top of page

ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 28: פאניקה!באליפות העולם בקווידיץ'

בפרק הארוך והעמוס שיר ודור מדברים על המשמעות הכאוטית של אוכלי המוות ואיך עצם קיומם בא לפרק את רעיון המשפחתיות. נדבר גם על הכניסה המשמעותית של הארי לגיל ההתבגרות ואיך זה משפיע עליו, נבין את המשמעות של הסימן של אוכלי המוות ולמה הוא מאיים כל כך, ונסתכל על התפקיד של גמדוני הבית ואיך הם משחקים תפקיד חשוב בהתבגרות של הרמיוני.

 פרקים לקריאה: 8. אליפות העולם בקווידיץ' 9. האות האפל 10. בלגן במשרד הקסמים  

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/02/2021.

אתן מאזינות ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

שיר: היי! אתם על "ההסכת שאין לומר את שמו". אני שיר ראובן,

דור: ואני דור סער-מן,

שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מהתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.

דור: והיום אנחנו ממשיכים עם הארי פוטר וגביע האש עם פרקים שמונה, תשע ושער. כלומר: "אליפות העולם בקווידיץ'" "האות האפל" ו"בלאגן במשרד הקסמים".

שיר: שזה נשמע כמו סרט בורקס בגדול, אבל יאללה.

דור: יאללה. אז אנחנו נתחיל עם להקריא קטע, נדבר על מה קורה והיידה.

"נחיל של קוסמים מצופפים בדוחק וצועדים יחדיו בשרביטים מכוונים השמימה התקדם לאורך המגרש בצעדים איטיים. הארי צמצם עיניים. נראה כאילו אין להם פנים. ואז הוא הבין שראשיהם מכוסים ברדסים והם עוטים מסכות. גבוה מעליהם ריחפו באוויר ארבע דמויות מתפתלות, מונעות בתנועות מעוותות. זה נראה כאילו הקוסמים עוטי המסכות על הקרקע הם מפעילי מריונטות, והאנשים מעליהם הם בובות המופעלים בחוטים בלתי נראים הנמתחים באוויר מהשרביטים. שתיים מהדמויות היו קטנות מאוד. קוסמים נוספים הצטרפו לקבוצה הצועדת תוך שהם צוחקים ומצביעים על הגופים המרחפים. אוהלים קרסו והתמוטטו שעה שאל הקבוצה הצטרפו עוד ועוד צועדים. פעם או פעמיים ראה הארי כיצד אחד הצועדים מפוצץ בשרביטו אוהל שעמד מולם. כמה מהאוהלים עלו באש, הצרחות התגברו, פני האנשים המרחפים הוארו פתאום כשחלפו מעל לאוהל בוער, והארי זיהה אחד מהם- מר רוברטס, מנהל האתר. שלושת האחרים יכלו להיות אולי אשתו וילדיו. אחד הצועדים על הקרקע הפך את גברת רוברטס באוויר בעזרת השרביט שלו. כותונת הלילה שלה הופשלה וחשפה תחתונים גדולים. היא התאמצה לכסות את עצמה בעוד המוני הקוסמים תחתיה צורחים וצועקים מרוב צחוק. "זה חולה" מלמל רון, שצפה בילד המוגל הקטן שהתחיל להסתחרר כמו סביבון 20 מטרים מעל הקרקע וראשו מיטלטל מצד לצד. "זה ממש חולה".

שיר: זה מזעזע.

דור: האם קראנו עכשיו הארי פוטר או כ. צטניק? [צוחקים]

שיר: אנחנו, חייבים, אה… אני חייבת לספר שאת הסצנה הזאת, אוקיי, כשהתחלתי את הפרק "האות האפל" זכרתי כילדה- אוקיי, האות האפל הוא בשמיים, יש איזה בלאגן שם עם אוהלים… לא זכרתי את זה. בכלל. ואני חושבת שזה בגלל שכילדה העומק הרגשי שלך והמסוגלות שלך להיות אמפתי לחוויות כאלה, לצורך העניין למשפחתיות, למשפחה שנזרקת באוויר, אתה מדמיין את זה כזה אה יהיה פסדר, יאללה בקטנה, הם כאילו שיחקו איתם. כמבוגרת הייתי כזה "הם בשואה!"

דור: כן, לא, זה פשוט מזעזע. זה התעללות מחרידה!

שיר: זה התעללות מחרידה וגם, וגם… אנחנו נגיע לזה בהמשך אבל החלק הבאמת מחריד, זה לא, הרי למר רוברטס, הם כבר… אנחנו רואים שעושים לו דברים לא בסדר, מוחקים את הזיכרון שלו 20 פעם, משחקים איתו. אבל השבירה של התא המשפחתי, זה שלקחו את כל המשפחה שלו, ורולינג גם מתארת פה רגעים אנושיים שכולנו יכולים להזדהות איתם, למשל: השמלה שלה או הכותונות שלה, עפה באוויר והיא ניסתה לכסות את עצמה. אז הרגשת כזה "אוי שיט היא כמוני". והילד, וכאילו, וזה ממש, ממש, ספציפי וקשה לקריאה. וזה תחילת הספר. תחילת הספר הארוך הזה. כאילו, אנחנו עדיין באופוריה של ששת הימים של אליפות העולם בקווידיץ', שאירלנד מנצחת.

דור: כן. זה טקסט מאוד, מאוד קשה. אנחנו גם עוד נדבר עליו, באמת, בהרחבה. אבל קשה כל כך להתעלם ממנו. אני שוב אגיד לטובת המאזינים, בגדול מה שקורה בפרקים האלה באמת, זה שמתחילה אליפות העולם בקווידיץ', כן? קרום תופס את הסניץ' אבל אירלנד מנצחת. בהמשך, קבוצה של אוכלי מוות מחליטים באמת להתעלל במוגלגים, במר רוברטס, הורסים את הכל, מישהו מהם משגר את האות האפל. ובעצם תופסים את ווינקי, גמדונת הבית של ברטי קראוץ', עם השרביט של הארי, שאיתו בעצם נעשה האות האפל. ואחר כך יש באמת בלאגן שלם במשרד הקסמים, וארתור צריך לטפל בכיבויי שריפות כאלה ואחרים. אז אם לעומת הפרקים הקודמים, כן? את קראת לזה "פרקי הרדמה", כן? רולינג הרדימה אותנו פה, אנחנו בשלושה פרקים גדושים, דרמטיים, מאוד לא נעימים- לא נעימים לטובה, אבל מאוד לא נעימים.

שיר: כן. אני שמחה על ההרדמה ואני שמחה, כאילו, האמצעי, האמצעי האומנותי עבד. עכשיו, אבל, בוא נתחיל לפני זה.

דור: כן כן.

שיר: לפני זה יש את אליפות העולם בקווידיץ'. מספרים לנו איך הם עולים למעלה לתאים, יש שם רגע מאוד יפה שהוא מציג, שפאדג' מציג את לוציוס מאלפוי לארתור וויזלי והוא אומר לו "לוציוס תרם הרבה מאוד כסף לבית החולים", שזה תיאור מאוד יפה של איך אנשים עשירים שאנחנו יודעים בוודאות שהם רעים, תורמים כסף לבית חולים כדי להנציח את השם שלהם, או כדי להתקבל לכל מיני מקומות עם אנשים חשובים וברי השפעה. אני חושבת שבספר הזה שהוא ספר אמצע, הוא אמצע מהרבה בחינות, אפשר להיכנס לכל אחד ואחת מהם, אבל כרגע הדבר שהכי עלה לי, זה שאפשר לומר ששלושת הפרקים הראשונים הם סדרה בפני עצמה. והסדרה הזאת באמת מסתיימת בספר השלישי. והספר הרביעי הוא סוג של, לפחות הפרקים הראשונים שלו, "מה עושים עכשיו?". ואני מתכוונת לזה במובן שהארי קיבל את מה שהוא רצה. ובאיזשהו אופן, אם אנחנו הולכים עם הרצון של הארי הילד, הבן אדם שכל מה שהוא רוצה זה משפחה, הבן אדם שאנחנו עם הדרמה האנושית הקטנה שלו שלא קשורה לוולדמורט, הילד היתום שהתמקדנו בו- זה נפתר בספר הרביעי. הסדרה הסתיימה. ואנחנו רואים את זה הכי טוב, לדעתי, מתי שהוא נכנס למיטה שלו באוהל והולך לישון. כי שם הוא חולם שהוא קפטן נבחרת הקווידיץ', והוא מקביל את עצמו לקרום, והוא רוצה להיות, הוא מדמיין שהשם שלו רקום על המדים, וזה חלומות של רון. אלה חלומות של רון כשרון היה מול הראי של ינפתא, הוא קפטן נבחרת הקווידיץ', והוא מדמיין שיש לו המון כוח, ושהוא, הוא מאוד מקובל, ושההורים שלו גאים בו ובלה בלה בלה. ואלה החלומות של הארי נהיו. מהשנייה שיש לו את סיריוס, מהשנייה שיש לו את הדמות ההורית הזאת בחייו. הוא הופך להיות ילד "רגיל" במרכאות, כלומר הוא כן מצליח להשתקם מהעבר שלו, וזה החלק הראשון של סדרת הספרים. זאת אומרת, הארי מקבל את הרצון הכי עמוק שלו. הוא זוכה למענה. ודווקא בספר הזה יש את המעבר בגלל שאנחנו נכנסים, הרי, כשמלמדים תסריטאות, אז אחד הדברים שמלמדים אותך זה שסיפור זה מה שקורה כשהפרוטגוניסט- הדמות הראשית, פוגשת את האנטגוניסט- הדמות שהיא מולו, שהיא הכוח הנגדי שלו. זה ההתנגשות ביניהם. אז כל ה… אני חושבת, שלושת הפרקים הראשונים, הם היו סוג של, הארי נאבק או הארי מחפש את הרצון הכי עמוק שלו, שזה הרצון במשפחה, והוא מתקרב לרון, ובסופו של דבר, הוא מגיע לסיריוס. והחלק הזה נגמר, ועכשיו מכניסים לנו את הדמות המשנית, מכניסים את האנטגוניסט, מכניסים לנו את וולדמורט. זה הספר שבו וולדמורט צץ. ואחרי שבנינו את הארי, עכשיו יש לנו את וולדמורט. ושלושת הספרים הבאים מהפרק הזה, שם הסיפור על הטוב והרע מתחיל. עד עכשיו אני באמת חושבת שזה היה סוג של, הסיפור של הארי כיתום. שנפתר, בפרקים האלה.

דור: יפה. אני, קודם כל מאוד מאוד מסכים איתך, אני חושב שאנחנו באמת, זה… דיברתי על זה, אבל אני חושב שזאת תהיה תמה שאני אגיד לאורך כל הפרקים, אז מי שמאזין, תתכוננו. זה, זה לא סתם ספר האמצע, זה ספר המעבר. זה רומן ההתבגרות של הסדרה הזו. כלומר, הארי פה הופך לגמרי, אם בספר השני דיברנו על ניצני גיל ההתבגרות ככה, וגם בספר החמישי שעוד נגיע אליו, כן? אז שם הארי מאוד גועש ביצריו. אבל פה זה באמת המוקד, אני חושב, זה, זה הארי בגיל ההתבגרות, בן 14. וזה בא לידי ביטוי ממש בפרקים האלה ובמחשבות שלו, עוד לפני, באמת, האות האפל והבלאגן של אוכלי המוות. למשל עם הוויליות: שזה באמת, מין יצור מיתולוגי, שרולינג, היא אוהבת לעשות את זה, כן? לקחת את כל היצורים המיתולוגיים שהיא כנראה גם למדה עליהם…

שיר: אבל אין יצור אמיתי שקוראים לו ויליה, לא?

דור: יצור אמיתי…

שיר: יש סירנות.

דור: לא יש גם ויליות.

שיר: באמת?!

דור: הן מוזכרות בספרות…

שיר: אוקיי.

דור: העולמית. והם עם מאפיינים מאוד דומים לויליות פה, כן. הם כאלה, כאילו, מין נשים פתייניות כאלה. אבל שהן מסוכנות. כמו הסירנות…

שיר: זהו, סירנות זה גם הקטע עם הציפורים שיש שם.

דור: כמו… בדיוק, כמו לילית. כלומר, תמיד בתרבויות יש את הטיפוס של…

שיר: האישה הפתיינית המסוכנת.

דור: האישה המינית המסוכנת, שבאה להזהיר את הגברים ולחנך את הנשים, כמובן.

שיר: אפילו אצלנו- שמשון ודלילה.

דור: כן. וכאמור, לילית. כלומר, היא באה מהמיתולוגיה היהודית.

שיר: לא ידעתי את זה.

דור: כן, היא באה. ולפני, לפי המסופר, לפני שנבראה חווה, בעצם לאדם הייתה את לילית. ואחת הבעיות בלילית, איך התבטאה המרדנות שלה? וזה באמת, אם, כלומר, אנחנו עכשיו מדברים פה על באמת דברים למבוגרים: שביחסי המין היא התעקשה להיות למעלה.

שיר: וואו.

דור: כן. לשבת מעליו. וזה לא יאה!

שיר: איזה זונה קטנה [צוחקת]

דור: זה לא יאה! חברים. [צוחק] ועל זה היא נענשה והפכה להיות בת הזוג של אשמדאי אחר כך.

שיר: שנתן לה לשבת למעלה כמה שהיא רוצה.

דור: והיא, באמת, והרבה מהאיסורים של לילית קשורים באוננות, בשפיכת זרע לשווא, במיניות אסורה, בעצם.

שיר: במיניות, נקודה. אני חושבת.

דור: לא, כי יש גם היבטים של מיניות מותרת. אבל כן.

שיר: עצם המחשבה של מיניות מותרת, היא אומרת שיש מיניות אסורה, שיש משהו שצריך לרסן, ואז אתה שם את המגבלות כי מראש הדבר מלוכלך ואסור, לזה אני מתכוונת.

דור: נכון. אני מסכים מאוד. ובכל מקרה אז ברור ש… והויליות הן חלק מהעולם הטיפוסי הזה, של הנשים המפתות שהן בעצם מפלצתיות ומסוכנות. אבל הטריק היפה שרולינג מראה פה מהבחינה הזו, זה את מי הן מפתות? את הארי ואת רון בני ה-14. מר וויזלי, שמייצג פה את ה… הגבר המיושב בדעתו, כן? זה שכבר התחתן והביא ילדים, והוא כבר יודע, כן? הוא יודע, הוא גם גבר מאוד נאמן. ואם יש משהו שמאוד מאפיין, בכלל את הוויזלים, אגב, צריך להגיד, וזה לא מפתיע שארתור וויזלי הוא הסמל לזה, באמת, הנאמנות המאוד ברורה שלו, אז הוא עוצם את העיניים, אוטם את אוזניו, כן? ובעוד שהארי ורון נסחפים אחרי הפנטזיה המינית הזו, כמו שעושים כל… נערים בני 14.

שיר: הארי ורון וחסן מוסטפה שופט הקווידיץ'.

דור: בדיוק [צוחק] "אשר הויליות החלו לרקד בפניו" [צוחקים] וברגע הכי אהוב עלי בספר הזה.

שיר: הרגע העגנוני.

דור: הרגע העגנוני ביותר, בדיוק. ועכשיו, אז זה גם הויליות, וזה גם ההערצה של הארי לקרום. הארי מכיר בזה, גם מתואר באליפות, הארי מכיר בזה שהנבחרת של אירלנד מוצלחת יותר, כן? הם משחקים, שוב, לא יודע, תקראו פוסטים של דסקל, תשמעו פודקאסטים על ספורט, חבר'ה [צוחקים]. זה ההבדל בין אדם שהוא כוכב, לבין קבוצה שהיא כוכב, כן? או קבוצה של כוכבים. כן? יש קבוצות שאין בהן בהכרח מישהו אחד שהוא הכי בולט, אבל המאמן יודע לאמן אותם ככה שהם כולם, כן? ישחקו כמערך מגובש ומדהים. אין לי מושג איזה קבוצות משחקות ככה כי אני לא מבין כלום בכדורגל, באמת, אני מעמיד פנים עכשיו. אבל, אבל יש קבוצות כאלה, שידועות בזה, בעוד שיש כל מיני שחקנים, וגם, אני לא רוצה להגיד סתם שמות כי, כי אולי הם דווקא ממש נחמדים, אבל יש סוליסטים, כן, בעולם הכדורגל והספורט. מאזינים, אחרי זה תוסיפו בקבוצה, תנו דוגמאות, בכיף.

שיר: אפשר, אתה יודע מה? אפילו, לקחת זה אני חושבת, לעולם הפוליטיקה.

דור: כן, בוודאי. יש מפלגות שהן קבוצה, ויש כוכבים.

שיר: ויש את ביבי.

דור: ויש את ביבי אבל לא רק זה, גם כל הפוליטיקה, אני חושב עברה ל"עידן הכוכבים".

שיר: לא לא, ברור, אבל אני חושבת שהדוגמה הכי מובהקת לזה, זה שיש לך נגיד רשימות שאתה אומר "וואו ברשימה הזאת יש הרבה אנשים שאני אשמח שייצגו אותי". ורוב האנשים שמצביעים ליכוד, אני יודעת כי הם במשפחה שלי, הם פשוט כזה "ביבי. אנחנו רוצים את ביבי".

דור: אז הנה הימור לבחירות הקרובות- ביבי מקבל את החסינות אבל גדעון סער מנצח. [צוחקים] זה ההימור, אבל… נחזור רגע, באמת, לעניין של את מי הארי מעריץ? כלומר, הארי מכיר בכך שהאירים מוכשרים יותר והם הקבוצה הטובה יותר, והם גם אכן באמת מנצחים בסוף כי הם פתחו פער שערים אדיר. אבל קרום תפס את הסניץ', כן? והארי, הוא מחפש כמו קרום, שזה גם תפקיד שהוא מאוד מאוד סוליסטי, אגב, מראש בתוך המערך הזה של הקווידיץ'. כלומר, כל האחרים דווקא צריכים נורא לשחק בתור קבוצה, כן? יש נגיד את ה… הרודפים מעבירים את הקוואפל אחד לשני, השומר צריך לתקשר מול כל המערך הזה, גם החובטים עם המרביצנים, כן? צריכים להעביר את זה אמנם ל… להרביץ איתם ל… לטובת השחקנים של היריב. אבל עדיין יש פה איזשהו מערך מאוד קבוצתי כזה.

שיר: כן.

דור: כולם עובדים ביחד והמחפש הוא מאוד מאוד סוליסטי.

שיר: הוא כן צריך את שאר הקבוצה, אבל, שתשמור עליו.

דור: אבל כולם עבורו, זה מה שיפה.

שיר: בדיוק. כן.

דור: כולם באים לשרת אותו בעצם.

שיר: הוא המרכז. הוא גם זה שמסיים את ה…

דור: הוא זה שמסיים. ובעיקרון, בדרך כלל מביא לניצחון. וקרום פה לא מביא לניצחון.

שיר: נכון.

דור: הוא כן מביא לניצחון האישי שלו.

שיר: והארי מקנא.

דור: והארי מקנא. שזה מעניין. כי הארי לכאורה, באמת, בספרים הקודמים הוא לא רוצה להיות מוקד תשומת הלב, נכון? זה לא, אבל פתאום החלום שלו, הכי גדול! זה להיות במוקד ושכולם יסתכלו עליו. ושצ'ו צ'אנג תסתכל עליו כמובן. שוב, זה, זה פנטזיות של גיל ההתבגרות, כלומר, אני אחזיר אותנו לפרק הראשון בהסכת שלנו, כן? את דיברת על זה ש… על הזה שזה כמו פורנו לילדים, כן? כי הארי היה אז בן 11.

שיר: ביטוי שאני לא יכולה לשמוע יותר אחרי שאמרתי אותו והבנתי…

דור: והוא הפך גם ל… כולם מזהים אותך איתו.

שיר: איכ! באמת?!

דור: כאילו, כולם מזכירים את זה כזה.

שיר: זה דוחה. אני כאילו, אני באמת, אמרתי את זה ואז שכחתי שיכולה להיות לזה עוד משמעות. ומאז שאמר- כאילו, בקיצור, אני שונאת את הביטוי הזה.

דור: אוקיי. זה יפה. ועכשיו הארי מתחיל ממש לתאר פנטזיה, באמת, כמו שאנחנו מדברים על פנטזיות של גיל ההתבגרות, כן? יותר אגואיזם, יותר חרמנות. כלומר, כן, גיל ההתבגרות.

שיר: מעניין. מעניין יותר מזה, אם הוא לא היה מכיר את סיריוס ואם הוא לא היה זה, אם זאת עדיין הייתה פנטזיה שלו? או שהיינו קוראים בספר הזה איך הוויזלים הם כולם ישנים ביחד, ויש לו אחים גדולים? כי עכשיו פתאום המבט המקנא הזה הוא באמת נעדר פה. הקנאה הועתקה לבן אדם אחר. פתאום קרוּם הוא ה… אני גאה בעצמי שהצלחתי להגיד קרוּם על הפעם הראשונה, ולא יצא לי קרוׁׂם, אבל פתאום קרוּם הוא הבן אדם שהוא רוצה להיות כמוהו ולא רון, לצורך העניין.

דור: כן, כי יש לו איזשהו מודל, באמת עכשיו, כן? של מישהו, אגב, כמעט בגילו. כן? זה, שוב, בן 14 מסתכל על בן 17, מאוד נפוץ, כן?

שיר: נכון.

דור: כזה על השמיניסט, כן? בתיכון כזה, שהוא כבר "גבר גבר", כן? ועוד כוכב נבחרת קווידיץ', כן?

שיר: כן.

דור: עכשיו, באמת, אנחנו רגע לפני שאוכלי המוות פורצים, ותכף נדבר על זה. באמת מעניין שהדבר האחרון שקורה באמת, לפני שאוכלי המוות מגיעים והורסים הכל זה שהארי נסחף בפנטזיה.

שיר: כן.

דור: כלומר, היא בונה את זה כשיא של האושר, כן? הארי כבר מרשה לעצמו פעם ראשונה, לחלום על עצמו כגבר, במרכז, אליל של כולם וזה, ואז זה נשבר. אז הספר מתחיל.

שיר: לגמרי! לא רק הספר, הסדרה מתחילה.

דור: כן כן כן. אז רולינג אומרת- אוקיי, אתה בנקודה הזו, מכאן אתה מתחיל את האודיסיאה שלך, בעצם.

שיר: בדיוק. אתה נקרא לגורלך אחרי ש… די להיות ילד הומו יתום. [צוחקים]

דור: ואז באמת מגיעים אוכלי המוות, שזה באמת קטע קשה. אכזרי כל כך.

שיר: מזעזע.

דור: מזעזע. ובאמת זה משהו שאני חושב, רק בתור מבוגר אתה קולט את האכזריות פה, גם כלפי הילדים! אני לא יודע. והעובדה שזה גם כל כך שרירותי, כלומר, אחר כך אתה רואה- זה קטע ממש יפה שאתה קולט את זה רק בתור מבוגר- שרון לא מבין הרבה דברים.

שיר: [המהום הסכמה]

דור: גם הארי קצת לא מבין. ורון כל הזמן שואל את אבא שלו דברים. וארתור מסביר לו בצורה ממש מקסימה וטובה, והוא בעצם מסביר לנו. לנו הקוראים הילדים שלא מבינים מה… הוא המבוגר שמתווך לנו פה. זה, זה, ואתה רק בתור מבוגר איכשהו, לא יודע, קולט את זה, כי רון לא מבין, רון שואל את… והארי, שואלים- "למה הם עשו את זה?" ואז כאילו, ארתור אומר "מה זאת אומרת למה? בשביל הכיף!" כאילו מבחינתם זה כיף, זה שעשוע. ודיברנו על זה באמת בסוף הספר הראשון וזה, על החוויה המאוד ריקה הזו, של הכוח והאלימות שאין מאחוריה כלום, כן? זה, זה, זה אלימות, זה אלימות לשם האלימות. לשם ההשפלה והכיף פה.

שיר: אני לא יודעת אם אין מאחוריה כלום, כמו שמפחיד אותנו מאוד להבין שיש משהו מאחוריה. כי מה שאנחנו רואים פה זה סדיזם. זה אנשים שנהנים מזה. ואני חושבת שאנשים שאינם סדיסטים, זה אפל לנו מדי…

דור: אנחנו לא מבינים. אנחנו לא מבינים.

שיר: זה יותר מלא מבינים. אני אישית, כשאמרת זה חוויה עירומה, הרגשתי שזה כמו שהורים שלי כיסו לי את העיניים כשהיה חלקים מפחידים בסרט. זה לא זה. יש שם משהו, אני פשוט לא מסו- אני לא מסוגלת להתקרב, אני לא מסוגלת להסתכל, אני לא רוצה להסתכל, אני לא רוצה שזה ייגע בי, הדבר הזה.

דור: כן. לא, כי אתה לא צריך, אם אתה מסוגל להתעלל ככה, באמת, ב… הקטע עם הילדים אולי נגע בי- מאוד נגע בי, אולי כי אני הורה, כן? פתאום, אז כזה, איך הם מתעללים… לא שלהעיף את המבוגרים זה, זה, מגיע להם מאיזושהי בחינה. אבל להתעלל בילדים זה באמת, לא יודע, זה, זה נגע בי בצורה כל כך נוראית כי, אתה אומר, זה באמת סדיזם טהור.

שיר: לי זה מאוד, יצר פה שני דברים. דבר ראשון, שוב אנחנו רואים את מה שדיברנו עליו בפרק הקודם- הפירוק של, הקודם הקודם בעצם, הפירוק של התא המשפחתי. אוכלי מוות, זה דבר שהם מאוד אוהבים לעשות.

דור: נכון.

שיר: הם אוהבים לבוא למשפחה, וגם ארתור וויזלי, מתי שהוא מספר אחר כך על האות האפל, איך הוא מספר למה זה מפחיד? הוא אומר "אתה חוזר הביתה ואתה רואה את זה מעל הבית שלך, ואתה כבר יודע מה קרה בפנים". כלומר, זה באמת היה דפוס שהם, הדפוס מהטלת טרור ואימה שלהם. זה הדבר הזה של "אנחנו לא רואים בדבר הזה דבר קדוש". עכשיו, אני חושבת נגיד על המאפיה האיטלקית, שאחד החוקים, כפי שאני יודעת מסרטים וסדרות…

דור: [צוחק] כן…

שיר: כשמדברים על המאפיה, אומרים "אתם יודעות" אם כאילו, כשטוני סופרנו רוצה להרגיע את המשפחה שלו, הוא אומר, "אתם זה… אף אחד לא יגע בכן".

דור: כן.

שיר: "אולי אני אמות." זה ממש בסוף העונה השישית כבר, "אבל אתן בטוחות, אתן לא צריכות לדאוג, אף אחד לא ייגע בכן".

דור: כי יש כבוד.

שיר: יש כבוד. וגם מתי שמישהו בא ו… רפרור לסופרנוס, כיף. גם מתי שמישהו בא, שוב, לקראת סוף העונה השישית. ונוגע במדו, בבת של טוני סופרנו, טוני משתגע. טוני שובר לו, הוא שם את הפה שלו על מדרכה ושובר לו את השיניים עם הרגל. הוא עושה לו אמריקה X. וזה בגלל שהופר הקוד הכי חשוב, שזה שלא נוגעים במשפחות. והמאפיה האיטלקית עושה דברים. זה לא אנשים… אנחנו ראינו דברים קורים בזה… אבל אוכלי מוות הם בעצם נוגעים בדבר הכי מקודש. הם נוגעים במשפחה.

דור: את יודעת אגב, למה?

שיר: למה?

דור: סליחה שאני קוטע. כי, כי בסוף מה זה מאפיה? זה פשע מאורגן. יש חשיבות למילה מאורגן. יש סדר ויש כללים גם לעולם הפשע.

שיר: יפה מאוד.

דור: גם עולם הפשע מתנהל לפי קודים, כן? לפחות כמו שמוכרים לנו את זה בהוליווד.

שיר: מוסר מקביל.

דור: כן, יש איזושהי מערכת מקבילה של מוסר. ולאוכלי המוות זה לא פשע, ההיפך! זה פשע כאוטי.

שיר: בדיוק. והפשע הוא הכאוטיות גם. וזה יפה גם כי בסרטים, זה מדהים שכל מה שאנחנו יודעים על המאפיה, אנחנו מדברים נורא גבוה, ואני חושבת "כל הרפרנסים שלי זה סרטים וסדרות" [צוחקים]. אבל אני מאמינה להם. בגלל שמי שעושה אותם זה איטלקים אמריקאים, שזה סביר להניח, נוגע להם. הם תמיד מראים לך איך האנשים האלה הגיעו לפשע המאורגן ממצוקה.

דור: כן.

שיר: עכשיו, אפשר לומר שזה לא תירוץ, אפשר להיכנס לדיונים הסוציולוגיים האלה. אבל בשורה התחתונה, זו תגובת נגד לאיזושהי מציאות קשה וזה לא תאוות רצח וסדיזם. וגם, אנחנו תמיד רואים במשפחות האלה, במשפחות האיטלקיות שאנחנו מדברים על הפשע המאורגן, שהמטרה העליונה- גם בסנדק, הם רוצים שמייקל קורליאון לא יהיה במשפחה. הוא אחד שלא יהיה. הוא הולך ללמוד, והוא גיבור מלחמה, והוא יצליח. או בסופרנוס- מדו סופרנו- כמה משאבים משקיעים, וכרמלה אומרת לטוני לתרום כי היא צריכה להיות באייבי ליג [Ivy League], היא יוצאת מהמקום הזה, היא לא הולכת להיות במשפחה, הם לא מתקרבים לשם. וזו באמת המטרה שם. וזה גם באמת מאוד משפחתי שזה ההפך מאוכלי המוות ונגיע לזה. אבל לצורך העניין, נחזור לנושא שלנו, הם אוהבים לקחת את זה אל המקום הכי כאוטי שזה פירוק של התא המשפחתי. עכשיו מה שיפה כאן זה ש… אנחנו רואים שיש פער בין קוסמים למוגלגים. אנחנו גם רואים שמתי שמר רוברטס, זיכרונו נמחק שוב ושוב, זה לא מעורר איזושהי תגובה מיוחדת בקוסמים כי אומרים "טוב, זה מוגלגים". ויש איזושהי גזענות מובנית, ושוב, זאת עוד נקודה שאני רוצה לגעת בה בפרק הזה. אבל יש איזושהי גזענות מובנית בעולם הקסמים שהם באמת חושבים על מוגלגים בתור "האחר". והאחר הוא כזה שמראש הוא טיפה פחות אנושי ממני. אני לא מאמינה שהוא בן אדם כמוני. אולי בן אדם 80 אחוז, אבל ההזדהות איתו היא מאוד, היא ברמה מאוד נמוכה. וזה גם, אני חושבת, אחת הגדוּלוׁת שרולינג מצמידה לארתור וויזלי, שהוא לגמרי רואה אותם כ… הוא מוקסם מהם. עכשיו אפשר לדבר גם על היקסמות, והאם זה לראות אדם כמישהו שלם? אבל לצורך העניין, הוא חד משמעית לא רואה בהם כאלה שראויים להתעללות. הוא לא היה עושה דבר כזה. ולמרות שמתי שהזיכרון של מר רוברטס נמחק שוב ושוב, מתי שרון רואה אותו ואת המשפחה שלו מועפים באוויר, הוא אומר "זה דפוק, זה לא בסדר". זה בגלל שזה באמת נוגע באיזשהו מקום מאוד מאוד עמוק של איך שאנחנו תופסים משפחה. ומשפחה זה דבר שהוא אוניברסלי. הוא לא קשור לקוסמים, הוא לא קשור לצבע עור, הוא לא קשור לגזע, הוא לא קשור לדת, זה, זה נוגע לך בבטן הרכה. ושם בדיוק אוכלי המוות רוצים להיות. זה הבסיס לטרור שלהם, זה הבסיס לאימה שלהם. וזה הרצון ה-כאילו, בסדר, וולדמורט רוצה כוח, אבל אני חושבת שהם, האמצעי שהם עושים את זה בו, זה דרך המשפחה. הם פוגעים באנשים בקשר הכי קרוב שלהם.

דור: זה מאוד יפה. אני מסכים. וזה גם מאוד מעורר מחשבה על המשך הספרים, שאנחנו עוד נגיע אליהם אני מקווה, כי מהספר, בספר השישי והשביעי דווקא מודגשים באמת המתחים הפנימיים עם המשפחות של אוכלי המוות, ומשפחת מאלפוי במיוחד…

שיר: זה ממש הנקודה הבאה שלי, איזה כיף שאמרת את זה.

דור: אבל, אבל, זה גם עוד לעתיד, באמת, הדבר הזה. אבל, כן. כלומר, יש, אני מסכים איתך, יש הרבה מתיחות בעניין הזה.

שיר: המון.

דור: המון המון. זה פירוק הסדר בעצם.

שיר: אני חושבת על אוכלי מוות, והם רובם, לפחות אוכלי המוות הבכירים, מוצגים לנו כאנשים סוליסטים. זאת אומרת, אני חושבת על זנב-תולע, אנחנו אף פעם לא שומעים על המשפחה שלו, ולהפך, הוא בגד בחברים הכי טובים שלו. אני חושבת על ברטי קראוץ' ש-ספוילר ספוילר ספוילר- הולך לרצוח את אביו בהמשך הפרק, וחד משמעית מתנכר לו. אני חושבת על בלטריקס לסטריינג', שזאת מישהי שהיא אישה רווקה שברור שאין לה עניין בלהביא ילדים. הם סוליסטים. ואני חושבת על זה שזה אחד המרכיבים הכי חזקים של כת, שכדי להיות בכת, הקשר הראשון שלך, הקשר הכי חזק שלך, הוא צריך להיות קודם כל עם המנהיג. עכשיו אני חושבת גם על גואל רצון, שמתי שנשים היו נכנסות לכת שלו, הרבה פעמים היו צריכות להתנתק מילדים קודמים שלהם, גם על הכת של קית' רנירי נגיד, שהרבה פעמים הוא היה מפריד בין בני זוג. זה ממש, אחד הדברים הכי חשובים בכת זה שהקשר הכי חזק יהיה עם המנהיג של הכת. והדבר הזה של משפחתיות, של להתאהב, של לרצות משהו, זה באופן אוטומטי כמעט אומר שאתה מחויב לאנשים האלה יותר משאתה מחויב לראש הכת, לוולדמורט לצורך העניין. ובאמת בהקשר הזה מעניין לראות את משפחת מאלפוי. בגלל שמשפחת מאלפוי עוד, שוב, חוזרים לזה הרבה בהמשך, אבל אני חושבת שוולדמורט מראש, גם רואים שיש לו יחסים מאוד טעונים עם לוציוס. ואם חושבים על זה אז לוציוס ונרקיסה הם, הרי דראקו הוא בגיל של הארי, זאת אומרת שמתי פחות או יותר שוולדמורט היה בשיא כוחו, לוציוס הכיר את נרקיסה, התאהב, כנראה…

דור: כן, הביא ילד.

שיר: והביא ילד. עכשיו, אנחנו לא יודעים מה היחס של וולדמורט לדבר הזה, אבל אנחנו כן רואים כמה הוא מנסה לבחון כל הזמן את הנאמנות שלהם, למשל בספר השישי הוא אומר למאלפוי "אתה רוצח את דמבלדור". למה? למה?! סנייפ אמר שהוא יכול. למה שכאילו, תן את זה לכל בנאדם אחר, לא. דראקו מאלפוי הולך לרצוח את דמבלדור. למה? כי אתם משפחה, אנחנו, בוא נראה, בוא נראה למי אתה באמת נאמן.

דור: זה, זה מדהים וזה חזק. ואגב, ההקבלה הכי טובה שיש דווקא להתפרקות, לתהליך חיובי בהקשר הזה, מאוד מאוד אקטואלית- זה שעכשיו יש את הפרוייקט של הילדים הניצולים בעצם של דניאל אמבש…

שיר: כן!

דור: האפס, הרקוב.

שיר: פףףף… [נושפת בייאוש]

דור: ויש משהו כ"כ מקסים בזה שכל הילדים שלו, שבאמת, הם… ניצולים. אין מילה יותר מדויקת מזה. ומתאחדים ביחד כאחים, כמשפחה, ואוספים כסף כדי לתבוע את האפס הזה.

שיר: אה, בשביל זה הכסף? אני חשבתי שזה בשביל טיפול.

דור: לא, זה כדי לתבוע את האפס הזה…

שיר: אוי, איזה כיף!

דור: ולרוקן אותו עד האגורה האחרונה שתהיה לו מבחינתי.

שיר: איזה יופי. אני מקווה שכל מאזינינו תורמים.

דור: אז א' אני… תתרמו. ו-ב' תראי, מה, זה בדיוק זה, מה התרופה הכי טובה כדי להילחם בכת, זה להתאחד כמשפחה.

שיר: לגמרי.

דור: זה הכוח של, של האחים.

שיר: לגמרי.

דור: ולכן הם גם כל-כך, אגב, פוחדים ממנו, אוכלי המוות בעצמם. כי בזמן שהוא נעלם והם הכחישו את הכל, והקימו לעצמם משפחות וחיים וקריירות, ולא היו נאמנים.

שיר: כן. לרעיון הראשון, לגמרי.

דור: זה בדיוק העניין. אני אגיד עוד משהו על… בהקשר הזה של התקיפה של אוכלי המוות וזה באמת הסימן, כן? יש מישהו, מישהו, לא יודעים מי, כן? איזשהו אוכל מוות, עושה את הסימן שלהם. שבעצם מסבירים, ארתור וויזלי שוב מסביר לנו הקוראים ומתווך, הוא אומר "זה דווקא לא מישהו שהוא בחבורה הזו של אוכלי המוות, זה אוכל מוות אחר" למה? כי הם, הם פוחדים גם מוולדמורט, כן? כי הם בעצם לא נשארו נאמנים לו, אם הם היו נאמנים לו הם היו עכשיו באזקבאן, כן? הם היו אומרים "כן, אני אוכל מוות, זה אני." אבל הם לא. הם שיקרו, הם הסתירו את עצמם. ולכן כמו שהם פוחדים שיתפסו אותם, ככה הם גם פוחדים מוולדמורט. זאת אומרת, מי שעשה את האות האפל הזה, הוא יותר מכל נאמן לוולדמורט.

שיר: [בלחש] ברטי קראוץ'.

דור: ספוילר אלרט, כן? תודה שיר [צוחק]. בכל מקרה, ארתור גם עוזר לנו להסביר, וזה, את העניין הזה, לא, לא רק של למה מי שעשה את הסימן עשה אותו, אלא גם מה כל כך מפחיד בסימן הזה. נכון? גם הזכרנו את זה מקודם, כלומר, כי רון באמת לא מבין, אוקיי אז הוא עשה סימן, אוקיי זה הסימן של הרעים, אבל אנחנו כבר רואים מה הרעים עושים. כאילו, זה יותר גרוע מההתעללות שהם עושים ברוברטסים, זה שהם עשו את הסימן הזה? כאילו, המעשים עצמם. ואז ארתור באמת מסביר לו מה ההיסטוריה של הסימן הזה, כן? וזה שאם היית רואה את הסימן הזה היית יודע שבאותו רגע המשפחה שלך נרצחה, כן? משהו רע קרה. בעצם היה פה משהו כ"כ חזק בקטע בין המסמן למסומן, שהמסמן הוא כל כך חזק, שאתה אפילו לא צריך לדעת מה קרה. לא צריך לדבר על זה, לא צריך לשמוע על זה, לא צריך זה. אתה רק רואה את זה ואתה ישר יודע שמשהו נוראי קרה. וזה הכוח של הסמל. וזה גרם לי באמת לחשוב, האם מאיזושהי בחינה, ונקביל את זה לעולמנו- האם מאיזושהי בחינה לא משנה מה כבר קרה ומה יקרה, וולדמורט באיזשהו מקום קטן תמיד ניצח וינצח? כי ההקבלה הכי ברורה כאן, ואני מצטער שאני הולך כאן, כי זה באמת קל מדיי…

שיר: אל תצטער!

דור: זה צלב קרס…

שיר: ברור.

דור: כלומר, אתה רואה צלב קרס, בום! כאילו,

שיר: אוי לא.

דור: אוי לא. לא רק זה, אתה, כשטיילתי בווייטנאם ובכל המקדשים שמה, על כל הזה יש צלבי קרס כי זה סווסטיקה, כן? ואצלם כאילו זה סמל הכי סבבה בעולם, על כל האלים יש סווסטיקות, כאילו, אתה הולך בתוך ואתה מרגיש, אתה אומר אוקיי, אני במקדש נאצי, מה קורה פה? כאילו, זה היטלר עם 18 ידיים. [צוחקים] עכשיו, בסדר, זה באמת נראה אחרת, זה גם מוצג טיפה שונה, וזה, וזה מוזר נורא לראות את זה. כי באמת אצלנו במערב, זה, זה הסימן לכל מה שנורא ומחריד. ואתה רואה את זה וישר כל הנורות האדומות בראש שלך נדלקות…

שיר: ממש.

דור: כאילו, אתה כזה, אוקיי…

שיר: איפה יש עליית גג?

דור: אני יהודי, אני צריך לחפש…

שיר: ווייז עליית גג.

דור: איפה, [צוחק] איפה המחסן הכי קרוב? איפה אוטו פרנק שיחביא אותי? אבל זה ככה כי התרגלנו כל כך שהסמל הזה הוא אזעקה, ובישראל אפילו יש חוק, אגב, שאומר שאלא אם כן זה למטרה אקדמית או חינוכית, אסור להציג צלב קרס כי עצם הסימן הזה מהדהד משהו כל כך נורא. ושוב, אפשר לתהות האם מבחינה פילוסופית, כאילו, שהאם היטלר תמיד ניצח וינצח? כלומר, כי לא משנה שיש… ותמיד אומרים, כן? תמיד מגיע כזה יום השואה ואז כאילו תמיד יש פוסטים יפים כזה "היטלר, ניסית לרצוח את סבתא שלי, אבל יש לה היום 18 נינים וזה, ותראה, ואתה עמוק בקבר" או בארגנטינה, לפי תוכניות בערוץ ההיסטוריה, כן? [צוחקים]

שיר: [מרצינה] באמת?

דור: שיר אל תראי תוכניות בערוץ ההיסטוריה, זה קונספירציות שהיטלר לא התאבד…

שיר: לא, אני, אבל, אוקיי, אבל זה קונס- כאילו, כשאתה אומר משהו על היסטוריה, אז אני מאמינה.

דור: לא לא, על ערוץ ההיסטוריה. זה פירמידות וחייזרים כזה, לא…

שיר: אוקיי, בסדר, אוקיי.

דור: אבל זה בדיוק הדבר הזה של כאילו אנחנו נורא רוצים להרגיש כזה "זהו. ניצחנו אותך גם לא רק במלחמה אלא בחשבון הכללי".

שיר: בחיים.

דור: אבל משהו בזה שתמיד הסמל, לא צריך לדבר עליו לא צריך לקרוא לו בשם, רק מספיק לראות אותו ואתה כזה, ישר כזה "הה!", כזה נדרך לרגע. תמיד יהיה פה את הניצחון הקטן הזה. זה מרגיז, זה מעצבן.

שיר: הניצחון שהוא… אני לא יודעת אם זה ניצחון, אבל עצם המחשבה שמה שהוא… כלומר, שהחיים לא באמת יכולים לחזור, שהוא השאיר עליך צלקת תודעתית כלשהי.

דור: כן, אולי דווקא הניצחון האמיתי יהיה כשישכחו. בעוד אלף שנה אולי זה יהיה הניצחון האמיתי.

שיר: אולי, אולי, אולי הסיסמה צריכה להיות "לשכוח ולשכוח".

דור: לשכוח ולשכוח. [צוחקים]

שיר: [בחיקוי של אדם תמים] מה קרה לפני 80 שנה? מי זוכר? בטח מישהו ממש לא חשוב עשה את זה.

דור: [צוחק] בדיוק. כן. זה סוג של נקמה, גם. אני רוצה לגעת בעוד נקודה אחת שעוברת, כן? ששזורה בכל הפרקים האלה שאנחנו דנים בהם והם דווקא לא קשורים, לשם שינוי, לאוכלי המוות, אלא למשהו עמוק אחר. וזה גמדוני הבית, והרמיוני ופרסי. האסופת פרקים הזו בכלל מתחילה עם ווינקי, נכון? אנחנו מכירים את ווינקי, שהיא בעצם הגמדונת של קראוץ'. ואנחנו לומדים פה משהו פתאום נורא חשוב על גמדוני הבית, בפעם, הספר השני, כי בספר השני חשבנו: אוקיי, דובי הוא אומלל, למה הוא אומלל? כי הבעלים שלו זה לוציוס מאלפוי שהוא אדם רשע ואפל, וכנראה משרת של וולדמורט, אז ברור שדובי הוא אומלל. ופה רולינג אומרת לנו- לא, זה לא רק דובי ולוציוס מאלפוי. יש כאן איזשהם יחסי כוח מהותיים של כל האנשים שיש להם גמדוני בית, בעצם, מתייחסים די רע, כן? ברטי קראוץ' שהוא לא אדם אפל, משום בחינה, כן? הוא ממש אומר בפרקים האלה "אתה יודע כמה אני מתעב את אמנויות האופל" אבל היחס שלו לווינקי הוא לא יחס הרבה יותר טוב מהיחס של לוציוס לדובי. כן?

שיר: כן. האם יש עבדות מוסרית?

דור: עכשיו זה, הוא באמת מתייחס אליה בצורה רעה, הוא אכזרי וקר כלפיה. וזה חלק באמת ממה שקורה מאוד מאוד בספר הזה, ובזה שהוא שונה מאוד, כי הספר ראשון השני והשלישי, היה מאוד מאוד ברור מי הטובים ומי הרעים. כלומר היה ברור גם שכל מי שהוא טוב, אז הוא טוב לגמרי. כל מי שהוא רע, אז הוא רע לגמרי, כן? נכון שהיו לפעמים מהפכים, נכון. טום רידל הוא לא טוב- הוא רע. סיריוס הוא לא רע- הוא טוב. אבל זה היה מעברים בין הצדדים, כלומר זה היה מעבר בינארי ומוחלט. או שאתה טוב לגמרי, או שאתה רע לגמרי. כבר פה בספר הרביעי, יש לנו אדם שאין ספק שהוא שונא את אומנויות האופל לגמרי, כן? ברטי קראוץ'. אבל הוא לא טיפוס כזה טוב, כאילו, היחס שלו לגמדונת שלו הוא די אכזרי והוא די נורא. ואז עולה גם משהו ממש ממש מעניין, באמת בעימות של הרמיוני מול פרסי סביב ווינקי. כי הרמיוני פתאום מזועזעת מהיחס לווינקי, היא לא מבינה, איך, כשיש את החקירה הנוראית שכולם צועקים על ווינקי וחוקרים אותה וזה, הרמיוני, שהיא כולה, כן? נערה בת 14, כן? מול, אגב, חבורה מאוד גברית. מעבר לזה שהם מבוגרים וגדולים ממנה הם גם גברים, והיא היחידה ש… כן? שאני מזכיר, הרמיוני היא "צדק צדק תרדוף". היא דורשת את הצדק לווינקי, זה בוער בה בעצמות, ואז היא פתאום מבינה- רגע, יש פה איזשהו מערך שלם. נופל לה האסימון- יש פה מערך שלם שלא הכרתי ולא הבנתי עד כמה הוא דפוק. ואז היא מתעמתת מול פרסי. וזה קטע שרולינג אומרת שגם כולם נורא נורא מופתעים. כי אם היה בן אדם אחד בכל החבורה הזו שהסתדר עם פרסי זו הרמיוני. למה? כי שוב, בספרים הראשונים יש לנו חלוקה מוחלטת בין הטוב לבין הרע. וברור לגמרי שגם פרסי וגם הרמיוני הם בצד הטוב. אז גם יש ביניהם עוד קווי דמיון כמו למשל ההערכה לחוק. נכון? גם פרסי וגם הרמיוני אוהבים מאוד חוק וסדר. אבל בספר הרביעי אנחנו פתאום מבינים שהמוטיבציות שלהם, סביב הציות לחוק, הוא קצת שונה. כי העמדה של פרסי, אני חושב, היא עמדה עקרונית שהחוק הכתוב תמיד יבטא את הדבר המוסרי והצודק. אוקיי? אין מצב שמשהו הוא בחוק ושהוא לא נכון והוא לא מוסרי, וזה… מהבחינה הזו הוא הרבה יותר שמרן בתפיסה שלו. בעוד שהרמיוני, ברור שהיא מאוד מעריכה את, את, היא אוהבת, כן? את החוק, והיא חושבת שחשוב מאוד שנשמור על חוקים. זה הופך את ה… עוזר לנו גם לבטא, כן? עולם יותר מסודר, אבל עמוק עמוק עמוק, התפיסה של הרמיוני היא שיש מוסר שהוא מעבר לחוק. שהחוק לא תמיד במאה אחוז יבטא את כל מה שמוסרי ונכון. ולפיכך צריך גם לפעול כדי לשנות אותו, כלומר, אם העמדה העקרונית של פרסי הרבה יותר שמרנית כלפי העולם, העמדה העקרונית של הרמיוני, למרות הכל, היא הרבה יותר פרוגרסיבית. היא מאמינה שיש מוסר עקרוני מעבר לחוק וצריך לעדכן את החוק בהתאם אליו, כן? לא צריך להיות אולי פורע חוק משוגע, אבל יש איזושהי עמדה שיש מוסר מעבר. וזה שתי עמדות מאוד שונות מהבחינה עקרונית שלהם. ולכן פתאום פה, כן? יש את העימות הזה סביב גמדוני הבית. אז פתאום אנחנו רואים את העימות בין השמרן לבין הפרוגרסיבית. וזה מאוד לא מפתיע, אגב, שזה יוצא סביב הסוגיה הכי רגישה ונפיצה בעולמנו, שהיא יחסי גזע. הגמדונים הם באמת גזע אחר, כלומר, לא רייס [Race] כמו שלפעמים מתייחסים לשחורים לצורך העניין, לבני אדם שחורים. למרות שכולם, כולנו חלק מהגזע האנושי. הגמדונים זה מאתגר כי הם באמת גזע אחר. הם אכן לא אנושיים. אבל הרמיוני אומרת- לא. הם זכאים לאותה חמלה כמונו כי הם יצורים חיים. וגם, בואי נודה בזה, יש בהם, כלומר, יש בהם משהו אנושי מהבחינה הזו שהם…

שיר: מרגישים.

דור: הם מרגישים, הם מדברים! הם חושבים. מה זה בן אדם אם לא יצור שמדבר, כן? בניגוד לכל שאר בעלי החיים. אז יש בהם משהו מאוד הומנואידי, ולכן גם ההומניזם של הרמיוני יוצא כלפיהם. וזה לא סתם שהעניין של גמדוני הבית ילווה אותנו בפרקים הבאים. גם בספר הרביעי, גם בספר החמישי, זה, זה לא סתם עוד יצור קסום. זה אולי בין היצורים הקסומים, היצורים, בעיניי, החשובים ביותר להבנת העולם של הארי פוטר.

שיר: אני מסכימה. אני גם חושבת שעם הרמיוני, אני חושבת שקודם כל זה מה שהיא הביאה מהעולם המוגלגי, ששם יש גזע אחד. שזה באמת הגזע האנושי, אין לך עוד יצורים אתה יכול לדבר על זכויות בעלי חיים, אבל הם, כאילו, הם פחות…

דור: הם בעלי חיים.

שיר: לא, אבל אני מתכוונת בהקשר של צמחונות. נגיד הרמיוני יותר מהכל הזכירה לי בפרקים האלה ילדה בת 14 שמגלה שהשניצל שלה היה פעם תרנגולת, ואומרת "אוי ואבוי, לא". וזה חלק מ… אפרופו דיברת על התבגרות, חלק מהתבגרות זה להבין שיש לך כוח בתוך העולם. שלצורך העניין, הדבר שמוגש לך על הצלחת, או הדבר שמגיש לך את הצלחת, במקרה של גמדוני הבית, הוא עבורך וזה לא דבר שרק מוגש לך ואתה פסיבי בו. כשאתה מתבגר, אתה גם מבין שיש לך כוח אקטיבי לשנות אותו. אני חושבת שזה באמת בקו, שאם אנחנו רואים אצל הארי את הפנטזיה להיות במרכז שאפשר לקשר להתבגרות, אצל הרמיוני אני רואה את זה יותר. בגלל שהתבגרות זה קודם כל, אצלה, אצל האדם הזה, אחריות. הרצון לשלוט על המציאות שלי, הרצון לשפר את המציאות שלי, הרצון, ההבנה שיש לי פה כוח. חוץ מזה אני חושבת שאי אפשר להתעלם מזה שבפרקים האלה, זה נקודה שקצת הזנחנו, מתי שכולם בורחים ליער, כשאוכלי המוות עושים את שלהם, יש רגע מבעית. שמאלפוי רואה את הרמיוני ואומר לה "את צריכה להתחבא" בחיוך ובעונג. "כי אם יתפסו אותך, את רוצה להיות שם בשמיים? את רוצה שכולנו נראה לך את התחתונים?" ופתאום הרמיוני מבינה שזה לא כזה משנה אם היא תופסת את עצמה כמכשפה, או אם היא, אם האנשים, או אם החברים שלה רואים אותה כמכשפה, או אם היא מצטיינת בהוגוורטס, זה לא משנה. כי בעיני הגזען מה שמשנה זה איך הוא מגדיר אותך. הוא פוגע בך לפי איך שאתה מגדיר אותך. רואים את זה הרבה פעמים אצל יהודים בשואה, אפרופו, שהרבה מהם או התנצרו כמה דורות קדימה, או שהיו בנישואי תערובת ועדיין הנאצים אמרו "לא. אתם יהודים. סורי. בבקשה. גשו." ואני חושבת שזה רגע פשוט מעורר אימה בגלל שאנחנו גם רואים איך הם כל הזמן מנסים להחביא אותה. עכשיו, הספר הזה לצערנו המאוד רב לא עוקב אחרי זרם התודעה של הרמיוני. אבל אני חושבת שזאת הפעם הראשונה בחיים של הרמיוני, מעבר לטרול, ומעבר להכל, שהיא הרגישה שהיא בסכנת חיים. ואני חושבת שמהשניה שאתה נחשף לסכנת חיים, שאתה תופס את עצמך כחלש, יש שתי גישות, ובגישות האלה אני דווקא אקביל את וולדמורט לא להארי אלא להרמיוני. כי גם וולדמורט, הוא תפס את עצמו כחלש, הוא היה החלש, הוא היה יתום, הוא היה בבית יתומים, והדרך שלו להימנע מזה היא להחליש את כולם סביבו, להיות הכי חזק, להתעלל בכולם, להראות כל הזמן למה הוא חזק יותר, והכל בכוח ובכפייה. הרמיוני, אני חושבת שזה לא סתם שגמדוני הבית מוצמדים לנו לרגע זה ביער. בגלל שביער הרמיוני מרגישה חלשה, ואני חושבת שאחרי שהיא מרגישה חלשה היא רואה את החולשה בכל מקום. והדרך שלה להתמודד עם החולשה הזאת, ובאופן כללי זה דבר, אפרופו אנושיות, מאוד אנושי לעשות. ברגע שאתה במצוקה, זה לנסות לתקן את עולמך הקטן ודרך זה להרגיש שליטה על המציאות אחרי הסיטואציה הנורא כאוטית שבה, היא רואה דבר נוראי קורה. היא רואה דבר שהיא לא, היא לא חוותה אותו, היא גם לא חוותה את האימה הזאת מסיפור, ההורים שלה לא סיפרו לה שהיה מכשף רשע בשם וולדמורט שאסור להגיד את השם שלו, כמו רון שלא יכול לשמוע את השם שלו למרות שהוא לא חווה את זה, אז האימה הועברה אליו. הרמיוני לא מכירה את זה. היא סוג של נכנסת לטריטוריה חדשה של אימה. והיא פתאום הכי חלשה שיש, בלי להבין את החוקים. ומאלפוי המזדיין הזה שאומר לה "כן, את יודעת, הם מחפשים גם אותך".

דור: [קול חיקוי לעגני ללא מילים אמיתיות]

שיר: "נראה לך שהם יאמינו שאת מכשפה?" שמה שהוא בעצם אומר לה זה "את לא מכשפה". וגם הוא ביער כי הוא כמובן יודע הכל ואבא שלו סיפר לו.

דור: אז אני חושב שבזאת אנחנו הגענו לסיום. [מוזיקת סיום מתחילה להתנגן] בשבוע הבא אנחנו נקרא ארבעה פרקים, הם פשוט יחסית קצרים, אז ככה…

שיר: פרקים קשים. אנחנו הולכים להקשות. אל תשמעו את זה בבוקר, אל תעשו עם זה כלים, תקבעו תור לפסיכולוגית ממש אחרי. [צוחקים]

דור: פרקים 11, 12, 13 ו-14. כלומר "בדרך להוגוורטס", "טורניר הקוסמים המשולש", "עין-הזעם מודי", ו"הקללות שאין עליהן מחילה". תשנו טוב לפני, תאכלו, שתו מים, תתחסנו. דברים חשובים [צוחקים]. תודה רבה שיר.

שיר: תודה רבה דור. אפשר להאזין לנו באתר "כאן" ובכל אפליקציות הפודקאסטים, ואפשר להצטרף לקבוצה שלנו בפייסבוק "הקבוצה שאין לומר את שמה", לדבר, לנטפק, לשים ממים שלא קשורים, אנחנו נמחוק לכם. כל מה שתרצו.

דור: רצינו רק לסיום גם להוסיף עוד תודה רבה ומיוחדת לאחת המאזינות שלנו- מיכל כץ, שפנתה אלינו, מתוך רעיון שהיה לה, כן? היא עוסקת בתמלולים והנגשה בעצם לאנשים כבדי שמיעה, והיא בהתנדבות תמללה את הפרק הראשון של ההסכת, היא העלתה את זה לקבוצה שלנו, וזה יצר כל כך הרבה התלהבות שהקהילה, כן? קהילת המאזינים התנדבה, ועכשיו כמה וכמה אנשים עובדים על, פשוט בהתנדבות מלאה, על תמלול ההסכת. כשתסתיים המלאכה, אנחנו ככה גם נגיד פה תודה באמת לכולם…

שיר: כמובן.

דור: ולכל מי שעסקו בתמלול וזה, רק רצינו להגיד שזה באמת מדהים מצדכם, וזה נראה לי גם פעם ראשונה בארץ שפשוט, קהילה, בהתנדבות, מתמללת. ואחרי שזה יעלה תעבירו לכל מי שאתם מכירים שהוא כבד שמיעה שיוכל גם להנות מההסכת שלנו, פשוט בקריאה.

שיר: לגמרי. אז תודה רבה. ואני גם אישית רוצה להתנצל על כל המקומות שהדיקציה שלי גרועה בהם, ועל כל הפעמים שאתם צריכים לתמלל רעשי לעיסה. [צוחקים] אז סליחה.

דור: ותודה שוב.

שיר: ואני רוצה לומר תודה רבה לירדן מרציאנו שהפיקה וערכה אותנו, תודה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

8 views0 comments

Comments


bottom of page