מתחילים את הספר השלישי עם הארי ועם הדארסלים כרגיל, ומנסים להבין במה שונה הדודה מארג' מאחיה ורנון? ואיך זה קשור לרגישות שלנו מול ההורים שלנו ובכלל לדינמיקה משפחתית? נראה גם איך הדמות של הארי הולכת ומתבגרת כשהספר נפתח, וננסה להבין מה כל כך מאיים ברוצח שהרגע גילינו על קיומו, סיריוס בלק
פרקים לקריאה: 1. דואר ינשופים 2. הטעות הגדולה של הדודה מארג' 3. אוטונוס הלילה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/09/2020.
אתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שיר: היי, אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן,
דור: ואני דור סער-מן.
שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מההתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.
דור: וחזרנו, יש.
שיר: חזרנו לספר השלישי.
דור: יש. אז אנחנו באמת נדבר היום על שלושת הפרקים שפותחים את הספר, "דואר ינשופים", "הטעות הגדולה של הדודה מארג'" ו"אוטונוס הלילה".
שיר: כיף גדול ואני חייבת לו… הספר השלישי זה הספר האהוב עליי.
דור: אצלי הוא במקום השלישי.
שיר: וואו. מה השני?
דור: השני זה הרביעי והראשון זה השישי.
שיר: אוקיי, אוקיי.
דור: אבל צריך להגיד שהם בפערים מאוד קטנים אחד מהשני.
שיר: אנחנו מאותו גוש. אנחנו באותו גוש.
דור: באותו גוש, בדיוק. אנחנו בגוש של…
שיר: כן, במפה הפוליטית.
דור: של הטופ, כאילו.
שיר: כן.
דור: זה משחקים קטנים בתוך הגוש.
שיר: אצלי השישי הוא שני והרביעי הוא שלישי.
דור: יפה, כן.
שיר: כן.
דור: זה דגשים קטנים כאלה.
שיר: עכשיו, זה מאוד מאוד מפחיד להתחיל לקרוא מחדש ספר, שמבחינתי הוא הספר, הוא ה"הארי פוטר" הכי טוב. יש בספר הזה רגע שציטטתי בטיפול, אני חושבת יותר מ-20 פעמים. אנחנו נגיע אליו. ואני חייבת לומר שאני ניגשת לזה בכיף גדול ובפחד גדול.
דור: ביראה.
שיר: כן.
דור: זה חשוב. זה טוב לגשת לדברים ביראה, בעיניי. אז נתחיל.
שיר: יאללה.
דור: ואנחנו נתחיל דווקא מסוף הפרק הראשון, מקטע שמאוד אהבתי.
'הארי שלף את טופס האישור ליציאות להוגסמיד והסתכל בו. הוא כבר לא חייך. יהיה פשוט נפלא לבקר בהוגסמיד בסופי שבוע. הוא ידע שהוגסמיד היא עיירה שמאוכלסת רק בקוסמים, אך מעולם עוד לא ביקר שם. אבל איך לכל הרוחות הוא יצליח לשכנע את הדוד ורנון או את הדודה פטוניה שיחתמו על הטופס? הוא הביט בשעון המעורר, השעה הייתה כבר שתיים לפנות בוקר. הארי החליט לדחות את הטיפול בבעיה עד הבוקר. הוא חזר למיטה ושלח את ידו כדי למחוק עוד יום בטבלת הייאוש שהכין לעצמו, ובה ספר את הימים שנותרו עד חזרתו להוגוורטס. לבסוף הסיר את משקפיו ונשכב בעיניים פקוחות, מביט בשלושת כרטיסי הברכה שלו. ולמרות שהיה כל כך יוצא דופן, באותו רגע הרגיש הארי בדיוק כמו כל אחד אחר, שמח לראשונה בחייו שהיום הוא יום הולדתו.'
שיר: איזה חמוד שלנו.
דור: זה משפט מאוד יפה, אני חושב, כי זה באמת הרגע הראשון בסדרה שהארי שמח ביום ההולדת שלו.
שיר: זה גם, אני כל הזמן… קודם כול אני חייבת לומר שאם אני לועגת לדמות של הארי בדרך כלל וחושבת שהוא… לפחות בספר הראשון, ליבי מאוד התחמם אליו.
דור: כן.
שיר: ואני גם חושבת שהשעמום שאנחנו מייחסים לו כדמות, כאילו חשבתי על זה עכשיו כשקראת, כשאתה בסיטואציה שהיא קשה, אתה עובד בלשרוד.
דור: כן.
שיר: אתה לא עובד בלהתחנף לקוראיך עם תכונות אופי מעניינות. הארי יהיה דמות שאני אוהבת כשהוא יהיה בן כזה 26 והוא יעבור לתל אביב, וכזה הוא ישתכר ואני אהיה כזה… מה זה? בוא נהיה חברים, מה? איזה דברים עברת? עכשיו הוא שורד. הוא אמור להיות משעמם, הוא עוסק במשימה מורכבת יותר.
דור: כן. אבל לרגע אחד מותר לו…
שיר: להיות שמח.
דור: להיות שמח.
שיר: לא, אני מאוד בעדו.
דור: כן. כמו כל ספר, אנחנו מתחילים כרגיל אצל הדרסלים ובמערכת היחסים המאוד מסובכת שיש להארי איתם. וזה עובר פה כן איזשהו סוג של שדרוג מעניין בעיניי בהקשר הזה. קודם כול, את יודעת משהו? האמת, שעוד לפני הדרסלים, יש פה שדרוג מעניין של היחס בין העולם הקסום ללא קסום, וכל פעם רולינג אוהבת לשחק עם זה תמיד בפרקים הראשונים.
שיר: נכון.
דור: כי כשהארי עוד כאילו בעולם שלנו, בעולם חסר הקסם.
שיר: כי אתה צריך, תחשוב שהיו הפסקות מאוד גדולות יחסית בין הספרים, ואתה צריך לתווך לאנשים מחדש את העולם.
דור: כן.
שיר: אז היא סוג של מכניסה אותך לבריכה לאט, של הינה אנחנו רגל פה, רגל שם, ואז אתה נכנס.
דור: בדיוק. ועכשיו כל פעם היא גם מכניסה אותך טיפה יותר עמוק.
שיר: כן.
דור: נגיד כבר פה בספר השלישי, אז זה מתחיל מכל מיני חומרים שהארי קורא. הוא עושה את שיעורי הבית שלו ומקבל גם את הידיעה על הוויזלים שזכו בהגרלה הגדולה והגיעו למצרים. ואז היא מכניסה כזה שוב כל מיני קטעים כאלה, למשל שהארי קורא על שריפת מכשפות בימי הביניים, ומסתבר שזה כאילו אמיתי, שבאמת שרפו והן באמת היו מכשפות. כלומר, בעצם האינקוויזיציה צדקה. עכשיו…
שיר: אבל הם לא הצליחו לשרוף מכשפות. הם שרפו סתם נשים, לפי ה…
דור: לא, דווקא לפי רולינג הם באמת שרפו מכשפה, אבל המכשפה עשתה קסם וזה לא השפיע עליה.
שיר: אבל היא אחת מהבודדות שהם תפסו.
דור: כן, כן. אבל הנקודה היא שבאמת… כלומר, בעצם היא אומרת הכנסייה צדקה שיש מכשפות. בדרך זה מאוד הכעיס אותי כשקראתי, כי היא השמיצה פה כרגיל את ימי הביניים, כמו שאוהבים כרגיל להשמיץ, ובעצם התקופה החשוכה לא היו ימי הביניים, זה היה 200 שנה מאוחר יותר, אבל בסדר.
שיר: אני מצטערת שהיית צריך לחוות את זה.
דור: ואז אני אמרתי, איך רולינג, שהיא אדם שלמד לימודים קלאסיים ומשכיל, למה היא פתאום משליכה את זה על ימי הביניים? ואז הבנתי, לא יעזור, זה טריק ספרותי והיא עובדת לפי הדימויים שבוודאי ילדים מכירים.
שיר: כן.
דור: אז אני סולח לה. אז יש את זה, ויש כמובן את ה… גם כל הקללות של הפרעונים זה דבר אמיתי. והחדירה של הקסם כאילו היא יותר חזקה. אבל זה גם מאוד בא לידי ביטוי כמובן ביחסים בין הארי לבין הדרסלים עצמם. ובמקרה הזה הכניסה של הדודה מארג' לתוך הסיפור הזה.
שיר: וואו.
דור: עכשיו, מילה על הפרק על דודה מארג'. זה הפרק שאבא שלי הכי אוהב.
שיר: בכל סדרת הספרים?
דור: בכל סדרת ספרי הארי פוטר, זה הפרק שהוא הכי אוהב, וזה לדעתי לא מקרי. זה פרק שנבנה למען אבות שיוכלו לעשות את הנקמה האולטימטיבית, שזה לנקום בצד המעצבן במשפחה שלך, שהוא אפילו גם לא קרוב שלך, קרוב שלך מבחינת הדם, אלא כזה הוא דרך נישואין.
שיר: אבל היא כן קרובה אליו, דרך אגב.
דור: לא, היא קרובה לוורנון אבל לא להארי.
שיר: אה.
דור: כאילו, האבות פה רואים את עצמם בתור הארי, לא בתור ורנון.
שיר: שכחתי שבספרות כולם רואים את עצמם בתור הגיבור, והאבות לא מתמיינים אוטומטית לדמות האב.
דור: בדיוק. ואז אתה נורא זה, כי אתה אומר כזה, הינה קרובת המשפחה המעצבנת שכל מפגש משפחתי משגעת אותי ויורדת לחיים שלי. והיא אפילו לא אחותי והיא לא סבתא שלי, כן? זו דודה רחוקה כזו. ויש פה נקמה שהיא מאוד ילדותית מהבחינה הזו, כן? אבל הרבה מבוגרים לדעתי מאוד מאוד מזדהים איתה, דווקא במיוחד אחרי שנים של סבל.
אבל מה שמאוד אהבתי פה זה דווקא את ההצצה היותר אינטימית לחיי הדרסלים. כי מארג' וורנון הם אחים בעצם. אנחנו לא חושבים על זה כל כך. כאילו, אומרים לנו שהיא אחותו של ורנון, אבל האם את חושבת על מארג' וורנון בתור ילדים או בני נוער גדלים ביחד?
שיר: יש אנשים, שאני חושבת שזה… מי אמר את זה? עמוס עוז או גרוסמן? עמוס עוז, נראה לי, שכל בן אדם נושא איתו את הילד שהוא היה, ויש כאלה שנושאים ילד חי ויש כאלה שנושאים ילד מת. אז אני חושבת ששניהם נושאים ילד מאוד מת. אני לא מצליחה לדמיין אותם ילדים.
דור: אז אני קצת לא מסכים איתך, ואני חושב שדווקא הפרק הזה מחדד מאוד יפה את ההבדלים בין מארג' לבין ורנון. ואני חושב עליהם בתור ילדים, ושהם היו ילדים דווקא שונים. וזה מעניין לחשוב מי מהם הוא הגדול יותר. זה לא נראה לי, אין לנו לזה תשובה פה.
שיר: אני מהמרת שזאת… רגע, תראה…
דור: אני מהמר שזו מארג'.
שיר: אני גם חשבתי שזו מארג'. מצד שני יש משהו שהוא מאוד אח קטן בלהתארח. אחים גדולים הם בדרך כלל המארחים. אתה בא לאח הגדול.
דור: אבל היא אחות גדולה כושלת.
שיר: אני לא יודעת. אני לא יודעת.
דור: אני אגיד לך מה, מאוד בלט לי בפרקים האלה, שעם כמה שוורנון דרסלי הוא אדם מגעיל, מארג' היא הגרסה המוקצנת והרבה יותר גרועה שלו. כלומר, ורנון דרסלי, צריך לזכור, מצא אהבה ויש לו ילד שהוא אוהב.
שיר: אה, נכון. מה, מארג' היא רווקה?
דור: מארג' היא רווקה זקנה כזאת, יש לה רק כלבים. וכלבים, אגב, שוב, אפרופו מתחים במשפחה וסיטקומים קומיים שנוכל לחשוב עליהם סביב המשפחה הזו, רולינג רומזת פה על משהו שממש פספסתי בתור ילד,
שיר: שפטוניה כועסת.
דור: שפטוניה נגעלת מהכלב שמסתובב.
שיר: וכך פטוניה הפכה לדמות שאני הכי מזדהה איתה בסדרה, בגלל שמאוד חשוב לה ניקיון הבית ואורחים זה לכלוך.
דור: בדיוק. ופתאום באה גיסתה ועושה לה את כל הבלגן הזה ומפרה את השלווה. ומארג' הרבה יותר גרועה מוורנון. כלומר…
שיר: מארג', אני חושבת שהדרך הכי טובה לזקק את הרשע שלה מול הרשע של ורנון, אם אפשר לקרוא לזה רשע ולהעניק לזה את המבט הזה, זה שהארי אומר, הדרסלים לא רצו לראות אותי, הם רצו שאני אהיה רחוק מהם.
דור: בדיוק.
שיר: מארג' רצתה שאני אהיה קרוב אליה כדי שהיא תוכל לבקר אותי, שזה פשוט סדיזם.
דור: זה ממש.
שיר: זאת אומרת, היא רוצה להתעלל בו. היא לא רוצה שהוא… היא לא רוצה להדחיק אותו, היא לא רוצה שהוא יהיה רחוק ממנה ולחיות את חייה. וזה אולי באמת מאפיין של אנשים שיש להם מרירות מאוד מאוד ספציפית, כשאתה בונה משהו בך על מרירות או על ביקורת, כשאתה לא מצליח לבנות את מי שאתה על מקור חיובי, על מה אני אוהב, מה אני רוצה, אלא על מה אני לא אוהב, מה אני לא רוצה. ונבנית בך איזושהי מרירות וציניות שהיא מאוד בסיסית, שבאמת יש לאנשים מבוגרים מסוימים. אתה רוצה את הטריגרים האלה, אתה רוצה להתעצבן, אתה רוצה לריב, אתה רוצה לצפצף ברמזור. זה מי שאתה. אלה הרגעים שבהם אתה יודע מי אתה, כי אתה יודע מי אתה לא. שזה דבר שבאמת ייחסנו לדרסלים, אבל מארג' היא באמת הקצנה של זה.
דור: כן.
שיר: עכשיו, חוץ מזה, אני חושבת שיש כאן עוד כל מיני התפתחויות מעניינות שיגיעו למקומות אחרים. זאת אומרת, נזרעו פה זרעים מאוד מאוד יפים. קודם כול, נראה לי שיש כאן שינוי באופן שבו… ביתמות של הארי. הספר תמיד נפתח עם היתמות. עכשיו, קודם כול זה נפתח בגלל שהוא בן 13. 13 זה תחילת גיל ההתבגרות. בזמן ש-12 זה עוד גיל שהוא טיפה יותר רך, 13 אתה כבר בעומק של הגועל נפש של גיל ההתבגרות.
דור: כן, זה גועל נוראי.
שיר: אתה לא יודע מה קורה איתך, הגוף שלך יוצא משליטה. הדברים האלה לא נוכחים בהארי פוטר, וחבל, כי אני חושבת שצריך לכתוב סדרת ספרים מקבילה של שבעה כרכים רק על ההתבגרות שלהם. כאילו, ההתבגרות הפיזית שלהם. עכשיו, אני חושבת ש-13, עכשיו, אני שאלתי את עצמי האם היא ריפררה להתבגרות, האם 13 זה גם 13 אצלנו ביהדות, שזה הגיל שבו ילד הופך מילד לגבר. ושאלתי את זה בגלל שבתחילת גיל ההתבגרות, ואני חושבת שכשהארי הסתכל על ההורים שלו עד אז, כשהוא חיפש את הדמות הזאת של ההורים שלו, הוא חיפש את הדמות הזאת כילד. הוא רצה שהם יגוננו עליו. אנחנו רואים את זה בזה שהוא מסתכל על זה שרון מקבל סנדוויצ'ים או שרון מקבל סוודר או שמלווים אותו לתחנת הרכבת. הוא מאוד רצה את המבט של ההורה על הילד. ואני חושבת שבספר הזה, עם הכניסה לגיל ההתבגרות, השינוי שחל זה שכשאתה מתבגר, אתה מסתכל על ההורים שלך לא רק כדי שהם יגוננו עליך אלא גם כדי להבין מי אתה, כדי להבין איך אתה הולך להיות, איך אתה הולך להיראות. ומתי שהארי מחפש את ה… כאילו, מתי שהוא נכנס לגיל ההתבגרות, אני חושבת שזה באופן אוטומטי, אתה יודע, כמו שאתה גדל והבעיות שלך גדלות ביחד איתך, הן לא נשארות באותו גודל, אז היתמות של הארי גדלה ביחד איתו. ואם היתמות שלו עד עכשיו הייתה יתמות ובדידות מאוד גדולה של ילד, עכשיו אנחנו נכנסים לעולם אחר של יתמות. הוא שואל את עצמו איך זה להיות יתום כמתבגר, מי אני הולך להיות? איך אני הולך להיראות? מה הולך לקרות איתי? שזה כבר, אני חושבת, משנה משהו ביחס. עכשיו, חוץ מזה, עצם זה שכותבים שהוא שמח, אני מסכימה איתך קודם כול שחל שינוי מאוד משמעותי גם בדמות של הדרסלים.
דור: כן.
שיר: אנחנו לא רואים את זה רק במארג', אנחנו גם רואים את זה בזה שיש דו שיח בפעם הראשונה בין הארי לבין ורנון.
דור: נכון.
שיר: של מבוגרים. הוא אומר לו, 'אני צריך לנסוע להוגסמיד, אתה רוצה ממני משהו, אני רוצה ממך משהו.'
דור: כן.
שיר: 'בוא נחליף. אנחנו במקום טיפה יותר שווה.'
דור: גם בספר השני היה מתואר איך הם לא מסכימים לאשר לו להוציא את הדוויג מהכלוב, ופה הם מרשים.
שיר: הם מרשים והוא מכין שיעורי בית, אומנם בשקט, אבל הוא מכין שיעורי בית. כאילו, יש כאן איזשהו שינוי.
דור: יש שינוי בבאלאנס, כן.
שיר: עכשיו, אני חושבת שזה קודם כול מגיע ממקום… שאלתי את עצמי תוך כדי קריאה את הדבר הבא, האם הדרסלים משנים את היחס שלהם כלפי הארי בגלל שהוא חזק יותר, בגלל שהוא התבגר? אני לא מאמינה, כי הם קריקטורות. מה שאני חושבת שנכון יותר לומר זה שהארי נמצא במקום טוב יותר בחיים שלו. אנחנו רואים, הוא מאושר, יש לו ביטחון, יש לו חברים. עכשיו, אני חושבת שכשאתה נמצא במצוקה, ככל שהיא יותר מצוקתית, כך ראיית העולם שלך יותר פשטנית. ושוב אני ארפרר לדונלד טראמפ, שגדולי המצביעים שלו, האנשים שהלכו להצביע עבורו דיברו הרבה על זה שזה עניים בארצות הברית, במדינות הכי עניות. דייב שאפל מספר שהוא גר באיזה… אני לא זוכרת איפה, נראה לי שבאוהיו, והוא גר בעיר מסריחה והוא ראה תור של אנשים לבנים עניים שמאמינים לטראמפ. ולמה הם מאמינים לטראמפ? בגלל שטראמפ דיבר בשפה שלהם, בשפת המצוקה. שפת המצוקה זו שפה מאוד פשטנית, יש טוב ויש רע, יש אותנו ויש את המקסיקנים שרוצים לקחת לנו את העבודות. וברגע שמפשטים לך ככה את העולם, אתה הרבה יותר יכול להזדהות עם זה, כל עוד אתה במצוקה.
הארי כבר לא במצוקה. הארי הולך ובונה את עצמו. יש לו חברים, הוא מצליח בבית הספר, הוא ניצח את וולדמורט בפעם השנייה, עוד איקס על השרביט.
דור: כן.
שיר: ואני חושבת שבגלל שהוא מגיע עם הביטחון הזה, המבט שלו על הדרסלים משתנה והופך לאנושי יותר. אז הם משתנים קודם כול בגלל שהארי משתנה. ואז מגיעה מארג', הקריקטורה הגדולה.
דור: וטורפת את הקלפים, והיא באמת, כלומר, זה האכזריות שהיא באמת יוצאת דופן, כן? שוב, את צודקת פה. כלומר, עם ורנון הוא יכול לנהל איזשהו דיאלוג.
שיר: תראה…
דור: בפעם הראשונה.
שיר: בשני הספרים הראשונים הוא לא ניהל.
דור: כן, אין דיאלוג.
שיר: עכשיו, אני לא חושבת שזה בגלל שוורנון לא היה מסוגל לזה. אני חושבת שהארי היה במקום כל כך מצוקתי, הוא לא…
דור: כן, הוא לא היה מסוגל להביא את עצמו.
שיר: אי אפשר להסתכל… הוא לא יכול לראות את ורנון ככה. כשאתה לא רואה בן אדם כמי שיכול לתקשר איתך, אתה לא מנסה. אתה מקבל את זה. אז אני חושבת שגם כאן חל שינוי ביתמות, כי היתמות הזאת… ההתעללות הופכת להתעללות טיפה פחות ספרותית וטיפה יותר ריאלית.
דור: נכון.
שיר: הם כאילו…
דור: כלומר, הארי הופך להיות מאיזה יתום שהתעללו בו לאיזה מין דייר לא הכי רצוי כזה.
שיר: כן.
דור: השכן שהם לא אוהבים.
שיר: לקריימר.
דור: ושוב, כן, וזה מאוד מודגש שהם מעדיפים להתעלם ממנו, וזה גם מאוד מתאים להארי, כלומר, סבבה, אנחנו לא חברים, אנחנו לא אוהבים, אני לא מפריע לכם, אתם לא מפריעים לי.
שיר: תראה, יש לי הרבה מה לומר על התעלמות מילד על ידי…
דור: לא, זה גם נורא. זה גם נורא וזה מחריד, אבל…
שיר: אבל זה עדיף על מה שקורה עם מארג'.
דור: אבל זה עדיף על פני מה שמארג' עושה, שהיא באמת, שוב, אני אחזור על מה שאמרתי מקודם, ורנון דרסלי הוא אדם שמסוגל לאהוב. הוא לכל הפחות אוהב מאוד את אשתו ואת הבן שלו.
שיר: שזה אומר שהוא לא פסיכופת.
דור: שזה אומר שהוא לא פסיכופת. יש לו הרבה דברים אחרים שהוא מאוד מאוד שונא, אבל יש אנשים שהוא דואג להם ושאכפת לו מהם. ואפילו מתואר בקטעים האלה בעצם שמארג' שונאת בהארי, מתואר איך ורנון מנסה בחלקים מסוימים מהר מאוד לשנות את נושא השיחה. כלומר, הוא מבין שיש פה פוטנציאל נפיץ. עכשיו, השאלה היא למה הוא דואג? הוא דואג שהארי יעשה משהו רע למארג'? הוא דואג שמארג' תגלה שהארי קוסם? לדעתי הוא פשוט פוחד מאיזשהו מצב כללי שיצא משליטה, כי אם יש משהו שוורנון דרסלי שונא, זה שהמצב מסתבך. כמו שהוא שנא את כל הינשופים שבאו לו.
שיר: נכון.
דור: אני לא יודע אם אכפת לו כל כך מאחותו, כמו שהוא פשוט רוצה שהכול יעבור בשלום ושהכול יהיה רגוע. וזה קורס, כי אחותו היא פסיכית.
שיר: מפלצת.
דור: היא מפלצת. ומה שיפה זה הרגע שבו הארי כבר לא מסוגל להחזיק את עצמו. כלומר, כל עוד מארג' יורדת לחייו ואומרת לו כמה הוא מקרה חסר תקנה וכמה הדרסלים קדושים שהם לקחו אותו, אז הארי יכול לעשות משהו שאני גם מאוד מזדהה איתו כזה, פשוט כל הזמן לחשוב בראש שלו, 'וואו, את אפסית, את אפסית, את לא מבינה כלום, אני יודע מה באמת חשוב.'
שיר: אתה מסוגל לעשות את זה?
דור: כלפי הקנטות מטומטמות כאלה שמופנות אליי, כן. מתי הארי מאבד את זה?
שיר: כשהיא מדברת על אבא שלו.
דור: כשהיא מתחילה לדבר על ההורים שלו.
שיר: על אבא שלו ספציפית. היא לא מדברת על אימא שלו.
דור: על אבא שלו ספציפית, נכון. אם מישהו יפתח את הג'ורה על מישהו מהמשפחה הקרובה שלי, על ההורים שלי, על האחים שלי, על אשתי, על הילד שלי, אני אאבד את זה. על עצמי אני מסוגל לסבול הקנטות וקללות ואני כאילו יורד עליהם בחזרה ומי אתם בכלל. כשעושים את זה למישהו קרוב אליי, אני מסוגל לאבד את זה, ואני נהיה אדם מחריד. אני באמת, אני נהיה אדם מגעיל וקיצוני, אם עושים משהו כזה. כי זה בא מאיזושהי תפיסה של כאילו סבבה. כמו שביבי אמר, 'כוונו את האש כלפיי.'
שיר: ממש.
דור: לא, אבל כן, כלומר, אני לא מסוגל…
שיר: לא, ממש ביבי התכוונתי.
דור: ממש ביבי. אבל אני לא מסוגל לסבול שיעשו את זה כלפי אנשים שאני אוהב. וזה לא אגב, אני חושב, כי אני כזה אדם מקסים ומדהים. אני חושב שזה דווקא משהו שהרבה אנשים מסוגלים להזדהות איתו.
שיר: ברור, תחשוב על אחת הקללות הכי נפוצות, בן זונה או motherfucker, זה כאילו…
דור: נכון.
שיר: אני חושבת שבכל שפה כשמקללים את אימא שלך, כי אומרים אני לא אקרא לך חרא.
דור: בדיוק.
שיר: אני אפגע לך איפה שזה כואב, באימא שלך.
דור: וזה הכי כואב.
שיר: ברור.
דור: באנשים האלה.
שיר: בן זונה זאת הקללה. אני חושבת שכשאתה ביסודי בראשון, בן זונה זו הייתה הקללה שבה כיסא היה נזרק. כאילו, זה יכול להיות… זה יהיה מכות, אבל ברגע שמישהו ידבר על אימא, כיסא ייזרק.
דור: כן, זה נחשב למשהו שמאוד לא עושים אותו. זה טאבו להתעסק בזה.
שיר: זה טאבו. עכשיו, אני רוצה קצת להתעכב על מה שאמרת.
דור: כן.
שיר: מבחינת זה שהיא מגיעה לאבא שלו.
דור: כן.
שיר: קודם כול, הספר הזה הוא ספר שמתעסק… אם בספר הקודם, אחת התמות המרכזיות הייתה פוסט טראומה. הספר הזה הוא ספר ארוך של חיפוש אחרי דמות אב. ושוב, זה נשתל כבר בפרקים האלה. כי היא לא לועגת לאימא של הארי, היא לועגת קודם כול לאבא של הארי. "פוטר הזה" וכל העניינים האלה.
דור: כן. אני רק אגיד משהו מעניין, למה היא יורדת גם על אבא שלו ולא על אימא שלו? גם, זה מופיע קצת בין השורות, אבל בתור מבוגר אתה מבין מה זו דינמיקה של משפחה.
שיר: כי זאת אחות של…
דור: כי זו אחות של פטוניה. והיא גם אומרת לה, "אני מצטערת, פטוניה, אבל היא הייתה כבשה שחורה." אבל היא באמת לא מתעכבת עליה כי לא לעניין.
שיר: כן.
דור: אתה לא יכולה ללכלך. בסוף זו אחותה. ואם את אומרת משהו על אחותה, שוב, זה רומז אולי גם משהו…
שיר: עליה.
דור: עליה ועל ההורים שלה.
שיר: אז אני חושבת שכאן העצבים של הארי, קודם כול, בקריאה מבוגרת אני מנסה כמה שיותר לא לקבל את האקסיומות שרולינג שותלת פה. והוא מתעצבן כשהיא מדברת על אבא שלו. ואז אמרתי לעצמי, למה הוא מתעצבן? לא הכרת את אבא שלך. זו דמות שאתה לא זוכר. אתה יודע שאתה נראה כמוהו, אבל אתה לא זוכר. ואני חושבת קודם כול שזה מתקשר למה שאמרתי קודם, עניין היתמות, שהוא מבין את עצמו, הוא מנסה לשער מי הוא יהיה. עכשיו, רואים את זה, אני לא רוצה להכליל על אנשים שגדלים בלי אבא, אבל הגברים שאני מכירה שגדלו בלי אבא, בין אם זה אבא שהחליט להיעדר מהחיים שלהם, בין אם זה אבא ש… בין אם נולדו לשתי נשים, הם אנשים שהחיפוש שלהם אחרי דמות אב, אחרי השורשים שלהם, הם תמיד עושים מין מקבץ של דמויות ומוצאים לעצמם את דמות האב. וגם כל פעם שדיברתי איתם על זה, אז הם היו אומרים, הם מספרים, זה מבוסס על ארבעה חברים, וזה סיפור שחזר אצל כולם, שהם מלקטים דמויות כדי להתאים לדמות האב. ובדרך כלל זה מדהים, כי ארבעת האנשים האלה באמת הם גברים מאוד מרשימים גדלו להיות. ואני חושבת שזה בגלל שבמקום לקבל את האבא הלא שלם הזה, היה איזשהו אידיאל גברי מדומיין שהם ליקטו מפה ומפה ומפה, הם עשו לקט של אבות, ובסופו של דבר הפכו לדבר הזה. ואני חושבת שהארי מאוד מחפש את עצמו.
דור: כן.
שיר: החיפוש מתחיל בספר הזה. לא רק כמו מי אני אהיה. טוב, לא נקדים את המאוחר. אבל כשמארג' מלכלכת על אבא שלו, אני חושבת שזה כואב קודם כול בגלל שהיא נוגעת לו בפנטזיה. כמו שאמרת, את עניין 'אם את אומרת משהו על פטוניה… על…'
דור: על לילי.
שיר: 'על אימא של הארי, על לילי, את מדברת גם על פטוניה.' עכשיו, היא מזכירה כאן גם את עניין ה… היא אומרת, 'זה כמו בכלבים, כשמרביעים כלב אחד זה פוגע בהם לדורות.'
דור: כן, וואו וואו.
שיר: ואני חושבת שזו גם נקודה יפה במה שהכי כואב בגזענות. כי כשמישהו גזען כלפיך, נגיד בנחל האסי, כשאומרים לנו 'אתם לא יכולים להיכנס', למה הם נלחמים? על מה הם נלחמים? אני לא חושבת שהם נלחמים כי אכפת להם מהנחל הזה.
דור: מהנחל.
שיר: אני חושבת שמה שכואב בגזענות זה שלא אומרים לך 'אתה מקולקל', אומרים לך 'אתה מקולקל, אימא שלך מקולקלת.'
דור: וכל מי שלמעלה, כן.
שיר: כל מי שאהב אותך, הרגעים הכי רכים שחווית מהאנשים האלה, הם פסולים, הם קטנים, הם לא נחשבים, הם לא חלק מהסיפור. וזה מה שכואב בגזענות. ואני חושבת שבגלל זה הארי מתפוצץ, אבל בצורה שהיא… כאילו, אני לא יודעת אם בגלל זה הארי מתפוצץ, אבל אני חושבת שזאת נקודה מאוד יפה על מה שמשגע אנשים ומעביר אותם על דעתם כשזה מגיע לגזענות, כשפוסלים אותם בגלל השורשים שלהם או בגלל מישהו ש… בגלל שזה עלבון מאוד לא אישי. זה עלבון שלוקח את כל מי שאתה, כל האנשים שכלואים במארג הזיכרונות הכי בסיסיים שלך, ומוחק את האנושיות שלהם. כי זו גזענות. זה בסופו של דבר להגיד אתה 70 אחוז בן אדם, אתה לא 100 אחוז, אתה לא כמונו. וזה היה רגע קשה.
דור: כן. כלומר, שוב, בקריאה חוזרת, אם בתור ילד, הניפוח של דודה מארג' היה משעשע משהו ונקמני, פה, לא יודע, זה הכול היה… היא ממש העליבה אותו בצורה קשה ואכזרית ממש.
שיר: אני חושבת שהגיע לה יותר.
דור: הגיע לה הרבה יותר, היא בן אדם שלא מסוגל לאהוב. זה לא בן אדם בכלל. שוב, כלומר, זה מצחיק, היא כל הזמן אומרת, זה אמור להיות מצחיק, כן? שהיא כל הזמן אומרת לוורנון 'אתם קדושים שבכלל לקחתם אותו' וזה, ואנחנו אמורים לצחוק כי אנחנו יודעים כמה הדרסלים אכזריים אליו.
שיר: כן.
דור: אבל פשוט, כאילו, אם בפרק הראשון של הספר הראשון, דמבלדור, מאיזושהי סיבה, היה מביא את הארי התינוק למארג', כאילו, אם נגיד איכשהו וולדמורט היה הורג גם את פטוניה ואת המשפחה שלה או משהו, כחלק מהנקמה, ורק מארג' הייתה נשארת, אז כאילו הוא היה מביא את הארי למארג', ואז מארג' הייתה מביאה את הארי כאוכל לכלבים שלה וזהו. ופה הסדרה הייתה נגמרת.
שיר: אני חשבתי על משהו שאני לא יודעת אם הוא יותר נורא או יותר סוטה. אני חשבתי היא הייתה מגדלת אותו ככלב והוא לא היה יודע שהוא בן אדם.
דור: אוי ואבוי. לא, זה קשה כי היא באמת בן אדם נוראי. היא אחד האנשים הכי אכזריים שיש בסדרה הזו, לדעתי.
שיר: נכון.
דור: היא כאילו הפוגה קומית והיא בסך הכול אמורה להיות איזושהי בנייה כזה ללמה הארי לא יכול לצאת להוגסמיד בעצם, שזה מעלה את השאלה, למה אתה לא עושה כמו כולנו ומזייף חתימה? "אני מאשר להארי פוטר לצאת להוגסמיד, בברכה אימא." כאילו תזייף חתימה של פטוניה.
שיר: ממש. כאילו שמישהו יבדוק,
דור: כן.
שיר: אם ורנון חתם לך או לא.
דור: ממש.
שיר: כאילו לפרוץ לחדר הסודות, וכאילו לדבר לחשננית, בשמחה, אבל לזייף חתימה על טופס יציאה לטיול?
דור: כן, כן.
שיר: וואו.
דור: ואז גם תגיד, כי הם הרי גם לא מכירים מוגלגים, אז אתה תמיד יכול להגיד למקגונגל, 'כן, דוד שלי חתם לי. אם את תשאלי אותו על זה, הוא יכחיש, אבל זה כי הם מוגלגים מוזרים, אז כאילו זה סבבה'. כאילו, אז לכאורה היא סתם איזו בנייה עלילתית, אבל היא אחת הדמויות הכי מרושעות שהסדרה הזו יצרה בעיניי.
שיר: אני חושבת שזו גם בנייה תמתית, שוב, בגלל שהיא נוגעת בעניין האב. והספר הזה, זה המסע… אני חושבת שכאילו כחלק מהכניסה של הארי לגבריות, לגיל ההתבגרות שבסופו של דבר התנור שהוא אמור לצאת ממנו אפוי כגבר, זה קודם כול להבין מאיפה באת, זה קודם כול להבין את אבא שלך, זה קודם כול להגיע למקומות האלה. עכשיו, הספרים באופן כללי עוסקים בדמות אב.
דור: כן.
שיר: אבל כאן, מתי שהיא מלכלכת על אבא שלו, נראה לי…
דור: זה כן.
שיר: אני חושבת שבגלל גם שאחת הסיבות שהארי מתעצבן, זה בגלל שבמשך שנים הוא לא ידע שום דבר על ההורים שלו. הוא לא ידע איך הם נראים, ברמה הזאת. הוא רק ידע שההורים שלו מתו ושהוא מאומץ. ואני חושבת שהוא כן, לאורך 11 השנים שבהן הוא גר אצל…
דור: הוא כאילו דמיין?
שיר: אני לא יודעת אם הוא דמיין או שהיה לו חסר או שאני אפילו חושבת אולי זה הלך למקומות אחרים. אני כל הזמן מדברת על עניין ההורים החורגים מול ההורים האמיתיים. אני חושבת שכן היה לו אולי איזשהו כעס, אולי איזשהו ריחוק. הוא שמע רק שההורים שלו נהרגו בתאונת דרכים, וסביר להניח שהדברים שנאמרים כאן, גם אם הם לא נאמרו לו בצורה הזאת, שאבא שלו הוא בטלן ואימא שלו היא יצורה, סביר להניח שהוא הרגיש את זה. שהוא הרגיש שככה חשבו על ההורים שלו. ויכול להיות שהוא בעצמו הפנים את הדבר הזה לתוך הדמויות שלהם. ונראה לי שעולם הקסמים שיקם את הקשר שלו עם ההורים שלו. רואים את זה המון בספר הראשון, גם בראי וגם מתי שהוא מקבל את האלבום מהאגריד. הוא כן לאט לאט מתחיל להתקרב אליהם ולהתחבר אליהם, לדבר הזה שאין לו. לחתיכה החסרה הזאת בהיסטוריה שלו. ואני חושבת שזה כל כך כואב כשמארג' אומרת את זה, כי בסופו של דבר מה שהארי יודע על ההורים שלו זה דמיון. הוא מדמיין גרסה. אף אחד לא באמת סיפר לו איך הם היו בשלב הזה. הוא לא יודע מה האישיות שלהם. הוא יודע שאבא שלו היה שחקן קווידיץ', הוא יודע ששניהם למדו בהוגוורטס, אבל זה בערך כל מה שיש לו. ואני חושבת שמה שכואב במה שמארג' אומרת, זה שהוא לא מכיר את ההורים שלו. זו הופכת להיות גרסה שלה של המציאות מול הגרסה שלו של המציאות. וזה כל כך כואב בגלל שזה באמת מערער אותו. אני חושבת שזה באמת, הוא נאבק בגלל שבאמת נגעו לו באיזושהי נקודה, לא רק מבחינת האגו והאהבה שלו, כמו שדיברנו על קללות על אימא, אלא באמת נגעו במשהו שהוא צריך לגונן עליו עם כל מה שיש לו, שזה לשמור על הדמויות של ההורים שלו שלמות מול מארג'.
דור: כן, נכון, אני מסכים. אגב, סערת הרגשות הזו שהארי גם חווה, ישר נכנסת מייד פרק אחר כך, כשהוא נמלט מהבית של הדרסלים ומשוטט, ואז קורה לו גם משהו ממש יפה, שהוא ממש ישר רואה את עצמו, 'אלוהים ישמור, אני עבריין נודד, יסלקו אותי מהוגוורטס, זה הסוף שלי, אני עומד למות', כאילו, שזה אגב… אנחנו אמרנו שהארי מתחיל להתבגר, אבל דווקא זו חשיבה מאוד מאוד ילדותית לדעתי. הרבה פעמים בתור ילד, כשאתה עושה משהו קצת רע, אתה ישר מתחיל, סרטים כאלה נוראיים. בכלל, בתור ילד אתה כל הזמן נכנס לסרטים של כזה, וואי, מה קרה עכשיו וזה. ועכשיו אני פה ולא יהיה לי בית ולא זה ואוי ואבוי. וזה לא קורה, כן? כי המציאות לא מתנהלת בצורה קיצונית כל כך, כמו שהרבה פעמים אתה מדמיין אותה בתור ילד. בתור ילד, לא יודע, אתה באמת חושב לפעמים שלא יודע, אם בטעות שברת איזה אגרטל של אימא שלך…
שיר: אתה הולך לכלא.
דור: אתה הולך לכלא, כאילו, זהו, זה נגמר. ייקחו אותך למוסד לעבריינים צעירים, כמו שתמיד רואים בספרים.
שיר: יכתבו לך את זה בתיק האישי.
דור: בדיוק. כאילו, בתור ילד אתה כל הזמן חי… להיות ילד זה להיות… להיות בחוויה שאתה חי בסרט כל הזמן.
שיר: אני חייבת לומר שזאת לא הייתה החוויה שלי כילדה.
דור: אני חושב שזו גם החוויה שלי פשוט כמבוגר.
שיר: לא, כמבוגרת, לגמרי, במיוחד מאז ש…
דור: אבל זה מלווה אותי.
שיר: כילדה פשוט הייתי כזה 'אני ילדה ולא יעשו לי כלום', והייתי עושה דברים נוראיים והייתי חושבת 'מה תעשו לי? אני בת 11.'
דור: אה, לא, וואי, אני כל הזמן הייתי באמת בסיוטים ובסרטים כאלה. לכן אני גם חושב שהמחשבה פה של הארי היא מחשבה מאוד מאוד ילדותית. כאילו, סבבה, אוקיי, ניפחת את דודה שלך, זה לא בסדר, אבל אתה לא תחייה כהומלס נודד כל חייך. כנראה ש…
שיר: צריך גם להגיד משהו יפה על רולינג, שהיא מכסה על חור של עצמה בעלילה, כי האשימו את הארי, משרד הקסמים, בקסם שדובי עשה.
דור: נכון.
שיר: ומן הסתם, לא רק שהארי לא עשה את זה, כאילו כאן הוא עושה קסם לא בכוונה. כשמישהו אחר עושה, זו דרגה אחרת לגמרי של מי עשה את הקסם, וכאן היא כן מסבירה למה לא מסלקים אותו מבית הספר.
דור: כן.
שיר: היא כן נותנת איזשהו הסבר, שבדרך כלל מתי שיש חורים כאלה בעלילה, זה פשוט כזה תתמודד.
דור: כן. בסדר, אבל גם היחס לקסמים בעולם המוגלגי, זה ישתנה שוב בספר החמישי, וזה נראה לי מאוד… אם כבר אנחנו נכנסים פה באמת לפרק על אוטונוס הלילה, אז רולינג כבר מתחילה להכניס לספר הזה גם… היה קיים עוד בספר הקודם, וזה יהיה ביתר שאת קיים בספר הזה, לדעתי, הכניסה של הפוליטיקה. הארי פוטר הם ספרים מאוד מאוד פוליטיים, ומהספר השלישי זה מאוד עולה מדרגה. הארי בעצם פוגש פה את פאדג' באוטונוס הלילה ופאדג' מסביר…
שיר: מהשמות היותר יפים שניתנו.
דור: קורנליוס פאדג', זה בכלל שם…
שיר: שם מושלם.
דור: מדהים.
שיר: אני רוצה לאכול את הקינוח הזה.
דור: ויש פה הכנסה של העניין באמת הפוליטי, שזה כבר נרמז בפרק הזה, אבל אנחנו נגלה את זה גם בפרקים הבאים בעצם, למה פאדג' גונן על הארי כל כך. למה הוא רק רצה לוודא שהוא בסדר. כמובן בגלל שסיריוס בלק נמלט, כלומר, הוא פוחד על החיים שלו. עכשיו, זה לא סתם שפאדג' אוהב את הארי, אלא שכמו שאנחנו נגלה בהמשך, אוי ואבוי מה יקרה לו כשר הקסמים אם סיריוס בלק יצליח לתפוס את הארי פוטר. מה זה יעשה לקריירה שלו, כן? זה הסיוט, נראה לי, הכי… מעבר לזה שהוא כנראה גם באמת לא רוצה שהארי ימות, כי הוא סך הכול לא איש נורא. אבל הוא בעיקר בעיקר חושב…
שיר: אבל הוא פוליטיקאי.
דור: הוא פוליטיקאי, ושיקולים פוליטיים, כלומר, בספר השני הארי קיבל אזהרה כי לא היה פה שום שיקול פוליטי. משרד הקסמים ראה שהיה קסם באזור מוגלגי ואמר 'טוב, אתה מוזהר, אדוני.' בספר השלישי כבר יש פה שיקול פוליטי מסוים של פאדג'. זה יתהפך כמובן בספר החמישי, ששם הארי יציל את דאדלי מהסוהרסנים, אבל אז הוא כבר האויב של משרד הקסמים, אז יזמינו אותו לשימוע וכו'. זה גם… זה משתנה, יש שיקולים פוליטיים, יש ציניות פוליטית, וזה כבר מתחיל להיות מטופטף לנו כאן בפרק על אוטונוס הלילה. מה שעוד כמובן אנחנו נחשפים בפרקים האלה זה לגיבור הספר, סיריוס בלק, שצריך, אני חושב, גם מאוד להיזהר באיך אנחנו נטפל בו בהמשך בהסכת.
שיר: כן.
דור: כי צריך לזכור שלאורך הספר אנחנו עוד לא יודעים…
שיר: הוא הסיוט.
דור: הוא הסיוט והוא האדם הרע, וחשוב מאוד לראות איך רולינג בונה, לצד הרמזים שהיא שותלת, צריך גם לחשוב איך הוא נבנה בתור אדם מפחיד ואדם רע.
שיר: היא בונה את זה יפהפה.
דור: עכשיו, היא בונה את זה מדהים כי סיריוס בלק, כמו שהוא מתואר בפרקים האלה, הוא רשע מסוג שונה לגמרי, והוא רשע קצת יותר מהעולם שלנו. כלומר, לא בדיוק מהעולם שלנו, אבל הוא רשע שונה. כלומר, פגשנו את הרשע של וולדמורט, של השאיפה הזו לכוח, שקשורה קצת בטוהר הדם, אבל באמת מין שאיפה לכוח. פגשנו את הרשע של המאלפויים, שנובע מגזענות וטוהר דם. פגשנו רשע כמו של גילדרוי לוקהרט, שנובע מתאוות הפרסום שלו, שמעבירה אותו על דעתו. הרשע של סיריוס בלק, כמו שהומצא כאן, זה רשע שיש בסדרות true crime בנטפליקס, שאתה עושה להם בינג' באחת בלילה וזו טעות חמורה. זה כאילו הסיפורים על הפושעים הפסיכופטיים האלה, שיש בהם גם משהו מאוד מושך כזה. כן, הוא מתואר כמי שרצח בבת אחת 12 איש.
שיר: וצחק וצחק.
דור: וצחק. וצחק וצחק. אני חושב שבפרקים הבאים מתואר שהוא צחק וצחק. אבל כן, כלומר, מתואר פה אדם שהוא פשוט פסיכופת אמיתי. וגם הוא לא נתפס, זה נראה לי לפחות לבריטים, זה קצת חוזר למוטיבים של ג'ק המרטש. כלומר…
שיר: מעניין.
דור: בעיניי הוא מאוד הזכיר לי אותו. הרוצח השפל ביותר, שאפילו אין שום סיבה לעובדה שהוא כל כך רשע. הוא פשוט משוגע. הוא לא איתנו בכלל.
שיר: גם אני חושבת שבין כל הרשעים שאמרת קודם, הבדלת אותם בין רשע, תאווה לכוח, גזענות, פרסום. בסופו של דבר כולם הם רשעים ממניעים אינטרסנטיים.
דור: כן.
שיר: וזה באמת דבר שאתה אומר, אוקיי, הוא רשע, אבל הוא מרגיש רגש אנושי, שאני מרגישה, הוא רוצה משהו. הדרך שלו להגיע לשם היא עקומה לגמרי.
דור: יש לו מטרה.
שיר: אבל לכולם יש מטרה. פשוט כאילו הוא מגיע לשם בצורה שהיא… וואו, אתה לא… לא. לא ככה.
דור: כן, הנקודה שלסיריוס בלק אין מטרה.
שיר: בדיוק. וזה שהוא גם תוך כדי שהוא היה באזקבאן, אמרו שהוא אמר 'הוא בהוגוורטס', זה בפרקים הבאים, זה עוד יותר מחזק את הדמות הזאת. כי אתה אומר, אין וולדמורט יותר, מה אתה רוצה? למה אתה כל כך מזדהה עם המטרה הזאת? שזאת בעירה אידיאולוגית, שכשהיא מכוונת לצד הלא נכון, הצד הלא נכון למוות, להרס, כי הרי אנחנו לא… בשלב הזה אנחנו… בשלב הזה, בשום שלב אנחנו לא נחשפים לאידיאולוגיה הוולדמורטית הטהורה, שהיא לא רק כוח. הוא לא אומר 'אני רוצה ש…'. זה לא כמו שאתה אומר בצד פוליטי שאתה לא מסכים איתו, אתה יכול להגיד, אוקיי, הם רוצים. אני לא מסכים עם זה, אבל הם רוצים א', ב' ו-ג', אני יכול להבין. אני לא מזדהה עם זה, עברתי מזכר לנקבה. אני לא מזדהה עם זה, אבל אני יכולה להבין מה הם רוצים. וולדמורט בשום שלב, לא מבינים מה הוא רוצה. יש לנו טפטופים של איך העולם נראה אחריו, אבל אני חושבת שאלה אמצעים בעיקר כדי לכונן שליטה. וסיריוס בלק הוא באמת המשרת הכי מובהק של זה, כמו שהוא מצטייר כרגע, כי כל מה שהוא רוצה…
דור: כאוס.
שיר: זה לשרת את האידיאולוגיה הוולדמורטית ש…
דור: הוא סוכן של כאוס, לכן הוא גם כל כך מפחיד. הוא לא צפוי, את לא יודעת מה יהיה הצעד הבא שלו, את לא בטוחה אפילו מה הוא רוצה להשיג ולמה הוא רוצה להשיג את זה.
שיר: אני לא חושבת שזה כאוס דווקא. אני חושבת שכאוס זה דבר שהוא באיזשהו אופן הרבה יותר ש… הרבה יותר קל להבין אותו באיזשהו אופן.
דור: אז לא, אני חושב שבלק מוצג כאן כיצור כאוטי. שוב, אדם שהרג 12 אנשים במכה, שאפילו דיווחו עליו גם למוגלגים שינסו לתפוס אותו, כאילו מרוב שהוא…
שיר: כי הוא הרג מוגלגים.
דור: כן, אבל כאילו, הוא פשוט… את מדמיינת אדם מטורף שרץ בסכין ושרביט ולא יודע, ורוצח את כל מי שהוא רואה.
שיר: נכון, אבל הוא משרת את וולדמורט, וזאת נקודה חשובה.
דור: כן.
שיר: כי גם אז הוא רצח…
דור: נכון.
שיר: בגלל שוולדמורט נפל. זאת אומרת, הכול מקושר לוולדמורט. הוא עבד חסר אינטרס לרשע. לא יודעת אם זה כאוס בהכרח.
דור: הוא כמו גולם בעצם, סוג של. אוקיי, מעניין לחשוב על זה. מין יצור שמופעל למטרות רצח.
שיר: אני חושבת שבאמת מה שעושה את ההבדלה בין הסדרות true crime של הפסיכופתים המפחידים לבין הרשע הבנאלי שאנחנו מכירים. לצורך העניין, אם דיברנו על איוון האיום, ואם נשווה אותו לאייכמן, אייכמן היה בן אדם שרצה לחיות חיים שקטים, הוא רצה להתקדם בעבודה. גם מתואר בספר שלאורך כל המשפט הוא רק אמר 'למה לא קידמו אותי? לא קידמו אותי, נתקעתי בעבודה הזאת.'
דור: המונח הזה של רוצחים מאחורי שולחן כתיבה בעצם.
שיר: בדיוק. אז אייכמן רצה להתקדם בעבודה. נשווה אותו לאיוון האיום, שרצה לעשות… הוא היה…
דור: כן, הוא היה… כן, הוא היה סדיסט.
שיר: הוא היה סדיסט. אז אני חושבת שההבדל בין רשע שהוא אתה הרשע בגלל שהמטרה מקדשת את האמצעים לבין אתה רשע כי זה כיף, כי אני לא יודעת מה זה.
דור: כי אתה פשוט נהנה להיות.
שיר: זה הרשע המפחיד וזאת ההבדלה שהיא עושה מאוד יפה בפרקים האלה.
דור: כן, נכון. ולכן גם סיריוס בלק יהיה דמות מאוד מאיימת לאורך הספר.
שיר: נכון.
דור: שהצל שלו ילווה אותנו. אז אנחנו סיימנו את הפרק הזה. בשבוע הבא אנחנו נדבר על פרקים 4 ו-5, "הקלחת הרותחת" ו"הסוהרסנים". תודה רבה, שיר.
שיר: תודה רבה, דור. אתם מוזמנים לשמוע את כל הפרקים של ההסכת שלנו באתר כאן ובכל אפליקציות ההסכתים הזמינות. חוץ מזה, אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו, "הקבוצה שאין לומר את שמה". ואני רוצה לומר תודה לרום אטיק שהפיק אותנו ולירדן מרציאנו שהפיקה וערכה. תודה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments