המילים ״חסינות״ ו-״חוסן״ אמנם נשמעות אותו הדבר, אבל הן מרגישות אחרת לגמרי. מהו הטרייד-אוף שמתרחש לרוב בין התחושות הללו? מה אפשר ללמוד מסיפור החיים של הבודהה על שורשיו של החוסן? ואיך כל זה קשור לאתגר ההיסטורי שהמלחמה מציבה בפנינו?
בפרק הקרוב נבחן מדוע עם כוח גדול עשויה להגיע חולשה נפשית גדולה, ונשאל האם עוצמה צבאית ורגשית סותרות זו את זו.
אתם מאזינים להסכת של בית אביחי.
רצף הקלטות: (1) תחנות פיקוד הדרום נלחם בסמטאות, נלחם במנהרות (2) מעבר לתלם הגבול גועה ים של שנאה (3) אין ספק בליבי שהניצחון ניתן (4) .I have one word, don't. (5כאדוני אלוהיכם אדוניי אחד (6) אנחנו הולכים לשמוע הרבה ירי במרחב, כל מי שהגיע זרקתי עליו נשק ווסט- לך להילחם (7) אתם עם של אריות (8) אתם דור הניצחון (9) החזרנו את אורי הביתה.
(מוזיקה)
אפרת: שלום אני אפרת שפירא רוזנברג ואתן מאזינות ומאזינים ל"מפלגת המחשבות". ההסכת שבו מיכה גודמן ואני בדרך כלל עוסקים ברעיונות שמאחורי הפוליטיקה הישראלית. אבל בעונה הזאת, עונת מגויסים, אנחנו מנסים לפצח את הרעיונות שמאחורי המציאות הישראלית החדשה.
במלחמה הזאת ברור לכולנו שצריך להמשיך עד הניצחון, הביטוי הזה ממש הפך לסוג של סיסמה. בשביל לנצח מן הסתם צריך אסטרטגיה צבאית, וכמובן שצריך גם משאבים כמו חימושים, טכנולוגיה וכסף. כל אלה הם הכרחיים אבל לא מספיקים. כדי לנצח, צריך גם משאבים רכים יותר. אלה קשורים לחוזק הנפשי של אומה, והם בדרך כלל מגיעים מהתרבות שבתוכה אנחנו חיים.
מדינת ישראל היא כבר הרבה מאוד שנים מדינה מערבית, והתרבות המערבית הזאת מעצבת חלקים גדולים מהאישיות הפרטית והלאומית שלנו. העניין הוא שהתרבות הזאת מקפלת בתוכה גם עסקת חליפין מאוד מורכבת שמחזקת ומחלישה אותנו בו זמנית.
בפרקים הקודמים ראינו את ההיבטים הצבאיים של עסקת החליפין הזאת. אבל יש לה גם היבטים תרבותיים ופסיכולוגיים עמוקים מאוד. כדי להבין אותם, צריך לפנות הרבה יותר מזרחה מאשר המזרח התיכון, אל תרבות שנוצרה בצפון תת היבשת ההודית לפני כ-2500 שנה.
שלום מיכה.
מיכה: שלום אפרת.
אפרת: אנחנו כבר כמה פרקים מדברים על הוילה בג'ונגל, על המטאפורה הזאת של אהוד ברק, אבל האמת היא שלא אהוד ברק המציא אותה במובן העמוק של המילה ולא כמטאפורה אלא ממש כסוג של ניסיון לייצר מודל כזה במציאות, המודל הזה הוא בן 2500 שנה.
מיכה: יש סיפור, אולי הסיפור המכונן והמייסד של הבודהיזם. וזה הסיפור על הביוגרפיה של הבודהה, שרק בגיל מאוד מאוחר הוא כונה בודהה, שזה אדם שעבר…
אפרת: על שם סופו, מה שנקרא.
מיכה: כן. בודהה זה אדם.
אפרת: התעורר.
מיכה: שהתעורר, זכה לנירוונה, עבר את הטרנספורמציה שהבודהה עבר, אבל…
אפרת: אדם מוער בע׳ ולא בא׳ כמו שנוטים לחשוב.
מיכה: נכון. אבל כשהוא היה ילד, עוד לא היה בודהה, הוא היה סידהרתא, הקטן והחמוד. אבא שלו גידל אותו כמין מרחב שהוא מוגן הרמטי מבני כל הזעזועים והכאב והסבל שנמצא מחוץ לארמון ההרמטי והמוגן שלו (צוחק). אז במובן הזה אפשר לומר…
אפרת: בית ילדותו של סידהרתא היה וילה בג'ונגל.
מיכה: (צוחק) משהו כזה, כן, משהו כזה. אבל זה סיפור ששווה לספר אותו. לפני שהבודהה נולד, או בשעת הלידה שלו, האבא של הבודהה קיבל בשורה ממגידי עתידות או איזשהו חלום, איזושהי נבואה, יש כמובן הרבה גרסאות, זאת ביוגרפיה שהיא מאוד פלואידית, יש לה הרבה גרסאות שמתארות אותה ומסרטטות אותה, אבל הוא קיבל סוג של נבואה על פיה הילד שלו סידהרתא עתיד להיות אדם גדול, רק לא ברור איזה סוג של אדם גדול הוא הולך להיות.
אפרת: יש לו שתי אופציות.
מיכה: נכון, אופציה אחת, להיות מנהיג פוליטי עם הרבה כוח והרבה השפעה והרבה שליטה. אופציה שנייה, להיות איש רוח שמגלה את השורשים של הסבל, ואיך מכבים את הסבל.
אפרת: או איך מתמודדים איתו.
מיכה: כשהוא שמע את זה, האבא של בודהה, היה לו מאוד חשוב שהבודהה יבחר את הדרך האחת, היחידה, והנכונה, ואיזה זאת?
אפרת: להיות מנהיג, בעל כוח, בעל עוצמה.
מיכה: לא להיות איזשהו איש רוח תמהוני, אלא להיות מנהיג פוליטי, דרך אגב, האבא של בודהה עצמו מנהיג פוליטי, הוא היה אחד הראשים של עיירה או כפר בשם שאקיה בצפון תת-היבשת ההודית. אז נראה לי שאת יודעת, אבא של בודהה, מה הוא רצה? שמה בודהה יהיה?
אפרת: כמוהו.
מיכה: כמוהו. זה מה שההורים רוצים הרבה פעמים, זה מה שאנחנו רוצים מהילדים שלהם, שיעשו מה שהם רוצים, ויהיו מי שהם רוצים להיות…
אפרת: כל עוד זה מה שאנחנו רוצים שהם יעשו (צוחקת).
מיכה: (צוחק) כל עוד זה בדיוק כמונו. אז כמובן, אבא של בודהה לא היה שונה מאוד מהבעיות שיש לנו…
אפרת: וגם נראה לי שאתה יודע, אין הרבה פרנסה בלהיות מורה רוחני, נראה לי שזה פשוט היה גם הימור כזה שיהיו לו חיים יותר טובים אם הוא יהיה איש חזק ועשיר ובעל כוח.
מיכה: אז עכשיו השאלה היא איך אתה מנתב את החיים של הבן שלך להיות איש של כוח ולא איש של רוח? שלא יצא למסע, לחפש למה יש סבל בעולם ואיך מבטלים אותו. איך עושים את זה? אני אגיד לך איך חשב אבא של בודהה, אם הוא לא יתחכך בכלל בסבל, הוא לא יראה סבל, לא יחווה סבל, לא יהיה מודע לכך שיש בעולם סבל ממילא, הוא לא ישאל למה יש סבל? איך מכבים את הסבל? איך מתמודדים עם הסבל? הוא לא ייצא למסע רוחני, ובמקום זה הוא ינסה לצבור כוח פוליטי ולהיות כמו האבא שלו.
אפרת: וככה נולדה קונספציית הוילה בג'ונגל של האבא של סידהרתא.
מיכה: בגלל שאבא של סידהרתא הוא מנהיג פוליטי עם עוצמה משלו, אז הוא יכל לייצר בעיניהם… נכון יש את הסרט הזה "המופע של טרומן"? לייצר עולם שבו נניח…
אפרת: הוא בעצם שולט בכל אלמנט של חיה, זאת אומרת אם איזה פרח מתחיל לנבול אז מוציאים אותו ושותלים אחר במקומו.
מיכה: מסלקים אותו, רק פריחה. אם מישהו כועס, לא ליד סידהרתא.
אפרת: כן, כל מי שמתחיל להתבגר….
מיכה: לידו רק מחייכים.
אפרת: יש סביבו רק אנשים צעירים ובריאים, והוא ממש ניטרל את שלושת האלמנטים שגם בבודהיזם, אבל גם במציאות, הם בעצם מייצרים חלק גדול מהסבל שזה: חולי, זקנה ומוות.
מיכה: ובעולם ללא חולי, ללא זקנה ולא מוות, מרחב סטרילי, מרחב מרוקן מסבל, הסבל נמצא בחוץ, בג'ונגל…
אפרת: בג׳ונגל. המציאות היא ג'ונגל כי יש בה סבל יש בה חולי, זקנה ומוות.
מיכה: אבל בודהה הקטן, סידהרתא, לא ייחשף לסבל הזה. זו הייתה הפנטזיה של האבא של בודהה, והאם זה הצליח לאבא של בודהה? (צוחק)
אפרת: כמובן שזה לא הצליח, לא ניכנס פה לסיפור, אבל בגיל יחסית מבוגר… זה הצליח לו די הרבה צריך להגיד, לא מעט שנים…
מיכה: כן. על פי האגדה הזאת.
אפרת: על פי האגדה הזאת רק לקראת גיל 29 בעצם הבודהה מצליח להיחלץ מהארמון, וממש במפגש הראשון שלו עם המציאות, הוא נחשף לחולי ואחר כך לזקנה ואחר כך למוות.
מיכה: הניסיון לייצר מציאות שהיא חסינה מסבל, הוא ניסיון, הוא פרויקט שהתרסק לאבא של בודהה, ואז מה קרה לבודהה? הוא רואה סבל, התחכך עם סבל, וכמובן הוא נהיה איש רוח שיוצא למסע רוחני שמטרתו- להבין למה יש סבל בעולם, ואיך מבטלים אותו? אחרי שהוא הפסיק להסתגר מהסבל, הוא קפץ ראש אל תוך הסבל, לניסיון להבין מה המקור שלו, ואיך מתמודדים איתו. ואחרי שש שנים, כשהבודהה שקע למדיטציה עמוקה שבקצה שלה הוא התעורר, כפי שאמרת עם ע׳, התעורר, הוא מגלה סדרה של אמיתות נאצלות על המציאות. זה לא המקום לשים את כל האמיתות הנאצלות של הבודהה…
אפרת: זה פודקאסט אחר. (צוחקת)
מיכה: (צוחק) נכון, נכון, נכון. אבל כן שתי תובנות שאפשר לדלות מהדברים של הבודהה, לפחות איך שנהוג ללמד את הבודהה, זה תובנה אחת שאי אפשר להימלט מהסבל, כי הדוקה-הסבל, חוסר הנחת, ממלאת את הקיום, אי אפשר להימלט...
אפרת: בכל מקום.
מיכה: והתובנה השנייה של הבודהה, היא שהרבה פעמים, עצם הניסיון הסיזיפי להימלט מהסבל, הוא עצמו מגביר את הסבל.
אפרת: אגב זה שהגדרת אותו עכשיו כסיזיפי, זה גם תובנה, שהיא לא מובנת מאליה, שזה נדון לכישלון…
מיכה: נדון לכישלון.
אפרת: זה סיזיפי.
מיכה: זאת אומרת, בעצם התורה של הבודהה זה שהפרויקט של האבא של הבודהה, נדון לכישלון. כשאתה מנסה להימנע מסבל, זה לא מבטל את הסבל, זה מגביר את אותו הסבל עצמו.
אפרת: ולמה עשינו עכשיו את כל הסיבוב הזה? (צוחקים) מהמערב, 2500 שנה אחורה ומזרחה, כי זה נשמע כאילו זה איזה, אתה יודע, סיפור כזה מעולם אחר, אבל האמת היא שכששומעים את זה טוב זה נשמע כאילו שזאת פרודיה מאוד מאוד מדויקת על כל הפרויקט המערבי.
מיכה: כי מה הוא הפרויקט המערבי? לנסות לייצר חיים עם מינימום סבל (צוחק). כאילו יקרו דברים רעים, זה בלתי נמנע! אנשים מבינים, דברים רעים קורים, אבל אולי אנחנו יכולים לפתח חיים שהם חסינים, שהם מוגנים בפני הדברים הרעים. בשפת שפינוזה, שפינוזה אמר אי אפשר לייצר חיים שהם מנותקים ומוגנים מפני התנודות של המזל, לפעמים יש מזל טוב, לפעמים יש מזל רע, אומר שפינוזה אנחנו לא יכולים להימלט מהמזל, והפנטזיה המערבית, היא בדיוק זה.
אפרת: האמת היא שאמרת את המילה להיות חסין מכל מה ש… מתנודות ומזל ומהדברים הרעים שקורים, במידה רבה זה הפרויקט המערבי, פרויקט של חסינות.
מיכה: אוקיי, המילה חסינות היא מילה ש-אני מוגן מפני דברים רעים. כשקיבלנו חיסון מקורונה הכוונה הייתה- יהיה קורונה, אבל לי לא יהיה קורונה, אני מחוסן.
אפרת: זה לא רק קורונה, אתה יודע מדברים על מתי יבוא יום ויהיה חיסון מסרטן? חיסון… אנחנו כבר לא בעולם של תרופות, אנחנו בעולם של חיסונים של להימנע.
מיכה: נכון. אגב, אפוד קרמי, חסין כדורים, זה אפוד, לא שלא יורים עליו, יורים עליו! אבל הכדורים לא חודרים אותו. זה גם מטאפורה טובה.
אפרת: ובכלל, אתה יודע? הפרויקט הביטוחי נכון? אנחנו נבטח את הרכב, נבטח את הבית, נבטח את החיים שלנו, מה זה ביטוח חיים?
מיכה: כאילו כשאתה מבטח את הבית אתה אומר, יקרה דבר רע לבית, לי זה לא יקרה, זה מבוטח. יקרה דבר רע לרכב, אבל לי לא יקרה דבר רע כי אני אקבל את הכסף חזרה, כי אני מבוטח. ואת יודעת כל פנטזיה זה לפתח חיים חסינים מפני הפגעים הרעים של המזל, אולי בא לידי ביטוי כפי שג'ונתן היידט מראה, באופן שבו אנחנו מגדלים את הילדים שלנו. איך אנחנו מגדלים את הילדים שלנו? אני מדבר באופן אישי, אבל אני נראה לי שאת איתי במפלגה (צוחק)
אפרת: כולנו.
מיכה: כן? ככה ששום דבר רע לא יקרה להם! שהם מוגנים לגמרי, שלא יהיה להם חיכוך עם משהו לא נעים, עם קצת כאב, ככה אנשים מערבים… את יודעת מה? איך אנשים מערבים מגדלים את הילדים שלהם?
אפרת: כמו אבא של הבודהה.
מיכה: כמו אבא של הבודהה (צוחק).
אפרת: כן. תראה, אנחנו צוחקים על זה אבל, זה צחוק עצמי, זאת אומרת אני חושבת שבמידה רבה כולנו יש לנו את הפנטזיה הזאת, והיא נובעת ממקום כל כך טוב. היא פשוט נובעת מרצון שלילדים שלנו ולנו, אבל בוא נדבר רגע על הילדים, נזדהה עם האבא של בודהה ולא נלעג לו, שיהיה להם טוב, לרפד אותם, לדפן אותם…
מיכה: שלא יחוו סבל.
אפרת: כן. שלא יהיה להם את החיכוך הזה עם זקנה, חולי, ומוות, ובכלל עם סבל, עם קושי.
מיכה: והפנטזיה הזאת לפתח חסינות, היא כמובן מתנגשת באיכות נפשית אחרת לגמרי, שנשמעת…
אפרת: דומה?
מיכה: מאוד מאוד דומה. חוסן. חסינות וחוסן…
אפרת: הם נשמעות דומה אבל הם סותרות אחת את השנייה.
מיכה: זה דברים שונים. אם חסינות זה פנטזיה שלא יקרה לי שום דבר רע, מה זה חוסן? מה זה אדם עם חוסן? זה אדם שקורים לו דברים רעים, הוא יודע להסתגל אליהם, הוא יודע להשתקם מהם, הוא יודע להיבנות מהם. אדם חסין זה אדם שלא חוטף מכה. אדם עם חוסן זה אדם שחוטף מכה ומשתקם ממנו, ועומד על הרגליים וממשיך ללכת או לרוץ. ואם תחשבי על שתי התופעות האלה, חסינות וחוסן… אה דרך אגב אולי, מה הבודהה רצה?
אפרת: זה בדיוק הסתירה בין הבודהה לאבא שלו. פרויקט החיים של אבא של בודהה היה לפתח חסינות עבור הילד שלו, ופרויקט חייו של הבודהה עצמו היה, לפתח חוסן.
מיכה: חוסן. יקרו לך דברים רעים, השאלה לא איך אתה מונע את זה שיקרו לך דברים רעים, השאלה איך אתה מתמודד עם זה שיקרו לך דברים רעים? כן, איך ניסח את זה מורה של בודהיזם: it's not about what happens to you, it's about how you experience what happens to you. חסינות זה- שלא יקרו לי דברים רעים, חוסן זה- שאני אדע להתמודד איתם, להשתקם מהם ולצמוח מהם. אפשר לומר דרך אגב, שאחד הפרדוקסים שגילה הבודהה שכשאנחנו מנסים להימנע מסבל זה מגביר את הסבל, האם זה נכון לומר שכשאנחנו מנסים לפתח חסינות…
אפרת: אנחנו פוגעים בחוסן שלנו.
מיכה: אנחנו פוגעים בחוסן שלנו. אולי זה נכון.
אפרת: בעצם יש משחק סכום אפס בין חסינות לחוסן.
מיכה: בוא נראה איך זה עובד. כשאנחנו משקיעים המון משאבים בלפתח חסינות, אז אי אפשר להשקיע את המשאבים ואת האנרגיות האלה בלי שזה בא עם ציפיות, ציפיות שאנחנו חסינים, ציפיות שדברים רעים לא יקרו לנו, וכשאתה מפתח ציפיות שדברים רעים לא יקרו לך, כשהם כן קורים לך אתה מופתע, אתה נדהם, אתה מאוכזב, ואתה מתקשה להתמודד איתם. זאת אומרת חיים חסיניים מייצרים ציפיות שפוגעות בחוסן שלנו, אולי זה משחק סכום האפס, כשיש אקלים, אקו-סטים, עם הרבה חסינות, יש בו מעט חוסן.
אפרת: אתה יודע זה מפתיע עד כמה הדבר הזה חזק. יש ספר שהשפיע עליי והשפיע על הרבה מאוד אנשים, של פמה צ'ודרון שהיא נזירה אמריקאית, אבל שהיא נזירה שאני חושבת חוקרת את הבודהיזם הטיבטי, וכתבה הרבה ספרים. אחד הספרים הידועים יותר שלה נקרא "כשהדברים מתפרקים", והיא מציינת שם, כאילו עד כמה המשחק סכום אפס הזה הוא חזק, של הציפיות מזה שאנחנו חסינים, לגבי המוות עצמו. זאת אומרת אנחנו כאילו את יודע, המוות הוא טמון ברגע החיים, זאת אומרת ברגע שמשהו חי נולד, כבר טמון בו זרע המוות, הוא נידון למות…
מיכה: נכון.
אפרת: ועדיין אנחנו כאילו מופתעים כל פעם מחדש כשמישהו מת. וואו, מה פתאום הוא מת הבן אדם הזה? או מה פתאום אני? אנחנו נתקלים במוות של עצמנו…
מיכה: או בזקנה שלנו. מה פתאום אני מזדקן? איך זה יכול להיות? (צוחק)
אפרת: כן, כן. זאת אומרת אם יש משהו שהוא ממש במערכת ההפעלה שלנו, זה שאנחנו מתישהו במהלך החיים נחלה, נזדקן ונמות.
מיכה: וזה עדיין מפתיע אותנו שזה קורה כי יש פער גדול מדי בין חברה שמפתחת חסינות, היא מייצרת ציפיות שפוגעות בחוסן. כשהדברים הרעים קורים, אנחנו חווים את זה כאילו זה לא אמור היה לקרות. יש לנו, לאנשים מערבים יש sense of entitlement, תחושה שהחיים הטובים מגיעים לנו. ואז אם הבודהה צדק, העולם מלא בסבל, שהוא בלתי נמנע, אז התחושה הזאת שזה לא מגיע לנו, היא תחושה שמקשה עלינו להתמודד. אנחנו מרגישים תמיד שאנחנו נדפקים, זה לא אמור לקרות, ואנחנו מתקשים להשלים עם מה שקורה, וממילא גם להשתקם ולצמוח ממה שקורה.
אפרת: וזה פוגע בחוסן שלנו.
מיכה: וזה פוגע בחוסן שלנו. אוקיי.
אפרת: וכל הסיבוב הזה, משחק סכום האפס בין חסינות לחוסן וכו', הוא רלוונטי לנו כאנשים פרטיים. עכשיו אני אשים פה איזושהי כוכבית, גם איזה דיסקליימר, אם מישהו שומע את השיחה שלנו ולא מזדהה ואומר, מה? מי רוצה לגדל את הילדים שלו בעולם חסין מרע? מי מנסה להסתיר מהילדים שלו ש…? עשינו קצת פארודיה, אוקיי? נכון, זה היה קצת פארודי וקצת מוקצן.
מיכה: אבל זה מבוסס על סיפור אמיתי, שלנו (צוחק).
אפרת: מבוסס על סיפור אמיתי בדיוק. והסיפור הוא אנחנו. עכשיו מי ששומע אותנו ולא מזדהה, אשריכם. אבל אנחנו פה מדברים עלינו, עלינו בגוף ראשון, ואנחנו לא מנסים להגיד שזה אחרים, זה אנחנו, ואני חושבת שאנחנו די מייצגים במובנים רבים. אבל כשמנסים לעשות את המעבר הזה מאנשים פרטיים, לחברה או למדינה, אז לא מספיק לדבר על משחק סכום האפס בין חסינות לחוסן, יש פה עוד משהו שנכנס למשוואה.
מיכה: העוצמה שלנו. העוצמה הלאומית שלנו. ועוצמה וחוסן הם דברים שונים, אבל משלימים. מה זה עוצמה? עוצמה, זה סך היכולות הקטלניות של אומה. תחשבי על ישראל, יש לנו חטיבות חי"ר מעולות, יש לנו על פי פרסומים זרים צוללות גרעיניות (צוחק), יש לנו מטוסי F-35, יש לנו פלוגות מג"ב, עכשיו תחשבי… יש יחידות במוסד. אלו… כל הדברים האלו הם יכולות קטלניות שיש לאומה. מה זה העוצמה של האומה? זה סך היכולות הקטלניות שכשהן מתקבצות ביחד הן הופכות למעין אגרוף, שמאפשר למדינה להכות את האויבים שלה, ולהביס אותם, ולהרוס אותם. זאת העוצמה שלנו. מה זה חוסן? אם עוצמה נמדדת במידה שאנחנו יכולים להחטיף, חוסן נמדד במידה שבה אנחנו מסוגלים לחטוף.
אפרת: לחטוף.
מיכה: זו העוצמה. אם כשיש לי הרבה עוצמה אני יכול להכות את האויב, אבל כשיש לי הרבה חוסן, אני יכול לחטוף מכה מהאויב, ולעמוד על הרגליים ולהשתקם.
אפרת: עכשיו, המעניין הוא שכשדיברנו על חסינות וחוסן, הגדרנו שיש משחק סכום אפס ביניהם, ככל שמתיימרים שתהיה לנו יותר חסינות, זה פוגע ביכולת שלנו לפתח חוסן. אבל אם אנחנו מדברים על עוצמה וחוסן, זה בדיוק הפוך, הם לא סותרים אחד את השני, הם הולכים ביחד.
מיכה: מה זה הולכים ביחד? אי אפשר לנצח מלחמה בלי שניהם יחד. אלו שתי המשאבים הבלתי נראים… סליחה, חוסן הוא בלתי נראה, עוצמה היא מאוד נראית. וצריך את שניהם יחד כדי לנצח את המלחמה. מה צריך כדי לנצח? צריך את היכולת להרוס את האויב, זו העוצמה שלנו. אבל אנחנו גם צריכים חוסן, אנחנו צריכים כדי שיהיה לנו אורך נשימה ארוך, אנחנו צריכים את האפשרות לחטוף מכה ולעמוד על הרגליים, לחטוף עוד מכה ולעמוד עוד פעם על הרגליים. כשם שבלי עוצמה אי אפשר לנצח, כך גם בלי חוסן אי אפשר לנצח מלחמה. אלו שתי משאבים, האחד הוא מאוד פיזי, קינטי, העוצמה שלנו, ואחד הוא יותר מנטלי, הוא יותר פסיכולוגי, החוסן שלנו. ואנחנו צריכים את שניהם יחד, גם להחטיף, אבל גם לדעת איך לחטוף. כי בלי שניהם יחד, אי אפשר לנצח מלחמה.
אפרת: ומאיפה בעצם מגיעים המשאבים האלה? בדרך כלל מהתרבות שבתוכה אנחנו חיים. וכאן אנחנו שוב חוזרים למקום המורכב שאנחנו נמצאים בו כמדינה מערבית…
מיכה: במזרח התיכון.
אפרת: במזרח התיכון.
מיכה: כי לכאורה קל להעמיד את זה ככה. מה זה העסקת החליפין של המערב? לא לכאורה, נראה לי שיש כאן עסקת חליפין. מה המערב עושה לנו? הוא מעניק לנו עוצמה, והוא מדלל לנו את החוסן. הוא מעניק לנו את העוצמה, על זה דיברנו, חברות קפיטליסטיות יודעות איך לעשות את האלכימיה, האלכימיה הגדולה מכולם. את הגדרת את זה כאלכימיה, אני רק רוצה לחזור…
אפרת: בפרק הקודם.
מיכה: בפרק הקודם. החברה המערבית יודעת להפוך אמביציה אנוכית לעוצמה לאומית. דיברנו על זה נכון?
אפרת: כן.
מיכה: הקריירה שלנו גורמת לנו להמציא דברים, ליזום. הפירות של הקריירה שלנו, שמה שמניע את הקריירה שלנו זה אמביציה אישית…
אפרת: שאפתנות, כן.
מיכה: כן. הפירות של הקריירה, מי שנהנה מהפירות של הקריירה, זה כל האומה, זה כל הקולקטיב, דרך מיסים דרך חדשנות, זה המערב. המערב זה מכונה ליצירת שגשוג ועוצמה. אותו המערב עצמו?
אפרת: מכונה לדילול חוסן (צוחקת).
מיכה: (צוחק) דילול חוסן, נכון.
אפרת: בעיקר לאור המהלך שעשינו פה, שדיברנו על הפנטזיית החסינות, ועל הסתירה הפנימית שיש בינה לבין חוסן.
מיכה: נכון. אז אם זה נכון שיש עסקת חליפין במערב היא מגבירה את העוצמה אבל מדללת את החוסן, כדי לנצח אנחנו צריכים גם עוצמה וגם חוסן. איכשהו לנצח את עסקת החליפין התרבותית שיש לנו עם הציביליזציה המערבית, להתעלות מעליה, לנצח אותה. כאילו היה אפשר לומר בפרק הקודם ניסחנו את זה כמלכוד, עכשיו יש לנו דרך אחרת לנסח את זה כמלכוד, לא מה אנחנו רוצים לעשות? אלא מי אנחנו רוצים להיות? הוילה או הג'ונגל? מדינה מערבית או מזרח תיכונית? אז לכאורה למדינות מזרח תיכוניות יש יותר חוסן, הם יכולים לספוג מכות ואבדות, ויש להם יותר יכולת לעשות את זה, אבל יש להם מעט מאוד עוצמה. ולחברות מערביות יש הרבה מאוד עוצמה, אבל יש מעט מאוד חוסן. ומכיוון שאנחנו צריכים את שניהם, אנחנו צריכים להתעלות מעל המלכוד הבינארי הזה.
אפרת: אני חושבת שבמובנים רבים, אם אנחנו מסתכלים על הביוגרפיה של ישראל או על הביוגרפיה של הישראליות, אנחנו רואים שזה באמת לא בינארי, זאת אומרת זה לא שישראל תמיד הייתה צריכה להחליט שהיא או זה או זה, או עוצמה או חוסן, או מערבית או מזרח תיכונית, אלא בביוגרפיה של הישראליות, יש גם וגם.
מיכה: אפשר לומר שתי הגרסאות האלה של הקיום, קיום עם הרבה מאוד עוצמה אבל מעט חוסן, או הרבה חוסן ומעט עוצמה, ישראל חוותה את שתי הגרסאות האלה בתוך עצמה, בתוך הביוגרפיה שלה. עוד… אמרת ישראל? אם נלך אחורנית לראשית התנועה הציונית, מהעלייה הראשונה והשנייה, והשלישית, כשנוצר האתוס הישראלי, הוא נוצר על ידי אנשים שחיו כאן בחברה מאוד מאוד ענייה, מדינת עולם שלישי מינוס, חברה מאוד מאוד ענייה, עם מעט מאוד משאבים, אבל עם המון חוסן, זה המאפיין של החלוצים. ועם הזמן, החברה הישראלית התחילה לצמוח, להתחזק, לשגשג ולהצליח. ועם הזמן אנחנו נהיינו חברה פחות חלוצית, ויותר ויותר בורגנית. עכשיו, חברה בורגנית זה חברה שיש בה הרבה מאוד עוצמה אבל יש בה פחות חוסן, חברה חלוצית, של ראשית הדרך, הם עניים אבל עשירים ברוח. מה זה כל הדיבורים על חברה חלוצית? זה שיש להם הרבה חוסן ומעט עוצמה, כי שלושת המרכיבים…
אפרת: שלושת המרכיבים שמדללים את החוסן…
מיכה: נעדרים מחברה חלוצית. אחד, חברה מערבית מקדשת את האינדיבידואל, ודרך אגב יודעת למה חברה מערבית מקדשת את האינדיבידואל? בין השאר בגלל הגנים היהודיים המקראיים שלה, "שחביב האדם הנברא בצלם" .
אפרת: ו"כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא".
מיכה: נכון.
אפרת: ו"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא".
מיכה: כל יחיד הוא עולם ומלואו ואנחנו האינדיבידואליסטים אנחנו יודעים, ואנחנו מרגישים, ואנחנו חווים, שכל יחיד הוא לא רק עולם פנימי מאוד עשיר, אלא גם ייחודי וחד פעמי. וככל שאנחנו מקדשים יותר את הערך, את החיים של היחיד, ככה אנחנו יותר סובלים וכואבים…
אפרת: כשהעולם הזה מתמוטט.
מיכה: על אובדנו של כל יחיד. חברה אינדיבידואליסטית זה חברה שמתקשה לספוג אבדות, זה אחד. שתיים, חברה בורגנית היא חברה שמקדשת את המימוש העצמי, וחברה חלוצית את ההקרבה העצמית. והמרכיב השלישי, חברה בורגנית היא חברה מערבית של סיפוק בחלומות, רצונות, צרכים…
אפרת: כאן ועכשיו.
מיכה: כאן ועכשיו. אבל חלוצים יש להם יכולת לאורך רוח, ולנשום עמוק, ולהשקיע עכשיו, ולא לצפות לתגמול מידי כאן ועכשיו. שלושת המאפיינים האלה שמחלישים, שדיברנו עליהם בפרק הקודם, שמדללים את החוסן של המערב, לא קיימים בחברה חלוצית. אז אפשר לומר הביוגרפיה של ישראל, כמובן במשיכות מכחול מאוד מאוד גדולות עבות וגסות…
אפרת: היא בעצם שאנחנו הספקנו להיות גם ג'ונגל וגם וילה, יש לנו את שני הדברים האלה בביוגרפיה שלנו.
מיכה: עברנו מחברה חלוצית לחברה בורגנית, ועשינו את העסקת החליפין מחברה עם מעט עוצמה והרבה חוסן, לחברה עם הרבה עוצמה ופחות חוסן. אבל עכשיו אנחנו מגלים במלחמה הזאת, כשאנחנו שואלים את השאלה העמוקה יותר, לא מה אנחנו צריכים לעשות כדי לנצח? אלא מי אנחנו צריכים להיות כדי לנצח?
אפרת: שזה אולי פחות בינארי ממה שאנחנו חושבים, או אולי זה האתגר להפוך את זה לפחות בינארי.
מיכה: לשבור את הבינאריות הזאת, מה אתה רוצה להיות מערבי או מזרח תיכוני? וילה או ג'ונגל? עוצמה או חוסן? אולי בשפה הישראלית, לאור הביוגרפיה שלנו, היה לנו שלב של התזה לצורך העניין (צוחק), כאילו זה כמובן מוזר לחשוב על זה ככה, היה לנו את התזה, היינו חברה חלוצית וקשוחה, ואז האנטיתזה, חברה בורגנית, קצת יותר רכה, עם הרבה יותר עוצמה, אבל פחות חוסן.
אפרת: הגענו לשלב הסינתזה.
מיכה: בלי שנפתח גם עוצמה וגם חוסן לא נוכל לנצח, השלב של הסינתזה זה לא רק השלב שהרגע שלו הגיע, אלא הרגע שלו נדרש.
אפרת: אלא שהסינתזה הזאת היא לאו דווקא סינתזה בין מזרח תיכון למערב, אלא במידה רבה היא סינתזה בין שתי הגרסאות שלנו עצמנו, בין הגרסה של מי שהיינו פעם, לבין הגרסה של משהו שהפכנו להיות.
מיכה: ודרך אגב יכול להיות שאנחנו נגלה שהסינתזה הזאת, אנחנו לא צריכים ליצור, יכול להיות שהיא כבר קיימת בתוכנו.
(מתנגן השיר של הביטלס, Across the Universe)
אפרת: אני אפרת שפירא רוזנברג, וזה היה עוד פרק ב"מפלגת המחשבות". בפרק הבא ננסה להבין יותר לעומק איך נוצרה הסינתזה הייחודית שמתגלה בישראל בימים אלו.
תודה לניר לייסט ולאור שמיר העורכים, לאייל לויט ולשחר מונטלק על ההפקה, ולניבה גולדברג ולמתן חיים מצוות הדיגיטל. תוכלו למצוא פרקים נוספים של "מפלגת המחשבות" בכל יישומוני ההסכתים וגם באתר של בית אביחי. שם גם תמצאו תכנים רבים נוספים שיש לבית אביחי להציע.
(ממשיך להתנגן השיר של הביטלס, Across the Universe)
Comments