נדון בשני סוגי הרוע שנחשפים לקראת סוף הספר - זה של לוקהארט וזה של טום רידל. נבין למה מה שהם עושים מחלל את כבוד האדם באופן החמור ביותר. ננסה להבין מה מפחיד בטום רידל, ולמה רולינג התכוונה כשכתבה את לוקהרט. ננסה להבין מה ההשלכות של השמדת ספר וסיפור, ועל המקום של רון וג'יני במשפחה שלהם.
פרקים לקריאה: 16. חדר הסודות 17. היורש של סלית'רין.
אתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שיר: היי! אתם על "ההסכת שאין לומר את שמו" אני שיר ראובן,
דור: ואני דור סער- מן,
שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מהתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.
דור: והיום, אנחנו כבר ממש, כאמור, מתקרבים לסוף, אנחנו בשני פרקים לפני האחרון, קוראים את "חדר הסודות" ו"היורש של סלית'רין".
שיר: ואנחנו נתחיל מהקטע המפחיד... הבא, אנחנו בעמוד 317: "הארי נאלץ למתוח את צווארו כדי להביט מעלה אל הפנים הענקיים שמעליו. היו אלה פנים עתיקים שהזכירו פני קוף, עם זקן ארוך ודק שגלש כמעט עד לתחתית גלימת האבן הארוכה, שם עמדו על רצפת החדר החלקה שתי רגלי ענק אפורות, ובין אותן רגליים עם הפנים לרצפה, שכבה דמות קטנה בגלימה שחורה ובשיער אדום כאש. "ג'יני", מלמל הארי, רץ לעברה וירד על ברכיו, "ג'יני, אל תמותי. בבקשה, אל תמותי". הוא השליך את השרביט הצידה, תפס בכתפיה של ג'יני והפך אותה על גבה. פניה היו לבנים כשיש, ולא פחות קרים. אולם עיניה עצומות כך שהיא לא היתה מאובנת. אבל אם כך, כנראה שהיא… "ג'יני בבקשה תתעוררי" מלמל הארי נואשות וטילטל אותה. ראשה של ג'יני התגלגל מצד לצד. "היא לא תתעורר" אמר קול עדין. הארי קפץ והסתובב על ברכיו. ילד גבוה עם שיער שחור נשען על העמוד הקרוב ביותר וצפה בו. הוא נראה קצת מטושטש בקצוות, כאילו הארי מתבונן בו מבעד לראי שרוט. אבל אי אפשר היה לטעות בו. "טום? טום רידל? ".
מפחיד, אבל אני רוצה... להמשיך- לקרוא אחורה קצת. זה כאילו קטע שבו אנחנו נעסוק.
דור: ואני אגיד ש… הפרקים האלה מתחילים מאוד יפה, באמת עם הבשורות של מקגונגל, ואפילו עם הקטע שהיה לי קצת עצוב אבל ברור, בעצם, כן? רון והארי מנסים להתחמק לשירותי הבנות. כן? כדי לדבר עם מירטל. וזה בעיה, כן? כי יש מורים שחייבים ללוות אותם כי אנחנו בתקופה של טרור ופיגועים. וכשהם מנסים להתגנב אז מקגונגל תופסת אותם, והארי תוך שניה ממציא שקר שכזה "התכוונו לבקר בעצם את הרמיוני במרפאה", ופתאום, כאילו מקגונגל פשוט משנה פאזה ומדברת בקול שבור, ו… שוב, ואומרת "ברור שרציתם לבקר אותה, זה טבעי, אני מאשרת לכם, תלכו" כאילו ואתה מרגיש את הכאב שלה, ושוב זה נראה לי משהו ההבדל בין לקרוא את הספר הזה בתור ילד לבין לקרוא אותו בתור מבוגר ועם מי אתה מזדהה, כי בתור ילד אתה חושב כזה "יופי, זה… הצליח להם, הם הצליחו לעבוד על מקגונגל" וגם ממילא ככה, הארי גם הצליח להשיג את הפתק של הרמיוני וככה להבין שזה בסיליסק וכולי וכולי וכולי. ואני בתור מבוגר קורא את זה וקודם כל הלב שלי יוצא אל מקגונגל, כאילו ש…
שיר: ברור.
דור: פשוט חווה אימה נוראית וצער אמיתי. ואני כאילו גם כועס פתאום על רון והארי שהם עושים כזו מניפולציה רגשית. הם אפילו לא הבינו לדעתי שהם עושים מניפולציה רגשית. הארי סתם חשב שהוא נותן איזה תירוץ.
שיר: כן.
דור: אבל בלי להתכוון הוא עשה מניפולציה מאוד עמוקה, שמאוד כאב, וזה גם היה לי את המחשבה- למה באמת הם לא הלכו לבקר אותה? כאילו אני מכיר דווקא מהעולם האמיתי, הרבה פעמים, כן? אנשים שהם גוססים, או אנשים שלא עלינו, הם במצב, כן? של צמח וכולי, כל הסיפורים שאני מכיר זה שהקרובים שלהם יושבים לידם שעות ומדברים אליהם, ו... ושרים להם שירים ושמעתי איזה סיפורים, באמת, קורעי לב, שאנשים שסיפרו לי את זה על קרובים וחברים שלהם. ולמה, לא רק למה הארי ורון, למה אף אחד לא עושה את זה? אבל… אז אפשר להגיד- אוקיי, חור בעלילה. אבל נראה לי שזה באמת עניין של בגרות וילדות, כלומר, שוב, בתור ילד אתה רואה את הכל, כל העולם הוא מן הרפתקה, גדולה כזו, ואתה אפילו עוד לא מבין נראה לי שאתה עצוב.
שיר: כן.
דור: אתה לא מספיק בוגר ובשל להבין את הכאב שאתה בעצמך חש. ויכול להיות שאם הארי ורון היו בני 18 או 19 הם לא היו יוצאים לחדר הסודות, הם היו פשוט יושבים שעות ליד המיטה של הרמיוני ובוכים.
שיר: אנחנו מדברים הרבה על הבגרות הרגשית שלנו כילדים מול הבגרות שלנו עכשיו כקוראים... זה,
דור: כן.
שיר: ואני חושבת שיש כאן דוגמה יפה, לזה שגם הדמויות הן כאלה.
דור: כן.
שיר: זאת אומרת, גם רון והארי הם מזהים את הסנטימנט המבוגר, שכשאתה ילד נחש שרוצה להשיג דברים אתה מזהה מה יגרום לאמא שלך לאפשר לך. אני זוכרת שלנו בכיתה, שהייתי בכיתה של ילדים מזעזעים, כל פעם אחרי שהיה פיגוע, המנהיגים של הכיתה היו עושים לכולנו שיחה ואומרים "אנחנו אומרים שאנחנו רוצים לדבר על הפיגוע ושיבטלו לנו את השיעור כי אנחנו לקחנו מאוד קשה את הפיגוע הזה".
דור: כן…
שיר: וככה היו מבטלים לנו המון שיעורים והיו נותנים לנו לדבר על הרגשות שלנו. אבל, מצד שני, אני חושבת שיש כאן תחתית כפולה. כי אני חושבת שאמנם הם משתמשים בזה- זה מה שחשבתי כשאמרת את זה- שדיברת על זה שהם משקרים לכאורה, אבל זה לא סתם שהשקר הזה יצא להארי.
דור: כן כן, זה יושב באיזה מקום.
שיר: זאת אומרת, הרמיוני כן היתה בתת מודע שלו של, ואולי הם כן הולכים, סוג של, לבקר את הרמיוני. הם שלושתם מאוד רצו למצוא את החדר הזה. הם מגלים שמירטל המייללת, הפחד הכי גדול של הרמיוני, זה סוג של, בעיני, גלגול אחר של הרמיוני.
דור: כן.
שיר: זאת אומרת, הרמיוני עם כמה בחירות לא נכונות בחיים, הדלתות המסתובבות של הרמיוני זאת מירטל המייללת.
דור: נכון.
שיר: הם הולכים אליה. הם כן הולכים לבקר את הרמיוני.
דור: יפה.
שיר: כאילו, בעיני. אני חושבת שהדמות המבוגרת הבאה שהם פוגשים זה את לוקהארט. כי הם מגלים את זה ואז הם אומרים "אוקיי, הוא הולך להכנס לחדר הסודות" והם אומרים גם, כאילו "הוא מתפאר כל הזמן בזה שהוא יודע", הוא ידע כל הזמן איך להכנס לחדר הסודות, והמורים סוג של מעודדים אותו. עכשיו כשקראתי את זה בהתחלה אמרתי- זה לא אחראי. אתם יודעים שהוא שקרן. אבל אז אחרי, כאילו הם אומרים לו "אה אמרת שאתה יודע את זה כל הזמן- בבקשה, גש. הנה הרגע שלך הגיע, לך תמצא את חדר הסודות" ואז כשהוא יוצא זה מאוד מרגיע כי הם אומרים "אוקיי, עכשיו בואו נטפל בבעיה אחרי שהנוד הזה הלך מכאן".
דור: בדיוק. [צוחק] נפטרנו ממנו. יש פה אגב רגע מאוד יפה בתור ילד וגם מבוגר, שרולינג נותנת לך הצצה לדבר הכי נכסף בתור ילד- מה קורה בחדר המורים.
שיר: כמה זה מעניין. התככים.
דור: איזה- כל האינטריגות, מי שונא את מי, ופה אתה גם מקבל איזה, זה ממש היה מספק לקרוא את זה ולראות איך כל המורים, כאילו מקגונגל וסנייפ ופליטיק, הם פשוט צוחקים עליו והם שונאים אותו וזה רגע מאוד מאוד מספק כי האיש זין הזה, כן, שמסתובב ספר שלם ופשוט אומר שטויות- אני מנסה למצוא מילים גסות יותר ולא מצליח למצוא מרוב ש…
שיר: [צוחקת] זה נורא חמוד, מרוב שאתה לא מצליח.
דור: מרוב שאני כועס עליו ואני לא מצליח, אז זה נחמד לראות ששולחים אותו לעזאזל.
שיר: אני גם אהבתי שקראת לו "איש-זין" שזה אבולוציה של "ילד זין". [צוחקים]
דור: [צוחק] בדיוק.
שיר: שמעולם לא שמעתי. [צוחקים] אה… אז הם הולכים לבקר אותו, והם כמובן מגלים, קודם כל, ג'יי קיי רולינג לועגת כל הזמן לזה שהוא מאמין לגרסה הרשמית. ואני חושבת שהיא באמת כאילו לאורך כל הספר, ההזדהות שלה, יותר נכון הפקפוק שלה וזה שהיא מעודדת לפקפק כל הזמן.
דור: כן.
שיר: בגרסה הרשמית של דברים, ב"תשובה שהממשלה נותנת לך" לצורך העניין.
דור: מאוד בולט בעתיד גם, בספרים בעתיד.
שיר: היא ממש לא מוכנה לקבל את זה, ויש בזה משהו מאוד קונספירטיבי. עכשיו אם אנחנו כאן עושים... עושים רפרור לספרים מתקדמים יותר, הסמל של אוצרות המוות, הוא בעצמו, המשלוש עם הקו ועם העיגול.
דור: נכון.
שיר: הוא מאוד מתכתב עם הסמל של האילומינטי.
דור: נכון.
שיר: הפירמידה והזה והזה, זאת אומרת, היא ממש במודע מכניסה לך כאן איזשהי, היא אומרת לך "יש עוד עולם". אני לא יודעת אם זה מה שהיא חושבת במציאות, אבל היא מאוד השתמשה בזה סיפורית. ואני חושבת שזה מאוד קוסם כאן, זה קצת נותן לנו הצצה למה כל כך מושך בלהאמין לתיאוריות קונספירציה.
דור: כן.
שיר: שזה דבר- אם דיברנו בפרק הקודם על "פייק ניוז"- אני חושבת שזה הולך יד ביד ביחד, כי ככל שאתה יותר מופצץ במידע ואתה לא יודע מה אמין- אני חושבת שאם, לצורך העניין, פעם, אם אנחנו נקביל את זה לעולם הדפוס, הפרינט, אז היית מסתכל על "ידיעות אחרונות" או על "הארץ" או על "מעריב", או על כל עיתון שהיה בניינטיז (שנות ה-90), והיית אומר "אוקיי, זה אמין לי כי אני מזהה את השפה, כי ככה נראית אמינות. זה נראה עם הכותרת הזאת, והם הדפיסו את זה יפה, ומשאבים וכסף הושקעו כאן ויש כאן יותר מדיי אנשים אנשים מעורבים כדי שהחתיכת נייר הזאת תצא לאור כדי שזה יהיה תלוש ומשוגע." לעומת זאת, כשנסעת ליום כיף בתל אביב, ואיש נתן לך פלייר שכתוב בכתב יד, שכתוב בו שהבנקים רוצים לרצוח אותך ושהשב"כ רצח את רבין, אמרת "אני יודע שזה לא אמיתי, אדוני". עכשיו, קודם כל זה מסביר הרבה על למה עכשיו זה יותר מסוכן כי הרבה יותר קל להראות אמין וכל ילד עושה את זה בשניה וחצי, זה נראה כמו עיתון, זה נראה כמו חדשות, זה נראה כמו משהו שקרה. אז גם כאן אתה לא צריך את כל ההפקה הזאת של אנשים כדי שזה ייראה כמו דבר אמיתי. וגם אני חושבת שזה מראה לנו מה קוסם בתיאוריות קונספירציה, כי תיאוריות קונספירציה מחלקות לך את העולם לטוב ורע.
דור: תיאוריית הקונספירציה מסבירה הכל, הכל.
שיר: היא מסבירה הכל אבל היא גם אומרת לך "זה הצד הרע".
דור: כן.
שיר: "ויש לך הזדמנות להיות בצד הטוב". וכ- אני חושבת שכשאתה מתבגר, אחד משברונות הלב הגדולים- כי כשאתה ילד ואתה משחק, אתה משחק ב"טובים נגד רעים".
דור: כן.
שיר: בכל מיני וריאציות של זה. אבל כשאתה מבוגר אתה מבין שהעלם מורכב מאין ספור גוונים של אפור.
דור: כן.
שיר: אף אחד הוא לא בדיוק רע, אף אחד הוא לא בדיוק טוב, זה כל כך קשה. וברגע שאתה עושה את הלילה הלבן הזה, שאתה עושה את הגלגול האחד יותר מדי.
דור: כן [צוחק] נכנס…
שיר: ואתה חושב "אוקיי, חייזרים שולטים בעולם ועכשיו אני מאמינה בזה כי ראיתי את הדקה הזאת שהייתי צריכה" [צוחקים] ואני חושבת שזה פשוט, כאילו, עושה סדר מאוד כיפי, כי אתה אומר, מאוד קל, לא מאוד כיפי, אני לא חושבת שאנשים שמאמינים בזה נהנים, אני חושבת שזה פשוט מחלק לך את העולם בצורה שהיא הרבה יותר קלה לעיכול. וג'יי קיי רולינג מצד שני מאוד מעודדת את זה בספר הזה, שזה דבר ש... הוא לא הדבר הכי אחראי בעולם לעשות כי לפי... בעולם של הארי פוטר, סביר להניח שקורונה היא המצאה של הממשל, אה… שה-G5 אני אפילו לא יודעת מה G5 עושה, מרוב שאני לא בשיח הזה, מה…
דור: כן [צוחק] משהו…
שיר: אמורה לצמוח לי יד בגב עכשיו כאילו?
דור: זה סרטן… ולא יודע.
שיר: אז היא מאוד מעודדת את כיוון החשיבה הזה.
דור: כן.
שיר: ואז אנחנו מגיעים ללוקהארט, והארי ורון רואים שהוא בעצם אורז את כל חפציו והוא מתכוון לברוח מהוגוורטס.
דור: כן.
שיר: וכשהם מעמתים אותו מול זה, הם אומרים לו "מה, אתה לא עשית שום דבר? " אז הוא אומר "עשיתי. אני עשיתי כשפי זיכרון וגנבתי לאנשים האלה את הסיפורים". עכשיו, קודם כל, זה הדבר הכי אכזרי שאפשר לעשות אני חושבת.
דור: זה… זה נורא, ויש לי גם הרבה מה להגיד על זה כי החשיפה פה על לוקהארט מובילה אותנו לדעתי לחשיפה על טום רידל, והם מאוד מאוד מקבילים פה, ואני אסביר למה אני מתכוון: מלכתחילה ברור לך שלוקהארט כאילו ממציא שטויות, סבבה, אתה אומר הוא, האיש הוא כזבן, כן? הוא חי ב"לה לה לנד" והוא ממציא על עצמו סיפורים. ואתה מוכן, כל עוד זה מה שאתה חושב עליו, אתה מוכן לקבל את זה באיזשהו מקום. כי אנשים ממציאים על עצמם שקרים מדהימים, באמת. אבל הוא עשה משהו הרבה יותר חמור, הוא גונב זיכרונות מאנשים אחרים שזה דבר מאוד אינטימי וזה מאוד מאוד מקביל למה שאנחנו מגלים שטום רידל/וולדמורט עושה לג'יני.
שיר: ממ-המ…
דור: דרך ההתכתבות איתה הוא משתלט עליה, ואז הוא גורם לה לשכוח מה היא עושה, ובשני המקרים זה השתלטות על התודעה. זה.. זה נבזי, זה אני לא יודע למה להקביל את זה כל כך, זה סוג של.
שיר: אני יודעת, אנחנו נגיע לזה כשנדבר על וולדמורט, אבל…
דור: זה... זה כמו סוג של, הרבה פעמים אנשים שתקפו אותם בכל מיני מובנים, מעבר לפגיעה עצמה השם חוו, הפיזית או המינית וכולי, הם מרגישים שחוללו אותם, וכבודם חולל.
שיר: שהפקיעו מהם את העצמיות שלהם.
דור: בדיוק. וזה בדיוק מה שגם לוקהארט וגם טום רידל עושים פה בעצם, הם מפרים אמון גם ברמה פשוט משוגעת, זה נבזות שאני לא מכיר כמעט, וזה גם מעלה את לוקהאט כמה דרגות, כי עד עכשיו אתה חושב כזה "אוקיי, לוקהארט, הוא רע מעפן כזה, והוא מגוחך בעיקר", ופה אתה מבין- לא. בבסיס שלו עומד משהו הרבה יותר מרושע והרבה יותר אפל. זה מאוד הזכיר לי את ההתפתחות של גסטון בסרט "היפה והחיה".
שיר: איך?
דור: שהוא מתחיל בתור הרשע הכי קלאמזי (גמלוני) ומגוחך בעולם.
שיר: שהוא רק רוצה את בל.
דור: שהוא רק רוצה את בל והוא אהבל כזה וזה, ומה שיפה, קראתי, תקראו את ערך הויקיפדיה על הספר "היפה והחיה" הוא מדהים, הערך שם על גסטון, הוא משוגע. מראים מאוד יפה איך, כן, לאורך הסרט החיה הופכת להיות יותר ויותר אנושית, וגסטון נהיה יותר ויותר חייתי. הוא ממש נכנע לרוע האפל בתוכו ומדמות מגוחכת הוא נהיה אחד הרעים הכי מרושעים שדיסני מציעים.
שיר: נכון. היפה והחיה זה גם, באמת, זה סרט קשוח.
דור: קשוח מאוד.
שיר: באכזריות שלו.
דור: וזה מה שלוקהארט עובר פה בעצם, רק שהוא תמיד היה. גם גסטון תמיד היה כזה, פשוט מראים לנו שבתוך אנשים שנראים לנו קצת רעים מגוחכים כאלה, ושאנחנו פותרים אותם ב"לא כלום", עומד אותו רוע שגם וולדמורט יכול ליישם, חד משמעית.
שיר: האמת שזה שיעור ממש טוב, כי אני חושבת שכולנו עושים הרבה פעמים הנחות לרוע שנראה לנו לא מזיק, ובסופו של דבר אין רוע לא מזיק.
דור: כן.
שיר: יש רוע לא מזיק שראית לכמות מוגבלת של זמן.
דור: בדיוק.
שיר: אם אתה תלך עם זה מספיק זמן הרוע יזיק גם לך. לי זה גם התחבר באיזשהו אופן, בגלל שהוא… כשהם מעמתים אותו מול זה, והם אומרים לו "מה, לא עשית כלום? " אז הוא אומר "תראו, כדי להיות מפורסם צריך הרבה מאוד דברים" ואנחנו מבינים שהדבר שלוקהארט הכי רוצה, זה חוזר הרבה פעמים בסדרה הזאת, אבל כאן לא אכפת לו מהגבורה, הגבורה היא אמצעי, מה שאכפת לו זה להיות מפורסם.
דור: מפורסם, כן.
שיר: ואני חושבת שאנחנו מדברים הרבה על הטיימינג (תזמון), שזה שזה נכתב בסוף הניינטיז (90), וסוף הניינטיז זה פריחה של פופ.
דור: וסלבס.
שיר: וזה פריחה של סלבס, ובאמת כאילו… ובגלל, כאילו, הטכנולוגיה שהתפתחה, וצהובונים, ובגלל שבאמת תקופה די ארוכה זה הרגיש כאילו המערב לא במלחמה ויש איזשהו שגשוג ושלום.
דור: כן, צריך לזכור שבתקופה הזאת, כלומר, רולינג היא בריטית, דיאנה נהרגת בתאונת דרכים כי צלמי פפראצי רדפו אחריה.
שיר: או במה שהיא כנראה יותר מאמינה, בגלל שבית המלוכה רצה לרצוח אותה.
דור: כן [צוחקים], אם, תלוי כמה רחוק אתם הולכים עם הקונספירציה.
שיר: כן. ואני חושבת שזאת ביקרות מטורפת על הדבר הזה, מצד אחד שהיא מאוד נכונה לתקופתה, של- אוי הם רק רוצים להיות מפורסמים ואין שום ערך לאומנות שלהם. אבל אז חשבתי על עכשיו, הביקורת שהיא מתייחסת אליה, על מה את מבקרת- אמני פופ? הם המציאו את הריאליטי מאז.
דור: כן.
שיר: עכשיו אם אתה רוצה להיות מפורסם אתה צריך ללכת לצעוק ב"נסט" על מישהו בגלל סיגריות ואתה מפורסם, אתה אפילו לא צריך לשיר שיר שלא אתה כתבת, ושיעשו לך אוטוטיון (כיוונון אוטומטי של הקול בשיר) על זה, זה אומנות כאילו, עכשיו…
דור: כן, כי גם ללוקהארט- שוב, בהק- בהקבלה הזאת ללוקהארט, יש איזה כישרון כלשהו לפחות, הוא עושה כשפי זיכרון טובים.
שיר: כן, ואני חושבת שזאת דווקא… האמת… כשדיברתי על זה עכשיו, כשניסיתי לבטא את עמדתה, אני חושבת שזו דווקא עמדה מאוד טרחנית. בזמן שהיא היתה צריכה לגלות יותר אנושיות ויותר, היא, יש בה... יש לה יכולת להתגונן בצורה מאוד אנושית על הרבה, על רעים דווקא, ודווקא לרוע של לוקהארט, על הרוע של לרצות להיות מפורסם, היא נותנת מבט מאוד לא חומל, ואני חושבת שהיות שזאת תופעה כל כך רחבה של הרבה אנשים שרוצים להיות מפורסמים ולא אכפת להם איך, לא אכפת להם מה הם יעשו, אבל הם רוצים את הפרסום- אני חושבת שזה דבר שהיא היתה יכולה לתת לו מבט טיפה יותר מעמיק ויותר… הייתי רוצה לקרוא את הטייק שלה.
דור: זה אולי באמת אם זה היה נכתב בימינו, נראה לי באמת.
שיר: נכון, נכון.
דור: אה… טוב. אז נראה לי נעבור באמת לטום רידל ה…
שיר: איזה. פחד.
דור: כן. איש… ששוב, גם, בוא, כן? דיברתי על זה מקודם- הוא, הוא שקרן, ומניפולטור. בספר הראשון, מוצגת קצת הלוחמה הפסיכולוגית של וולדמורט, כן? שהוא עושה כזה להארי כזה, כן? "בוא תצטרף, אז אני הרגתי את ההורים שלך" והוא מנסה עליו קצת טריקים.
שיר: ממ-הם… (בהסכמה)
דור: ופה זה עולה איזה חמש מדרגות קדימה, וזה גם חשוב ומעניין כי גם בספר הראשון וגם בספר השני הארי לא מתמודד עם וולדמורט כיצור פיזי, כן? בספר הראשון הוא טפיל שמכסה חצי ראש בקושי. ברור שזה לא אה… הכוח הפיזי שלו או משהו, הוא אפילו בקושי מצליח עם השרביט לעשות משהו, ובספר השני זה זיכרון בעצם. אבל הכוח של וולדמורט פה הוא הכוח הפסיכולוגי, וככה הוא מצליח להשליט- וטרור, אגב דיברנו על זה גם בפרק הקודם- טרור, מטרתו, שאת תחושי מאוימת כל הזמן, ושבכל רגע את תחשבי "מאיפה זה עלול לצוץ לי? איפה זה קיים? איפה זה? איפה זה? " עד שבסוף את תיכנעי לדרישות של הטרוריסט בעצם. ושוב, אתה לא צריך להיות אדם חזק בעצמך, אתה פשוט צריך להיות גאון מרושע כמו וולדמורט, וזה גם לא מקרי בעיני שמי שהוא עושה לה את זה זו דווקא ג'יני, כי מעבר לצורך העלילתי, סבבה, לא יודע, לקשר פה את הארי יותר רגשית לעניין הזה, ג'יני היא בת, והיא גם תלמידת שנה ראשונה, שזה כאילו ה… האדם הכי פגיע שיכול להיות נראה לי בהוגוורטס- תלמידות שנה ראשונה, וזה מאוד בולט בין הדפים איך טום רידל הוא גבר שבגד באמון שלה. היא שמה את מבטחה בגבר מבוגר שמבין אותה, והוא פשוט ניצל אותה בצורה הכי אכזרית שיכולה להיות.
שיר: באופן כללי אני חושבת שהספר הזה, אפשר לקרוא אותו ככתב אזהרה לבנות בנות 11-12 בגלל שלג'יני יש את זה עם טום רידל אבל גם להרמיוני יש את זה עם.
שיר ודור: לוקהארט.
דור: נכון.
שיר: עכשיו זה לא הפרשנות שלי של הרמיוני ומה שקרה בינה לבין לוקהארט, אבל…
דור: אבל ההקבלה... קיימת.
שיר: היא כל הזמן כאילו "אל תסמכו על בנים, בנות. זה לא… אל תלכו לשם". אני חושבת שההגדרה הכי טובה למה זה היומן הזה, דיברנו עליו בתור בלוג קודם, אבל אני חושבת שהדבר היותר מדוייק- לפחות עבורי כשקראתי את זה- זה שהיומן של טום רידל מציע לג'יני פנטזיה, והפנטזיה הזאת היא באמת לכתוב ביומן ושמישהו יענה לך. זאת אומרת את נותנת למישהו את כל מי שאת בצורה הכי כנה, והכי זה, וטום רידל הוא גם מספר את זה בצורה נורא מגעילה, הוא אומר "שמעתי את כל השטויות של ילדה בת 11 וזה שיעמם אותי, וזה ביאס אותי, אבל ספגתי את זה כי ידעתי ש- כי היתה לי מטרה". ואני חושבת שהפנטזיה, נראה לי של כולם, היא להיות מוכלים.
דור: כן.
שיר: בצורה הזאת. שיאהבו אותי בצורה הזאת. אבל באופן כללי פנטזיה, ה- יש איזושהי נטיה לחשוב על פנטזיה בצורה לא נכונה, שאנשים מפנטזים על עולם אחר, או שאנשים מפנטזים על אדם אחר. אנשים בפנטזיה מפנטזים קודם כל על מי שהם, השחקן הראשי בפנטזיה הוא אתה.
דור: נכון.
שיר: הוא לא אף אחד אחר, לא אכפת לך מהדמות הזאת שאתה מפנטז עליה ולא אכפת לך מהעולם הזה, אכפת לך ממי א- מה העולם הזה מוציא ממך, מה הדמות הזאת מוציאה ממך ואיך היא מתייחסת אליך. ואני חושבת שזה מה שטום רידל הציע לה. ומה שזה הזכיר לי יותר מהכל זה את "המתחזים" עם חיים אתגר [צוחקים], בגלל שמה שקורה במתחזים זה תמיד, זה בד"כ ברשת.
דור: נכון.
שיר: וזה בד"כ בן אדם שמציע לך עולם שהוא לא קיים, וזה מישהו שזמין לך 24 שעות ואתם מדברים כל היום ואתה- הוא שואב אותך לתוך העולם הזה, ואתה מעביר עוד ועוד פיסות מעצמך לתוך ההתכתבות הלא נגמרת הזאת. ואני חושבת שמאוד קל לג'יני ליפול בזה בגלל שהנה בא מישהו ומציע לה "אני רוצה לקבל את כולך. אני יכול להכיל את כולך. אני יכול להחזיק את כולך". וזה הזכיר לי דווקא, אתה דיברת על תקיפה מינית, לי זה הזכיר מערכת יחסים מתעללת.
דור: כן.
שיר: זה הזכיר לי מאוד את הכתבה על יהודה נוריאל, שיצאה ב"הארץ" לפני כמה שבועות כבר, ומה שמתואר שם זה דפוס מאוד קבוע של הערצה, אהבה, הכלה, ואז להשתמש באהבה הזאת שהוא ביסס ע"י להכיר אותך וללמוד טוב יותר- נגדך. וזה הדבר הכי אכזרי hands down (סלנג: ללא ספק), שאפשר לעשות לבן אדם.
דור: כן.
שיר: לקחת את הרגש הכי יפה שהוא יכולה להרגיש- אהבה, או התאהבות במקרה הזה, ולהשתמש בזה נגדך, וזה דפוס של מערכות יחסים מתעללות.
דור: נכון.
שיר: כמעט תמיד, אני חושבת גם על כתות.
דור: כן.
שיר: שכתות, אם… אני ממליצה מאוד על הפרק של תאגיד השידור הציבורי "סליחה על השאלה: יוצאי כתות".
דור: אוי זה פרק מדהים.
שיר: פרק מדהים ומאוד מאוד עצוב. ולכולם יש פחות או יותר את אותו הסיפור: "מישהו ראה אותי, מישהו גרם לי להאמין שאני יכולה לעשות משהו שאף אחד לא האמין שאני יכולה לעשות. מישהו ראה בי את הדבר הזה". ומתוך המקום הזה שמישהו מאיר לך- כי הרי זה התאהבות.
דור: כן.
שיר: בסופו של דבר כשאתה מתאהב אתה קודם כל מתאהב בבן אדם שעוררו בתוכך, שהאיש הזה עורר בתוכך, והשתמשו בזה נגדך וגרמו לך- גם עם יהודה נוריאל הם דיברו על התמכרות.
דור: כן.
שיר: כי אתה רוצה שהוא יגרום לך להרגיש כמו שהוא גרם לך להרגיש. ואז ג'יני הולכת ונופלת לתוך המלכודת הזאת, וזה פשוט כואב לקרוא. זה כאילו…
דור: זה נורא. אני… ושוב, זה דבר נראה לי שאתה באמת קולט בתור בן אדם קצת מבוגר, אתה קולט את עומק ה-המניפולציה שטום רידל עשה עליה, ואתה פתאום קורא את זה שוב, גם אם אנחנו באמת, אתה יודע, אנחנו חים בעידן "מי טו" וכולי, כן? אתה מבין איזה פשוט גבר מחריד הוא וש… הוא… לא, אין לי מילים לזה מרוב שזה נורא פשוט.
שיר: כן. כי הוא גם פה, אנחנו בספר הראשון, אנחנו רואים אותו כטפיל שבאמת פיזית חי כמו טפיל על הראש של מישהו.
דור: זה גם.
שיר: אבל גם כאן הוא טפיל.
דור: קודם כל נכון, אבל גם בספר הראשון הרושם של וולדמורט זה ממש רוע קלאסי, זה נבל ג'יימס בונד כזה באמת, כן? זה מישהו עם תוכנית מרושעת לעשות משהו רע, כן? כאילו, אתה… והוא רשע כזה כמו שילד מדמיין רשע. טום רידל הוא רשע הרבה יותר מתוחכם.
שיר: טום רידל הוא רשע של מבוגרים.
דור: כן.
שיר: טום רידל הוא רשע שאני פוחדת ממנו.
דור: בדיוק.
שיר: כאילו, אני יכולתי ליפול בפח היומן.
דור: אגב, אני חושב שמי שעוד היה יכול מאוד ליפול בפח היומן, למרות שלכאורה הוא הזהיר מפני היומן הזה, אבל…
שיר: רון?
דור: אני חושב שרון היה יכול מאוד ליפול בזה.
שיר: אני גם חשבתי על רון.
דור: כי רון וג'יני מהבחינה הזאת, הרי למה ג'יני נופלת ליומן הזה? כי היא סובלת בדיוק מאותה בעיה שרון סבל ממנה כשהוא נכנס להוגוורטס- אחים גדולים יותר, מוכשרים יותר, עם אפיון מאוד ברור, ושאתה צריך עכשיו להכנס לתוך הנעליים שלהם. ורון על ההתחלה, כן? פותח את הלב שלו מול הארי בעניין הזה. פשוט המזל של רון זה שהוא פגש את הארי פוטר.
שיר: כן.
דור: ואז את הרמיוני, שהם מספקים, נראה לי, עבורו, משענת רגשית מאוד מאוד בולטת. הוא היה יכול להיגרר למקומות מאוד מאוד רעים אם לא היה לו אותם בתור חברים. וג'יני היא בדיוק העניין הזה.
שיר: נכון.
דור: כלומר לג'יני לא היה הארי פו- היא רוצה שיהיה לה הארי פוטר.
שיר: והיא חשבה גם שהיא מצאה אותו.
דור: ושוב, כן, זה בדיוק זה של היא לא מוצאת את עצמה. ושוב, גיל 11 אתה כבר מתחיל להכנס קצת לגיל מגעיל של בלבלות כאלה ממילא, ואת מתחילה בית ספר חדש ופתאום את מוצאת, באמת, את ה… חבר, חבר במובן friend (ידיד) כן? לא בן זוג…
שיר: ממ-הם… (בהסכמה)
דור: אבל החבר האולטימטיבי, ש… כמו שאמרת יפה- מוכן לקבל אותך ולהכיל אותך. אני חושב שההבדל הוא כזה שג'יני באמת רואה את היומן בתור יומן. כולמר, דיברנו בפרק הקודם על ההבדל בין יומן לבלוג. עבור ג'יני זה באמת יומן שפשוט, לכאורה, מכיל אותה ומקבל אותה כמו שהיא.
שיר: לא, היא, אני חושבת שהיא יודעת שזה לא יומן, כי עונים לה.
דור: לא היא מבינה, היא מבינה שטום רידל עונה לה אבל אני מתכוון שמבחינה רגשית, הצורך שזה נותן לה זה כמו יומן משודרג. כי הרי, אגב, למה אנחנו כותבים יומן? למה… אני לא יודע אם את, למה אני כותב לעצמי?
שיר: אני כותבת. (צוחקת)
דור: סוג של- אני כותב לעצמי טיוטות בג'ימייל, קטעים של מעין יומן, כדי לפרוק, כדי להתמודד, כדי לשקף לעצמי דברים. שאני אוכל להכיל את עצמי במידה רבה. ומה שג'יני מקבלת פה, מה שהיא חושבת שהיא מקבלת זה- שוב, באופן עמוק יותר- מין יומן שהוא סוג של טיפול פסיכולוגי, והוא סוג של חבר טוב, והוא סוג של דמות אבא, והוא גם סוג של בן זוג, זה מדהים! כאילו, היא מקבלת לכאורה את החבילה שהיא טובה מדי מכדי להיות אמיתית, מה שנכון.
שיר: כן. כן, אם זה טוב מדי כדי להיות אמיתי- זה לא אמיתי.
דור: לא. וזה מסלול שגם רון היה יכול ליפול בו וגם אנשים אחרים במצב פגיע מאוד. לא סתם גם דיברת על כתות, מנהיגי כתות, וגם גברים מניפולטיביים, יודעים.. הם "פרדטורז". (טורפים)
שיר: נכון.
דור: הם יודעים, וטום רידל- זו המילה שחיפשתי! - טום רידל הוא "פרדטור". הוא יודע לצוד ולאתר את האדם הספציפי שזה יתאים לו, והוא יודע מה להגיד לכל אחד. עובדה שעם הארי פוטר הוא מתנסח באופן קצת שונה, מן הסתם, מאיך שהוא מתנסח עם ג'יני.
שיר: נכון. והאמת שזה מחבר אותי מאוד לזה שטום רידל, אנחנו… דיברו איתנו בקבוצה, כתבו לנו על זה שבהארי פוטר הפרקים כתובים בצורה סימטרית כך שההתחלה מתכתבת עם הסוף, ואני חושבת שכאן אנחנו רואים את זה מאוד יפה, בגלל שבהתחלה, אני… מאוד נצרב לי בזיכרון שלוציוס מאלפוי אומר לבנו "אתה לא יכול להגיד שאתה שונא את הארי פוטר כי בעולם שאנחנו חיים בו הוא אדם חשוב, אז אתה צריך להיראות לפחות כאילו אתה אוהב אותו". וטום רידל הוא כאילו ההפנמה של הגישה הסלית'רינית הזאת. בגלל שטום רידל הפנים את כל מה שמצופה ממנו, והוא ילד נעים והוא עני אבל מבריק, הוא מגדיר את עצמו מבחוץ, כאילו הוא שירטט לאנשים את קווי המתאר של איך שהוא רוצה שיחשבו עליו. ואני חושבת שבאמת זה מראה לנו עוד טפח מהאידיאולוגיה הסלית'רינית של "אתה צריך להראות כמו שאתה צריך להראות כדי להתקדם מספיק ובסוף לעשות, או להשיג יותר נכון, את מה שאתה רוצה".
דור: אני מסכים מאוד. מה שמאוד עניין אותי בדרך שבה הארי נאבק- הארי נאבק פה גם בלוקהארט וגם בטום רידל ובבסיליסק וכולי, זה מאוד מעניין הדברכים שבהן הוא נאבק: את לוקהארט הוא מביס עם כישוף, עם "אקספליארמוס", כן? הוא פורק את הנשק מלוקהארט, שזה מאוד יפה, והארי גם אומר את זה, והארי לא סתם אומר את זה, כי רולינג מאותתת לנו את זה, הוא אומר "לוקהארט, לא היית צריך לתת לפרופסור סנייפ ללמד אותנו את הכישוף הזה במועדון הדו-קרב" וזה רגע יפה שבו פתאום פרופסור סנייפ, כן? ראש בית סלית'רין, עוזר להארי בדרך, באופן איזשהו עקיף, וזה בונה את סנייפ כאיזושהי גם דמות להמשך.
שיר: דמות מורכבת.
דור: הוא נתן להארי פה משהו.
שיר: גם בספר הזה אני חושבת שסנייפ הוא כמעט ולא חשוד.
דור: הוא כמעט ולא חשוד, הוא כמעט לא חשוב, הוא בעיקר הפוגה משע- פה אתה נהנה מסנייפ כי הוא בעיקר יורד על לוקהארט שמגיע לו הרבה יותר, כל הדברים האלה.
שיר: כן כן, יש אויב משותף.
דור: יש אויב משותף, ויש אינטרסים, וזה יפה שמול לוקהארט בעצם סנייפ נותן להארי את הכלי, אבל מול טום רידל, שוב כמו בספר- אני חוזר כל הזמן לסוף הספר הראשון כי שוב, אין פה דו-קרב שרביטים מול טום רידל, כן? הארי לוקח את השן של הבסיליסק ונועץ אותה ביומן וככה מצליח להרוג אותו. כלומר, שוב, אמנם באיזשהו… בספר הראשון זה היה מגע ופה זה להרוס ספר, להרוס טקסט, וזה גם מאוד מתקשר לזה ש-אגב, איזה טקסטים אנחנו הורסים לגמרי… שוב, יש את כל הדיון בימינו, כן? שהיה את הדיון לא מזמן שנראה לי בשירות הסטרימינג של HBO נראה לי, או שירות אחר, רצו- טענו שרוצים להוריד את "חלף עם הרוח" ואמרו לא לשים שקופית, כי יש שם באמת מסרים גזעניים מאוד, וזה…
שיר: וואו.
דור: ואת יודעת, וניסיון להצדיק את הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית וכולי, ואז התחיל דיון על האם אנחנו, אם אתה מוריד סרט- הם לא התכוונו, אגב, להוריד בשום שלב הם רק רצו לשים שקופית הבהרה.
שיר: ברור.
דור: אבל נניח שהם היו מורידים איזשהו סרט כי לדעתם יש בו משהו גזעני. האם להוריד סרט משירות סטרימינג זה אומר למחוק אותו? זו שאלה. אני מניח שהדוגמה הכי קיצונית- "מיין קאמפף"- אי אפשר להשיג היום את ה"מיין קאמפף" במלואו בעברית.
שיר: בעברית, כן.
דור: יש רק איזה כמה עותקים, חלקים מ"מיין קאמפף" בעברית, אגב, למטרות אקדמיות
שיר: יש אותו, זהו… עותקים אקדמיים, לא? שלמים.
דור: לא שלמים.
שיר: מההה? !
דור: לדעתי. אני לא חושב שיצא תרגום- אני לא יודע... ש…המאזינים מוזמנים לתקן- לדעתי יצא רק תרגום חלקי של חלקים, גם באתר של "יד ושם" אפשר לקרוא ממש כמה עמודים בודדים כדי שתקבל, שוב, תבין כאילו את הקטע.
שיר: "היטלר: אודות".
דור: אבל לא הספר המלא ומפחדים מזה. כאילו, מהכוח שיש לספר, או ליצירה תרבותית בכלל. ואם יש יצירות תרבותיות שראוי להעלים לגמרי, כי שוב, זה מבלבל מאוד, כי זה מה שהנאצים בעצמם עשו, נכון? הם רצו למחוק יצירות תרבותיות שלמות.
שיר: נכון.
דור: אז האם סרט או יצירה שנחשוב שהם שטניים לגמרי, לוקחים את הרעיונות הכי גרועים- האם צריך להשמיד אותם? אז רולינג אומרת פה "כן". כאילו…
שיר: אני הסתכלתי על זה דווקא ממש אחרת.
דור: כן?
שיר: אני חשבתי ש- נכון,
דור: כאילו אם את מגלה שה"מיין קאמפף" מחיה את היטלר? [צוחק]
שיר: אבל זה בדיוק העניין- "מיין קאמפף" לא יחיה את היטלר, ויותר מזה,
דור: כאילו את הרעיונות שלו.
שיר: ממה שהבנתי- אני הייתי שמחה לקרוא את "מיין קאמפף" ואני אגיד לך למה- ממה שהבנתי, הספר הזה כתוב גרוע.
דור: זה.
שיר: היטלר לא היה כותב טוב.
דור: זה, אגב, אגדה אורבנית מדהימה. עכשיו, אני לא רוצה להפוך את זה ל"היטלר: הפודקאסט" כן? [צוחקים] אבל אחת האגדות האורבניות הכי מוזרות שחוזרות זה ש- וחוקרי שואה כבר הפריחו את זה- שטענו ש"מיין קאמפף" כתוב גרוע. "מיין קאמפף" לא כתוב גרוע.
שיר: אה, באמת?
דור: לא. הוא כתוב, הוא מזעזע לקרוא אותו, ואולי זה פשוט לא כזה מעניין לקרוא 300 עמודים של גזענות ממש נאצית, מצחיק להגיד את זה, כן? אבל כאילו, הוא יורד על שחורים ועל יהודים וכולי וכולי. זה לא כתוב רע, כאילו אני לא יכול להגיד שזה כתוב רע, פשוט משעמם.
שיר: אני אגיד לך מה העניין, הנקודה שאני חותרת אליה זה שאני חושבת שהספר הזה מאוד הצליח, ואני מדמיינת אותו כסוג של "מלך החומוס ומלכת האמבטיה" של הנאצים.
דור: אה, זה אולי, זה אולי.
שיר: כאילו, שהוא מאוד פופולרי, הוא מאוד הצליח. אני, אני אף פעם לא מזלזלת בפופ, אני אף פעם לא מזלזלת בדבר שמאוד הצליח כי יש שם משהו שהתלבש על נפש של הרבה מאוד אנשים. אבל אם אתה תשמיד את "מיין קאמפף" אתה לא תשמיד את הנאצים. לצורך העניין, גם בברלין, שבברלין אני בטוחה שזה לא חוקי-
דור: כן…
שיר: אה, למרות שראיתי את זה בדוכן-
דור: אבל זה…
אבל אני די בטוחה שאתה לא נכנס לסטימצקי ו…
דור: שאסור…
שיר: כאילו זה בדוכן בשוק של איש משוגע.
דור: כן, כן.
שיר: ועדיין יש שם מלא נאצים. ונאו-נאצים. אבל המקום היחיד שקשה להשיג בו את "מיין קאמפף" כמו בישראל, זה כנראה בגרמניה. או לפחות מתקרב בקושי שלו. ועדיין יש שם נאצים. זאת אומרת מה שגורם לך, מה שיפסיק, מה שיפסיק להחיות את הטילר בגדול, זה לא אם אתה תשמיד את הספר, זה אם אתה תשמיד את הסיפור.
דור: ממ! [כאילו אומר "אה, הבנתי למה התכוונת"]
שיר: וזה הבדל ממש ממש חשוב, בגלל שלא-
דור: אבל אגב, חשוב לי להגיד, אני לא טוען שזו העמדה שלי, אני טוען שזו העמדה של רולינג, כן?
שיר: אה, לא לא, ברור. אז אני לא חושבת שזאת העמדה שלה, אני חושבת שמה שהיא אומרת מתייחס לסיפור ולזיכרון. קודם כל, כי גם טום רידל מגדיר את היומן הזה כזיכרון שלו, שהוא שמר.
דור: נכון.
שיר: אח"כ אנחנו גם יודעים שזאת פיסה מהנפש שלו, אנחנו מגלים את זה בהמשך. זיכרון זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו.
דור: נכון…
שיר: זה הדבר שמאחד אותנו, זה הדבר שמגדיר אותנו. כל התאים בגוף שלך מתחלפים באיזשהו שלב.
דור: לכן גם מה שלוקהארט ורידל עושים לזכרונות של אחרים הוא נבזי כל כך.
שיר: ברור. ובגלל זה זה גם, הם שניהם מקבלים את מה שמגיע להם, נגיע לזה אח"כ. אבל ברגע שאתה משמיד זיכרון של מישהו, ואני חושבת שהדוגמה הכי כואבת לזה זה אנשים שיש בחייהם חולי אלצהימר. וחולי אלצהיימר- זה פשוט נוגע בלב, כי הבן אדם הזה נראה כמו מישהו שאתה מכיר, אבל זו קליפה של מישהו שאתה מכיר כי אין לו את הזכרונות שלו. והרבה פעמים הוא יכול לתפקד, הוא יכול להאכיל את עצמו, הוא יכול זה, אבל הוא לא הבן אדם, כי בלי הזיכרון אתה מרוקן מתוכן וזאת המחלה הכי אכזרית
דור: נוראית, נוראית
שיר: שאפשר לקבל. שלא נקבל אותה, דפקתי פה על השולחן שאני מקווה שעשוי, שהתאגיד יכול להרשות לעצמו לפחות אחוז אחד של עץ. ומצד שני, אני חושבת על סיפור, ועל מה זה סיפור, ואפילו מה זה סיפור בהקשר הטיפולי. בגלל שטיפול, אני מרגישה הרבה פעמים, זה טיפול בסיפור. אתה מספר לעצמך סיפור מסויים על החיים שלך. והסיפור שאתה מספר לעצמך, הוא טביעת האצבע של האישיות שלך, הוא זה שקובע מי אתה. יש לך זכרונות מוקדמים, והדבר שמחבר אותם לאישיות זה הסיפור שהצלחת להרכיב. כי אנחנו כבני אדם, גם זה לא סתם שאנחנו מספרים סיפורים- סיפור זה איזושהי טביעה של הנפש שלנו, ככה אנחנו תופסים את המציאות. סיבה ותוצאה. בעיה והתרה. ואני חושבת שברגע שהוא משמיד את הסיפור, ולא סתם היומן מתואר כאילו הוא מדמם דיו, זה כאילו אתה משמיד את הנרטיב הזה, אתה מצליח להרוס את הסיפור הזה ומספר במקומו סיפור חדש. עכשיו בטיפול מה שעושים זה לקחת את הסיפור שסיפרת לעצמך ולספר במקומו סיפור אחר שיהיה טוב יותר, לך. וברגע שיש לך את הסיפור האחר, הרבה יותר קל לך לחיות בעולם. לצורך העניין- אדם שסופג אלימות במשפחה, אחד הסיפורים שהם מספרים לעצמם. גם, אני מנהלת קבוצת סודות בפייסבוק, ומישהו כתב סוד מאוד מאוד נוגע ללב על זה שההורים שלו הרביצו לו וגרמו לו להרגיש כמו מפלצת שלא ראויה לאהבה. למה? כי זה סיפור שהוא סיפר. הוא היה צריך להצדיק את המצב. הוא היה ילד, הוא היה חוטף מכות, מה הסיפור אומר? אני מפלצת שלא ראויה לאהבה, בגלל זה זה קורה לי. וברגע שאתה מצליח לספר לעצמך סיפור אחר- ההורים שלי היו לא בסדר וזה לא הגיע לי, הרבה יותר קל לך להתנהל בעולם כשאתה לא חושב שאתה מפלצת.
דור: נכון.
שיר: וזה לא סתם להרוס את הסיפור, היה שם סיפור אמיתי.
דור: כן.
שיר: טום רידל קיבל מגן מהבית- ספר, האגריד הורחק מבית הספר. סופר שם סיפור שחדר הסודות בעצם לא נפתח אף פעם.
דור: כן.
שיר: שהמפלצת… וזה מה שהוא…
דור: היתה, שהמפלצת היתה הרעגוג.
שיר: בדיוק, וזה מה שהוא הורג. ולכן זה סוף יפה, בגלל שמה שג'יי. קיי. רולינג עושה זה הדבר הנכון ביותר- זה להרוס את הסיפור הלא נכון, וזה לספר סיפור נכון יותר. וזה, אני חושבת, פתרון מדהים עם הבנה מאוד מאוד עמוקה של מה, מה באמת משנה את העולם. נגיד, אם אנחנו חוזרים שוב לנאצים, הפוסדקאסט שלנו בנושא הנאצים. [צוחקים]
דור: זה הספר השני, בספר השלישי, בתקווה שנגיע אליו, זה יירגע קצת.
שיר: כן כן, זה יהיה פחות נאצי. אני חושבת שמה שמשנה את הסיפור הנאצי זה קודם כל- ובגלל זה הם גם כל הזמן נלחמים ואומרים "לא היתה שואה, והגזענות שלנו היא כן מדע" זאת אומרת הקרב הוא בזירה הסיפורית.
דור: כן.
שיר: בגלל שהכוח של התעמולה הנאצית היא זה שהיא התחזתה למדע, אאוגניקה וכל ה…
דור: כן, בין השאר, כן, היא היתה מאוד מודרנית.
שיר: ניסתה להיות.
דור: היתה גם, אני חושב, יש, זיגמונט באומן כתב בספר יפה "מודרניות והשואה" והוא מראה שהשואה היא תופעה שיכולה להתקיים אך ורק בעולם המודרני אבל לא ניכנס לזה עכשיו. [צוחקים]
שיר: אוקיי, בסדר.
דור: כי זה באמת, תחום של… [צוחקים]
שיר: ובקשר לעונשים שלוקהארט וטום רידל מקבלים. אז טום רידל מקבל- הוא מושמד.
דור: כן.
שיר: והוא מושמד כמו שמגיע לו, הזיכרון מושמד. הזיכרון הזה של וולדמורט, שהוא- וגם בגלל זה אני, אפשר להבין את "חלף עם הרוח", ואפרופו "חלף עם הרוח"- בלימודי קולנוע מראים לך דברים הרבה יותר גרועים. יש סרט שנקרא…
דור: ברור- "לידתה של אומה".
שיר: בדיוק, "הולדת אומה", שזה הסרט הראשון שבו היתה עריכה מקבילה.
דור: בדיוק.
שיר: ואומרים לך "תראה כאן עשו עריכה מקבילה" ואתה אומר "אה, יפה". זה סרט על ה- KKK, הם הטובים.
דור: והם הגיבורים, הם מדהימים.
שיר: ואתה רואה אמהות ובנות חמודות, תופרות את המדים של הKKK והאבא בא כמו בסיטקום ואומר "תודה על המדים היפים שתפרתם לי".
דור: עכשיו זה סרט חשוב בתולדות הקולנוע, מאוד. אבל… כן
שיר: ברור. אבל לראות אותו זה פשוט כזה, אפילו אין שחורים, זה לבנים עם "בלאקפייס" ואתה פשוט כזה "או מיי- מה אני רואה? "
דור: לא לא, זה סרט מזעזע, גם אני למדתי עליו והוא פשוט נוראי.
שיר: מזעזע. אבל זה מה שקורה לטום רידל, הזיכרון משומד והסיפור מושמד, נכון יותר לומר. הסיפור טום רידל מושמד ואח"כ האמת יוצאת לאור ובספר הבא כבר רואים את התיקון- האגריד חוזר ואפילו מלמד.
דור: נכון.
שיר: בהוגוורטס. אבל ללוקהארט, בגלל שהוא באמת רשע פחות עמוק הוא מקבל פיתרון אחר. הוא מפעיל את כישוף הזיכרון שלו על עצמו והוא שוכח מי הוא. וזה באיזשהו אופן חושף את מי הוא באמת.
דור: כן.
שיר: שזה מה שיפה בזה. אתה אף אחד, אתה כלום, אתה שום דבר. ועכשיו אתה גם, נשכח ממך הזיכרון של העמדת הפנים.
דור: הוא הקליפה הריקה.
שיר: בדיוק.
דור: בעצם. הוא מקבל את ה… מה שהוא עשה לאחרים. אני רוצה לפחות להגיד את הדבר האחרון מבחינתי בהקשר הזה, שזה היה ממש הסוף גם של הפרק- שהארי, כן? מציל את ג'יני והכל בסדר כבר וזה, אבל, ג'יני בוכה והיא בטראומה. אבל מה הכי מפחיד אותה? זה מדהים, שזה, ופה רולינג קולעת בדיוק, נראה לי, לנפש של ילד- מה אמא ואבא יגידו? כאילו את הרגע התמודדת עם…
שיר: וולדמורט!
דור: וולדמורט השתלט על הגוף שלך! אני די בטוח שההורים שלך יקבלו את זה, כאילו, בהבנה, כן?
שיר: [צוחקת]
דור: זה כמו, לא יודע, שאחמד יאסין יחטיף לי מכות ואני אגיד "מה ההורים שלי יגידו על זה שהלכתי מכות עם אחמד יאסין? " [צוחקים] כאילו מה… אבל ככה ילד חושב. כלומר, ושוב, זה מתחבר למה שאת אמרת, לצורך של הילד להצדיק את מה שהרגע קרה לו. כלומר, היא כ"כ בטראומה נוראית, והיא עברה בעצם שנה שלמה.
שיר: מסכנה.
דור: של התעללות מחרידה שוולדמורט עשה בה. חילל אותה ממש. ואיך את עוד תתמודדי עם זה? את לא מסוגלת בכלל להגיד לעצמך, כאילו, "מה קרה לי הרגע? " אז באיזשהו מקום, בזה שהיא אומרת "מה אמא ואבא יגידו? " היא מאשימה את עצמה בעצם, כי זו הדרך כרגע להתמודד עם הדבר הנוראי הזה. היא הופכת את עצמה ללא בסדר, ואם גם אתה אשם בזה, אפשר קצת יותר לעכל בכלל את מה ש…
שיר: אתה מחזיר לעצמך שליטה.
דור: בדיוק. אם ההורים שלי כועסים עליי, הם כועסים בעצם כי עשיתי משהו לא בסדר.
שיר: אז אני "כל יכול".
דור: בדיוק.
שיר: אם אני, אם יכולתי לעשות את זה. אנחנו גם קצת רואים למה היא נכנסה ליומן מלכתחילה. היא אומרת "מה ההורים יחשבו" וגם "יסלקו אותי. כל כך רציתי ללמוד בבית ספר הזה, מאז שביל התחיל ללמוד בבית ספר הזה". כאילו, הנחיתות ממשיכה. אסקימו לימון: הנחיתות ממשיכה.
דור: כן, הנחיתות של ג'יני ורון היא מאוד מאוד בולטת. כלומר, זה, זה התחיל, כן? כל אחד מהאחים הגדולים יותר מצא את עצמו באיזו נישה ואז זהו, נגמרו הנישות פחות או יותר
שיר: למרות שאני חושבת שג'יני, אנחנו רואים לאורך הפרקים, אני חושבת שדווקא הדבר הזה ביגר אותה באופן שגרם לה למצוא את עצמה.
דור: לא, אח"כ כבר.
שיר: בניגוד לרון.
דור: נכון, נכון. ג'יני היא כבר מהספר הרביעי, אני חושב, בונה את עצמה כדמות הרבה יותר בוגרת ויציבה נפשית, בהשוואה לרון שעוד אוכל כאפות בספר השביעי.
שיר: נכון. עוד דבר קטן שעלה לי שמעניין לראות פה, זה שכשטום רידל מסביר להארי על ה... על מאיפה הוא בא, הוא מספר שהוא לא היה מוכן לקחת את השם של אבא שלו.
דור: נכון.
שיר: של האבא המוגל שלו והוא שינה את זה לשם של אימא שלו, כי מהצד של אימא שלו, אימא שלו "נתנה לו", הוא אומר את זה ככה, "את הדם של סלזאר סלית'רין", וזה יפה שגם וולדמורט הזבל שלא יכול להרגיש אהבה כי אמא שלו שתתה שיקוי אהבה, אמא שלו נתנה לו משהו.
דור: נכון.
שיר: זאת אומרת, באיזשהו אופן בזה שהם אויבים זה כי האמהות שלהם נתנו להם מטענים מנוגדים. וכאילו וולדמורט קיבל את סלזאר סלית'רין והארי קיבל את האהבה של אמא שלו, אהבה.
דור: כן. בין אהבה לשיקוי אהבה.
שיר: וזה יפה שזה נוכח גם שם. שאמהות נוכחת אצל וולדמורט בצורה משמעותית.
דור: ובכלל, שינוי השם של וולדמורט, זה ש-כן? הוא הולך למשרד הפנים של הקוסמים [צוחקים] ורשם את עצמו כ"לורד וולדמורט", כן?
שיר: שם פרטי: לורד, שם משפחה: וולדמורט.
דור: שינוי שם, זה צעד… שוב, כשבן אדם משנה את השם שלו יש פה הצהרה מאוד חזקה, אתה סוג של בורא את עצמך באמת מחדש, וזה מה שאנשים עושים בעולם האמיתי וזה מעיד על איזשהו שינוי, עכשיו בעולם שלנו השינוי שם הכי רגיל, כן? והכי מובן מאליו, זה בעיקר כשנשים משנות את השם המשפחה שלהן, נכון? לשם המשפחה של הבעל.
שיר: בן זוגן.
דור: בן זוגן, זה מאוד בולט. ואני, טוב, אני אעיד על עצמי, כן? אני הוספתי את שם המשפחה של אשתי, ואשתי הוסיפה את שלי לכן אני "סער-מן". דור סער-מן, אגב, זה שם שאף בן אדם לא מסוגל להתמודד איתו.
שיר: באמת?
דור: כן, כי חושבים שקוראים לי סער-מן דור, או משהו כזה, לא מסוגלים, זה קשה מאוד. בירוקרטיה מחרידה. וגם פה בוודאי שהיתה לי הצהרה. כלומר, לא שאני הלורד האפל ביותר שקיים בעולם הקוסמים, אבל היתה לי פה הצהרה, קודם כל שאני רואה את עצמי כן? כשווה בשווה לאשתי. אבל גם שאני נכנס למשפחה שלה ואני עכשיו חלק מהסיפור המשפחתי שלה, כן? אפילו שהמשפחה שלי היא מבגדד והגיעה לישראל, ושל אלכס מאוקראינה והם הגיעו לישראל.
שיר: השילוב הכי יפה של עדות לדעתי, אגב, עירקי ואוקראינית.
דור: תודה רבה, לכן התינוק שלנו מושלם [צוחקים]. אבל זה בדיוק זה, כלומר, אני מכניס את עצמי לסיפר חדש. אני… בקטע חיובי, כן? אני בורא את עצמי מחדש. אני כבר לא דור סער, דור סער בגוגל זה שחקנית כדורסל נוער, אגב, שיש לה אותו שם כמוני.
שיר: שגם דודה שלך היתה שחקנית כדורסל
דור: גם דודה שלי היתה שחקנית כדורסל אבל לא קראו לה דור סער [צוחקים]. אבל אני בראתי את עצמי מחדש, כבן אדם כבר ששייך למשפחה מסוימת וקשור באנשים מסויימים, ו… טוב, וולדמורט עושה משהו קצת יותר רדיקלי אבל הוא גם, הוא רוצה לפנות את העבר שלו, שהוא משתמש בעבר שלו רק בתור מניפולציה נוראית על אנשים אחרים, ובורא את עצמו מחדש כי גם הוא כמו הרבה אנשים לא באמת מסוגל להתמודד עם העבר שלו.
שיר: כי הוא גם לא צריך יותר את התחפושת הזאת של בן אדם, "התחפשתי לבן אדם ועכשיו אני לא בן אדם יותר" אבל זה מקסים מה שאמרת על זה ששינית שם משפחה וזה גרם לי לרצות לשנות את השם משפחה שלי גם.
דור: קדימה.
שיר: לי ולשרון יש הרבה דיבורים על זה, אני אומרת לה "מה הבעיה שאני אשאר שיר ראובן ואת תישארי שרון דיסקין? "
דור: שיר ראובן דיסקין.
שיר: כן, זה נראה לי מה שנעשה.
דור: מעולה. כי החלטות אופרטיביות בעקבות ההסכת.
שיר: כן כן…
דור: יפה מאוד, אז…
שיר: בזה נסיים. [צוחקת]
דור: בזה נסיים! בשבוע הבא, חברים, אנחנו נקרא את הפרק האחרון, שהוא "הפרס של דובי" ונסכם את הספר השני, אני בטוח שהמילה "נאצים".
שיר: וואו.
דור: לא תוזכר אפילו פעם אחת! [בציניות] לא נדבר על זה בכלל.
שיר: וזה יהיה כמו בפרק הסיכום הקודם- פרק ארוך מהרגיל.
דור: כן, למרות שהתחלנו להאריך קצת את הפרקים.
שיר: נכון, מי שתכנן אימון של אימון חדר כושר, לשמור את הפרק הזה לשם. טוב תודה רבה דור.
דור: תודה רבה שיר.
שיר: ואני רוצה להזמין אתכם להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו "הקבוצה שאין לומר את שמה" ולהגיד תודה לרום אטיק שהפיק אותנו ולירדן מרציאנו שהפיקה וערכה, תודה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios