחר דווקא זהב? האמת שאין ממש סיבה. זאת מתכת נדירה יחסית, צריך שזה לא יהיה מאוד מאוד נפוץ, ויחסית קל לעבד אותה ולעשות ממנה מטבעות, אבל זהו. זה היה יכול להיות בדיוק באותה מידה אלומיניום.

ועדיין, במשך אלפי שנים, זהב הוא המדד לעושר. איך מודדים עושר? מודדים למי יש יותר זהב. כולנו נולדים לתוך עולם שבו מה שכולם רוצים, זה זהב. ואז עשירים אירופאיים היו יכולים להיפגש ולהגיד, "לי יש שלושים מטילי זהב", ו"הו הו הו, לי יש ארבעים מטילים זהב". ואז בא איזה יפני ואומר, "לי יש יותר אורז מלכל אחד אחר ביפן". אז אומרים לו, "יופי מותק, בתיאבון. כאילו, מה אתה מבלבל לנו את המוח עם האורז שלך? לנו יש זהב. זהב זה הדבר האמיתי. זה הדבר החשוב". למרות שאובייקטיבית זה לא נכון. אורז יותר שווה מזהב. אם אתם צריכים לבלות חודש על אי בודד, ויש לכם בחירה אם לקחת איתכם שק של זהב או שק של אורז, יש רק אפשרות אחת נכונה פה שתחזיק אתכם בחיים. כי רק לאחד משניהם יש ערך תזונתי.

ומצד שני, כשספרדים הגיעו בפעם הראשונה לאמריקה, אחד הדברים הראשונים שהם שאלו את המקומיים, את הילידים, זה "יש לכם זהב? במקום הזה שהגענו אליו יש זהב? אני רוצה זהב. תנו לי זהב". אז המקומיים אמרו "כן, יש לנו, אבל בשביל מה? כלומר, אתם יודעים שזה סתם חתיכת מתכת, כן? אתם רוצים אולי משהו אחר? קקאו? לאמות?" הספרדים כבר לא הקשיבו, הם רצו ועשו, "זהב! זהב! זהב!" והאינדיאנים עשו, "בוא'נה, דפוקים לגמרי אלה".

זה היה מאוד מוזר מצדם שיבוא מישהו מרחוק ויחפש משהו שאין לו שום שימוש. זה כאילו שינחתו אצלנו חלליות ויצאו חייזרים שיגידו [בקול מעוות] "תושבי כדור הארץ, אנחנו השתלטנו על הפלנטה שלכם. תנו לנו מיד את כל אבקת הכביסה שלכם."

[בקול רגיל] "אבקת כביסה? זה מה שאתם רוצים? כלומר, אוקיי, אבל למה?"

[בקול מעוות] "שקט בן אנוש! התנגדות לא תועיל! את כל אבקת הכביסה, מיד! או שתושמדו!"

[בקול רגיל] אוקיי?

אז לכל קבוצה יש את הדבר שלה שהיא מדמיינת שהוא שווה משהו. אבל הוא שווה משהו רק בשבילה ולא בשביל אף אחד אחר.

אבל זהב היה הסטנדרט באירופה, ומכיוון שהאירופאים כבשו את כל העולם, הסטנדרטים האירופאיים התפשטו לכל העולם, ולכן כולם התחילו להסכים שהדרך למדוד כמה בן אדם עשיר, היא כמה זהב יש לו. וזה דבר שקיים עד היום. לכל ממשלה יש היום מאגרים של זהב. בארצות הברית, בפורט נוקס, יש להם 8,000 טונות של זהב. וזה לא שלא סיפרו להם שאין באמת מה לעשות עם זה, זה פשוט הדבר שצריך. זה מייצג עושר.

אבל כאן הסיפור נהיה עוד יותר מוזר.

אם מישהו רוצה לקנות ממני את העז שלי, והיא שווה עשרה מטבעות זהב, אבל הוא אומר, "אופס, אין לי. שכחתי בבית. יש לי הרבה זהב בבית, אתה מכיר אותי, אתה יודע שיש לי. אבל שכחתי לקחת עלי. אז בוא נעשה כזה דבר: תן לי את העז עכשיו, ואני חייב לך עשרה מטבעות זהב. נעשה את זה רשמי. ניקח עכשיו חתיכת נייר, ואני אכתוב עליה: 'הנני מצהיר בזאת שאשלם למי שמחזיק את הנייר הזה, עשרה מטבעות זהב. והנה באתי על החתום', בבקשה, נעשה כמה ציורים יפים מסביב. בבקשה, קח את הנייר הזה, מחר תבוא אליי הביתה, תן לי את הנייר, אני אתן לך את העשרה מטבעות זהב. בסדר?" ואני מסכים. אוקיי. קיבלתי עכשיו את השטר חוב הזה, ועכשיו בא לי פיצה. אז אני הולך למוכרת ואומר, "תקשיבי, אין לי עכשיו מטבעות, אבל יש לי את הנייר הזה. את רואה, כתוב פה, לא "שלמו לדורון פישלר", אלא "שלמו למי שמחזיק את הנייר הזה", אז אני אתן לך את הנייר הזה, ומחר תלכי לטיפוס העשיר הזה, הוא ייתן לך את העשרה מטבעות זהב, אוקיי?" סבבה. קיבלתי את הפיצה. זה אחלה פיצה, שווה עשרה מטבעות זהב.

וככה הנייר ממשיך לעבור מבן אדם אחד לשני, ובעצם אף אחד אף פעם לא הולך כדי באמת לקחת את מטבעות הזהב. בעצם הנייר הזה הפך לתחליף לזהב. הוא שווה בדיוק עשרה מטבעות זהב.

והעניין הוא שנייר זה יותר נוח ממטבעות. זהב זה מאוד כבד, נייר לא. ניירות אפשר להכניס הרבה מהם לארנק, ונייר יכול להיות שווה כל מה שכותבים עליו. הוא יכול להיות שווה עשרה או מאה או אלף מטבעות, כל מה שכתוב.

הגילוי הזה, שאפשר להדפיס ניירות ושהם יהיו שווים כמו זהב, זה שוב, לא דבר שקרה במקום אחד ספציפי, זה קרה בכל מיני מקומות, בכל מיני זמנים. אי אפשר להגיד שבן אדם אחד המציא את זה.

עכשיו, מי שמפיץ ניירות כאלה הוא בדרך כלל לא אנשים פרטיים, אלא גופים שיש להם במרתף הרבה מאוד זהב, כדי שיהיה להם גיבוי לעניין, אז בנקים או ממשלות. אז לבנקים מאוד נוח לשמור את הזהב, שהוא העושר האמיתי, אצלם במרתף, ולהדפיס הרבה שטרות חוב כאלה, או בקיצור שטרות. שטרות כסף זאת הבטחה של הבנק, או של מחלקת האוצר של המדינה, לשלם זהב או כסף למי שיביא לה את השטר הזה.

במשך המון שנים על שטרות של דולר בארצות הברית למשל, היה כתוב בדיוק מה שאמרתי קודם. "אני מבטיח לשלם לנושא השטר הזה אחד דולר כסף", ואז יש חתימה של נגיד הבנק. ועד היום אתם יכולים לראות את החתימה של נגידת בנק ישראל על כל השטרות של מדינת ישראל.

עכשיו בסופו של דבר, מכיוון שהרבה יותר נוח להשתמש בשטרות מאשר בזהב, מעט מאוד אנשים השתמשו באמת בזהב. לגבי הרוב הגדול של האנשים בעולם, הניירות היו הכסף. אנשים משתמשים בשטרות, והרבה מאוד אנשים בכלל שכחו, או לא ידעו, שהרעיון בשטרות האלה הוא שאפשר להחליף אותם בזהב. אבל עדיין, כל בנק חייב שיהיה לו גיבוי. אם הוא הדפיס שטרות בסך מיליון דולר, הוא צריך שיהיו לו במרתף מיליון דולר בזהב. כי לכו תדעו? אולי פעם כל האנשים פתאום יביאו בבת אחת את כל השטרות שלהם, וידרשו את הזהב שלהם. כלומר בסיס הכסף האמיתי הוא זהב. השטרות הם רק ייצוג של ייצוג של עושר.

דרך אגב, זה נכון גם לגבי המטבעות. המטבעות של היום הם לא המטבעות של פעם. מטבע של שקל הוא לא שקל של כסף. הוא לא עשוי מכסף בכלל, הוא עשוי מנחושת. אין בו שום כסף, הוא מייצג כסף.

ואז העסק נהיה עוד יותר מוזר.

בשנות ה-30 של המאה ה-20, היה משבר כלכלי גלובלי. התגלה שאין מספיק זהב בעולם. האנשים צריכים כסף, ואין מספיק כסף. והממשלות היו שמחות לתת לאנשים יותר כסף, אבל הם לא יכולות כי פשוט אין להם מספיק זהב. ויש כמות מוגבלת של זהב בעולם, אי אפשר פשוט להמציא אותו. אז לאט לאט, מדינה אחרי מדינה, הם החליטו לעשות דבר שנשמע מטורף לגמרי - להתנתק מתקן הזהב.

כלומר, להגיד "כל ההבטחות האלה שעשינו, לשלם זהב למי שיביא לנו שטרות, אז כבר לא. אנחנו לא הולכים לשלם זהב למי שייתן לנו את השטרות האלה. השטרות שלכם מעכשיו הם לא הבטחה לזהב, הם לא מייצגים כסף. הם הכסף. אין שום דבר מאחוריהם".

אז התוצאה של זה היא שעכשיו ממשלות יכולות להמציא כסף מהאוויר, לא משנה כמה זהב יש להם או אין להם, הם יכולות פשוט להדפיס שטרות, לעשות כמה כסף שבא להם. קסם.

עכשיו, כמובן לא כדאי להמציא יותר מדי כסף, כי זה גורם לאינפלציה ענקית, וזה גורם להרבה בעיות. התשובה ללמה לא כדאי לעשות את זה היא שלושה סמסטרים במבוא לכלכלה.

בכל מקרה, עכשיו יש לנו את הניירות האלה, שהם שווים משהו רק בגלל שאנחנו אומרים שהם שווים משהו. זה הכל. הממשלה הכריזה שהניירות מסוג מסוים הם שטרות כסף, והם שווים, והם יכולים גם להחליט שהם לא.

כמו שמחליפים עכשיו את השטרות של השקלים החדשים לשטרות חדשים, אז יש לנו חתיכות חדשות של נייר שעכשיו שוות כסף, ובהדרגה החתיכות הישנות שהיו לנו, שפעם היו כסף, עכשיו הם לא. וכמו שהחלפנו פעם מלירה לשקל ישן, ואז לשקל חדש, אז השטרות של השקל הישן היום הם כבר לא כסף. וזה דבר הגיוני לעשות, משום שהם, פשוט הערך שלהם מאוד נמוך, אבל ממשלות יכולות לעשות גם דברים יותר קיצוניים.

זה קורה וזה קרה לא מזמן. בשמיני בנובמבר 2016, ראש ממשלת הודו הופיע בטלוויזיה, והודיע במפתיע בלי אזהרה, שכל שטרות הכסף של חמש מאות ואלף רופי הם כבר לא שטרות כסף. הם ניירות חסרי ערך. ואנחנו לא מדברים פה על כסף קטן. זה כאילו שהיו מודיעים לכם פתאום שכל השטרות שלכם של מאה ומאתיים שקל הם כבר לא כסף.

היה לאזרחים חודש להחליף אותם בכסף אמיתי, ומי שלא הספיק אחרי חודש, חבל. אם אחרי חודש אתה מצאת בארון ארגז מלא בשטרות של אלף רופי, אתה יכול לעשות מהם קיפולי נייר, לעשות מהם טפטים, מה שאתה רוצה, זה לא כסף. כי כסף זה מה שאנחנו מאמינים שהוא כסף.

אבל כאן הביזאריות עולה עוד רמה.

כי שטרות כסף הם היום רק חלק קטן מאוד מהכסף בעולם. הרוב הגדול של הכסף בעולם היום לא קיים. לא בתור שטרות ולא בתור מטבעות ולא בתור זהב. הוא רק מספרים.

ביל גייטס הוא הבן אדם הכי עשיר בעולם היום, נכון למאי 2017, העושר שלו הוא שמונים ושמונה מיליארד דולר, וזה לא אומר שיש לו בבית חדרים מלאים בערימות ענקיות של שטרות. לא. הרוב המוחלט של העושר שלו זה פשוט משהו שכתוב במחשב של הבנק. כתוב "ביל גייטס" וליד זה יש מספר מאוד מאוד גדול. ליד השם שלי בבנק יש מספר הרבה הרבה פחות גדול, והמספר הזה מייצג את השטרות שיש לי, שמייצגים את כמות הזהב שיש לי, שמייצגים את מספר הבננות שיש לי, אבל לא הבננות ולא הזהב ולא השטרות קיימים במציאות, אף אחד מהם לא קיים. קיים רק המספר הזה.

רוב הכסף היום הוא לגמרי דמיוני, הוא לא באמת קיים.

כשאני קונה משהו בצ'ק או באשראי, זה אני אומר למוכר "אתה נותן לי עכשיו את הדבר הזה ובתמורה בוא נדמיין ששילמתי לך". והוא מסכים לזה [צוחק].

הבנק מקבל את ההערה של "תעבירו מאיש אחד לאיש אחר סכום כזה וכזה של כסף", אבל שום דבר פיזי לא קורה בעולם. הבנק לא מעביר מכספת אחת לכספת אחרת מספר מסוים של שטרות, הוא אפילו לא מעביר אותם מצד אחד לצד שני באותה כספת. הכל נשאר בדיוק באותו מקום, הדבר היחיד שמשתנה זה המספרים שכתובים במחשב של הבנק. כשאני הולך לבנק לבקש הלוואה, אני בעצם מבקש מהפקיד "בוא נדמיין שיש לי עשרת אלפים שקל, מה דעתך?" ואם הוא מסכים, אז הוא אומר "אוקיי, בסדר, אני מסכים לדמיין את זה" ואז הוא כותב במחשב "יש לו עשרת אלפים שקל" ויש לי אותם. שום זהב לא נוצר. שום בננות לא נוצרו. הדבר היחיד שהשתנה הוא המספר שכתוב. ועדיין, המספרים האלה הם הדבר שאנחנו חיים לפיו.

כסף הוא ייצוג של ייצוג של ייצוג של עושר, אבל זה מה שיש.

כשחושבים על כסף בצורה כזאת, כל דיון כלכלי משעמם פתאום הופך לסוג של ויכוח פילוסופי. אנחנו מנסים להציב הגדרות, ולהבין דברים שהם מאוד ערטילאיים ולא קיימים במציאות. ולחשוב על זה יותר מדי עלול בהחלט לגרום א' לפרנויה, וב' לרצון עז לאכול איזה בננה. כי היא אולי לא מושלמת, ונרקבת, אבל לפחות אין שום ספק שהיא שם. בזמן שכל מה שקשור לכסף, הוא מאוד מאוד לא מובן מאליו.

זה היה "המובן מאליו". אני דורון פישלר, אסף רפפורט היה טכנאי, אייל שינדלר ורום אטיק עורכים.

עוד פרקים של הפודקאסט אתם יכולים למצוא בkan.org.il/podcast או באפליקציות פודקאסטים. עוד דבר שאתם יכולים למצוא שם זה את "חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי שעוסק בעוד דברים מגניבים ומשונים שאפשר לעשות עם כסף. ועדכונים נוספים אתם יכולים למצוא ב"דורון פישלר נגד העולם" בפייסבוק.

זה הכל, להתראות.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

7 views0 comments

Comentários


bottom of page