top of page

ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 32: אצו רצו גמדים

נתחיל בלדון בשאלה האם הספר הרביעי הוא ספר טוב או לא? דור ושיר מתחבטים בסוגיה ביניהם. לאחר מכן נעבור לדבר על גמדוני הבית, ועל השאלה האם יש להם טבע שמשעבד אותם או שזו פשוט הסביבה, ונתעמק גם בסרט הנעורים הקייצי והקליל "הוגוורטס בחג המולד" ונראה איך הארי, רון והרמיוני מתמודדים כל אחד בדרכו עם הכניסה לגיל ההתבגרות, ואיך ההתבגרות שנכפית עליך מלמעלה מפרקת את הילדות    פרקים לקריאה: 21. החזית לשחרור גמדוני הבית 22. המשימה הבלתי צפויה 23. נשף חג המולד  

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/03/2021.

[פתיח]

כאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי

שיר: היי, אתם על ההסכת שאין לומר את שמו.

[מוזיקת פתיחה]

אני שיר ראובן.

דור: ואני דור סער-מן.

שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מהתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.

דור: והיום אנחנו נקרא את פרקים 21, 22 ו-23. "החזית לשחרור גמדוני הבית", "המשימה הבלתי צפויה", ו-"נשף חג המולד".

שיר: וואו.

דור: ונתחיל באחד הקטעים שאני מאוד מאוד אוהב בספר הזה.

"הפרופסור מקגונגל המתינה עד שכל שאר התלמידים יצאו מהכיתה. ואז אמרה, "פוטר, המתחרים ובני זוגם…"

"איזה בני זוג?" אמר הארי.

הפרופסור מקגונגל הביטה בו בחשדנות כאילו חשבה שהוא מנסה להתחכם. "בני הזוג שלכם בנשף חג המולד, פוטר". היא אמרה בקרירות." בני הזוג לריקודים".

הקרביים של הארי כאילו התייבשו והצטמקו. בני זוג לריקודים? הוא הרגיש את עצמו מסמיק.

"אני לא רוקד", אמר במהירות.

"אתה רוקד ועוד איך", אמרה פרופסור מקגונגל ברוגז. "זה מה שאני אומרת לך. לפי המסורת, המתחרים ובני זוגם הם שפותחים את הנשף".

לפתע צצה במוחו של הארי תמונה של עצמו לבוש בכובע צילינדר ופראק, מלווה בבת שלובשת מן שמלה מלמלתית, כמו שהדודה פטוניה תמיד לבשה למסיבות בעבודה של דוד וורנון.

"אני לא ארקוד", הוא אמר.

"זאת המסורת". אמרה פרופסור מקגונגל בתקיפות. "אתה מתחרה של הוגוורטס ואתה תעשה מה שמצופה ממך כנציג בית הספר. על כן, כדאי שתשיג לעצמך בת זוג, פוטר".

"אבל… אני לא…"

"אתה שמעת אותי פוטר", פסקה פרופסור מקגונגל באופן סופי בהחלט."

שיר: איזה קטע נוראי.

דור: [צוחק] זה באמת… נדבר בהמשך על כל הנושא הזה של בנות והנשף וזה, אבל זה באמת קטע… מצד אחד, אני באמת התחלתי, כלומר כשקראתי את שלושת הפרקים האלה, אני חזרתי למה שאת אמרת בפרק השני, של העונה שלנו. שקצת…

שיר: הרדמה?

דור: …רולינג מרדימה אותנו, כן. כאילו אין פה איזה אירועים סוערים מדי בפרקים האלה. כן, בסוף קצת הוא שומע את סנייפ וקרקרוף מדברים ומגלים שהאגריד חצי ענק, אני עוד אגיד על זה משהו בהמשך, אבל אין פה איזה אירוע שהוא 'ביג וואו'. הרוב פה זה כאילו גמדוני בית ובנות.

שיר: יש הרבה בירוקרטיה.

דור: אבל אני הרגשתי שהספר הזה בנוי באמת בצורה נורא שונה מהקודמים שלו. כלומר, הספרים הקודמים בנויים כמשהו שהולך ועובר אסקלציה, כן, כלומר, זה מתחיל ככה… נכון שהספר הראשון גם קצת יוצא דופן מהבחינה הזו, כי הארי מגלה בהתחלה שהוא קוסם וכו', אבל בגדול יש את התהליך של בנייה מאוד מאוד הדרגתית, ואז הולך ומתגבר ומתגבר ומתגבר ומתגבר. הספר הרביעי זה יותר כמו, לא יודע, נסיעה ברכבת הרים. כלומר, אתה… אתה מתחיל ככה, עולה, ואז יש בום ככה, אליפות העולם, ואז את אוכלי המוות, ואז קצת נרגע, ואז בום! הארי מתחרה, ויש משימה ראשונה. ועכשיו כזה שוב חג מולד, בנות, עניינים כאלה. היא כל הזמן מנסה ככה להרגיע אותנו, ואז מנחיתה עלינו שוב משהו.

שיר: כן, ולכן אני חושבת שזה ספר פחות טוב, בגלל שדברים באמת… הארי הוא מאוד פסיבי בספר הזה.

דור: כן.

שיר: גם מתי שהוא מוצא את הפתרונות למשימות, הוא לא עושה שום דבר מיוחד, מגלים לו את הכל, הוא מאוד מאוד פסיבי. עכשיו, אני… יש לי שתי מחשבות על זה. מחשבה ראשונה, יכול להיות שזה בכוונה. היא מרדימה אותנו, התזה שלי גם בתחילת הספר הזה, הייתה שאנחנו עדים לזה שהארי, החור בלב שלו נסתם.

דור: נכון.

שיר: ולכן הוא פחות יוצא למלא אותו בהרפתקאות ובדברים אחרים. עם זאת, אחרי שזה קורה שוב, באמצע הספר, כשכבר אמור להיפער חור חדש, ואנחנו עדיין מורדמים על ידי העמותה לשחרור גמדוני הבית, האגודה, סליחה. ומה עוד היה שם? הנשף…

דור: כן.

שיר: והבנות, וכל דברים האלה, שהם בשולי הדברים, והיא לא הצליחה לתפור להם סיפור. אני שואלת את עצמי אם זה משבר האלבום השני, [דור מהמהמם בחיוך] בענק. בגלל שהספר הרביעי, כבר היה על רולינג הרבה מאוד לחץ. וכבר היה עליה לחץ, אני חושבת, גם מבחינת האחריות הספרותית שהייתה, ויכול להיות שהיא כרעה תחת הלחץ והוציאה ספר שהוא פשוט פחות טוב. כי אתה קראת לספ… אתה ציטטת את זה שאמרתי שאלה פרקים מרדימים. אני אצטט את עצמי ואני אגיד, הם משעממים. [דור מהמהם בהאזנה] אני… נדיר שאני משתעממת מקריאה. וזה היה… זה פרקים לא טובים. לא קורה בהם… אני לא יכולה, אם אני צריך לספר אותם ב-one liner, מה קורה בהם- הארי צריך למצוא בת זוג לנשף. זה לא מעניין, זה לא קומדיית נעורים. זה לא המותחן הבלשי שהתרגלנו לקבל. ויש את האיים האלה, שלי הם מאוד מאוד הפריעו. ואפשר גם באמת לבוא ולהתלות… התארחתי פעם בפודקאסט של סיפורה של שפחה.

דור: [מהמהם בהאזנה]

שיר: סדרה שאני שונאת.

דור: לא, לא קראתי ולא ראיתי.

שיר: אל תראה, זה נורא.

דור: אני לא אוהב דיסטופיות.

שיר: בדיוק, זה פשוט נורא. ובאתי, וזה כבר היה בעונה השנייה, שזה התדרדר, ואמרתי, תקשיבו, זה לא טוב. זה לא עובד. ואז המנחות, שפרה קורנפלד ודפנה לוסטיג, אמרו לי, כן, אבל תראי… והן עשו בגדול את מה שאנחנו עושים, [דור מחייך] הן נתלו על כל מיני הסברים פסיכולוגיים, והן קראו קריאה מאוד צמודה, וזה באמת שיפר את ה… את הסדרה. אבל בעיניי, קריאה צמודה לא… לא מחזיקה אם הפרקים לא טובים. וכאן אני מרגישה שמחובתי לומר, הפרקים לא טובים. אני גם לא קונה את זה כאמצעי ספרותי כבר. [דור צוחק] פשוט לא טוב.

דור: מעניין. אני פחות מסכים איתך. אה… נראה לי גם דיברנו על זה. אני אהבתי את הפרקים האלה.

שיר: נכון.

דור: לא בהכרח בגלל קריאה צמודה, אולי איזשהו חיבור אישי שעוד נדבר עליו. אבל, טוב, זה באמת מעניין. הספר הזה אבל בנוי מאוד אחרת. אני אפילו גם אקפוץ רגע קדימה, ואגיד שהספר החמישי, עוד נגיע אליו ב… בקיץ, כן, אבל שם הארי הוא גם הרבה יותר אקטיבי לדעתי. פה הנקודה שאת צודקת, בספר הזה הוא ממש פסיבי. כל הזמן קורים לו דברים.

שיר: אפילו כשהוא רב עם רון, רון כועס עליו, הוא לא… אין אותו.

דור: זה… טוב, זה איזושהי הכנה למכה הגדולה, נראה לי, אבל בכל זאת.

שיר: אני חושבת שהיא לא… טוב, נגיע לזה בסוף.

דור: נגיע לזה בסוף, אין בעיה. עכשיו, הייתה פה נקודה, בעניין של גמדוני הבית. שמאוד מאוד עניינה… שגמדוני הבית מאוד מרתקים אותי. אני חושב שמהם בספר הזה יוצאים הדיונים הכי הכי מעניינים והכי רלוונטיים לעולמנו. הרבה יותר מעולם הקוסמים.

שיר: מסכימה מאוד.

דור: עכשיו, אנחנו בעצם פוגשים כאן, כן? הרמיוני באה לרון והארי, מכניסה אותם למטבח, ובעצם מראה להם שדובּי נמצא שם, כן? וזה מפגש נורא נחמד, ודובּי עכשיו הוא עובד בשכר, כן? יש לו יום חופש פעם בחודש, והוא מקבל אונייה, ועכשיו… ומצד שני, הוא מונגד בצורה מאוד ברורה לווינקי, כן? שגם היא עובדת שם, אבל היא בתודעה אחרת לגמרי. עכשיו, אנחנו דיברנו בפרקים הקודמים כשדיברנו על גמדוני הבית, עלתה באמת השאלה, האם הגמדונים הם פשוט באמת כאלה? הם פשוט, כאילו, אין מה לנסות לשחרר אותם. אין להם תודעה כוזבת, כן? הם פשוט ככה. ו… ואף אחד לא מנצל אותם. הם מאושרים מבחינתם. ואני חושב שבמידה רבה, הפרקים האלה מראים שלא. ושהרמיוני בעיניי מאוד מאוד צודקת, ודוֹבִּי הוא במידה רבה ההוכחה לזה. קודם כל, מעצם העובדה שהוא אחרת, כן? שהוא דורש כסף, הוא דורש איזשהו יום חופש.

שיר: תנאים סוציאליים.

דור: הוא… הוא… תנאים סוציאליים, הוא מתלבש ככה איך שהוא רוצה, כן? וגם רואים שהוא חושב אחרת מווינקי. אבל הקאץ' הוא דווקא בעיניי בזה, שדוֹבִּי עדיין לא עשה את המהפך עד הסוף. נכון, אנחנו רואים שהוא כּוּלַה מקבל, כן, אונייה ויום חופש פעם בחודש. זה כלום. [שיר מהמהמת] ואז דוֹבִּי מספר לנו שדמבלדור… אגב, עניין מדהים שמנהל בית הספר בעצמו, שוכר את גמדוני הבית…

שיר: כן!

דור: …למטבח. [צוחק] זה ניהול קצת כושל של כל הסיפור הזה. אני גם מדמיין את השיחה ביניהם. זה כאילו...

שיר: כן, בסוף לוציוס מאלפוי די צודק. [דור צוחק] דמבלדור לא מנהל מדהים.

דור: כן, הוא כאילו, מה? אתה שוכר אישית את כל עובד מטבח? [שיר צוחקת] זה יפה, זה מקסים, זה לא יעיל כל-כך.

שיר: לא.

דור: אבל אנחנו רואים שדוֹבִּי גם נחרד מזה שהוא יקבל יותר מדי כסף.

שיר: ויותר מדי חופש.

דור: ויותר מדי חופש. או, כשהוא בכל זאת מלכלך על המאלפויים, אז הוא בכל זאת מטיח את עצמו, נכון?

שיר: כן.

דור: והארי מציל… והארי כאילו עוצר אותו ומציל אותו, והוא אומר לו תודה. כלומר, דוֹבִּי גם מכיר בזה שיש לו דפוסים רעילים מהעבר, שהוא לא באמת רוצה [שיר מהמהמת בהסכמה] שהם יהיו חלק ממנו. וכאן אנחנו רואים עד כמה שנים של שעבוד יכולות לדפוק אותך. כלומר, זה לא סתם גם שדוֹבִּי עצמו גדל ככה מגיל אפס. אנחנו גם רואים דרך ווינקי, כן? היא אומרת ש… אמא שלי הייתה משרתת של הקראוּצ'ים, וסבתא שלי וכו'. כלומר, זה ממש משפחות של עבדים.

שיר: מהמהמת בהסכמה.

דור: כלומר, אתה עבד ונולדת, ואתה יודע שההורים שלך הם עבדים, והסבים שלך הם עבדים, וכנראה אם יהיו לך ילדים, גם הם יהיו עבדים.

שיר: וכל המנגנונים שלך מוזנים על ידי ה… התפיסת ערך עצמי, שבה אתה טוב אם אתה עבד מוצלח.

דור: בדיוק, ולכן זה כל-כך כל-כך גורף. ואפילו דוֹבִּי, שכנראה יש לו איזו נטייה טיפה יותר עצמאית בכל זאת, והוא אפילו היחיד מכל הגמדונים שאיכשהו השתחרר מזה, הוא עדיין לא השתחרר לגמרי. כי הוא ממש, רואים עד כמה הבן אד… הבן אדם… [בגיחוך] הגמדון הזה, סובל בצורה נוראית מהטראומה, שלא באמת עזבה אותו לגמרי.

שיר: אני מסכימה לגמרי.

דור: זה קשה מאוד לשחרר מהדפוס הזה.

שיר: אני גם חשבתי על אנשים שחוו התעללות בהקשר הזה. ואני חושבת שאחד הדברים שבאמת, אנשים שהשתקמו מטראומה כלשהי, בין אם זה שעבוד, אפשר לקרוא לזה, בין אם זה אנשים שהיו במחנה ריכוז, לא בהכרח בהקשר של השואה, כל מחנה ריכוז, אנשים שהיו שבויים…

דור: כן.

שיר: אנשים שספגו אלימות, תנאי שבי, ככה זה נקרא בספר האהוב עלי "טראומה והחלמה", אני חושבת שהרבה פעמים, מתי שהם כבר יוצאים מהסיטואציה, והם מבינים את עומק הטראומה שהם חוו, והם חווים מה שנקרא פוסט טראומה, או פוסט טראומה מורכבת, השאלה הגדולה היא: מה אני ומה הטראומה? מה אני ומה הפוסט טראומה? מה אני ומה, נקרא לה, לא מחלה, כן, אבל איפה אני נגמרת, ואיפה הדבר הזה מתחיל? מה הגבול? וזו תמונה מאוד כואבת, לראות את דוֹבִּי נאבק ככה בדבר הזה, ו… ומטיח את עצמו, אה אוקיי… ואת ווינקי נגיד שהיא לגמרי שבויה, בתפיסה הזאת…

דור: כן.

שיר: …שהיא נכשלה. וכל הערך העצמי שלה באמת, בנוי על המנגנונים האלה, שהם מנגנונים דכאניים ונצלנים. אתה הזכרת בפרק הקודם שלנו, נשים חרדיות בהקשר הזה,

דור: כן.

שיר: שלנשים… שלאשה בעולם המודרני, זה ייראה כמו "בוודאי שההצלחה שלי היא להיות חופשייה". ואישה חרדית, לצורך העניין, אני משערת שמערכת התגמול שם, עובדת קצת אחרת. בצורה שלי הייתה נראית מאוד מאוד דכאנית, אבל זאת מערכת התגמול. כלומר, זה באמת מה שמפיק את הרגש האותנטי, של סיפוק, של 'עשיתי משהו טוב'. ואני חושבת שזה מנגנון, שהרבה אנשי… כאילו כאן במקרה זה באמת איזשהו דיכוי ממוסד.

דור: כן,

שיר: אבל זה מנגנון שמאוד קל, לאנשים או למערכות או לכתות, להשתמש בו, כדי ש… כדי לנצל אותך, כדי לרטום אותך לניצול בצורה טובה יותר. אני זוכרת שבכת הסקס של ניו יורק, הדוקו, וגם בעוד דוקו שעשו על, מזמן אבל, על הכת ג'ונסטאון, [דור מהמהם בהאזנה] תיארו את זה שהמנגנון של הכת, המטרה שלו הייתה לשאוב כמה שיותר מהזמן. עכשיו זה מנגנון מאוד הגיוני. אם שואבים כמה שיותר מהזמן, אתה נהיה סוג של מכונה, אין לך שנייה לעצור, ולשאול, רגע, למה אני עושה את זה? מה קורה פה? ובג'ונסטאון אני זוכרת שסיפרו, שהם היו מתחרים ביניהם. שמישהי הייתה אומרת "אני ישנתי רק שעתיים בלילה, כבר שבועיים", ומישהו אומר לה, "כן, אני ישן רק שעה וחצי בלילה כבר מלא זמן". וזה באמת כאילו מין מנגנון, שלוקח את ה… את הדבר המאוד בסיסי, שאנחנו צריכים כבני אדם, שזה להצטיין, למצוא ערך, להבין מה המטרה שלנו, דברים שבונים אותנו, דברים שבאמת אתה מגדיר את עצמך דרכם. ברגע שהם נרתמים למנגנון דכאני, זה עושה בתוכך כזה בלגן, של 'אני לא יודע מי אני'. וזאת באמת אחת הבעיות של אנשים, שהם יוצאים מכתות. זה כזה, "אוקיי, מישהו ממש בלבל אותי. איך אני יכול לסמוך על עצמי שוב? שחשבתי שזה מה שטוב".

דור: בדיוק. כלומר, זה באמת התחושה של העצמי. ואני אגיד גם, כלומר, אני אעז להגיד שאני חושב שפתרתי את עניין גמדוני הבית, בהקשר הזה, שאני כן חושב שכגזע נפרד…

שיר: כן.

דור: יש ללא ספק לגמדונים איזושהי נטייה, מאוד לאהוב… כנראה נטייה טבעית יותר, מבני אדם, לאהוב לעזור לאחרים, כן? [שיר מהמהמת בהסכמה] או לאהוב, לא יודע מה, להכין אוכל. כנראה שזה באמת, הפאן שלהם, כאילו, לעזור לך, זה באמת כיף. כמובן שמה שקורה פה, אבל, שלקחו את התכונה הזו, שמאוד מאוד קל לנצל, ורתמו את העניין הזה. ואת הזכרת כתות, אני חוש… כלומר, תמיד עולה השאלה, האם כל אחד מסוגל ליפול לכת?

שיר: כן.

דור: ואני חושב שלא כל אחד יכול ליפול לכת, כלומר, אם יגדלו אותך מגיל...

שיר: כל אחד בכל נקודה, בנקודה מסוימת בחיים.

דור: לא, כל אחד מגיל… מגיל… כל אחד מגיל אפס, אם יגדלו אותו בכת, בוודאי, [שיר מהמהמת בהסכמה] כלומר, אני לא רואה את זה מתנהל אחרת. וייתכן באמת, כלומר, מנהיגי כתות, אנשים נצלנים ונורא… גם בכלל, אנשים שמנצלים אחרים, וכולי, פרדטורים, כן? הם אנשים שבאמת, דיברנו על זה בספר השני, עוד על טום רידל, אלה אנשים שכמו ציידים, הם מומחים בלאתר את ה… את הגורם החלש.

שיר: נכון.

דור: כן? הם יודעים, משהו שאני ואת אולי לא נסתכל ככה, ונחשוב, וואי, כאילו, מעניין, את מי פה יהיה אפשר לצרף לכת הסקס המשוגעת שאני מקים, בחולון? [שיר צוחקת] אה… אף אחד לא יקים כת סקס משוגעת בחו… זה עיר שלא יכול… לא יכולות לקום בה כתות סקס משוגעות, לדעתי. זה לא...

שיר: כן? הייתי צופה ב… בסדרה…

דור: כת הסקס המשוגעת. [צוחק]

שיר: כת הסקס של חולון.

דור: [צוחק] זה מנטרל מיד, כל אפשרות. אבל, כלומר, אני ואת, ורוב האנשים, לא חושבים ככה. אבל אנשים רעים מאוד, יודעים פשוט לצוד, ולאתר את הגורם החלש הזה, או את האדם ברגע החולשה שלו, שהוא אבוד קצת, [שיר מהמהמת בהסכמה] וזה מה שקרה פה פשוט עם גמדוני הבית. פשוט צדו אותם, כאילו איתרו פשוט גזע שלם במקרה הזה יש לו את החולשה הזו, כי אנחנו כמובן רואים את זה תמיד כחולשה, כי בני אדם הם יצורים נוראיים. ופשוט רתמנו את זה אלינו. טוב. בנות, נשף? או שיש לך משהו שאת רוצה להגיד לפני?

שיר: בוא נראה… כן, יש לי משהו שאני רוצה להגיד לפני.

דור: בבקשה.

שיר: אני הולכת בכל פרק לדבר על מוּדִי.

דור: יאללה!

שיר: גם אם הוא לא נוכח בפרקים. בגלל שאני שונאת אותו, כידוע לנו. אני חושבת שלמרות שמוּדִי לא נוכח בפרקים האלה, הדמות שלו לא צצה ועולה, ובאמת מעניין לחשוב אחר כך למה. הוא כן נוכח בשתי נקודות משמעותיות. נקודה ראשונה, מתי שהם מנסים להבין מה תהיה המשימה השנייה בטורניר הקסמים, ונוויל אומר להארי, יטילו עליכם קללת קרושיו. עכשיו, באופן אוטומטי, פרד וג'ורג' אומרים לו: מה נראה לך, למה שיטילו עליהם קלל…? זה לא יקרה בחיים. אז אפשר ללמוד מזה שני דברים. דבר ראשון, עד כמה הדבר הזה שמוּדִי עשה, יושב בתוך נוויל. זה הדבר הראשון שהוא אומר, מה הדבר הכי נורא שאני יכול לדמיין? יטילו עליכם את הקללה הזאת. זה ממש נוכח בתת מודע שלו, זה יושב שם. דבר שני, מוּדִי לא עשה את זה לפרד וג'ורג', אחרת [דור מהמהם בהבנה] הם היו מבינים את אותו הדבר. ואנחנו יודעים שהם יצאו מאוד נרגשים מהשיעור שלו, אבל לא… הוא לא השתמש בזה עליהם. וגם כן, אפשר לחשוב, האם הוא אז לא עשה את זה להם, בגלל שהם מבוגרים יותר? והוא ידע שעליהם יהיה קשה יותר לעבוד? כלומר הם הרבה יותר… הרבה יותר קשים לניצול? וגם, האם הפסיכופט הקטן רצה ספציפית לנסות את זה על נוויל? כי הוא יודע שזה מה שההורים של נביל חוו, ועל הארי שחווה את ה"אבדה קדברה". אז זאת נקודה ראשונה שהוא נוכח בה. ונקודה שנייה, זה מתי שהארי מקבל את המכתב מסיריוס, וסיריוס אומר לו, תהיה ערני כל הזמן, תהיה ערני, אתה חייב לשים לב. והארי אומר, כן, הוא בדיוק כמו מוּדִי. עכשיו, זה בדיוק מה שמוּדִי מנסה לעשות עם הפרת הגבולות המשוגעת שלו. הרי סיריוס בחיים לא היה מטיל על הארי, או לידו, או על הכיתה שלו, את הקללות האלה. אבל מוּדִי מצליח להתברג בתוך הנפש של הארי, לדמות של מבוגר מיטיב. לדמות של מבוגר שאומנם לא שומר על הגבולות, אבל הוא בצד שלו. ואנחנו רואים כאן באמצעות שתי הדוגמאות האלה, שהן די סמוכות אחת לשנייה גם בפרקים, שמצד אחד, הבן אדם הזה עושה להם נזק מאוד מאוד כבד, שהם עדיין לא מבינים, ובצורה גם מאוד מאוד מתוחכמת. כי פרד וג'ורג' הרי ישר אמרו, בחיים לא יעשו את זה, והנפש שלהם לא ניזוקה. כלומר, הגבולות של מה אתה חושב שהעולם יכול לזמן לך, אצליהם הם עדיין יחסית שמורים. וגם… זה הצד הראשון והרע של זה. ובצד השני, הארי כבר מתייק אותו לגמרי במקום של מבוגר מיטיב, כמו סיריוס. אה… ו… אני שונאת אותו. ותמה הפינה שלנו שבה אני שונאת את מוּדִי אחת לפרק.

דור: בצדק רב, וזה נקודה מדהימה.

שיר: נתראה בפרק הבא.

דור: בפרק הבא, שדווקא בפרק שבוע הבא יש לי גם דברים להגיד על זה…

שיר: מצוין.

דור: אבל שם הוא גם מופיע.

שיר: כן.

דור: אבל יפה. אז נשף חג המולד, כן? שממנו גם הקראתי בהתחלה. עכשיו, זה מתחיל בזה גם באמת, שפתאום רולינג כותבת שהארי שם לב כמה בנות, כן, יש פתאום בהוגוורטס. עכשיו, דיברנו גם בתחילת הפרק הזה, בכלל, הרבה דברים קורים להארי, נכון? פה בספר הזה, דברים ממש נכפים עליו מלמעלה. גם נשף חג המולד, כן? נופל עליו כרעם ביום בהיר. הוא פתאום חייב, לא כי הוא רוצה, כן? הוא חייב להביא בת זוג לנשף. וזה כמובן הנעורים שנכפים עליך לחלוטין. אף אחד לא בוחר להפסיק להיות ילד, כן? להיות ילד זה מאוד נחמד.

שיר: הרבה יותר נחמד מלהיות נער.

דור: זה… זה… זה… וואו, אין מה להשוות.

שיר: לא מלהיות מבוגר.

דור: לא, מלהיות מבוגר. הדירוג הוא כאילו מבוגר, ילד ונער, כאילו…

שיר: איפה אתה שם את תינוק? אנחנו לא זוכרים, אבל איפה נראה לך?

דור: אנחנו לא זוכרים, אני חושב שזה חוויה מאוד טראומטית ולא נעימה.

שיר: גם לדעתי.

דור: אני רואה את זה מהבן שלי, שפשוט כל השנה הראשונה לחייו היה עסוק ב… נגיד, להצמיח שיניים ומערכת עיכול. זה… זה נראה לי… זה ה"קרושיו" האמיתי. [שיר צוחקת] כאילו, העובדה שאתה נולד רבע אפוי.

שיר: כן, וחסר שליטה לחלוטין, אבל רוצה את כל הדברים, ואף אחד לא מבין מה אתה רוצה.

דור: ולכן גם משכיחים את זה מאיתנו, כדי שאף אחד לא יזכור את החוויה הנוראית הזאת [שיר מהמהמת בהסכמה] של להיות תינוק. אבל נגיד, עכשיו הוא בן שנה וחצי, ונראה לי החיים שלו דבש.

שיר: מצוין,

דור: כאילו, זה כיף.

שיר: נכנס לילדות כבר.

דור: כן, הוא כל היום עושה צחוקים. אז חוץ מלהיות תינוק, להיות נער, זה באמת, זה חוויה נוראית. אף אחד לא בוחר בה. היא תמיד נכפית עליך בצורה מגעילה. המיניות נכפית עליך, כן? גם דיברנו על זה. אתה פתאום חרמן, בלי שאתה בכלל רוצה.

שיר: אתה נגעל מעצמך. אתה נגעל מהמחשבות שעוברות לך בראש. אתה נגעל מהמקומות שהעיניים שלך הולכות אליהם. אתה כזה, די.

דור: אתה… אתה מתבייש בעצמך נורא. זה…

שיר: ובצדק.

דור: ובצדק, סוטה קטן שכמותך. וזה לגמרי מה שקורה פה להארי. עכשיו, רציתי להגיד שעוד לפני הנשף, נכון, אנחנו ראינו את זה שאצל הארי יש תהליך כזה של לבלוב כזה. כן, הוא אכן שם את עיניו קצת יותר על צ'ו צ'אנג, נכון? [שיר מהמהמת בהסכמה] יש את העניין הזה שקצת ככה, בהתחלה. ואז זה באמת בקצב שלו, שזה מאוד מרחוק, זה מאוד בטוח, זה במידה רבה אפילו רשת ביטחון. [שיר מהמהמת בהסכמה] כלומר, אתה יודע מראש, אוקיי, יש את הנערה המאוד מאוד יפה הזו, שאולי לא שמה לב אליי כל-כך, ו… ובסדר, אני יכול תמיד לדמיין שאולי נהיה ביחד. כלומר ש…

שיר: היא גם יותר גדולה ממנו…

דור: כן,

שיר: היא לא מכירה אותו.

דור: בדיוק.

שיר: הוא מאוד שומר על עצמו, עם הפנטזיה הזאת שבמרחק נכון.

דור: נכון, זה באמת מוֹצָא מאוד בריא, כלומר, להתחלה הזו של המיניות שלך. אתה בוחר מישהי רחוקה, וזה ש… כן, הוא לא יתאהב בהרמיוני…

שיר: כן.

דור: או אפילו לא בפרוואטי או בלבנדר, שהן איתו בשכבה ובבית, והוא רואה אותן די הרבה יחסית בשיעורים. כאילו, הוא בוחר מישהי יחסית רחוקה. ופתאום, בום. [שיר מהמהמת בהסכמה] כאילו, אתה חייב עכשיו שתהיה לך בת זוג. אין ברירה. זה החובה… היא ממש אומרת, זה החובה שלך. שזה ממש הגוף שלך, שאומר לך, אתה עכשיו צריך להתחיל לזיין.

שיר: כן. [מצחקקת]

דור: אני יודע שאתה בן 12 וחצי, אבל זה לא מעניין אותי.

שיר: תתעורר. [מצחקקת]

דור: כאילו, אנחנו הולכים לעשות את זה. תרצה או לא.

שיר: תכניס מישהי להריון.

דור: קדימה.

שיר: אתמול.

דור: בדיוק. אתמול, מין לא בטוח, [שיר צוחקת] זה כל מה שאתה רוצה לעשות בחיים האלה. ולכן מאוד הזדהיתי פה, עם התחושה הזו של הארי, באמת, שפתאום אתה שם לב להכל, וזה מגעיל, וזה נורא.

שיר: אני חושבת שדבר שצריך לשים אליו לב, כל המשתתפים הם בני 17.

דור: נכון.

שיר: כשאתה בן 17, זה יותר הגיוני להגיד לך תביא דייט.

דור: ברור.

שיר: כשאתה בן 14, זה עוד יותר מחזק את החוויה של הכפייה שאתה מדבר עליה, שאתה כזה, אבל אני לא בגיל! [דור צוחק] אני בן 14, הן יותר גבוהות ממני.

שיר: זה מדויק לגמרי. לא סתם, אגב, יש אפילו גיל מינימלי, הרי שגיל, 14 זה כאילו המינימום בכלל לבוא לנשף הזה.

שיר: כן.

דור: כן, לפני זה אין בכלל מה לדבר. ואת צודקת, זה מדויק לגמרי. כלומר, הציפייה פה מהארי באמת לאיזושהי התבגרות מהירה. עכשיו, באמת הזדהיתי איתו, כי אני לא יודע להתחיל עם בנות. הפעם האחרונה בחיים שלי שהתחלתי עם בת, הייתי בן 20, והיום היא אשתי.

שיר: איך התחלת איתה?

דור: איך התחלתי איתה? אה… קבענו, היינו מיודדים, וקבענו להיפגש, היא בדיוק השתחררה מצה"ל. ואז היא מצאה חן בעיניי, ואז באופן עקום כלשהו ניסיתי כזה להתחיל איתה וזה, והיא משום הסכימה לצאת איתי [שיר צוחקת] אחרי זה לדייט. אין לי מושג למה, [שיר צוחקת] וזה איכשהו עבד, והיום היא אשתי. עכשיו, גם התחלתי עם בנות, כאילו, גם לפני זה, היו לי חברות, או קצת לפני זה. אבל… אבל כאילו, זהו. מבחינתי הידע שלי נעצר שם, בגיל 20. אם עכשיו חס וחלילה, מאיזושהי סיבה, אני אצטרך שוב להתחיל עם בת, אני נראה לי אהיה אבוד כמו הארי בגיל 14. אני לא יודע, אין לי את הסקיל הזה.

שיר: אוף, זה כוח העל שלי להתחיל עם בנות, I must say.

דור: אז… אז כן, אז למדי אותי את סודותייך.

שיר: אי אפשר ללמד, זה אנרגטי, [דור צוחק] אני כאילו פעם אחת ניסיתי ללמד מישהי איך להתחיל עם בנות. אמרתי לה, תקשיבי, את כאילו הופכת את עצמך לשמש… וזה לא עצות שאפשר ליישם.

דור: ולכן דווקא היום בתור מבוגר… כלומר כשקראתי את ה… את הספר הרביעי, גם הייתי ממש בגיל של הארי, אבל אני לא זוכר שעד כדי כך הזדהיתי איתו. אני חושב שלא רציתי להזדהות איתו, כלומר, פחדתי להיות הזה ש… שמתבייש, ושזה… אתה לא רוצה לחשוב על עצמך, דברים כאלה.

שיר: ברור!

דור: היום ממרומי גיל 32, אני הרבה יותר מזדהה עם התחושה הזו, כי אני מבין יותר מה עבר עליו.

שיר: אתה גם רחוק ממנה, הרבה יותר קל להגיד, 'אה כן, זה היה אני', ולא בזמן אמת שאתה כזה, 'ממש לא! זה ממש לא דומה לי!'

דור: 'אני יותר מתפקד, נראה לי'. עכשיו, כשמגיעים באמת לעניין הזה של הנשף עצמו, וללהזמין בני זוג ובנות זוג, אז קודם כל, כל האווירה פה היא אווירת 'פְּרוֹם' [prom] כזה, של… רואים שרולינג קצת השתעשעה פה באמת עם כל העניין הזה. עכשיו, מעניין אותי מאוד, מה קורה פה לשלישייה המובילה של הספר, כן? להארי רון והרמיוני. [שיר מהמהמת בהאזנה] וגם מאוד מעניין אגב להקביל אותם לשלישייה האחרת בספר, שזה סדריק, פלר וויקטור, [שיר מהמהמת בהסכמה] קרום, וכשהארי הוא כאילו מין חוליה מחברת…

שיר: כן.

דור: …ומקשרת כזו. הארי, רון והרמיוני הכירו כילדים, כן? ממש, בשלב החביון, כן? והחברות ביניהם נבנתה כילדים. והנה פתאום לרון יש את הגילוי הזה, כן? הרמיוני את בת! ואז היא כועסת עליו, ואז הוא כועס עליה שהיא הייתה עם ויקטור קרום, והוא קורא לה בוגדת, כן? ושהיא רוצה שוויקטור ינצח. והוא סתם מקשקש באמת שטויות מוחלטות לגמרי. ברור לגמרי שהוא מקנא אגב בשְׁנֵי… כלומר הוא מקנא גם בהרמיוני וגם בויקטור. כל אחד מהם כאילו, נראה לי הוא פשוט רוצה להצטרף אל שניהם, ולחיות איתם בשלישייה פוליאמורית [שיר מצחקקת] מוזרה כזו.

שיר: זה דווקא… אני חושבת שזאת שאלה מעניינת, באמת, שעולה בגיל ההתבגרות, ושעולה הרבה פעמים סביב משיכה. שאני חושבת שבגלל שאני כאילו, אני לסבית, אז הרבה יותר קל לי לשים אליה לב, אבל אני חושבת שזה קיים בכל… אצל כל האנשים שנמשכים אחד לשני. האם אני רוצה להיות עם הבן אדם הזה, או אני רוצה להיות ה-בן אדם הזה.

דור: נכון.

שיר: ואני חושבת שזה מאוד מאוד דומה, ושבסופו של דבר, בני הזוג שאנחנו בוחרים, או האנשים שאנחנו נמשכים אליהם, הם אנשים שמחזיקים איזושהי איכות, שאנחנו קודם כל היינו רוצים לעצמנו. עכשיו, ברגע שאתה במערכת יחסים הטרוסקסואלית, הרבה יותר קשה להודות בזה.

דור: נכון.

שיר: והרבה יותר קשה לשים לזה לב. כי אתה אומר, לא, היא בת, אני בן (קול של בן). מעניין שאני בן בסיטואציה הזו… אה… אבל אני חושבת שזו איכות שקיימת תמיד, ושרולינג הראתה לנו את זה כאן, עם הרמיוני ועם ויקטור, בגלל שזה בסופו של דבר, זאת הבגידה האולטימטיבית ברון. זה מי שהוא רוצה להיות איתה, עם מי שהוא היה רוצה להיות. ואני חושבת שלכן זה כל-כך, כל-כך, כל-כך, מוציא אותו מדעתו. הרי מה שקורה פה, אני מאוד מתחברת לכל מה שאתה אומר, הם הכירו כילדים. וגיל ההתבגרות שהוא מאוד נוכח פה, ושזה, אם כבר, הרגעים הכי יפים בספר הזה לדעתי, הכי אותנטיים ספרותית בכל אופן, זה שרון כועס. וגיל ההתבגרות, אנחנו דיברנו על זה, זה נכפה לך, זה ממרר לך את החיים, אתה לא רוצה שזה יקרה. משתנה לך הגוף, משתנה… המיינד שלך משתנה, הדברים שמעניינים אותך משתנים, זה כאילו החליפו אותך באיזשהו אופן. ובגלל שזאת חוויה כל-כך פולשנית, וכל-כך טראומטית, אני חושבת שהרבה פעמים, במיוחד בגיל הזה, ובמיוחד ביחסים בין בנים לבנות, הם אפילו לא גברים ונשים עדיין, אתה כל-כך מופגז במסרים, בתחושות, ב… בטריגרים, שאתה הרבה פעמים כועס. ואני חושבת שהכעס של רון על הרמיוני, הוא לא… יותר משהוא כעס על זה שהוא אולי מרגיש אליה רגשות, והיא הלכה להיות עם מישהו שהוא רוצה להיות, מי שהוא היה רוצה להיות, הוא כעס על זה שהיא מעוררת בו את הרגשות האלה, קודם כל. ואני רואה את זה הרבה פעמים אצל בני נוער, בגיל ההתבגרות, שזה הגיל שהם הכי מיזוגניים בו, הכי מגעילים בו, הכי 'כל הבנות הן שרמוטות', ויש מין מרחק כזה, ודיבור דוחה על נשים, ויחס דוחה לנשים, ו… ואפילו פגיעות מיניות. אני חושבת את זה בגלל שכאילו, הכעס, המאוד מאוד גדול, הוא קודם כל השלכה של איך את מעזה, לעורר בי את הרגשות האלה בכלל. איך את מעזה לגרום לי להרגיש ככה בכלל. וזה הרבה יותר קל, כשמישהו יותר חלש ממך, גם בסדר החברתי, וגם מתחיל להיות הרבה יותר חלש ממך פיזית, לבוא ולהשליך עליו את כל הדבר הזה. ורון קודם כל כועס על הרמיוני, בגלל שהיא עוררה בו בכלל את הרגשות האלה. את הקנאה, את הגועל, את החרמנות. הוא לא רוצה להרגיש את זה. והכעס זה "איך את מעזה, לחיות את חייך, ולגרום לי להרגיש ככה?" זה הזעם של רון. זה ההתקף שהוא חווה כאן.

דור: אני מסכים איתך מאוד, על הנקודה הזו. וזה גם מחבר אותי באמת, ל… לשינויים האלה שהשלישייה עוברת. קודם כל, כל הזמן השלישייה הזו מתפרקת ומתערערת, כן? כלומר, קודם הארי רב עם רון, עכשיו רון רב, אומנם לזמן קצר יותר, כן? עם הרמיוני. הבגרות שנכפית עליהם, מפרקת… כלומר, היא איזושהי אתגר, כן?

שיר: [מהמהמת בהסכמה]

דור: והרבה פעמים אגב… כלומר, דווקא פה, הם נכנסים לתוך מסגרת, בגילאים שבדרך כלל אתה לא נכנס למקום הזה. מוזר, הוגוורטס מגיל 11 עד 17.

שיר: כן.

דור: זה, אין לזה ממש מקבילה נראה לי בעולם כל-כך.

שיר: מסכימה.

דור: של מסגרת שמתחילה בגיל הזה ונגמרת ב… בגיל הזה. אבל הרבה פעמים, לפחות מהחוויה הישראלית, ממה שאני יודע, כלומר הרבה פעמים כשאתה עובר לחטיבת ביניים, באמת, שזה המעבר המגעיל, והדוחה, החברויות שלך מהיסודי, מתפרקות.

שיר: לגמרי.

דור: אני מדבר פה מתוך תיאוריה בלבד, אני לא חוויתי את זה ברמת גן, יש יסודי א' עד ח'.

שיר: שינו את זה, לא?

דור: לא, עדיין לא.

שיר: וואו.

דור: רמת גן וגבעתיים, יסודי א' עד ח', ואז תיכון ט' עד י"ב, שזה אגב בעיניי הרבה יותר הגיוני וסביר.

שיר: זה הרבה יותר הגיוני.

דור: נשארתי גם באותה מסגרת כיתתית וכולי, אז… אז דווקא באופן אישי פחות חוויתי את הדבר הזה, אבל אני יודע מהמון אנשים מסביב, שזה משהו שלגמרי לגמרי קורה. ובכלל, כאילו חברי הילדות שלך לאט לאט, הרבה פעמים ייעלמו.

שיר: לגמרי, במיוחד גם עם התבגרות מינית, שזה דבר שאתה מגלה מה מעניין אותך מחדש. זה כאילו, אני ממש זוכרת את הרגע, שעמדתי מול הטלוויזיה בכיתה ז' וראיתי פוקימון, ואמרתי, הייתי כזה, למי פאקינג אכפת מזה? איך ראיתי את זה כל החיים שלי עד עכשיו? ו... וזה קורא לך על כל האישיות אבל.

דור: כן.

שיר: וממש גדלים לכיוונים אחרים. מיניות זה באמת, היא עושה את הדבר הזה.

דור: עכשיו, אני כן אציין פה משהו חיובי דווקא בהקשר הזה. וזה, לא יודע אם חיובי, אבל משהו כן חשוב, כן, הרגע שרון אומר להרמיוני, "הרמיוני, את בת!" והיא כזה, "יופי ששמת לב". אני חושב שזה משהו יותר אפילו מזה שהוא שם לב שהיא בת. הוא שם לב שהיא בת אדם. [מהמהמת בהסכמה] הוא שם לב ל… למרכיב האנושי בה. אני חושב שגם דיברת בפרק הקודם, על הרמיוני כפונקציה. חלק מהמאזינים… אגב, יש הרבה דיונים עכשיו בקבוצה, על זה, על האם הרמיוני בעצם, אכן…

שיר: ספר לי מה קורה בפייסבוק שלכם.

דור: יש שם ממש דיון, האם הרמיוני באמת כאילו… האם את צודקת, והאם הרמיוני באמת כזה מוצגת כפונקציה, או שדווקא לא, הרמיוני היא איזושהי דוגמה, לאישה דווקא מאוד עמוקה, ועגולה וכו'. יש על זה הרבה… אפשר לנתח את זה עד אין קץ. אבל אם יש משהו שלי ברור, זה שרון רואה את הרמיוני, עד הרגע הזה בחיים שלו, כמעט אך ורק כסוג של פונקציה, כאילו, למעט הבלחות קטנות. הארי עוד רואה בהרמיוני, באמת מרכיב אנושי מאוד.

שיר: כן.

דור: רון ממש רואה אותה כאילו כטייפ-קאסט של, "את החרשנית, את הזה", לא יודע מה. הוא באמת לא רואה אותה, כיצור עם רגשות, עם פחדים, היא יצור עם עומק. כלומר, הוא כן מצליח לראות את זה בהארי לדעתי…

שיר: נכון.

דור: והוא לא מצליח לראות את זה בהרמיוני, עד הרגע לזה. זה גם משהו, אגב, שחרמנות יכולה לעורר בך הרבה פעמים.

שיר: נכון.

דור: אתה שם לב דווקא… כלומר, זה, אם תרצי, את הצד החיובי של הגיל ההתבגרות, זה שאתה באמת מתחיל לראות את מי שסביבך. כלומר, גם אתה מתחיל להיות סוג של בן אדם, [שיר מהמהמת בהסכמה] כן? אבל אתה גם מתחיל לראות פתאום את האנשים סביבך, כמאוד אנושיים ומורכבים יותר.

שיר: נכון.

דור: חלק מהחוויה גם של כזה זוגיות ראשונה, כן? ואהבה ראשונה, אתה פתאום חווה קשת שלמה של רגשות ומורכבויות, שבכלל לא… זה פיצ'רים שלא יודעת שהם בכלל קיימים בבני אדם, עד הרגע הזה.

שיר: נכון.

דור: וזה יפה ומקסים, כלומר, מהרבה בחינות. ואני חושב שזו ההתחלה של איזושהי, בכל זאת שינוי חיובי, שרון עשוי להתחיל לחוות אותו. מצד שני, גם בגלל הדבר הזה, ובגלל שרון הוא מאוד ילדותי באופיו, מאוד מעניין לראות גם את היחס, כלומר, איך הוא, הארי והרמיוני מתייחסים לבני הזוג שלהם. זה ממש על רצף כזה של התבגרות. כלומר, הרמיוני שהיא ללא ספק הבוגרת ביותר בחבורה, בחרה לעצמה את בן הזוג שהיא רוצה ושמתאים לה, והיא נהנית איתו לאורך כל הערב. הארי שהוא מין כזה באמצע כזה, כן? הוא בכל זאת כן בחר, את פרוואטי, ולפחות הוא רקד איתה איזה ריקוד עד שעזב אותה. [שיר מהמהמת בהסכמה] ורון, שהוא הילד ביותר בסיפור הזה, אני ממש מדמיין אותם כמו שלושת האחים מרקס, כאילו, בדימוי שלי. רון, מהשנייה הראשונה לא אכפת לו…

שיר: הוא אפילו לא הזמין אותה!

דור: לא הזמין אותה… בדיוק, הארי מזמין אותה עבורו. הוא לא מסתכל עליה אפילו לשנייה, לא אכפת לו ממנה. כלומר, אותה הוא לגמרי לא רואה, בקושי, לא יודע, בקושי גמדון בית הוא רואה אותה.

שיר: כי זה לגמרי, זה לגמרי העניין הזה של… הוא עדיין תקוע, ואני… אוקיי, קודם כל, אני מאוד מסכימה עם מה שאמרת, אני חושבת שגם יפה לראות את זה בריב של הארי ורון. הארי היה בקשר עם הרמיוני. לא נשמע שרון והרמיוני היו בקשר. מתואר שרון היה עם האחים שלו, אבל לא עם הרמיוני.

דור: היא…

שיר: כלומר, מבחינתו, היא החברה של הארי.

דור: היא ניסתה קצת לתווך ביניהם.

שיר: כן, אבל מתואר תמיד…

דור: כן.

שיר: …שהארי הוא עם הרמיוני, ורון הוא עם החבורה של הבנים והאחים שלו. ואני חושבת שעצם זה שהוא אפילו לא הזמין אותה לנשף, מראה עד כמה הוא לא בשל, הוא לא שם. זה דבר שנכפה עליו. ואולי דרך זה גם אפשר לקרוא את הארי כמישהו שזה נכפה עליו. אבל אני מרגישה ש...

דור: דיברנו על כפייה יפה.

שיר: דיברנו מספיק. כן.

דור: אוקיי, אגב, עוד משהו שקורה באמת בפרקים האלה, זה באמת הסיפור השלם עם האגריד, שְׁריטה סקיטר מראיינת אותו, ואנחנו מגלים שהוא חצי ענק. זה ממש מתחלק בין הפרק הזה, ולמה שנרצה לדבר בשבוע הבא, אז רק תדעו שאנחנו נקדיש לזה זמן רב לדיון, בפרק בשבוע הבא.

שיר: [מהמהמת בהסכמה]

דור: ואם כבר הפרק של השבוע הבא, אז מה אנחנו נקרא בשבוע הבא באמת? [שיר מצחקקת]

[ברקע מתחילה מוזיקת סיום]

שיר: איזה מעבר חלק שבחלקים!

דור: ממש, smooth. אה… פרקים 24, 25 ו-26, כלומר "הסקופ של ריטה סקיטר", "הביצה והעין", ו"המשימה השנייה".

שיר: טוב, אנחנו זמינים להאזנה באתר כאן, ובכל אפליקציות הפודקאסטים. חוץ מזה, מי שמעוניין מוזמן להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו, "הקבוצה שאין לומר את שמה", וזהו. תודה רבה, דור.

דור: תודה רבה, שיר.

שיר: ואני רוצה לומר תודה רבה לירדן מרציאנו, שהפיקה אותנו וערכה, תודה.

[מנגינת סיום]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

6 views0 comments

Comentarios


bottom of page