במשך עשרות שנים יהודי ארצות הברית היו התגלמות החלום האמריקאי. אך האם הוא עלול להפוך בקרוב לחלום בלהות? בפרק ספיישל לקראת הבחירות לנשיאות ארה״ב נשאל מי טוב יותר ליהודים, טראמפ או האריס, ונבחן את הסכנות האורבות להם משמאל ומימין, בדרך שמתחילה בחופי אליס איילנד, ממשיכה אל הבוץ העיראקי, ומגיעה עד למשרדי הפדרל רזרב בוושינגטון.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/11/2024.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: אתם מאזינים להסכת של "בית אבי חי".
[הקלטות]
Martin Luther King Jr.: “I have a dream that one day…”
John F. Kennedy: “Ask not what your country can do for you…”
Lyndon B. Johnson: “And we shall overcome.”
Barack Obama: “Yes, we can repair this world!”
Rosa Parks: “The other passengers gave up their seats but I refused to do so.”
George H. W. Bush: “A new world order.”
Donald Trump: “America first!”
Donald Trump: “We will make America great again! God Bless you and good night…”
Martin Luther King Jr.: “God almighty, we are free at last.”
[מוזיקת רקע]
אפרת: שלום, אני אפרת שפירא רוזנברג ואתן מאזינות ומאזינים ל"מפלגת המחשבות", ההסכת שבו ד"ר מיכה גודמן ואני בדרך כלל מדברים על הרעיונות שמאחורי הפוליטיקה הישראלית, ובעונה הזאת אנחנו מדברים על הרעיונות שמאחורי הפוליטיקה האמריקאית.
כשמדברים על הבחירות לנשיאות ארצות הברית, להרבה מאוד אמריקאים ממש אין התלבטות. בגלל הקיטוב הפוליטי, בו אנחנו עוסקים בעונה האחרונה, לרוב המצביעים התמונה די ברורה - לטוב או לרע, הרבה מאוד אמריקאים יודעים למקם את עצמם במחנה טראמפ או במחנה קמלה, ובהתאם לכך לתת תשובה לשאלה מי טוב לאמריקה. אבל אם אתם שייכים לקבוצה הלא קטנה המכונה "יהדות ארצות הברית", המצב שלכם הרבה יותר מורכב. האחים והאחיות שלנו שמעבר לים כבר לא יכולים להסתפק בשאלה "מי טוב לאמריקה?", ואפילו לא בהתלבטות "מי טוב לישראל?".
שתי התנועות שמתנגשות היום בארצות הברית שׂמות את הקבוצה הזאת במקום בו היא כנראה לא הייתה מעולם. מקום שמזכיר לחברי הקבוצה שהם לא רק אמריקאים, אלא גם יהודים. ואולי לראשונה, הזהות הזאת עשויה להיות בסכנה.
אז אם בפרק הקודם ניסינו לענות על השאלה הקשה "מי טוב לישראל", בפרק של היום ננסה להתמודד עם שאלה לא פחות ואולי אפילו יותר מורכבת - לא מי טוב למדינת היהודים, אלא מי טוב ליהודים עצמם.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אפרת: שלום מיכה.
ד"ר גודמן: שלום אפרת.
אפרת: אם אנחנו רוצים לדבר על יהדות ארצות הברית, אז צריך לשים משהו על השולחן ולהגיד שאפשר להתייחס ליהדות ארצות הברית בתור עוד תפוצה, עוד גלות. אתה יודע, המילה גלות היא מילה טעונה, ואנחנו נדבר על זה תכף בהמשך, על המטמורפוזה שהמילה הזאת עברה לאורך ההיסטוריה היהודית. אז אפשר לדבר על יהדות ארצות הברית כעוד אחת מהתפוצות, אולי התפוצה הגדולה מבין כל התפוצות, אבל לא בטוח שהתיאור הזה הוא נכון, בגלל שהדרך השנייה להסתכל על זה, על זה שמדובר בחיה אחרת - תפוצה, גלות, כל אחד יבחר ב… זהו שלו, אחרת לגמרי…
ד"ר גודמן: אחרת לגמרי.
אפרת: מכל התפוצות היהודיות בעולם. ובוא ננסה כזה לנתח.
ד"ר גודמן: אחד ההישגים הגדולים של העם היהודי לאורך ההיסטוריה כשהוא היה בגלות, זה זה שהוא היה בגלות. הכוונה היא זה שהעם היהודי הצליח לשמר את התודעה "אני עכשיו לא בבית, אני לא במקום שלי, אני בגלות". עכשיו, זה דבר יחסית נדיר, היסטורית, כשעמים גולים מהמולדת העתיקה שלהם, כעבור כמה דורות אין להם תודעה שהם גולים מהבית שלהם, באיזשהו שלב הם מרגישים שאיפה שהם נמצאים - זה הבית שלהם.
אפרת: זאת אומרת, במובן הזה צריך להגיד שהמילה "גלות", לאורך כל ההיסטוריה היהודית היו לה שתי משמעויות. בשנים הראשונות, שאני לא יודעת לכמת כמה זמן זה השנים הראשונות האלה, אבל קודם כל במובן הכי מילולי של המילה, גלות יש לה אלמנט פיזי. זאת אומרת, אני פיזית יצאתי מהבית שלי למקום שהוא לא הבית.
ד"ר גודמן: אבל תחשבי, זה מילה מעניינת, "איפה אתה חי?", "בגלות", "רגע, אתה לא בצרפת? אתה לא בגרמניה? אתה לא באיטליה? אתה לא בקוצ'ין?", "אני בגלות". זה כאילו כל מקום שהוא לא ארץ ישראל, "אני זר כאן, זה לא המקום שלי, אני מחוץ לבית שלי".
אפרת: כן, אז אני אומרת, אז קודם כל המילה גלות יש לה אלמנט פיזי, אני מחוץ לבית.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: אבל לאורך השנים התווספה עוד קומה למילה גלות, וזה האלמנט התודעתי.
ד"ר גודמן: המנטלי, כן.
אפרת: כן. בגלל ש… כמה שנים אתה יכול להגיד "אני מחוץ לבית"…
ד"ר גודמן: באיזשהו שלב…
אפרת: אתה מרגיש שאתה בבית.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: זאת אומרת, אתה יודע, אנחנו חושבים היום על אנשים שמפונים מהבתים שלהם, כן? אז כמה זמן אתה חי מחוץ לבית שלך… אם אתה תושב קריית שמונה ואתה פונית מהבית, אז בהתחלה אתה חי בבית מלון, אחר כך אתה חי באיזה בית שהוא זמני, בשלב מסוים אתה אולי שוכר בית, ואתה אומר "אה וואלה, נוח לי פה בנתניה, לא בטוח שאני אחזור לקריית שמונה".
ד"ר גודמן: עוד כמה שנים אתה "נתנייתי".
אפרת: או שכן או שלא, אתה יודע, ימים יגידו, אבל…
ד"ר גודמן: ימים יגידו, אבל לאורך זמן, כשאתה מכה שורשים במקום חדש, אי אפשר לתחזק את התודעה שאתה מחוץ לבית. באיזשהו שלב אתה תתחיל לזהות את המקום הזה כבית. עכשיו, שאלה מעניינת, איך היהודים הצליחו לתחזק את ההישג הזה, אולי אפילו הישג מוזר אבל הישג, שהם זרים לסביבתם, שהם לא בבית…
אפרת: גלות תודעתית.
ד"ר גודמן: שמתגעגעים הביתה. וכנראה זה קשור לתרבות היהודית עצמה שמייצרת את זה, וזה גם קשור לסביבה הלא-יהודית, שמזכירה להם את זה.
אפרת: כן.
ד"ר גודמן: זאת אומרת, זה גם הישג תרבותי פנימי, וגם האנטישמיות מבחוץ מזכירה להן את זה.
אפרת: שאגב, אולי שני הדברים האלה קשורים אחד לשני.
ד"ר גודמן: במאה ה-19, נוצרו שתי אידיאולוגיות שבאו לבטל את הגלות. אידיאולוגיה אחת, אנחנו מכירים אותה, זה הציונות, ואידיאולוגיה אחרת, זה האמנציפציה. עכשיו שתיהן ניסו לבטל את הגלות.
אפרת: אגב, שתיהן ניסו לבטל בדיוק את שני האלמנטים האלה של הגלות.
ד"ר גודמן: נכון.
אפרת: זאת אומרת, הציונות באה לבטל את הפן הפיזי של הגלות, והאמנסיפציה באה לבטל את הפן התודעתי של הגלות.
ד"ר גודמן: נכון, הציונות באה ואמרה "אנחנו חייבים לחיות בבית הלאומי שלנו, אז בואו נהגר מהמדינה שאנחנו חיים בה עכשיו ונחזור הביתה". ואז אתה בבית, אתה לא בגלות. האמנציפציה באה ואמרה "אנחנו נזהה את המקום שבו אנחנו נמצאים פה, אם זה גרמניה, אם זה צרפת, אם זה אנגליה, פה זה הבית. אנחנו נפסיק לחיות בתודעה של זרות". זאת אומרת זה שתי פרויקטים לביטול הגלות, או אם תרצי - היהודים סוף סוף יהיו בבית שלהם.
אפרת: כן, בין אם הם יישארו איפה שהם נמצאים ובין אם הם יעזבו את המקום שהם נמצאים בו.
ד"ר גודמן: כן, באמנציפציה "אנחנו נהיה בבית, צרפת זה הבית. אנחנו כאן, אנחנו צרפתים". אבל האמנציפציה, בדרך כלל כשהיא הופיעה, היא הופיעה בצורה של דיל. זאת אומרת, כדי שיהודים יכולים להרגיש בבית במדינת לאום, נניח גרמנית, איטלקית, צרפתית, אנגלית, כדי שהם ירגישו בבית, הם צריכים באיזשהו מובן לשנות את היהדות שלהם. כי כל עוד יהדות זו תחושת השתייכות לקולקטיב, לעם היהודי, אז הם הרגישו שזה אוקסימורון להיות יהודי צרפתי. "אני שייך לקולקטיב היהודי וגם לקולקטיב הצרפתי", לא, לא זה נאמנות כפולה, זה לא עובד.
אפרת: בדיוק, אנחנו מכירים את הביטוי הזה "נאמנות כפולה".
ד"ר גודמן: כן, אתה רוצה להיות יהודי צרפתי? המובן של היהדות שלך זה דת פרטית, קשר אישי, אמוני, עם אלוהים. המודל הפרוטסטנטי, אגב, לעשות הפרטה של הדת, להיות יהודי זה "אני לא שייך לקולקטיב של העם היהודי, אלא אני מאמין באלוהי… ב… יש לי מערכת יחסים אינטימית, פרטית, אישית. וברגע שיהדות עוברת הפרטה, אני יכול להיות יהודי צרפתי".
אפרת: כן, הֱיֶה יהודי בביתך ואדם בצאתך.
ד"ר גודמן: כן, אני יהודי, במובן הזה שזו דת אינדיבידואלית פרטית, אבל הקולקטיב שאני שייך אליו זה לא העם היהודי, זה העם הצרפתי או העם האנגלי, הדיל הוא שאני צריך להשיל מעצמי את תחושת ההשתייכות של הקולקטיב היהודי, כדי שאני אוכל להיות בן בית בקולקטיב הצרפתי או האנגלי או האירופאי או וואטאבר, זה האמנציפציה. אז אם תרצי הציונות רצתה לשנות את ה-location של העם היהודי, האמנציפציה רצתה לשנות באיזשהו מובן את הזהות של היהודים, אבל שתיהן התוצאה היא "סוף-סוף נהיה בבית". אלו כי "נחזור הביתה" ואלו כי "נזהה את איפה שאנחנו עכשיו - זה הבית".
אפרת: זה כמו הסיסמה של אל על - "להרגיש בבית בכל מקום בעולם".
ד"ר גודמן: נכון, זה האמנציפציה - "פה זה הבית שלי, אני כבר לא מתגעגע הביתה, זה הבית". עכשיו, פרויקט האמנציפציה לא הצליח. במידה רבה, אגב, הציונות התחילה לצבור תאוצה ככל שאנשים הבינו שהאמנציפציה כושלת.
אפרת: כן, כי צריך להבין, יש איזושהי סתירה בין שני הפרויקטים האלה. זאת אומרת, אם האמנציפציה הייתה מצליחה, אז למה לחזור הביתה?
ד"ר גודמן: אתה כבר בבית, נכון.
אפרת: אתה כבר בבית, למה לחזור הביתה? אז ברור שיש פה טרייד-אוף בין שני הפרויקטים.
ד"ר גודמן: וככל שאנשים הבינו, היי… האנטישמיות, גם כשאתה מזדהה כיהודי, כאיזושהו דת אינטימית, פרטית, פרסונלית, אינדיבידואלית, הם עדיין לא רוצים אותך, העסקה לא עובדת.
אפרת: זה מאוד מאוד קשור, כמובן, לאנטישמיות. אנחנו עשינו פרק על אנטישמיות.
ד"ר גודמן: כן, האנטישמיות זה כישלון האמנציפציה.
אפרת: עשינו פרק על אנטישמיות בעונת "מגויסים", אפשר לחזור ולהתרענן.
ד"ר גודמן: נכון, תולדות האנטישמיות.
אבל אז קרה משהו נורא מעניין במחצית השנייה של המאה ה-20. אם נעשה fast forward למחצית השנייה של המאה ה-20, אנחנו נראה שתי תופעות. אחת קמה מדינת ישראל, בסוף המחצית הראשונה של המאה ה-20, והיא התחילה לנצח ולשגשג ולגדול ולהפוך ממדינת עולם שלישי בתחילת דרכה ל-Startup Nation, ובמקביל יהדות ארצות הברית התחילה גם היא לשגשג. ולא רק לשגשג, יהדות ארצות הברית מציעה מודל שבו האמנציפציה הצליחה. ואפרת, לא רק שביהדות ארצות הברית האמנציפציה הצליחה, כמו שהיא מעולם לא הצליחה באירופה, היא הצליחה לא בגלל שהאמריקאים הסכימו לעסקה, "אתם תפסיקו להזדהות כקולקטיב, כיהודים, ואנחנו נקבל אתכם כיהודים כפרטים".
אפרת: וגם לא בגלל שהיהודים קיבלו את העסקה, "אנחנו נשיל מעלינו את הזהות היהודית, ובתמורה אתם תקבלו אותנו", פשוט לא הייתה עסקה.
ד"ר גודמן: לא הייתה עסקה. ארצות הברית קיבלה את היהודים כמו שהם. ואת יודעת, אחד מהדברים המעניינים שכותב, אולי אחד מגדולי ההיסטוריונים של יהדות ארצות הברית, ג'ונתן סרנה, שאחד הרגעים שבו היהודים הרגישו הכי שהם התקבלו בארצות הברית, זה אחרי מלחמת ששת הימים. זאת אומרת, כשההזדהות של ארצות הברית עם הקולקטיב של העם היהודי ועם מדינת הלאום של העם היהודי, הכי קולקטיביסטי שיש, זה היה גם הרגע שבו הם הרגישו הכי אמריקאים. והאמריקאים ראו בהם אמריקאים. זאת אומרת, יהדות אמריקה זה האמנציפציה שהצליחה ועוד בלי העסקה, "אנחנו מקבלים אתכם כמו שאתם".
אפרת: אגב, זה נורא מעניין שאתה אומר שזה קרה במחצית השנייה של המאה ה-20, כי היו יהודים בארצות הברית גם קודם, החל מהמאה ה-19 עוד, אבל אתה יודע שהיסטוריונים גם אומרים שבתחילת המאה ה-20 ועד… השיא של זה היה במלחמת העולם השנייה ובתקופת השואה, היהודים בארצות הברית, חלקם לפחות, מאוד מאוד פחדו להפעיל לחץ על הממשל ולצאת להגנת אחיהם באירופה, במזרח אירופה, כדי שלא יחשדו בהם בנאמנות כפולה, כדי לא לסבך את ארצות הברית באיזה משהו בשם האחים שלהם באירופה.
ד"ר גודמן: עד המחצית השנייה של המאה ה-20…
אפרת: היה שם חשש מאוד גדול.
ד"ר גודמן: לא היה ברור ש… היהודים חיו בתוך העסקה.
אפרת: לאן זה נוסע, כן… העסקה הייתה קיימת.
ד"ר גודמן: העסקה הייתה קיימת.
אפרת: כן, כן.
ד"ר גודמן: אבל במחצית השנייה של המאה ה-20… בשנים האחרונות תמיד עניין אותי איך יהודים אמריקאים מדברים. הם אומרים - "אמריקה זה הבית שלנו, ישראל זה ה-homeland שלנו, but America is home".
אפרת: כן, שזה חידוד לשוני שאין אותו בעברית.
ד"ר גודמן: אין אותו בעברית.
אפרת: זה כאילו ההבדל בין מולדת לבית, או…
ד"ר גודמן: אבל אמריקה זו הבית…
אפרת: homeland ו-home.
ד"ר גודמן: יש שתי קהילות שהצליחו לא להיות יותר בגלות, היהודים הישראלים והיהודים האמריקאים. היהודים הישראלים כי הם חזרו הביתה, והיהודים האמריקאים כי הם מזהים את אמריקה כבית. הם שתיהם - הם חיים בבית.
אפרת: בלי לוותר על הזהות שלהם.
ד"ר גודמן: בלי לוותר על הזהות שלהם.
אפרת: או חלקם, לפחות. בוא נגיד ככה, אלה שוויתרו על הזהות שלהם עשו את זה מבחירה, לא בגלל שהכריחו אותם, כן.
ד"ר גודמן: נכון, נכון. ו… לפחות לא במחציתה השנייה של המאה ה-20. ואת יודעת, סימן היכר לכך שיהודים מרגישים בבית, זה שכשמקשיבים להם, במחצית השנייה של המאה ה-20, הם לא מדברים על זה ש"וואו, איך האמריקאים מקבלים אותנו יפה". זה לא מקום שמארח אותנו, וממש מארח אותנו טוב… באירופה אירחו אותנו רע, באמריקה מארחים אותנו טוב. לא, לא, היהודים אמריקאים של סוף המאה ה-20 הם לא האורחים, הם המארחים. איך ניסח את זה מישהו - "What is more American than Seinfeld?". זה לא שהם ממש מקבלים אותם, הם אלו שמקבלים, הם אמריקה. הם לא התקבלו באמריקה, הם אמריקה.
אפרת: ושוב, חייבים להדגיש שזה לא היה ככה מההתחלה, נכון? היה את השנים שבהם היו מכסות, אי אפשר היה להיות… להתקבל לאוניברסיטאות היוקרתיות…
ד"ר גודמן: חד משמעית.
אפרת: ואי אפשר היה להיות חבר במועדונים כאלה…
ד"ר גודמן: והיו מועדונים שהם לא ליהודים…
אפרת: נכון.
ד"ר גודמן: וגם כן ללשכות עורכי דין, שאת לא תוכלי להתקבל לעבוד שם אם את יהודייה. זה תפנית של המחצית השנייה של המאה ה-20. שגם כן, עוד דבר מעניין שסרנה אומר, במחצית השנייה של המאה ה-20 יותר ויותר אמריקאים כשחושבים "מהי המורשת התרבותית שארצות הברית היא היורשת שלה", יותר ויותר התחילו לדבר על המורשת, ה-Judeo-Christian tradition או ה-civilization, המסורת או הציביליזציה ה-Judeo-Christian, היודו-נוצרית. אז אתה אומר "זה הישג, שיהודי אמריקה הם שתי אחוז של ארצות הברית, אבל 50 אחוז מהנרטיב". 50 אחוז. [מגחך]
אפרת: ומהמורשת הערכית הליברלית.
ד"ר גודמן: אז את שואלת, 50 אחוז מהנרטיב, שתי אחוז מהאוכלוסייה, זה… ככה נראית הצלחה. ככה נראית אמריקה שלא מקבלת את היהודים, אלא שהיא הבית של היהודים. שהם לא האורחים, הם המארחים. וזה הישג מדהים, וההישג הזה שנמשך, לא יודע, אולי… כמה… 50 שנה, 60 שנה.
אפרת: אז אם רגע נעשה איזשהו סיכום ביניים, אז אפשר להגיד שהמחצית השנייה של המאה ה-20, ואתה יודע מה, אולי גם תחילת המאה ה-21, זה בעצם תור הזהב, ההצלחה הגדולה של שני הפרויקטים לביטול הגלות.
ד"ר גודמן: נכון.
אפרת: זה בדיוק התקופה שמדינת ישראל הלכה והתבססה וביטלה את הגלות מבחינה פיזית. כל יהודי בעולם שרוצה - יכול לעזוב את איפה שהוא נמצא ולהגיע לישראל…
ד"ר גודמן: ולהיות בבית.
אפרת: ובמובנים רבים להיות בבית… יש בעיות, יש עניינים, אבל הוא בסדר.
ד"ר גודמן: אבל הוא בבית. אולי הבית הוא בעייתי, אבל הוא בבית.
אפרת: כן, נכון. ומצד שני, גם הפרויקט לביטול הגלות כתודעה, האמנציפציה, בארצות הברית גם כן הצליחה.
ד"ר גודמן: "יהודים אמריקאים", הם בבית.
אפרת: תחושת הגלות התבטלה.
ד"ר גודמן: עבור שתי המרכזים הגדולים ביותר של העם היהודי - הם לא בגלות.
אפרת: כן.
ד"ר גודמן: באמריקה, כי הם מרגישים שם בבית, ובישראל, כי חזרנו לבית.
אפרת: כן, אז שני הפרויקטים הגדולים לביטול הגלות הצליחו.
ד"ר גודמן: הצליחו.
אפרת: הבעיה היא שכבר איזשהו זמן, אבל בוא נגיד ביתר שאת, ב…
ד"ר גודמן: נכון, בשמונה באוקטובר, ישראלים קמו בבוקר ואמרו "הבית שלנו מגן עלינו?". ובשמונה באוקטובר, ארצות הברית חוטפת גל חסר תקדים של אנטישמיות, ויהודים שואלים "האם הבית שלנו, יעני ארצות הברית, זה מקום בטוח עבורנו?". זאת אומרת אנחנו נמצאים כרגע, ברגע שבו שני הפרויקטים המוצלחים של ביטול הגלות, שתי הפרויקטים האלה נמצאים עכשיו, עוברים רעידת אדמה.
אפרת: כן, אז אנחנו, על רעידת האדמה של הבית שלנו אנחנו מדברים די הרבה ועוד נדבר די הרבה, אבל אנחנו… באמת בוא ננסה להתמקד ברעידת האדמה שעוברת על הבית של יהודי ארצות הברית, ובאופן ספציפי, דרך הפריזמה של הבחירות.
ד"ר גודמן: כן, של שתי האידיאולוגיות…
אפרת: כי שתי האידיאולוגיות שעומדות מאחורי מערכת הבחירות הנוכחית, רעידת האדמה הזאת מתנקזת במובנים רבים לאירוע הזה של הבחירות, ולסימני השאלה, או אפילו אני אנסה ואגיד לסכנות שעשויות לבוא, משני הצדדים.
ד"ר גודמן: משתי הצדדים, תראי, זה היה מאמר של פרנקל פויר ב"אטלנטיק", שבו הוא מדבר "זהו, התקופה הטובה של יהדות ארצות הברית", או כמו שהוא אמר, "תור הזהב של יהדות ארצות הברית - האירוע הזה נגמר, והוא נגמר בגלל אנטישמיות משמאל ובגלל אנטישמיות מימין". ואני מקווה שבסדרת הפרקים שעשינו על ארצות הברית, רכשנו מספיק אוריינות בשביל להבין את שתי התנועות האידיאולוגית הללו. עכשיו נראה למה בשתי התנועות הללו, הפופוליזם הלאומי מימין והפרוגרסיבי עם ה-woke משמאל, יש שם חומרי בעירה שיכולים להצית מדורה אנטישמית, שזה החלום בלהות של יהדות ארצות הברית.
אז בואו נתחיל ב-woke. כן, דיברנו על זה הרבה, זה כל כך שקוף. תראי ה-woke, התנועה הפרוגרסיבית, היא תנועה שכופרת בארצות הברית. היא כופרת בחלום האמריקאי, באתוס של ארצות הברית. החלום האמריקאי, כפי שאנחנו מבינים אותו, זה שהמוביליות החברתית היא מוחלטת. זה ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות. לכל אחד ניתנת ההזדמנות לטפס בסולם החברתי. אתה יכול להיות הבן של אב מכה בארקנסו ולהפוך לנשיא ארצות הברית.
אפרת: ביל קלינטון.
ד"ר גודמן: זה הסיפור האמריקאי. אני מגיע משום מקום, ובאמצעות שני דברים בלבד, כישרון ועבודה קשה, אני יכול להגיע למקומות הכי גבוהים. זה הסיפור האמריקאי. אמריקאים אוהבים את הסיפורים האלה, וסרטים אמריקאים מטפחים את הסיפורים האלה, כי אמריקאים רוצים להאמין שהמקום שנולדת בו, הקבוצה שנולדת לתוכה, המעמד שנולדת לתוכו, זה לא בית כלא.
אפרת: כן, זה ארץ…
ד"ר גודמן: זה לא גורל.
אפרת: זה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כשאני חושבת שכל מי שגדל בארצות הברית, או מכיר את האתוס האמריקאי, מדבר לא על שוויון אל על שוויון הזדמנויות.
ד"ר גודמן: שוויון הזדמנויות.
אפרת: שוויון הזדמנויות זה אחד הדברים הכי… הכי הכי חשובים בארצות הברית.
ד"ר גודמן: That's the American dream.
אפרת: שוויון הזדמנויות. תעבוד קשה…
ד"ר גודמן: אנחנו לא כמו אירופה שיש אצולה [בטון של נאום], ואתה כאילו מתויג מלידתך, והמשפחה שנולדת אל תוכה נועלת אותך בתוך ייעוד מסוים. אנחנו אמריקה.
אפרת: בסדר, בוא נגיד את האמת, זה גם לא באמת נכון. אתה יודע, אם גדלת במשפחת קנדי…
ד"ר גודמן: יותר קל לך.
אפרת: אז הסיכויים שלך יותר טובים מאשר אם גדלת במשפחת… לא יודעת מה.
ד"ר גודמן: נכון, ועדיין ארצות הברית ניסתה לצמצם את הפערים באי שוויון בהזדמנויות. ואז באים הפרוגרסיבים, ואומרים - "The American dream is just a dream". הם כופרים באתוס של ארצות הברית. אין מוביליות חברתית.
אפרת: אין מֵרִיטוֹקְרַטְיָה.
ד"ר גודמן: אין מריטוקרטיה. ואין מריטוקרטיה, זה אומר כמה דברים. זה אומר, לפני הכל, על פי העדשות הפרוגרסיביות, צריך להסתכל על ארצות הברית לא כ"סך הפרטים שבתוכה", אלא "היררכיה של הקבוצות שבתוכה". ואתה תמיד נולדת אל תוך קבוצה, ואתה נעול בתוך הקבוצה.
אפרת: אין מריטוקרטיה, יש פריבילגיה.
ד"ר גודמן: יש פריבילגיה. אם אתה לבן, אז לא חוכמה שאתה מצליח. אתה קיבלת את הגורל של הקבוצה החזקה. אם אתה שחור, זה…
אפרת: הצלחת להיחלץ מהגורל של הקבוצה שלך, אבל זה הישג שלך כפרט.
ד"ר גודמן: הקבוצה שלך, נגזר עליה להיות במקום שלה בשרשרת המזון. זאת אומרת, אמריקה היא לא מריטוקרטיה. ומי שחושב שהיא מריטוקרטיה…
אפרת: הוא גזען.
ד"ר גודמן: הוא גזען. כי הוא בעצם מצדיק את הסדר הקיים, ואם הסדר הקיים הוא גזעני, אז אם אני מצדיק את הסדר הקיים אני גזעני…
אפרת: דיברנו על זה הרבה בפרקים על הפרוגרסיבים.
ד"ר גודמן: נכון.
אפרת: אבל כן חשוב בהקשר שלנו להדגיש שיש אנשים ששברו את תקרת הזכוכית של הקבוצות שלהם…
ד"ר גודמן: של הקבוצה שלהם.
אפרת: אבל מכיוון שתפיסת העולם הפרוגרסיבית היא מסתכלת על קבוצות, היא אומרת "אוקיי, יכול להיות שאתה באופן אישי, אתה את נפשך הצלת, אבל הקבוצה שלך", כמו שאמרת, "הקבוצה… הקבוצות לא זזו, אין מוביליות של קבוצות".
ד"ר גודמן: זה סטטי. אין מוביליות של קבוצות. ואז בא הסיפור של יהודי ארצות הברית, שהוא סיפור מדהים ויוצא דופן. היהודים שמגיעים לארצות הברית מגיעים בלי כלום, פליטים, לרובם הגדול…
אפרת: עניים.
ד"ר גודמן: עניים ממזרח אירופה. רובם לא יודעים אנגלית, חלקם מגיעים מה"שטעטל" המאוד מאוד מסורתי, מעט מאוד אוריינות מודרנית.
אפרת: זורקים את התפילין ב… על חופי ה… על חופי אליס איילנד ב… זה…
ד"ר גודמן: וחלקם, בגל השני, פליטים מהשואה, והאנשים האלה תחתית שרשרת המזון. מתמקמים שם ב-lower east side בניו יורק.
אפרת: מוכרים מלפפונים חמוצים ופסטרמי.
ד"ר גודמן: [צוחק] נכון, מוכרים סנדוויצ'ים של פסטרמי וזה… ו"פיקלס", כן. וכעבור דור וחצי, בום, הקבוצה הזאת זה אליטה של הוליווד ואליטה פיננסית בניו יורק, ו…
אפרת: אליטה פוליטית.
ד"ר גודמן: אליטה פוליטית, אליטה משפטית, אליטה אקדמית, בכל תחום… 40% מבעלי הקבוצות ב-NBA, סתם… זה סתם נתון שאני במקרה זוכר אותו. אתה שואל "מה?". הסיפור המדהים של יהודי אמריקה זה שזה לא סיפור על יחיד שפרץ את תקרת הזכוכית של הקבוצה שלו, זה לא יחיד שטיפס במעלות הסולם החברתי, אלא זאת קבוצה שטיפסה במעלות הסולם החברתי. ואיזה מין קבוצה הזאת? זאת קבוצה שסובלת מסטיגמות, מסטריאוטיפים…
אפרת: מרדיפה.
ד"ר גודמן: מאנטישמיות, מרדיפות, קבוצה חבוטה, מוכה, עם היסטוריה של רדיפות. הקבוצה הזאת, המוחלשת הזאת, היא זו שטיפסה במעלה הסולם החברתי. זאת אומרת, מה זה יהודי אמריקה? זה הוכחה לכך שאמריקה עובדת.
אפרת: שיש מוביליות של קבוצות…
ד"ר גודמן: לא של יחידים.
אפרת: לא רק של יחידים.
ד"ר גודמן: [מגחך] בדיוק. יהודי אמריקה הם לא הוכחה לכך שזו מריטוקרטיה. זו הוכחה לכך that America works. זאת אומרת, אמריקה לא רק הייתה טובה ליהודים, הסיפור של היהודים הוא מאוד מאוד טוב לאמריקה. הוא מוכיח שהאתוס הזה, על אף שיש בו פגמים ובעיות, היהודים מוכיחים שעם כישרון ועבודה קשה, אתה לא רק צריך להשתחרר מהכלוב של הקבוצה שלך, אלא הקבוצה שלך תוכל להשתחרר מהכלוב הסוציו-אקונומי ש… שהיא התחילה בתוכו.
אפרת: אז חשבנו שזה דבר טוב, אבל מסתבר שזה דבר לא טוב.
ד"ר גודמן: לא, עכשיו, מה הבעיה? זה הפרוגרסיבים… האם את חושבת הפרוגרסיבים, ה-woke, מסתכלים על הסיפור שלם היהודי באמריקה ואומרים- "אה, וואו, טעינו, אמריקה זו מריטוקרטיה. The American dream works". [מגחך] לא. איך הם יכולים להצדיק את הכפירה שלהם במריטוקרטיה האמריקאית אל מול סיפור ההצלחה של הקהילה היהודית, שהיא הוכחה למריטוקרטיה האמריקאית? איך הם יכולים לעשות את זה? לטעון שהיהודים הם…
אפרת: שגם הם לא פונקציה של מריטוקרטיה, אלא של פריבילגיה.
ד"ר גודמן: של פריבילגיה. יש שרשרת מזון בארצות הברית, והיהודים הם בפסגת שרשרת המזון. היהודים הם לא סתם לבנים, הם…
אפרת: היפר-לבנים.
ד"ר גודמן: היפר-לבנים.
אפרת: אתה יודע, זה מזכיר לי תמיד… אם את אישה, כשהתחתנת אז כשאת הולכת לקנות שמלת כלה, את חושבת שאת הולכת לקנות שמלה לבנה.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: ואז מתברר שיש לא רק 50 גוונים של אפור, אלא יש 50 גוונים של לבן. [ד"ר גודמן צוחק] ואומרים לך - "רגע, את רצית לבן, אבל איזה לבן?" או אם אתה רוצה לצבוע את הבית שלך, אז אתה אומר "אוקיי, אני רוצה לעשות את הקירות לבנים". לא. יש מניפה שלמה שהיא מוקדשת לגוונים של לבן. אז גם בארצות הברית, בעולם הפרוגרסיבי [אומרת בגיחוך], יש מניפה של לבנים, וה-"squeaky white", הלבן הכי לבן-לבן שיש, זה היהודים.
ד"ר גודמן: אם בתפיסת עולם ליברלית, ההצלחה של יהודי אמריקה הם ההוכחה שאמריקה עובדת, אצל הפרוגרסיבים מכיוון שזה ברור, זו דּוֹגְמָה, זה מובן מאליו, "אמריקה לא עובדת", אז צריך להסביר את ההצלחה של היהודים על ידי כך שיש להם כוח שלא מגיע להם, פריבילגיה שלא מגיעה להם, כאן אנחנו רואים את חומרי הבעירה האנטישמיים שיש בתוך האידיאולוגיה של ה-Woke.
אפרת: כן, עכשיו שוב, אנחנו, לאורך כל הפרקים של העונה הזאת, אנחנו אומרים - קמלה האריס היא לא פרוגרסיבית, והמפלגה הדמוקרטית, אין שם מיינסטרים פרוגרסיבי. אבל אלה רעיונות שבמידה והם ילכו ויצברו תאוצה ותגדל ההשפעה שלהם על קמלה האריס, יש פה פוטנציאל נפיץ מאוד.
ד"ר גודמן: ותחשבי, אם את יהודי אמריקאי אז את מאוד מאוד מודאגת.
אפרת: בוודאי אם את חיה ב-coast.
ד"ר גודמן: ואם האריס נבחרת, סביר להניח שחלק מהתפקידים ש… יאוישו על ידי אנשים שהם Woke, וההשפעה שלהם תגדל, ואת כיהודייה, אז כאילו את צריכה להתנצל על ההצלחה שלך, כן, להתנצל על זה שרואים בך חלק… למרות שאת מגיעה מקבוצת מיעוט נרדפת, להתנצל על כך שאת קבוצת רוב פריבילגית [מגחך], את בדיסאוריינטציה. זה כמובן מאוד מאוד, בלשון המעטה, לא נעים לחיות ולראות את ההתחזקות ואת השגשוג ואת העלייה לגדולה של אמריקה הפרוגרסיבית, אם את יהודייה.
אפרת: וזה בלי שאמרנו מילה על ישראל ועל התמיכה שלך בישראל…
ד"ר גודמן: נכון.
אפרת: אם אתה יהודי או לא יהודי, ועל החשדנות שיש, ועל הצורך שלך כיהודי פתאום להתנכר מישראל בשביל להתקבל לאליטה הזאת, לא אמרנו מילה על ישראל עדיין. אוקיי, אז זה הייתה…
ד"ר גודמן: דרך אגב אמרת משהו מעניין, אולי מול ה-Woke העסקה האירופאית חוזרת.
אפרת: בדיוק.
ד"ר גודמן: אתם רוצים להתקבל, תשכחו את ההשתייכות הקולקטיבית שלכם, יהדות זו יכולה להיות דת פרטית, מוסרית, Ethical Monotheism…
אפרת: ואולי גם תחזיקו בדעות הנכונות ואז נקבל אתכם, אבל… אבל זה באמת…
ד"ר גודמן: זה עסקה, שמה יש עסקה.
אפרת: אוקיי, אז אמרנו מהצד הזה, מצד השמאל הפרוגרסיבי, למה יש פוטנציאל, אנחנו לא אומרים שזה מה שהולך לקרות, אבל למה יש מקום לדאגה.
ד"ר גודמן: פוטנציאל, כן.
אפרת: עכשיו בואו נעבור לצד השני, כי יש מי שאומר "אה, לא רק אם אתה ישראלי, אלא גם אם אתה יהודי, אז אתה יודע למי אתה צריך להצביע, אתה יודע מה זה… טראמפ וכולי". בואו נדבר על הפופוליזם.
ד"ר גודמן: מי הם הרעים על פי התנועה הפופוליסטית? הגלובליסטים.
אפרת: כן, על זה הספקנו לדבר.
ד"ר גודמן: דיברנו על זה, הגלובליסטים. האליטה שהיא לא לאומית, היא לא מחוברת לעם, היא גלובליסטית, האינטרסים שלה הם גלובליסטיים. עכשיו, את יודעת, הביטוי "גלובליסטים" זה גם שם קוד [אפרת מהמהמת בעניין]. זה שם קוד הרבה פעמים ליהודים.
אפרת: זה ישר מקפיץ לנו לראש את הקריקטורה האנטישמית, שרואים כזה שני יהודים סטריאוטיפיים כזה, לבושים כמו יהודים עם אף גדול…
ד"ר גודמן: שולטים על הגלובוס…
אפרת: מחזיקים ביחד את הגלובוס ביניהם, וכאילו שולטים על העולם.
ד"ר גודמן: והמיתוס הפופוליסטי שיש אליטה גלובליסטית ששולטת על העולם, זה כל כך מהדהד את המיתוס האנטישמי, למשל, של הפרוטוקולים של זקני ציון. ובאמת יש בתוך תנועת ה-MAGA אנשים שהם פשוט, סטרייט פורוורד, אנטישמיים. חד משמעית. עכשיו, אני הקשבתי לא מעט לסטיב באנון בשביל הסדרה הזאת. קשה למצוא אותו אומר אנטישמיות ככה straight forward. אוקיי, אם אתה סופר רגיש, הוא לא אומר… אני לא יודע… אם אנחנו לא נהיה אולטרה רגישים [צוחק], כן? קשה למצוא שמה אנטישמיות, לפחות אני לא מצאתי אנטישמיות straight forward. אבל כל החומרים התרבותיים שמהם עשוי המיתוס הפופוליסטי, בקלי קלות זה חומרי בעירה שיכולים להצית מדורה אנטישמית.
אפרת: בוא ננסה לפרוט אותם. קודם כל, עד עכשיו דיברנו על הסיפור הזה של הגלובליסטים.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: של העסקאות והממסד הפיננסי ואלה שמרוויחים מ…
ד"ר גודמן: כן, וג'ורג' סורוס, כאילו זה תמיד… זה איזה שם קוד, זה… גלובליסטים הם יהודים ששולטים בגלובוס. אבל אפשר פשוט להגיד "לא, לא, מה פתאום? גלובליסטים זה לא יהודים, זה גלובליסטים, זו אותה אליטה ש… במקרה יש שם הרבה יהודים, אז מה…", כן? אבל העניין הוא… שתי האירועים שמסמלים את ראשית הנפילה של מעמד הצווארון הכחול בארצות הברית, על פי הסיפור הפופוליסטי, זה אחד - המלחמה בעיראק, שבו מי שלחם בעיראק זה אנשי צווארון כחול, והטריליארדים שנשרפו במלחמה הזו של עיראק, זה הכסף שמשלם מיסים אמריקאי, שהיה צריך להשקיע בבריאות ובחינוך ובהשכלה של העם האמריקאי. אז יש את המלחמה המיותרת בעיראק, ויש את המשבר הכלכלי הגדול של 2008, ובאופן ספציפי - החילוץ הגדול, שבו היה ברית, על פי ה"סטיב באנונס", לא קדושה, מאוד טמאה, בין אליטה פוליטית ואליטה כלכלית, בשביל לקחת את הכסף של משלם המיסים האמריקאי ולחלץ את בנקי ההשקעות הגדולים, את "סיטי גרופ", את "גולדמן זאקס", את "מריל לינץ'", לחלץ אותם מהמשבר. היה שמה היגיון כלכלי, הם חשבו שהבנקי השקעות האלה הם too big to fall, אם הם ייפלו כל הכלכלה האמריקאית תיפול, אבל התפיסה הפופוליסטית, הם פשוט אליטה אחת חילצה אליטה אחרת. אליטה פוליטית, או בירוקרטיה פוליטית, מחלצת את האליטה הכלכלית.
עכשיו, אם נסתכל על שתי האירועים האלה, המלחמה בעיראק, 2003, החילוץ הגדול, 2008-2009… אגב, זה גם בוש, גם אובמה, זה… אין פה הרבה הבדלים בין הרפובליקנים לדמוקרטים, זה… בחילוץ הגדול. אז אני שואל רגע, מי היו השחקנים שהיו מעורבים בשתי האירועים שבתודעה הטראמפיסטית המתועבים האלה, המלחמה המיותרת בעיראק והחילוץ הגדול של הכסף הגדול? מי? אוקיי, אז זה דבר מאוד ידוע שהשחקנים שהיו מעורבים, או לפחות, על פי הסיפור, שדחפו את ממשל בוש למלחמה בעיראק, זו קבוצה של אינטלקטואלים שכינו את עצמם "Neocons", "נאו-שמרנים". מי הם האינטלקטואלים שיצרו את התיאוריה שדחפה את ארצות הברית למלחמה הזו בעיראק? אנשים כמו דאגלס פיית', ויליאם קריסטול, ריצ'רד פרל, פול וולפוביץ'. את יודעת מה המשותף לכל האינטלקטואלים האלה?
אפרת: מה, מה המכנה המשותף ביניהם?
ד"ר גודמן: [מגחך] הם כולם יהודים.
אפרת: [בציניות] המממ…
ד"ר גודמן: ויש נרטיב שזה היה "אינטלקטואלים יהודים דחפו אותנו למלחמה בעיראק", אותה מלחמה שמוטטה את הכלכלה האמריקאית.
אפרת: לצורך מה? מה הייתה האג'נדה הנסתרת שלהם?
ד"ר גודמן: אז על פי ג'ון מירשהיימר, אינטלקטואל גדול ומאוד מאוד אנטי-ישראלי, האג'נדה שלהם לא הייתה הביטחון הלאומי של ארצות הברית, האג'נדה שלהם הייתה הביטחון הלאומי של ישראל. עכשיו, אם תשאלי את פול וולפוביץ' ואת דאגלס פיית' הם היו אומרים "כן, זה עוזר לישראל, אבל זה האינטרס של ארצות הברית", אבל הפרשנות של הפעולה הזאת היא שהם באו להציל אינטרסים של עם אחר, של העם ה…
אפרת: שהם במקרה משתייכים אליו.
ד"ר גודמן: שהם במקרה משתייכים אליו [מגחך], דחפו את אמריקה למלחמה בעיראק. עכשיו, אפרת, מי הם השחקנים שהשתתפו בחילוץ הגדול של 2008? אז השחקן הכי חשוב כאן זה בן ברננקי, שהוא היושב ראש של ה-Federal Reserve, הבנק המרכזי של ארצות הברית. בן ברננקי, יהודי.
אפרת: זה מצד המחלצים.
ד"ר גודמן: זה מצד המחלצים, אגב…
אפרת: ומצד המחולצים?
ד"ר גודמן: מצד המחולצים זה המנכ"ל של "גולדמן זקס", שכחתי איך קוראים לו, אבל אני זוכר שהוא יהודי.
אפרת: אבל הוא או גולדמן או זקס. [צוחקים]
ד"ר גודמן: כן. וסיטי גרופ, שהוא גם יהודי. ודרך אגב, גם כשאובמה הגיע, מי היה השחקן הדומיננטי שם? לרי סאמר… לורנס סאמרס, שהוא גם יהודי.
אפרת: רגע, ומי היה אחד הקטליזטורים לכל הדבר הזה?
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: האירוע המיתולוגי שקשה להפריז בחשיבותו על האירוע הכלכלי בשנים האלה?
ד"ר גודמן: כן, ברני מיידוף. שהוא, אם תרצי, הפנים של המשבר. הפנים של המשבר הם פנים יהודיות. אז אם שתי הרגעים המכוננים במיתולוגיה של אמריקה הפופוליסטית, שתי הרגעים שהפילו את אמריקה והיא עכשיו על הקרשים ועכשיו צריך להרים אותה מחדש, זה המלחמה בעיראק והמשבר הכלכלי הגדול, השחקנים שמאחורי שתי האירועים האלה הם יהודים.
יש כבר אנשים שמחברים את הנקודות, אבל כל כך קל שהנרטיב הזה כל כך זמין, זה כל כך משכנע. הגלובליסטים הם יהודים. הגלובליסטים היהודים עומדים מאחורי האסונות הגדולים שמוטטו את ארצות הברית, ואת רואה איך חומרי הבעירה האנטישמיים נמצאים כאן בלב התנועה הפופוליסטית. ואת יכולה להבין יהודים שנורא חוששים מעליית טראמפ וכל הדמויות הללו יקבלו תפקידים, יקבלו משרות, הקול שלהם יצמח, ההשפעה שלהם תגדל, ויהודים נורא מפחדים מזה. [צוחק בלחץ] ואפשר להבין למה הם נורא מפחדים מזה.
אפרת: אז אם אנחנו מנסים להסתכל על התנועות הרעיוניות שעומדות למבחן בבחירות בארצות הברית, ועל ההשפעה שיכולה להיות להם על הסטטוס של יהודי ארצות הברית, אז אנחנו רואים שהתמונה הרבה יותר מורכבת, כי אנחנו לא מנסים להגיד שבוודאות, כמובן, הדברים האלה יקרו וזה… יהיה פה גל אדיר של אנטישמיות וכולי, אבל אנחנו רואים שחומרי הבעירה והפוטנציאל להתפרצות מבחינה רעיונית…
ד"ר גודמן: הוא שם.
אפרת: הוא שם משני הצדדים.
ד"ר גודמן: כל התש… עלייתם של שתי האידיאולוגיות החדשות האלה, ה-Woke והפופוליזם, מייצר תשתית…
אפרת: שעשויה להיות מאוד מסוכנת.
ד"ר גודמן: שעשויה לסיים את תור הזהב של יהדות ארצות הברית.
אפרת: עכשיו, אני חושבת ששווה להגיד עוד משהו, סתם פרט ביוגרפי, באמת, אי אפשר היה לתסרט את זה בצורה מלאכותית. כאילו, אם אנחנו מנסים להגיד שיש פוטנציאל בעייתי שעשוי לסכן את העתיד של היהודים בארצות הברית משני הצדדים של ה… זה, אני אומרת כשאנחנו מסתכלים על המועמדים עצמם…
ד"ר גודמן: האריס וטראמפ.
אפרת: באופן נורא נורא מוזר, בביוגרפיה של שניהם יש קשר עמוק מאוד לעם היהודי. זאת אומרת, קמלה האריס נשואה ליהודי, היא אמא חורגת, אבל אין לה ילדים משל עצמה, ביולוגיים, אז היא מבחינתה הילדים שהיא אימצה אותם ומג…
ד"ר גודמן: הילדים שהיא אימצה אותם הם יהודים.
אפרת: היא לא אימצה אותם, אבל הילדים שהיא מגדלת אותם הם ילדים יהודים. ואתה יודע, בן הזוג שלה מדבר על זה שדווקא אחרי שהוא התחתן איתה, זה מאוד חיזק את הזהות היהודית שלו, והוא חבר בקהילה היהודית וכולי, אפשר להגיד דברים על הדעות הפוליטיות שלו וכולי, אבל היא מחוברת בחיבור… יש לה מזוזה בבית בתור Vice President. זאת אומרת יש לה קשר ביוגרפי מאוד חזק ליהודים. וטראמפ, כמובן, החתן שלו יהודי, הבת שלו התגיירה, הנכדים שלו יהודים. במידה רבה, שני המועמדים האלה, הילדים שלהם, הצאצאים שלהם יכולים לעלות לארץ מתוקף חוק השבות.
ד"ר גודמן: [צוחק] מדהים. אז את אומרת ככה - יש לנו כאן שתי מועמדים שמחוברים משפחתית ליהודים, אבל משפיעים עליהם שתי אידיאולוגיות שיש בהן פוטנציאל לחידוש שנאת היהודים בארצות הברית.
אפרת: כן, ולכן השאלה "מי או מה טוב ליהודים בארצות הברית" היא שאלה מאוד מאוד מורכבת.
ד"ר גודמן: דבר אחד בטוח, שתי האידיאולוגיות האלה לא טובות ליהודים.
[השיר "God Bless America" בביצוע ברברה סטרייסנד]
“God bless America, land that I love.
Stand beside her and guide her,
Through the night with the light from above…”
[השיר ממשיך להתנגן ברקע]
אפרת: אני אפרת שפירא רוזנברג, וזה היה ספיישל הבחירות השני שלנו. אם לא הספקתם להאזין לו לפני הבחירות, זה ממש בסדר, כי לצערנו, או לשמחתנו, נראה שהשאלות האלה יישארו רלוונטיות עוד די הרבה זמן, והתשובות אליהן עוד ילכו ויתבררו הרבה אחרי שמישהו או מישהי ייכנסו לתפקידם בבית הלבן.
בינתיים, אנחנו לא שוכחים שיש 101 אחים ואחיות שלנו שעדיין חטופים בעזה, אנחנו מסרבים להתרגל למצב הזה, ונמשיך להזכיר אותם עד שכולם יחזרו הביתה. החיים לשיקום, והמתים לקבורה בקבר ישראל. אנחנו ממשיכים להתפלל לשלומם וביטחונם של חיילי צה"ל בכל מקום שהם, וגם לחיזוק המשפחות שלהם, שמשלמות מחיר כבד מנשוא. בתקווה שכולם, כולל הפצועים והמפונים, יחזרו הביתה בשלום ובבטחה.
תודה לניר לייסט ולאור שמיר העורכים, לאייל לויט ולשחר מונטלייק על ההפקה, ולמתן חיים ולניבה גולדברג מצוות הדיגיטל.
אתם מוזמנים ומוזמנות לקבוצת הפייסבוק של "מפלגת המחשבות", שם תוכלו להמשיך ולדון ברעיונות שעולים כאן בהסכת. בתיאור של הפרק הזה תוכלו למצוא לינק שישלח אתכם לשם בקלות.
כל העונות הקודמות של "מפלגת המחשבות", וגם תכנים מעולים נוספים, נמצאים באתר "בית אבי חי" ובכל יישומוני ההסכתים.
[המשך השיר "God Bless America"]
“God bless America,
My home sweet home…”
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments