אנחנו נדבר בפרק על למה הרמיוני מתחילה לריב עם כל העולם, ננסה להבין למה לופין שונה מכל שאר המורים בהוגוורטס, נדבר גם קצת על בית האפלפאף ונלמד עוד משהו חשוב על הסוהרסנים אבל בעיקר - ננסה לראות למה הסתירו מהארי את העובדה שאבא שלו וסיריוס בלק היו החברים הכי טובים
פרקים לקריאה: 8. מנוסתה של האישה השמנה 9. תבוסה מרה 10. מפת הקונדסאים
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/10/2020.
קריין: אתן מאזינות לכאן הסכתים, כאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שיר: הי אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן,
דור: ואני דור סער מן.
שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מההתחלה, ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.
דור: ועכשיו אנחנו עם פרקים 8, 9 ו-10, "מנוסתה של האישה השמנה", "תבוסה מרה" ו-"מפת הקונדסאים".
שיר: שממנו אנחנו נקרא...
דור: בהחלט, נתחיל מהסוף יותר, כי זה קטע... בבקשה.
שיר:
"אז בלק היה שומר הסוד של הפוטרים?" לחשה מדאם רוזמרטה. "כמובן," אמרה פרופסור מקגונגל "ג'יימס פוטר אמר לדמבלדור שבלק יעדיף למות ולא לגלות איפה הם, ושהוא עצמו מתכנן להסתתר. ולמרות כל זה, דמבלדור דאג. אני זוכרת שהציע שהוא עצמו יהיה שומר הסוד של הפוטרים". "הוא חשד בבלק?" נדהמה מדאם רוזמרטה. "הוא ידע בביטחון מלא שמישהו קרוב לפוטרים מעדכן את 'את-יודעת-מי לגבי תנועותיהם", אמרה פרופסור מקגונגל בנימה אפלולית. "למעשה הוא חשד זמן מה שמישהו מהצד שלנו בוגד בו ומעביר הרבה מאד מידע לאת-יודעת-מי.
"אבל ג'יימס פוטר התעקש להשתמש בבלק?"
"אכן כן" אמר פאג' בכבדות.
"ואז בקושי שבוע אחרי שכישוף הפידליוס הופעל, בלק בגד בהם" נשפה מדאם רוזמרטה.
"כך אכן קרה. בלק מאס בתפקידו כסוכן כפול וכבר היה מוכן להצהיר ברבים על תמיכתו באת-יודעת-מי, ונראה שתכנן לעשות זאת ברגע מותם של הפוטרים. אך כפי שכולנו יודעים, אתם-יודעים-מי נחל תבוסה כשפגש בהארי פוטר הקטן. ריק מכל כוחות קסם, חלוש ומובס – הוא נמלט. וזה הותיר את בלק בעמדה מאד מאד לא נעימה. אדונו נחל תבוסה באותו רגע ממש שבו הוא, בלק, חשף את פני הבוגד האמיתיים שלו. לא הייתה לו ברירה אלא לנוס על נפשו".
דור: כן, טוב זה קטע... קטע כבד ומדהים, אבל צריך לראות גם מה קורה עד שאנחנו...
שיר: עד שאנחנו מגיעים...
דור: מגיעים לשלב השיא של קבוצת הפרקים הזו.
שיר: ואנחנו מתחילים בשיא.
דור: כי זה פשוט קטע שכתוב מדהים, ויש לי הרבה מה להגיד עליו, אבל צריך בכל זאת... אנחנו מנסים להתקדם לפי הסדר.
שיר: כן? אני חושבת שאולי עדיף שנדבר על זה רגע, ואז נחזור אחורה.
דור: כן? יש לי הרבה מה להגיד על זה.
שיר: אז אתה יודע מה? סבבה, נגיע לשיא... אז לשם אנחנו נגיע בהמשך.
דור: בהמשך. אבל אה.. הפרקים האלה בעצם מתחילים במשהו שממשיך שני דברים שמתחילים בפרקים הקודמים. שאלו שתי מערכות יחסים מעניינות שנפרסות לאורך הספר. האחת בין רון לבין הרמיוני, והשנייה בין הארי לבין לופין. עכשיו, רון והרמיוני מתחילים להתכסח יותר ויותר, כאילו והם ממש...
שיר: על רקע חיות המחמד שלהם
דור: על רקע חיות המחמד שלהם, על רקע, שוב, הזלזול של הרמיוני בעתידות וכל התחום המיסטי הזה. כן, יש גם קטע שבו יש את הארנב... שאני לא זוכר אם זו לבנדר בראון או פרוואטי פאטיל. תמיד אני חושב עליהן כצמד. הן גם תמיד...
שיר: הן צמד
דור: הן צמד. אז הארנב של אחת מהן מת, וזה כאילו התגשמות הנבואה של טרילוני, אבל שוב, הרמיוני מתעקשת להיות יותר צודקת מחכמה. ובמקום לנחם את החברה שלה, ולהגיד כאילו כזה "וואי"... ודווקא היא שאמורה להבין מה זו חיית מחמד... אני קצת כעסתי עליה פה. לא כי היא טועה, ברור שפרופסור טרילוני מקשקשת, אבל כאילו... מתה חיית מחמד של חברה שלך – תנחמי אותה.
שיר: אני חושבת שהיא באמת עושה את זה מתוך איזושהי מגננה.
דור: כן
שיר: מגננה לגמרי. אני חושבת שברגע שאנשים זונחים את הערכים האלה שלהם, את הערכים החברתיים שלהם, חברותיים אולי נכון יותר לומר, זה נטו בגלל שמשהו מערער על איך שהם תופסים את עולמם בצורה הכי בסיסית, והנפש שלהם לא מוכנה להתארגן מחדש סביב אמת אחרת. אז הנפש נמצאת כרגע במגננה שהיא הרבה יותר חשובה מאשר הארנב שלך, גברת. אני צריכה להראות לך שזה לא נכון.
דור: כן, אבל זה... זה לא יפה. זה כמו שהרבה פעמים, נגיד, זה בועט לי מאד בטוויטר, נגיד, שיש יוזרים דתיים נחמדים, שאנ'לא יודע, קורה להם משהו רע, קרוב משפחה שלהם בטיפול נמרץ והם כזה מבקשים
שיר: תפילות
דור: תפילות וזה. ותמיד צריך להיות איזה חילוני ניג'ס שאומר כזה "אני לא אתפלל אבל אני חושב עליכם". אפ'חד לא מצפה שזה... תשלח אייקון לב אם אתה כ"כ רוצה, כאילו...
שיר: מה? אני מתפללת. אני עושה כל הזה עם הזאת בת זאת. אני עושה את זה.
דור: עכשיו, אני לא מתפלל, פסדר... א', אתה לא חייב להגיב כלום, אתה יכול פשוט ללחוץ לייק, ואתה יכול לשלוח אייקון לב. כאילו, אתה לא צריך... זה לא הזמן להתחיל לפרוש את משנתך החילונית כשבנאדם נמצא במצוקה.
שיר: כן, אין צורך במצגת שהכנת לנו.
דור: כן, סבבה. אז זה קצת... זה לא שהרמיוני בהכרח טועה, אבל היא כן קצת מגלה פה... היא יותר חושבת, נראה לי, על עצמה.
שיר: נכון
דור: מאשר על החברות שלה, בהקשר הזה. והיא ורון כן מתחילים להתכסח יותר ויותר, אבל מה כן אהבתי פה? מה הדבר היחיד שמחבר אותם עדיין?
שיר: האהבה להארי?
דור: הארי. האהבה והדאגה להארי. כלומר זה מתחיל בזה שא', כשהארי לא הולך להוגסמיד, אז הם כאילו מפסיקים לריב וכזה...
שיר: קונים לו ממתקים
דור: קונים לו הכל וזה. וב', בשלב יותר מאוחר כשכבר ברור שסיריוס בלק איפשהו בסביבה, אז הם קובעים שאת חופשת האביב, הם שניהם נשארים בהוגוורטס. והם מספרים תירוצים כאילו למה הם נשארים, אבל הארי יודע שהם נשארים בגללו. הם לא רוצים להשאיר אותו לבד.
שיר: הם באמת חברים מאד טובים
דור: הם חברים מקסימים
שיר: ובוגרים. עכשיו, בקשר לסיריוס בלק, יש את הפרק "מנוסת הגברת השמנה", שזה מתי שרואים את הדיוקן שעומד בכניסה להוגוורטס... לבית גריפינדור, קרוע...
דור: שחולל,
שיר: האישה ברחה כי היא ראתה את סיריוס בלק. וגם, מתי שהארי משחק קווידיץ', הוא אומר שהוא רואה גרים. ואני חושבת שזו בניה מאד נכונה של טרור. בגלל שסיריוס בלק הוא שמועה. הוא נמצא בכל מקום, והוא לא נמצא בשום מקום. והוא הרגע היה מאד מאד קרוב, אבל אי אפשר למצוא אותו יותר. והוא יכול להגיע לכל מקום, אבל אי אפשר לתפוס אותו. וזו באמת בניה מאד מאד נכונה של טרור ושל אימה. וזה הזכיר לי את זה שב-2006 בני סלע ברח מהכלא.
דור: 2007, כן...
שיר: 06' לא?
דור: סוף 06' תחילת 07'.
שיר: עוד לא התגייסתי
דור: אני כבר התגייסתי
שיר: זהו. בגלל זה אני יודעת בוודאות לא היה...
דור: סוף 2006 תחילת 2007 כזה
שיר: זהו, אני התגייסתי ב-7 לינואר ותפסו אותו
דור: אה...
שיר: אז אני יודעת שזה היה ב-2006. ככה אני גם זוכרת דברים באופן כללי. בכל אופן, אז אחרי שהוא השתחרר, אני זוכרת שהייתה פשוט אווירה של איימה ברחוב. עכשיו, אם חושבים על זה רציונאלית, וגם בני סלע בעצמו אמר "אני הייתי... בזמן שברחתי ראיתי מלא פעמים בנות לבד ולא אנסתי אותן". זה לא כאילו הוא טוב לב או השתנה, זה כי הוא ברח כרגע ואם...
דור: נמלט על חייו
שיר: בדיוק. וכשאתה נמלט, אתה לא בהכרח נמלט, אלא אם אתה... איך קוראים לו? טד באנדי, שנמלט באמת כדי לרצוח ולאנוס עוד. אבל זה מקרים מאד, נראה לי, חריגים. ובני סלע נמלט, ואני זוכרת שהלכתי ברחוב עם חברה בנמל הרצליה, כי היינו מראשון ולשם יצאנו, לבושתנו, ומישהו אמר לנו ערב טוב, גבר זר. ואני זוכרת ששתינו צרחנו והתחלנו לרוץ. כי ככה אימה עובדת. זה בכל מקום וזה בשום מקום. ואי אפשר לתפוס את זה. וזה באמת שם אותך באיזשהו סטייט אוף מיינד של פחד. שסיריוס בלק הוא צל, הוא פחד. אנחנו עוד לא יודעים, עוד לא מבינים את עומק הפחד ממנו. כמובן נגלה אותו לקראת סוף הפרקים.
דור: כן, עכשיו תמה של הטרור חוזרת בכל הספרים באמת. בראשונים, בוודאי. ממש כל הזמן חיים תחת איומי טרור שלא נגמרים. בשני זה מאד מאד בולט, וגם פה. ושוב, דיברתי בפרקים הקודמים על זה שגם הסוהרסנים הם סוג של, בסוף, טרור. כן, הם שיא האגרסיביות שאתה מנסה להפעיל. גם הם מפעילים על הארי... כן, 100 סוהרסנים מגיעים, ואז כאילו הוא שומע את ההורים שלו ומתעלף. עכשיו, קודם כל זה נשמע נורא... 100 סוהרסנים. זה טירוף...
שיר: 100 סוהרסנים!
דור: שם של להקת מטאל – 100 סוהרסנים.
שיר: 100 סוהרסנים לא יצליחו לכבות אותי
דור: אבל... זה גם זה. וגם סיריוס בלק שמסתובב, והוא משחית את התמונה, כלומר יש פה גם כאילו איזה...
שיר: משהו ייצרי שלא קשור לעולם הקסמים. הוא קורע את התמונה.
דור: בדיוק, למה אתה הורס את התמונה? מה זה ישיג לך?
שיר: ממש!
דור: זה לא ייתן לך שום דבר. כן, אבל זה כאילו הוא עטוף בזעם. והסוהרסנים מהכיוון השני, ושוב הוגוורטס נמצא תחת מתקפת טרור. עכשיו, ביחס לספר השני, פה זה עובר קצת יותר בסבבה. נגיד, פורסים לכולם שקי שינה באולם הגדול, זו קצת אווירת מסיבת פיג'מות כזו, משהו כזה.
שיר: נכון
דור: זה פחות כזה...
שיר: כי אני חושבת שקל... לטרוריסט יש פנים. בזמן שבחדר הסודות זו הייתה מפלצת שמי יודע מה היא ומי היא, ואף אחד לא יודע עליה שום דבר.
דור: כן, אז יש את זה. אבל סיריוס בלק מצד אחד, הסוהרסנים מצד שני, וכולם על הארי!
שיר: כן
דור: כולם ממש על הארי האומלל, כן? אני חושב ש-100 סוהרסנים...
שיר: הסוהרסנים זו דוגמה באמת קלאסית לאיך שהרבה פעמים אמצעים שנועדו לשמור עליך, בסופו של דבר שמים אותך במצב הרבה יותר גרוע. אני חושבת גם אפילו על ימינו. אנחנו מקליטים את הפרק הזה, נעשה גילוי נאות קטן, אנחנו מקליטים אותו ממש רגע לפני הכניסה לסגר. אנחנו החלטנו להתכנס ולהקליט כמה שיותר פרקים שאפשר, כדי שהם יספיקו לתקופת הסגר. אז אנחנו כרגע לפני הסגר. מאזינים לנו בתוך הסגר, ככל הנראה, אם הוא אכן יתממש. ואני חושבת שהתגובות המאד עזות של הקריאה להתנגדות לסגר, מגיעות מהמקום הזה שאתה מרגיש שהדבר שנועד לשמור עליך, עושה יותר נזק מתועלת...
דור: פוגע בך
שיר: הוא לא באמת שומר עליך. הרי מה ההיגיון לשים שם סוהרסנים? כשחושבים על זה.
דור: (מצחקק)
שיר: מה ההיגיון? למה אתם עושים את זה? זה ניהול כושל.
דור: כן, זה ניהול מחריד
שיר: ובגלל זה דמבלדור באמת לא רוצה לשתף עם זה פעולה. אז אני חושבת שהארי, הוא באמת פה בין התוקף שלו לבין מי שלכאורה אמור להגן עליו , שעושה את זה יותר... שוב, בגלל זה הוא במצב נורא לחוץ.
דור: הסוהרסנים הרבה יותר פוגעים בו בסופו של דבר.
שיר: כן, אבל סוהרסנים זה לא אישי, לכאורה.
דור: לכאורה. אבל וואלה הם עושים... הם באמת מחרידים. עכשיו, נקודה נעימה יותר בפרקים האלה, זה היחסים שמתהווים בין הארי לבין לופין. כן? הארי נשאר לבד בטירה, כשהם כולם בהוגסמיד, והוא פוגש את לופין והם נפגשים ויושבים לכוס תה, זה מאד חמוד, וזו מערכת יחסים מדהימה. כי הארי, אני חושב כמעט לראשונה, בוטח באדם מבוגר. הארי הוא חשדן, את נגעת בזה הרבה בגלל הטראומות שהוא סוחב על עצמו, באמת. הוא לא בקלות סומך על מבוגרים. גם על מבוגרים טובים. ממקגונגל, שהיא ראש הבית שלו, הוא מסתיר את כל המידע. מדמבלדור, הוא לא מספר לו את כל הדברים שהוא חווה. הוא מאד דיסקרטי, הוא מאד לא סומך על מבוגרים, כי מבוגרים אכזבו אותו כ"כ הרבה בחיים שלו, שזה מאד ברור למה. ולופין זה כמעט המבוגר הראשון שהארי מתמסר אליו. נכון שהוא לא מספר לו עדיין שהוא ראה גרים, אבל הוא ישר פותח אתו את הנושא של למה לא נתת לי להתמודד עם הבוגארט. כאילו, והוא לא היה פותח את זה מול כל מורה.
שיר: אני מסכימה
דור: זה מראה ש... כלומר, הארי יודע לזהות, כן, אילו אנשים ממש בסקאלה, זה לא סתם שלופין הוא טוב. לופין הוא כאמור מתייחס גם בכבוד לתלמידים שלו, כן? מקגונגל, כשהם באים ומספרים לה "תקשיבי, זה בסכנה, זה בסכנה", היא תמיד אומרת להם "דמבלדור יודע, דמבלדור יחזור, הכל בסדר". היא לא מצליחה באמת להבין את הזה... והוא מרגיש שלופין הוא המורה הראשון שנותן איזושהי מידה של כבוד לתלמידים שלו. ולכן נראה לי הוא מרגיש גם מאד בנוח לפתוח מולו את העניין הזה.
שיר: אני מאד מסכימה, ואני חושבת שיש פה כל מיני נושאים. קודם כל, לופין בעצמו מאד רוצה להתקרב להארי. מקגונגל מעולם לא הזמינה אותו לכוס תה. עכשיו, מה שבאמת יפה כאן, זה שוב אני הולכת לעשות ספוילר, אנחנו לא מבינים למה עדיין, אבל המחשבה על זה שלופין, הוא היה חבר מאד טוב של ג'יימס. ג'יימס היה חבר מאד טוב ונאמן, אנחנו מגלים את זה בהמשך – והוא מתגעגע אליו! זה מה שאני קוראת בדבר הזה. אני קוראת מישהו שחבר שלו מת ופתאום הוא רואה מישהו שנראה כמוהו, והוא פשוט מתגעגע אליו, והוא רוצה להתקרב אליו, והוא רוצה לוודא שטוב לו, שזה קודם כל חימם את ליבי. חוץ מזה, אני חושבת שלופין, אם צריך פה לזקק את האבחנה על מי הוא, קודם כל יש בו מן האווירה של תלמיד מבוגר. תלמיד שבא ללמד. מקגונגל וסנייפ נגיד, למרות ששניהם מאד... הם בוודאי מורים מאד מקצועיים, ושניהם למדו בהוגוורטס, הם שניהם מורים שמלאים בפאתוס משוגע. הם נכנסים לכיתה, וסנייפ מלמד אותם לפקוק את המוות, ומקגונגל עם כל המשפטים שלה על שינוי צורה, ויש שם המון המון פאתוס, והם מאד מלאים בעצמם, ודמות המורה שלהם היא כמעט תיאטרלית. אני מניחה שזה בריטי, אני לא יודעת.
דור: בריטי של פנימייה, גם.
שיר: כן, לגמרי. שיש מעמדות, שאני פה ואתם שם, וזה בסדר גמור. ולופין, יש משהו שהוא מאד בלתי אמצעי. כלומר, גם בעצם זה שהוא ישב לידם בקרון.
דור: נכון
שיר: אנחנו אף פעם לא שמענו על מורה שיושב בקרון. איך סנייפ מגיע? הוא מגיע איכשהו. איך מקגונגל? הם לא יושבים עם התלמידים בקרון שהם יכולים לראות אותם. וגם באיך שהוא... גם בזה שהוא מזמין את הארי לתה, וגם בזה שהשתמרה בו איזושהי... כאילו באמת זוכר מה זה להיות תלמיד. הוא לא נכנס לדמות המורה, הוא באמת נשאר באיזשהו מקום בדמות התלמיד המבוגר. עכשיו חוץ מזה, אני חושבת שגם בניגוד להרבה דמויות שאפשר להגיד שהסיפור שלהם... אנחנו גם אומרים את זה הרבה, הוא כמעט מיתולוגי. הארי היתום שהוריו מתו. סנייפ בעל האהבה הנכזבת שנשאר נאמן... דמויות שאנחנו... שהן חוזרות על עצמן בספרות, הן גדולות מהחיים באיזשהו אופן. עכשיו, בגלל שהן גדולות מהחיים, הן גם שונות מהחיים. הסיכוי שלך לחוות את סיפור החיים של הארי, הוא מאד נמוך, וטוב שכך. כנ"ל לגבי של סנייפ, כנ"ל לגבי של דמבלדור והסיפור עם אחותו ו... אלה סיפורים שהם לא באמת, הם מאד ספרותיים ומאד יפים, אבל הם כמעט תנכיים בכמות הדרמה שהם דוחסים בהם.
דור: זה מיתוס.
שיר: בדיוק. עכשיו, לעומת לופין, שלפחות בשלב הזה... וגם אח"כ, אני חושבת שיש בו משהו שהוא הרבה יותר קטן, הוא הרבה יותר אנושי. הוא הרבה יותר אנושי כמו שאנחנו מכירים את האנושות, ולכן... הוא מורה הרבה יותר מרופט, שבא ומלמד אותם משהו, והוא אדיב, והוא נחמד, וזו גבורה שהיא לממדיי החיים שלנו. כלומר, אנחנו לא יכולים להיות גיבורים כמו הארי, סלאש אנחנו לא מכירים גיבורים כמו הארי, אבל אנחנו יכולים להיות, סלאש מכירים, גיבורים כמו לופין. שהגבורה שלהם היא באדיבות שלהם, היא באנושיות שלהם, היא בערכים שהם הרבה יותר ליברליים, נקרא לזה, או מתקדמים או חברתיים.
דור: כן
שיר: אני חושבת שבספר הזה, אני אעשה ספוילר להמשך, בסופו של דבר, אני נותנת עוד כמה שניות של ספוילר למי שקורא איתנו בפעם הראשונה... בסופו של דבר, הדמות שנשארת איתנו הלאה לשאר הספרים, היא סיריוס בלק. זו הדמות שאנחנו מקבלים מהספר השלישי. הדמות שאני הייתי רוצה שתישאר – זה לופין.
דור: ברור
שיר: אני לא מכירה את סיריוס בלק, הוא לא אמר לי כלום. לופין, הוא הדמות הכי מדהימה בספר הזה. הוא הדמות הראשונה שרואה את הארי ונוצר איתה קשר. ואני זוכרת שכשפתחתי את הספר הרביעי, רק הייתי כזה "איפה לופין? מה קורה עם לופין והארי?" ופשוט לא היה אותו יותר. וכאילו היו בינו לבין הארי בספרים הבאים איזשהם גילויים של אינטימיות, מרמזים על הדבר שקרה ביניהם, אבל זה אף פעם לא באמת המשיך למערכת יחסים, וזה פספוס מטורף.
דור: אני מסכים ביותר. אני רוצה לגעת בעוד... לפני שנגיע לגילוי הגדול של הארי, לי יש עוד שתי נקודות שככה... יש לי, האמת, המון נקודות, אבל אני רוצה שגם נגיע פשוט לחלק של הגילוי...
שיר: לג'וס
דור: אז משהו קטן ויפה במשחק קווידיץ' מול האפלפאף, לרגע אחד צץ ה... קודם כל מוצג לנו לראשונה סדריק דיגורי, שאנחנו נפגוש אותו הרבה, שהוא כבר חתייייך, איזה ז'ון גלר כזה...
שיר: יש גילויים, יש צחקוקים...
דור: יש צחקוקים, יש זה...
שיר: אבל הוא גם אדיב...
דור: והוא אדיב, והוא הוגן, כן, הוא ממש... אבל מעבר לזה, יותר משסדריק דיגורי עניין אותי, עניין אותי מה שבלט בין השורות ו.. ווד גם נוזף בתאומים פה, שכאילו הגריפנדורים מזלזלים בהאפלפאף. כאילו ברור שסלית'רין הם איום, חייבים לנצח אותם בקווידיץ', כאילו הם הרעים. אבל הם טובים! כאילו, צריך להתגבר עליהם. ומה זה לנצח את האפלפאף? כאילו, לא... מי ישמע?
שיר: נגיד להם, היי, מה זה שם לחמנייה? הופה תפסנו ת'סניץ'.
דור: חח.. כן. בית הגירית טוב הלב. וכאילו ווד אומר להם, תקשיבו, אתם סתם מזלזלים. אל תמעיטו בערכם. והוא צודק. כלומר, אנחנו נגלה את זה מאד, במיוחד גם בספר הרביעי, כן?
שיר: עם סדריק
דור: עם סדריק, בעצם. כי הרבה פעמים דווקא רייבנקלאו... כאילו ברור שגריפנדור וסלית'רין מקבלים פה הרבה מאד מקום, לרייבנקלו יש הרבה מאד נציגים שפה ושם צצים, נגיד בספר החמישי יהיה את לונה שככה תהיה ותתלווה אליהם...
שיר: שאני תמיד שוכחת שהיא מרייבנקלו, אבל היא מרייבנקלו...
דור: היא מרייבנקלו. והאפלפאף, הנציג שלהם הוא בעצם סדריק. הם מקבלים את הפינה שלהם בספר הרביעי, ואסור לזלזל בהם. ואסור להקטין אותם רק כי הם טובי לב, שזה כאילו משהו שנוטים שלא להעריך.
שיר: נכון
דור: זו נקודה אחת. הנקודה השנייה, שחשבתי עליה בעקבות הדיונים בקבוצת הפייסבוק שלנו, זה על סוהרסנים. שהם מופיעים פה, ואנחנו מבינים... כאילו גם הארי שומע לראשונה את ההורים שלו, וגם הוא מקבל קצת הסבר מלופין איך הסוהרסן פועל. וזה שהוא יונק את כל מה שטוב ויפה. כאילו, הוא ממש מוצץ את הוויטאליות, כן? זה מעבר לחיים, זה כאילו... אין לי לזה מילה בעברית. זה כאילו
שיר: Vivid?
דור: כן, זה חיוניות. חיוניות. הוא מוציא ממך את כל החיוניות שהופכת אותך ליצור חי.
שיר: זה גם באמת מתואר מאד יפה במגרש, כשלופין אומר לו "הם לא יכלו לעמוד בזה". זה כמו ארוחה בשבילם, כל הרגשות, כל ההתרגשות, כל המתח.
דור: בדיוק, זה בופה, זה אכול כפי יכולתך של התרגשות, כאילו, זה בשבילם זה מדהים. והיה דיון בקבוצה על זה שבאנגלית קוראים להם Dementors ובעברית זה סוהרסנים. ועלתה שאלה אם זה תרגום טוב, סוהרסן. והיו כאלה שאמרו שזה לא תרגום טוב. למה? כי כאילו, סוהרסן רומז לזה שהם סוהרים, אז כאילו מראש החליטו שזה התפקיד שלהם, להיות סוהרים באזקבאן. אבל הם לא כאלה. ואני חשבתי, וגם כתבתי את זה בקבוצה, ואני אגיד פה – לא! זה תרגום מבריק! אני לא יודע אם גילי בר הלל התכוונה אליו, אבל זה יצא לה מבריק. כי גם אם לסוהרסנים לא היה שום תפקיד באזקבאן, הם סוהרים לכל דבר. למה הם גורמים... מה הם גורמים להארי? הם גורמים לו להיות האסיר של עצמו ושל הזיכרונות שלו, הזיכרונות הרעים שלו. כאילו הם גורמים לכל אדם להיות כלוא בתוך עצמו. לופין, אני חושב, או אחד... אני חושב שזה לופין שמסביר, או אחת הדמויות האחרות שמסבירה... לאזקבאן יש כמובן חומות וזה, אבל לא באמת צריך את זה. אתה שם סוהרסן ליד בנאדם, והוא מתכנס לתוך עצמו, ואין לו מה לעשות עם עצמו. הם הופכים אותך לאסיר, לא משנה איפה הם נמצאים, לא משנה אם אתה משלם להם משכורת, כן? כסוהרים בבית הכלא. אלה יצורים שהפונקציה שלהם, היא להפוך אותך לאסיר של עצמך. יש לחיים גורי על זה שיר יפה מאד, שהלחין אותו שי צבארי, "הנמלט", והוא כותב שם "כולם בורחים, כולם רוצים לשכוח משהו, כי לא ממבקשי נפשו ינוס בן האדם, אלא גם מפני נפשו יחידתו". כאילו אתה נמלט מעצמך, ואין לך לאיפה להימלט, כשאתה מנסה להימלט מהנפש שלך. ולכן סוהרסנים זו מילה מבריקה.
שיר: לטיפול! אתה יכול להימלט לטיפול. זו המלצתי למאזינים שלנו. עכשיו אני אשתמש בדבר המאד יפה ונכון שאמרת, כדי להגיע לסיריוס בלק ולשיחה בבית הקפה.
דור: בבקשה, יאללה
שיר: מספרים לנו שם, קודם כל, ההקדמה לסיפור זה שפאג' אומר אני פגשתי אותו באזקבאן והוא היה ממש רגיל. הוא היה ממש רגיל, והוא אפילו ביקש את העיתון שלי. איך אפשר להיות רגיל במקום כמו אזקבאן שמפורק בסוהרסנים?! עכשיו אני חושבת שזה ברור למה זה מעורר אימה. בגלל שזה מעורר אימה, כמו שליצנים מעוררים אימה. ליצנים מעוררים אימה, בגלל שהחיוך שלהם קבוע והם לא מגיבים למציאות, וזה אומר לנו במוח – אתה מול אדם משוגע. זה אומר לנו במאחורה של המוח, תברח, הבנאדם הזה לא איתנו, הוא לא מרגיש את הרגשות שאתה מרגיש. ובגלל זה ליצנים הם מפחידים. ואני חושבת שסיריוס בלק וסיפור הסוהרסנים הוא מפחיד בדיוק באותה זווית. כשאתה אומר, יש פה יצורים שהם כ"כ נוראיים שהארי מתעלף כשהוא רואה אותם, אפילו לאנשים אחרים יש להם בחילה, הם יצורים שהם מאד קשים, דמבלדור שונא אותם, וסיריוס בלק הוא כ"כ נבל, שהוא פשוט חי איתם בשלום, מבקש את העיתון, ומשוחח בנחת עם שר הקסמים והקינוח, קורניליוס פאג'. וזה מצד אחד מעורר אימה, כי אתה אומר אוקיי, הבנאדם הזה לא איתנו. מצד שני, אנחנו יודעים בהמשך שיש משהו ששמר עליו. אבל לא נגיע לזה עכשיו.
דור: כן, אנחנו לא נגיע לזה, אבל כן. זה אתה אומר, אם אפילו הפחד... הרי הסוהרסנים הם הפחד עצמו, כן? אם אפילו זה לא משפיע עליו...
שיר: כן, הזוועות בנפש שלו כשיש את הקונצרט שלהם, והוא פשוט כזה, אה, "סבבה הכל טוב, אפשר את העיתון בבקשה?"
דור: כן, כן, היה פרק ממש ישן... פרק של סאות' פארק, ממש מצחיק וזה, שהם מעלים מחזה על הלן קלר וקרטמן הוא הבמאי, והוא כזה נעזר באנשי תיאטרון כאלה, ויש לו איזה משבר יצירתי, ואז איש תיאטרון כזה אומר לו "פשוט תעצום את העיניים, ותחשוב מה אתה רואה". ואז אנחנו מקבלים הצצה למוח של קרטמן, ורואים שם כל מיני זוועות כאלה, ואנשים צורחים, ונאצים וכאילו זה... ואז כאילו ההוא אומר לו "נו, ראית משהו מיוחד?" וקרטמן עונה לו "לא, זה מה שאני רואה בדרך כלל". (מצחקק)
שיר: (מצחקקת)
דור: זה זה.
שיר: זה זה.
דור: עכשיו, מה שלי מאד בלט בשיחה הזו, ושזה באמת גם שיא מדהים בספר הזה, שהארי מגלה, בינתיים לפחות, את האמת על סיריוס בלק, ואת מה שהוסתר ממנו וכל הזמן נרמז, כן? שלא מגלים להארי משהו עד הסוף, כן? הוא מגלה שסיריוס בלק ואבא שלו ג'יימס פוטר, היו חברים... לא סתם חברים, היו החברים הכי טובים.
שיר: הם היו פרד וג'ורג'.
דור: הם היו מעבר ל... כן, הם היו בעצם כמו אחים בלתי נפרדים, ויותר מזה. סיריוס בלק, הוא הסנדק שלו. סיריוס בלק היה אמור להיות שומר הסוד של הפוטרים.
שיר: הוא השושבין
דור: הוא השושבין, הוא עשה את הבגידה הנוראית ביותר שיכולה להיות. ועכשיו עולה השאלה, שהציקה לי כל הזמן, אז למה הסתירו את זה מהארי? לכאורה...
שיר: גם אני כתבתי על זה
דור: אז יפה. אז אני אתחיל מההסבר שלי ואז את. לכאורה, ההסבר שכולם נתנו, כן? זה שהארי לא ילך לחפש אחריו. להגן על הארי, שהארי לא יצא לנקום את הרצח של הוריו. אני לא קונה את זה. לא כי הארי לא ינסה לתפוס את בלק, הוא ינסה, בוודאי. אני לא קונה את זה שזו הסיבה. הסיבה היא משהו עמוק יותר, והבנתי את זה ממש בשבועיים האחרונים. למה? כי צפיתי בסרט הדוקו המקסים על דבורה עומר. שזה סרט...
שיר: איפה צופים?
דור: בפסטיבל דוק-אביב, במרשתת. וגם בסינמטק תל-אביב אם עוד יש אותם טיפה פתוחים לפני הסגר. בסגר אין אותם. אבל בפסטיבל דוק-אביב הקרינו את זה, ואפשר באינטרנט להזמין וזה. הוא יפה, זה 50 דקות, אני ממליץ. ואני אעשה גם ספוילרים, אבל זה ספוילר שקיים גם בוויקיפדיה של דבורה עומר. אז תתמודדו. המוקד של הסיפור חיים של דבורה עומר, שהיא סופרת מדהימה, ואני באמת גדלתי על הספרים שלה, זה הסיפור שלה עם אמא שלה. בעצם היא גדלה בקיבוץ עם אמא שלה, אבא שלה לדעתי היה גרוש מאמא שלה, הוא לחם בבריגדה היהודית במלה"ע ה-2, ויום אחד אמא שלה מתה, ומספרים לדבורה עומר, יש ככה לחשושים, שאמא שלה התאבדה. והיא ילדה בת 12, ואבא שלה גם כמו כל גבר בשנות ה-40, אמר "יש כרגע ילדים שעברו את השואה, הם צריכים אותי יותר ממה שאת צריכה את אבא שלך", אז היא נשארה לבד בקיבוץ.
שיר: זאבים היו עושים עבודה טובה יותר מאשר הדור הזה, בגידול הילדים שלהם.
דור: דור קשה. והיא נשארה בקיבוץ עם המטפלת, כמובן בבית הילדים, שמאד דאגה לה. והיא חיה שנים עם הידיעה הנוראית שאמא שלה התאבדה. או אמרו לה כזה שלא ברור מה קרה, וכנראה שהיא התאבדה. כאילו, משהו כזה. וזה נורא.
שיר: זה אחד הדברים, אני לא זוכרת איפה קראתי את זה, אבל זה אחד הדברים ש... זה ציטוט שאין לי לאן לקשר, אבל איזה פסיכולוג אמר שילדים יכולים להתגבר על הכל, חוץ מהתאבדות של הורה.
דור: זה באמת נורא. עכשיו, רק שלושים שנה אח"כ, כשהיא בת 40 ומשהו...
שיר: או מיי גאד
דור: היא גילתה את האמת. עכשיו, מה הייתה האמת? האמת הייתה כזו. מסתבר שאמא שלה לא התאבדה, היא נהרגה בתאונת ירי. מה שקרה היא ארגנה... כן, הימים הם ימי המנדט, היהודים מתארגנים על נשק, אמא שלה ארגנה... ואמא שלה כנראה הייתה טובה בזה, היא ארגנה מטווח לנשים בקיבוץ, ואחת הנשים בטעות, באמת בתאונה, פשוט פלטה עליה כדור. תאונה מצערת וטראגית, שגרמה למותה. ולמה הפיצו את הסיפור על התאבדות? וגם את זה, אני לא קניתי את זה לרגע, את הסיבה שהפיצו – כי זה היה בעצם ימי המנדט, ולא רצו שהבריטים ידעו שהיהודים צוברים נשק, אז כאילו סיפרו שהיא התאבדה. עכשיו, א' למה סיפרתם את זה לילדה שלה? נראה לי עדיף לספר לילדה שהיא נהרגה בתאונת ירי, מאשר שהיא התאבדה. אוקיי, נגיד גיל 12... למה לא חשפתם לה בגיל 14?
שיר: רגע, אמא שלה מתה כשהיא הייתה בת 12?
דור: כן. והסיבה לדעתי שלא גילו לה את האמת, ופה נכנס הממד הטראגי שמקביל לגמרי לסיפור שלנו, היא שמי שעשתה את התאונה הזו, הייתה המטפלת בבית הילדים.
שיר: המטפלת של דבורה?
דור: זו שכאילו לקחה אותה אח"כ תחת חסותה כזה, עד שהאבא חזר וזה... ועכשיו שוב, פה זו תאונה. זה לא קרה בכוונה. ועדיין, זה היה כ"כ נורא, העובדה שהמטפלת, שהכי דאגה והכי אהבה, הפכה את דבורה עומר ליתומה בפועל, כן? אפשר להגיד. זה לדעתי מה שאשכרה היה עדיף לספר שהאמא התאבדה, בראייה של כולם, כי אם הם היו אומרים לה אולי את האמת...
שיר: היא הייתה מתייתמת שוב.
דור: בדיוק. היא הייתה מתייתמת גם מהמטפלת. היא לא הייתה יכולה לראות אותה כגורם טיפולי יותר. כאילו, היא הייתה מאבדת שתי אימהות בעצם.
שיר: זה טראגי בכ"כ הרבה רמות...
דור: וזה טראגי, וזה נוראי, וזה הולך איתי כבר שבועות, הסיפור הזה. זה לא עוזב אותי. אבל זה בדיוק זה. וזו לדעתי הסיבה שלא סיפרו את זה להארי. כי אם היו מספרים לו, אם היו אומרים לו, תקשיב, הוא גם החבר... חוץ מזה שהוא רוצח משוגע והוא נאמן לוולדמורט, הוא גם היה החבר הכי טוב של אבא שלך, והוא אחראי לזה שהוא מת, והוא גם הסנדק שלך וזה... אני לא יודע אם פה הם מספרים עדיין שהוא הסנדק...
שיר: מספרים
דור: אז שוב, רצחת להארי שני אבות בעצם, בבת אחת. ולא רצו, רצו שלפחות... לא שלפני זה הוא חשב שסיריוס בלק הוא איזושהי דמות אב עבורו, אבל לפחות הוא לא ידע. כאילו, פה הוא ברגע אחד מקבל אותו, ונלקח ממנו בצורה הכי נוראית. הוא מתייתם פעמיים, ושלוש, וארבע פעמים במכה בעצם. וזה, נראה לי, הגילוי הנורא שרצו לחסוך ממנו כאן.
שיר: קודם כל, הסבר יפהפה.
דור: תודה
שיר: וסיפור נורא. דבורה עומר בחיים?
דור: לא, היא נפתרה ב-2012, ואגב, "הבכור לבית אבי" ו"שרה גיבורת נילי", זה הספרים היחידים שקראתי בתור ילד, ופשוט בכיתי בהם בלי הפסקה.
שיר: וואו!
דור: כן, היא גם הגדירה את עצמה כבנאדם שעשוי מדמעות. ושבוכה כל הזמן.
שיר: די! איזו מתוקה!
דור: היא מדהימה
שיר: למה לא הסתובבנו, מה עשיתי עד 2012? על אילו חברות בזבזתי את זמני כשדבורה עומר הייתה זמינה? קודם כל, אני רוצה לסייג ולהגיד שלא בזבזתי את זמני, אני מאד אוהבת את חברותי מהשנים האלה, אבל חוץ מזה, אני רוצה להגיד, אוקיי, ההסבר שלי הוא כזה. אני גם לא קונה כמוך את "הארי ילך לחפש אותו". הם גם עדיין לא כזה מכירים את הארי, הם יכלו לספר לו מזמן. אני חושבת שהם לא סיפרו לו את זה, בגלל שככל שהמציאות נהיית יותר ספציפית, ככל שהפרטים נהיים יותר אמיתיים, זה נהיה כואב יותר. והרבה פעמים עדיף לנו לקבל איזשהו סיפור שטחי, בשורה אחת – "וולדמורט רצח את ההורים שלך", מאשר להתמודד עם המציאות במלוא זוועתה ומורכבותה. מורכבותה וזוועתה, אם תרצה. וזה דווקא זרק אותי למקום אחר. אני חשבתי על השואה, כמובן.
דור: כמובן.
שיר: כי השואה, אוקיי... ככל שאתה נכנס... אנחנו יהודים שגרים במדינת ישראל, אני לא יודעת כמה זמן ההיסטוריה עוד תמשך, אבל היסטורית אנחנו במקום ממש ממש מעניין. כאילו, אנחנו חיים... זה מאד מעניין. קרה הדבר הכי גרוע שקרה, עד כה. הדבר הכי גרוע שאנשים עשו לאנשים בהיסטוריה המתועדת, ולדעתי אי-פעם, כי לא הייתה את הטכנולוגיה להיות כאלה אכזריים אף פעם. ואנחנו הדור שבא והמשיך את זה. כלומר, לא את השואה, אנחנו הדור שהמשיך את היהודים. לכולם יש או שהם צאצאים לניצולי שואה, שמכירים צאצאים לניצולי שואה, או שהם שמעו... אנחנו ממש גדלנו על הדבר הזה. ואני חושבת שהעניין הוא שיש משהו בלימוד שואה, מספרים אותו, קודם כל אתה מקבל אותו ככותרת "הנאצים רצחו 6 מיליון יהודים". אבל ככל שאתה מתעמק יותר, נגיד אני עשיתי את הטעות המאד חמורה, וקראתי הרבה מהפרוטוקולים במשפט אייכמן, שאתה בטח קראת גם.
דור: קראתי חלקים, יש דברים האמת יותר קשים שקראתי, אבל כן.
שיר: לי זה היה נורא. לי זה פשוט היה נורא. יש גם חלקים שהשופטים אומרים לעדים, אי אפשר... בוא נזדרז כי אי אפשר לשמוע את זה, מרוב שזה קשה. ואין סוף לרזולוציות של האכזריות של זה. ואם אנחנו פורטים אכזריות לספציפיות שבה... למציאות שאפשרה את המציאות הזו, זה תמיד יהיה נוראה להסתכל. עכשיו, למה הסתכלתי על זה? בגלל שבישראל יש חוק שאומר שאסור להציג תמונות של היטלר בצבע. עכשיו, אתה בטח יודע את זה.
דור: דווקא לא ידעתי את זה.
שיר: אז יש חוק. זה מלימודי קולנוע. אבל הייתה את הטכנולוגיה. כלומר יש תמונות של היטלר בצבע שצולמו, אבל בישראל אסור להציג אותן. לפי חוק.
דור: למה? כדי לשלול ממנו את האנושיות?
שיר: בדיוק. עכשיו, קודם כל, לא הבנתם את השואה. כל הקטע של השואה היא שאנשים עשו. זה מה שאנשים רוצים ללמד, זה הלקח שצריך להילמד פה. אז להפך, להראות אותו כמה שיותר אנושי, להראות אותו משחק עם הכלבה שלו, להראות אותו עושה צחוקים, והוא עדיין היטלר. זה, בעיני, הדבר הנכון, למאזיננו המחוקקים. אבל הדבר השני שמעניין פה, זה שאני גם לא קונה את זה. אני לא קונה את זה, שזה כדי לשלול את האנושיות שלו. ברגע שהשואה היא בשחור לבן, השואה היא דבר רחוק, השואה היא דבר שלא דומה לנו, השואה היא דבר שלא דומה למציאות שלנו. אתה רואה את זה רק בשחור לבן. א', זה נראה מאד ישן. ב', זה נראה כאילו זה לקוח מעולם אחר, לא מהעולם שלנו.
דור: לקוח מקולנוע, לקוח מקולנוע.
שיר: כן. נגיד, בת זוגי שרון, שהיא נכדה לניצולי שואה, היא באה לסבתא שלה שהייתה בת 5, והיא אמרה לה "סבתא, נכון הדבר הכי קשה שהיה בשואה, זה שלא היה לכם צבעים?" ואז סבתא שלה אמרה לה "היה צבעים בשואה". כאילו...
דור: אני חושב שהמשפט הזה "היה צבעים בשואה" זה משפט מדהים שצריך להפוך אותו ל... לא יודע, לספר, לסרט, למשהו. זה משפט מדהים.
שיר: אני אמסור לה. אני אמסור לאדית, אם היא מאזינה לנו. אבל בכל אופן, אני חושבת שזה באמת מגן עלינו, שאנחנו הכי קרובים לזוועה הזו, כמו שהארי קרוב לזוועה שקרתה להורים שלו, וזה בעצם מגן עלינו מלהסתכל למציאות הזו בעיניים. אז כשהם לא מספרים על סיריוס בלק, הם לא רוצים שהוא ידע את הספציפיות הזו, בגלל שזה פשוט מפרק. זה מפרק את הלב לא רק לדעת שההורים שלך נרצחו, תוך כדי שהם הגנו על חייך, המחשבה האחרונה שעברה להם בראש, זה "החבר הכי טוב שלנו בגד בנו. הבנאדם שהיה הכי קרוב אלינו, בגד בנו". זה מפרק. אז אני חושבת שהם שמרו על המרחק הזה בשבילו, וטוב שהם עשו את זה. וגם קורה ברגע הזה, כמה שזו זוועה, זה רגע מעניין. בגלל שהארי מקבל, ושוב, זה אחד הדברים הטראגיים של הדמות שלו, הוא מקבל הצצה לאבא שלו. הארי מרכיב עוד ועוד פיסות מאבא שלו. עכשיו, אני חושבת שהספר הזה הוא מאד מתעסק בדמות אב, ומאד מדגדג לי להמשיך ולהגיד הלאה איך הפאזל משלים את עצמו. אבל אנחנו נעצור כאן, ורק אני אגיד שזה דווקא חמוד, לשמוע שאבא שלו, משווים אותו לפרד וג'ורג'.
דור: כן, אבא שלו הוא לא הארי. הוא לא קדוש, הוא שובב.
שיר: הוא שובב, וזה כיף הגילוי הזה. הגילוי הזה הוא גילוי כיפי.
דור: זה גילוי חשוב, כי כאמור הארי הוא לא בדיוק אבא שלו. בניגוד למה שהארי חושב על עצמו, ובניגוד למה שסנייפ, אגב, חושב על הארי. הארי הוא לא ההעתק של האבא שלו, יש לו ספק, יש נקודות דמיון מן הסתם, אבל הוא לא רק זה. אני חושב שיש בו... אנחנו מגלים את זה... סליחה, אני עכשיו קופץ קדימה להמשך. אבל אנחנו מגלים שיש בו הרבה מאד מהאמפתיה של אמא שלו, חד משמעית, שלאבא שלו היה משמעותית פחות.
שיר: נכון. ואני חושבת שבאופן כללי הספר הזה מתעסק יותר מכל הספרים, במציאה של דמות אב.
דור: אני מסכים
שיר: וזה יהיה מאד כיף להגיע להמשך, ובוא נקווה שעד שישדרו את זה, אנחנו כבר נהיה עם תאריך להקלטה הבאה שלנו.
דור: נדע מה ההמשך, מה... אלוהים יעזור לנו.
שיר: טוב, אז נסיים כך.
דור: נסיים בחשיבה אופטימית. אז הפרק הבא, אנחנו נדבר על פרקים 11, 12 ו-13, כלומר "אש המחץ", "פטרונוס" ו"גריפינדור נגד רייבנקלו".
שיר: פאן
דור: כן, פרקים פאן פאן פאן. הספר הזה הוא פאן פאן פאן. כ"כ הרבה פאן.
שיר: גם הכריכה שלו מאד מאד יפה. וגם ברעיון, זה ממש אוף טופיק, אבל ברעיון של היפוגריף, זה כאילו הדבר שאתה הכי רוצה לרכב עליו. זה נשר שהוא סוס. זה מדהים!
דור: יש פה דברים מדהימים. מבחינת יצורי פלא, הספר הזה הוא גם נהדר.
שיר: כן
(נעימת סיום מתגברת)
דור: טוב, אז תודה רבה, שיר.
שיר: תודה רבה, דור. אפשר להאזין לנו באתר של כאן, ובכל אפליקציות הפודקאסטים. חוץ מזה אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה שלנו בפייסבוק "הקבוצה שאין לומר את שמה", ואני רוצה להגיד תודה גם לרום אטיק שהפיק אותנו, ולירדן מרציאנו שהפיקה וערכה. תודה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments