אנחנו מתחילים את הספר הרביעי ונתמקד בעיקר בשובו של וולדמורט ובכל המשמעויות הסימבוליות שקשורות בו - רצח המשפחה שלו, השהות שלו בבית רידל והיחסים שלו עם זנב תולע. כמו כן נדבר עוד קצת על המפגשים האסוניים של הדארסלים עם עולם הקסמים ונבין איך הם הפכו ממקרבן לקורבן. פרקים לקריאה: 1. בית רידל 2. הצלקת 3. ההזמנה 4. בחזרה למחילה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/02/2021.
אתן מאזינות ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שיר: היי! אתם על "ההסכת שאין לומר את שמו". אני שיר ראובן,
דור: ואני דור סער- מן,
שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מהתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.
דור: וחזרנו.
שיר: היי.
דור: היי, שלום, עונה חדשה, מה שלומך שיר?
שיר: בסדר. מה השתנה בחייך? בוא נעשה את תקציר הפרקים הקודמים שלנו.
דור: [צוחק] שלנו? אה…. כלום, לא יודע עובד על דוקטורט, הבן שלי התחיל קצת לעשות צעדים. חוץ מזה משתדלים לעבור את זה מסגר לסגר. מה איתך?
שיר: אני גיליתי שאני 12.9% איטלקיה בבדיקת דנ"א שעשיתי, ושכל המשפחה שלי שקרנים בגדול, סבא רבא מת מטיפוס? לא. הקים משפחה שנייה בארצות הברית שנראים כמוני. כפי שראיתי בעץ השורשים שלנו באפליקציה.
דור: אוקיי, עכשיו אני חייב לעשות את הבדיקה הזאת.
שיר: אתה חייב.
דור: ולגלות איזה סודות אפלים מתחבאים.
שיר: אבל אתה תתבאס בגלל שהחלק היחיד בי שהוא אמיתי, זה חלק העיראקי כי אני חושבת שזאת יהדות מאוד מאוד עתיקה.
דור: אני, לא, אני בטוח, אני אגלה שאני כאילו 200% עיראקי.
שיר: בדיוק.
דור: אין יוצא ואין בא מתוך המשפחה הזו.
שיר: רק העיראקי היה אמיתי, כל השאר שקרים שעברו במשפחה.
דור: אני אוציא את זה כסטיקר בסיום הפרק. [צוחקים] וטוב, אנחנו חוזרים גם להארי פוטר וגביע האש, הספר הרביעי- ספר שאישית אני מאוד מאוד אוהב אותו.
שיר: גם אני, וכמו כל ספר בהתחלה יש לי את החשש שאני אפסיק לאהוב אותו בסוף אז בוא נקווה שזה יישאר ככה.
דור: אז נקווה. לטובת המאזינים שלנו אני רק אגיד שהיום אנחנו עוסקים בפרקים 1 עד 4, בגדול מה שקורה בהם אנחנו תיכף ככה נתחיל להיכנס לאווירה הזו של בית רידל. ואחריו הדברים הרגילים- הארי, דרסלים, הוויזלים באים לקחת את הארי, ואנחנו נראה ככה מה קורה בדינמיקות האלה. אז שנתחיל?
שיר: נתחיל. נתחיל בקריאת פרק, אנחנו מתחילים מהפרק הראשון- בית רידל.
דור: [בהערכה] פרק מהמם.
שיר: גם בעיניי.
"אך בתחנת המשטרה האפלולית והקודרת, בעיירה השכנה הנגלטון הגדולה, ישב פרנק והתעקש שוב ושוב שהוא חף מפשע, וכי האדם היחיד שראה בקרבת הבית ביום מותם של הרידלים היה נער בגיל העשרה, זר, חיוור, בעל שיער כהה. אף אחד מלבדו לא ראה בכפר ילד שענה לתיאור הזה והשוטרים היו משוכנעים לגמרי שפרנק המציא אותו.
ואז בדיוק כשהעניינים התחילו להראות מדאיגים מאוד מבחינתו של פרנק, הוגש דו"ח נתיחת הגופות של בני משפחת רידל ושינה הכל. מעולם לא ראו השוטרים דו"ח מוזר יותר. צוות רופאים בדק את הגופות והגיע למסקנה שאיש מבני משפחת רידל לא הורעל, נדקר, נורה, נתלה, נחנק, או למיטב הבחנתם נפגע באופן כלשהו.
למעשה, סיכם הדו"ח בנימה של בלבול מוחלט, נראה שמצבם הבריאותי של הרידלים מושלם מלבד העובדה שכולם מתים.
עם זאת, ציינו הרופאים, כאילו הרגישו שמחובתם למצוא בגופות דבר מה שאינו כשורה, שעל פניהם של הרידלים הייתה נסוכה הבעה של אימה.
אך כפי שהגיבו השוטרים המתוסכלים, מי שמע על שלושה אנשים שהופחדו למוות?"
דור: קטע אדיר. פרק אדיר, אדיר, אדיר.
שיר: פרק שהוא באמת מופת של סטורי-טלינג.
דור: היא גם מתחילה את- כל הספר זה מתחיל בנימה שונה לגמרי מהספרים הקודמים. זה נכון, אגב, שגם הספר הראשון הוא לא מתחיל עם הארי עצמו, אלה כזה, מין כזה- מה קרה ב… כשההורים של הארי בדיוק נרצחו והוא נמסר לדרסלים.
שיר: יש לי…
דור: אבל זה כזה קצת אקספוזיציה זה לא באמת זה. ופה פתאום אתה נזרק למשהו אחר, כאילו…
שיר: הוא תמיד מתחיל עם הארי, סוג של.
דור: עם הארי, ודרסלים, ודודות מתנפחות, וכזה אווירה קצת סלפסטיקית כזאת תמיד יש עם הדרסלים.
שיר: כן.
דור: ופה כבר, כאילו אומרים תמיד שהספר הרביעי כשהוא מסתיים, הוא מסתיים מאוד אפל ועולה מדרגה. אבל לא, הוא מתחיל כבר בעמודים הראשונים, הוא מתחיל בדבר הכי אפל שיכול להיות.
שיר: גם הדבר הכי אפל, וגם האופל הוא, אם בספר ראשון אנחנו דיברנו הרבה גם כשהתחלנו לקרוא אותו, שהיא לוקחת אותך צעד אחרי צעד לתוך עולם הקסמים. כאן היא עושה את ההפך, היא אומרת יש אימה, והאימה יוצאת מהעולם של הקוסמים האימה היא בעולם שלנו, המוכר, ככה נראית אימה, והיא רומזת לך שהיו דברים עם קסם, למשל הם לא, לא נמצא שום דבר בדו"ח נתיחת הגופות. אבל האימה היא בעולם שלנו.
עכשיו בקשר לפתיחה של הספרים- הספרים בדרך כלל נפתחים ביום הולדת של הארי.
דור: נכון.
שיר: ואפשר גם לראות את הספר הראשון כסוג של היום הולדת של הארי.
דור: נכון…
שיר: אתה יודע, הרבה אנשים שניצלים ממוות אומרים "זה היום הולדת השני שלי כי אני נולדתי מחדש ביום הזה" שזה לגמרי הארי, הוא לא היה אותו ילד אם וולדמורט לא היה הורג את ההורים שלו. הספר הזה נפתח, סוג של, עם היום הולדת של וולדמורט. שזה מה שהולך לקרות, אנחנו נעשה ספוילר מטורף, בסוף הספר הזה. אז מי שלא רוצה להאזין לכל הפרקים, הנה אמרנו לכם את השורה התחתונה, אפשר להמשיך לעונה הבאה של הפודקאסט, מי שעושה בינג' ב-2022. [צוחקים]
דור: אבל, [צוחק] נורא הצחיק אותי. קודם כל צודקת לגמרי, כלומר הפרק הזה, הספר הזה, כלומר, וולדמורט מופיע בהתחלה, הוא גם יופיע בסוף, ובין לבין הוא כל הזמן יהיה ברקע ככה, וגם, שוב, צריך לזכור שהספר הקודם, "האסיר מאזקבאן", הוא הספר היחיד שבו וולדמורט לא מופיע בכלל.
שיר: נכון.
דור: והנה פה כבר על התחלה היא מחזירה אותו, והיא ישר סוגרת לנו גם איזה פער שכזה, אוקיי זנב-תולע ברח, נכון? אנחנו יודעים שהוא נמלט. מה קרה בינתיים בקיץ? מה הוא עשה? ואנחנו מגלים שהוא עשה בדיוק את מה שהנבואה אמרה, כן? הוא חבר לאדון שלו כשהוא מצא אותו במין דרך לא דרך.
שיר: באלבניה.
דור: באלבניה [בהגיה שונה- ב' בצליל A במקום E]
שיר: אלבניה [A] אומרים?
דור: אלבניה, מקום מוזר, שם… שבתאי צבי כנראה קבור… זה מסוג המקומות האלה, כלומר,
שיר: וולדמורט, שבתאי צבי. [צוחקת]
דור: דברים מוזרים קורים ב….
שיר: לשם הם יוצאים לפנסיה.
דור: אבל הם גם הצילו הרבה יהודים בשואה.
שיר: באמת? [בהפתעה]
דור: כן. סיפור מדהים ויפה ומרגש שלא ניכנס אליו עכשיו.
שיר: זה לפודקאסט הבא שלנו, השואה והתנ"ך. [צוחקים]
דור: והתנ"ך [צוחק] זה יהיה הפרויקט הבא שלי ושל שיר.
מה שממש אהבתי בפרק הזה ספציפית, זה את הנושא הזה באמת של הפחד והטרור, שגם זה נושא שכבר דיברנו עליו הרבה מאוד. על, על וולדמורט כטרור, וזה מה שהוא רוצה לעשות וזה ממש בולט פה. אשכרה הוא, קודם כל הוא הורג את המשפחה שלו. פה אנחנו כבר רואים את זה ישירות, כן?
שיר: כמה פתוחה הדלת שהתפרצת אליה.
דור: כן. הוא רצח את אבא שלו, הוא רצח את הסבא והסבתא שלו.
שיר: "רצח סבא", מונח שפרויד הרבה לדבר עליו. [צוחקים]
דור: ואחרי זה גם נאמר בדו"ח המשטרה שהם אשכרה מתו מפחד. וגם אנחנו רואים בהמשך הפרק שפרנק, כן? הגנן, כשהוא מתעמת עם וולדמורט, אז לפני שוולדמורט הורג אותו, כן? יש לו הבעה של אימה, ונראה שהוא כבר מתחיל למות עוד לפני שוולדמורט עושה עליו את קסם המוות הנורא. רק לראות את וולדמורט, כנראה, במצב המגעיל שלו, גורם לו כבר לאבד איזה חלק קטן מהחיות שלו. זה האימה והטרור כמשהו שהם נוטלים ממך, וזה הכישרון הכי גדול של וולדמורט גם שהוא במצב הכי עלוב שלו, הוא מצליח לאיים עליך. וגם אנחנו, אגב, כן? אנחנו קוראים את הפרק הזה וזה כמו כזה "שתיקת הכבשים". וזה ממש פה בפרק הזה, כלומר, אתה, מה שהיא עושה בפרק הזה, פרק מבריק, היא נותנת לנו כקוראים, וזה בפעם הראשונה אגב שהיא עושה בספרים האלה, שהיא נותנת לקוראים יתרון על פני שאר הדמויות. עד עכשיו היא לא ממש עשתה את זה.
שיר: נכון.
דור: הפוך, היתרון תמיד היה נגיד אצל דמבלדור או משהו כזה. או אצל טום רידל לצורך העניין, כן? בספר השני. ואז בסוף נחשפים הקלפים והכל ברור, כן? והכל מסתדר. פה? לראשונה היא נותנת לנו "פור".
שיר: נכון.
דור: על פני כל הדמויות האחרות, ואנחנו פתאום יודעים- אוקיי, וולדמורט מתחיל לחזור. גם לנו ברור כקוראים כבר מההתחלה שברגע שפרנק נכנס לתוך הבית הזה, כן? זה כמו לראות סרט אימה, כן? שאתה צועק "אל תיכנס! אל תיכנס! מה אתה עושה? מה אתה מפגר?"
שיר: "כן… מה, אל תדבר איתו, לך שים בקבוק חם על הברך, כמו שאתה רוצה, כמו שכולנו רוצים." [צוחקת]
דור: ולכן היא בונה את זה כל כך יפה, כי כל הפרק הזה בנוי על זה שאנחנו כקוראים שכבר שוחים בעולם של הארי פוטר יודעים בדיוק מה עומד לקרות, כן? ברור לנו שהסוף של פרנק לא יהיה טוב.
שיר: נכון, זה מאוד קולנועי באמת.
דור: מאוד. והיא בנתה את זה בצורה, באמת, מדהימה.
שיר: אני רציתי להסביר בקשר למה שאמרת על טרור, אני חושבת שטרור, אחד הדברים המהותיים להיווצרות שלו, זה שהוא בלתי נראה, הוא בכל מקום והוא בשום מקום. וזה גם מאוד נכון לגבי וולדמורט. ואני מסכימה איתך בנוגע ליכולת שלו להטיל טרור בצורת מניפולציות. הוא מפעיל מני- זאת אומרת, רק בדיבור שלו- אנחנו רואים איך מדבר עם זנב-תולע והוא משחק איתו בצורה שזה כאילו, זה נורא. כאילו, אז נכון, יש לו את היכולת הזאת עדיין. אבל בקשר לטרור- אני חושבת שכאן היא עשתה משהו שונה שוב, בגלל שוולדמורט עד עכשיו היה סוג של רוח רעה שריחפה מעל העלילה. היו ייצוגים שלו, הוא היה על הראש של קווירל, הוא היה ייצוג שלו כנער מתוך יומן, אבל תמיד אמרו "הוא מת-חי", הוא נמצא איפשהו, אבל המת-חי הזה הוא טרם לתחושת הטרור כי אמרת הוא בכל- הוא בשום מקום והוא בכל מקום והוא עלול לצאת בכל רגע ואנחנו לא נדע מאיפה. זאת הפעם הראשונה שאנחנו מבינים קונקרטית מה קרה לוולדמורט. אנחנו לא בדיוק יודעים איך הוא נראה אבל היא נותנת לנו תיאור מוחשי וככה, הדרך הכי טובה לבנות אימה באמת, בקולנוע אתה יכול להשתמש בכל מיני אמצעים. באמצעים ספרותיים, הדרך לשקף אימה או הערצה או כל דבר כזה היא דרך מבט של דמות אחרת. לצורך העניין, אני לא יודעת אם נתתי כבר את הדוגמה הזאת בפודקאסט, אבל בכל אופן אני אתן אותה שוב, אני אסתכן בזה: ספר שאני מאוד אוהבת- "החברה הגאונה". גם כן סדרת ספרים, בעיניי ההיקף של ההיסטריה שהיא עוררה, בקטע טוב, זהה להארי פוטר במבוגרים, אותו דור גם.
דור: האמת שאני לא מאמין שאני עושה איתך כבר, כאילו זו העונה השלישית, ורק בפרק 26 את מזכירה את "החברה הגאונה".
שיר: כן, כן.
דור: זה לא הגיוני.
שיר: אבל מה שקרה ב"חברה הגאונה" אפרופו מעיבוד- זה ספר שהוא מדבר על שתי דמויות, לילה ולנו, ולילה היא מתוארת כדמות מאוד נערצת, כי מי שכותבת את הספר, הוא נכתב מנקודת מבטה של לנו, ולנו מעריצה אותה, והיא מתוארת כאיזושהי דמות שהיא מדהימה ואתה רק רוצה ללשמוע ממנה עוד, ואתה באמת, אתה כואב את כאבה. ואז עשו לזה סדרת טלוויזיה, ובסדרת הטלוויזיה, הפספוס הכי גדול זה שאתה רואה את לילה ואתה אומר "מי זאת הבלתי נסבלת הזאת? עופי לי מהעיניים" דעות שלי בגיל 15, לכי תעשי גרפיטי על מאחורה של אוטובוס ותניחי לכולנו. ואני שאלתי את עצמי- איך הם פספסו ככה את הדמות שלה? וזה לא שהם פספסו את הדמות שלה, יש דברים שאפשר להביע רק מעיניים של מישהו אחר, וזה דבר שספרות נותנת לך- היא אומרת לך "אני כותבת את הספר ואלה המחשבות שלי עליה". בקולנוע אתה נאלץ, סוג של, להראות את המציאות האובייקטיבית. המניפולציות שעומדות לרשותך הן הרבה פחות מקיפות. וכאן רולינג עושה אותו דבר- היא מתארת לנו את וולדמורט כיצור דוחה, כמה דוחה? פרנק רואה אותו, הוא צורח כל כך שהוא לא מצליח לשמוע את זנב-תולע או את וולדמורט אומרים אבדה קדברה. וזנב-תולע בעצמו אומר "תחלוב את נגיני", [צוחקים] מה? אפשר לחלוב…?
דור: מה קורה שם?
שיר: ממש, זה לא יונק [צוחקים]. והוא אומר לזנב-תולע "אני רואה שאתה נגעל ממני" וזנב-תולע אומר "לאאא מה פתאוםםם", [צוחקים] והוא אומר "אני רואה". וכאילו, אנחנו סוף סוף מקבלים קיום קונקרטי של וולדמורט שאנחנו לא באמת מבינים איך הוא נראה, אבל אומרים לנו "זה מה שקרה איתו, הוא נראה ככה, אני לא יודעת לתאר לכם אותו כי כל תיאור יחטא לכמה שזה, אם אני אתאר אותו 'יש לו קרניים, הוא נראה כמו תינוק וכמו זקן ביח-' זה יפספס את המימד של הגועל".
אבל סוף סוף וולדמורט הופך למשהו קונקרטי, הוא יושב על ספה מול האח, זה החולשה שלו, הוא צריך להתחמם, הוא צריך חלב מנגיני, הוא צריך שזנב-תולע יאכיל אותו מבקבוק. שוב, הגועל הזה בין התינוקיות- שרולינג משחקת עם זה הרבה- התינוקיות מול ה… שמתנגשת עם הזיקנה.
דור: כן.
שיר: גם בספר החמישי יש קללה כזאת.
דור: כן. זה, זה התלות המוחלטת שלו מצד אחד לצד ה… ברור שהוא טיפוס מאיים, ומשהו בניגוד הזה מחרפן אותך מלקרוא את זה, משתגע. אפרופו, דיברנו על זה, מה שמאוד מאוד אהבתי בפרק הזה זה את מערכת היחסים ההרסנית המחרידה בין וולדמורט לזנב-תולע.
שיר: וואו.
דור: זה, זה כאילו אתה קורא את זה ואתה אומר "אוקיי, זה, מערכת היחסים הרעילה ביותר ש… הכרתי עד עכשיו". כאילו אתה קורא את זה ואתה אומר "וואו, מה, מה קורה פה כאילו?" זנב-תולע מצד אחד מתרפס וכל הזמן משקר לוולדמורט, ווולדמורט אומר "כן, אני יודע אתה משקר לי אבל אני משאיר אותך. אני אתן לך כזה מין משימה מאוד גדולה, שתדע לך".
עכשיו אני אהיה את לרגע, אני אומר, כאילו, אני קורא את זה וממש אומר אוקי אני צריך לקחת את וולדמורט כמו שהוא, את זנב-תולע, לשים אותם בטיפול. אבל כאילו בטיפול אינטנסיבי, כאילו במערכת היחסים הזו ביניהם משהו ממש ממש לא עובד. כאילו, זה מלא פה במין שקרנות ופחד ואימה, כאילו, ותלות נוראית שלהם אחד בשני כאילו, בתור ילד, שוב, משהו קצת, אתה אומר "בסדר ברור שהם ככה" אבל בתור מבוגר אתה קורא את זה ואתה אומר כזה "וואו", אתה פתאום מבין עד כמה אדם… לא יודע, "תולעי" [שיר מצחקקת] הוא זנב-תולע, עד כמה זה ממש מתאים לו. הוא פשוט מאבד כל צלם אנוש מול וולדמורט. כאילו, אנחנו פגשנו את זנב-תולע בספר השלישי, כן? מול החברים שלו לשעבר, מול הארי, ועדיין בכל זאת היה בו משהו קצת, שמתנהג כמו בן אדם שתפסו אותו מקיים פשע חמור, כן? אז הוא מנסה בכל מיני דרכים להתחמק מזה. פה, מ… מול וולדמורט, אתה פתאום מבין מה זה ל… למה הם מתכוונים כשהם אומרים שהוא "המשרת הנרצע ביותר". זה מוזר להגיד, אני אשכרה ריחמתי על שניהם. שהם במערכת יחסים כזאת.
שיר: אתה… אתה צודק לגמרי, ואני גם חושבת שזנב-תולע זה פרופיל מאוד מאוד… מדויק, של אדם שמוצא את עצמו בסופו של דבר נגרר ל… אני צריכה להיזהר פה בניסוח שלי. כי זה לא בן אדם שנגרר לכת אבל אני חושבת שהרבה אנשים מוצאים את עצמם בתוך מערכות יחסים כאלה. עכשיו זה לא… עם מישהו שהוא הרבה יותר חזק מהם שהם הביץ' [bitch] שלו קצת, ואני חושבת שמה שעצוב בזה זה שזה באמת איזשהו חוסר יכולת להאמין בקשר הדדי שמכיל שני אנשים. ושהדרך היחידה שלהם למצוא ביטחון בקשר או להאמין בקשר או להרגיש בטוחים באיזשהו קשר, זה לבטל את עצמם לגמרי, לתת את כל מה שיש להם, ואז זה יוצר איזה שהיא מין סימביוזה, שהבן אדם השני חייב אותך ואתה חייב את הבן אדם השני. והעריבוב הזה מתוכו הם משיגים אשליה של ביטחון בקשר, וזה גם מסביר הרבה על היחסים, למה הוא הלך מהם, על היחסים המעריצים עם…
דור: עם ג'יימס וכל אלה.
שיר: עם ג'יימס ועם סיריוס, ששם הם היו אנשים שכן… לא שואפים לסוג הזה של מערכות יחסים, ממה שאנחנו רואים עליהם. כי הם אנשים בריאים, שמצפים לאיזושהיא הדדיות בקשר, קשר שיכול להכיל יותר מאדם אחד ואת הרצונות שלו, וזה לא הספיק לו כי הוא ככל הנראה מעולם לא הרגיש ביטחון בקשר. בגלל שברגע שאתה לא חושב שאתה מספיק בתוך קשר אתה תמצא את הבן אדם שימחוק אותך ויבטל אותך, ותגיד "הנה, אנחנו אותו דבר, אנחנו אחד, הפכנו לאחד" ואני חושבת שזה מאפיין של הרבה מערכות יחסים גרועות שיש בהם מקום רק לבן אדם אחד, רק לאישות אחת, להתמזגות לאיזשהו דבר אחד שזה כל כך לא בריא. ואני חושבת שזנב-תולע, הוא עבר לראש הרשימה שלנו באנשים שצריכים טיפול.
דור: [צוחק] לגמרי.
שיר: בהארי פוטר. ניצח את הארי.
דור: ניצח את הארי. גם, אגב, הפרק הזה, מאוד בולט משהו שגם נאמר על וולדמורט בספרים הקודמים אבל פה זה, פתאום אתה מבין את זה נורא נורא טוב כי אתה פתאום פוגש אותו- זה היחס הממש אינסטרומנטלי שלו לאנשים, כן? מוזכרת ברטה ג'ורקינס ה…
שיר: עובדת משרד הקסמים.
דור: שממש כזה דפקו וזרקו, כלומר הוציאו ממנה את המידע שצריך ואז רצחו אותה. ואז…
שיר: אחרי שהוא אומר, לא, הוא גם אומר את זה בקור.
דור: כן…
שיר: שהוא באמת תועלתני, של- לא היה לי למה להשאיר אותה בחיים, היא לא, היא השתגעה. אין…
דור: כן, אין מה לעשות איתה.
שיר: הייתי משאיר אותה בחיים אבל היא יוזלס [useless] כבר.
דור: אבל לא צריך כבר. ואז אתה גם פתאום מבין, זה בדיוק היה גורל שציפה לג'יני, בעצם בספר השני, אחרי שהוא מיצה את כל המניפולציות עליה, עוד שניה הוא היה בעצם הורג אותה בלי לחוש… שום דבר. שוב, זה מוזר לראות את זה מאוד מהפנים שלו אבל הוא באמת לא רואה פה אנשים הוא רואה פה כלים ריקים שיובילו אותו למטרה הגדולה והמרושעת שלו.
שיר: זאת שאלה, האם היא מרושעת באמת? וולדמורט הורג את ההורים שלו. את אבא שלו. וולדמורט הורג את אבא שלו, ואת סבא וסבתא שלו. עכשיו החלק הכי מעניין בפרק הזה מבחינתי, הוא מאוד מתקשר לשיא הספר הזה. שאני לא יודעת אם אני אדבר על זה עכשיו אבל בוא נראה, בוא נראה לאן זה הולך. קודם כל מה שוולדמורט עושה, בגיל 17 אם אני לא טועה?
דור: משהו כזה, נער.
שיר: נער, אומרים לך "בן-עשרה" הם לא אומרים "נער" אפילו, שאפשר לטעות עם זה, "בן-עשרה".
דור: כן.
שיר: הוא טינאייג'ר. ומה שהוא עושה זה ללכת לבית של אבא שלו, סבא שלו, וסבתא שלו, ולרצוח את כולם. עכשיו אני חושבת מה וולדמורט עושה כאן בעצם? אנחנו יודעים מהספר השני שהוא אומר "אני לא אשמור את השם של האבא המוגל המטונף שלי. אני לא אקרא לעצמי רידל." ויותר מזה וולדמורט הוא גם, אני חושבת שבאופן העמוק יותר, הוא לא מוכן שיהיה לו את הקישור הזה אז הוא צריך למחוק כל קשר לבן אדם הזה. איך מוחקים את הבן אדם הזה? הוא הורג אותו. הוא הורג אותו והוא הורג את סבא שלו והוא הורג את סבתא שלו, וכך אין לו את השורשים האלה. והוא יכול לברוא את עצמו מחדש. עכשיו אני חשבתי באופן די טבעי על המונח, באמת, רצח-אב, של פרויד. שכאילו רצח-אב מתקשר- אני אומרת את זה בהכי שטחי- אבל כאילו הרצון לנצח את אבא שלך. אפשר גם לקחת את זה, למוות, להרוג את אבא שלך, שזה כאילו, באמת אלה המקורות שהוא נשען עליהם בהיסטוריה האנושית. אבל הרצון לנצח את אבא שלך, להיות יותר טוב מאבא שלך, שוב, עכשיו זה נשמע כאילו זה מכוון לאבא הביולוגי בהכרח. לא. רצח-אב יכול להיות גם רצח-אב מקצועי, שמישהו שמאוד- אפשר לראות, אני רואה את זה תמיד, מתי שהייתי רואה מונולוגים של ליאור שליין, מי הבן אדם שהוא הכי יורד עליו? יאיר לפיד.
דור: אהה [בהבנה], ברור, הוא רוצה-
שיר: מה אכפת לך מיאיר לפיד? יאיר לפיד פתח לו את הדלת.
דור: כן.
שיר: הוא חייב להיות יותר טוב ממנו, הוא חייב לנצח אותו, חייב למעוך אותו. זה רצח אב קלאסי. ואתה ראית, הוא דיבר על לפיד יותר מעל ביבי, אני חושבת.
דור: כן, כן.
שיר: הוא היה אובססיבי ליאיר לפיד. למה? בגלל שליאור שליין מטבע הצלחתו, אפשר להאמין שהוא כנראה ביצע… אנשים מצליחים בדרך כלל ביצעו כמה, יש, יש ברזומה שלהם כמה אבות רצוחים, אני משערת. וזה אבא שהוא לא הצליח לרצוח. אז יש גם רצח אב מקצועי בלה בלה בלה.
וולדמורט, עכשיו, זאת שאלה למה צריך לעשות את הדבר הזה, וזאת גם שאלה מה המושג הזה כולל? כי רצח אב, אתה יכול להגיד: אני רוצה, הבן אדם הזה הוא תמיד היה יותר גדול ממני, והוא תמיד היה יותר חזק ממני, ופרויד מדבר על חרדת סירוס שיש שם וכל מיני דברים כאלה שמי יודע, אתה יודע, מה באמת קורה בנפש. אבל אני הרבה יותר מתחברת למחשבה, שאתה צריך לבצע רצח-אב כדי לאפשר לעצמך להיות אתה במלוא גודלך. בלי תקרת הזכוכית הזאת של הבן אדם הזה שתמיד גידל אותך והיה יותר חזק ממך. אני גם לא חושבת, זה מושג מאוד גברי, אני חושבת שכולם עושים רצח-אב, לא רק גברים.
דור: כן כן, כולם.
שיר: אז וולדמורט בא ומבצע את הדבר הזה כדי להיות מי שהוא, כדי להמציא את עצמו כוולדמורט. הוא רוצח את הרידלים, ושם בעצם הוא בורא את עצמו. אפרופו יום הולדת- הוא בורא את עצמו מחדש כוולדמורט, הוא מוחק את השורשים שלו. עם זאת, לאן הוא חוזר, כשהוא חלש? הוא חוזר לאחוזת רידל. עכשיו זה וולדמורט, אתה יכול-
דור: הוא יכול להיות בכל מקום שהוא רק ירצה.
שיר: בדיוק! אתה יכול לרצוח משפחה. עכשיו אנחנו יודעים שהבן אדם הזה, לצד הרשע המאוד גדול שלו, יש לו חוש, יש לו עין לספרות. זאת אומרת הוא כן… יש לו את הסימבוליות, והוא רוצה את ה-שההורוקרוקסים שלו יהיו כל מיני דברים בהוגוורטס של האבות המייסדים. הוא מגיע בסופו של דבר לבית רידל, ואני שאלתי את עצמי למה? האם זה בגלל שכשאתה בקיום הכי חלש שלך-
דור: אגב, סליחה שאני קוטע אותך, הוא לא סתם חזר. אני חושב שרולינג רומזת לנו פה שהוא עדיין הבן אדם, שהוא הבעלים של בית רידל, כן? נאמר "האדם העשיר שבבעלותו נמצא בית רידל בימינו לא התגורר בו ולא עשה בו כל שימוש אחר במקום. בכפר אמרו שהוא מחזיק בבית משיקולי מס, אם כי איש לא ידע להבהיר אילו שיקולים בדיוק אך הבעלים העשיר המשיך לשלם לפרנק על עבודת הגינון."
שיר: זה לא נשמע כמו וולדמורט לשלם לפרנק פשוט.
דור: זה… לא, אבל זה כן נשמע כמו וולדמורט.
שיר: לשמור, כן, אין ספק.
דור: לשמר את הבית. ודרך לשמור את זה, בגלל שהוא גם מכיר את עולם ה… כמו הארי, אגב, זה היתרון שיש לו, הוא מכיר את העולם המוגלגי, הוא יודע איך כסף מוגלגי עובד.
שיר: כן אבל הוא לא יכול לכשף אותו או ווטאבר?
דור: לא, כי חשוב לו עניינים של מראית עין והעמדות פנים ומניפולציות.
שיר: אבל זה הכי מני- לא יודעת, טוב, לא… אי אפשר לדעת.
דור: אני חושב שממש נרמז פה שלא סתם שולדמורט חזר. וולדמורט הוא הבעלים של בית רידל
שיר: וואלה!
דור: והוא זה שממשיך איכשהוא, לא יודע, הוא עשה כישוף שהבנק ישלם לפרנק, הוא יכול לעשות את השטויות האלה.
שיר: נכון, נכון. אני גם חשבתי על זה.
דור: זה לא יורד מקצת הזהב שהוא שומר לעצמו, אני לא מודאג לחשבון בנק שלו. [צוחקים]
שיר: אני לא חושבת שהוא… הוא לא פוטין, לא נראה לי שאכפת לו מכסף.
דור: כן כאילו, הוא מוצא את הדרך לשלם לפרנק איכשהו, מה זה משנה.
שיר: זה מעניין כי אני קראתי את הפסקה הזאת על… זה, והיית כזה: וולדמורט, וולדמורט הוא הבעלים ואז- משלם לפרנק? וכזה- אה לא, הנה. לא משנה. בכל אופן, מה שאני מנסה להגיד זה שהחזרה שלו לבית רידל, וגם אם הוא שומר את הבית, להפך, בוא נלך עם התיאוריה הזאת, גם אם הוא שומר את הבית- למה?
דור: לא, אני מסכים איתך, אני אומר עוד יותר חזק, כאילו.
שיר: זהו, אז השאלה שלי היא כאילו האם אתה חוזר למקום הזה בגלל שאתה הגעת לקיום הכי נמוך שלך, לסוג של, הגעת לשלד של הקיום שלך ל…
דור: לוז. [הערת המתמללת: כנראה הכוונה ל- lose, הפסד/להפסיד]
שיר: לכאילו, קרום האחרון ששומר אותך חי, בין החיים לבין המוות, האם השארית הזאת מבחינתך מיוצגת גם על ידי האבא המוגל שלך שבזכותו אתה חי ואתה דומה לו? האם זה אותו דבר מבחינתך? הכמעט מוות הזה, הקיום המביש הזה, שהוא לא קיום. האם זה האבא המוגל שלך? או שיש כאן משהו אחר? או שיש כאן איזשהי, באמת, הכרה בשורשים?
דור: אגב, אני אגיד משהו נוסף לזה, שגיליתי לא מזמן, יש מונחים ב… גם בפסיכולוגיה או בפילוסופיה של הפסיכולוגיה, לא יודע איך לקרוא לזה, של "האחר הקטן והאחר הגדול". הם כותבים את זה נגיד ממש other כאילו o קטנה ו-O גדולה כדי… זה, אני לא זוכר מי… המציא את המונחים האלה, אבל זה מדבר על היחס מול ההורים: האמא היא האחר הקטן, למה? כי הילד קודם כל לומד סוג של לראות בה מין המשכיות שלו, מין סוג של אני אחר, הוא רואה אותו באמא, כאילו היא גם "אני" מאיזו שהיא בחינה כי הוא גם יצא ממנה. בעוד שהאבא הוא האחר הגדול, כן? וזאת אומרת שהוא לפי התאוריה הזו האדם הראשון בעצם שהילד לומד לזהות כ-לא חלק ממנו, הוא לא רואה את האבא, כן, בהמשכיות של האני שלו, אלא כאחר, ובדיוק האחר של, אם במובן היותר עמוק של המילה- האחר שהוא נציג של המוסר, החוק, הסדר, המשפט, כן? כל מה שצריך וראוי לעשות זה ההשלכות הראשונות. ואנחנו רואים את אמא כמין המשך של הזהות שלנו, [שיר מהמהמת בהסכמה] קשורה בנו, והאבא הוא כבר משהו לגמרי חיצוני מאיתנו ומייצג איזשהו סדר בעולם שצריך להיות. וזה מתקשר גם אחר כך גם לנושאים של רצח אב.
שיר: כן, כמובן. אתה לא רוצה לרצוח את ההמשכיות שלך.
דור: בדיוק. אתה לא רוצח את אמא שלך, אתה כן רוצח את אבא שלך, כי האבא הוא תמיד יותר חיצוני אליך. מסר לבן שלי בשנת 2035 כשתשמע את הפרק הזה- אל תעשה את זה. [צוחקים] כשתהיה מספיק גדול כדי לשמוע את הפודקאסט הזה.
שיר: חשבתי שאתה בא להגיד "אני לא חיצוני אליך" אבל אמרת לו "אל תרצח אותי". [צוחקים]
דור: אני מתחיל בדברים בסיסיים ומשם נמשיך.
שיר: כן. אני חושבת שזה באמת מאוד הגיוני בגלל שאתה רוצה לרצוח את המגבלה, האבא מייצג את המגבלה.
דור: בדיוק.
שיר: עכשיו עוד דבר שחשבתי על הפרק הזה- וולדמורט עושה דבר כאן בפעם הראשונה שהוא חוזר עליו עוד פעם ועוד פעם- הוא נכנס לבית של משפחה וגומר את כולם. הוא עושה את זה להארי.
דור: נכון! יפה. הוא עשה את זה בעצם קודם.
שיר: עכשיו, כן. אבל הראשון שהוא עושה את זה, זה קודם כל לעצמו. זאת אומרת, הבן אדם הראשון שהוא נכנס לביתו ורוצח את כל משפחתו זה הוא עצמו. וזה באמת סוג של ההורקרוקס האולטימטיבי. כי אתה מממש את הפחד הכי גדול שלך. עכשיו, וולדמורט, זה כמובן הפחד הכי גדול שלו. כאילו, אני משערת, אי אפשר לדעת מה… זה, אבל כאילו, אבל הבן אדם הראשון שהוא נוהג כלפיו באכזריות הזאת- אם אפשר לקרוא לזה אכזריות, שוב, כי אנחנו רואים מה הוא מנסה לעשות- זה הוא עצמו. ואני חושבת שזה גם באמת יושב על כל כך הרבה דברים כי אומרים "הם אכלו ארוחת ערב." הם ישבו ב… זה בסופו של דבר, תמונה מאוד משפחתית שאני חושבת שכשמתארים משהו מוגן זה מה שאתה מדמיין- בית, משפחה, ארוחת ערב, שני הורים וילד, אמנם מבוגרים.
דור: יואו. את יודעת מה זה כאילו, פתאום, זה השליך, את ראית את הסדרה על הרצח שלו, ורסאצ'ה?
שיר: כן.
דור: קודם כל סדרה מדהימה ומפחידה, ומתואר שם, כן, זה גם יפה כי זה הולך לאחור הרי, הפרקים. ויש פה ספוילרים אם, אגב, לא ראיתם, כן? אז תעבירו. אבל מתואר שם איך אנדרו קונאנן, כן? הרוצח הסדרתי שבס- בעצם, הרצח של ורסאצ'ה היה הרצח האחרון שלו.
שיר: כן.
דור: וורסאצ'ה היה האדם שהכי רחוק ממנו אבל זה הרצח שבזכותו בעצם, הוא התפרסם. הוא התחיל דווקא מלרצוח את הסביבה היותר קרובה שלו, כן? איזשהו חבר טוב שלו בסצנת הגייז.
שיר: כן, סטוץ שלו.
דור: ועוד איזה חבר שהיה סטוץ. ואז הוא עבר לאיזשהו מאהב זקן כזה, ואז הוא רצח סתם בן אדם ואז הוא רצח את ורסאצ'ה. כאילו, זה אותו תהליך אבל הוא דווקא מתחיל ממשהו מאוד קרוב.
שיר: כן.
דור: אנחנו מצפים, אם כבר בהיגיון של כאילו.
שיר: של אנשים שהם לא פסיכופתים.
דור: אני אומר אם כאילו אתה תתחיל לרצוח מישהו אתה תתחיל דווקא מאנשים רחוקים שכאילו פחות אכפת לך מהם ואז זה ילך להשתלט עליך, עד שתרצח את הסביבה הקרובה. אבל לא! הם עובדים הפוך!
שיר: בדיוק.
דור: וואו.
שיר: וולדמורט בא וקודם כל עושה את זה בבית שלו ואז אחר כך, אחרי שהוא עשה את זה, הוא עושה את זה גם להארי, וגם הוא עושה את זה בקטנה לתאום של הארי בספר- לנוויל.
דור: נכון.
שיר: זאת אומרת, אמנם הוא לא הורג את ההורים שלו, אבל הוא מענה אותם עד שהוא, עד שאין אותם יותר.
דור: כן, כן. וואו, זה…
שיר: איזה בן אדם.
דור: איזה בן אדם. הפרקי וולדמורט האלה הם תמיד כל כך כבדים זה…
שיר: אני הכי נהנית מהם.
דור: לא, אני גם הכי נהנה מהם אבל הם… פשוט איש… ומהפרק הראשון המשוגע הזה.
שיר: כן.
דור: שלושת הפרקים הבאים שנעסוק בהם, הם א' הרבה יותר…
שיר: Mellow.
דור: קלילים… ויותר מזכירים באמת את הספרים הקודמים, כן? שוב עלילות הארי והדרסלים.
שיר: הסיטקום האהוב עלינו. [צוחקים]
דור: הסיטקום הקומי, כן.
שיר: אלימות במשפחה.
דור: וזה כל פעם משתנה קצת. אז דווקא אני רוצה להתחיל בהקשר הזה מכאילו, מדמות נורא משנית שכאילו לא מדברים עליה כמעט וזה דאדלי, כן? ודאדלי מתואר פה, כן? שהוא בדיאטה.
שיר: הוא שָמַן.
דור: אוכל, אוכל רבע אשכולית. עכשיו היו לנו כבר דיונים גם בקבוצה שלנו של המאזינים וגם בכלל, באמת, על ה... האם רולינג שמנופובית? ו…
שיר: התשובה כן.
דור: התשובה היא כן. עכשיו יש כאלה שאמרו כזה, לא מה פתאום, כי יש אנשים נגיד כמו גברת וויזלי או האגריד שמתוארים כאנשים עבי בשר, כן? כסוג של שמנים. אבל הם טובי לב וזה, וכולי. ואני אגיד על זה שיש- ונראה לי גם אמרנו את זה בפרק עם שלי, זכור לי שהיה זה, הזכרנו את זה, אבל פה זה ממש בולט- כלומר, ברור שבעולם של רולינג כמו בעולם שלנו יש ייצוגים של… שומן טוב ואימהי, כן? שכזה זה בקטע כזה, אבל רולינג לגמרי משתמשת בשומן גם בתור משהו גרוטסקי, כן? העובדה שדאדלי פה מתואר כילד מאוד מאוד שמן זה לחלוטין סימון כ"כ נוצרי. סימון לכל המידות הרעות שלו, כן? לעובדה שהוא מפונק, לעובדה שהוא בריון. ולכן גם עכשיו מגיע לו להיענש, כן? בדבר הזה, ולאכול רבע אשכולית בזמן שהארי טורף עוגות שהוא מחביא.
שיר: אחרי שהוא כבר נענש על השומן שלו עם זנב של חזיר, בספר הראשון.
דור: בדיוק. ושוב, הוא גם נענש בפרקים האלה שה… אחד התאומים זורק לו את הטופי לשון- בלון והוא אוכל את זה והלשון שלו מתנפחת, כן? זה, כאילו, זה הופך להיות פתאום ספר של יהושוע פרוע, כן? דאדלי כנער שורר שלא לומד לקח ולכן הוא נענש באופן אכזרי מאוד על חוסר המוסריות שבו. אבל זה חוסר מוסריות שכבר לא קשור פה לזה שהוא בריון או משהו כזה, אלא סתם לזה שהוא אוהב לאכול. וזה מאוד אכזרי מצידה, אני חייב להגיד.
שיר: זה מאוד אכזרי.
דור: מאוד אכזרי. היא מאוד מאוד משקפת פה בעיני, באמת, אתה רואה איך זה תפיסות של ה-90s, אפילו שהספר הזה נכתב, כאילו יצא לאור בשנת 2000- 2001 אבל הוא נכתב ב-90s, וזה בדיוק התפיסות הממש מחרידות האלה.
שיר: אלה שנים שצריך לציין, אנורקסיה כמחל- עכשיו אני בד"כ, אני שונאת לדבר על אנורקסיה בגלל שיש מחקר שהראה שגם אם אתה, למה, אם אתה זוכר כשהיינו בתיכון, בחטיבה גם, היה בערוץ הילדים כל מיני כאלה, או אפילו שיעורי חברה על אנורקסיה.
דור: נכון.
שיר: על למה אל תהיו אנורקסים. אתה יודע למה הפסיקו עם זה?
דור: למה? כי זה עודד אנשים?
שיר: עשו מחקר והראו שגם אם אתה אומר על אנורקסיה, אתה מראה תמונה של מישהי אנורקסית וכותב "היא מתה! כולם ימותו! זאת מחלה שהורגת!" זה עדיין יעודד אנשים ופשוט הפסיקו לדבר על זה כי זה רק מעודד, כי אתה לא יכול לנצח את זה.
דור: הבנתי…
שיר: וב-90s ובתחילת שנות האלפיים אתה גם רואה את זה בטלוויזיה, אנשים, הסטנדרט של היופי היה, לא היה רזה, זה היה הרעבה. אני ראיתי לפני כמה זמן "לחיי האהבה". ביוטיוב יש את זה למי שרוצה, טלנובלה מתקופת האינתיפאדה [דור מצחקק] מזכירה לי את נעורי ופיגועים. ואתה רואה שם את ה… את הנשים, ואתה רואה שבנות לא נראות ככה יותר.
דור: לא רק זה, עזבי אותך רגע טלנובלה ושחקניות. באחד הפודקאסטים האחרים בישראל שאני מאוד אוהב "כמעט מפורסמים", של עדן יואל וצליל הופמן, הם דיברו באחד הפרקים הממש אחרונים, הם נזכרו כזה בעונות הראשונות של האח הגדול ובעינב בובליל.
שיר: אוקיי.
דור: והם אמרו, השנה כזה הייתה 2008 כזה, כן? והדיבור עליה היה…
שיר: שהיא שמנה.
דור: שהיא שמנה שרזתה, ואתה רואה עכשיו תמונות שלה, כאילו אתה רואה את התמונות מהאח הגדול 2008, אתה אומר זו, זו לא… לא שיש משהו, אגב, רע.
שיר: ברור שלא.
דור: בלהיות אישה שמנה, אבל, היא גם לא! כאילו… אנשים מטורפים!
שיר: גם על שפרה! אנשים כזה "שפרה מאוד שָמְנַה בבית!" וזה כזה, שפרה נראית רגיל. [צוחקת] מה, כאילו…
דור: זו היתה תקופה משוגעת לגמרי וזה, רואים את זה ממש פה. כלומר, בתפיסה הזו של להיות אדם גרגרן ושמן. ילד, ודאדלי הוא בסך הכל נער בן 14 כן? והוא נענש פה בצורה ממש לא פרופורציונלית.
שיר: לא
דור: זה, שוב, צריך להגיד, כולנו היינו אז קצת יותר טיפשים ופחות מודעים, אני לא נופל בקטע זה דווקא ספציפית על רולינג שהייתה יותר רעה מכל האחרים, כמובן שלא.
שיר: לא, כמובן שלא, זה היה אז הלך הרוח בעולם.
דור: אבל אתה קורא את זה היום, בקריאה חוזרת, אפילו, כן? אני אפילו לאחרונה עברתי מספר חודשים של דיאטה, והדיאטנית שלי, שהבת שלה, אגב, היא אחת המאזינות של הפודקאסט שלנו.
שיר: שלום לך.
דור: שלום שלום. אבל הדיאטנית שלי אמרה, כלומר דיברנו כזה קצת על דיאטות ב-90s אצל ילדים והיא אמרה כן, תקשיב, אנחנו הדיאטנים לא יד- לא הבנו אז את זה נכון. ואם הדיאטנים לא הבינו את זה נכון והיו אז תפיסות מאוד קשות כלפי ילדים שמנים אז בוודאי שכל האחרים לא הבינו את זה בצורה נורמלית.
שיר: ברור, ברור, זה היה…
דור: זה באמת היה…
שיר: גם מה שהופך את רולינג לשמנופובית פה בשורה התחתונה זה לא הייצוג של הדמויות הטובות. זה כמו שאם אנחנו נקביל את זה לאנטישמיות לצורך העניין.
דור: כן.
שיר: אדם שכותב ספר שיש בו דמות של יהודי חמוד ומכניס אורחים שהוא גם יהודי והוא גם… ווטאבר, אבל מצד שני, כדי לסמן דמות רעה הוא כותב [בכעס] [דור צוחק] "הוא היה כל כך יהודי! כמה יהודי הבן אדם הזה היה! זרקו לו כסף על הרצפה והוא אכל את זה, וגדל לו האף כי זה, כסף קוסמות של יהודים".
דור: [צוחק] איך אני אוהב דוסטויבסקי אלוהים [צוחקים] איך אני מת עליו. כן.
שיר: אז כן, זה עדיין, אנ- זה עדיין שמנופוביה וזה עדיין אנטישמיות.
דור: כן. עכשיו בהיבטים אחרים אני כן אגיד, מה שמאוד מעניין שמשורטט בפרקים האלה, וזה שוב, זו מגמה שהתחילה כבר בספר הקודם ואת הצבעת עליה, והיא מתעצמת פה- להארי יש הרבה יותר כוח כבר מול הדרסלים. עכשיו ההסבר שרולינג נותנת, זה כי להארי יש את סיריוס, נכון? יש לו את הגב הזה עכשיו. [שיר מהמהמת בהסכמה] גם מישהו שהוא כמו, היא ממש אומרת שהוא כמו הורה בשבילו, וסוף סוף, צריך להגיד, סוף סוף באמת להארי, לזמן מאוד קצר יש לו איזה מישהו, מין דמות אב כזו שהוא יכול להתייעץ איתה, כן? גם מתואר איך הארי כזה חושב לכתוב, כאילו בעצם הוא מתעורר והצלקת שלו כואבת והוא מנסה להבין מה קרה, והוא מתלבט אם לכתוב לרון והרמיוני, אבל, ואז יש קטע ממש יפה שהיא מראה איך הארי מדמיין את את התגובות של רון והרמיוני והיא עושה פה מין פארודיה על עצמה, שזה ממש חמוד, כאילו.
שיר: יותר מזה! קורה שם משהו מהמם בגלל שגם רון וגם הרמיוני בדמיון שלו, ושוב, החלקים שאני הכי אוהבת של רולינג זה שהיא מראה לנו איך הארי רואה את העולם ואיך מתוך ראיית העולם שאנחנו רואים מה חסר לו. גם רון וגם הרמיוני פונים למבוגר אחראי.
דור: נכון.
שיר: והרמיוני אומרת "לך לדמבלדור". אדם שלא מאמין בסמכות, הארי לא מאמין בסמכות כי הוא לא קיבל שום סמכות מיטיבה.
דור: נכון.
שיר: הוא לא יודע מה זה. אז הוא אף פעם לא הולך לדמבלדור, הוא תמיד "אני אפתור את זה לבד, אני הרי לבד בעולם הרי אז אני לא צריך". הרמיוני אומרת לו "אני אלך לדמבלדור" הארי מקנא בתפיסת העולם הזאת.
דור: ורון אגב אומר, רון אומר "אני אשאל את אבא".
שיר: כמובן "אני אשאל את אבא" כן כן. עכשיו כאילו, הרגע הבאמת יפה בחלק הזה זה שהארי אומר "אה יש לי את סיריוס, אני פשוט אשלח לו הודעה" ואני חושבת שהפרקים האלה והספר הזה באופן כללי, ואנחנו נדבר על זה בהרחבה בפרק הבא, זה ספר שבו המשאלה, הוא כל הזמן, הוא נע בין היחס בין פחד, ליחס בין משאלה. פרויד אמר "מאחורי כל פחד יש משאלה", והיחס הזה הוא מאוד מאוד מעניין בגלל שבספר הזה קורים שני דברים: זה הספר הראשון שבו להארי מהתחלה ועד הסוף יש דמות אב. עכשיו, היא לא דמות אב במובן הקלאסי, לא כמו של רון ולא כמו של הרמיוני, אבל זה, זה אבא רחוק, הוא לא איתו כל הזמן אבל זה מראה לך איך אהבה שהיא אמיתית, ושהיא מיטיבה, אתה לא צריך להרגיש אותה כל הזמן. אפרופו זנב-תולע שהוא צריך את הקשר הסימביוטי הזה ולהרגיש שהוא מעורבב כדי להרגיש שייך ולהרגיש ביטח- איזשהו ביטחון, הארי, עצם זה שהוא יודע שיש מישהו בעולם שהוא יכול לכתוב לו, סוגר לו את הפינה. והארי, אנחנו רואים, בעיני, לאורך הפרקים הראשונים האלה, הדבר שהכי עולה לי זה שהארי מאושר!
דור: כן!
שיר: זאת הפעם הראשונה שהארי, הוא מאושר.
דור: אנחנו גם מתחילים פה אגב, לראשונה, כאמור אנחנו כבר פוסט היום הולדת של הארי, כן? אנחנו באמצע אוגוסט פה.
שיר: כן, קיבל עוגות.
דור: והוא קיבל עוגות והכל טוב, ו… כלומר, הארי נמצא במצב הרבה יותר מאושר ואני אחזור באמת לתחילת דברי- לכן גם יש לו הרבה יותר כוח מול הדרסלים.
שיר: כן.
דור: והכוח הזה, הוא לא רק מזה שהוא אמר להם "תקשיבו הסנדק שלי הוא רוצח משוחרר משוגע", זה כאילו הסיבה על פניו.
שיר: כן.
דור: שאולי רולינג מסבירה לילדים, אבל ברור לנו שהארי הוא כבר בן 14, כן? הוא כבר צבר ביטחון, הוא כבר הבן אדם הזה, עבר- he has seen some shit in his life, כן?
שיר: ממש.
דור: כאילו, ויש לו את הכוח לעמוד מול הדודים שלו. וגם מאוד מתואר פה, כן, שוב, הוא… כשהוא מציב מול ורנון את האפשרות הזו שהוויזלים יבואו לקח- כאילו יבואו לאסוף אותו, וממש נעמד מול ורנון. וורנון ככה חושב חושב חושב, זועף זועף זועף, ובסוף מסכים.
שיר: ממ-המ. כן.
דור: ולראשונה, מה שקורה תמיד בתחילת הספרים, בכולם- בראשון, בשני, בשלישי, גם בזה, אגב, גם בחמישי, תמיד מתואר לנו איך עולם הקסם חודר לביתם של הדרסלים. תמיד באופן, כן? בדרך כלל לא רצוני שלהם, כן? תמיד גם מסכנים כל כך.
שיר: בצדק, סליחה.
דור: מהגיהנום הזה שהם עוברים.
שיר: כילדה קראתי את זה והייתי כזה "איך מגיע להם לדרסלים המגעילים האלה שעושים להם את זה" אבל אני המבוגרת בת 32 חושבת, הדרסלים המסכנים, האח החשמלית שהם השקיעו בה, למה הם הורסים להם את החיים? הם רק רוצים לחיות בשקט.
דור: גם, שוב, כל פ- כל ספר משהו כזה קורה, כן? בספר הראשון זה כמובן, כן? כל הינשופים והקטע שהוא קוסם וזה, בספר השני זה כל מה שקורה עם דובי, כן? ובזמן הפגישה החשובה של מר וויזלי. בספר השלישי הארי מנפח את מארג', כן? תמיד הקסם חודר באופן לא רצוני, והנה, פה לראשונה ורנון מסכים שהוויזלים יבואו.
שיר: [המהום הסכמה]
דור: אומנם כמובן הם באים והורסים לו את הכל והלשון של דאדלי מתנפחת כמובן, כלומר, זה תמיד יתרסק באיזושהי בחינה, אבל מבחינת ור- כלומר זה מהבחינה הזאת ממש "אשר יגורתי בא לי" כאילו…
שיר: ממש.
דור: ורנון פוחד מעולם הקוסמים, ואין לו סיבה אגב שלא לפחד, כל שנה מחדש קורה לו איזה משהו נוראי סביב העניין הזה כאילו, רק מת שזה כבר ייגמר, ויש לזה סיבה. אבל העובדה שורנון לראשונה מסכים, באופן, ממש להכניס את ה… שהוויזלים יבואו ויקחו את הארי, כלומר, לראשונה באופן רצוני הוא מסכים שעולם הקסם ייכנס אליו הביתה, מעיד על שינוי בשיווי המשקל ביחסי הארי והדודים שלו.
שיר: כן. וזה שינוי ביחסי שיווי המשקל בגלל שאני חושבת שקודם כל מעבר לזה שהם פוחדים באמת מסיריוס, יש להארי את הגב שאף פעם לא היה לו, הגב הרגשי לבוא ולדרוש משהו.
דור: נכון.
שיר: עכשיו, הנקודה שעלתה לי תוך כדי שדיברת שהיא מאוד מעניינת, הספר הזה שבעיני עוסק-- אם הספר הקודם עסק בדמות אב, מציעה דמות אב, הספר הזה באמת עוסק ברצח אב. הוא עוסק ברצח אב מ… כל מיני זוויות, הכי בולטת שבהם זה טום רידל, ככה נפתח הספר. והוא עוסק באמת ברצח אב בכל המשמעויות שלו, גם ברצח אב וגם בקבלה של אב, בגלל שלהארי יש את סיריוס. ורולינג מקדישה את הספר הזה לאבא שלה.
דור: אההה… [הבנה]
שיר: עכשיו אנחנו יודעים, לפיטר רולינג, אנחנו יודעים שהיא לא ביחס- לא מדברת עם אבא שלה כבר עשור, אז אני לא יודעת כמה זמן עבר, וזו בחירה מאוד מעניינת להקדיש לו את הספר הזה, כי היא לא הקדישה לו את הספר השלישי, היא לא הקדישה לו את הספר של מציאת דמות האב המיטיבה, החיפוש אחרי דמות אב של מי אני בעיני אבא שלי, היא הקדישה לו את הספר הזה, שהוא ספר מאוד קשה, מאוד אפל, של סוג של התפכחות. זאת אומרת הארי מקבל את האבא שהוא רוצה, את דמות האב, אבל זה לא אבא, שוב, כאילו זה לא… זה דמות אב הרחוקה הזאת. וטום רידל, וולדמורט, הורג את אבא שלו ומשתמש בעצם שלו כדי להחיות את עצמו מחדש ולברוא את עצמו מחדש. עכשיו אני חושבת שהספר הרביעי, אפרופו אני אגיד, הסימניה שלי שמצאתי בפנים מגיל 12-13.
דור: אנחנו נצרף אותה לקבוצה שתראו.
שיר: אז זה מדבקה, שכתוב, שיש עליה תמונה של מטאטא עם כזה "אין כניסה" עליו, וכתוב "הביאו את הקסם הביתה" ב-DVD ובוידאו, הארי פוטר ב- 14 למאי. זה בעצם מדבקה שחילקו, אני לא זוכרת איפה כבר, אבל כדי שאנשים יקנו את ה… וואטאבר, סרט, של הארי פוטר. זאת אומרת, ההצלחה של רולינג כשהספר הזה נכתב, היא כבר סוג של בעצמה התנערה מכל דבר. זאת אומרת ההצלחה שלה כן הגיעה למקום שהוא מספיק בטוח. ואני חושבת שהטיימינג של ההקדשה הזאת לאבא שלה הוא מאוד מאוד מעניין. עכשיו בניגוד לספרים קודמים, אני חייבת להודות, את הספר הזה אני לא זוכרת טוב. מכאן והלאה הקוראים שלנו, אני קוראת פעם ראשונה מבחינתי, אני לא זוכרת. וזה מעניין אותי מאוד לראות איך זה התגלגל, עניין הרצח אב בספר הזה, כי לתחושתי אם הספר הקודם היה מציאת אב הספר הזה הוא רצח אב.
[מוזיקת סיום מתחילה להתנגן]
דור: טוב, אז אנחנו בשבוע הבא, איזה כיף, אנחנו נחזור.
שיר: כן!
דור: אנחנו נקרא את פרקים חמש עד שבע, כלומר: "סוכריות ההוקוס מוקוס של האחים וויזלי", "מפתח המעבר", ו"בגמן וקראוץ'".
שיר: כן. אתם מוזמנים להאזין לנו באתר "כאן" ובכל אפליקציות ההסכתים. חוץ מזה אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו "הקבוצה שאין לומר את שמה", לדבר שם ל… מה עוד עושים שם? אני יצאתי מפייסבוק.
דור: נותנים לייקים, עושים כיף...
שיר: לייקים, שרים [מהמילה share], ממים [memes]...
דור: כן, ככה זה בפייסבוק הזה. טוב, תודה רבה שיר.
שיר: תודה רבה דור. ואני רוצה גם לומר תודה רבה לירדן מרציאנו שהפיקה וערכה אותנו, תודה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments