ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 31: ישראל השניה
- מיכל שדה
- Apr 2, 2024
- 24 min read
נדבר בפרק על מה זה אומר להיות מספר 2 כל החיים. נתמקד במערכת היחסים המסובכת של הארי ורון, וגם ננסה להבין למה למרות הכל הם זקוקים אחד לשני. נדבר על התפקיד הלא הוגן שהרמיוני מקבלת בפרקים האלה, וגם קצת על סרטי בורקס, ועל תכונות האופי המיוחדות של הארי שהופכות אותו למתחרה מעולה. לא נשכח לדון בתפקיד של התקשורת הלא הוגנת בחיינו, וגם נשמע קצת טיפים של מומחה ההסכתים החדש שלנו, איציק הסכתים. פרקים לקריאה: 18. שקילת השרביטים 19. הזנבקרנית ההונגרית 20. המשימה הראשונה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/03/2021.
[פתיח] אתן מאזינות ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
שיר: היי! אתם על "ההסכת שאין לומר את שמו". אני שיר ראובן,
דור: ואני דור סער-מן,
שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מהתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.
דור: והיום אנחנו קוראים את פרקים 18, 19, ו-20: "שקילת השרביטים", "הזנבקרנית ההונגרית", ו"המשימה הראשונה".
שיר: שקילת השרביטים. פףף.
דור: נדבר אחר כך על מה זה אומר, אבל עד אז…
שיר: עד אז נקרא קטע מהפרק… נקרא קטע.
"לך, סינן לעבר סיריוס. לך. מישהו יורד במדרגות". הארי קם על רגליו בחופזה והסתיר בגופו את האח. אם מישהו יראה את פניו של סיריוס בתוך שטח בית הספר, תקום מהומה גדולה. משרד הקסמים יהיה מעורב. הוא, הארי, ייחקר באשר למקום הימצאו של סיריוס. הארי שמע "פוף" קטן מאחוריו וידע שסיריוס נעלם. הוא הביט בתחתית המדרגות הלולייניות. מי זה החליט לצאת לטיול באחת לפנות בוקר ומנע מסיריוס לספר לו כיצד לעבור את הדרקונים? זה היה רון. לבוש בפיג'מה פרחונית בצבע חום-סגול, נעמד רון במקום כשפניו לעבר הארי והביט סביבו. "עם מי דיברת?" שאל. "מה זה עניינך?" גער הארי. "מה אתה עושה פה בשעה כזאת בלילה?" "רק רציתי לדעת לאן אתה…" רון נעצר ומשך בכתפיו. "כלום. אני חוזר למיטה". "רק חשבת לבוא לכאן ולחטט קצת, מה?" צעק הארי, למרות שידע כי לרון לא היה שום מושג למה הוא נקלע, וידע גם שהוא לא עשה את זה בכוונה. כל זה לא היה אכפת לו. באותו רגע הוא שנא כל מה שקשור ברון, עד לרצועה החשופה של עקביו, שביצבצה מתחת למכנסי הפיג'מה שלו. "סליחה באמת" אמר רון, ופניו האדימו מרוב כעס. "הייתי צריך לדעת שאתה רוצה שיניחו לך. אני אניח לך להתכונן בנחת לראיון הבא שלך." הארי לקח מהשולחן אחד מהתגים המאויירים "הארי פוטר מסריח ממש" והטיח אותו בכל כוחו לעברו השני של החדר. התג פגע במצחו של רון ועף על הרצפה. "הנה לך!" אמר הארי. "שיהיה לך מה ללבוש ביום שלישי. עם קצת מזל, אולי עכשיו גם יש לך צלקת. זה מה שאתה הרי רוצה, לא?" הוא חצה את החדר לכיוון המדרגות וכמעט שציפה שרון יעצור אותו. הוא אפילו שמח אילו רון היה מנסה להכניס לו אגרוף. אבל רון עמד שם בפיג'מה הקטנה עליו. והארי, אחרי שעלה לחדר בסערה, שכב ער במיטה עוד שעה ארוכה מבלי לשמוע אותו עולה במדרגות לחדר."
הפרקים האלה, הקטע הזה, אני חושבת, ממצה את המתח המאוד גדול שיש בין הארי לרון מהשנייה שהם נפגשו. ואתה דיברת בפרק הקודם על הבריתות הבינלאומיות ועל הלחץ שיש בין מדינות שיוצא בגלל דברים הכי קטנים, אני חושבת שאפשר גם להתייחס להארי ורון כמו לשתי מדינות שיש ביניהם לכאורה יחסים שהולכים ונמתחים. כי אנחנו הרי יודעים שיש ביניהם קנאה של המון שנים, יש את הקנאה הברורה של רון בהארי, שגם הרמיוני אומרת ל… אומרת את זה להארי בהמשך. היא אומרת לו "ברור שרון מקנא בך, כל תשומת הלב היא עליו, ויש לו אחים גדולים" היא ממש עושה ניתוח פסיכולוגי הרבה… מבוגר מאוד משנותיה. אבל אנחנו יודעים את הקנאה הזאת. הקנאה שאנחנו פחות, שהיא בסאבטקסט ואותה צריך למצוא, זה הקינאה של הארי ברון. הארי, אנחנו, באמת אפשר להאמין לזה גם, בגלל שאנחנו יודעים את רחשי ליבו כי אותם כותבים לנו- הארי היה מתחלף עם רון. הארי רוצה הורים. הארי רוצה משפחה. הארי לא באמת נהנה מהתהילה הזאת. אמנם הוא רוצה להיות במרכז וסוליסט, אבל הוא רוצה להיות במרכז וסוליסט לא מהסיבות שבגללן הוא במרכז. לא שזה משנה משהו לרון. ועכשיו המתח הזה מתפוצץ והם רבים, לא את הריב של גביע האש, הם רבים ריב שצבר ריביות במשך הרבה הרבה שנים, שאני חושבת שזה גם ריב ש… אפרופו ספר התבגרות, שאנחנו חייבים לריב עם החברים הטובים שלנו, ושם אנחנו מחליטים- האם החברות הזאת תישאר איתנו להרבה מאוד שנים או לכל החיים, או שכאן היא תיפסק? כאן היא תסתיים? ואני חושבת ששניהם מטיחים אחד בשני את הדמות הרעה ביותר שהם יכולים לדמיין. רון אומר להארי שהוא רודף פרסום, שכל מה שהוא מחפש זה שיסתכלו עליו, ושהוא בעצם כל הדברים שרון היה רוצה לעצמו, איך, הסאבטקסט של הריב הזה זה "איך אתה מעז להיות כל מה שאני רוצה?" והארי, הסאבטקסט מצידו זה "איך אתה מעז לכעוס עליי בגלל זה כשאתה זה כל מה שאני רוצה?". וזה, קודם כל, מצד אחד הריב הזה, אני חושבת שהוא באמת, אם אנחנו מסתכלים על זה כספרות ילדים, מדהים. כי אני לא חושבת שיש בגיל ההתבגרות מישהו שלא רב ריב כזה עם החברים הטובים, יש כאילו את השלב הזה שאתה מפסיק לדבר עם חברים שלך מהיסודי, או שאתה רב ואתה עובר חבורות, כל מיני פוליטיקות כאלה של חטיבת ביניים. ואני חושבת שהיא מתארת את זה בצורה שהיא מאוד מאוד מדוייקת, ומאוד קל להזדהות איתה. מצד שני, ולנקודה הזאת אני אגיע בהמשך, הריב הזה הוא גם, אני חושבת, הוציא, מהפרקים האלה לפחות, את ה… את הרגעים שהכי היה לי קשה לקרוא, אבל את זה אני אשאיר להמשך.
דור: יפה.
שיר: זה גישה חדשה, בעולם ההסכתים. אני הלכתי לקואצ'ר הסכתים [מצחקקים] שאמר לי לא לשים תמיד את הקלפים על השולחן…
דור: יש דברים שיתגלו.
שיר: ולשמור משהו, בדיוק.
דור: אז אני אמשיך מאיפה שעצרת. אני כן, אני אזרוק הכל!
שיר: אין בעיה.
דור: אני לא… אין לי מה להשאיר פה לפעם הבאה. אני אוסיף פשוט על הדבר הזה…
שיר: זה לא לפעם הבאה, זה להמשך הפרק הזה.
דור: אה, להמשך הפרק, אה!
שיר: זה cliffhanger, אני מתנסה בדברים.
דור: אה, מצוין. אז אני אגיד שמה שאני ראיתי פה, כלומר, קודם כל ניתחת מצויין ומדוייק. מאוד התחבר לי פה, מי בפרקים האלה כועסים על הארי שבד"כ הם לא כועסים עליו?
שיר: הממ. מעניין.
דור: א'- רון. 2. ב'- הפלפאף.
שיר: [מצחקקת]
דור: כן. זה ממש נאמר, כן? רולינג כותבת לנו שבד"כ הארי והפלפאף באחלה יחסים. אין להם גם באמת שום, אין שום סיבה שיהיה איזה beef ביניהם, אין שום… מתח. הם חמודים והוא בסדר איתם, והכל טוב. אבל, הסיבה, אני חושב, לכעס גם של רון וגם של הפלפאף, היא באמת נובעת מזה ששניהם, כלומר, רון כבנאדם, ובית הפלפאף כבית, הם תמיד מספרי שתיים. באמת.
שיר: יפה.
דור: רון הוא המספר שתיים האולטימטיבי, כן? לא צריך, כן? להוסיף…
שיר: זו הדמות. זה תיאור הדמות.
דור: הוא ממש המספר שתיים. הוא בתפקיד החבר הכי טוב. כולנו גם קוראים אותו כמספר שתיים. כלומר, במידה רבה זה הטרגדיה של הדמות הזו. גם בעיניים שלנו, הקוראים, הוא לעד יהיה החבר של, ולא "רון וויזלי וגביע האש", מה לעשות. וגם, בית הפלפאף, כן? ורולינג גם כותבת שלבית הפלפאף אף פעם לא היתה איזה תהילה גדולה. וזה נכון, במידה רבה, ספרי הארי פוטר הם גריפינדור נגד סלית'רין, כן? זה ה… זה.
שיר: [המהום הסכמה]
דור: ורייבנקלו… לא יודע, הם פשוט חכמים וסבבה להם.
שיר: שזה הרבה יותר טוב. זה תואר הרבה יותר מרשים מ"הם טובי לב". רייבנקלו זה כזה…
דור: הם חכמים…
שיר: [בטון של אדם אצולה] "הא, רייבנקלו, איזה יופי".
דור: זה גם לא סתם שבספר החמישי תגיע לונה לאבגוד שהיא מבית רייבנקלו ותצטרף לחבורה הזו. בבית הזה יש איזה משהו אדג'י ככה…
שיר: כל הזמן אומרים להרמיוני "איך את לא ברייבנקלו?"
דור: צ'ו צ'אנג…
שיר: הוא הרבה יותר נוכח.
דור: הוא יותר נוכח. צ'ו צ'אנג מרייבנקלו, כאילו…
שיר: לאף אחד לא אומרים "למה אתה לא בהפלפאף? אתה כזה חסר אישיות ונחמד".
דור: [מצחקק תוך כדי דיבור] בדיוק. וההפלפאפים באמת, הם מהבחינה הזאת, זאת גם טרגדיה שלהם, כי הם כאילו הבית הכי הכי פחות נחשב, גם בכל הממים, כן? האינטרנט, אם על בית הפלפאף אז תמיד כזה "גריפינדור- אנחנו אמיצים. סלית'רין- אנחנו ערמומיים. רייבנקלו- אנחנו חכמים." וכזה "הפלפאף- בלה…" [מלמול חסר משמעות], כאילו, לא…
שיר: אני עשיתי גרפיטי פעם במסיבה, "כולם פה הפלפאף" על הקיר.
דור: [מצחקק] אבל זה נכון. כלומר, ההפלפאפים, הם כאילו, הם הסאחים של הוגוורטס. כאילו, זה, זה, זה… הם פשוט לא מעניינים. ופתאום, הנה, סוף-סוף, זה הרגע שלהם לזרוח, כן? הנצ- מי שייצג את כל הוגוורטס הוא מבית הפלפאף, הוא סדריק דיגורי. שהוא גם מאוד הפלפאפי באמת, הוא אדם כל-כך הגון, אני אגיע גם- או, הנה- אני אגיע לזה בהמשך.
שיר: [מצחקקת]
דור: אני גם לומד ממך.
שיר: קואצ'ר ההסכתים שלי, איציק הסכתים.
דור: אבל, כלומר, גם ההפלפאפים הם מספרי שתיים כמו רון. וסביר להניח, אנחנו לא… כן, אם על רון אנחנו לא יודעים כל-כך הרבה על רחשי ליבו, אבל זה מופיע פה ושם. בוודאי שאין לנו מושג מה ג'סטין פילץ' פלצ'לי [שיבוש השם במקור] חושב [מצחקקים], בהמשך הספרים, כן? אבל סביר להניח שנבנית אצלם גם התחושה הזו, נכון? כלומר לאורח השנים, כל העיניים על, על הבתים האחרים, ופתאום הם מקבלים איזה רגע כזה, ושוב- הארי, ועוד מי מגריפינדור, כן? לא… פרד וג'ורג' או משהו כזה, הארי פוט- שוב…
שיר: עוד פעם הארי פוטר!
דור: עוד פעם הארי פוטר.
שיר: האסי ורותם של הוגוורטס.
דור: [צוחק] בדיוק. פה שוב הוא לוקח את זה. עכשיו, מספרי שתיים יודעים שהם מספרי שתיים, כן? גם רון, גם ההפלפאפים, הם לא, הם לא טיפשים, כן? אתה יודע שאתה מספר שתיים, וגם צריך להגיד, יש, אני מתחבר ללהיות מספר שתיים, אני מוצא את עצמי מאוד מאוד בנוח להיות בעמדה של זנב לאריות.
שיר: אני חושבת, אם אני יכולה להכניס סוגריים בדברים שלך, שלא כולם יודעים שהם מספרי שתיים, אבל כל אחד הוא מספר שתיים למשהו או למישהו.
דור: נכון.
שיר: ואני חושבת שמה שרון, הסיבה שרון הוא דמות אהובה זה בגלל ש… הרי אין אף אחד שהוא רק מספר שתיים. כולם מספר אחד במשהו וכולם מספר 20 במשהו.
דור: נכון.
שיר: אבל יש, המספר שתיים הזה הוא משגע כי הוא "כמעט". זה ליד. אתה רואה את התהילה אבל היא לא מגיעה אליך. אתה רק רואה אותה. זה העמדה הכי כואבת להיות בה. ואולי כאילו, אתה יודע, יש בזה צדדים מאוד חיוביים וזה באמת מקום מאוד בוגר, אבל כשאתה ילד אני חושבת שזאת עמדה מאוד מאוד כואבת. ורון הוא הדמות שקיבלה את זה, אתה יודע, הרי כשכותבים ספרות, כשעושים יצירה, ממרכזים הרבה תכונות לדמות מסויימת, ואני חושבת שבגלל זה אנשים מתחברים לרון, בגלל שהוא המספר שתיים האולטימטיבי שלא באמת קיים בחיים, אבל כל אחד זוכר את הרגע שהוא היה מספר שתיים והשתגע מזה.
דור: נכון. וזה מזכיר לי באמת שיחה עם אחותי, על הדמויות של הארי פוטר שהיא אמרה משהו, היא אמרה שהיא מאוד אוהבת את רון, והיא אמרה שרון זו דמות שאחים קטנים אוהבים.
שיר: אוו…
דור: היא אמרה אחים, והיא אמרה, אחים בכורים, כן? ואני ואת אחים בכורים…
שיר: מה עוד נהיה? [צוחקת]
דור: כן, ברור. היא אמרה "אחים בכורים לא יכולים לאהוב את רון, זה בניגוד ל…"
שיר: אני באמת שונאת אותו [מצחקקת]
דור: לא, זה בניגוד לטבע שלנו! וזה דמות שנבראה למען האחים הקטנים. אולי, יכול להיות. צריך לעשות פעם מחקר אמפירי בנושא הזה.
שיר: זה ניתוח יפה ואני חושבת שזה יכול להיות רעיון יפה לפרק ספיישל שלנו, שאחותך הקטנה ואחותי הקטנה…
דור: יבואו ו…
שיר: ישדרו במקומנו.
דור: מדהים! אני אשמח. מעניין. רעיון מעניין. עכשיו אני אמשיך פה רגע לעוד נקודה בהקשר של מערכת היחסים הזו, כי גם הרמיוני נמצאת פה, נכון? הרמיוני היא היחידה בכל הוגוורטס שתומכת בהארי. כן? כולם מסתכלים עליו באופן עקום. הגריפינדורים אולי קצת מעריצים אותו אבל גם את זה הוא לא רוצה, נכון? הוא לא אוהב את המבט הזה.
שיר: זה מתייחס ל… אתה יודע, למה שאנחנו כל הזמן אומרים, שלשנוא בנאדם ולהעריץ אותו מפספס אותו באותה דרך.
דור: בדיוק. והרמיוני היא היחידה שמבינה ללבו של הארי. עכשיו למה היא מבינה ללבו של הארי? גם דיברת על זה יפה בפרק הקודם. בכלל, דיברנו הרבה על הרמיוני. היא האדם היחיד, נראה לי, בכל הוגוורטס, שמבין מה כרוך בבידוד ובנידוי ובחרם, כן? להזכיר לכולנו, בספר השלישי הרמיוני הייתה מוחרמת לגמרי. כלומר, אף אחד לא דיבר איתה. היא גם בודדה את עצמה מכולם, זה היה בזמן הריב שלה עם רון. צריך להגיד שנראה לי שהיא תומכת הרבה יותר יפה בהארי ממה שהארי תמך בה…
שיר: חד משמעית!
דור: בספר השלישי. כלומר, היא ממש שם עבורו. ומה שבכל זאת יפה פה זה שלמרות שכמה שהרמיוני מתאמצת, רון חסר להארי, כן? יש דברים, גם נאמר, כן? שהרמיוני זה בספריה, זה רצינות, זה זה, אבל בסדר, אני חושב שזה לא באמת על הספקטרום החרשני, זה על הספקטרום שהרמיוני היא בת…
שיר: כן.
דור: ובגיל 14 גם כידוע אין לך "חברות", יש לך "ידידות", כן? כי הכל נהיה גם מאוד טעון מינית. אז אף ידידה שלך לא תוכל למלא את המקום של חבר. או אף ידיד שלך לא יכול למלא את המקום של חברה בהקשר הזה. כמובן בהכללה, כן?
שיר: כן.
דור: אבל בגדול, כן. אתה זקוק, אם אתה נער בגיל ההתבגרות, אתה זקוק לחבר הבן, גם, לא, אפילו לא לעשות איתו שטויות, אלא באמת לדבר, מה, אתה תשב עם הידידה שלך ואתם תדברו על… לא יודע, על החוויה הנוראית של לאונן בתוך גרב?! כאילו, באמת. זה לא לעניין.
שיר: בנים מדברים על אוננות בגיל 14?
דור: אמ… קצת.
שיר: וואו.
דור: לפחות בחוויה האישית שלי- קצת.
שיר: זה מדהים.
דור: יש כאלה שיותר, אני מאמין, אבל כן, כלומר, השיח הזה… ואתה צריך מישהו…
שיר: כן.
דור: בעולם הזה לדבר איתו, ואתה לא תוכל לדבר על זה עם הידידה שלך, לא משנה כמה היא פתוחה, כאילו זה, זה מגעיל, מה אתה מדבר איתה על זה?
שיר: אני לא יודעת איך זה, כאילו, אצל בנות, זה כזה גיל 20, מתחילות כזה להגיד "כן. כן, אני מודה. אני מודה שזה קורה".
דור: עכשיו, כן, אבל יש דברים שאתה צריך נראה לי את ה… בנאדם הבאמת קרוב אליך, שגם הגוף שלו עובר את החוויות הדומות לשלך.
שיר: כן.
דור: ואתה זקוק לזה, כי גם, שוב, תמיד יש איזה יחס טעון מיני כזה עם המין השני, בהנחה שאתם סטרייטים כמובן, כן?
שיר: אתה צריך גם, אני חושבת, את הבנאדם להזדהות איתו וש… הרי אתה מרגיש, שוב, דיברנו על זה בפרק הקודם, אבל גיל ההתבגרות זה גיל שאתה מרגיש בו כל-כך מותקף ומגעיל, על ידי מיניות, על ידי יצרים, על ידי גוף שמשתנה, ואתה חייב לראות מישהו שזה קורה לו גם. אם אין לך את הבנאדם הזה שזה קורה לו גם, אני חושבת שבמיוחד לא מישהו שאתה נמשך אליו, או מהמין השני, עם פוטנציאל להימשך אליו, כי השינויים שקורים לו נראים באיזשהו אופן מושכים. לצורך העניין- טוב, לא ניכנס לדוגמאות כי אנחנו לא יודעים באמת מה עובר על הרמיוני ולא על הארי, אבל לראות בנאדם שעובר את הזוועה הזאת איתך, זה איזושהי סולידריות שאתה חייב. אתה חייב לדעת שאתה לא לבד בדבר הזה. אפילו אם זאת סתם נוכחות פיזית. מדברים, נגיד עכשיו בקורונה, על זה שאנשים שנכנסו לדיכאון הכי קשה, אלה בני נוער.
דור: כן.
שיר: שהתנתקו מהבית ספר. בגלל שיש משהו בחוויה הזאת שהיא גם ככה כל-כך מציפה…
דור: נוראית.
שיר: והיא כל-כך קשה. וכשאתה רואה עוד אנשים שזה קורה להם, אתה רואה עוד ילד מהכיתה הזאת שפתאום גבה נורא והוא בלי פרופורציות בגוף שלו, או אתה רואה עוד מישהו שהוא לא יודע להתגלח עדיין, אתה אומר "אוקיי, בסדר". על אחת כמה וכמה חבר טוב שאתה גם צוחק איתו, שהוא איתך בחוויות האלה. לא רק החוויות הפיזיות והרגשיות, כי גם, רון והארי גם חלקו את הרגע הזה של החרמנות ב…
דור: על הויליות.
שיר: כן, כאילו, אתה, אתה צריך את הבנאדם הזה שישקף לך שאתה לא לבד. אני חושבת שזה הגעגוע הגדול של הארי.
דור: נכון. והרמיוני, שהיא גם ככה סוג של מבוגר קטן, ובת, היא לא תוכל אף פעם למלא את הדבר הזה באופן מלא.
שיר: אפרופו הרמיוני!
דור: כן.
שיר: הפרקים האלה מאוד עיצבנו אותי. וזו הנקודה שרציתי להגיע אליה קודם- הספר הזה, הפרקים האלה, לא היו עוברים את מבחן בכדל. מי שלא מכיר- מבחן בכדל, מבחן לקולנוע שעושים כדי לראות אם יצירה קולנועית היא… אני אפילו לא זוכרת מה, אם…
דור: כל יצירה. נראה לי זה מדד בקולנוע אבל כל יצירה.
שיר: מה שקובע אם יצירה היא לא… מיזוגנית או שובניסטית, אני לא בטוחה אם, איך היא נופלת פה בהגדרות, אבל אם היצירה היא woman-friendly, נראה לזה ככה. זה האם יש שתי נשים שמדברות ביניהן פעם אחת, שיחה שהיא לא על גבר. הרמיוני, בפרקים האלה, נשללת ממנה לחלוטין האישיות שלה. כל מה שיש לה, כל מה שמעניין אותה, זה להיות שיקוף, א' לריב בין הארי ורון שהיא כל-כך רוצה שהם ישלימו, וזה מעסיק אותה, והיא משקיעה בזה משאבים. ו-ב' לעזור להארי בטורניר. עכשיו, מתועדים רגעים שהארי פשוט מגעיל אליה. היא עוזרת לו והוא אומר לה "סתמי ת'פה שנייה". מה?! אתה מוכן להירגע אדוני?! שאנחנו לא נעיף אותך לעליית גג המסריחה שלך ושהדודים שלך יצעקו עליך, מה אתה מדבר אליה ככה יא אפס?! וכאילו, מתי שהיא אומרת, הוא אומר לה "אני חייב שתעזרי לי" היא אומר אומרת לו "מה אני עושה כל הזמן?!" זה כל מה שהיא עושה. עכשיו אני לא כועסת על הרמיוני כמובן, אני כועסת על ג'יי. קיי. רולינג. עכשיו, שוב, אנחנו מדברים פה הרבה על ניינטיז, שזה מצחיק, כי זה היה, שם גדלנו.
דור: כן.
שיר: אבל העולם כל-כך השתנה, בגלל שרשתות חברתיות, אפרופו היסטוריה…
דור: כן. פוסט מודרנית וכולי.
שיר: אז הרשתות החברתיות איפשרו להרבה קולות לצאת. זה כאילו באמת עשה איזושהי דמוקרטיזציה של קולות. ז'תומרת, עכשיו הרבה אנשים משמיעים את קולם. והספר הזה נכתב בניינטיז מתי שהאדם הקלאסי, נקרא לזה? האדם ה"רגיל" היה גבר לבן. ועכשיו יש כלמיני ניסיונות של אנשים עם הכוח לתקן את זה, כאילו זה עדיין המצב, אבל יש הרבה יותר קולות, והקולות האלה הרבה יותר זמינים. וג'יי. קיי. רולינג, מה שהיא עשתה זה באמת לקחת את הרמיוני, וזה עצוב במיוחד בגלל שהיא אישה, והיא פשוט שללה ממנה את כל האופי שלה, השהתה את האופי שלה לפרקים האלה, כל מה שמעניין אותה זה "הארי ורון- היחסים", ו"הארי וגביע האש". ואני חושבת שזו, קודם כל דוגמה מזעזעת לנשים. כי כילדה כשקראתי את זה לא היתה לי שום הזדהות עם הרמיוני וגם לא עכשיו. למה הדבר היחיד שמניע אותך זה ה- well-being של שני האנשים האלה? למה את מתמסרת בצורה הזאת? וזאת באמת הדוגמה, אני חושבת, הכי נוראית של נשיות שיכולתי למצוא. עכשיו אתה יודע, זה הארי פוטר, והרמיוני, יש לה את העוגנים שמצילים אותה- היא מאוד מאוד חכמה, והיא מאוד מוכשרת, והיא המבוגר, ויש לה גם, המצפן הפסיכולוגי שלה פחות או יותר תקין. אבל בפרקים האלה אנחנו רואים למה הרמיוני היא דמות חסרה, וזה בגלל שג'יי. קיי. רולינג לא מהססת להקריב אותה על מזבח שיקוף הרגשות. מה הרצון של הרמיוני בפרקים האלה? אין לי מושג. הרצון שלה להצטיין, כל הדברים האלה, הם פשוט נעדרים. ואני חושבת שהדבר שהכי הפריע לי כאן, בפרקים האלה, זה שאנחנו רואים איך הפרק הזה, וזה הכוח השלילי של האומנות, לעשות, מדברים על זה גם בהקשר של סרטי בורקס נגיד- שזה אומר לך "הנה יש לך דמות שמזרחי הוא הגיבור בה, מה אתה רוצה?" אבל זה אף פעם לא, זה אף פעם לא ביל קוסבי, שכמובן עשה דברים נוראיים, אבל דבר טוב שהוא עשה זה ליצור סיטקום על רופא שחור, שהוא דיבר עם פסיכולוגים כדי לוודא שהכל יושב כמו שצריך ויהווה דוגמה טובה. שוב, לא שוללת את הדברים הנוראיים שהוא עשה, אבל הוא עשה את הדבר הטוב הזה כדי להוות דוגמה טובה. סרטי בורקס לעומת זאת, הם רק מנציחים סטריאוטיפים, יש לך גיבור שהוא מזרחי, אבל מה הקסם שלו? שהוא חלש, שהוא ערמומי, שהוא לא חכם במיוחד, שהוא טועה בדיבור, והגלגול של סרטי בורקס זה כמובן תוכניות ריאליטי שזה עוד יותר גרוע, בגלל שזה כאילו המציאות, אבל מלהקים לך בדיוק את הדמות שהיתה מלוהקת לסרטי הבורקס, לצורך העניין. וכאן, הרמיוני עושה בדיוק את אותו דבר, היא משמרת איזשהם יחסים של גברים ונשים- היא דואגת להם והיא מכילה אותם והיא עזר כנגדם, והם בתמורה, האינטראקציה היחידה שיש להארי ורון בפרקים האלה עם… ביחד עם הרמיוני, זה מתי שסנייפ מעליב אותה והם מקללים אותו, הם השריר והיא הלב. וזה כל-כך ביאס אותי לקרוא את זה.
דור: זה קריאה מאוד מעניינת. אני מודה. אני אתעכב רגע על ההשוואה לסרטי בורקס שאמרת, כי היא מעניינת. א' כי אבא גנוב, זה עובדה שמישהי כתבה פעם בפייסבוק, אני לא יודע למי לתת את הקרדיט- אבא גנוב שלוש עובר מבחן בכדל. [צוחקים] זה מדהים. העובדה היפה ביותר שקראתי בחיים שלי.
שיר: צריך לקרוא רחוב על שם העובדה הזאת. "איפה את גרה?" "אבא גנוב עבר מבחן בכדל 3, דירה 5".
דור: ומה שמעניין בהקשר הזה, כלומר, סרט בורקס, התפקיד שלו. א', למרות שהרבה פעמים הגיבור הוא מזרחי, רובם נוצרו על ידי אשכנזים…
שיר: כמובן, בוודאי.
דור: נכתבו, בויימו, כן? בועז דוידסון וכולי. רק המאוחרים יותר של האייטיז, ככה זאב רווח נכנס גם כבמאי ויוצר. ומה שעוד מעניין זה באמת המסר שלהם בסוף, בסוף, בסוף, כלומר, הסרט בורקס הקלאסי שזה כנראה "צ'רלי וחצי", כן? זה הסרט המצוטט ביותר. המסר שלו בסוף זה באמת מאוד יפה, הוא "כולנו יהודים", כן? כלומר, נכון, יש גם אשכנזים, תמיד יהיה את הדמות שטוביה צפיר משחק, כן? של האשכנזי האמריקאי הלפלף הזה, כן? שצועק [במבטא אמריקאי] "עזרה, עזרה" כי הוא נתקע במעלית, כן? אבל… אבל בסוף, כן? צ'רלי, כן? ויש את האשכנזיה וכולי, והם מתחתנים, והם, כלומר, העתיד של העם היהודי, כן? טמון בזה שבסוף, בסוף, בסוף, עם כמה שהסרטים האלה הופכים את המזרחי לגיבור, הם אומרים בסוף, בסוף, הדברים האלה יימחקו בדור הבא.
שיר: זה… יפה…
דור: כי המזרחי מתחתן עם האשכנזיה, וכולנו יהודים. כלומר, בסוף, למרות שהיום כבר מסתכלים על זה נורא, כן? כ"שמו את המזרחים בפרונט", אני חושב שבסוף זה, בסוף, בסוף זה מדיניות כור ההיתוך, אבל… וזה דווקא מתחבר למה שאת אומרת פה, שזה דווקא שוללים משהו, באמת, מן האחר בסופו של דבר. מצד שני, היום זה כבר לגמרי הופך להיות א'- משהו כלל ישראלי וכן מועלה על נס כעניין מזרחי, אז אולי זה פשוט, את יודעת, השאלה בסוף איך… איך אנשים קוראים את היצירה, ומה זה עושה להם, ואני חושב שבהקשר הזה, אני כן אתן את הקרדיט לרולינג, שאני חושב שבסוף בסוף הרמיוני כן היוותה השראה להרבה מאוד נשים, ולהרבה מאוד בנות שקראו, אני חושב.
שיר: אני חושבת שזה נכון בסטנדרטים של הניינטיז. אתה מבין למה אני מתכוונת? בסטנדרטים של הניינטיז, לקחת אישה ולהגיד "היא הכי חכמה, היא הכי טובה" זה היה מאוד מתקדם. בסטנדרטים של היום אני הייתי רוצה גם שהאישה הזאת, יהיה לה יותר, אני אשמע עליה יותר…
דור: היא לא תהיה הכי חכמה והכי…
שיר: אין לי בעיה שתהיה הכי חכמה, אני אשמח, אבל אני אשמח גם אם אני אשמע על הרצונות שלה וכל ה- והעולם הרגשי שלה לא היה מורכב משיקוף של העולם הרגשי של הגברים האלה. אפרופו גם סרטי בורקס, אני קראתי אותם כ"כולנו יהודים והכל יהיה בסדר כל עוד כל אחד נשאר במקום שלו- אתה המזרחי הטיפש, אני האשכנזי הרשע, והנה האשכנזיה הבת".
דור: כן. טוב, אני רוצה להגיע לנקודה הבאה שהיא ריטה סקיטר.
שיר: יש! גם שלי.
דור: איזה כיף, איזה כיף. נקודה מדהימה, כיפית, נהדרת. אז, מה שריטה עושה להארי, כן? בכל הדבר הזה שהיא באה לראיין אותו, זה להגשים את כל סיוטיו שנובעים מההתמודדות שנכפתה עליו שגם ראינו בספר השני עם לוקהארט, נכון? כלומר, לוקהארט מאוד מנסה להלביש על הארי את הדמות שלו, כן? של הסלב הריק המעפן הזה. וזה במידה ממש, עכשיו ממש ריטה סקיטר, שיש לה הרבה יותר כוח מלוקהארט בהקשר הזה, כי היא כתבת פופולרית בעיתון היחיד כמעט בעולם הקוסמים, מונופול משוגע, כן? אז יש לה הרבה יותר כוח. עכשיו, אתה קורא את זה ואתה רוצה להגיד ישר "רגע אבל היא עושה פייק-ניוז", אבל זה לא פייק- ניוז, פייק-ניוז לא היה קשור למה שקרה בניינטיז, זה בשנת 2000, זו תופעה יותר מאוחרת, לא. מה שריטה סקיטר עושה להארי זה כתבת שער בשבעה ימים, כן? כזה ריאיון נורא…
שיר: [מצחקקת] כן, "השנה הקשה בחייו".
דור: "השנה הקשה בחייו"... עיתונות מאוד צהובה כזו, עכשיו זה משהו של הניינטיז, וזה מתקשר לי בדיוק, אנחנו ראינו שבוע שעבר את הדוקו על בריטני ספירס, ראית?
שיר: לא, עדיין לא.
דור: חצי ראשון יפה, חצי שני קצת הולך לאיבוד. אבל החצי הראשון מאוד מאוד יפה. כי הוא מאוד היסטורי והוא ממש מראה איך התקשורת בנתה את הדמות של בריטני, וכמובן, איך, במהלך שנות ה-2000, איך היא לאט לאט שברה וסדקה עד שבאמת, הפילה אותה ל… שאול תחתיות.
שיר: שם היא עדיין נמצאת.
דור: שם במידה רבה היא עדיין נמצאת. כלומר, התקשורת ממש, ואני לא ממציא פה כלום, כן? זה, רבים וטובים אמרו את זה לפני…
שיר: ברור.
דור: התקשורת לקחה את בריטני, השתמשה בה, וברגע שנמאס לה היא פשוט שמה אותה על המקום אחר של ה"אישה, בחורה משוגעת, השרמוטה, הזה…" כן? כאילו כל מה שלא רוצים. וזה בדיוק מה שריטה סקיטר עושה, שחיים ומוות ביד הלשון שלה, שזה העט שלה, במצב הזה. היא מנסה להכריח את הארי לדבר, כן, על ההורים שלו. היא מנסה להפוך אותו לדמות כל-כך כל-כך ריקה, והיא עושה את זה באמת ב… פה זה ממש בולט, כן? כי, שוב, בעולם הקוסמים יש פחות סאבטקסט, אז ממש, אומרים לך, עט ממש כותב את השקרים האלה, כן? ממש זה… שזה באמת, אני חושב, הכוח הכפוי הנוראי של ריטה סקיטר ושל התקשורת בכלל, כלומר, היכולת באמת לברוא אותך כאדם אחר לגמרי, כדמות שונה ממי שאתה, ושוב, מה שהיא ולוקהארט מנסים לעשות להארי, משהו מאוד מאוד דומה, אבל יש לה הרבה יותר כוח מלוקהארט, והיא גם מצליחה הרבה יותר מלוקהארט בהקשר הזה, ולכן זה מאוד כואב לקרוא את זה.
שיר: כן. לוקהארט גם פעל מאיזשהו דחף, כאילו, ככה הוא יודע להתחבר, הוא נרקסיסט אז הוא השליך, הוא פשוט "אה הנה, הארי הוא אני". ריטה סקיטר, מה שעניין אותי בקריאה של זה, זה ש… היא עיתונאית ואנחנו באמת רואים את העט שכותב, שכותב את קלישאות העיתונאות תוך כדי שהוא מראיין את הארי. אני דווקא חשבתי על רולינג בהקשר הזה, כי אנחנו בספר הרביעי, בספר הרביעי היא אישה מאוד עשירה, היא אישה מאוד מבוססת, כולם מחכים לספרים שלה. וסביר להניח שיצא לה להתראיין לא מעט פעמים. ואני חשבתי גם על הדימוי שיש לרולינג בשנים האלה, עכשיו גם הדימוי שלה נדבר לטרפיות [מהמונח Terf] ול… בצדק כמובן, לטרנספוביה. אבל אז הדימוי של ג'יי. קיי. רולינג היה "האישה המסכנה שכתבה את הספר שלה על מפיות של בתי קפה בזמן שבעלה היכה אותה בדם", וכאילו, אני חשבתי על זה שלא יכול להיות שהדימוי הזה שהתקבל, הדימוי הרומנטי הזה, שלא יכול להיות שזה איזשהו ניסיון לפוצץ את הבלון הזה. בגלל שלאישה כבר היה קילומטראז' מאוד יפה של ראיונות ונכתבו עליה הרבה מאוד מילים. עכשיו, כשחושבים על… כאילו, על עצם ההתראיינות לעיתון, זה דבר מאוד מאוד חשוף, כי אתה מדבר עם מישהו, אתה נותן לו את המנדט להביא את המילים שלך, לצלם אותך, ואתה נותן לו בעצם את הכוח הכי גדול בעולם, שזה לספר את הסיפור שלך. ואני חושבת ש… כאילו, זה לצלם אותך כמו שהוא רואה אותך. ואני חושבת שהדמות של ריטה זו ביקורת של רולינג על עיתונות אחרי שבטח, בכל-כך הרבה ראיונות היא הוצאה מהקשרה והיא יצאה הדמות המסכנה הזאת, או הסיפור סינדרלה הזה. עכשיו זה גם מחבר אותי לנקודה הבאה שלי: הארי מאוד מאוד שנוא בפרקים האלה, אנחנו קצת, לא יצא לנו להביא את זה מספיק…
דור: כן.
שיר: אבל הארי, אלה פרקים שהוא שנוא בהם. הבאנו את זה קצת בהתחלה עם רון, הקונפליקט עם רון. הארי הולך בבית הספר, יש תגים שכתוב עליהם "פוטר מסריח", לא כל-כך מתייחסים אליו, ההפלפאפים שונאים אותו, סלית'רינים בוודאי שעולים על העגלה הזאת, אני חושבת שגם הרייבנקלואים מסתכלים עליו, זה מצויין…
דור: כן, כן, מצויין שאפילו הם לא…
שיר: כולם שונאים אותו. ומתואר גם שהוא מאוד מאוד סובל. אני חושבת שמה שקורה להארי, הפרשי הגרסאות האלה, זו דוגמה מאוד יפה למה שנקרא "האשמת קורבן". האשמת קורבן זה מתי שקורה לבן אדם משהו רע, והסביבה אומרת לו "אבל זה אתה עשית. למה לא התלוננת?"...
דור: בריטני!
שיר: בריטני, כן, הנה. וזה בסופו של דבר שהוא מואשם במשהו הרבה יותר גדול ממנו. ואנחנו מתעלמים כאן מאיזושהי מציאות שהיא מאוד מאוד אמיתית להארי- הוא נמצא בסכנת חיים. הוא מתחרה מול שלושה תלמידים יותר גבוהים ממנו, הוא גם… זה מתואר כשהוא נכנס לחדר, כתוב "הוא לא שם לב כמה הם גבוהים", גיל 14 וגיל 17, בטח בגיל ההתבגרות, זה לא אותו עולם. גיל 17 בישראל, בכלל, אתה כבר עוד שניה מתגייס, אתה, יש לך מיונים, ויש לך שטויות כאלה. וגיל 14 אתה עדיין הרבה יותר קרוב לילד. גם פלר אומרת את זה "מה, הילד הזה הולך להתחרות איתנו?". וממש ממש כאילו מתעלמים מכל החלק הזה כשמתייחסים רק לזה ש"הוא רצה את זה" ו"הוא רצה לעשות את זה", כאילו הוא רצה להכנס לטורניר הקוסמים. עכשיו, מה שמטריד את הארי, מה שהוא אומר שמטריד אותו, זה הפדיחות שהוא יעשה מול כל בית הספר, אבל בפועל הוא באמת נמצא בסכנת חיים. עכשיו, מה שעצוב בהאשמת קורבן, זה שהיא מפקיעה ממך את הסיפור שלך, בדיוק כמו ריטה סקיטר. איך היא מפקיעה ממך את הסיפור שלך? היא אומרת לך "הסיפור שאתה מספר לעצמך, שקרה לך משהו נורא, הוא לא נכון, זה אתה עשית לעצמך". וזה דבר מאוד מאוד קשה שמפקיעים ממך. כי אנחנו הסיפור שלנו. כל אחד מאיתנו מסתובב עם איזשהו סיפור על עצמו, קרה לי זה, ואז קרה לי זה, ואז קרה לי זה. וברגע שמישהו חיצוני, על אחת כמה וכמה בית ספר שלם, על אחת כמה וכמה מדינה/ עולם שלם במקרה של בריטני שהבאת, אומר לך "זה לא הסיפור, אתה משוגע, הסיפור הוא אחר לגמרי", זה הדבר הכי מערער בעולם. ויש גם דוגמה אקטואלית, כי גליה עוז פרסמה ספר עצוב ויפהפה, ו… קשה להגיד את זה- יפהפה, אבל ספר מומלץ שנקרא "דבר שמתחפש לאהבה", נכון?
דור: כן.
שיר: שהוא ספר מאוד קצר, אני ממליצה מאוד לקרוא אותו. היא מספרת שם על ההתעללות הפיזית והרגשית שהיא ספגה מצד אבא שלה עמוס עוז, היא עושה שם ניתוחים יפהפיים, היא מביאה, אני מאוד נהניתי מהקריאה, כאילו, עד כמה שאפשר להנות מדבר כל-כך קשה…
דור: כן. אני קראתי, ב"הארץ" הביאו קטעים, והיה לי קשה.
שיר: אני בלעתי אותו. קראתי את הזה והייתי כזה, קניתי אותו באפליקציה ופשוט בלעתי אותו בשעה. ואני חושבת שהחלק, הספר קשה, אבל לי הדבר שהכי היה קשה, זה לראות את האשמת הקורבן המשוגעת שעושים לה. האישה הזאת, אני מאמינה לה במאה אחוז, היא לא המציאה את זה. אני גם אגיד במאמר מוסגר, יש לי גם ניסיון עם הדברים שהיא מתארת, אז ממקור ראשון אני יכולה להגיד- זה לא מומצא, ככה זה מרגיש, זה הדבר עצמו. ולכן אני חושבת שמתי ששמעתי איך… עזוב את זה שהמשפחה שלה אומרת לה "המצאת את זה, זה לא באמת קרה, זה לא באמת היה ככה, את זוכרת דברים לא נכון". מדינה שלמה, מעריציו של עמוס עוז שלא רוצים שהדמות שלו תיפגם ותולקה, אומרים לה "לא יכול להיות, זה לא באמת קרה". ובגלל זה באמת הדבר הזה שקורה להארי הוא כל-כך אלים. בגלל שהוא נמצא בסכנת חיים, הוא יודע שהוא לא הכניס את השם שלו לשם, וכולם מתייחסים לזה כאילו הוא הבן אדם הכי רודף פרסום בעולם, הכי תחמן בעולם, שהצליח לעקוף את הדבר הזה, ובתוך כל האנשים האלה יש גם את רון שזה הכי כואב. ולכן הפרקים האלה, המצוקה של הארי היא… כאילו, יש כאן הרבה רוע אמיתי, בספר הזה, יש את הרע וולדמורט, אבל הרע הבאמת מנוול הוא מודי, בעיניי. ויש את הקשיים של הארי הרגילים, "אה מנסים להרוג אותך". אבל הקושי הבאמת יום-יומי שאני יכולה להזדהות איתו, זה שבאמת מישהו יודע את האמת שלו, ועולם שלם אומר לו "הסיפור שלך לא נכון". שזו גם חוויה מאוד מאוד מערערת של אנשים חלשים יותר, או כשהיא קורית בהיקפים גדולים יותר היא יכולה לגרום לך לחשוב "אוקיי אני משוגע" ובאמת לאבד את זה.
דור: אני אגיד גם יותר מזה, וזה יביא אותי גם לנקודה הבאה שלי, אבל א', רון הוא הדבר הכי קרוב שיש להארי למשפחה…
שיר: נכון.
דור: ולכן גם באמת הדבר הזה, והוא כואב מאוד מאוד, בצורה, זה… וזה גם מוביל אותי לשימוש של הארי בגלימת ההיעלמות, כשהם יוצאים להוגסמיד.
שיר: הממ… [בהבנה]
דור: עד כה גלימת ההיעלמות מילאה תפקיד מאוד הרפתקני וכיפי, נכון?
שיר: נכון.
דור: הם תמיד ביחד, והם עושים את זה כדי להתגנב, ולכל מיני הרפתקאות כאלה ואחרות. הארי משתמש בה כדי לצאת להוגסמיד בניגוד לחוק, כן? כל הדברים האלה. והנה הוא יכול ללכת להוגסמיד כאדם רגיל, אבל בעצם הוא עוד יותר לא יכול, כן? זה אפילו עוד יותר מסוכן מסתם לעבור על החוק, כן? שאוסר עליך. או להתגנב לאיזה קומה אסורה בבית הספר. הפעם הוא עושה את זה לא כי יש חוק שאוסר עליו ללכת להוגסמיד, אלא כי הוא באמת רוצה להעלם. הוא רוצה להיות כמו רוח רפאים, להיות מן מת-חי כזה. כן? שזה דבר נורא. עכשיו, הרבה פעמים בגיל ההתבגרות יש לך לפעמים את התחושה הזאת שאתה רוצה קצת להימחק, כן?
שיר: אוי זה היה החלום שלי…
דור: שוב, חלק מהגועל הנוראי של הגיל הזה…
שיר: אפרופו אנורקסיה שדיברנו עליה, זה אחד מהמשאלות הכמוסות.
דור: וזה בדיוק, וזה נקודה מאוד מסוכנת פה, זה הסכנת מוות האמיתית של הארי כשהוא פתאום, הוא לא חייב, אבל הוא רוצה להשתמש בגילמת ההיעלמות הזו כי הוא פשוט לא רוצה שאף אחד יסתכל עליו, הוא לא רוצה למשוך שום תשומת לב, הוא רוצה להיות חצי מת בעצם. זה רגע שמ… עכשיו, שוב, בקריאה של אדם בוגר, מאוד מאוד כאב לי. אתה פתאום מבין עד כמה הוא באמת היה שואף לא סתם שכל זה לא יקרה לו, כן? זה ברור שהוא לא היה רוצה שכל זה יקרה לו, הוא כבר הגיע למצב שהוא כבר מתחיל לפקפק בקיום שלו.
שיר: [המהום הסכמה]
דור: זה באמת, הקושי שהאשמת קורבן עושה לבן אדם.
שיר: זה גם יפה לראות בהקשר הזה שגם מתי שהוא עם גלימת ההיעלמות, אפרופו, זה, זאת תהיה הפינה השבועית שלנו שבה אני מלכלכת על מודי: מי שרואה אותו זה מודי…
דור: נכון…!
שיר: ומודי אומר לו "עין הזעם שלי רואה גם את זה". עכשיו, מצד אחד, שוב, מודי משחק כאן על הגבול הזה שבין משהו שהוא הפרת גבול לבין משהו שהוא מרגש. כי ברגע שהארי מכוסה בגלימת ההיעלמות, הרי גם דמבלדור ראה את הארי עם גלימת ההיעלמות, רומזים לנו את זה בצורה מאוד עבה, שהוא מסתכל ישר אליו, מתי שהם בבקתה של האגריד בספר השלישי. הוא אף פעם לא אמר לו על זה שום דבר. מודי בא וניגש אליו. עכשיו אתה רואה שבן אדם לא רוצה להראות, אתה בא וניגש אליו- אתה מפר גבול מאוד מאוד גדול שלו. עוד הפרת גבולות שמודי עושה כאן, יותר נכון טשטוש, אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, זה מתי שהוא מבין שהארי יודע שהוא הולך להתמודד עם דרקון, הוא קורא לו למשרד שלו והוא אומר לו את הדבר הבא: "אני לא הולך לספר לך איך תעבור את הדרקון אבל בוא נחשוב", ואז הוא מספר לו, הוא לא אומר לו "תביא מטאטא" אבל הוא מוליך אותו לשם בצורה שהיא מאוד מאוד מאוד ברורה. ואני חושבת ששוב אנחנו רואים כאן את הדרך של מודי לבוא ולערער את הארי לחלוטין, שזה להגיד לו שהוא לא עושה דבר, ואז לעשות בדיוק את הדבר הזה. עכשיו, בספר של "בבנאליות…" איך…?
דור: "הבנאליות של הרוע"?
שיר: כן אבל איך קוראים לו, מה השם המלא?
דור: "אייכמן בירושלים: הבנאליות של הרוע".
שיר: כן. לא, אין לזה שם…
דור: "דו"ח הבאנליות של הרוע"!
שיר: "דו"ח"! זהו, דו"ח זאת המילה שחיפשתי. של חנה… איך אומרים את השם משפחה שלה?
דור: חנה… ארנדט? לא יודע…
שיר: של חנה ארנדט. בקיצור, היא מספרת שם שאחד הדברים המערערים שמשטרים טוטליטריים עושים, זה… שמילים מאבדות את המשמעות שלהן. וברגע שמילים מאבדות את המשמעות שלהן, אתה אבוד במציאות, כי מילים הן העוגנים שלך למציאות. וזה מה שמודי עושה כאן שוב להארי כחלק מסאגת הבלבול הלא נגמרת שהוא באמת ממטיר עליו. הוא בא ואומר לו "אני לא הולך לגלות לך" ואז הוא מגלה לו. אז מה האמת? אז מה מציאות? אז מה קורה כאן? הוא שוב מפקיע מהארי את תפיסת המציאות שלו, ו… אני שונאת אותו שוב. בכל פרק אני אגיד שאני שונאת אותו…
דור: אין בעיה.
שיר: וזאת תהיה פינה שבועית.
דור: אני רוצה בנקודה האחרונה שלי, להגיד משהו על המשימה הראשונה, שהארי עושה ולמה הוא מצליח בה כל-כך. זה מתחבר לזה ששוב, אנחנו בטורניר בינלאומי, והארי, צריך לזכור, למרות שגם יש את סדריק, הארי הוא גם אמור לייצג את כל הוגוורטס. עכשיו, כמובן שבהתחלה כולם שונאים אותו כי הוא ממש לא נתפס כנציג הוגוורטס, נכון? הוא נתפס כרמאי וסדריק הוא הנציג האמיתי. למרות שאגב, אני מאמין לגמרי בכעס של הפלפאף ורייבנקלו, אני לרגע לא קונה את הכעס של סלית'רין, הם סתם רוצים לתת מכות ל… ממש איכפת להם מסדריק דיגורי…
שיר: להוסיף עוד קיסם למדורה.
דור: ממש איכפת להם מסדריק, שמענו עליכם. אבל ל… הנקודה היא, למה הארי מצליח במשימה הזו מאוד מאוד? אני חושב שזה בגלל שהוא במידה רבה מגלם כמה מהתכונות של הבתים האחרים כשהוא מצליח במשימה הזו וזה מאוד יפה.
שיר: יפה…!
דור: קודם כל, עוד לפני שהמשימה מתחילה, הוא מחליט לגלות לסדריק שזה דרקונים, ומודי אומר לו, אבל מודי במקרה הזה צודק- הוא עושה מעשה מאוד הגון.
שיר: [מהמהמת בהסכמה]
דור: עכשיו, הארי, ברור שהוא בן אדם סבבה, כן? האם באמת חשוב לו להיות האדם הכי הכי הגון והוגן ועם לב טוב וזה?
שיר: יש לי הסבר לזה.
דור: לא, אז… זה נקודה מאוד הפלפאפית, שזה יפה, זה משהו שסדריק אגב דיגורי היה עושה, אני מאמין.
שיר: חד משמעית.
דור: סדריק הוא אדם שמאוד חשוב לו להיות הגון, הוא אפילו דרש לבטל את הניצחון שלו על הארי בשנה הקודמת, כן? בקווידיץ'.
שיר: אני חושבת שבגלל זה הארי עושה את זה. הארי מותקף, אנחנו רואים גם בספר השני, מספרים לנו שהארי מאוד רגיש לאיך שהסביבה תופסת אותו. כשחושבים שהוא היורש של סלית'רין הוא שואל את עצמו "האם אני היורש של סלית'רין?", כשאומרים לו כאן שהוא חרא, הוא עושה את המעשה הזה כדי למרק את מצפונו קודם כל, "אני לא חרא. הנה, גיליתי לו".
דור: כן. מעניין. אני תפסתי, כאילו, כן, כנראה, אולי. אני תפסתי את זה בכל זאת כמשהו ש… בסדר, זה שאלה אם באמת יש אלטרואיזם? אבל, או שהכל איזשהו סוג של אינטרס, כלומר, אני עושה משהו טוב אז אני מרגיש טוב עם עצמי גם, כן? אבל הנקודה היא שהוא כן עשה פה מעשה מאוד הפלפאפי בעיניי, ועוד לסדריק, כאמור. אבל מה שיפה זה שבהתמודדות שלו עם הדרקונית, שהוא עשה את ה"אציו" וזימן את אש-המחץ, איך הוא מתגבר עליה? לא סתם כמו עוד משחק קווידיץ' רגיל, הוא מצליח להערים עליה, נכון? להארי יש תוכנית, והוא מנסה כל הזמן לשגע את הדרקונית, להיות כמו זבוב כזה, עד שהיא תזוז ואז ככה, הוא יתחמק וייקח את זה. כלומר, הוא משתמש פה במשהו מאוד ערמומי, סלית'רין. מתואר אגב, איך סדריק ניסה לעשות משהו כזה כשהוא התמודד עם הדרקונית…
שיר: עם כלב…
דור: עם כלב, וזה היה כזה מוזר, ולא כזה עבד, כי… ונרמז פה בצורה מאוד מאוד חזקה, שהארי, חוץ מהתעוזה ואומץ לבו, שהם כמובן הסממן הברור של גריפינדור, יש בו גם איזה עניין של הוגנות, יש בו בוודאי עניין של ערמומיות, כן? חוכמה אין פה הרבה, אני מודה. הרמיוני עזרה לו בעיקר.
שיר: ומודי.
דור: ומודי. אין פה הרבה חוכמה, אבל יש פה תכונות אחרות שבאות לידי ביטוי ושמאוד עוזרות להפוך אותו לנציג הראוי של הוגוורטס, כי הוא ממזג בתוכו כמה וכמה תכונות אופי. לא מספיק להיות גיבור, לא מספיק להיות אמיץ, אמיץ לא יוביל אותך לכל פתרון של כל בעיה, אתה נדרש לעוד כמה יכולות שמייסדי הוגוורטס רצו לראות בתלמידים שלהם. וזו נקודה שככה, אני לא יודע אם רולינג התכוונה אליה או לא, אבל אני שמתי לב אליה ומאוד אהבתי אותה.
שיר: כן, זה נקודה מאוד יפה. מעניין מה איציק הסכתים, קואצ'ר ההסכתים שלי יגיד על הפרק הזה, אבל נראה לי שכאן אנחנו נסיים.
[מוזיקת סיום]
דור: כאן אנחנו בהחלט נסיים. בשבוע הבא אנחנו נקרא את פרקים 21, 22, ו-23. כלומר "החזית לשחרור גמדוני הבית", "המשימה הבלתי צפויה", ו"נשף חג המולד".
שיר: איזה כיף לנו.
דור: איזה כיף, הולכת להיות רומנטיקה באוויר.
שיר: אנחנו זמינים להאזנה באתר "כאן" ובכל אפליקציות ההסכתים. ואתם מוזמנים להצטרף גם לקבוצת הפייסבוק שלנו "הקבוצה שאין לומר את שמה", שאני קיבלתי עצה להפסיק לנסות לתאר מה עושים בה, מהקואצ'ר שלי, ולכן כאן אני אפסיק. תודה רבה דור.
דור: תודה רבה שיר.
שיר: ותודה רבה לירדן מרציאנו שהפיקה וערכה אותנו. תודה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments