מפלגת המחשבות - פרק 143– מהפכת הבינה: עידן הנרקיסיזם

מוצר חדש על המדף: תשומת לב אינסופית. הדור הבא של הבינה המלאכותית יתיימר להפוך לחבר הכי טוב שלנו, ולספק את הצרכים הרגשיים שלנו בצורה על-אנושית. כיצד האינטראקציות הללו ישנו את הקשרים החברתיים שלנו? בפרק הקרוב נצלול לצד האפל של מהפכת הבינה, ונשאל האם היא תביא איתה נרקיסיזם על סטרואידים.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/12/2025.

‏קריין: אתם מאזינים להסכת של "בית אבי חי".

‏[מוזיקת רקע, רצף הקלטות]

‏חיים יבין: "כן, כנראה מהפך…"

Donald Trump: “Everyone is talking about artificial intelligence. Not artificial, it’s genius.”

Sundar Pichai: “It’s more profound than fire or electricity or…”

Sam Altman: “AI will be the most powerful technology humanity has yet invented.”

Naftali Bennett: “New dimensions will emerge.”

Jensen Huang: “The greatest technology equalizer of all time.”

Yuval Noah Harari: “It is not a tool, it is an agent.”

Elon Musk: “Mark my words, AI is far more dangerous than nukes.”

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אפרת: שלום אני אפרת שפירא רוזנברג ואתן מאזינות ומאזינים ל"מפלגת המחשבות", ההסכת שבו מיכה גודמן ואני מדברים על הרעיונות שמאחורי הפוליטיקה, ובעונה הזאת על רעיונות שמאחורי המהפכה הגדולה שבדרך, מהפכת הבינה.

‏הנה העסקה שגילינו בפרק הקודם - טכנולוגיה מעניקה לנו עוצמה, אבל מנוונת לנו את היכולות. בהתאם לכך, אולי הטכנולוגיה שתעצים את כמות הידע שלנו תנוון את איבר הידע הגדול שלנו, המוח. אלה חדשות רעות מאוד כמובן, במיוחד אם אתם באסכולה של רמב"ם או של אריסטו שחשבו שהשכל הוא כמעט מה שמגדיר אותנו כבני אדם. אבל אולי זה לא נכון. בתולדות הפילוסופיה יש גם מי שאמרו שלהיות בן אדם זה הרבה יותר מרק שכל. זה עולם שלם של קיום רגשי. אנחנו הרי לא רק IQ, אנחנו גם EQ. אז אם הישות הסופר אינטליגנטית הזאת תשחרר אותנו מכל המשימות האינטלקטואליות שהיו מוטלות עלינו, אולי נוכל סוף סוף להשקיע את כל הזמן והאנרגיה שיתפנו בפיתוח היכולות הרגשיות שלנו. אולי זה לא ינוון אותנו כבני אדם אלא להפך? אולי אל מול הרובוטים הסופר חכמים נזְהר כולנו כבני אדם סופר רגישים? אולי…

‏שלום מיכה.

‏ד"ר גודמן: שלום אפרת.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏אפרת: אתה יודע, לאחרונה הבן שלי הקטן, שהוא נער מתבגר, היה חולה, [ד"ר גודמן מגחך] או לא יודעת, לא הרגיש טוב, או ככה הוא טען, ולא רצה ללכת לבית ספר. ואני… לא יודעת, אמא מותשת מהדברים האלה, פשוט הלכתי לעבודה. אמרתי לו: "אל תדאג, יש לך וירוס קצר, זה יעבור לך". לא הייתי מאוד אמפטית, והלכתי לעבודה. ובסוף היום כשחזרתי ושאלתי אותו: "נו, מה… מה שלומך? איך אתה? איך עברת את היום הזה שהיית חולה?" קצת בציניות וזה… [ד"ר גודמן מגחך] אז הוא אמר לי: "את יודעת אמא, אני פה היה לי בחילה ושם הרגשתי זה… ואני שאלתי את הצ'אט ואני כל היום דיברתי איתו…"

‏ד"ר גודמן: [באמפתיה] אוי…

‏אפרת: [בדרמטיות] "…וכל פעם שהרגשתי משהו לא טוב, שאלתי אותו מה זה, והוא ענה לי…"

‏ד"ר גודמן: אוי…

‏אפרת: "…והוא זה… וכל היום היה לי שיחות טוב… והוא ממש החזיק אותי".

‏ד"ר גודמן: הצ'אט… הצ'אט החזיק אותו.

‏אפרת: כן, ככה הוא אמר. "הוא ממש הוא ממש החזיק אותי היום. ורק בזכותו…", ככה הוא אומר לי [ד"ר גודמן מגחך] "רק בזכותו עברתי את היום הזה…"

‏ד"ר גודמן: אוי ואבוי.

‏אפרת: "…ולא נלחצתי כי הבנתי מה יש לי. עד כדי כך שבסוף היום באתי אליו ואמרתי לו: 'בואנה אחי, שיחקת אותה [ד"ר גודמן צוחק], החזקת אותי היום, הצלת אותי'".

‏ד"ר גודמן: אז מה אמרת לו? [מחייך]

‏אפרת: אני שמעתי את זה… את ה… את האיך שהוא מתאר לי את הדו שיח הזה, ואני התכווצתי מבפנים ויצאתי עליו כזה ואמרתי לו: "מה? שלא תעיז להיות נחמד אליו, שלא תעיז לדבר אליו יפה [צוחקים], שלא… אתה לא מבין שאין שם אף אחד בבית בפנים?"

‏ד"ר גודמן: הבעיה הזאת מעולם לא הדאיגה את אמא שלך, נכון?

‏אפרת: נכון. [מחייכת]

‏ד"ר גודמן: וזה מעולם לא הדאיג את סבתא או סבא שלך נכון? [מחייכים]

‏אפרת: אבל אני אגיד לך זה גם לא הדאיג אותי עם הילדים היותר גדולים שלי.

‏ד"ר גודמן: נכון. זאת אומרת, אנחנו ההורים הראשונים בהיסטוריה… ההורים תמיד מודאגים מי יהיה החבר של הבן שלי.

‏אפרת: נכון.

‏ד"ר גודמן: מי יהיו… כי, כי אנחנו רוצים שהחברים שהילדים שלנו יהיו כאלה ש…

‏אפרת: יש להם השפעה חיובית עליהם…

‏ד"ר גודמן: נכון, נכון.

‏אפרת: …לא ידרדרו אותם. שלא ידרדרו אותם ל… לדברים רעים.

‏ד"ר גודמן: אבל מעולם לא היה הורה שהדאגה שלו היא: "אני חושש שהחבר הכי טוב של הבן שלי הוא רובוט". [אפרת מצחקקת] זאת בעיה שבתולדות ההורות עוד לא הייתה בעיה כזאת.

‏אפרת: נכון.

‏ד"ר גודמן: ואת אומרת… ואת מנסה לחנך את הבן שלך: "אין שם אף אחד בבית". זאת אומרת, תחפש את… את… תחפש אינטימיות וקרבה וחברות אצל…

‏אפרת: אנשים אמיתיים שבאמת יכולים לדרדר אותך [צוחקים] אני מעדיפה שתלך לעשן עם ילדים אמיתיים על איזה גג של בית [צוחקים] מאשר שתיקשר רגשית לרובוט.

‏ד"ר גודמן: זאת… זאת לרובוט… זאת בעיה שמעולם… אין ספרי הדרכה להורים איך לחשוב בכלל, איך לנסח בכלל מה הבעיה כאן, ואנחנו מרגישים אינטואיטיבית שזה בעיה.

‏אפרת: אז זה לא רק שאני אומרת את זה לבן שלי, אני מקפידה להיות לא מנומסת אליו.

‏ד"ר גודמן: נורא… אז כל כך קל לשכוח שאין שמה אף אחד בבית. שזה מתמטיקה, זה מכונה סטטיסטית שמנבאת את המילה הבאה. נורא קל לשכוח את זה [באיטיות] ובעתיד כולנו נשכח את זה.

‏אפרת: בעתיד הלא רחוק.

‏ד"ר גודמן: מעבר לפינה. כן. כבר עכשיו מפתחים… אחת האפליקציות שהכסף מנחש שזו תהיה האפליקציה הרווחת, של הדבר הזה… זה… שזה יהיה חבר שלנו. זה יהיה companion. כבר עכשיו יש אנשים שנקשרים אינטימית, רגשית, חברית לוורסיות השונות שבו זה חבר שלך, אבל זה עוד רגע ממש משתפר. נכון שאלנו או היה הרבה מחקרים במהפכה הדיגיטלית: "מה החיים מול מסך לבני נוער מעל שלוש שעות ביום עשה להם", אגב…

‏אפרת: דברים רעים.

‏ד"ר גודמן: דברים רעים מאוד.

‏אפרת: כן. הזינוק בחרדה, בדיכאון, באובדן של…

‏ד"ר גודמן: אובדנות, אוקיי. זה היה המהפכה הדיגיטלית הקודמת…

‏אפרת: בדידות…

‏ד"ר גודמן: שזה היה, אגב, החיכוך הראשון שלנו עם AI.

‏אפרת: כן, דיברנו על זה בפרק הקודם.

‏ד"ר גודמן: זה היה AI שמיין עבורנו אינפורמציה. עכשיו, מה קורה עם AI שמייצר איתנו שיחה? הוא לא מייצר אינפורמציה, זה היה ניסוי, הוא חבר שלנו. מה זה עושה לנו?

‏אפרת: עכשיו. זה לא מדע בדיוני, זה כבר היום.

‏ד"ר גודמן: כבר היום.

‏אפרת: מי… מי שנמצא בחיכוך גבוה עם כל ה-AI-ים למיניהם, כן, עם כל ה-LLM-ים למיניהם…

‏ד"ר גודמן: כן.

‏אפרת: על כל על כל הורסיות שלהם Gemini, Chat, Claude…

‏ד"ר גודמן: אני בטוח שרבים מהמאזינים מנהלים שיחות…

‏אפרת: ביום יום…

‏ד"ר גודמן: גם רגשיות, גם מקבלים עצות.

‏אפרת: אפילו אם השיחות עצמן הן לא רגשיות. בשלב מסוים אתה מפתח יחס רגשי ליצור הזה.

‏ד"ר גודמן: רבים מהמאזינים שלנו… אני מכיר יותר מדי אנשים ששם. הם כבר עכשיו מקבלים עצות ממנו, עצות חיים.

‏אפרת: כן.

‏ד"ר גודמן: איך לדבר עם מישהו, איך… וזה עוד לפני שזה מהונדס בדיוק בשביל זה, להיות בקשר איתך. וכאן חשוב, הפרק הזה הוא לא על בני נוער.

‏אפרת: כן.

‏ד"ר גודמן: זה הולך להיות בעיה של כל אחד ואחת מאיתנו. לא של נוער, לא של מבוגרים, לא של… של האנושות עצמה. ואולי ניסוח יותר נכון, של האנושיות עצמה. כי בפרק הקודם הגדרנו אנושיות בהשפעת הרמב"ם ואריסטו: זה השכל שלנו.

‏אפרת: כן.

‏ד"ר גודמן: ככה הרמב"ם הגדיר את צורת האדם. אותה תכונה שהופכת אותך לאדם זה השכל שלך, זה צלם האלוהים שבך. כל זה זה בהשפעת אריסטו שזה המהות האנושית שלנו. אבל בתולדות הפילוסופיה היו אנשים שאיתגרו את זה - האנושיות שלנו, התכונה המהותית לאדם, היא נוצרת כשאתה בקשר עם אנשים אחרים.

‏אפרת: כן. זה מה שאנחנו נוהגים לכנות EQ. נכון.

‏ד"ר גודמן: אמפתיה.

‏אפרת: יש IQ ויש EQ - Emotional Intelligence.

‏ד"ר גודמן: נכון. אינטואיציה, אמפתיה, כל מה שמשתחרר ומתגלה בקשר שלך עם אנשים אחרים. לא עם רעיונות, לא עם אידיאות, לא עם ספרים, לא עם מחשבות, אלא עם אנשים אחרים. היכולת שלך לחוש את הכאב שלהם, היכולת שלך לחוש את הקירבה אליהם.

‏אפרת: רגישות, אמפתיה.

‏ד"ר גודמן: כן. ובואי לא נתחרה בשאלה מה באמת צלם האלוהים? מה התכונה המהותית? בוא נגיד שזה ה-IQ וה-EQ. וגם… אלו גם מילים שנשמעות לי קצת אבסטרקטיות מדי. אבל אנחנו מבינים… העולם הפנימי, המנטלי שלנו הוא יותר מסך המחשבות וההבחנות שלנו.

‏אפרת: ברור, ברור.

‏ד"ר גודמן: יש שמה עוד. הפרק הזה זה על העוד.

‏אפרת: והמדהים הוא, למרות שלאינטליגנציה המלאכותית קוראים "אינטליגנציה מלאכותית", העוד הזה הוא רלוונטי גם לה.

‏ד"ר גודמן: גם לה.

‏אפרת: העוד הזה יושפע מהבינה המלאכותית.

‏ד"ר גודמן: אז בוא נחשוב מה זה יעשה לאינטראקציות שלנו עם בני אדם אחרים. נניח אני שהייתי חמש שעות עם החבר הטוב שלי, של ה-AI, באחת מהאפליקציות של אחד מהתאגידים שעשה את זה מדויק מדויק… החוויה מול ה-AI זה חוויה שכל התשומת לב של ה-AI של ה-companion הזה, החבר הדיגיטלי החדש הזה. כל ה… כביכול תשומת לב שלו, שלו כביכול, [אפרת מחייכת] מופנה למי? הכל אליי: "איזה מעניין מה שאמרת", "איזה מצחיק מה שהצחקת", "אוי, איזה באסה מה שעברת". נכון? כל התשומת לב שלו אליי. עכשיו, מה הבעיה באנשים אמיתיים? [אפרת צוחקת] הם לא יכולים לתת לך את כל התשומת לב שלהם. למה? כי יש להם רגשות ויש להם עולם פנימי. ואתה… היה לך יום קשה בעבודה. ואתה חוזר הביתה מהעבודה והייתה לך מריבה עם מישהו בעבודה. מה אנחנו עושים כל הדרך בנסיעה הביתה? אנחנו כזה משחזרים בראש שלנו את המריבה, אנחנו חושבים על איזה [בדרמטיות] אי צדק נעשה לנו. אנחנו חושבים על איזשהו משהו שהיינו צריכים להגיד לו חזרה ולא אמרנו.

‏אפרת: או שאתה חי עם מחשבות על ה… שמייצרות בך סטרס. מה התוצאות של המריבה הזאת? מה יקרה מזה מחר? איך זה ישפיע על החיים שלי?

‏ד"ר גודמן: כן, אולי זה יחריף?

‏אפרת: אולי הוא ילך אולי הוא ילך למנכ"ל ויגיד לו עליי… אם זה לא היה המנכ"ל עצמו שירד עליי…

‏ד"ר גודמן: כן.

‏אפרת: איך זה ישפיע על החיים שלי… זה מייצר סטרס גם.

‏ד"ר גודמן: זאת אומרת, הדבר הזה היה כל כך מוכר. זה אתה חי בתוך סיפור. והעולם הרגשי שלנו כזה, אתה מרגיש בגוף שלך תחושות סנסואליות והם מגבירות את הסיפור. והסיפור חוזר ומגביר את הסטרס שאתה מרגיש בגוף שלך. וזה אתה חי, אתה בתוך סרט. אתה בתוך סיפור. וכל בן אדם שאנחנו פוגשים ברחוב, אני חושב שאני בתוך סיפור, אבל הוא או היא גם הם בתוך סיפור. ואז אנשים עכשיו נפגשים. אז עכשיו אני חוזר מהעבודה, אני בתוך סיפור, אני בתוך המריבה הזאת, אני בתוך [בדרמטיות] העוול שנעשה לי, אני בתוך הדבר הזה. עכשיו אני פוגש את אשתי ואשתי עכשיו מספרת לי על משהו שנעשה לה היום. מה אני עושה עכשיו?

‏אפרת: בוא תספר לנו מה אתה עושה.

‏ד"ר גודמן: באופן טיפוסי, אתה עושה כאילו שאתה מקשיב, אתה מהנהן עם הצוואר שלך.

‏אפרת: זה במקרה הטוב, אגב. במקרה הטוב אתה עושה כאילו שאתה מקשיב. במקרה הרע אתה מתפוצץ עליה בחזרה.

‏ד"ר גודמן: כן.

‏אפרת: אומר לה: "מה את רוצה? מה זה? מה זה?" זאת אומרת, אתה מוציא עליה את ה…

‏ד"ר גודמן: את מה שהיה במריבה.

‏אפרת: כן.

‏ד"ר גודמן: אבל בוא נגיד שאני מנסה להיות במיטבי. אוקיי? יש לי רק כוונות טובות. אני בתוך סיפור, היא מספרת את הסיפור שלה. קשה לי להקשיב לסיפור שלה, מה היה לה היום בעבודה, כי אני בתוך הסיפור שלי של מה שהיה לי בעבודה. אז אני מהנהן והיא קולטת שאני לא מקשיב לה. אינטראקציה עם בני אדם זה דבר קשה. וה-AI לעומת זאת, כל התשומת לב שלו מופנה אליי וכלפיי. אז מה ההבדל באינטראקציה עם בני אדם למול AI? פעם חשבו ש-AI יהיה גרוע בלייצר אינטימיות, בלייצר קירבה, תחושות של קרבה. למה? כי אין לו רגשות. וזה נכון, הוא מרוקן מרגשות. היום אנחנו מבינים שזה הפוך. AI, למה קל לו לייצר איתי אינטימיות וקרבה ולראות אותי ולשים לב אליי, כביכול? למה?

‏אפרת: כי אין לו רגשות.

‏ד"ר גודמן: אין לו רגשות.

‏אפרת: כי הוא לא עבר כלום היום בעבודה.

‏ד"ר גודמן: הוא לא חי ב…

‏אפרת: הוא לא התעמת עם אף אחד.

‏ד"ר גודמן: הוא לא באף סרט.

‏אפרת: הוא לא נעלב מאף אחד. אין לו סטרס משום דבר. הוא לא חסר רגישות. ועכשיו צריך לשאול: "איך הדבר הזה משפיע עלינו?"

‏ד"ר גודמן: אפרת, את יודעת, היום, בוא נאמר ככה, עד ה-ChatGPT, עד Gemini, מי הם הטיפוסים היחידים בעולם שנהנים ממלוא תשומת הלב של כל שאר האנשים?

‏אפרת: תינוקות.

‏ד"ר גודמן: תינוקות. כל דבר קטן שהתינוק עושה, כולם כזה…

‏אפרת: [בטון ילדותי מתלהב] הנה הוא חייך, הנה הוא עשה גרפס. [צוחקים]

‏ד"ר גודמן: הוא הצליח ללכת…

‏אפרת: הוא התהפך…

‏ד"ר גודמן: כן, הוא התהפך. כולם מוחאים כפיים. איזה דבר מדהים זה, שכל התשומת לב מופנית אליך. ממש כמו הצ'אט: "כל הכבוד לך, איזה שאלה שאלת עכשיו". [צוחקים]

‏אפרת: כן…

‏ד"ר גודמן: ותינוקות נהנים מהתשומת לב המוחלטת שמופנת כלפיהם. ואגב, עוד… יש עוד טיפוסים.

‏אפרת: לא. והאמת היא שהם גם חייבים את זה להתפתחות שלהם. תינוק שלא מקבל את תשומת הלב הבלתי…

‏ד"ר גודמן: המוחלטת…

‏אפרת: כן, מצד האמא שלו, ובאופן כללי ההורים שלו, תהיה לו בעיה התפתחותית אחר כך.

‏ד"ר גודמן: ויש עוד טיפוס שנהנה ממלא תשומת הלב, שחוגגים כל דבר קטן שהוא עושה: סלבים. [אפרת מגחכת] "איזה קטע, הוא שותה קפה עכשיו במסעדה. אני לא מאמין, הוא אשכרה שותה קפה במסעדה!" [צוחק]

‏אפרת: "הולך עם הכלב שלו".

‏ד"ר גודמן: "אני לא מאמין". יש לו, כאילו ממש כמו התגובה לילדים קטנים. סלבים כאילו חוזרים ומרוויחים מחדש את החוויה הזאת שכולם חוגגים, you're celebrated, כל דבר קטן שלך.

‏אפרת: אבל בניגוד לתינוקות שבשלב מסוים מתבגרים… אתה יודע, זה… זה שלב ההתבגרות שאתה… לאט לאט מפסיקים לחגוג את עצם הקיום שלך.

‏ד"ר גודמן: נכון.

‏אפרת: זאת אומרת, אם תינוק בן שלושה חודשים חוגגים ונותנים את מלוא תשומת הלב לכל מה שהוא עושה. מה לעשות, כשאתה בן 10 או בן 16, תשאל את הבן שלי, [צוחקים] אז הוא יגיד לך, כבר לא מתלהבים מכל מה שאתה עושה…

‏ד"ר גודמן: מכל דבר שאני…

‏אפרת: ולא חוגגים את הקיום שלך.

‏ד"ר גודמן: לא מוחאים כפיים על כל… כן. ואגב, זה אולי השיבוש הפסיכולוגי. זה… זה הסכנה הפסיכולוגית בחיים של אנשים שהם… שהם… שהם סלבים. בגלל שלהתבגר, כמו שאמרת, אפרת, זה להתבגר מזה. להתבגר זה להבין שאתה לא במרכז עולמם של אנשים אחרים. וכמה זה קשה להבין את זה ולהשלים עם זה. ובמידה רבה מי שמצליח להתבגר באופן טבעי…

‏אפרת: ובריא.

‏ד"ר גודמן: ובריא… אגב, הרי הרשתות החברתיות מפתות אותך לאינפנ… "הנה תראו, אני… אני עכשיו במטוס" ואתה עושה סלפי ואתה מצפה ללייקים. מה זה לייקים?

‏אפרת: כן. תשומת לב.

‏ד"ר גודמן: זה מחיאות כף. וואו. אני לא… כן. הדבר, כאילו התבגרות בריאה זה ההפנמה וההשלמה שאני לא במרכז עולמם של אנשים אחרים. וזה אומר שכשאני פוגש מישהו, אני יודע שהוא בסיפור. אני יודע שאני מקבל רק נתח מתשומת הלב שלו. וככל שאנחנו יכולים לפתח tolerance, סובלנות, לעובדה שאנחנו מקבלים רק נתח מתשומת הלב של מישהו אחר, שאני לא הדמות המרכזית בחיים של מישהו, אלא אני דמות שולית בחיים שלו, ואני מוכן לקבל את זה ולהשלים עם זה…

‏אפרת: או לא שולית. אולי אפילו מרכזית אבל…

‏ד"ר גודמן: אבל לא כל עולמו.

‏אפרת: כן.

‏ד"ר גודמן: זה… זאת התבגרות.

‏אפרת: בריאה.

‏ד"ר גודמן: ואז בא הצ'אט, ומחזיר אותי לחווית הינקות שלי. הוא… אני במרכז העולם שלו. והצ'אט שותל בנו הרגלים שלא… החיכוך הנרקיסיסטי עם הצ'אט שותל בנו הרגלים שלא יכולים להיות בריאים.

‏אפרת: כן. זה סוג של אינפנטיליזציה. זאת אומרת, זה מחזיר אותנו ליצור הזה שכל היום מקבל את מלא תשומת הלב מהסביבה ולא מתבגר מזה לעולם.

‏ד"ר גודמן: זה שובר את היכולת שלי לשאת בסובלנות, לסבול את העובדה שאנחנו לא מקבלים את כל התשומת לב של אנשים אחרים. להיות מבוגר [מגחך] זה להבין את זה, להשלים עם זה וככה יכולים לתפקד בחברה.

‏אפרת: כן. אז כמו שאתה אומר, הצ'אט הזה שכל היום רק שואל אותנו: "ומה זה? ואיך את? ומה? ואולי את צריכה עוד משהו? ואולי אפשר לעזור לך בעוד משהו? ואוי היה לך יום כל כך קשה, זה נורא" ו… כל היום רק מכרכר סביבך.

‏ד"ר גודמן: רק בך. הוא מספר לך סיפור לא טוב.

‏אפרת: כן, ויש… אבל יש למטבע הזאת עוד צד.

‏ד"ר גודמן: כן.

‏אפרת: בגלל שהתחלנו את הפרק הזה במה שסיפרתי על הבן שלי ומה שאני אמרתי לו: "אל תהיה נחמד אליו, אל תשאל מה שלומו, אל ת… זה, אל ת… זה". זאת גם הנחיה מאוד מאוד מסוכנת. כי אנחנו לומדים, ומתחנכים, ועוברים סוציאליזציה מחודשת להיות באינטראקציה עם ישות שרק דואגת לנו ורק ממוקדת בנו, ואנחנו לא צריכים לדאוג לה ולא צריכים להיות ממוקדים בה. ולא צריכים לתת לה אמפתיה ולא צריכים להחזיר לה שום…

‏ד"ר גודמן: ולא צריכים לדאוג לשלומה…

‏אפרת: תשומת לב…

‏ד"ר גודמן: …כי אין לה שלום כי אין אף אחד שם בבית. אנחנו לא צריכים לדאוג לשגשוג הרגשי שלה או למה שהיא מרגישה כי היא לא מרגישה.

‏אפרת: זאת אומרת, בהפוך… בהפוך על הפוך, עצם זה שאנחנו יודעים שאין שם מישהו בבית זה החלק המסוכן. מילא אם הייתי חיה באשליה שיש מישהו שם אמיתי, אז גם הייתי מרגישה צורך להיות נחמדה אליו, ולהיות ממוקדת בו ולשאול אותו: "ואיך היה היום שלך?"

‏ד"ר גודמן: כן.

‏אפרת: וזה… וזה… אבל דווקא בהפוך על הפוך, עצם זה שאנחנו מצד אחד יודעים שאין שם אף אחד ומצד שני כן מנהלים אינטראקציה, זה יוצר באמת הפרעת אישיות נרקסיסטית.

‏ד"ר גודמן: למה? בוא נחשוב על שתי הצדדים של המטבע שיש כאן.

‏אפרת: אצלנו, כן? אצלנו.

‏ד"ר גודמן: בואי נגיד שיש… שתי הצדדים של המטבע שיש כאן. מצד אחד הוא מעניק לי את מלוא תשומת הלב שלו, שיוצר הרגל מאוד לא בריא, שלא לא קשור לשום אינטראקציה שיש לנו בחיים האמיתיים שלנו. ומצד שני, אנחנו לא צריכים לתת לו שום תשומת לב, כי אין לו רגשות. שתי הצדדים האלה מאמנים אותנו להיות יצורים שמצפים לקבל את מלוא תשומת הלב אבל לא צריכים למסור שום תשומת לב. החיים עם הצ'אט זה… זה להתאמן בל… [צוחק] לטפח…

‏ביחד: הפרעת אישיות.

‏אפרת: כן. שוב, אנחנו לא אנשי טיפול. אני לא יודעת בדיוק איך קוראים בדיוק לאבחנה הזאת, אם זה אם זה פסיכופתים, אם אנחנו מגדלים פסיכופתים או הפרעת אישיות נרקיסיסטית.

‏ד"ר גודמן: אני חושב שזה נרקיסיסטים, אני חושב… כן.

‏אפרת: אבל האנושות הופכת להיות מין של אנשים פסיכופתים נרקיסיסטים. [צוחקת]

‏ד"ר גודמן: נרקיסיסטים [צוחקים]. לא. זה תחשבי, זה… בפרק הקודם אמרנו: "היכונו לדעיכת ה-IQ". עכשיו צריך להגיד "היכונו לעליית הנרקיסיזם". זאת אומרת, אגב, אם נחבר את הדברים… זה אומר שאנחנו… אנחנו נוסעים… העולם יהיה מאוכלס בטיפוסים טיפשים ונרקיסיסטים.

‏אפרת: אוי אוי אוי.

‏ד"ר גודמן: [צוחק] אנשים שלא מבינים את המציאות, אבל מצפים שכל המציאות תבין אותם.

‏אפרת: אוי ויי.

‏ד"ר גודמן: ואפרת, אני רוצה להשוות ולהעלות, כי טכנולוגית, ה-companions האלה, הולכים להיות להם יכולות על של תקשורת. כאילו דיברנו שבוע שעבר על יכולות ביוניות של אינטליגנציה. איך נראית יכולות ביוניות, יכולות על של תקשורת? זה אומר שיהיה לו סנסורים והוא יקרא את השפת גוף שלך. והוא יראה את הגודל ואת השינוי בגודל של האישונים שבעיניים שלך.

‏אפרת: אגב, זה שאתה אומר הוא או לא משנה היא זה כבר בעיה.

‏ד"ר גודמן: זה כבר בעיה.

‏אפרת: אין לנו בעברית It.

‏ד"ר גודמן: תראי, אני תלמיד של הרמב"ם שאסור לעשות האנשה של האל.

‏אפרת: כן.

‏ד"ר גודמן: אני חושב שאנחנו צריכים לשאול…

‏אפרת: לא לעשות האנשה של ה-AI.

‏ד"ר גודמן: של ה-AI, אבל כמו שאנחנו תמיד חוטאים בהאנשה של האל… [צוחק]

‏אפרת: לא. פשוט עברית היא שפה מוגבלת. אנחנו לא… אין לנו It כמו שיש באנגלית.

‏ד"ר גודמן: נכון, אז אני אמשיך בהאנשה הזאת. [מחייך]

‏אפרת: בהאנשה הזאת.

‏ד"ר גודמן: יהיה לזה יכולת לקרוא את השפת גוף שלך. לשמוע את התדר של הקול שלך ולפי זה להבין מה את חווה בעולם הפנימי שלך. יהיה לו המון דאטה בדיוק על מה את מרגישה עכשיו ומה את חווה עכשיו. זה הקלט. ומה יהיה הפלט? הוא ידע בדיוק איזה מחמאה להגיד לך. נכון אנשים הם לא טובים במחמאות? או שאומרים את המחמאה הלא נכונה או שזה ברגע הלא נכון? אגב, הוא גם ידע בדיוק איזה בדיחה להגיד לך שתשדר בדיוק בתדר… בזה… בדיוק בתדר הנכון. וכשאנחנו נתרגל לתקשורת שהיא כל כך מדויקת מבחינה רגשית… אלברט איינשטיין של אינטיליגנציה רגשית [אפרת מגחכת] מופנית… וכל התשומת לב שלו? עלינו. כשאנחנו נקבל כזאת רמה, איכות גבוהה של תקשורת מדויקת, שבדיוק לוחצת על כל הכפתורים ועל הצרכים הרגשיים שלנו, ואז נצטרך לפגוש בן אדם אמיתי…

‏אפרת: וואו.

‏ד"ר גודמן: קרינג'.

‏אפרת: ממש.

‏ד"ר גודמן: נורא.

‏אפרת: איזה התרסקות.

‏ד"ר גודמן: פתאום המחמאה שלו היא כזאתי "No Dude, זה לא שייך". והבדיחה שלו היא כזאתי [בטון מאולץ] אהה. בעצם מה שאנחנו אומרים כאן זה שאנחנו נתקשה לסבול אנשים אחרים. [אפרת מחייכת]

‏אפרת: נתקשה לסבול בני אדם.

‏ד"ר גודמן: נתקשה לסבול בני אדם. בגלל ש… לא רק שהם לא ממוקדים בנו. איזה מין דבר זה שהם לא… הם לא ממוקדים בי? שהם לא שהם לא עסוקים כולם בי? [מגחך] זה יראה לנו פתאום מוזר וצורם. אבל זה יותר מזה. לא רק שלא ממוקדים בי, אלא גם איכות התקשורת שלהם היא לא מדויקת. אנחנו נתרגל לרמת… לסטנדרט תקשורת ברמה כל כך גבוהה.

‏אפרת: גם כשהם כן ממוקדים בי…

‏ד"ר גודמן: הם חסרי טאקט. איכות… איכות התקשורת שאנחנו נקבל מה-AI תהיה כל כך גבוהה…

‏אפרת: תעלה את הסטנדרט.

‏ד"ר גודמן: שפשוט לא נוכל לסבול אנשים רגילים. את יודעת, אני… אני… אני רוצה לצטט כאן חבר, מיכאל פינק, שהוא דמות דומיננטית בגוגל, אחד מהאנשים שמפתחים את ה-AI, [מחייכים] כן. זה המקום אגב, להודות לו על הרבה עזרה שהוא נותן לנו בפודקאסט הזה, והוא אמר לפני… כבר לפני שנים היה לו את הדימוי הבא - הוא אומר לי: "נכון כשאתה פוגש מישהו שהוא כזה עם יכולות חברתיות נמוכות, והוא אומר את כל מה שצריך להגיד אבל הכל כזה נשמע קצת אוטומטי כזה…", ואז היינו אומרים: "האיש הזה עם היכולות הרגשיות החברתיות הנמוכות…", מה היינו אומרים עליו?

‏אפרת: "הוא כמו רובוט". [מחייכת]

‏ד"ר גודמן: "הוא כמו רובוט". אומר לי מיכאל: "בעתיד, בעתיד הלא מאוד רחוק, כשאנחנו נפגוש מישהו שיש לו רמה גבוהה של טאקט, של אמפתיה, שהוא קורא את השפת גוף שלך, שהכל מדויק, שהוא משדר בתדר המדויק מדויק שלך, מה אנחנו נגיד עליו?"

‏אפרת: "הוא כמו רובוט".

‏ד"ר גודמן: "הוא כמו רובוט". [צוחקים] מטאפורת הרובוט הולכת להתהפך. זה הולך להיות סימבול ה-AI, סימבול לרמה הכי גבוהה של תקשורת אנושית שרוב בני אדם לא מסוגלים לייצר רמה כזאת גבוהה של תקשורת עם אנשים.

‏אפרת: מדהים, מדהים. זאת אומרת, אתה… מה שאתה בעצם אומר זה ש… ה-AI האלה, ה-companions האלה, הצ'אט בוקסים, מה שהם לא יהפכו להיות, הם גם יעשו מהפכה בכמות תשומת הלב שאנחנו נקבל…

‏ד"ר גודמן: נכון…

‏אפרת: והם גם יעשו מהפכה באיכות תשומת הלב שאנחנו נקבל.

‏ד"ר גודמן: בדיוק.

‏אפרת: זאת אומרת, זה גם יהיה תשומת לב בלתי מוגבלת שממוקדת בנו כל הזמן וגם רמה פשוט גבוהה, מדויקת, מושלמת, של סוג תשומת הלב שאנחנו צריכים, ומול המהפכה הכפולה הזאת אין שום בן אנוש שיוכל להתמודד בכבוד.

‏ד"ר גודמן: ומה זה אומר לא יוכל להתמודד בכבוד? היכונו לניוון הגדול. כדי להבין את הניוון המאוד גדול בשרירים המנטליים המאוד ספציפי שאנחנו נעבור, אנחנו נעזר בתובנה שהפסיכולוגית הגדולה מ-MIT, שרי טירקל, שהיא אומרת שיחה שבין בני אדם, conversation, שיחה בין בני אדם. איך היא מגדירה שיחה? מפגש של שתי אנשים או יותר ששתי הצדדים מעניקים אחד לשני את מלוא תשומת הלב שלהם. כן?

‏אפרת: טוב, זה כבר היום נדיר שזה קורה.

‏ד"ר גודמן: זאת אומרת, זה לא מפגש דרך מסכים, לא מפגש שהוא בתיווך של טכנולוגיה, וזה, בשאיפה, גם לא מפגש שמופרע על ידי טכנולוגיה, שכל הזמן אתה בוואטסאפ תוך כדי שאתה בשיחה עם מישהו. שתי אנשים ביחד מסתכלים אחד על השני, מדברים אחד עם השני, כמו שאנחנו עכשיו. זה שיחה, זה conversation. אז היא אומרת: "שיחה זה החדר כושר של השרירים החברתיים שלנו". [אפרת מחייכת] כאן, בשיחה, אנחנו לא מודעים לזה, אנחנו מאמנים את היכולות שלנו לקרוא שפת גוף, להבין באופן אינטואיטיבי את כל האינפורמציה שיש בקול של בן אדם. אה… הוא מפחד משום מה. מעניין. למה?

‏אפרת: אגב, זה לא קורה רק בשיחה, זה קורה בכל אינטראקציה בינאישית.

‏ד"ר גודמן: כן.

‏אפרת: כל אינטראקציה בינאישית. גם כשאתה עולה לאוטובוס ואתה מתקשר רגע עם הנהג, או אתה נכנס לחנות ואתה קונה משהו ואתה מדבר עם המוכר או עם המוכרת. כל אינטראקציה בינאישית היא כמו חדר כושר ליכולות האנושיות שלנו.

‏ד"ר גודמן: אימון. אתה מתאמן ואתה מתאמן בלקרוא, ואתה מתאמן בלהבין את כל האותות המאוד מאוד מאוד עדינים שאנשים… המון אינפורמציה אנשים מעבירים אחד לשני שהוא לא מילים. יש כאלה שהם טובים בלקלוט ובלעבד את האינפורמציה הזאת, ויש כאלה שהם פחות טובים. אבל הדרך להתאמן, חדר הכושר, זה מפגש בינאישי.

‏אפרת: נניח שאני נכנסת לחנות ואני מדברת לא יפה למוכר או למוכרת.

‏ד"ר גודמן: כן.

‏אפרת: ואז יכול להיות שאני אקבל pushback. יכול להיות שהיא תגיד לי: "אבל למה את מדברת ככה? את לא יכולה לדבר כמו בן אדם?" אוקיי.

‏ד"ר גודמן: זה למידה.

‏אפרת: בדיוק.

‏ד"ר גודמן: אתה מקבל משוב מהסביבה.

‏אפרת: אפילו שאנחנו לא מודעים לזה.

‏ד"ר גודמן: על הטעויות שלך וככה אתה משתפר.

‏אפרת: או אני עושה פרזנטציה בעבודה של איזה מצגת ואני לא רגישה… אני זוכרת סיטואציות בחיים שלי, כן, כל מיני ישיבות שבהם התנהלתי לא נכון, כן? לא ראיתי את כל מה שקורה סביב השולחן. לא נתתי תשומת הלב הנכונה לכל מיני אנשים שישבו סביב השולחן, והיו לזה השלכות אחר כך. ולכל הדבר הזה, אני לאורך החיים למדתי מזה איך להתנהל בעתיד. בסיטואציות דומות.

‏ד"ר גודמן: כי הישיבה הזאת שבו לא התנהלת נכון זה היה רגע של למידה.

‏אפרת: אגב…

‏ד"ר גודמן: זה חדר כושר.

‏אפרת: אגב, לפעמים אתה… אגב, לפעמים אתה גם צריך לגשת אחר כך לבן אדם ולהגיד: "אני מתנצלת" וגם זאת למידה.

‏ד"ר גודמן: את יודעת, דיוויד ברוקס, היה לו פעם אבחנה מדהימה. הוא ציטט איזשהו מחקר בספר שלו "The Social Animal". הוא אומר ככה: "רוב היכולות האנושיות הם יכולות חברתיות". מה שדיברנו בפרק הקודם, היכולות האינטלקטואליות, [אפרת מחייכת] כן. זה חלק קטן מהיכולות המנטליות של בני אדם. היכולת לקרוא אנשים, לדבר עם אנשים, לצחוק עם אנשים, להתחבר לאנשים, לדעת מתי לחשוד, מתי להאמין. כל הדברים האלה, אנחנו רק לומדים לעשות אותם תוך כדי חיכוך אינטנסיבי חברתי גבוה עם אנשים אחרים. ואז הוא אומר את המטאפורה הבאה: "בני נוער הולכים לבית ספר ועיקר הזמן שבו המוח שלהם מתפתח ולומד זה בהפסקה" [אפרת מחייכת]. איפה שהם לומדים על חיכוך חברתי, איפה הם לומדים מי מלכת הכיתה. איפה שהם לומדים שאם אתה אומר איזה מילה לא במקום מישהו נעלב ואתה רואה בפנים שלו שהוא נעלב. וכל הלמידה הזאת מתרחשת בהפסקה. אז לברוקס יש הברקה. הוא אומר: "לומדים כל כך הרבה בהפסקה שזה כל כך מעייף מבחינה נוירולוגית שצריך הפסקה".

‏אפרת: [בחיוך] וההפסקה הזאת זה השיעור.

‏ד"ר גודמן: זה השיעור. מבחינה נוירולוגית, השיעור זה ההפסקה וההפסקה זה השיעור.

‏אפרת: מדהים.

‏ד"ר גודמן: את יודעת מה ה-AI יעשה לנו? ככל שאנחנו יותר נתמסר אליו כחבר שלנו?

‏אפרת: כל יום נהיה בשיעור. [צוחקים]

‏ד"ר גודמן: אנחנו כל יום נהיה ב… כן. היכולות החברתיות שלנו הולכות להתנוון. היכונו לנפילת ה-IQ, היכונו לנפילת ה-EQ, האינטליגנציה החברתית שלנו. ואת יודעת, זה עוד יותר גרוע. [צוחק]

‏אפרת: או וה.

‏ד"ר גודמן: אינטראקציה עם בני אדם זה חוויה תמיד אמביוולנטית. כי אנחנו נמשכים לאנשים, אנחנו רוצים קירבה, אנחנו רוצים אינטימיות. אבל בד בבד יש לנו גם רתיעה מאנשים אחרים.

‏אפרת: ברור.

‏ד"ר גודמן: אולי הם לא יאהבו אותי, אולי הם יחשבו שאני מוזר.

‏אפרת: חשש מדחייה.

‏ד"ר גודמן: חרדת דחייה. יש לנו משיכה לאנשים אחרים, לצד חרדת דחייה.

‏אפרת: יחסי אהבה-שנאה עם בני אדם. זה מה שיש לנו כל היום.

‏ד"ר גודמן: זה מה שאנחנו, זה הדרמה.

‏אפרת: ברור זאת החוויה. That's the social animal.

‏ד"ר גודמן: עכשיו, מה ה-AI נותן לי? הוא נותן לי מענה לצורך בקירבה בלי חרדת הדחייה. הוא מציע לי הצעה יותר מדי טובה.

‏אפרת: [מגחכת] זה כל כך מפתה.

‏ד"ר גודמן: למה שאני אהיה בחיכוך עם אנשים? הרי אני צריך, יש לי יצרים חברתיים, אני צריך קירבה עם אנשים. אבל אם ה-AI נותן מענה ליצר הקירבה, מבלי להפעיל את חרדת הדחייה, למה שאני בכלל ינסה ליצור קשר עם אנשים אחרים?

‏אפרת: יותר מזה. אם אני כן ארהיב עוז ואלך לנסות לייצר קשר עם האנשים האמיתיים, מה תהיה היכולת שלי לעמוד בדחייה אמיתית כשהיא תתרחש? אחרי שכל כך הרבה זמן לא חוויתי דחייה, לא חוויתי עלבון, לא חוויתי תוקפנות.

‏ד"ר גודמן: אז… אז…

‏אפרת: עכשיו, אתה יודע, להבדיל, הרבה מדברים על מה ההבדל בין ישראלים לבין לצורך העניין מערביים לא ישראלים [מחייכת]. בסדר? בלי להעליב לאומים אחרים.

‏ד"ר גודמן: אתה רוצה להגיד אמריקאים, אבל את…

‏אפרת: כן. כן. אני לא רוצה להעליב אף אחד, אבל אתה יודע, אפשר להשוות את זה לישראלים שחוזרים לארץ מרילוקיישן באמריקה. אוקיי?

‏ד"ר גודמן: כן.

‏אפרת: הרבה פעמים זה סוג של הלם תרבות. וחלק מההלם תרבות הזה אומר "וואו, שם הילד שלי למד בכיתה עם 10 ילדים ו… זה כזה גן עדן וזה… וזה… עכשיו הוא חוזר לפה לג'ונגל של ה-30 ילדים בכיתה. פעם זה היה 40 ילדים בכיתה וכולם פה כל כך תוקפנים וכל כך אלימים וכל כך זה וזה וזה וזה". ואוקיי, יש בזה משהו נכון. אבל הצד השני של זה, זה שיש משהו בקבוצה הקטנה והמאוד סטרילית וזה שבאמריקה אסור להגיד שום דבר לאף אחד, ולא להעליב אף אחד, ולא להתחכך בשום חוויה של דחייה או של אי נוחות או של…

‏ד"ר גודמן: אה, הבנתי מה שאת אומרת.

‏אפרת: ואז אתה מגיע לפה, ופה בכיתות בישראל, גם בשיעורים אגב, לא רק בהפסקה, אפרופו מה שאמרת, אבל בוודאי בהפסקה, כן, יש פה חיכוך. אתה… לפעמים אתה… מישהו מעליב אותך קצת…

‏ד"ר גודמן: אתה לומד איך לספוג העלבה, שזה לא סוף העולם.

‏אפרת: הולכים מכות קצת וזה. עכשיו אני חס וחלילה, אני לא בעד אלימות ולא בעד תוקפנות, כמובן כמובן.

‏ד"ר גודמן: לא, אבל אתה לומד לספוג העלבה ולדעת שזה לא שבר אותך.

‏אפרת: כן. זה כמו מה שמדברים על שכל כישלון בונה אותך יותר מאשר להצליח.

‏ד"ר גודמן: כן, כן.

‏אפרת: אז כשאתה רק מתרגל להצליח כל היום, ושרק חוגגים את הקיום שלך כל היום, ורק מחמיאים לך כל היום, ואתה לא חווה אף פעם דחייה, איזה סוג של בן אדם צומח משם?

‏ד"ר גודמן: נכון, אז… אז… זאת אומרת, זה נכון שמדברים על זה שהיום צומח בארצות הברית, וזו הכללה גסה, אנחנו יודעים, דור שהוא יותר שברירי.

‏אפרת: כן.

‏ד"ר גודמן: זה הספר החדש של ג'ונתן היידט, שהוא מדבר על דור אמריקאי שברירי שצומח. הוא שברירי בגלל שההורים רצו למנוע ממנו קשיים. אז את עושה אנלוגיה מעניינת: כולנו הולכים להיות אולטרה שבריריים.

‏אפרת: בדיוק.

‏ד"ר גודמן: זה מה שאת אומרת. אם אתה לא בחיכוך תמידי עם המציאות, אם אתה לא סובל… אם אין קושי חברתי, אתה לא יכול להתמודד עם קושי חברתי. ושוב פעם, זה לא בעיה של בני נוער. זה הולך להיות בעיה של כל אחד ואחת מאיתנו. אז אם בפרק הקודם דיברנו על… על זה שכשהמחשבה שלנו לא מאותגרת, כי הוא חושב עבורנו ובמקומנו, המחשבה שלנו תתנוון, קראנו לזה נפילת ה-IQ. ובפרק הזה, אם אנחנו לא מאותגרים חברתית, היכולות החברתיות שלנו יתנוונו והיכולות הרגשיות שלנו יתנוונו - נפילת ה-EQ.

‏אפרת: זהו, זה בלי להכריע במחלוקת מה מגדיר אותנו את האנושיות שבנו, ה-IQ או ה-EQ? האינטלקטואליות שלנו או היכולות הרגשיות שלנו.

‏ד"ר גודמן: …הרגשיות, כן.

‏אפרת: כי הכל הולך להתנוון.

‏ד"ר גודמן: הכל הולך להתנוון. אנחנו נקבל יכולות על אנושיות.

‏אפרת: בשני המובנים. גם האינטלקטואליות וגם הרגשיות…

‏ד"ר גודמן: …ואנחנו הולכים לפתח יכולות תת אנושיות. אנחנו נהיה הטיפוסים הכי מנוונים שהיו אי פעם בהיסטוריה שיש להם את העוצמה הכי גדולה שהייתה אי פעם בהיסטוריה. אגב, סינתזה לא הכי טובה. אנשים מנוונים עם עוצמה בלתי מוגבלת. זה פעם ראשונה שאני חושב את המחשבה הזאת. זה נשמע לי מחשבה מאוד מאוד מאיימת ומפחידה. אבל אפרת, שתי הפרקים האלה הם בתרחיש ה-best case scenario.

‏אפרת: בדיוק. זה אלה… זה התרחיש האופטימי. אנחנו לא בדיסטופיה של…

‏ד"ר גודמן: ה-AI בא לשרת אותנו. אנחנו פה לא… לא מציגים תרחישי יובל נח הררי. תרחישי ההשתלטות, שה-AI משתלט עלינו. אלא אלו תהליכי ההתנוונות. הוא לא משתלט עלינו, הוא משרת אותנו, וכתוצאה מכך מעמיק את הדקדנס, את הניוון האנושי. אנחנו לא באנו כאן כדי להוריד.

‏אפרת: זהו. כי כמו שאמרנו בפרק הקודם, על תרחישי ההשתלטות, מי שצריך לפתור אותם זה אנשי הטק. אנשים שמתכנתים את כל הדבר הזה.

‏ד"ר גודמן: נכון. אני חושב שצריך גם רגולציה. נדבר על זה. כן.

‏אפרת: אבל מי שצריך להתמודד עם תרחישי ההתנוונות…

‏ד"ר גודמן: זה כולנו.

‏[מוזיקת רקע]

‏אפרת: זה אנחנו, בני האדם. ובאופן ספציפי, בצניעות, אנחנו "מפלגת המחשבות".

‏ד"ר גודמן: אנחנו ננסה… בדיוק.

‏אפרת: וזה מה שננסה לעשות הפרק הבא.

‏ד"ר גודמן: וזה מה שננסה לעשות בפרקים הבאים. כי ההיסטוריה מראה שבני אדם יכולים לא להתנוון כשמופיעה טכנולוגיה שמנוונת אותם. נדבר על זה בפרק הבא.

‏[השיר "כמה עוד אפשר" של הראל סקעת]

‏"כמה עוד אפשר

‏לקרוא למה שיש בינינו אהבה

‏כמה עוד אפשר

‏צריך פה מילה יותר גדולה

‏כמה עוד אפשר

‏לקרוא למה שיש בינינו אהבה…"

‏[השיר ממשיך ברקע]

‏אפרת: אז באמת לא באנו להוריד. ואחרי שהבנו את גודל הסיכון, הגיע הזמן לדבר על דרכי התמודדות, ויש כאלה. נתחיל לדבר עליהן בפרק הבא. תודה לניר לייסט ולאור שמיר העורכים. למיכל אטיאס ולאייל לויט על ההפקה, ולניבה גולדברג ולמתן חיים מצוות הדיגיטל.

‏כל העונות הקודמות של "מפלגת המחשבות" זמינות ביישומוני ההסכתים, וגם באתר "בית אבי חי", שם תוכלו למצוא תכנים מעולים נוספים.

‏[המשך השיר "כמה עוד אפשר"]

‏"…נוכל רק לגדול

‏זה רק נהיה יותר סוער

‏ואם זה חלום אני לא רוצה להתעורר

‏כמה עוד אפשר

‏לקרוא למה שיש בינינו אהבה

‏כמה עוד אפשר

‏צריך פה מילה יותר גדולה

‏כמה עוד אפשר

‏לקרוא למה שיש בינינו אהבה…"

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה