top of page

מפלגת המחשבות פרק 84: מגויסים: וילה בג'ונגל

אחת מהקונספציות המרכזיות שהתנפצו על קרקע המציאות בשבעה באוקטובר היא האסטרטגיה של סבב, שקט וחוזר חלילה. מה היה שם, במקצב המחזורי שעומד בבסיס האסטרטגיה הזאת, שסחף אחריו כמעט את כל הצמרת הפוליטית והביטחונית של ישראל?

בפרק הקרוב נצלול אל מעגל הקסמים המכושף שעמד בבסיס המדיניות שכשלה, ונשאל איך כל זה קשור לרצון שלנו להרגיש, ולו לרגע, שאנחנו וילה בג׳ונגל.



 

אתם מאזינים להסכת של בית אביחי.

[הקלטות אקראיות מתשדירי חדשות מתקופת המלחמה. עד 0:30]

אפרת: שלום, אני אפרת שפירא רוזנברג, ואתן מאזינות ומאזינים ל״מפלגת המחשבות״, ההסכת שבו מיכה גודמן ואני בדרך כלל עוסקים ברעיונות שמאחורי הפוליטיקה הישראלית.

אבל בעונה המיוחדת הזאת, עונת מגויסים, אנחנו מנסים לפצח את הרעיונות שמאחורי המציאות הישראלית החדשה אליה נקלענו.

הרבה כבר נאמר על המדיניות של ישראל מול החמאס בעזה. אבל אם באמת רוצים, אפשר לסכם את המדיניות הזאת בשתי מילים - סבב, שקט. תיאור מדויק קצת יותר ידרוש ארבע מילים - סבב, שקט, סבב, שקט.

כמו הרבה קונספציות אחרות, גם המדיניות הזאת קרסה בשבעה באוקטובר, כשכולנו הבנו בדרך הכי קשה והכי טרגית שאלמנט השקט שבתוך המשוואה הזאת היה שקט מדומה, ושבמידה רבה הוא הרדים את כל המערכת. 

אבל אנחנו לא כאן כדי לבקר, אלא כדי לנסות להבין איך זה קרה. לשאול מה היה בו בריתמוס הפנימי הזה ׳שקט, סבב, שקט, סבב׳ ששבה את ליבה של כמעט כל הצמרת המדינית והצבאית של ישראל.

התשובה לשאלה הזאת קשורה אומנם לניתוחים צבאיים, כלכליים ואסטרטגיים, אבל יותר מכל היא קשורה למערכת ההפעלה הגדולה של הוילה בג'ונגל.

שלום מיכה.

מיכה: שלום אפרת.

אפרת: בפרק הקודם דיברנו על המלכוד שכביכול היינו מצויים בתוכו, בניסיון להתנהל מול החמאס. אופציה אחת שהייתה, הייתה הסדרת היחסים עם החמאס במסגרת הפתרון הגדול של שתי המדינות. האופציה הזאת לא נבחרה, כי הקונספציה הייתה שהיא תוביל אותנו לאסון.

האופציה השנייה שעמדה על הפרק הייתה הכלת החמאס במסגרת הניסיון של הפיצול וההכלה, דיברנו על זה בפרק הקודם, רק שהאופציה הזאת שכן נבחרה, בסופו של דבר התברר ש… אכן הובילה אותנו לאסון.

מיכה: אז אם הסדרה מוליכה לאסון, וההכלה מוליכה לאסון, זה מרגיש כאילו היינו רק שתי אופציות, ושתי האופציות הללו היו אופציות גרועות, כאילו היינו בדילמה טרגית. רק שכל העמדה הזאת היא לא לגמרי נכונה.

אפרת: כי הייתה עוד אופציה.

מיכה: כי הייתה עוד אופציה. היום אנחנו מגלים שהייתה עוד אופציה.

אפרת: נכון.

מיכה: והייתה עוד אופציה, ובמידה רבה זו אופציה, שישראל פועלת לאורה כרגע. השמדה. לא הסדרה עם חמאס, לא הכלה של חמאס, אלא פשוט לצאת למלחמת חורמה, ולפרק את חמאס. אז לא היינו בדילמה טרגית, לא נעמדנו רק מול אופציות גרועות, הייתה אופציה אחת.

אפרת: ופשוט לא בחרנו בה.

מיכה: ובדרך הקשה, בסוף בחרנו בה. אבל בחרנו בה מאוחר מדי, אחרי טבח שמחת התורה. יצאנו למלחמה שמטרתה השמדת החמאס. אז לכאורה הלקח הוא, בחרנו פשוט באופציות הלא נכונות, והייתה אופציה נכונה, שהיינו אמורים לבחור בה, צריכים לבחור בה, ולא בחרנו בה.

אפרת: אבל אם האופציה הזאת הייתה על השולחן, לכל אורך הדרך, אז למה היא לא נבחרה קודם?

מיכה: אז אולי, היא לא באמת הייתה על השולחן. זאת אומרת, הנה שאלה, האם ניתן היה לצאת אל המלחמה, שהייתה מונעת את טבח שמחת תורה, לפני טבח שמחת תורה? זאת השאלה. האם אפשר לצאת למלחמה, שאנחנו נלחמים בה עכשיו, שמבקשת לפרק את חמאס? המלחמה הזאת, אם היינו יוצאים אל המלחמה הזאת, מתישהו בעשור האחרון, זה בוודאי היה מונע את הטבח. אבל האם ניתן היה לצאת אל המלחמה הזאת, ללא הטבח? לא בטוח.

זה מאוד מאוד מתסכל, מה שאני הולך להגיד עכשיו. לא בטוח. עכשיו שאנחנו עוקבים אחרי המלחמה הזאת, ומבינים את המלחמה הזאת, אנחנו מבינים, יש שתי משאבים שבלעדיהם, אי אפשר לעשות למלחמת חורמה בחמאס:

משאב אחד, זאת הנחישות הלאומית שלנו. שזה הקונצנזוס הרחב שיש, בעד המלחמה הזאת, ומטרות המלחמה, וזה קונסנזוס שלא נשחק, בינתיים, גם בתוך הקשיים הגדולים של המלחמה.

אפרת: וזה קונצנזוס שהוא מקיף, אני חושבת, כמעט את כל חלקי העם - ימין, שמאל, חילונים, דתיים, כאלה, אחרים, אנשים שיש להם ילדים שמגויסים, אנשים שאין להם ילדים שמגויסים, המגויסים עצמםי.. כולם.

מיכה: כולם. זה קונצנזוס שיש לו שתי מאפיינים חריגים, אני חייב לומר, זה קונצנזוס מאוד רחב, בחיים שלי לא זוכר כזה קונצנזוס רחב.

אפרת: בטח שלא סביב לחימה. וזה קונצנזוס מאוד יציב, מתגלה. ויש עוד משאב שבלעדיו נראה שקשה לנצח את המלחמה הזאת - הלגיטימציה הבינלאומית. זה גם משאב, אגב, שבניגוד לקונצנזוס, לנחישות הפנימית, שלא נשחקת, הלגיטימציה הבינלאומית, זה משהו שהולך ונשחק, ואנחנו מבינים שאנחנו צריכים את שניהם, נחישות של העם מלמטה, לגיטימציה של הקהילה הבינלאומית מלמעלה, מה יצר את שני המשאבים האלה?

אפרת: לצערנו, השבעה באוקטובר.

מיכה: השבעה באוקטובר. השבעה באוקטובר זה אירוע שיצר את המשאב הכפול, את הלגיטימציה הבינלאומית, ואת הנחישות הפנים-לאומית, שמאפשר את המלחמה, ואני מקווה בעתיד גם את ההכרעה ואת הפירוק, ואת הניצחון על חמאס.

אפרת: קשה לדמיין קונצנזוס לאומי, כל כך רחב, יציב, וארוך טווח, אני חושבת, לפחות חמש השנים שקדמו לשיבה באוקטובר, בוודאי בשנים האחרונות, לא צריך להזכיר למאזינים שלנו את המצב המפורק שהחברה הישראלית הייתה בה.

מיכה: אם היינו יוצאים למלחמה הזאת לפני טבח שמחת תורה, לא הייתה לגיטימציה בינלאומית, אז לא היינו יוצאים למלחמה הזאת. לא הייתה נחישות פנימית, אז לא היינו מנצחים את המלחמה הזאת.

זאת אומרת, אנחנו נמצאים בכשל מעגלי טרגי, שהמלחמה שהייתה מונעת את טבח שמחת תורה, לא היינו יכולים לצאת אליה, ללא הטבח של שמחת תורה.

אפרת: זה משפט שכל כך קשה, שכמעט אי אפשר להגיד אותו. אני מקווה שיש אפשרות לשמוע אותו.

מיכה: כן, הפיכחון הוא קשה, והוא כואב, והוא טרגי, והטרגית הזאת, היא נובעת מהעובדה שכדי לנצח מלחמה, האמצעים שעומדים לרשותנו, זה לא רק הנועזות של החיילים, והיצירתיות של מפקדים, והחדשנות של כלי הלחימה שלנו…

אפרת: כל זה הוא תנאי הכרחי, אבל הוא לא מספיק.

מיכה: אבל צריך גם את המשאב הכפול. צריך גם נחישות לאומית מבפנים, ולגיטימציה בינלאומית בחוץ, ובלי המשאב הכפול הזה, אין כמעט משמעות לנועזות של חיילים, ליצירתיות של מפקדים, ולעוצמה, ולחדשנות של כלי הנשק שלנו. כל אלה מאפשרים לנו לנהל את המלחמה, אבל בלי הנחישות והלגיטימציה, אי אפשר לצאת אל המלחמה.

אפרת: אז בואו ננסה להתמקד רגע, דווקא לעשות איזה זום אין, לשני המשאבים האלה, שצריך אותם כדי לא בהכרח, גם, לנהל את המלחמה, אבל קודם כל בשביל לצאת למלחמה. ויש גם קשר בין שני המשאבים האלה, בינם לבין עצמם.

מיכה: כן, אני חשבתי על זה הרבה, אני חושב שהנחישות הלאומית היא חשובה מהלגיטימציה הבינלאומית.

הם לא סימטריים המשאבים האלה, מהסיבה הפשוטה, אני חושב שהלגיטימציה תלויה בנחישות, אבל הנחישות לא בהכרח תלויה בלגיטימציה, ובפשטות, ארצות הברית של אמריקה, שבעצם כשאנחנו מלגיטימציה בינלאומית, אנחנו בעיקר מתכוונים לארצות הברית. אני לא רואה את ארצות הברית, מתייצבת כנגד ישראל מלוכדת ומאוחדת.

ברגע שיש בישראל מחלוקת, ישראל מפוצלת, בין ימין לבין שמאל, היא יכולה לבחור צד. אבל ברגע ששני הצדדים מלוכדים, ואמריקה לא יכולה לבחור בצד אחד נגד צד אחר, אז האופציה היחידה שלה, זה להתייצב נגד ישראל או עם ישראל. אני חושב שזה נכון, כמעט לכל המפלגה הרפובליקנית, ולאגף הדומיננטי במפלגה הדמוקרטית.

אפרת: לפחות האגף… בוא נרשה לעצמנו, להגיד את זה פה, לאגף הנורמלי במפלגה הדמוקרטית, בראשות ג'ו ביידן, צריך להגיד שמוביל עכשיו את האגף הנורמלי הזה.

מיכה: הם לא התייצבו נגד ישראל, אם ישראל מלוכדת הם יישארו עם ישראל, ולכן מבין שתי המשאבים הללו, לגיטימציה ונחישות, המשאב ששמו נחישות, הוא התנאי המוקדם החשוב ביותר למלחמה.

אפרת: אוקיי, אז חסכת לנו את הצורך לדון בשני המשאבים, כי זה מאפשר לנו להתעמק, ולרדת לשורש של המשאב הלאומי שנקרא נחישות, או לשאלה, מאחורי מה החברה הישראלית מוכנה לעמוד, או רוצה לעמוד?

מיכה: כשאנחנו שואלים על החברה הישראלית, שקדמה לשבעה באוקטובר, אנחנו לא אותה חברה, ואנחנו לא אותם אנשים, ואנחנו לא מופעלים מדי אותם סנטימנטים, אבל לגבי החברה הישראלית שקדמה לשבעה באוקטובר - נדמה לי שבכל הקשור לזירה הצבאית, האסטרטגית, 

אפרת: כן, אנחנו לא מדברים כרגע, על הקיטוב הפוליטי, ועל הרפורמה שעשינו עליה עונה שלמה.

מיכה: כל מה שקשור למידת החיכוך שלנו, של מדינת ישראל עם המזרח התיכון, אני חושב שמשהו, רוב הישראלים רצו את זה דבר אחד, ומאוד פשוט, וכמעט מובן מאליו. מה רצינו?

אפרת: שקט.

מיכה: שקט. זה מה שרצינו. שקט. שקט בגבול הצפון, שקט בעזה, שקט עם איראן, שקט. אנחנו רוצים לחיות במזרח התיכון, מביא לחשוב יותר מדי על המזרח התיכון.

אפרת: אתה יודע, והרצון הזה בשקט, הוא באמת מגיע ממקום טוב, הוא מגיע מהשגשוג הבאמת חסר תקדים.

מיכה: מדהים.

אפרת: כאילו, אתה יודע, דיברנו על זה בינינו, שכאילו מדינת ישראל, למרות הכל, ועם הכל, בלא יודעת העשור האחרון, זה היה אולי הזמן הכי טוב, אבר, בהיסטוריה הישראלית, אולי גם בהיסטוריה היהודית, באיזשהו מקום, היה פה עם כל המחלוקות, עם כל הקיטוב, דיברנו על זה, אנחנו אחרונים שנזלזל בזה, אבל בסוף בסוף היה פה טוב, והשאיפה הזאת לשקט, היא בעצם שאיפה להמשיך לתחזק את הטוב הזה, שזאת שאיפה נורא נורא טבעית, ואנושית ונורמלית.

מיכה: ועכשיו יש שאלה, איך יוצרים תפיסה ביטחונית מתאימה, שהולמת את המידות של עם שרוצה שקט.

זאת אומרת, אם ישראל שלפני השבעה באוקטובר רצה שקט, התפיסה הביטחונית היא תפיסה ששיקפה את הסנטימנט הלאומי הזה, ואז מה יוצא אם צה"ל יוצא למלחמה יזומה, בגלל שהיה לו מודיעין טוב, הזדמנות מודיעינית, הוא מממש את ההזדמנות, ומפעיל מחמה, אנחנו אזרחים היינו אומרים…

אפרת: מסכנים את הטוב הזה, מסכנים את השקט הזה.

מיכה: כן. אז איך יוצרים אסטרטגיה שלאורם מפעילים את הצבא באופן שמגונן על המשאלה הישראלית, בכמה שיותר שקט? אז נדמה לי שנבחרה אסטרטגיה, של הגנה פסיבית, ולא הגנה אקטיבית.

הגנה אקטיבית נראית ככה, אנחנו פועלים בעזה בהתאם לידיעות, יש פתאום מידע מודיעיני נדיר, חריג, שמייצר הזדמנות מבצעית, להוריד את סינוואר, או את צמרת החמאס, בום פועלים.

אפרת: ואנחנו יודעים שהיו ידיעות כאלה, והיו הזדמנויות כאלה.

מיכה: והאופציה הזו לא נבחרה, כי הם בחרו בהגנה פסיבית. הגנה פסיבית זה אומר, אתה לא פועל לאור ידיעות, אתה פועל לאור פעולות. מה זה אומר? הם פועלים נגדך, אז אתה פועל נגדם בעוצמה רבה. אה, ואתה מספר לעצמך, שהכנסנו להם כל כך חזק, שעכשיו הם מפחדים, עכשיו הם מורתעים, עכשיו הם יחשבו פעמיים אם להתקיף אותך.

זה הגנה פסיבית. אנחנו מגיבים לפעולות שלהם, אנחנו לא פועלים לאור ידיעות שנוצרות עליהם.

אפרת: עכשיו, לאור העובדה, מה שאמרנו עכשיו, שבעצם הסנטימנט הציבורי, העמוק, הנסתר, אבל המאוד מאוד חזק, היה סנטימנט שרוצה שקט, שלווה. אפשר להבין את זה, כי הגנה אקטיבית, אם אתה מוריד עכשיו את הצמרת של החמאס, אתה צריך להיות מוכן לספוג, זה להוציא את השד מהבקבוק.

מיכה: אבל הייתה כאן תפיסה שניסתה להפוך את האילוץ, את הצורך, לחשיבה בעלת הגיון האסטרטגי.

אפרת: כיוון שאנחנו לא פה כדי לבקר רעיונות, שהמציאות הוכיחה שהם לא נכונים, אלא לנסות להבין מה היה מפתה בהם, אז אנחנו רוצים לרגע לדון לכף זכות, את האסטרטגיה הזאת שנבחרה, ולהבין מה היה ההיגיון שעמד מאחורי אסטרטגיית ההגנה הפסיבית, שאפשר לתרגם אותה במילים שאנחנו מכירים - סבב, שקט, סבב, שקט.

מיכה: נכון, הגנה הפסיבית זה אומר, שנוצרת מציאות, שיש לה ריתמוס. כמו שאמרת, יש סבב, ואז יש כמה חודשים או שנים של שקט. ואז יש עוד סבב, ואז יש עוד תקופה של שקט. והריתמוס הזה של סבב, שקט, סבב, שקט, זה ריתמוס שאפשר לשחזר את ההיגיון הפנימי, האסטרטגי שמאחוריו.

ואני נראה לי שזה נראה ככה, המטרה של הסבב זה שקט. ובכלל, איך אנחנו מודדים הצלחה של סבב? על פי כמות ואיכות השקט שנוצר בעקבותיו. אם זה שקט באיכות גבוהה, ואם זה שקט שנמתח על פני תקופה ארוכה, היה סבב מוצלח. אם זה הופר מהר, זה סבב לא מוצלח. זאת אומרת, התכלית של הסבב הוא שקט, וההצלחה נמדדת בהתאם לכמות השקט.

אפרת: ואני חושבת שהסיסמה שכולנו מכירים, "שקט יענה בשקט", זה בדיוק זה.

מיכה: בדיוק זה. עכשיו, זה מאוד פסיבי, אבל היה פה היגיון. מה היה ההיגיון, כאן? העוצמה של הצבא הישראלי תלויה הרבה מאוד בעוצמה של הכלכלה הישראלית, נכון? זה כמעט מובן מאליו. כשהכלכלה חזקה, הצבא חזק.

אפרת: זה כמעט מובן מאליו, אבל לכן לא חושבים על זה תמיד, אז בואו רגע נשים את זה על השולחן.

מיכה: אז ממש רגע אחת, ככל שהכלכלה יותר משגשגת, יש יותר צמיחה, יש יותר מיסים, ואז אפשר להשקיע יותר ב-F35, ב-AI, במצלמות חכמות, וב-8200. זאת אומרת, כלכלה חזקה מייצרת צבא חזק. אם הייתה לנו כלכלה של עולם שלישי, הייתה לנו צבא של עולם שלישי. יש לנו כלכלה פורצת דרך ומערבית, אז יש לנו גם צבא פורצת דרך עם טכנולוגיה מתקדמת ומערבית.

אבל הכלכלה שלנו, היא כלכלה שמבוססת על חדשנות טכנולוגית. שזה אומר שהיא תלויה ביצירתיות, ביזמות, במשקיעים, ובכסף זר שנכנס בישראל, ומשקיע בתעשיות השונות של ישראל, גם בתעשיית החדשנות.

כדי לייצר אקו-סיסטם כזה, שבו ההייטק הוא המנוע, הוא הקטר, שמוביל את הצמיחה הישראלית, צריכים תנאים. צריכים תנאים. אז קפיטליסטים יגידו לנו, ובצדק לדעתי, שחלק מהתנאים האלה, זה שיהיה מעט בירוקרטיה, ושיהיה שהוא כמה שיותר חופשי, ושכמה שיותר רסנים ממשלתיים על הפעילות של המשק, ושיהיה מיסוי נמוך. אלו תמריצים שמייצרים את האקוסיסטם שמאפשר צמיחה. אבל מה הדבר הבסיסי ביותר שצריך?

אפרת: שקט!

מיכה: כן! כי בלי שקט אין צמיחה כלכלית, ואין כל הזמן יש טילים על תל אביב.

אפרת: אז שקט מאפשר יצירתיות, ומאפשר חדשנות, ומאפשר פעילות כלכלית ענפה.

מיכה: וגם במובן הכי פשוט, קרנות הון סיכון, כשמשקיעים במדינה מסוימת, הם בודקים את מידת הסיכון שיש באותה המדינה. ואם אנחנו בתקופה ללא שקט, דרגת הסיכון היא גבוהה, וההשקעות בורחות מישראל.

אפרת: לא, ואני אגיד גם משהו מהצד השני, לא של המשקיעים, אלא של המפתחים. כשיש שקט, בן אדם יכול להשתחרר מהצבא בגיל 25, אחרי שהוא עשה שם דברים מדהימים, ביחידות הסייבר והטכנולוגיה המתקדמות, לקחת את הידע הזה, ולהקים סטארטאפ.

מיכה: אותו סטארטאפ שיכניס מיסים.

אפרת: והוא הקטר, בדיוק שהסטארטאפ הזה יהיה הקטר, שיביא את המשקיעים, ויש פה מערכת של איזון חוזר, בין הצבא לבין הכלכלה, אבל האיזון החוזר הזה מתאפשר רק אם יש שקט.

מיכה: סבב טוב שיוצר תקופה ארוכה של שקט, בתקופה הזאת הכלכלה צומחת, והעוצמה הצבאית של ישראל גוברת. ואז, על פי התיאוריה הזאת, בזכות זה שהעוצמה הצבאית גברה, בסבב הבא, החמאס יפגוש צבא הרבה יותר קטלני, הרבה יותר אפקטיבי שיכה בו הרבה יותר חזק, וכתוצאה מגיעה חצר פרק זמן של שקט, שהוא יותר איכותי ויותר ארוך, ובאותו פרק זמן, הכלכלה תתחזק, הצבא יתעצם, ואז בסבב הבא יהיה יותר מוצלח.

אפרת: זאת אומרת, יש כאן בעצם ספירלה עולה למעלה, כלפי מעלה.

מיכה: כן, כאילו מעגל קסמים מחושב חיובי. ששקט מייצר עוצמה שמאפשר סבב יותר אפקטיבי, שמאפשר את השקט, שמאפשר את העוצמה, וככה זה מעגל קסמים חיובי, ולאור זה, זה מרגיש כאילו הזמן פועל לטובתנו.

אפרת: כל עוד, אני אגיד, הרצון הזה לשקט, הוא לא רק השפיע על השאיפה לפערים ארוכים, ומאוד מאוד שקטים בין סבב לסבב, אלא גם על השאלה מה עושים בכל סבב. זאת אומרת, אני חושבת שאני יכולה לדבר על עצמי, אבל גם על החברים שלי, ועל הסביבה שלי, ועל מה שאני שומעת כל השנים האלה בתקשורת וכולי. החרדה הקולקטיבית מזה שבסבב לא תהיה כניסה קרקעית, ושבסבב עצמו גם, זאת אומרת, זה לא רק השפיע על מה קורה בין סבב לסבב, זה גם משפיע על איך נראה הסבב.

מיכה: נכון.

אפרת: זה בעיקר הפצצות מהאוויר, זה להיות מאוד אגרסיביים, זה לעשות כל מיני פעולות נועזות, אבל מדי פעם שהייתה איזו כניסה קרקעית בצוק איתן, רק בוא נסיים עם זה כמה שיותר מהר, נחזיר את הבנים הביתה.

מיכה: נכון. כי אנחנו רוצים לחזור לשקט, וכך שימי לב, שפרדיגמת ההפעלה של צה"ל, שההגנה הפסיבית שגוזרת אינו ריתמוס של שקט, סבב, שקט, סבב, היה בה היגיון אסטרטגי. אבל ההיגיון, כל החשיבה הזאת כשלה. וכל ההגיון הזה כשל. אבל צריך להבין את ההיגיון הזה. ההיגיון הזה בעצם מה הוא עושה? הוא לוקח את הסנטימנט הציבורי, שרוצה בשקט, ושולט בהגיון אסטרטגי. אתם רוצים שקט?...

אפרת: או מתרגם אותו להגיון אסטרטגי.

מיכה: בדיוק, הופך אותו להגיון אסטרטגי. שקט, זה אולי משדר חולשה למזרח התיכון, זה נכון, אבל זה מייצר את העוצמה הצבאית, שרק באמצעותה אנחנו יכולים להסתדר במזרח התיכון.

אפרת: השאיפה הזאת לייצר עוצמה באמצעות תקופות ארוכות של שקט, כדי שנוכל לבנות פה את ה… אתה יודע מה? את הממלכה הזאת שאנחנו רוצים, זה מאוד מאוד מרפרר למטאפורה, שנדמה לי שהיא של אהוד ברק במקור, של הוילה בג'ונגל. זאת אומרת, אנחנו… הסבב הוא בשביל לתחזק את הדבר הזה, אבל בסוף, בסוף, השנים של השקט, בין סבב לסבב, הם נובעים מהרצון שלנו לחיות בתוך הוילה.

מיכה: וילה בג'ונגל, זאת אומרת, זה דימוי מאוד חזק לתאר את הסיטואציה של ישראל, שהיא מדינה מערבית, קפיטליסטית, משגשגת, ליברלית, בתוך מזרח תיכון שמלא בעוני, בבערות, בפונדמנטליזם. כאילו, הפער בין ישראל לסביבה הזה - וילה בג'ונגל.

וילה עם בריכה פרטית, ועם כל הפינוקים, ועם נטפליקס, וג'ונגל עם נחשים, עם חיות טרף וזה. ואיך מקיימים את זה? תפיסת ההפעלה שעכשיו ניסינו לשחזר ולהבין, שהשקט מייצר עוצמה, היא בעצם תפיסת הפעלה שאומרת, כדי לשרוד כוילה בג'ונגל, צריך לשכוח את הג'ונגל, ולהתמקד בוילה. אם אתה מתמקד רק בוילה, יהיה לך את העוצמה לנצח את הג'ונגל. 

וזאת הפרדיגמה שעכשיו מתמוטטת לנגד העיניים שלנו. הפרדיגמה של הגנה פסיבית, שפירושה ריתמוס של שקט סבס, שקט סבס, זה פרדיגמה שיש לה היגיון אסטרטגי, והפרדיגמה הזאת קרסה, אבל מכיוון שהפרדיגמה הזאת נשענה על משאלה ציבורית עמוקה, אז אפרת, היום אני יכול להגיד שלא רק הפרדיגמה קרסה, אלא גם כן המשאלה הציבורית בשקט, צריכה להיבחן מחדש, ואני מעז לומר שזה בדיוק מה שקורה עכשיו בחברה הישראלית מאז השבעה באוקטובר.

אם עד השבעה באוקטובר היינו חברה שתיעדפה שקט מעל פני כל דבר אחר, עכשיו כשאנחנו מסתכלים על מציאות ואנחנו מבינים, היינו קורבן של הרבה דברים, חלקם אפלים מאוד. היינו גם קורבן של המשאלות של עצמנו. רצינו שקט, לכן בחרנו לא להתחכך עם האויבים שלנו, ובסוף קיבלנו את המלחמה הזאת.

אפרת: וזה מחזיר אותי למה שהתחלנו איתו, למשאב הזה שנקרא נחישות. וכל מי שחי כאן היום, כן, רואה ורואה שהסנטימנט הזה טיפה משתנה. זאת אומרת, זה משהו ששומעים אותו גם ממשפחות שיש להם ילדים, או בני משפחה שנלחמים בעזה, וגם לצערנו משפחות שכולות, זאת אומרת, הדבר הזה של ״אל תעצרו״, המלחמה הזאת היא מלחמת, אין ברירה, היא מלחמה שחייבים להילחם אותה, אל תעצרו לפני הזמן, כן? יש פה פתאום איזושהי נחישות שהיא סביב הדבר הזה, אנחנו יודעים שאפשר ברגע לקבל שקט, אבל נדמה לי שהסנטימנט הציבורי היום הוא לא שם.

מיכה: אנחנו יודעים בדיוק איפה הוא נמצא, החברה הישראלית לראשונה נמצאת בחיכוך החמאס, והיא לא חושבת שהיעד הוא שקט, היא מבינה שהיעד הוא ניצחון. וזאת תפנית דרמטית שאולי משקפת תפנית הרבה יותר עמוקה, כי היא גורמת לנו לחשוב מחדש על כל החבילה שכרוכה במטאפורה של הוילה בג'ונגל, או של מדינה מערבית משגשגת בתוך מזרח תיכון. ואולי אם ננסה להמשיג את המצב המורכב שלנו, את החבילה, אז זה נשמע ככה, אנחנו מתחילים להבין שהעובדה שאנחנו מדינה מערבית, במזרח התיכון, זה מעניק לנו עוצמה. זה נותן לנו יכולות יותר קטלניות, הייטק, נשק מתקדם, מעיל רוח על הטנקים שלנו, F35, AI, סייבר, וואו. זה שאנחנו מדינה מערבית, זה מעניק לנו יכולות, אבל זה מחליש לנו את הרצונות. 

במשך הרבה זמן לא היה לנו את הרצון להתחכך ולהילחם, העדפנו שקט וקיבלנו מלחמה. ועסקת החליפין הזאת של להיות וילה בג'ונגל, מדינה מערבית במזרח התיכון, כתופעה שמגבירה את היכולות שלך להילחם, ובעת ובעונה אחת, מחלישה את הרצונות שלך להילחם, זה עסקת החליפין של הוילה בג'ונגל.

זה הטרייד-אוף שניסינו לנצח אותו, ניסינו להתגבר עליו, ניסינו לטעון ששקט הוא לא רפש, שקט מייצר עוצמה, וצדקנו וטעינו, שקט מייצר יכולות. אבל הוא מחליש, הוא משקף חולשה ברצונות להילחם, והטרד-אוף הזה וכל העסקת חליפין שיש בחבילה הזאת, שלא הולכת להשתנות - מדינה מערבית במזרח התיכון, וילה בג'ונגל, העסקת חליפין יותר יכולות פחות רצונות, זאת עסקת חליפין שאנחנו צריכים לחשוב עליה, להעמיק בה ולהבין אותה.

אפרת: וזה מה שאנחנו ננסה לעשות בפרק הבא.

 -

[נשמע השיר שלח לי שקט]

שְׁלַח לִי שֶׁקֶט טוֹב מוּגָן 

שְׁלַח לִי שֶׁקֶט מֵעָנָן 

שְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְמֻכָּן 

לִשְׁמֹעַ שֶׁקֶט לֹא מִכָּאן 

תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט בְּקֻפְסָה, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה.

אפרת: אני אפרת שפירא רוזנברג, וזה היה עוד פרק במפלגת המחשבות.

בפרק הבא נלך עוד צעד עמוק יותר אל השאיפה שלנו לשקט, וננסה לתת תשובה לא לשאלה מה אנחנו אמורים לעשות, אלא לשאלה הגדולה יותר מי אנחנו רוצים להיות.

תודה לניר לייסט ולאור שמיר העורכים, לאייל לויט ולשחר מונטלק על ההפקה, ולניבה גולדברג ולמתן חיים מצוות הדיגיטל.

תוכלו למצוא פרקים נוספים של מפלגת המחשבות בכל יישומוני ההסכתים, וגם באתר של בית אביחי, שם תמצאו תכנים רבים נוספים שיש לבית אביחי להציע.

שְׁלַח לִי שֶׁקֶט טוֹב מוּגָן 

שְׁלַח לִי שֶׁקֶט מֵעָנָן 

שְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְמֻכָּן 

לִשְׁמֹעַ שֶׁקֶט לֹא מִכָּאן 

תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט בְּקֻפְסָה, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה.

שְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְאֻרְגָּן 

שְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְעֻדְכָּן 

שְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְפֹאָר 

תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט מֵהַכְּפָר 

תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט בְּקֻפְסָה, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, שֶׁקֶט מוֹפְתִי 

מִיּוֹם הֻלַּדְתִּי עַד יוֹם מוֹתִי 

שֶׁקֶט עַד יוֹם מוֹתִי.

שְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְהֻדָּר 

שְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְאֻלְתָּר 

שְׁלַח לִי שֶׁקֶט יְרֵחִי 

תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט בֵּין כּוֹכָבִים 

תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט בְּקֻפְסָה מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, שֶׁקֶט מוֹפְתִי 

מִיּוֹם הֻלַּדְתִּי עַד יוֹם מוֹתִי 

שֶׁקֶט עַד יוֹם מוֹתִי.


19 views0 comments

Comments


bottom of page