אל מול הדילמה חסרת התקדים שמלחמת עזה מציבה בפנינו, מתחולל בקרבנו שינוי חסר תקדים: הקיטוב והבינאריות שבהן השיח הפוליטי שלנו מתנהל בדרך כלל מפנות את מקומן לספקות, לצניעות ואפילו לרעד קל בקול. האם אסון השבעה באוקטובר יישנה את האופן שבו אנחנו מתווכחים?בפרק הקרוב נבקש להבין מהי ״דילמה טרגית״, ונשאל כיצד ההתמודדות עמה משנה מן היסוד את האופן שבו אנחנו רואים את המציאות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/12/2023.
"תחנות: פיקוד הדרום
נילחם בסמטאות".
מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה".
"אין זאת פרק בליבי שהניצחון ניתן."
I have one word.
Don't.
כאדוניי אלוהיכם.
חותכים המון ירי, במרחב.
כל מי שהגיע זרקנו עליו נשק, וסט, לך להילחם.
אתם עם של אריות.
אתם דור הניצחון."
"החזרנו את אורי הביתה."
אפרת: שלום, אני אפרת שפירא רוזנברג, ואתן מאזינות ומאזינים למפלגת המחשבות.
ההסכת שבו ד"ר מיכה גודמן ואני בדרך כלל עוסקים ברעיונות שמאחורי הפוליטיקה הישראלית.
אבל היום אנחנו בעיקר מנסים להתחיל לגרד את הרעיונות שמאחורי מה שקורה כאן ועכשיו.
השבועות האחרונים היו שבועות קשים ומורטי עצבים.
הלב של כולנו עם החטופות ועם החטופים שנמצאים כבר כל כך הרבה זמן אי שם מתחת לפני האדמה ברצועת עזה.
בו זמנית, הלב נמצא גם עם החיילים שנלחמים בעוז מעל פני האדמה ברצועת עזה.
אבל לא רק הלב נמצא שם מפוצל, גם הראש נמצא שם, וגם הוא מפוצל.
כי בהקשרים רבים איתי, עשויה להיות התנגשות בין מה שקורה בתת הקרקע ובין מה שקורה מעליה.
הדילמה הזאת היא מהקשות ומהמסובכות ביותר לא רק בתולדות מדינת ישראל, אלא אולי בתולדות העולם המערבי כולו.
והאופן שבו ננהל אותה יקבע אם הדילמה הזאת תקרא אותנו מבפנים, או שאולי היא דווקא תסייע לנו לרפא את הקרע שכבר קיים.
שלום מיכה.
ד"ר גודמן: שלום אפרת.
אפרת: בין כל יתר הדברים, המלחמה הזאת מזמנת לצה"ל, לממשלת ישראל, לחברה הישראלית. ואתה יודע מה? אני ארהיב גם ואומר, בכלל לעולם המערבי ההומניסטי, דילמה בלתי אפשרית.
ד"ר גודמן: אני חושב שהדילמה המוסרית של המלחמה הזאת היא הדילמה המוסרית הגדולה ביותר, לא הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל, אפרת, הגדולה ביותר בתולדות המסורת היהודית. אם כל הדילמות של המלחמה הזאת שהולכת ללוות את המלחמה מראשיתה ועד סופה, זה הדילמה שמתרחשת ששתי מטרות המלחמה מתנגשות זו בזו.
מטרה אחת, פירוק החמאס, השמדת החמאס, השמדת היכולות של החמאס, כל הניסוחים האלה, לפרק את היכולות הצבאיות של החמאס.
מטרה אחת.
מטרה שנייה, להחזיר הביתה, את כל החטופות והחטופים.
מה קורה כשמטרת מלחמה אחת מתנגשת במטרת מלחמה אחרת?
נוצרת דילמה, וזו דילמה בסדר גודל שאין איזה תקדים, אין איזה פסק הלכה במעמקי המסורת היהודית שיכול להדריך אותנו, אין איזו הכרעה קודמת בדילמה דומה שאנחנו יכולים לשאוב ממנה השראה.
אפרת: בדיני מלחמה, כן.
ד"ר גודמן: אין, כי אנחנו נמצאים בטריטוריה מוסרית חדשה, לא מוכרת, אין לנו תקדימים טובים, אין לנו תיאוריות מספיק אפקטיביות, ובתנאים האלה אנחנו צריכים לנהל את הדילמה המוסרית הבלתי אפשרית הזאת.
אפרת: אגב, יש כמה אופציות שבהן שתי מטרות המלחמה האלה פונות אחת נגד השנייה, זה לא רק סיטואציה אחת, יש כמה סיטואציות שבהן שתי המטרות האלה יכולות לאיים אחת על השנייה, וצריך להכריע ביניהן.
ד"ר גודמן: כן, הדילמה הזאת, כפי שאת אמרת אפרת, היא מפורקת להרבה מאוד דילמות קטנות שיפגשו אותנו לאורך כל המלחמה הקשה הזאת.
זה יכול להופיע בהקשרים מבצעיים, כשיש הזדמנות מבצעית, אבל לא רוצים לסכן את החטופים והחטופות, וזה יכול להופיע בהקשרים לא מבצעיים, אלא בהקשרים יותר נקרא להם מדיניים.
כמו עסקאות שעומדות על הפרק.
בתווך הזה, בין עסקאות בהקשר המדיני לבין הזדמנויות בהקשר הצבאי, אנחנו נפגוש שוב ושוב את ההתנגשות בין מטרות המלחמה.
אפרת: אז בוא ננסה כדרכנו לפרק ולהרכיב מחדש את הדילמה הענקית הזאת ואיך אפשר להסתכל עליה.
ד"ר גודמן: הקטגוריה הנכונה לדילמה הזאת, זאת דילמה טרגית, אבל זה לא קל להפנים, לעכל ובכלל להבין מה זאת דילמה טרגית.
אפרת: כן, זה לא במובן הרגיל היום-יומי שאנחנו מתכוונים כזה, וואו איזה טרגדיה, אלא יותר במובן היווני הספרותי של אי אפשר להימלט ממשהו רע שהולך לקרות.
ד"ר גודמן: אחת הסיבות שקשה לנו להבין מה זאת דילמה טרגית, כי אנחנו, המיינד שלנו, התודעה שלנו, מאומנת בלחשוב על דילמות כדילמות בינאריות.
דילמות בינאריות, דילמות שמניחות שאם יש שתי דרכים, דרך אחת היא רעה, דרך שנייה היא טובה, ואנחנו צריכים לגלות מה הרעה, לגלות בטוב, ואז כמובן… לבחור בטוב. לבחור בטוב ולא לבחור ברע. ככה נראות דילמות בינאריות.
עכשיו, לפעמים כשאני מרגיש שאני מנהל דילמה בינארית שאני צריך לגלות מה הטוב ולגלות מה הרע, זה אומר שאני מניח מראש, כמובן מאליו, שזה מסתדר בצורה בינארית מושלמת.
יש טוב, יש רע, זה ברור, זה מובן מאליו.
מה שקשה לי זה לנסות להבין מה פה הטוב ומה פה הרע.
אפרת: זאת אומרת, הנחת היסוד שלנו, שהיא אפילו קצת מובלטת ומובנת מאליה, זה שהמציאות היא בינארית. והמטרה שלנו היא לחשוף את המציאות הזאת.
לא תמיד אנחנו חשופים למציאות הזאת, אבל אם רק נצליח לנקות את האבק או לחפור בשכבות הגיאולוגיות של המציאות, בסוף בסוף, בתשתית אנחנו נגלה את המציאות הבינארית, שיש טוב ויש רע, וצריך לבחור בטוב ולא לבחור ברע.
ד"ר גודמן: ההנחה המובלטת הזאת, זה המחשבה שהמציאות באמת יש בה טוב ורע, צריך לבחור בטוב על פני הרע. זה לא שזה קיים שם בעולם במציאות. אנחנו מלבישים את המציאות בתבנית הבינארית, ואנחנו לא יודעים שאנחנו מלבישים את המציאות בתבנית בינארית.
אני יכול ללמוד מדבר דומה, אפרט, הנה דוגמה שחוקה עד כאב, מישהו קם בבוקר והוא מרכיב משקפיים עם עדשות ירוקות. אה, והוא לא יודע שהוא מרכיב משקפיים עם עדשות ירוקות.
לא יודע, מישהו שם לו את זה על האף בלילה, לא יודע והוא לא שם לב.
הוא קם, מסתובב בעולם, והעולם הוא פתאום קצת מוזר.
כל העולם ירוק, לא רק העצים ירוקים, גם הבתים ירוקים, גם הרכבים ירוקים, וגם האנשים ירוקים. העולם ירוק. ואז מישהו צריך לגשת אל הבן אדם הזה ולהגיד לו, דוד, העולם לא ירוק.
אפרת: תוריד את המשקפיים.
ד"ר גודמן: תוריד את המשקפיים, זאת אומרת, העולם לא ירוק, העדשות שדרכם אתה מסתכל על העולם הן ירוקות, העולם עצמו לא ירוק.
זה סוג של משל שחוק בתולדות הפילוסופיה, אבל הוא עובד.
אנחנו מסתכלים על העולם דרך עדשות מסוימות.
ואנחנו חושבים שאנחנו רואים משהו בעולם, לפעמים הם פשוט העדשות, הן פשוט העדשות שדרכם נסתכל בעולם צובעות את העולם, ואני לא מודע לזה.
אפרת: אז אתה אומר, אנחנו כולנו הולכים, מרכיבים על האפים שלנו משקפיים בינאריות.
ד"ר גודמן: בדיוק. אלה העדשות שדרכם אנחנו מסתכלים על העולם ואנחנו חושבים שהעולם הוא בינארי, ולא העולם הוא לא בינארי.
העדשות שדרכם אתה מתבונן בעולם, הן עדשות בינאריות, שהן הורכבו בתודעה שלנו, ככל הנראה, במשך מיליוני שנות ברירה טבעית.
אפרת: יש כל מיני הסברים, לאיך הגיעו המשקפיים האלה לשבת על האף שלנו.
זאת אומרת, יש הסברים אבולוציוניים, יש הסברים פסיכולוגיים.
מלאני קליין.
אולי מתישהו נדבר בהרחבה על הסברים האלה.
ד"ר גודמן: מה שחשוב זה, מכל מיני סיבות, המיינד שלנו, התודעה שלנו, מה שהתודעה שלנו מהונדסת, להתבונן בעולם. כשאני קולט אינפורמציה מהעולם, אנחנו עושים במהירות הבזק, באופן לא מודע, שתי פעולות. פעולה אחת, מפצלים את המציאות לשתיים.
אפרת: קולטים את כל האינפורמציה שיש לנו, ומאוד מהר מפצלים את זה לשתיים.
ד"ר גודמן: ולא רק שאנחנו מפצלים את זה לשתיים, אנחנו גם מייצרים שיפוט מאוד מהיר.
אחד הוא טוב, אחד הוא רע. זה טוב, זה רע. ואנחנו עושים את זה כל הזמן, כל יום, כל היום.
המיינד שלנו מאומן בזה, והוא אפילו לא יודע שהוא עושה את זה.
המסורת הסינית העתיקה, למשל, חשבה שהמציאות ממש לא בינארית.
היא לא מאורגנת, היא מאורגנת אחרת. יש את העיקרון של ה-yin ו-yang, שמטרתו לפרק את החשיבה הבינארית שלנו. אבל אנחנו, אנשים מערבים, מאוד מאוד מתדלקים את הנטיות הבינאריות שלנו.
והנה פתאום, אנחנו עומדים במלחמה הזאת, מול סיטואציה שאיננה בינארית במובן הבא, כשאנחנו עומדים מול הדילמה המוסרית, הבלתי נתפסת, שהמלחמה הזאת מייצרת, היא מייצרת כמה סוגים של דילמות כאלה. כשאני רואה שדרך אחת היא מאוד מאוד רעה, אני עשוי להתפתות לחשוב, "היי, החלופה, היא כנראה טובה".
ואז אני חוקר את החלופה ואני מגלה…
אפרת: שגם היא רעה. שגם היא מאוד רעה. זאת דילמה טרגית.
ד"ר גודמן: דילמה טרגית, דילמה שמאתגרת את העדשות הבינאריות שלנו.
היא מספרת לנו, לפעמים החלופה לרע זה לא טוב, חלופה לרע זה רע.
אפרת: ובמובן הזה, זאת דילמה טרגית.
במובן הספרותי שדיברנו עליו קודם.
במובן הזה שאין דרך להימלט מכך שכל הכרעה שנכריע, התוצאה שלה תהיה רעה.
ד"ר גודמן: ויש משהו מאוד מרפא בהיכרות שאנחנו עושים כחברה עם דילמה טרגית.
יש משהו שהוא עשוי להיות מאוד מרפא עבור החברה שלנו והשיח הפוליטי שלנו, שאנחנו עורכים היכרות אינטימית, כואבת וקשה, וכמעט בלתי נסבלת עם דילמה טרגית.
אפרת: רגע, אבל לפני שאנחנו מדברים על למה זה מרפא, בוא נבין שנייה למה זה כל כך כואב, למה דילמה טרגית היא כל כך כואבת.
ד"ר גודמן: כי דילמה טרגית פירושה שאני בוחר באופציה אחת לפני אופציה אחרת, אבל לא יכול לספר לציין שבחרתי בטוב. לא בחרתי בטוב על פני רע, בחרתי ברע.
אפרת: אז למה בכל זאת בחרתי ברע הזה?
בוא ננסה להבין מה עובר לנו.
ד"ר גודמן: כי כנראה אני מעדיף רע אחד על פני רע אחר, זה יכול להיות בגלל שהוא פחות רע, ושני יותר רע. נורא קשה לכמת דברים, אבל יש לי אינטואיציה שזה פחות רע.
אולי בגלל שזה רע שאני יכול להכיל, וזה רע שאני חושש שאני אאבד שליטה עליו.
זה רע שהוא הפיך, זה רע שהוא לא הפיך. יש לי כל מיני שיקולים.
אפרת: זה רע שיבוא בעוד איקס זמן, לעומת רע שהוא עכשיו.
כל מיני סוגים של רע.
ד"ר גודמן: אבל זה דילמה טרגית, ובקצה שלה אני לא בוחר בטוב, אני בוחר ברע.
אפרת: אין קתרזיס גם, בסוף ההכרעה הזאת אין קתרזיס.
ד"ר גודמן: וקשה להיות גאה בהכרעה מדילמת רע. אבל אנחנו בדילמה טרגית, וההיכרות עם ההלך רוח הנפשי הזה.
שמורים בו דילמה טרגית, זו היכרות מאוד חשובה, בגלל שאחד ההבדל בין דילמה טרגית לדילמה בינארית, זה ההבדל הבא, כל דילמה מייצרת מחלוקת.
והאופי של הדילמה, קובע את האופי של המחלוקת.
בואי נראה איך זה עובד.
דילמה בינארית, איך היא עובדת?
בואי ניקח, ההתחבטות בינארית נראית כך.
אני ניצב מול כמה אופציות.
אפרת: אני כפרט.
ד"ר גודמן: אני כפרט?
אפרת: כן.
ד"ר גודמן: ומהי ההתחבטות?
אני שואל את עצמי, מה פה הטוב ומה פה הרע?
שוב פעם, אני מניח באופן מובן מאליו שברור שיש פה טוב ויש פה רע, ככה העולם מהונדס.
אני שוכח שהעולם הוא לא ירוק, זה רק העדשות שלי הן ירוקות, אני שוכח שהעולם הוא לא בינארי, זה רק העדשות המנטליות שלי שעושות את זה.
ברור לי יש פה טוב ויש פה רע, אני רק צריך לגלות.
וברגע שאני מגלה מה הטוב ומה הרע, אני בוחר בטוב בפני הרע.
אבל זה רק שלב א', סיימתי את ההתחבטות בעולם הפנימי שלי.
שלב ב', זה שההתחבטות, הדילמה, ביני לביני, הופכת למחלוקת ביני לבין אנשים אחרים.
אפרת: כן, זאת אומרת כאילו סיימתי את השלב הראשון שבו אני מנהלת את הדילמה הפנימית הזאת, אני הכרעתי, ועכשיו אני כאילו יוצאת מהבית אל המרחב הציבורי, לכיכר העיר, ועכשיו הרבה אנשים שעברו את התהליך הזה אצלם בבית, הולכים ומנהלים אותו בינם לבין עצמם בכיכר העיר.
ד"ר גודמן: ואז אני, כל האנשים שעשו את ההכרעה שאני עשיתי, בחרו בטוב שאני זיהיתי על פני הרע שאני זיהיתי, אנחנו נהיים קואליציה.
קבוצה של אנשים שיש לנו הכרעה, וברור שאנחנו צודקים, בחרנו בטוב על פני הרע, כמה שאנחנו צודקים, כמה שאנחנו טהורים, ואנחנו נעמוד מול קבוצה שגם ניהלה דילמה בינארית.
אפרת: אבל הם בחרו באופציה השנייה שאנחנו זיהינו אותה כרעה…
ד"ר גודמן: נכון, ועכשיו תחשבי, כשדילמה בינארית הופכת למחלוקת בינארית, יש לי כאן שתי קבוצות שכל קבוצה סבורה שהקבוצה השנייה בחרה ברע על פני הטוב.
היא יכולה להקשיב לקבוצה הזאת?
לא.
היא יכולה רק להאשים אותה בחוסר מוסריות, בכוונות לא טובות?
כן, בוודאי.
וככה, דילמה בינארית שהופכת למחלוקת בינארית יוצרת חברה משוסעת ומקוטבת.
אפרת: ובסצנריו האלטרנטיבי, איזה סוג של חברה יוצרת מחלוקת שהיא טרגית?
ד"ר גודמן: אז אני מתחבט בין רע לבין רע.
ד"ר גודמן: ואני מנחה שההתחבטות בין רע לבין רע, היא התחבטות מייסרת.
היא התחבטות שהיו שם כמה רגעים שאולי בחרתי באופציה א', ואז שיניתי דעתי, ועברתי לאופציה ב', ואז לאופציה א' עוד פעם, ואני יודעת, אפרת, אנחנו רואים את זה מסביבנו עכשיו כל הזמן.
אנשים שיודעים שיש פה רק אופציות רעות, והם נעים מעמדה לעמדה.
אפרת: ובעיקר המילה שיש לי בראש כל הזמן זה שבסופו של דבר אני נאלצת להכריע.
ד"ר גודמן: נכון.
אפרת: אבל המילה נאלצת היא מאוד חזקה אצלי בראש.
ד"ר גודמן: זה אומר שאת יודעת שאת לא בוחרת בטוב.
אפרת: נכון.
ד"ר גודמן: את בוחרת ברע על פני רע, ואת חייבת לבחור, זה ההירואיות הטרגית שלך.
את חייבת לבחור.
וכשאני מול דילמה טרגית, ואני בחרתי ברע אחד על פני רע אחר…
אפרת: ואז אני יוצאת לכיכר העיר.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת : כמו בסצנריו הקודם.
כל אחד מאיתנו נאלץ להכריע את ההכרעה שלו, ואז כולנו יוצאים לכיכר העיר, ומנהלים את המחלוקת הזאת בספירה הציבורית.
ד"ר גודמן: אז אני פוגש אנשים, אני מתלכד אולי עם אנשים שבחרו ברע שאני בחרתי בו.
ואנחנו נעמדים מול אנשים שבחרו ברע שלא בחרנו בו.
אבל עכשיו, כשדילמה טרגית הופכת למחלוקת טרגית, אנחנו לא מתנגשים אחד בשני, אנחנו אפילו מקשיבים אחד לשני.
אפרת: כי הם מהדהדים, הבחירה שלהם מהדהדת משהו שהייתה קיימת גם בתוכי.
ד"ר גודמן: בדיוק.
אם אני עובר דילמה טרגית, ובחרתי ברע אחד על פני רע אחר, בדרך אחת שאני יודע שהיא רעה, על פני דרך אחרת שאני חושב שהיא רעה.
ואז אני פוגש מישהו שחולק עליי, אבל הוא חולק עליי אחרי שהוא נחשף להתחבטות טרגית.
אני מקשיב לו, כי אני לא חושב שהוא בחר ברע על פני טוב, ואני בטוב על פני רע.
ואני מקשיב לו בעיקר, אפרת, כי הוא משמיע קול שיש בתוכי.
כשאני שומע אותו, אני שומע מישהו שמגביר את הווליום של קול שקיים בתוכי.
אפרת: שלא לדבר על האפשרות שבעקבות זה שאני אשמע אותו, אולי אני אפילו אשנה דעתי.
ד"ר גודמן: נכון.
אפרת: כי זה קול שהיה בתוכי מלכתחילה, ופשוט איכשהו נאלצתי לא לבחור בו.
יכול להיות שיש מישהו ששומע אותנו ואומר על מה הם מדברים.
כאילו זה תסריט דמיוני.
אבל אני חושבת שכל מי שמקשיב היום לרוב הדיונים שמתנהלים סביב העסקאות שעל הפרק, הדילמות האלה שהצגנו בהתחלה של שתי מטרות המלחמה שפונות זו כלפי זו, אני חושבת שמה שמאפיין את הדיון הזה, באופן באמת חריג לכל המחלוקות שהתנהלו פה בשנים האחרונות, יש בזה קצת צניעות בדיונים האלה.
אני מרגישה שחוץ מאשר בקצוות, בקצוות תמיד יש אנשים שבטוחים שמה שהם אומרים זאת האמת ויש טוב ורע.
ד"ר גודמן: כי מה שהם עושים בקצוות בדיוק הם מלבישים על הדילמה הטראגית,, הם הופכים את הדילמה לבינארית.
אפרת: כאילו שיש כאן טוב ורע.
ד"ר גודמן: כן, בקצוות יש אנשים שחושבים שגם הדילמה הזאת היא בינארית.
אפרת: אבל צריך להגיד את האמת. רוב מי שמדברים על הדילמה הזאת, בין אם זה בקואליציה, בין אם זה באופוזיציה, בין אם זה באולפנים, בין אם זה בשיחות סלון, יש משהו בקול שרועד קצת.
אני לא יודעת אם אתה שם לב לזה.
יש משהו בקול שרועד.
והרעד הזה בקול כשמדברים על ההכרעה, הוא חוסף את הטרגיות של הדילמה.
ד"ר גודמן: נכון. אופי הדילמה יוצר את אופי המחלוקת.
דילמה בינארית יוצרת מחלוקת בינארית שיוצרת חברה בהתנגשות.
דילמה טרגית יוצרת מחלוקת טרגית שיוצרת חברה בהקשבה ובדיאלוג.
ואת יודעת למה אפרת אני מגיש שהמפגש שיש לנו עכשיו עם דילמה טרגית יש אופי מרפא?
כי אנחנו מתנסים עכשיו בחשיבה טרגית, מתנסים בדילמה טרגית.
אנחנו ברגע שבו אנחנו מאמנים את המיינד שלנו, את התודעה שלנו, להסיר את העדשות הבינאריות, להתעלות מעל האינסטינקטים הבינאריים שלנו.
אפרת: זה כאילו רגע שאנחנו מתעוררים ומגלים את המשקפיים שאנחנו הרכבנו עד עכשיו ללא מודעות, ואנחנו פתאום מסירים אותם לרגע.
ד"ר גודמן: ולרגע אחד אנחנו, רבים מאיתנו מצליחים להתעלות מעל האינסטינקטים האינפנטיליים שלנו, שהם בינאריים, שהם ילדותיים.
הרגע הזה של ההתנסות בדילמה טרגית זה רגע שמבגר אותנו, שמרומם אותנו.
ואת יודעת הרמב"ם במורה נבוכים, א' ל"ב, חלק א' פרק ל"ב'.
זה פרק שעוסק בארבעה שנכנסו לפרדס, נכון?
בגמרא מסכת חגיגה המתואר על 4 שנכנסו לפרדס.
והרמב"ם מבין את זה ככה, הפרדס זה הסוד, זה המסתורין, זה הלא נודע, זה האי-וודאות.
ככה הרמב"ם מפרש, זה האי-וודאות.
והוא אומר היחיד שהצליח להיכנס אל האי-וודאות ולצאת בשלום זה רבי עקיבא.
שנאמר עליו שהוא נכנס בשלום, ויצא בשלום.
והרמב"ם מפרש שלום לא מלשון "peace" אלא מלשון "שלימות".
והוא אומר רמב"ם, מהי השלימות של רבי עקיבא?
הוא אומר רבי עקיבא הגיע לדרגת השלמות הגבוהה ביותר שניתן בכלל להגיע אליה.
זאת אומרת הרמב"ם, מהי השלמות של רבי עקיבא?
אני מהדד כאן את התרגום של מיכאל שוורץ, התרגום הגדול והחשוב של מיכאל שוורץ לרמב"ם, שהוא כתב בערבית, הוא אמר שהשלמות של רבי עקיבא היא פסגת השלמות האנושית שידע "לעמוד במקום הספק".
תחשבי על הביטוי הזה אפרת.
לעמוד במקום הספק.
יש ספייס מטר על מטר שקשה לעמוד בו, קשה לשהות בספק.
זה הקול שאת מזהה אצל אנשים, זה הקול השבור.
אפרת: זה הרעד בקול.
ד"ר גודמן: זה הרעד בקול.
אפרת: המקום של הספק, זה ממש פיזית ליטרלי, המקום של הספק זה הרעד הזה בכל.
ד"ר גודמן: נכון.
דילמות בינאריות יוצרות אשליה של ודאות.
דילמות טרגיות מחייבות אותנו להתעלות מעל הבינאריות, לשלמותו של רבי עקיבא, עליו השלום.
לעמוד במקום הספק ולא להוליך את עצמך שולל, שיש כאן ודאות, שיש כאן טוב לעומת רע.
לא אנחנו ב-Location, במקום של הספק, במקום שבו אנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים.
זאת העמידה, זאת הצניעות שהעמידה מול דילמה טרגית מעניקה לנו, ואפרת אני מקווה שהיא משנה אותנו.
כי זו התנסות דרמטית שיש לה כוח טרנספורמטיבי.
אפרת: ואולי זה הזמן לנסות להבין את מה שאמרת קודם, על כך שההמשגה המחודשת של הדילמות האלה לא כבינאריות, אלא כטרגיות, יש פה כוח מרפא.
ד"ר גודמן: כי אני מאמין שכל הדילמות שאנחנו מנהלים הם דילמות טרגיות.
הם פשוט דילמות טרגיות שמתחפשות לדילמות בינאריות.
הדילמה של מדינת רווחה מול שוק חופשי, זאת דילמה טרגית.
הדילמה של השטחים, של הביטחון שלנו מול זכויות האדם שלנו, זאת דילמה טרגית.
הדילמה של צמיחה של המשק מול הקיימות ואיכות הסביבה, איך שלא מסובבים את זה, זאת דילמה טרגית.
ואת יודעת מה, אפרת, הדילמה של כנסת חזקה מול בית משפט עליון חזק, הדילמה שקרעה את החברה הישראלית תשעה חודשים.
אפרת: שעליה דיברנו כמעט כל עונה שלוש.
ד"ר גודמן: זאת דילמה טרגית.
תארי לך אפרת, שאלו שתומכים ברפורמה של יריב לוין, היו באים ואומרים שהחלשת בית המשפט העליון אכן מותירה את האזרחים את הזכויות שלהם והחירויות שלהם פחות מוגנים, וזה דבר רע. פשוט להחליש את הכוח של הבוחר, זה יותר רע. תראי לך שככה הם היו נשמעים.
או תארי לי לך שהמתנגדים להפיכה היו אומרים, המצב הזה שהבוחר מרגיש שאין לו כוח זה רע, אבל להותיר אזרחיות ואזרחים שהזכויות שלהם והחירויות שלהם לא מוגנות על ידי בית משפט עצמאי, זה הרבה יותר רע. תארי לך שככה זה היה נשמע.
שני הצדדים היו יכולים להיפגש, להקשיב ואולי אפילו, סליחה, לא אולי, אני בטוח שבמקרה כזה הם היו יכולים להגיע לפשרה ולהסכמה רחבה.
אבל אנחנו מספרים לעצמנו סיפור אחר. אנחנו מלבישים דילמות טרגיות בלבוש בינארי.
כשהייתי ילד, אפרת, אני גדלתי בירושלים בשכונה שהיה בית כנסת שהלכנו אליה, המשפחה שלי, שהיה בית כנסת מאוד גועש מבחינה פוליטית.
היו בו ימין והיה בו שמאל והיה בבית כנסת שלנו התפלל אבי רביצקי, שהוא נדמה לי שבזמנו בשנות ה-80 הוא היה האייקון של השמאל הדתי.
וגדלתי על ההגדה הבאה, שכשפינו, אגב, הוא היה הרבה דברים, אבי רביצקי, והוא היה גם בעל קורא, גם חז"ן, גם בעל קורא, דמות באמת רבת מימדים.
אפרת: ותרתי משמע, הוא גם היה אחד המועמדים של תנועת מימד.
ד"ר גודמן: נכון, נכון, והוא היה פיסניק, הוא היה אדם שחלם על שלום.
וכשפינו את ימית כחלק מימוש הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים, זה היה היום הגדול שלו, היום שבו החלום שלו מתגשם, הוא קרא באותה שבת בכנסת את ההפטרה.
אני לא יודע איזו הפטרה זו הייתה, אבל ההגדה שגדלתי עליה, שכשאבי רביצקי קרא את ההפטרה, באותו שבוע שבו פינו את ימית, הוא קרא את ההפטרה בטעמים של מגילת איכה.
בניגון של תשעה באב. ואנשים אמרו לו, היי, למה תשע באב?
זה היום הגדול שלך, אתה צריך לחגוג את זה.
אפרת: זה היום הגדול שלך.
ד"ר גודמן: אבל רביצקי ניסה להגיד משהו.
היום שבו הוא מגשים את החלום הגדול שלו של שלום, זה לא יום גדול, זה יום כואב, זה יום טרגי, זה יום שבו מפנים יהודים מהבתים שלהם, זה יום שבו מפרקים יישובים.
ככה נראה אדם שהבין שהדילמה היא לא בינארית, היא טרגית.
החלום מתגשם והוא באבל.
על מה?
על זה ש…
על המחיר שמשלמים עבור הגשמת החלום.
אפרת: אבל אתה יודע, אנחנו צריכים להיזהר, לא לעשות, לא לחתור בדיוק במה שאנחנו אומרים שחטאנו עד עכשיו.
זאת אומרת, אם עד עכשיו בעצם אנחנו הולכים עם משקפיים בינאריות, ודרכם אנחנו מסתכלים על המציאות, ופשוט קוראים בינאריות אל תוך המציאות, צריך גם להיזהר ולא לעשות את ההפך. לא להרכיב משקפיים טרגיות, ופשוט להתבונן על המציאות, ולראות בכל דילמה, מסביבנו דילמה טרגית, כי אני כן חושבת שיש דברים שהם עדיין בינאריים, ואני חושבת שגם את הדבר הזה גילינו בשבעה באוקטובר, יש עדיין בעולם טוב ורע.
ד"ר גודמן: החמאס?
אפרת: יש נכון ולא נכון.
ד"ר גודמן: החמאס זה רוע מוחלט. עשינו על זה פרק, והמאבק בחמאס זה טוב, נכון, את צודקת.
אפרת: יש, אנחנו צריכים בעיקר להוריד משקפיים ולהתבונן במציאות כמות שהיא.
ד"ר גודמן: נכון, לא לתת לאף עדשות מנטליות מונופול על התודעה שלנו.
אפרת: נכון.
ד"ר גודמן: ואז תרשי לי לרכך את מה שאמרתי קודם.
אמרתי, כל הדילמות שלנו דילמות טרגיות, אני מרכך, אני מסייג, אני חושב שרוב הדילמות שאנחנו מנהלים הם דילמות טרגיות שמחופשות לדילמות בינאריות.
ואגב, מי מסתיר לנו את האופי הטרגי של כל דילמה שאנחנו ניגשים אליה?
אפרת: אנחנו בעצמנו.
ד"ר גודמן: אנחנו עצמנו.
המיינד שלנו שמהנדס את המציאות באופן בינארי כל הזמן.
אפרת: תראה, אבל זה לא רק המיינד שלנו, והאבולוציה, ומלאני קליין והכול, אני גם חושבת שבאיזשהו מקום, זה איזשהו צורך.
זה איזשהו צורך לספר לעצמנו שהדילמה היא בינארית, ושיש טוב ויש רע, כי זה נורא מפחיד ומאיים לעמוד מול סיטואציה שבה אתה יודע שאין לה סוף טוב.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: ושהמקסימום שאתה יכול לייחל עבורו, זה לשפר קצת את המציאות.
זה נורא מפחיד, זה נורא מאיים, אבל זה ההבדל בין להיות ילד ללהיות מבוגר.
ד"ר גודמן: נכון, ותחשבי כמה זה מרפא, אפרת.
אם אנחנו בעקבות המלחמה, זה בעקבות ההתנסות שלנו עם דילמות טרגיות, נוכל לזהות את האופי הטרגי של שאר הדילמות שלנו, ואם זה נכון מה שאמרנו, שהאופי של הדילמה קובע את האופי של המחלוקת, התנסינו עד עכשיו באשליה של דילמות בינאריות, שהופכות למחלקות בינאריות, שמקטבות את החברה שלנו.
אבל אם אנחנו נחזור אחורנית, ונגיע לאותם הכרעות בדילמות, הימין יישאר, ימין, השמאל יישאר, הכול בסדר.
יש לי הרגשה שאנחנו נגיע לאותן הכרעות, אבל נחווה את ההכרעות האלה כהכרעות טרגיות.
בחרנו ברע על פני רע אחר, פחות רע, יותר בעל הכלה, יותר חכם, יותר אפקטיבי, יותר פרגמטי, יש שם הרבה שיקולים, אבל כשאני יודע שבחרנו ברע על פני רע ולא בטוב על פני רע, כשאני ניגש למישהו אחר, גם בשאלות אחרות, אנחנו נוכל להקשיב לו, שהוא מבטא בקול שלו את הקול שיש גם בתוכי.
זאת אומרת, אם אופי הדילמה קובע את אופי המחלוקת, אם נתנסה בשאר הדילמות שלנו כדילמות טרגיות, המחלוקות יהיו טרגיות, כתוצאה מכך החברה תהיה פחות משוסעת ויותר מקשיבה ויותר בדיאלוג.
אפרת: כלומר, הטרגדיה שאנחנו נמצאים בתוכה היא אסון, אבל היכולת לחשוב בצורה טרגית היא אולי הזדמנות.
ד"ר גודמן: היא הרפואה.
(שיר) יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד
זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאוד
יש אדם רואה הכל באפלה קודרת
זו אותה המחלה רק בצורה אחרת
אל תרכיבו משקפיים
לא קודרות ולא שמחות
הסתכלו נא בעיניים
בעיניים פקוחות
אפרת: אני אפרת שפירא רוזנברג וזה היה עוד פרק בעונת מגויסים של מפלגת המחשבות.
[קרדיטים]
(שיר - המשך)
אל תאמרו אנחנו עוד בארץ רק מיעוט
דווקא פה אולי מוצדקת האופטימיות
אל תאמרו ציון רקדי ומזמורים הנעימי
דווקא פה מוצדק מעט הרגש הפסימי
אל תרכיבו משקפיים…
ידיעות והסברות קבל מן העתון
אך אצלנו בוא קבל זריקה של מבסוטון
את הרע צריך לראות כדי להלחם בו
על הטוב צריך לשמור בכדי להתנחם בו
אל תרכיבו משקפיים…
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments