top of page
טל דהן

המובן מאליו - על הפנים

Updated: Feb 20

דורון לא זוכר איך אתם נראים. זו לא אשמתכם - זה פשוט שזיהוי פנים זה לא דבר מובן מאליו.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/03/2018.

[פרסומת]

קריין: כאן בהרצה - עוד. להתחבר לידע, בכל זמן שתרצו.

היי, אני דורון פישלר ואתם מאזינים ל"מובן מאליו".

וזאת הנקודה שבה אני בדרך כלל מתחיל לדבר על המובן מאליו, אבל היום באופן חריג אני רוצה לדבר קצת על דורון פישלר.

[מתחילה מוזיקת פתיחה]

בדרך כלל אני מדבר כאן על נושאים שנראים מובנים מאליהם אבל בעצם הם לא, ובשביל זה לעתים קרובות אני לוקח גישה קצת חייזרית. כאילו הגעתי בפעם הראשונה לכדור הארץ, ואת כל הדברים האלה שכולנו בעצם מבינים כי אנחנו גדלנו איתם, אני צריך שיסבירו לי. כמו איך עובד כסף, או למה אתם משתמשים בצורה של לב כדי לייצג לב שזה לא דומה ללב. אבל יש נושא אחד שבו אני לא צריך להעמיד פנים, אני באמת קצת חייזר. כי את הדבר הזה שרובכם, רובנו, בני האדם, עושים כל הזמן בלי מחשבה, אני לא יכול לעשות.

אני לא יודע איך אתם נראים.

[מסתיימת מוזיקת הפתיחה]

וזה מאוד הגיוני אם אף פעם לא נפגשנו. אבל גם אם כן נפגשנו אני לא יודע איך אתם נראים. אין לי זיכרון לפרצופים, ואני יודע שלרוב האנשים כן יש את זה. בני אדם יכולים לפגוש מישהו, להסתכל עליו כמה דקות, ומיד לדעת איך הוא נראה. בפעם הבאה שהם יפגשו אותו, אפילו לרגע, אפילו אם הוא רק יעבור על פניהם ברחוב, הם ידעו מי זה.

אני לא יכול לעשות את זה!

וכמו בהרבה מקרים אחרים, יותר קל להבחין במשהו כשהוא לא נמצא. העובדה שאני לא יכול לעשות את זה, את מה שרוב האנשים כן יכולים, מבהירה שזיהוי פנים, זה לא דבר מובן מאליו.

[אות מוזיקלי קצר]

אנשים נעלבים ממני לעיתים קרובות. אני יכול לשבת מולכם שעתיים ולדבר איתכם, ויום אחר כך אני אראה אתכם ברחוב, ואני פשוט [קול של איש ששורק לעצמו] אעבור לידכם בלי להגיד לכם שלום. אני אתנהג כאילו אין לי מושג מי אתם.

זה לא בגלל שאני סנוב. זה בגלל שאין לי מושג מי אתם. זה שראיתי אתכם אתמול זה לא משנה, אני עדיין לא יודע מי אתם. גם אנשים שאני מכיר במשך שנים, אני לא יודע לזהות. ואנשים נעלבים. אנשים כל הזמן נעלבים, חושבים שאני ממש סנוב, או ממש חוצפן. אני בטוח שאנשים אומרים עליי,"הבן אדם ראה אותי, הסתכל לי ישר בעיניים, והמשיך ללכת כאילו אני אוויר! אני אומר לך, היום כל בן אדם שיש לו פודקאסט חושב שהוא מי יודע מה!".

אני צריך להתנצל בפני כל מי שנעלב ממני אי פעם - סליחה, זה לא אתם, זה אשמתי, אני לא מזהה אף אחד.

פעמיים ביום בממוצע ניגשים אליי אנשים ואומרים לי "היי דורון!", ואני אומר, "היי… את?" ואחר כך הדקות הבאות בשיחה זה ניסיון לפענח מאיפה אני מכיר את הבן אדם הזה.

במשך כל הילדות, אני ידעתי שקשה לי לזהות אנשים, אבל אני חשבתי שפשוט, אני קצת דפוק. עד שנתקלתי במקרה בספר שבו מצאתי מילה נפלאה:

פרוסופגנוזיה.

זה, מתברר, השם של המצב הזה. זו תופעה נוירולוגית מוכרת, חוסר יכולת לזהות פרצופים. יש תופעה כזאת, אני לא היחיד, זה אפילו לא נורא נדיר.

השם הזה הופיע בפעם הראשונה ב-1947, כשחוקר גרמני תיאר מקרה של איש אחד שקיבל כדור בראש [קול ירייה], ונשאר בחיים, למזלו. אבל משום מה, מהרגע שהוא קיבל את הכדור בראש, הוא הפסיק לזהות אנשים. חברים ומשפחה, פתאום הוא לא ידע מי הם.

לא תמיד זה נובע מטראומה בראש, לפעמים זה פשוט מולד, כמו אצלי. אני תמיד הייתי ככה. זה כנראה גם תורשתי. אבל רק די לאחרונה, במאה הנוכחית, התחילו לחקור ברצינות את התופעה הזאת אצל אנשים שנולדו איתה.

מתברר שיש ספקטרום של יכולת זיהוי פרצופים, שבקצה אחד שלו נמצאים האלה שמזהים את כולם. קוראים להם Super-recognizers. אלה שכל פרצוף שהם עברו לידו אי פעם בעולם - זוכרים אותו. הם אלה שניגשים אליך ואומרים, "אתה ישבת לידי באוטובוס לצפת בשנת 1998, נכון?" ואתם אומרים," כן, אבל…אתה עקבת אחרי כל השנים האלה?!" בקצה השני של הספקטרום נמצאים אנחנו, האנשים שלא מזהים אף אחד.

לפעמים קוראים לזה עיוורון פרצופים, למרות שזה שם קצת מטעה, כי זה לא שאני לא רואה פרצופים. אני לא רואה אנשים מסתובבים עם טשטוש במקום פרצוף, אני רואה פרצופים. אני פשוט לא זוכר אותם.

בכל אופן, לגלות שיש לדבר הזה שם הייתה כזאת הקלה, בגלל שאם עד אותו רגע אני חשבתי שאני פשוט קצת דפוק, עכשיו אני יודע שאני באמת קצת דפוק, אבל זאת דפיקות עם שם! עכשיו כשאנשים כועסים עליי שאני לא מזהה אותם, אני לא צריך להגיד "מצטער, אני פשוט גרוע בפרצופים", אלא אני יכול להגיד [בחשיבות]: "אני, לידיעתך, סובל מפרוסופגנוזיה. ואתה לא תצחק על הנכות שלי. זאת לקות עם ביטוי מוחי מאוד רציני, יש לנו יום התרמה ביום חמישי, אנא פיתחו את הלב ואת הכיס".

כשאני מספר לאנשים על זה, יש כמה שאלות קבועות שמגיעות בדרך כלל. אנשים שואלים אותי, "לא היית מזהה את אימא שלך?" אז התשובה היא - כמובן שהייתי מזהה את אמא שלי. אמא שלי היא זאת שגרה בבית של אמא שלי, ויש לה את הקול של אמא שלי והתספורת של אמא שלי, והיא לובשת את הבגדים של אמא שלי, וכשאני מגיע לשם היא אומרת,"דורון, איזה כיף שבאת, בוא תאכל משהו". ברור שזאת אמא שלי. זה לא שכל פעם שאני רואה אותה אני אומר [בצעקה], "מי את ואיך הגעת לכאן?!" כי אני אולי עיוור פרצופים, לא אידיוט.

אבל אם אמא שלי תצבע לבלונד, ותחליף תספורת, ואני אראה אותה באמצע אליפות רעננה הפתוחה בג'ודו, באמצע איפון, אז לא, אני לא אזהה אותה, בגלל שהיא לא דומה לאמא שלי בשום צורה, חוץ מהפרצוף.

יש דרכים אחרות לזהות אנשים חוץ מהפרצוף. אפשר לזהות אותם לפי השיער, ולפי הקול, ולפי צורת הגוף וצורת ההליכה, ולפי ההקשר. וגם בפרצוף עצמו, אם למישהו יש מאפיין מאוד ברור באיבר מסוים, כמו נגיד אף עם צורה מאוד מיוחדת [תרועה של פיל], אין שום בעיה לפרוסופגנוטים לזהות את האף שלו. אבל הם לא, כמו שרוב האנשים עושים, יזהו את כל הפרצוף שלו כמכלול.

בכל אופן, יותר קל לזהות לפי התספורת או לפי הבגדים. זה נהיה בעייתי במצבים שבהם כולם לובשים את אותו הדבר בדיוק. הצבא, למשל. הצבא, תנו לי להגיד לכם, לא היה כיף. אני הייתי הש"ג הכי גרוע בהיסטוריה.

שואלים איך אני מסתדר בסרטים. בסרטים זה בדרך כלל בסדר, משום שלשחקני קולנוע יש מראה מאוד מובהק. יש לי בעיה לפעמים בסרטי מאפיה, שבהם לכולם יש אותה תספורת וכולם לובשים חליפות כל הזמן. אבל הבעיה הכי גדולה זה בסרטי מתח, כשמישהו פתאום מוריד את המסכה, ואומר: "אהה! בעצם זה הייתי אני כל הזמן!" ואני אומר, "אוקיי, אבל… אבל תציג את עצמך אולי, תגיד מי אתה? כי אין לי מושג כרגע".

כי ברצינות, הבעיה היא לא אצלי. הבעיה היא אצלכם. אתם פשוט כולכם נראים בדיוק אותו דבר. ואני יודע שזה נשמע קצת חוצפה להגיד את זה, אבל אני לא הראשון שאומר את זה. אני רוצה לצטט בנושא הזה את "מבעד לראי ומה אליס מצאה שם" - בתרגום הישן קראו לזה "עליסה בארץ המראה" - ספר ההמשך של "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול, ובו בין השאר היא פוגשת את המפטי דמפטי. וכשהם נפרדים, זה מה שהם אומרים:

[מקריא]

"'היה שלום עד שנשוב ונתראה', היא אמרה בעליצות ככל שיכלה.

'לא הייתי מזהה אותך שוב, אילו באמת התראינו', השיב המפטי דמפטי במורת רוח, מושיט לעברה אחת מאצבעותיו ללחיצה. 'את דומה בדיוק לכל האנשים האחרים'.

'בדרך כלל מזהים לפי הפרצוף', העירה אליס בנימה מהורהרת.

'על זה בדיוק אני מתלונן', אמר המפטי דמפטי. 'הפרצוף שלך הוא בדיוק כמו של כולם. שתי העיניים, ככה', מסמן באגודלו את מקומן באוויר, 'אף באמצע, פה מתחת, זה תמיד אותו הדבר. אילו היו שתי העיניים באותו צד של אפך, למשל, או הפה מעליו, זה היה עוזר קצת'.

'זה לא ייראה טוב', התנגדה אליס.

אבל המפטי דמפטי רק עצם את עיניו ואמר, 'לא תדעי אם לא תנסי'".

התרגום הוא של עטרה אופק.

אני לא יודע אם לואיס קרול סבל מפרוסופגנוזיה, אבל לפי הקטע הזה יש מצב שכן, כי הוא מתאר את זה בדיוק. זה בדיוק העניין. איך אני יכול להבדיל ביניכם כשכולכם כל כך דומים? הפנים של כל האנשים בנויות בדיוק באותה צורה. אם היה לכם מספר מעניין של עיניים, או קעקוע ענק של עכביש על כל הפנים, או מוהוק ירוק, או מחושים, אז לא הייתי שוכח מי אתם. אבל אתם כולכם, רובכם, נראים אותו הדבר: שתי עיניים, אף, פה.

אז אני לא כל כך יודע לעשות את זה. אבל יש לי שאלה אליכם: איך אתם כן עושים את זה? האופן שבו אתם כן מזהים פרצופים לא מבוסס על מספר העיניים של אנשים, בגלל ששוב, מספר העיניים הוא בדרך כלל סטנדרטי. הוא בעצם מבוסס על הבדלים נורא נורא קטנים ודי קשים להגדרה. כשאתם רוצים לספר איך מישהו נראה קשה לעשות את זה במילים. כשאתם מזהים פרצוף, אתם מזהים אותו לפי דברים כמו המרחק בין העיניים, או הצורה טיפה יותר או פחות עגולה, או איזה זווית שונה באף, או השפתיים טיפה צרות או רחבות. נורא קשה להגדיר את זה, ועדיין אתם יכולים לעשות את זה. אתם יכולים לזהות מישהו אפילו אם הוא מגדל זקן.

אז לא שאני לא בסדר, זה שלכם, לרובכם, יש כוח-על מדהים שאתם אפילו לא מעריכים, שאתם לוקחים כמובן מאליו: היכולת לזהות פרצופים. יש לכם יכולת מדהימה לקלוט ולקטלג פרצופים, שהיא טובה יותר מהזיכרון שלכם לכל דבר אחר. אתם לא יכולים להשתמש במנגנון הזה כדי לזכור עמודים של ספר, אתם לא יכולים להעיף מבט על עמוד של ספר ופשוט לזהות אותו מאותו רגע לנצח, למרות שזה היה יכול להיות שימושי. זה גם לא עובד על תמונות, וזה לא עובד על כלבים, וזה לא עובד על מכוניות. זה עובד רק על פרצופים של בני אדם.

ולא כל בני האדם. משום שהמנגנון הזה של זיהוי פרצופים עובד בדרך כלל רק על הגזע שלכם. אם אתם, במקרה, מה שנהוג לכנות אנשים לבנים, אתם כנראה ממש טובים בלזהות אנשים לבנים אחרים, אבל יש מצב טוב שכל הסינים נראים לכם בדיוק אותו דבר. קשה לכם להבדיל בין סיני אחד לבין סיני אחר, או לזהות אם אותו סיני הוא בכלל יפני, או קוריאני. לגבי האסייתים המצב הפוך: הם בקלות יכולים לזהות אחד את השני, אבל הרבה יותר קשה להם לזהות אנשים לבנים, אנחנו נראים להם די אותו דבר.

וזו לא סתם קלישאה. זה הוכח מחקרית. יש הרבה מחקרים שעשו שהראו שלאנשים באמת יותר קל לזהות את הגזע של עצמם מאשר אנשים מגזע אחר. אבל זה לא באמת תלוי בשאלה באיזה צבע אתם. זה תלוי איפה גדלתם. משום שילדים אסייתים שאומצו וגדלו באירופה, בצרפת, בשוויץ, הם טובים בלזהות אנשים לבנים בדיוק כמו כל איש לבן אחר. לעומת זאת, הם מתקשים בלזהות אסייתים.

וזה לפעמים בעיה משפטית. במסדרי זיהוי, אנשים טובים בלזהות אנשים שדומים להם, אבל ברגע שתראו להם אנשים מגזעים אחרים, לא כל כך יהיה להם מושג.

אחת הדרכים להבין כמה שזה בעצם קשה לזהות פרצופים זה לנסות ללמד מחשב לעשות את זה. יש היום תוכנות שיודעות לזהות פרצופים. יש טלפונים שמזהים אתכם, פייסבוק יודע לזהות את הפרצוף שלכם ולתייג אתכם באלפי תמונות שלכו תדעו מי צילם בכלל. אבל לקח הרבה שנים עד שהגיעו למצב שבו מחשבים יכולים לעשות את זה… כי מחשבים יכולים בקלות להשוות בין תמונה אחת לשנייה, אם הן זהות. פשוט משווים פיקסל לפיקסל: לבן ללבן, שחור לשחור. אבל זה לא מה שהם צריכים לעשות כשהם משווים פרצופים. משום שהם צריכים לזהות אם מדובר באותו האדם גם אם הוא מואר בצורה שונה, וגם אם אתם עושים פרצוף שמח, וגם אם אתם עושים פרצוף כועס, וגם אם יש לו משקפי שמש. בכל אחד מהמצבים האלה, התמונה בעצם שונה לגמרי, ועדיין הם צריכים להבין שמדובר באותו הדבר. קובץ הנתונים על פנים של בן אדם, שמחשב משתמש בו, הוא בערך באותו גודל שאפשר היה להכניס בו ספר לא עבה במיוחד. ואנחנו לא יודעים לזכור בעל פה ספרים.

אנחנו גם לא טובים בלזכור מספרים. אפילו את המספר 05989617245 יהיה קשה לכם לזכור, אבל אתם זוכרים בעל פה פרצופים! הרבה מהם! יש לנו משהו במוח שלא כל כך טוב בלזכור הרבה דברים אחרים, אבל אנחנו כן ממש טובים בלזכור פרצופים של אנשים אחרים.

"אנחנו" במובן, "אתם", אני לא.

הסיבה לכל זה היא, שהמוח שלנו לא באמת התפתח בשביל לתת לנו להסתדר בחיים שלנו היום. הוא התפתח בשביל לתת לנו להסתדר לפני 70-60 אלף שנה, כשאנחנו היינו ציידים-לקטים ואנחנו קטפנו פירות וצדנו ממותות. [תרועה של ממותה] לציידי ממותות לא היה חשוב לזכור מספרים ארוכים, כי הם לא הגישו דוחות למס הכנסה, והם גם לא היו צריכים לרשום את מספר הזיהוי של ממותה שהרגע עשתה פגע וברח, ממילא לא היה למי לדווח על זה. אבל לזהות פרצופים, כן, זה היה מאוד חשוב להם. מתברר שלדעת להסתדר בחברה, להכיר את החברים שלך, ולדעת אם איש שמתקדם אליך הוא איש רע שעלול לקחת לך את האוכל או אימא שלך, זה דבר מאוד מאוד שימושי.

אני כנראה לא הייתי מסתדר הרבה בתור צייד-לקט, אני חושב שהם היו נעלבים ממני ודופקים לי מכות. אבל לשמחתי היום בעולם הטכנולוגי יש לזה תחליפים. היום הרבה מהתקשורת היא דרך פייסבוק ווואטסאפ, שבהם אני לא צריך אפילו לזכור פרצופים של אנשים, השם שלהם פשוט כתוב שם! טכנולוגיה זה דבר נהדר.

אפשר להבין את החשיבות של זיהוי פנים גם לפי זה שאחד הדברים הראשונים שבני אדם יודעים לעשות זה לזהות פנים. תינוקות, בינינו, הם לא מבריקים, הם לא יודעים לעשות כלום. הם שוכבים ובוכים. תינוק שהרגע נולד לא עושה שום דבר, אבל הדבר הראשון שהם כן יודעים זה להבדיל בין פרצוף של בן אדם לבין כל דבר אחר. תראו לתינוק בן חודשיים תמונה של מכונית - לא יגיב. תראו לו בננה - לא יגיב. כאלה הם תינוקות, טמבלים. אבל אם אתם מראים להם פרצוף, הם יתעניינו בו יותר. ויכול להיות שזה נכון אפילו לתינוקות שעדיין לא נולדו.

ב-2017 התפרסם ניסוי שעשו באוניברסיטת לנקסטר על עוברים. הקרינו לתינוקות שעוד לא נולדו, עוברים בחודש השמיני, דרך הדפנות של הרחם, צורות, וראו איך הם מגיבים. ולרוב הצורות הם לא הגיבו בכלל, אבל כשהקרינו צורה שמזכירה פרצוף, הם סובבו את הראש כדי לעקוב אחרי זה! כלומר, לפחות לפי הניסוי הזה, המוח שלנו עוד לפני הלידה ולפני שראינו פרצוף אחד, מתוכנן מראש להתעניין בפרצופים.

איך בדיוק המוח עושה את כל מה שהוא עושה? זאת שאלה מאוד קשה, מה שעדיין מנסים לעבוד עליה. חוקרי מוח היום מאוד טובים בלזהות איפה המוח עושה דברים. כלומר, איזה אזור במוח אחראי לכל תחום. מכניסים בן אדם למכונת MRI, ומקבלים תמונה של המוח שלו, ואפשר לראות איזה אזורים במוח פעילים יותר. אז אפשר לדעת איזה אזור עובד יותר קשה בזמן שאנחנו עובדים על בעיה בחשבון, איזה אזור עובד יותר קשה בזמן שאנחנו מדמיינים משהו. אבל מה בדיוק הוא עושה בִפנים? מה הקוד של המוח? את זה אנחנו לא ממש יודעים.

ודברים מהעיניים, גירויים חזותיים, עוברים ישר לאונה האחורית, ושם אחד הדברים הראשונים שקורים להם, זה שהם עוברים לאזור במוח שאחראי לברר האם משהו הוא פרצוף או לא. התפקיד היחיד שלו זה לוודא האם דבר שאנחנו מסתכלים עליו דומה, בגדול, לפרצוף. זה עוד לפני שאנחנו מבררים מה זה הדבר שאנחנו מסתכלים עליו, האם הוא דומה לברווז, או האם הוא דומה למכונית, או כל דבר אחר.

זאת גם הסיבה שאנחנו כל הזמן רואים פרצופים גם במקומות שהם לא באמת נמצאים שם. כל העניין הזה של "ראיתי את ג'יזס על פיסת טוסט", או "ראיתי צללית של צביקה פיק בעננים". כל דבר שקצת דומה לפרצוף, נראה לנו כמו פרצוף.

ומשהו באזורים האלה, זה הקטע שפגוע אצל פרוטופגנוטים, אנשים שלא כל כך טובים בתהליך הזה של זכירת פרצופים.

יש עוד דברים מדהימים שהמוח שלנו עושה בלי שנשים לב בכלל. חוץ מלזהות פרצופים אנחנו יודעים לזהות גם קולות. בין הרבה מאוד אנשים באוטובוס אנחנו יכולים לזהות את הקול של בן אדם אחד שאנחנו מכירים. איך אנחנו עושים את זה? לפי גובה הפיץ', לפי הטון? קשה מאוד להגדיר, אבל אנחנו עושים את זה בקלות.

אנחנו הולכים. ללכת זה מאוד מסובך. כשאתם הולכים אתם משעינים את כל המשקל שלכם על רגל אחת, ואחר כך על הרגל השנייה, וכדי לשמור על שיווי משקל אתם צריכים לארגן מאות שרירים שיפעלו בהרמוניה מוחלטת, כדי שתמשיכו ולא תיפלו, ועדיין אתם עושים את זה ממש בקלות, בלי לחשוב על זה! אתם יכולים אפילו ללכת, ולשמוע פודקאסט, ולהבין אותו, ולעכל את האוכל שאכלתם לפני שעה, ולזהות פרצופים, כל זה בו-זמנית!

אבל לזכור מספר טלפון, זה לא.

אז כן, כולנו טובים בהרבה דברים שאנחנו לא שמים לב אליהם בכלל, וחלקנו טובים קצת פחות בכמה דברים. אז אוקיי, אני לא כל כך טוב בלזהות פרצופים, אבל אני הולך ממש ממש טוב! וזה לא מובן מאליו.

[מתחילה מוזיקת הסיום]

זה היה "המובן מאליו".

תודה על הסיוע בפרק הזה לנילי וייס, מהמעבדה לתפיסת פרצופים של פרופסור גליה אבידן באוניברסיטת בן גוריון.

הקליט: אסף רפפורט, עריכת סאונד: רותם דויטשר, מפיקים: רום אטיק וירדן מרציאנו, ואת כל הפרקים של הפודקאסט הזה, ופודקאסטים אחרים, אפשר למצוא גם באינטרנט באתר של כאן. ואם אתם רוצים לשמוע עוד על הנושא הזה של פרוסופגנוזיה יש גם פרק של הפודקאסט "טבע האדם" של החינוכית שעוסק בו. ואם אתם רוצים להגיב, לתקן, או כל דבר אחר - "דורון פישלר נגד העולם" בפייסבוק, אני דורון פישלר, להתראות.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

9 views0 comments

Comments


bottom of page