top of page

ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 30: זה משחק רק של גדולים

הארי נבחר להיות המתחרה הרביעי - מה זה אומר כשהפנטזיה שלו מתגשמת והופכת לסיוט? חוץ מזה, נדבר על הקשר בין מיניות לבין מוות, נדבר על התפקיד של הרמיוני בתור "האחר" של הסדרה, ונקבל גם מבוא קצר ביחסים בין לאומיים והשפעתם על חיינו.    פרקים לקריאה: 15. בובאטון ודורמשטרנג 16. גביע האש 17. ארבעת המתחרים  

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/03/2021.

[פתיח] אתן מאזינות ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה]

שיר: היי! אתם על "ההסכת שאין לומר את שמו". אני שיר ראובן,

דור: ואני דור סער-מן,

שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מהתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.

דור: והיום אנחנו קוראים את פרקים 15, 16, ו-17. "בובאטון ודורמשטרנג", "גביע האש", ו"ארבעת המתחרים". ו… טוב, נתחיל בקריאת הקטע שפותח את הפרק "ארבעת המתחרים", הוא יעביר יפה את האווירה.

שיר: בבקשה.

דור:

"הארי ישב שם, מודע לכך שכל הראשים באולם הגדול מופנים כעת אליו. הוא היה המום. הוא הרגיש משותק. הוא בטח חולם. הוא לא שמע נכון. לא היו מחיאות כפיים. זמזום, כמו של דבורים כועסות התחיל למלא את האולם, תלמידים אחדים נעמדו כדי להיטיב לראות את הארי שישב קפוא בכיסא שלו. ליד שולחן המורים קמה פרופסור מקגונגל על רגליה וחלפה על פניהם של לודו בגמן ושל הפרופסור קרקרוף, כדי ללחוש דבר מה בבהילות באוזנו של הפרופסור דמבלדור, שהיטה לעברה את ראשו וקימט את מצחו. הארי פנה אל רון והרמיוני, מאחוריהם הוא ראה את כל יושבי השולחן הארוך של גריפינדור בוהים בו פעורי פה. "לא הכנסתי את השם שלי", אמר הארי בקול חלול. "אתם יודעים שלא". שניהם רק השיבו לו מבט חלול. בשולחן המורים הפרופסור דמבלדור הזדקף והנהן בראשו לעבר הפרופסור מקגונגל. "הארי פוטר", קרא שוב. "הארי, הואל נא לגשת לכאן". "קדימה" לחשה הרמיוני ונתנה להארי דחיפה קלה. הארי קם על רגליו, דרך על שולי גלימתו ומעד קלות. הוא התחיל ללכת לאורך המעבר שבין השולחנו של גריפינדור ושל הפלפאף. המרחק נראה לו עצום. לא נראה כלל שהוא מתקרב לשולחן המורים, והוא הרגיש את מאות העיניים הנעוצות בו כאילו כל אחת מהן הייתה זרקור חזק. הזמזום הלך והתחזק. אחרי מה שנדמה כמו שעה הוא עמד סוף סוף מול דמבלדור והרגיש את מבטיהם של כל המורים נעוצים בו. "טוב. תמשיך דרך הדלת, הארי" אמר דמבלדור. הוא לא חייך.

שיר: פחד.

דור: מעבר לפחד, זה, זה קרינג'יות.

שיר: זה קרינג'יות, ומעניין שזה קרינג'י בגלל שאני חושבת שבאיזשהו אופן התרחיש הזה, ולא חשבתי על זה תוך כדי קריאה, אבל חשבתי על זה כן עכשיו כשאתה הקראת את זה. התרחיש הזה, אם אתה מנגן את המוזיקה שלו טיפה אחרת, זאת הפנטזיה של הארי.

דור: זה בדיוק זה. כלומר, יש פה את הפער הממש, אנחנו אמנם קופצים פה לחלק היותר אחרון של הפרק הזה, אבל אי אפשר להתעלם מזה. לאורך כל הפרקים הקודמים להארי יש באמת את פנטזיית, גם, הנעורים. דיברנו על זה בפרקים הקודמים. שהוא ככה פתאום נבחר, ושהוא זוכה, וצ'ו צ'אנג, וכולי וכולי וכולי.

שיר: כל האולם בדממה, הארי פוטר, כולם בוהים בו.

דור: ויש פה את, את הפער הנוראי הזה שבין הפנטזיה לבין המציאות.

שיר: נכון.

דור: כי הקטע הזה המחיש לי ממש ממש טוב שהכוח הכי גדול של הפנטזיה זה שהיא לעולם לא תקרה.

שיר: לגמרי. גם בפנטזיה אתה, אני חושבת שהבן אדם שאתה מפנטז עליו שישתנה בפנטזיה, כאילו המחשבה בפנטזיה אומרת 'אני רוצה שהעולם יראה ככה'. לא נכון. בפנטזיה הדבר הכי משמעותי שקורה זה 'אני רוצה שאני אהיה ככה, והעולם אולי יהיה משני ויגיב לי ככה'. אבל הארי הוא לא הדמות שלו מהפנטזיה, הארי הוא לא באמת הסוליסט הזה שיגיד "כן. קראו בשמי. גביע האש בחר בי, אני הכי טוב". זה לא האופי שלו, הוא כולו מופנמי, ילד קטן, נמוך, על פי השמועות, וזה לא… הפער, הפער מתממש בעיקר בגלל שאתה לא יכול לשנות את עצמך, בסופו של דבר. אבל שוב, קפצנו קדימה, בוא נחזור אחורה.

דור: קפצנו קדימה, אבל זה באמת הפער הבלתי נסבל הזה, וזה גרם לי לחשוב הרבה על הפנטזיות שלי היו בתור בן-נוער, ובאמת, אני חושב שאם משהו מהן היה מתגשם, זה היה כנראה סיוט. זה בדיוק היופי שבדבר הזה. זה באמת היה סוג של סיוט שמתגשם, בסופו של דבר.

שיר: לי היו פנטזיות כאלה מוזרות, שאני אספר לך עליהן אחר כך.

דור: אחר כך [צוחקים], מחוץ להקלטה. עכשיו כל המעריצים בהסכת יכתבו "על מה שיר פינטזה?"

שיר: שלא תדעו.

דור: [צוחק] אז נחזור לתחילת הפרק. לתחילת, בעצם, כל הפרקים האלה. והפרקים האלה בעצם ממשיכים במה שסגרנו את הפרק הקודם שלנו, כן? במודי. במקרה הזה מודי עולה מדרגה ומטיל עליהם! קללת אימפריוס. שזה באמת קצת, כלומר, אמרנו כבר באמת הרבה על מודי ועל הדבר הזה…

שיר: תמיד אפשר להגיד עוד. אני בעד שהפודקאסט יהפוך, לפחות עד סוף הספר הרביעי, לרוסט (roast) על מודי שבו כל פרק אנחנו נבוא ונלכלך עליו מזווית אחרת. נביא מפורסמים שילכלכו, נביא את דמבלדור שילכלך עליו. [צוחקים]

דור: הדבר שהכי בלט לי כאן זה הפער דווקא בין מודי ללופין. כן? מודי קצת מושווה ללופין, נכון? הארי חושב שמודי תומך בתלמידים החלשים שלו, כמו לופין, נכון?

שיר: כן, זה גם אמצעי כדי לבלבל גם אותנו בסופו של דבר…

דור: בדיוק. והוא כאילו מגניב, ו"אל תשתמשו בספרים שלכם", כן? אבל יש הבדל מאוד גדול, וזה מומחש בחומר הלימוד: לופין לימד אותם על יצורי אופל, נכון? והוא גם עשה, גם איזשהו מפגש, לכאורה, נכון? מפגש ישיר עם אותם יצורי אופל, נכון? לא יודע אם אנשי זאב אבל…

שיר: לכאורה.

דור: בוגארטים.

שיר: כן.

דור: זה גם משהו, כאילו, מאוד… הוא אילץ אותם להתמודד עם הפחדים שלהם. זה נשמע מאוד כאילו, גם, בקונטקסט המתאים זה יכול להיות גם מאוד משהו רע, נכון? משהו מתעלל. אבל אני טוען שבכל זאת יש פה הבדל כי יש פה איזשהו תיווך, כן? לופין הביא יצורים אפלים כלשהם, כן יש פה איזשהו תיווך באמצע בין המורה לבין התלמיד.

שיר: אפילו תיווך כפול בגלל שהוא לא באמת הביא את היצור עצמו, הוא אמר לנו, הוא אמר "אני מביא יצור שילבש את הפחד הכי גדול שלכם", זה תיווך כפול, וגם הוא מאוד ליווה אותם שם. כלומר נוכחותו מאוד הורגשה- הוא היה שם, הוא תמך, היה את ה"רידיקילוס" שהוא אמר, הוא לימד אותם, אני חושבת שזה יותר מקביל למישהו שמלמד אותך לנסוע על אופניים בלי גלגלי עזר והוא איתך. זה מפחיד, זה מפחיד פעם ראשונה, אתה יכול ליפול, אבל הוא מלווה אותך, הוא איתך וזה בסדר, ככה גדלים.

דור: בדיוק. ומודי פשוט מטיל עליהם ישירות קללה. אין פה תיווך, אין משהו באמצע, זה כזה "אוקיי, אתם נתונים לשליטתי עכשיו".

שיר: זה מזעזע.

דור: זה נורא. אבל מה שתפס את תשומת הלב שלי פה, היה דווקא לא מודי…

שיר: [בהפתעה] וואלה.

דור: אלא הארי. והארי עומד פה בדיוק על הנקודה הזו של גיל ההתבגרות: מצד אחד הוא התלמיד היחיד שמצליח להתנגד לקללת האימפריוס, נכון? כלומר, מוכח שיש לו איזשהו כוח רצון יוצא מגדר הרגיל. וזה חשוב כי בעולם של הארי פוטר, גם בספר השלישי עם הנסיעה בזמן, גם בספר החמישי שתדבר על נבואה, יש הרבה שאלות סביב ה… האם זה טרמיניסטי? כלומר, האם זה היה חייב לקרות? האם אין לנו כוח רצון? ומאוד מודגש כאן לגבי הארי, שהוא בולט גם בין החברים שלו, וגם כנראה בכלל בין בני אדם, דווקא יש לו, כוח הרצון שלו זה הדבר שמניע אותו. כלומר, זה דבר גם שעד כה הניע מאוד מאוד ת'עלילה, הדברים שהארי רצה לעשות, כן? ושהוציאו אותו להרפתקה. אז הוא גם זה שהרבה פעמים דוחף את רון ורמיוני לעשות דברים.

שיר: "חֲבֵרָה מדרדרת", כמו שאומרים.

דור: אבל מצד שני, ממש כמה פסקאות אחר כך, מתואר איך סיריוס כותב חזרה להארי, כן? אחרי שהארי ניסה להגיד לסיריוס "זה סתם, זה סתם, הצלקת שלי לא כאבה, אני לא יודע מה… עזוב, עזוב" וסירוס קולט את הקטע כי הוא לא מטומטם, והוא אומר "ניסיון יפה הארי, אני יודע שאתה רוצה לשמור עליי אבל לא, אני בא" וכולי וכולי. וזה חשוב. זה משהו שלמרות העובדה שהארי יוצא דופן גם בשכבת הגיל שלו הוא עדיין זקוק לליווי הזה, אפרופו זה שמודי לא באמת נותן איזשהו סוג של ליווי. הארי זקוק לליווי. גם אם הוא ינסה להתנער ממנו, גם אם הוא ינסה, כן? להגיד "זה סתם, כן, הייתי, לא יודע ברגע של חולשה", וזה, והוא מרגיש פתאום נורא ילד ותינוק ואומלל, הוא צריך את זה. וזו נקודה מאוד מאוד חשובה, בוודאי לנערים בגיל ההתבגרות שרוצים כבר להתחיל לפתח את העצמאות הזו. וגם נראה לי בכלל לבני אדם.

שיר: כן, אני חושבת, אתה לא באמת יכול לגדול בלי ליווי. והליווי לא חייב להיות ש… אתה יודע, ליווי צמוד, אבל אתה כן צריך את העין שתסתכל עליך ותטפח אותך, ותראה את המבוגר שאתה רוצה להיות ותעזור לזה לקרות, באיזושהי קונסטלציה. האמת שמודי לקח אותי כמובן ללדבר שוב על מודי ועל כמה הוא פסיכופת. שוב, חציית גבולות משוגעת. מטיל עליהם קללת אימפריוס, ושוב אומר את השקר הגדול "דמבלדור אמר שזה בסדר". איך אתם מאמינים לזה, ילדים מטומטמים? ברור שדמבלדור לא אמר שזה בסדר, כאילו, אלה הקללות שאסור לעבור עליהן, אבל למודי זה בסדר על תלמידים, ודמבלדור הסכים. בסדר. כאילו, אסור להכניס את השם שלך לגביע האש אם אתה לא בן 17, אבל קללת אימפריוס בשיעור? בוודאי, זה בסדר גמור. אני סתם עושה להם האשמת קורבן כמובן, מודי, אנחנו ראינו בדיוק עד כמה הוא תחמן ואיך הוא עושה את זה שלב אחרי שלב- קודם הוא הופך את מאלפוי לנמיה, אחר כך הוא בא והוא הטיל את זה על העכבישים ואמר להם "תראו מה קורה". אז בקיצור, אנחנו רואים איך ה… אני רוצה לקרוא לזה התעללות, אפשר לקרוא לזה גרומינג (grooming), אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, אבל איך הוא לאט לאט מרדים את המגננות שלהם, עד שבסופו של דבר זה הופך ממש להתעללות. עכשיו סתם כדי… אני חשבתי על רפרנס לעולמנו, על איך אפשר להקביל את זה שמורה מטיל עליך קללה שאין עליה מחילה? אני חושבת שזה מקביל למורה שיגיד לך "העולם קשה. בוא אני אכבה לך סיגריה על העור ותתקשח ככה". זה כאילו, אין שום היגיון בדבר הזה. עכשיו, אני חושבת שההדרגתיות הזאת, שבה הוא מצליח לבטל את המנגנונים של התלמידים שמכריעים בין טוב לרע, בין זה בסדר לבין זה לא בסדר, זה עוד דפוס של מערכת יחסים מתעללת. הערעור של מה בסדר ומה לא בסדר, הידיעה שדבר מסוים הוא לא בסדר בעולם, אבל בתוך הקונטקסט הזה של הקשר הוא בסדר, כי ככה האיש הזה אמר. ואני חושבת שהשלב הבא ב… אני לא חושבת- השלב הבא במערכות יחסים כאלה, זה באמת איזושהי תלות מוחלטת. לשם הדברים האלה הולכים. בגלל שברגע שמישהו מפקיע ממך את היכולת לדעת מה טוב ומה לא טוב, והוא הופך להיות הסמכות העליונה שמחלקת את העולם למה נכון, ומה לא נכון, אתה מאבד את עצמך. וזה גם דבר שעושים בכתות. זה דבר שעושים בהרבה מערכות יחסים מתעללות בכל מיני קונסטלציות, שזה פשוט לערער אותך, עד שלבן אדם יש שליטה מוחלטת עליך. ובגלל זה אהבתי את הבחירה דווקא בקללת אימפריוס, שאני חושבת שהיא אולי הכי פחות גרועה מבין שלושת הקללות, אבל היא גם הכי מייצגת את השביל שמודי הולך בו. הוא הולך בשביל שבו הוא מפקיע מהם השליטה לחלוטין. שבו הם לא יודעים מה נכון ומה לא נכון, מה בסדר ומה לא בסדר, מה מוסרי ומה לא מוסרי, מה הם מוכנים שיקרה להם ומה הם לא מוכנים שיקרה להם. אפילו הרמיוני שמסומנת כמבוגר האחראי, אנחנו רואים את המניפולציה שהוא עושה לה. היא אומרת "אני לא בטוחה שזה בסדר שיטילו את הקללה הזאת עליי", ואז הוא אומר "אם את לא רוצה את יכולה ללכת", והיא נשארת. שזה בדיוק, שוב, השיתוף פעולה הזה שגורם להם- "הנה, הדלת פתוחה, את יכולה ללכת, אני לא כולא פה אף אחד". אבל הכלא הפסיכולוגי, שאגב, עכשיו בחוק מנסים למצוא דרך לעגן את זה, זאת אומרת, אני לא יודעת אם מנסים למצוא דרך לעגן את זה אבל אני יודעת שהשאלה הזאת נשאלת מבחינה חוקית, כי הרי כל עוד אף אחד לא כולא אותך פיזית- זה חוקי. כלא נפשי, מניפולציות נפשיות, אין שום דבר שיכול לעגן אותם בחוק בגלל שזה בלתי נראה, החוק צריך שיקרה לך משהו. אני חושבת שגם אתה רפררת לזה באחד הפרקים הקודמים שלנו יפה…

דור: כן. באמת, עם גואל רצון. אגב, נראה לי- הקוראים, המאזינים המשפטנים שלנו מוזמנים לתקן אותנו- אני חושב שבסוף מה שבאמת… הוא נכנס עליו לכלא, זה שהצליחו באמת להוכיח שהוא באמת אנס. כלומר, שהוא באמת כפה את עצמו בניגוד לרצון שזה…

שיר: ילדה בת 14, כן.

דור: ועל זה הצליחו להכניס אותו לכלא, לא על הכת בכללי. כי באמת קשה מאוד להוכיח דברים כאלה.

שיר: כן. וזה גם מזכיר, הזכיר לי את מה שאמרת, שהורה שצועק על הילד שלו כל יום במשך כל החיים, כנראה דופק אותו הרבה יותר מהורה שנתן סתירה לילד שלו פעם אחת, אבל החוק לא יכול לעשות עם זה שום דבר.

דור: בדיוק…

שיר: ולשם מודי הולך, האפס הקטן.

דור: זה… כן. [צוחק] זה, הוא קשה נורא.

שיר: [צוחקת] אני שונאת אותו.

דור: הוא קשה… זה, אני כל הזמן תוהה מה היה קורה אם לא היינו יודעים אבל את הסוף של הספר. האם אז היה לנו מספיק…

שיר: זאת שאלה ממש ממש טובה.

דור: וקשה. קשה. אי אפשר… צריך לתת למישהו פשוט לקרוא את מודי פעם ראשונה ולראות איך הוא מגיב. אבל מישהו שגם טוב מאוד בפסיכולוגיה.

שיר: זהו, אני רוצה לפרגן לעצמי ולומר שאם… אני חושבת שאם הייתי קוראת את זה עכשיו בפעם הראשונה, הייתי חושבת שהוא חרא.

דור: זה מעניין. אני גם חושב שזה מתקשר, דיברנו על זה מאחורי הקלעים בשיחות בינינו, שהרבה אנשים מבוגרים, שכשאנחנו היינו ילדים והרבה אנשים מבוגרים קראו את הסדרה, הרבה הפסיקו בספר הרביעי. כי הם אמרו שזה ספר אפל מדי. אני מכיר כמה אנשים כאלה שהפסיקו, ואני לא הבנתי כל כך…

שיר: ברור!

דור: כאילו, נכון שיש בסוף איזה, איזה זה… אבל אפל?! לא יודע.

שיר: אני גם חשבתי על הסוף, שכזה "אוי, אז וולד- מה אפל בזה? וזה לא אמיתי".

דור: ודווקא בתור מבוגר שמבין את הרוע האמיתי בעולם אתה פתאום רואה את כל הרבדים האפלים שנשפכו בספר הזה, על ההתחלה.

שיר: לגמרי. ממש…

דור: נורא.

שיר: ספר קשה.

דור: קשה. אבל אני רוצה רגע לגעת במשהו גם קצת פחות אפל, אני כל הזמן, אני כל פרק חוזר לזה כי זה נושאים שאני הכי הכי אוהב, וזה…

שיר: אנחנו שמחים לשמוע.

דור: וזה הרמיוני וגמדוני הבית [צוחקים]. וכל פעם היא כאילו מציקה על זה, אבל כל פעם היא גם מוסיפה איזה רובד מדהים על זה, שמקביל לעולם שלנו.

שיר: יואו דור, אני יודעת מה אני קונה לך ליום הולדת, איזה כיף.

דור: יואו, איזה, חבר'ה, עוד חודשיים, תודה. [צוחקים] מוזמנים גם. הרמיוני, שוב, כן? מציקה על גמדוני הבית, אבל הפעם מזווית ממש מדהימה. היא שוב מדברת על "הוגוורטס: תולדות" כמובן, ומלמדת את כל, את כולנו, משהו. אבל אז פתאום, בפעם הראשונה היא יוצאת, אומרת "רגע, יש משהו שלא כתוב ב"הוגוורטס: תולדות", דעו לכם! זה לא באמת ספר היסטוריה נכון, כי הוא משתיק היסטוריה מסוימת ולא אומר מילה אחת על גמדוני הבית". ואז כולם כזה "אווו נו, הרמיוני, נו באמת, שוב את וגמדוני הבית האלה שלך, מה, מתי תתבגרי כבר?".

שיר: הם אוהבים את זה.

דור: כן, בדיוק, הם אוהבים את זה. אבל יש פה קטע מדהים, כי הרמיוני פשוט הופכת פה בבת אחת להיסטוריונית פוסט מודרניסטית ואני אסביר למה אני מתכוון: דיברנו על זה הרבה אגב, בספר השני, כן? עם חדר הסודות, שגם אז פרופסור בינס, כן? הוא ההיסטוריון הפוזיטיביסט הקשוח שאומר "אני רוצה לראות את המסמך. עד שאתה לא מביא לי את הדוקיומנט (document) מול העיניים אני לא… זה שמועה מבחינתי, זה לא קרה". והרמיוני כבר אז קצת מסתכלת על הדברים אחרת, למרות שכאילו היא נורא רצינית, ונורא כאילו בעולם הספרייה והספרים, היא מסתכלת על דברים אחרת, וגם פה פתאום נופל לה האסימון ש"רגע, מי כותב את ההיסטוריה?" כן? מי כותב את ספרי ההיסטוריה? עד בערך המחצית השנייה של המאה העשרים, כל מי שכתב את ספרי ההיסטוריה בדרך כלל היה, כן? הגבר הלבן המנצח וכולי וכולי. והרבה מאוד קולות אחרים או הושתקו או תוארו באופן מעוות. ובאמת, קולות יותר פוסט מודרניים רוצים לקרוא היסטוריה אחרת, הם רוצים לראות ההיסטוריה דרך העיניים של האחר. עכשיו, בעולם שלנו, מי זה האחר? זה יכול להיות האישה, השחור, היהודי, הפלסטיני, כן? תלוי על איזה חברה מדובר ועל איזה סוג של מיעוט כזה או אחר מדובר. אבל זה העניין של לראות את ההיסטוריה דרך העיניים של האחר. וגם העובדה שהאחר מתחיל לכתוב את ההיסטוריה של עצמו. זה מוביל לספרי היסטוריה אחרים ושונים לגמרי, ולהסתכלויות שונות לגמרי, וזה, יש עד היום, יש על זה ריבים משוגעים באקדמיה שלא ניכנס אליהם. אבל הרמיוני מייצגת בדיוק את זה, כלומר, תנסו לדמיין איך גמדון בית היה כותב את ההיסטוריה של "הוגוורטס: תולדות".

שיר: וואו. הכל עם סיומת "לי". "הוגוורטסלי" [צוחקים]

דור: "הוגוורטסלי. ואז אני באתי לי לאדון דמבלדורלי".

שיר: "לאדון, כבודו" [צוחקים]

דור: כן. "והארי. ואז הארי פוטר הגדול" [צוחק] וואי, לקרוא את כל הארי פוטר דרך העיניים…

שיר: המון סופרלטיבים.

דור: את כל הארי פוטר דרך העיניים של דובי… [צוחק]

שיר: זה היה ספר ארוך פי שלוש, "הוגוורטס: תולדות".

דור: בדיוק. אבל זה זה. כלומר, לנסות לדמיין איך האחר היה רואה את ההיסטוריה, היום זה כלי מאוד מאוד חשוב. פה כולם מסתכלים על הרמיוני בתור ניג'סית, אבל זה מה שהולך באקדמיה חבר'ה. אז מי שרוצה להצליח, שיחשוב קצת, לא, אני אומר את זה לא בקטע של אופנה, צריך קצת לצאת מתוך המסגרות שלנו ובאמת לנסות לחשוב איך מישהו אחר רואה את הסיפור הזה. הרמיוני היא בערך היחידה שזה מעורר בה משהו. זה מדהים אותי עד כמה אחרים לא, ומצד שני, אני אשלים ואגיד פה גם את מה שאת הזכרת לי מקודם, כן? כולם אומרים להרמיוני "זה בטבע של גמדוני הבית". עכשיו זה שבהתחלה רון אומר לה את זה, סבבה, רון לא מבין כלום מהחיים שלו, אנחנו מזמן כבר יודעים את זה. אבל גם ג'ורג', אני לא זוכר אם פרד או ג'ורג', אחד מהם, אומר את זה גם…

שיר: בסבלות, הרמיוני, זה בסדר, ירדנו למטה…

דור: האגריד אומר לה את זה, והאגריד, אי אפשר להגיד שלהאגריד אין סובלנות ליצורים קסומים ויצורי פלא כאלה ואחרים, וגם אנחנו נגלה בהמשך שהוא בעצמו חצי ענק. אי אפשר להגיד שלהאגריד אין סובלנות לשלל הגזעים, כן? אם זה בא מהאגריד, הוא כאילו בא ואומר, כאילו, "תקשיבי הרמיוני, גם אני שמאלני אבל כאילו, הגזמ- עד, עד לפה", [צוחקים] כאילו יש פה איזה נקודה. ואני חושב שזה גם משקף אתגר אחר בעולם שלנו וזה אתגר הליברליזם של האם אני יכול לשחרר בטענה ליברלית מישהו שאני אומר לו "אתה מדוכא! אתה לא מבין את זה אבל אתה מדוכא!" כן? ומישהו כזה יכול להגיד "אבל אני לא מרגיש מדוכא" כן? יכולה לבוא, אני סתם, לצורך העניין- אישה חילונית פמיניסטית תבוא להגיד לאישה חרדית "מדכאים אותך. את לא מבינה שאת כאילו מדוכאת? לא נותנים לך לעשות" והיא תגיד "אבל אני מרוצה. אבל אני שמחה". ומה אתה עושה עם תגובה כזו? עכשיו אין פה תשובה, זה בדיוק האתגר הגדול של ליברליזם במאה ה-21. כותבים על זה הרבה מאוד בחוגים לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, וזה נכון. כלומר, האם אני יכול להשית ערכים ליברליים? כלומר, חלק מהליברליזם שלי זה לקבל את זה שיש אוכלוסיות שהן לא ליברליות וזה כל הזמן מתנגש.

שיר: [המהום הסכמה] מאוד יפה.

דור: וזהו. זה הכלא שבו אנחנו נמצאים.

שיר: [מצחקקת] כן, אני רוצה להתעכב על נקודה קטנה ולא כל כך משמעותית, לכאורה, אבל מעניינת. האגריד מקבל פה ליין עלילה רומנטי…

דור: [בהתרגשות] כן…!

שיר: הדבר הכי מצחיק שקרה בספרים. הוא מאוהב. איך קוראים לה? גברת…?

דור: מדאם מקסים.

שיר: מדאם מקסים. הפכתי את זה להרמז.

דור: [צוחק] כן.

שיר: גברת מקסים שנרצחה עם פמוט בטרקלין. עכשיו מצד אחד זה מראה את החיבור שלו לילדים, שהאגריד מבטא איזשהו איד כללי של הילדים האלה, שהוא באמת, הוא, הוא ה… כאילו הם חרמנים עכשיו, אז הוא גם חרמן. כאילו, הוא באמת, אפשר כאילו, איפה הילדים עומדים? בוא נסתכל על שעון השמש שהוא האגריד. עכשיו, עם זאת, עוד דבר, עוד נקודה שממש עלתה לי בפרקים האלה- יש ת'מיניות, המיניות… בטח לא המיניות, כאילו, אתה יודע, לא… זה ספר ילדים. אבל המיניות נוכחת בצורה מאוד מאוד עדינה. ויש כאן גם הרבה יותר אופל. עכשיו, מעניין אותי להתעכב על הבחירה שלה לבוא ולפתוח את המיניות דווקא בספר הזה, כי זה גיל 14. אנחנו יודעים שגיל 14 זה גיל שכבר יש לך קילומטרז' של שנתיים לפחות שאתה חרמן בו. זה לא קורה בגיל 14, כאילו, התעוררות מינית, הזה שהארי פתאום מסתכל על בנות, אתה מסתכל על בנות כבר שנתיים אחי, מה זה השקר הזה? כולנו יודעים, כולנו היינו שם, קראנו את הספר הזה בגילך. ושאלתי את עצמי, למה? עכשיו, אני חושבת שהיא עושה כאן חיבור שהיא לא הראשונה לעשות, בין אופל לבין מיניות, שהמיניות, והסיבה שהיא מתעוררת כאן, זה לא בגלל שהיא אמרה "טוב הוא בן 14, הם בני 14, אי אפשר יותר להחביא את המיניות". בגלל שהיו לנו דמויות משנה, פרד וג'ורג', הם כולם מתוארים כסוג של ילדים בני שמונה- תשע מבחינת ה… זה שלהם…

דור: נכון.

שיר: שהם שמאוד מאוד מבוגרים, שהם גדולים בגיל. כאילו, אפרופו פנטזיה של ילדים, הספר זה גם מבטא פנטזיה של ילדים כי העלילות שהארי יוצר לעצמו, ההרפתקות של יוצא אליהן, הן לא בהכרח הרפתקאות שילד בן 14 יוצא אליהן. ילד בן 14, 13, 12, מעניינים אותו דברים אחרים. אלה הרפתקאות של ילד בן שמונה. אבל היא בכל זאת בחרה להציף את המיניות דווקא פה, בגיל 14. ואני לא חושבת שזה קשור לגיל, אני לא חושבת שזה כבר משהו שהיא לא יכלה להתעלם ממנו, כמו שחשבתי בקריאה ראשונה, הייתי כזה "אה הנה סוף סוף אכפת לו מבנות", לא. אני חושבת שהחיבור שהיא עושה כאן הוא החיבור לאופל, שהמיניות מגיעה עם האופל. ובמובן הזה היא לא הראשונה שעושה את החיבור הזה, זה זכיר לי בעיקר סרטי אימה. מי צופה בסרטי אימה? בני נוער.

דור: נכון.

שיר: אני לא מכירה אנשים מבוגרים/ילדים קטנים, שמעניין אותם לראות סרטי אימה.

דור: מה? לא. את טועה.

שיר: אני טועה?

דור: המון אנשים מבוגרים אוהבים לראות סרטי אימה. אשתי כל הזמן, כאילו, אוהבת לראות. בלעדיי!

שיר: איזה סרטי אימה?

דור: לא יודע, דברים שיוצאים כזה…

שיר: באמת?

דור: כן. מבוגרים אוהבי…

שיר: אוקיי, אבל נסכים שקהל היעד העיקרי…

דור: לא, זה נכון שנגיד, סרטי "הצעקה", "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון"...

שיר: אה, אוקיי, אז…

דור: כל הסלאשרים של האייטיז- ניינטיז, זה בוודאות, גם הגיבורים היו בני נוער וגם קהל היעד היה בני נוער.

שיר: אז על זה אני מדברת, עליהם אני מדברת.

דור: אה, אוקיי על הסלאשרים.

שיר: אני לא מדברת על "שתיקת הכבשים" [צוחקת]

דור: לא, אוקיי אוקיי, חשבתי את מדברת, לא, כי יש את כל ה… "אס" וזה…

שיר: לא לא לא… אפשר גם לתת קריאה עליהם, אבל זה לא פודקאסט…

דור: אבל מדברים על הסלאשרים…

שיר: כן כן, אני מדברת על הסלאשרים שהם סרטי אימה- "צעקה", "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון"...

דור: "יום שלישי ה-13", פרדי קרוגר, כל ה…

שיר: כן… עכשיו הסרטים האלה, מדברים איתך על זה הרבה, בלימודי קולנוע ותסריטאות, למה בני נוער אוהבים אותם? זה לא בגלל שבני נוער, הרי זה לא קשור לעולמם כל כך, אף רוצח משוגע לא רודף אחרי בני נוער ורוצה לרצוח אותם, הסרטים האלה בעצם מדברים לתת מודע שלך כי הם מדברים על מיניות, הם מדברים תמיד. ואם תסתכל בכל הסרטים האלה זה תמיד חבורה של בני נוער שבדיוק מגלים את המיניות שלהם ואז קורה משהו, נגיד בצעקה זאת מישהי שהיא ילדה כזאת ויש לה חבר והיא מחכה לחבר שלה, והבן אדם מתקשר אליה בטלפון והיא קצת מפלטטת איתו כי יש לו קול כזה מחרמן, ואז היא נענשת. וגם ב"צעקה", בגלל שזה סרט שהוא באמת יותר מטא, מדברים מאוד על העיסוק במיניות, אבל גם נגיד, אני חושבת ב"מלתעות", יש זוג שמתחרמן על החוף ואז בום! הכריש יוצא והורג אותם, וגם ב"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" אלה בני נוער, שיש את ה… מישהי שהיא מלכת יופי והיא נרצחת, והיא וחבר שלה שם. בקיצור, זה תמיד מערבב את המיניות והמוות.. ולמה זה? בגלל שבגיל ההתבגרות אתה מגלה את המיניות שלך וזה מלווה גם בהמון אשמה, הרפרנס הכי יפה שאני יכולה לתת אליו זה הסדרה בנטפליקס "big mouth", שמדברת על, שכאילו שם מייצגים את גיל ההתבגרות בתור מפלצת שנקראת מפלצת החרמנות…

דור: כן וה-"shame wizard"...

שיר: כן! אבל כאילו המפלצת הזאת היא באמת מפלצת שעירה וגדולה שאומרת להם דברים דוחים, והילדים כל הזמן במין קונפליקט שהמפלצת אומרת להם דברים, והילדים כזה "איכ, לא! די, די, אני לא רוצה לעשות את זה". גם בגלל שזה מאוד מציף, מיניות זה דבר מאוד מציף כשזה עולה ופתאום אתה מסתכל על העולם במשקפיים אחרים לגמרי, שאין לך שליטה על מה הם מסתכלים. אתה לא רוצה לחשוב את המחשבות האלה הרבה פעמים. כשאתה מבוגר זה באמת מתמתן באיזשהו אופן, גם הורמונלית וגם בגלל שאתה מתרגל לצבע הזה בעולם, אתה, זה לא חדש, זה לא מפציץ אותך כבר. ואני חושבת הקתרזיס הגדול של הסרטים האלה זה שההרגשה הרעה הזאת מגולמת בעונש. ז'תומרת, הנה, הרגשתי רע, עשיתי משהו רע, הייתי פעיל מינית, חשבתי מחשבות מיניות, פלירטטתי, הסתכלתי על אנשים, בום! בא רוצח ומנסה לרצוח אותי כמו שמגיע לי. ובסופו של דבר בסרטים האלה, גם ב"צעקה" ממש דיברו על זה, היה דיבור משמעותי על זה שבמשך המון שנים מי שהייתה שורדת, או היה שורד את סרט האימה אז אלה הבתולים, כי הם לא חטאו את החטא הזה של להשתמש במיניות. עכשיו, איך זה מתחבר להארי פוטר? בגלל שג'יי. קיי. רולינג שוב משתמשת במיניות כעוד צבע של אופל בעולם, וזה גרם לחשוב על, על שלב החביון. שלב החביון זה שלב שבו בערך בגיל חמש-שש, הרי ילדים הם כן מודעים למיניות שלהם, כאילו, הם לא מודעים למיניות שלהם בצורה בוגרת, אבל כן הם מתעסקים במיניות שלהם. הם נוגעים בעצמם, ילדים משחקים אמא ואבא, ננעלים בחדר ומתפשטים, כל השטויות שילדים עושים, וזה רגיל, זה נורמלי והכל טוב. אבל אז בגיל שש, זה נגמר. חמש-שש, אני לא יודעת על ה"וואן". ואז בעצם מגיע השלב שבו הם שוכחים את המיניות שלהם, הם נהיים יצורים לא מיניים בכלל. ואז בגיל 12 זה מתעורר. עכשיו, חשבתי על שלב החביון בגלל שאם הולכים על הגישה של "מיניות שווה אופל", מבחינת רולינג, הספר הזה הוא היציאה משלב החביון. גם מבחינה מינית וגם מבחינת האופל שלו, בגלל שעד עכשיו וולדמורט, סוג של, הוא המיניות בספר. בגלל שוולדמורט, אנחנו יודעים שזה דבר שהיה פעם, שנעלם מהעולם, שהתחבא, שהוא לא קורה יותר, חלק חושבים שהוא מת. ואז מגיע הספר הזה, ובום! גם יש לנו את וולדמורט שהולך וחוזר- ספוילר מטורף- גם יש לנו את החזרה של וולדמורט שהולכת לקרות בסוף הספר הזה, ואת האופל שהולך ומטפטף, וגם הפצצה של מיניות. כלומר, רולינג עושה פה שימוש באמצעי שהוא מאוד מוכר בתרבות הפופולרית, בטח בסרטי אימה- שמיניות זה הדבר האפל. מיניות זה הדבר הרע, מיניות זה הדבר שנענשים עליו.

דור: טוב, זה היה מדהים!

שיר: כן?

דור: מאוד אהבתי את החיבור ואת הניתוח הזה ואיך בסוף זה…

שיר: שוולדמורט הוא המיניות?

דור: המיניות. כן. לא, שוב, זה המוות והארוס שמתחברים להם ביחד וכרוכים אחד בשני כל הזמן.

שיר: כן.

דור: ו… כן. אני חושב שבמובן מסוים סרטי אימה הם היום כיפור של הסרטים, תמיד.

שיר: יום כיפור המלחמה או יום כיפור היום הדתי?

דור: יום כיפור היום הדתי- אשמנו, חטאנו, בגדנו, אתה מכה באגרוף על החזה שלך…

שיר: כן. תרצח אותי.

דור: וקדימה. עכשיו, מיד אחרי… זה דווקא ממש יפה שאת אומרת כי הנה בדיוק מגיע הקטע שהארי נבחר, כן? שמו נפלט מגביע האש בלי ש… אנחנו יודעים שהוא לא שם את השם שלו בגביע האש. ובאמת קראנו בהתחלה את הקטע הזה שהוא נורא נורא קשה, כן? זה פתאום כזה יש שקט וזמזום וזה, וזה עד עכשיו לא קרה. וקורה פה פער מאוד מאוד גדול- עד עכשיו, אני גם דיברת על זה בתחילת את הפרק הזה- הארי היה הכוח המניע, נכון? כוח הרצון של הארי הוביל אותו גם לכל ההרפתקאות שלו, נכון? הוא זה שהתחיל לחקור מה קורה עם אבן החכמים, ושהם חשדו בסנייפ וזה, הוא זה שלקח את היומן של טום רידל, נכון? והתחיל לבדוק מה קורה שם. הוא זה שרצה לתפוס את סיריוס בלאק, הארי היה כוח מניע. נכון שכמובן, שגם דברים קרו לו בלי שליטה, בוודאי, כן? אבל הוא גם תמיד היה כוח מאוד מניע, ואף פעם לא קיבלת את התחושה גם שהארי פתאום, מופקע ממנו חופש הבחירה או משהו כזה, כן? זה לא היה. ופה פתאום מישהו בחר בו, מישהו סימן לו את המסלול הזה ללכת בו. עכשיו, כבר קרה פעם אחת כמובן שמישהו סימן להארי את כל המסלול ובחר בו, כן? כשוולדמורט רצח את ההורים שלו והותיר לו את הצלקת. זה עוד משהו שקרה בכפייה להארי והתווה לו מסלול חיים שהוא לא בחר בו. והנה זה קורה שוב. וזה נרמז פה, כן? כי מודי אומר "משהו אפל קרה כאן". גם הארי מתחיל להאמין לזה שמשהו אפל באמת קרה כאן, כי משהו מסריח, כן? מישהו התווה להארי ת'דרך. עכשיו, כאמור, זה רומן התבגרות, והרבה פעמים רומני, רומני התבגרות, הם יוצאים למין אודיסיאה כזאת. כלומר, על הגיבור באמת נכפה בשל איזשהו מצב שלא בשליטתו, לצאת למסע הגדול שלו, כן? שיוביל לאיזה גילוי עצמי או וואטאבר, אבל זה בדיוק זה. כלומר, והארי גם מופשט פה מכל התארים שהיו לו עד כה, כן? הוא כבר לא גיבור הקווידיץ', הוא לא האיש שהביס את אדון האופל מיליון פעם, כן? הוא לא זה בשביל אף אחד, כן? כי זה מדהים שברגע שהשם שלו יצא, כאילו לאף אחד כבר לא אכפת שהוא נגיד, הציל את בית הספר מהבסיליסק או משהו כזה, כן? זה ממש חסר כל חשיבות, כאילו, פתאום. ויש פה איזש… באמת, עצמאות שנגזלת לגמרי, וזה באמת העניין הזה של הפנטזיה שאסור שתתגשם. ובעקבות החוסר שליטה על זה, שקורית אישית להארי, שגם, א', נותנת לרוע הזדמנות לתקוף, אבל היא מדגימה בעיניי עוד משהו אחר, יותר, ברמה היותר מבנית וכוללת, וזה מה קורה ביחסים בין בתי הספר השונים, "יחסים בינלאומיים: עלייתם ונפילתם", כך קראתי לנקודה הזאת אצלי.

שיר: [צוחקת]

דור: כשבובאטון ודורמשטרנג מגיעים להוגוורטס בפרקים האלה, כן, זה מתואר, קטע שאני ממש אוהב, כי אני הכי מסוגל להאמין לזה- מתואר איך כולם בהוגוורטס בהתחלה בלחץ ובפאניקה, ורוצים להרשים נורא. כאילו, מ"הארי פוטר וגביע האש", זה הופך להיות "סלאח שבתי", זה הופך להיות הומורסקה של קישון, כן? שהיא מתארת באופן מגוחך ממש, איך כל המערכת על הרגליים ככה, ורוצים להחביא ולטאטא את כל הפיצ'פקעס האלה שעד עכשיו לא היו בסדר כזה. [שניהם מצחקקים] וכל המורים במתח נוראי, וכל התלמידים במתח נוראי. לי זה הכי הזכיר שכשהייתי בי"ב, ב-2006, אז באה מנכ"לית משרד החינוך…

שיר: יולי תמיר?

דור: לא. יולי תמיר הייתה השרה…

שיר: אה, וואו.

דור: המנכ"לית היתה רונית תירוש.

שיר: נכון!

דור: והיא באה לתיכון שלנו, וגם, כל התיכון היה על הרגליים! [בהתרגשות גואה] וכולם היו, היה איזה אטרף כללי כזה, והחביאו הרבה דברים! ותלו דגלים בבית הספר! [מצחקקים] וזה היה קורע מצחוק, ועכשיו אני נזכר בזה… וזה בדיוק זה. כלומר, כולם רוצים להרשים, אפילו הוגוורטס, כן? המקום הזה, לא, פתאום זה עוד איזה מקום כזה שצריך להרשים את עצמו. באים כל הפקידים המפא"יניקים, וככה שותלים יפה עציצים שיהיה יפה, שאלה, בבובאטון לא יפתחו עלינו עיניים. הנקודה שלי היא, שיש פה הרבה עניין של מראית עין, של דברים שהם לא כמו שהם. כמו שאנחנו מכירים באמת מעולמנו, ומכל העולם הטקסי המגוחך הזה. וזה מוביל להתפכחות מאוד מאוד מהירה, והנפילה על קרקע המציאות. כבר מההתחלה ברגע שהתלמידים, כן? של בובאטון ודורמשטרנג באים, אז מצד אחד זה נורא, כן? מרשים כזה וזה, מצד שני, כבר בהתחלה תלמידי הוגוורטס נורא צוחקים על תלמידות בובאטון, על התלמידים של בובאטון, שקמים לכבוד המנהלת שלהם, כן? יש קלאס. לא, לא כמו החוליגנים הבריטים האלה, לצרפתים יש קלאס. וזה מתואר כמשהו זה, ושלבובאטונים לא אכפת. כן? הם נותנים את הכבוד.

שיר: כן. הם יודעים שהם צודקים, שזה גם יחסים בינלאומיים, "אנחנו התרבות, אתם הברברים."

דור: בדיוק. באמת בצרפת מול בריטניה, צריך להגיד, כן? צרפתים זה יותר תרבות, מול החוליגנים הבריטים, אני גזען עכשיו על כל האירופאים במידה שווה, הכל בסדר. אבל אז כשהארי נבחר, כן? והכל מתפוצץ, זה מדגים את הבעיה ביחסים בינלאומיים, הדבר הראשון שלומדים תמיד כשמתחילים ללמוד יחסים בינלאומיים זה שבעולם, ביחסים בינלאומיים קיימת אנרכיה, עכשיו נכון זה נשמע נורא מפחיד, כאילו מה זה, ז'תומרת, יש אנרכיה בעולם? אומרים לך אנרכיה, אתה מדמיין...

שיר: פיראטים.

דור: כולם יורים בכולם וזה, אבל זה נכון, בתוך כל מדינה יש שלטון, יש ריבונות, אגב, אם הוא מתפרק כמו בסוריה זה באמת נהיה אנרכיה, ואז זה נורא ואיום. אבל בעולם עצמו ברור שיש אנרכיה, אין שליט של העולם. אין לעולם הזה, נכון, ראש ממשלה אחד שכופה את הריבונות שלו על כולם. בין המדינות, לכן יש מצב שהוא בפועל של אנרכיה, כן? אין שליט אחד שיכול להחליט. ובגלל שיש אנרכיה זה מוביל גם להרבה מאוד בעיות שאנחנו קוראים להם חדשות החוץ, כן? או יחסי חוץ. כלומר, זה בדיוק זה, שאני לא יודע האם מדינה אחרת תתקוף אותי, אבל כשאני אזרח במדינה, אני, נכון שאני לא יודע אם מחר פושע יתקוף אותי אבל אם אני חי במדינה פחות או יותר מתוקנת, אני יודע- אוקיי, פושע יתקוף אותי, אני אוכל ללכת מחר למשטרה ולהגיש נגדו תלונה. והמשטרה תנסה לחקור, ואולי אפילו יזמנו אותו למשפט ויהיה פה סוג של צדק. אם אני מדינה, ואני חושב שמחר מדינה אחרת תתקוף אותי, אין לי למי לפנות כל כך.

שיר: יש כל מיני גופים…

דור: אז זהו, ואז מנסים לפתור, וזה בדיוק הניסיון לפתור את בעיית האנרכיה, לכן יש או"ם, ויש בית דין פלילי, ויש בריתות בין מדינות, וזה, אבל שוב, זה הכל לא ברור אף פעם, נכון? תמיד זה נורא חידתי. וזה בדיוק מה שקורה פה. תראי כמה מהר זה נשבר. מספיק שמשהו אחד קטן סוטה מהתוכנית, פתאום יש עוד מתחרה להוגוורטס, יש איזה יתרון, בום! כאילו המנהלים, כן? גם מקסים וגם קרקרוף מוכנים פשוט לפוצץ את הכל. כל המתחים שהיו מתחת לפני השטח, שניסו לטאטא, כן? ככה, כל המילים היפות, כל הקבלת פנים, בום! זה נשבר תוך רגע. כי יש אנרכיה. כי אין למי לפנות. עכשיו, גם פה, הם מנסים…

שיר: לפנות למשרד הקסמים…

דור: לפנות לבגמן וקראוץ', כי כאילו הם יחסית הכי אובייקטיביים. אם כי הם גם בריטים לדעתי, אז לא יודע למה החליטו שהם הכי אובייקטיביים, לכאורה גם להם יש איזשהו…

שיר: כן, לצרפת ולצפון הרחוק אין שרי קסמים משלהם?

דור: כאילו, כנראה שאיכשהו בגלל שהוגוורטס מארחים אז גם משרד הקסמים…

שיר: זה מאוד אנגלי.

דור: כן.

שיר: זה גישה מאוד אנגלית להכל. "הכל יהיה אצלנו. אנחנו, כולם תהיו, אתם שלוחות שלנו, אנחנו המרכז". אבל חשבתי על מה שאמרת בהקשר של אנרכיה שהרבה תיאוריות קונספירציה או לפחות התיאוריית קונספירציה הכי נפוצה בעולם זה שיש את האילומינטי. שמה זה האילומינטי? זה האנשים החזקים מכל המדינות בעולם, שמתאגדים ביחד והם רוצים לשלוט בעולם. ואני חושבת הרבה על למה אנשים מאמינים? מה הנטייה של אנשים ללכת אחרי התיאוריות האלה? וזה בגלל שזה באמת מסדר את העולם בצורה שהיא מאוד מאוד קלה. אין אנרכיה- יש אנשים רעים ששולטים בעולם. זה הרבה יותר מרגיע. זה גם כמו עם הקורונה שאמרו "זה קונספירציה של סין. לא יכול להיות שהביולוגיה התקוממה נגדנו ורוצה להשמיד את האנושות, כי זה נורא נורא מפחיד. ברור שזה סיני אחד שישב במעבדה והחליט שהוא רוצה להשתלט על ארה"ב".

דור: יש באמת משהו מנחם במחשבה הזו.

שיר: כן לגמרי. שיש שליטה.

דור: שיש שליטה למרות הכל, ושאני גם יכול לעלות על הדבר הזה.

שיר: לגמרי.

[מוזיקת סיום]

דור: אז בפרק הבא אנחנו נקרא את פרקים 18, 19, ו-20, "שקילת השרביטים", "הזנבקרנית ההונגרית", ו"המשימה הראשונה"

שיר: וואו.

דור: וואו. זה… נכנסים כבר ממש לעובי הקורה.

שיר: אפשר להאזין לנו באתר "כאן" ובכל אפליקציות הפודקאסטים הזמינות. חוץ מזה אתם מאוד מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו "הקבוצה שאין לומר את שמה" ו…

דור: לעשות חיים.

שיר: לעשות חיים. אני אף פעם לא יודעת מה להגיד אחר כך, אני מרגישה כאילו שאני צריכה להנחות אנשים לעשות משהו בקבוצה, פשוט תצטרפו.

דור: הם יודעים, הם יודעים, פשוט תצטרפו.

שיר: טוב, תודה רבה דור.

דור: תודה רבה שיר.

שיר: ואני רוצה לומר תודה רבה לירדן מרציאנו שהפיקה וערכה אותנו- תודה.

[מוזיקת סיום]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

4 views0 comments

Comments


bottom of page