מאורעות השביעי באוקטובר פערו במציאות הישראלית חור שחור, כזה שמילים, רעיונות ותיאוריות נבלעות בתוכו. כיצד השבר הזה ישנה אותנו כבני אדם וכאומה? בפרק מיוחד לימי הלחימה, נחזור לרגע לנקודת ההתחלה, נטיל ספק בתובנות ובתפיסות שלנו, ונישיר מבט למשימה ההיסטורית שניצבת מולנו: להקים את ישראל בפעם השנייה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/10/2023.
"אתם מאזינים להסכת של בית אביחי"
[הקלטות]: דוד בן גוריון: נפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי.
חיים יבין: אם כן, כנראה, מהפך.
בנימין נתניהו: הדמוקרטיה הישראלית ניצחה.
???: כמו לוויתן שאיבד את חוש הכיוון.
אריאל שרון: מי בעד חיסול הטרור?
יצחק רבין: אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה.
בנימין נתניהו: הם מ-פ-ח-ד-י-ם
מנחם בגין: יהודים!
שלום, אני אפרת שפירא רוזנברג, ואתם מאזינות ומאזינים ל'מפלגת המחשבות', ההסכת שבו בימים כתיקונם, ד"ר מיכה גודמן ואני צוללים אל עומק הרעיונות שמאחורי הפוליטיקה הישראלית.
אבל הימים אינם כתיקונם. מאז אירועי שמחה תורה מלווים אותי הפסוקים מספר מלכים, המתארים את הדרמה הגדולה שעברה על אליהו בהר הכרמל:
"רוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א', פרק י"ט, י"א-י"ב).
כי באמת נדמה שאחרי הרוח, הרעש והאש שכמעט כילו אותנו, מה שנשאר לנו הוא קול דממה דקה. אלם. אין באמת מילים שיכולות לתאר, להכיל או להמשיג את מה שקרה.
ובכל זאת, אנחנו כאן במפלגת המחשבות, הוצאנו לעצמנו צו שמונה, מתוך אמונה שגם, ואולי אפילו בעיקר, בזמנים כאלה, יש צורך ברעיונות עמוקים כדי לנווט את הספינה. ולא פחות מכך, את ספינת הלב והנפש. אז בזמן הקרוב אנחנו ננסה לגמגם כאן רסיסים של תובנות על המציאות.
אלה לא יהיו פרקים ארוכים, ולא בהכרח יהיו בהם מהלכים אינטלקטואליים סדורים. כל פרק יהיה ניסיון צנוע לנווט באפלה שנחתה עלינו באמצעות רעיון אחד או מחשבה אחת, שאולי יוכלו להאיר במעט את הדרך, בתקווה שהעונה הזאת, עונת מגויסים, תהיה העונה הקצרה מכולן.
אפרת: שלום מיכה.
ד"ר גודמן: שלום אפרת.
אפרת: אתה יודע, יש הלכה כזאת, או מנהג כזה, שאבלים לא אומרים שלום. הם לא אומרים שלום, או לא אומרים להם שלום, לא זוכרת בדיוק.
מיכה גודמן: כן.
אפרת: ואף פעם לא הבנתי את ההלכה הזאת. למה לא אומרים שלום לאבל? והאמת היא שעכשיו אני מבינה. כי אפילו השלום ממך הזה מרגיש לי מוזר.
ד"ר גודמן: אולי זה מרגיש לך מוזר, כי אנחנו תמיד עושים את זה. ולא יכול להיות שאנחנו ממשיכים לעשות את זה, כי לא יכול להיות שהעולם נמשך, שהעולם לא עוצר.
אפרת: כאילו יש איזה פרוטוקול, והאבלות היא כאילו שוברת את הפרוטוקול של החיים.
ד"ר גודמן: כן, כאילו כשאנשים נפגשים יש כזה פרוטוקול. שלום, מה שלומך, לוחצים ידיים, וואט אבר, יש פרוטוקול. ואולי מה שההלכה הזאת אומרת, שברגעים של אבלות, הפרוטוקול מתרסק. אולי זה מה שאת מרגישה, זה בוודאי מה שאני מרגיש, הכל התרסק. גם הכל התרסק. אז גם הפרוטוקולים של שלום מיכה, שלום אפרת, הכל מרגיש לא רלוונטי.
אפרת: כן. לא רק הפרוטוקול של איך אנחנו אומרים שלום אחד לשני, ואיך היום יום שלנו נראה התרסק, אנחנו בעצם, כל מה שחשבנו שידענו, התרסק יחד איתו.
ד"ר גודמן: תראי, אנשים שואלים, אומרים, הקונספציה קרסה. אבל איזה קונספציה קרסה? אפרת, לא קונספציה אחת קרסה. ערימה של קונספציות קרסה.
אנחנו עוד נעשה פרק, אולי כמה פרקים, שבהם אנחנו נמפה את כל הקונספציות שקרסו.
אפרת: את כל הקונספציות שקרסו.
ד"ר גודמן: אבל לעת עתה, אנחנו מתחילים להבין שאנחנו ברעידת אדמה מנטלית.
שכל התפיסות שלנו, כל האמונות שלנו, כל הקונספציות שלנו, קרסו, וצריך להגיד את זה, אני אגיד לך למה, אני אצטט עכשיו אותך, מה שאמרת לי בשיחה המקדימה,
שכשאנשים בשעת חרדה, ואנחנו בחרדה, אנחנו חברה שהיא בהרבה מאוד חרדה עכשיו, אז יש פיתוי להיאחז במוכר. למה יש פיתוי כזה? כי מה זה חרדה? זו כניסה לשטח לא מוכר. ואפרת, מדינת ישראל נכנסת לאזור שהיא טריטוריה חדשה לגמרי.
אף פעם לא היינו כאן. ואנחנו במרחב חדש, והוא חדש, ולא היינו כאן, והוא לא מוכר, ולכן הוא מאיים, ומה אנחנו עושים כשאנחנו במרחב לא מוכר? רוצים להיאחז במוכר, ואז אנחנו נאחזים חזק יותר בדעות שלנו, באמונות שלנו, בתפיסות שלנו.
אז אנחנו כאן מתוך החלטה שאנחנו הולכים בכיוון ההפוך.
אפרת: כן.
ד"ר גודמן: בכיוון ההפוך זאת אומרת הדרך. ועושים את הפעולה האחרת, ההפוכה, אנחנו שומטים.
אחרי המלחמה, אני מתכוון לעשות חשבון נפש אינטלקטואלי. ולחקור מחדש, ולבחון מחדש את כל התפיסות שלי, את כל האמונות שלי, כולל צמצום הסכסוך, כולל הכל.
אפרת: אני חושבת שזה לא רק אתה, אלא אני בכלל מרגישה שכל מי שאני שומעת אותו היום, שמדבר בסימני קריאה, אני מעבירה ערוץ, מעבירה תחנה.
ד"ר גודמן: הם לא מבינים.
אפרת: זאת אומרת, אנשי סימני הקריאה, שיודעים בדיוק מה צריך לעשות, והאירועים שקרו רק מוכיחים שהם צדקו כביכול, במרכאות, חבר'ה, לא הבנתם.
ד"ר גודמן: אנחנו ברעידת אדמה מנטלית, זה הזמן להבין שאנחנו לא מבינים, לדעת שאנחנו לא יודעים, לשמוט. לא להיאחז, לשמוט.
אפרת: וגם קצת לענווה, זאת אומרת, אני חושבת אין אחד שיכול להגיד, ידעתי, צדקתי, אמרתי, כולנו.
ד"ר גודמן: ואחת מהסיבות שאנחנו הולכים, אני הולך לפחות, לבחון מחדש הכל אחרי המלחמה, זה כי יש משהו שאני יודע בוודאות.
אני יודע בוודאות, לא רק שאנחנו לא יודעים מה יקרה במלחמה, מלחמה זה ממלכת אי הוודאות נאמר עליה, אנחנו לא יודעים מה יהיה, אבל כדאי לדעת עוד משהו, אנחנו לא יודעים מי אנחנו נהיה. וברור לי, שאנחנו, אני ואת, והמאזינות שלנו, המאזינים שלנו, אנחנו נהיה אנשים אחרים. ואת יודעת מה, אפרת? אנחנו נהיה אנשים אחרים אחרי המלחמה, אנשים ממי שאנחנו עכשיו, אבל אנחנו, אני ואת, וכולנו, והמדינה שלנו, והחברה שלנו, אנחנו כבר אנשים אחרים.
אנחנו לא אותם אנשים שהיינו לפני שמחת תורה, לפני השביעי באוקטובר.
אפרת: כן, בעצם מה שקרה בשמחת תורה, זה נפער איזה חור שחור במציאות הישראלית.
ד"ר גודמן: חור שחור במובן המטאפורי, חור שחור, ככה הוקינג נדמה לי אמר, זה נקודה בקוסמוס ששם כאילו חוקי הפיזיקה, כאילו אנחנו לא יודעים מה יהיה שם, כי יש שם כאילו חוקי טבע אחרים.
השביעי לאוקטובר זה החור השחור של ההיסטוריה הישראלית.
זה החור השחור של ההיסטוריה הישראלית, בגלל שבעצם מה זה השביעי לאוקטובר?
באזור שבין, כל האזור שבין זיקים שבצפון עוטף עזה, פעם קראנו לזה עוטף עזה, אנחנו נכנה את חבל הארץ היפה הזה עוטף ישראל, כי הם עוטפים אותנו, אבל מזיקים שבצפון של חבל הארץ היפה הזה, לחולית שבדרום של חבל הארץ הזה, במרחב הזה מדינת ישראל לא הייתה קיימת.
אפרת: ועד אופקים האמת.
ד"ר גודמן: ועד אופקים. יש כאן תא שטח, ששם התרחש החור השחור של ההיסטוריה הישראלית. מדינת ישראל לא הייתה קיימת שם, ל-12 שעות או ל-24 שעות.
המודיעין לא נתן התראה, מערכת הביטחון לא נתנה הגנה, מדינת ישראל, הממשלה, לא תפקדה. ולמה זה החור השחור? בגלל שכל זה קרה, הרגע הזה שבו לא הייתה קיימת מדינת ישראל, איפה זה קרה?
אפרת: במדינת ישראל.
ד"ר גודמן: בתוך מדינת ישראל.
והרגע הזה שבו לא הייתה ריבונות יהודית, קרה בתקופה, שאחרי 48', שבה יש ריבונות יהודית.
אפרת: זאת אומרת זה סוג של אקס טריטוריה. אקס טריטוריה במובן גם הטריטוריאלי וגם במובן של זמן ובמקום.
ד"ר גודמן: בדיוק.
אפרת: זה כאילו למרות שאנחנו בזמן של ריבונות ובמקום של הריבונות היהודית, היה פה איזשהו חור שחור, שהוא מחוץ לזמן ומחוץ למקום, ששם לא התקיימה ריבונות.
ד"ר גודמן: ואקום של ריבונות בתוך הריבונות, אי של אין מדינה בתוך המדינה.
אפרת: אגב אנחנו שומעים פה קולות של ילדים חמודים רצים ועושים רעש, צריך להגיד שאנחנו מקליטים פה, כשיש מסביב משפחות של מפונים, שהגיעו מהעוטף ונמצאים פה באזור שאנחנו נמצאים בו, והקולות שאנחנו שומעים זה קצת מזכיר לי את "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת, בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם" (זכריה ח', ד),
ד"ר גודמן: אבל זה נבואת נחמה.
אפרת: כן, נבואת נחמה.
ד"ר גודמן: אז אנחנו עוד לא בנחמה, אנחנו עמוק בחור השחור, אבל תודה על הקונטקסט המתוק שאנחנו שומעים סביבנו, ואנחנו כולנו בצד השני של החור השחור הזה. אנחנו כולנו בוגרי השביעי לאוקטובר.
אנחנו כולנו היינו עדים בעיניים, אנחנו היינו עדים לרגע בתוך הריבונות, שבו לא היה ריבונות בתוך המדינה, לא הייתה מדינה, והעובדה שאנחנו בצד השני של החור השחור הזה משנה אותנו, אני מתפתה להגיד משנה אותנו לנצח, טוב זה גדול מדי, משנה אותנו לעשרות השנים הקרובות.
אפרת: ולמה זה בעצם משנה אותנו כל כך? חוץ מהעובדה שאתה יודע, פשוט מי שראה סרטונים, מי ששמע את הסיפורים, מי שנחשף לזוועות, פשוט לא יכול להיות אותו בן אדם. זה ברמה הכי בסיסית של המשפט הזה, אבל אני חושבת שאתה מתכוון…
ד"ר גודמן: ברמה המטא היסטורית.
אפרת: בדיוק. אתה מתכוון למשהו קצת אחר. קרה לנו משהו.
ד"ר גודמן: ההיסטוריה היהודית מסרה לנו ד"ש. מה זה אומר שההיסטוריה היהודית מסרה לנו ד"ש? אולי דרך טובה לחשוב על הד"ש שקיבלנו מההיסטוריה, ההיסטוריה שחשבנו שהיא מאחורינו, שסיימנו איתה איך שהקמנו את המדינה, ההיסטוריה דפקה בדלת, אני עדיין כאן, ההיסטוריה היהודית עדיין כאן.
ואולי כדאי לחשוב על זה רגע, ב-1903, זה לפי דעתי הגראונד הזירו של ההיסטוריה הציונית, לא דרייפוס, קישינב. 1903, זה הרגע שהתחיל הכל. אנחנו נדבר על קישינב בהמשך הדרך. אבל כאן אני רוצה לומר, קישינב זה פוגרום שקרה ב-1903, וחיים נחמן ביאליק נשלח כדי לכתוב דו"ח, מה קרה שם בקישינב.
אפרת: כן, הוא נשלח בגלל שזה אירוע שטלטל את העם היהודי.
ד"ר גודמן: נכון.
אפרת: צריך להגיד, פחות או יותר כמה יהודים נרצחו ונטבחו בקישינב?
ד"ר גודמן: פחות מבארי.
אפרת: פחות מבארי, פחות מכפר עזה, פחות מניר עוז, פחות מהמסיבה, ממסיבת הטבע ברעים.
ד"ר גודמן: מסיבת הטבע.
אפרת: כן, פחות.
ד"ר גודמן: והאירוע הזה של קישינב, שהוא הרבה פחות ממה שחווינו, זה אירוע ששינה את ההיסטוריה היהודית, והוליד מתוכו את הציונות, בזכות ביאליק. האופן שבו ביאליק נירטב, מלשון נרטיב, את קישינב. הוא מגיע לשם, ובמקום להיות כתב, או איזה בירוקרט,
אפרת: עיתונאי, כן.
ד"ר גודמן: או זה שכותב דו"ח, לביאליק אין נשמה של עיתונאי, יש לו נשמה של משורר, של נביא, והוא כותב פואמה, פואמה נבואית בשם "בעיר ההריגה".
וזה שיר, זו פואמה ששינתה את העם היהודי, ואנחנו נדבר על זה אבל לא עכשיו. ואחד הקוראים של השיר הזה שהושפע ממנו מאוד, זה זאב ז'בוטינסקי, והוא מתרגם את זה לרוסית, נדמה לי שזה לרוסית, אבל הוא הוסיף מבוא. והמבוא של ז'בוטינסקי, הוא מבוא, המבוא של ז'בוטינסקי אני רוצה להתייחס אליו, לשורה אחת שנאמרת בו.
הוא מתאר איך הוא עצמו כאילו, ז'בוטינסקי, כאילו הוא עצמו הולך לקישינב, וכאילו הוא עצמו רואה את הזוועות ואת ההרס. והוא מתאר שהוא כאילו, עובר ליד בית כנסת, ובבית כנסת יש ספר תורה, והבוזזים ואלו שעשו את הפוגרום בקישינב, הם כאילו לקחו את ספר התורה ופירקו אותו,
אפרת: קרעו אותו
ד"ר גודמן: קרעו אותו לגזרים, ונוצרו הרבה פתקים קטנים כאלה של הקלף הקדוש, של ספר התורה, ומעכשיו אני אתן לז'בוטינסקי לדבר, אני מקריא את ז'בוטינסקי, הוא מתאר איך שהוא מרים את אחד מהפתקים האלה, ומה הוא רואה.
אפרת: וכל זה במבוא לתרגום לרוסית של ביאליק.
ד"ר גודמן:
בָּעִיר הַהִיא רָאִיתִי תּוֹךְ סְחִי
פִּסָּה אַחַת מִגְּוִיל־תּוֹרָה קָרוּעַ.
נֵעַרְתִּי בִּזְהִירוּת מִקְּלַָף נִצְחִי
אֶת הָאָבָק שֶׁבּוֹ הָיָה זָרוּעַ;
וְשָׁם כָּתוּב: “בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה” –
רַק שְׁתֵּי מִלִּים מִסֵּפֶר עַם־הַנֵּצַח.
בְּשְׁתֵּי מִלִּים הַלָּלוּ חֲבוּיָה
הִסְתּוֹרִיָּה שֶׁל כָּל פִּרְעוֹת־הָרֶצַח
(הַקְדָּמָה לַתַּרְגּוּם הָרוּסִי שֶׁל "מַשָּׂא נֶמִירוֹב" ("בְּעִיר הַהֲרֵגָה" לח.נ. בּיאַליק)
מאת: זאב ז'בוטינסקי
תרגום מרוסית: חנניה ריכמן
https://benyehuda.org/read/17290)
אפרת: נשמע כמו פואמה בפני עצמה, עצמאית.
ד"ר גודמן: אני אקריא את הסוף עוד פעם, שהוא מרים אחד מהפתקים הללו. כתוב שם, "בארץ נוכריה", רק שתי מילים מספר "עם הנצח", בשתי המילים הללו חבויה ההיסטוריה של כל פרעות הרצח. זו התובנה שבמידה רבה, זאת תובנה שמכוננת את התנועה הציונית.
אפרת: כן, אתה אומר שזה הגראונד זירו של הציונות.
ד"ר גודמן: התובנה הזאת, שאם לוקחים את כל ההיסטוריה היהודית, את פרעות חמלינצקי ת"ח ות"ט, ואת הטבח בקהילות וורמיזה ומגנצה, ואת האינקוויזיציה בספרד, ואת קישינב. את כל זה, אפשר לתמצת, אומר ז'בוטינסקי, בשתי מילים: "בארץ נוכריה".
כל פרעות הרצח שהוא מתאר, זה בגלל שאין לנו מולדת, ואין לנו ריבונות, ואין לנו כוח מגן יהודי, ואין לנו צבא, הכל בגלל שאנחנו בארץ נוכריה. וזאת התובנה שיצרה את הפרויקט הציוני.
ואת יודעת למה זה החור השחור שלנו? למשך 24 שעות, תושבי בארי ושדרות, וזיקים, וניר עוז, וחולית, הם היו בארץ נוכריה.
אפרת: וגם הילדים החמודים שרקדו במסיבה, הם לא רקדו פה.
ד"ר גודמן: הם היו בארץ נוכריה.
הם היו במרחב הזה, בוואקום הריבוני הזה, בחור השחור, שבו בתקופה שהריבונות לא הייתה ריבונות, בשטח של המדינה לא הייתה מדינה. ומה קורה בארץ נוכריה? קורה קישינב. קורה פוגרום. ועכשיו שכולנו בוגרי הפרדוקס הבלתי בלתי נתפס הזה, שהיינו בארץ נוכריה בתוך שטח ריבוני של מדינת ישראל, כבוגרי החור השחור הזה, שההיסטוריה היהודית מסרה לנו ד"ש אכזרי, אנחנו כבר אנשים שונים לגמרי. ואני אגיד לך למה אנחנו אנשים שונים לגמרי.
אפרת: אבל לפני שאתה אומר לי למה אנחנו אנשים שונים, אני חייבת להגיד, יש לי איזו תחושת אי נוחות קלה, ממה שאנחנו אומרים פה. הכל נכון, אבל אני חושבת שיותר ויותר אנחנו מגלים, שגם בתוך ה-12 או ה-24 שעות האלה, כמעט אחרי שעתיים, כבר התחילו מעשי גבורה אדירים.
ד"ר גודמן: אדירים.
יש שם גבורה שעוד ידובר בה, זו גבורה שאנחנו נעשה פרק מיוחד על הגבורה הזאת. אבל מדינת ישראל, הריבון, הריבון, הפרק את החוזה הכי בסיסי שלה עם האזרחים.
אפרת: כן, הצבא לא היה שם, חלק מהחיילים לא היו שם.
ד"ר גודמן: אפשר לומר ככה, כן.
ומזה שאנחנו בוגרי אחור השחור הזה, אנחנו אנשים אחרים לגמרי. בגלל הרבה סיבות. אבל הנה סיבה מטא היסטורית אחת. תהליכים טבעיים הייתי אומר, שעוברים על חברות, שעוברים על מדינות, שעוברים על אנשים, שעוברים על יהודים, התהליכים האלה התאפסו עבורנו. אני אסביר:
הדור הראשון, הדור שמקים את המדינה, הוא דור מאוד מיוחד, הדור של המייסדים. למה? בגלל שהוא היה קיים, הוא חי, הוא היה חי בעידן שבו ליהודים לא היה מדינה.
אפרת: הוא גם חווה את זה על גופו.
ד"ר גודמן: הוא חווה את זה מבפנים. הוא יודע איך זה מרגיש ואיך זה נראה, כי הוא היה בעידן שבה ליהודים אין מדינה. והוא גם היה בעידן שבה ליהודים יש מדינה. מכיוון שהוא היה לפני, והוא היה אחרי, והוא יודע איך זה נראה שליהודים אין כוח, והוא יודע איך זה נראה שליהודים יש ריבונות, מכיוון שיש לו תמונת הלפני ותמונת האחרי, הוא מסתכל על מדינת ישראל, הוא הסתכל על מדינת ישראל, אלה שעדיין ביניהם חיים עדיין מסתכלים ורואים פלא.
הם יודעים איך נראית האלטרנטיבה, ועבורם מדינת ישראל היא פלא, ומי שמבין שזה פלא, יודע ככל שמשהו נראה בעיניך יותר מדהים, ככה אתה יותר מודע לזה שזה יכול פשוט לא להיות. זה יכול להתבטל, זה יכול לקרוס, זה פלא שברירי. זאת התודעה של הדור המייסד.
הדור השני, את יודעת מה קורה בדור השני? עדיין זוכרים שזה פלא, ועדיין יודעים שזה לא מובן מאליו, ועדיין יודעים שהכל יכול להתרסק, וזאת סוג של מודעות עצמית שאומרת, אני לא מסכן את זה, אני רק מטפח את זה, רק בונה את הדבר הזה.
הדור השלישי, כבר פחות, כבר שוכח שזה פלא. כל הפרויקט נהיה מובן מאליו. דרך אגב התהליכים האלה קוראים לא רק למדינות.
אפרת: ברור, חברות, ארגונים, מערכות יחסים, מוסדות.
ד"ר גודמן: עם הזמן הכל נהיה טריוויאלי.
אפרת: כן.
ד"ר גודמן: הדור הרביעי, עבורו מדינת ישראל, היא כבר מציאות מובנת מאליה לחלוטין, הם לא יכולים לדמיין מציאות שבה אין מדינת ישראל, זה ההבדל העמוק בין דור רביעי לדור ראשון, וזה נראה להם יציב, קבוע, מובן מאליו, תמיד היה כאן, תמיד יהיה כאן, ואז כשהכל עובר טריוויאליזציה מוחלטת, מתחילים להסתכסך, מתחילים לריב.
אפרת: אם תהיה מחיצה או לא תהיה מחיצה, ביום כיפור, כן.
ד"ר גודמן: כן, מתחילים לריב על שטויות, מתחילים לריב, ולהתחיל לפרק את העסק.
אפרת: וזאת קצת סתירה פנימית, זאת אומרת ברגע שמפסיקים להבין כמה זה שברירי, השבריריות מתפרצת וזה מתחיל להיסדק ולהתרסק.
ד"ר גודמן: זה פרדוקס שחשוב להדגיש אותו ולהכיר אותו. ברגע שאנחנו חושבים שמציאות היא יציבה, היא מתפרקת. ברגע שאנחנו מבינים שהמציאות מתפרקת, היא נשארת יציבה. כשאנחנו מפנימים עד כמה המציאות היא לא יציבה, אנחנו מטפחים אותה, משקיעים בה, דואגים לה, חושבים עליה, ואז היא יציבה. כשאנחנו חושבים שהיא יציבה והיא בטוחה, אנחנו זונחים אותה, שוכחים ממנה, מרשים לעצמנו להתעסק איתה ולסדוק אותה, ואז היא מתרסקת. כשאנחנו חושבים שזה יציב זה מתרסק, כשאנחנו יודעים שזה יכול להתרסק, זה נהיה יציב.
זו הפרספקטיבה שהייתה לדור הראשון, זו הפרספקטיבה שהלכנו ואיבדנו עד שהגענו לדור הרביעי, וכנראה אפרת, זו אחת מהסיבות שבדור הרביעי, ריבונות יהודית נוטה להתפרק, זה מה שקרה בבית ראשון, בעשור השמיני, הדור הרביעי פירק אותה.זה מה שקרה בבית שני, בממלכת החשמונאים, בעשור השמיני, בדור הרביעי הם פירקו אותה, וזה מה שאנחנו התחלנו לעשות בחצי שנה האחרונה. אנחנו דור רביעי קלאסי, שהמציאות נהייתה טריוויאלית, שכחנו שהפלא הוא פלא, ושכחנו שהמציאות השברירית היא שברירית, ואז נכנסנו אל החור השחור של ההיסטוריה הישראלית, ועכשיו אנחנו בצד השני. ואת יודעתת מה אנחנו רואים? אנחנו עכשיו רכשנו את הפרספקטיבה של הדור הראשון. הדור הראשון היה חי בעידן שבו אין מדינה, והיה חי בעידן שבו יש מדינה, ולכן שום דבר לא היה מובן מאליו, ובכן אנחנו כמו הדור הראשון.
אפרת: חווינו עכשיו את האקסטריטוריה הזאת של אין ריבונות ואין מדינה.
ד""ר מיכה גודמן: אנחנו יודעים איך זה נראה כשאין מדינה. קיבלנו ד"ש מההיסטוריה היהודית, ואנחנו יודעים איך זה נראה. החלופה למדינת ישראל זה קישינב. זה קישינב האמת היא,
אפרת: קישינב על סטרואידים.
ד"ר גודמן: קישינב על סטרואידים. זו החלופה למדינת ישראל. אנחנו כולנו ראינו כשההיסטוריה היהודית מסרה לנו ד"ש, דפקה לנו על הדלת ואמרה לנו, שכחתם איך נראית ההיסטוריה היהודית ששמתם מאחוריכם עם הקמת מדינת ישראל? הנה ככה זה נראה. והנה אנחנו עכשיו, אני ואת וכל המאזינות והמאזינים שלנו, וכל המדינה שלנו, קרה לנו משהו. אנחנו רכשנו את העדשות של הדור של המייסדים, אנחנו הדור הרביעי, עם פרספקטיבה של דור ראשון.
אפרת: אתה יודע, אני מרגישה שהמטאפורה היא קצת המשחק הזה של סולמות וחבלים.
זאת אומרת, נכון, סולמות וחבלים, לפעמים אתה הולך קצת ואז יש סולם, וזהו, הוא מקפיץ אותך לשלבים נורא מתקדמים של המשחק, ואתה מרגיש שאתה עוד שנייה מנצח? עכשיו זה קצת קרה לחברה הישראלית, כאילו, במעט מאוד שנים,
ד"ר גודמן: קפצנו וקפצנו,
אפרת: ונהיה פה, סטארט-אפ ניישן, ומעצמת סייבר עולמית, וחיים טובים,
ד"ר גודמן: אנחנו עוד נדבר על הטכנולוגיה.
אפרת: וילה בג'ונגל, משהו, באמת, קיבלנו סולם. ואני מרגישה שעכשיו, פתאום דרכנו על, נכון יש במשחק את הנחשים, שפתאום אתה מחליק במורד הנחש? חזרה לנקודת ההתחלה.
ד"ר גודמן: אנחנו טכנית הדור הרביעי, אבל מנטלית, אנחנו המייסדים.
ראינו מה זה בלהיות בארץ נוכריה, אבל אנחנו יודעים מה זה להיות בארץ ישראל, ורכשנו את הפרספקטיבה של הדור הראשון, כשאנחנו בתור בני הדור הרביעי.
ואולי זו לא רק מטאפורה. אולי, אפרת, זאת לא רק מטאפורה. כי אולי אנחנו לא רק רכשנו את הפרספקטיבה של המייסדים, אולי באיזשהו מובן יש לנו תפקיד של מייסדים.
אני אומר את זה…
אפרת: או הולך להיות לנו תפקיד של מייסדים.
ד"ר גודמן: הולך להיות לנו. בגלל שאם אנחנו מפנימים את עומק רעידת האדמה, המנטלית, שאנחנו רק התחלנו לעבור, ועוד אנחנו נעבור. שכל האמונות, וכל הקונספציות, וכל האידיאולוגיות, והכל יתרסק. ועוד הידיעה, שאנחנו לפני מלחמה, ואנחנו בתוך מלחמה, ומלחמה היא ממלכת אי-וודאות. בצד השני של המלחמה הזו, אנחנו לא נהיה אותם אנשים.
אם כחברה, אנחנו נשמוט את כל הדעות שלנו, את כל הרעיונות שלנו, אנחנו נקבל הזדמנות אדירה, בצד השני של המלחמה. זו הזדמנות שתאפשר לנו לחדש הכל. שזה כולל, לבחון מחדש, את החוזה שלנו עם הקהילה החרדית. אגב, ברור לי שגם החרדים ירצו, שנחדש את החוזה איתם, ונשנה אותו לגמרי. זה אומר שאנחנו, נקים מחדש את סוג מדינת הרווחה. שהמדינה מלמעלה תשקף, באיזשהו אופן, ולו במעט, את מידת הסולידריות של העם שלמטה. וחוקה, עשינו עונה שלמה על החוקה, ואנחנו נתכנס ביחד, ונגיע לחוקה רחבה בהסכמה, והצבא וכוחות הביטחון.
אנחנו צריכים לחדש את הכל, בגלל השילוב הזה שבין האסון, שבו הכל מתרסק, והצניעות, רעידת האדמה המנטלית, שכל תפיסת המציאות שלה מתרסקת, השילוב שלהם מייצר את ההבנה, שבצד השני של המלחמה הזאת, אנחנו לא יודעים מה יהיה במלחמה, אנחנו לא יודעים מי אנחנו נהיה במלחמה, אבל נדמה לי שאנחנו כבר מבינים, שאנחנו נקים מחדש את מדינת ישראל אחרי המלחמה.
אפרת: ובמובן הזה אני חושבת שאנחנו מקבלים ד"ש לא רק מההיסטוריה היהודית היותר קרובה, בוא נגיד, של קישינב, אנחנו מקבלים ד"ש מההיסטוריה היהודית המקראית יותר, כי הדבר הזה של פעם שנייה, זה מיתוס מקראי עתיק.
ד"ר גודמן: נכון. אם בדברי הימים יהיה כתוב, שמדינת ישראל היא מדינה שקמה פעמיים, אז זה כבר לא ד"ש מההיסטוריה היהודית, זה ד"ש מהסיפורת המקראית. בסיפור המקראי, כל דבר טוב קם פעמיים. העולם נברא פעמיים.
אפרת: בוא נגיד רק, אנחנו, אתה יודע, האירועים האלה קרו בשמחת תורה, זה יום שבו מסיימים לקרוא את התורה, ומתחילים אותה מחדש מבראשית, אז זה פרשת בראשית, העולם נברא פעם ראשונה, אבל אחר כך בא מבול, והעולם נברא פעם שנייה, אחר כך.
ד"ר גודמן: התורה ניתנה פעמיים.
אפרת: הלוחות ניתנו במעמד הר סיני, ואחר כך נשברו הלוחות,
ד"ר גודמן: נכון, יש לוחות שניים.
אפרת: וניתנו עוד לוחות.
ד"ר גודמן: אגב, המונרכיה המקראית הוקמה פעמיים, היה עד שאול, זה לא תפס, ואז דוד. מדינת ישראל בדברי הימים, ייתכן מאוד שייכתב, זאת מדינה שהוקמה פעמיים, פעם ראשונה ב-48', פעם שנייה באלפיים עשרים ואני לא יודע, אני רק יודע דבר אחד, אחרי החור השחור של השביעי באוקטובר, אנחנו אנשים אחרים, אנחנו רכשנו את הפרספקטיבה של הדור הראשון, בזמן שאנחנו בדור הרביעי, ואולי זה לא רק מטאפורה, אולי אחרי המלחמה, תהיה לנו את הזכות להקים את המדינה הזאת בפעם השנייה.
[הקלטת שיר]:
"אם נשרוד את המבול הפעם,
כל חיוך יהיה שונה, נגוע
אם אחזור על זה…"
(רונה קינן - מבול)
אפרת: אני אפרת שפירא רוזנברג, וזה היה הפרק הראשון בעונה החדשה והמפתיעה שלנו, עונת מגויסים.
פעם בכמה ימים, בקצב גבוה מן העבר, אנחנו ננסה להעלות פרק קצר, ובו רעיון או תובנה, שאולי יעזרו לנו לעשות סדר בכאוס הרעיוני והרגשי בתוכו אנחנו נמצאים. אם אתם רוצים ללכת איתנו את הדרך הזאת, אתם מוזמנים להתעדכן בקבוצת הפייסבוק, או להצטרף לאחת מקבוצות הוואטסאפ השקטות שלנו, שם נודיע בכל פעם שיעלה פרק. תודה רבה לכל מי שהתגייסו איתנו למאמץ הזה, בלב פתוח ובהתמסרות מוחלטת. ניר לייסט ואור שמיר האורחים, אייל לויט ושחר מונטלק על ההפקה, ומתן חיים וניבה גולדברג מצוות הדיגיטל. תודה מיוחדת לד"ר דוד רוזנסון, מנכ"ל בית אביחי, ולכל הצוות התומך.
[המשך שיר]:
והכל יקפא פתאום
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב
לחבק ולעזוב
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
לאהוב פחות.
בחיוך פרוע עוד אבוא לגבות חובות
לשבור חומות ולהעיר אותך
למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב שמתנגן
בשיר אחר
והכל יקפא פתאום
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב
לחבק ולעזוב
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
לאהוב פחות.
(רונה קינן - מבול)
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments