top of page

ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 29: משמר הגבול

אנחנו נחשפים בפרקים הללו לפרופסור מודי, וננסה להבין למה יש בו משהו שמההתחלה נראה מסוכן מאד. נבין איך השיעורים שלו משפיעים על הארי ועל נוויל, נמשיך לראות איך תפישת הצדק של הרמיוני מתפתחת, נראה איזה חסכים יש למאלפוי, נבין את הכוח של טורניר קוסמים בין לאומי וטורנירים בכלל, ולבסוף גם נבין איך הארי מסרב לקבל על עצמו סמכות ועצה של מבוגר, והוא לא יכול באמת ליהנות ממה שהוא השיג.    פרקים לקריאה: 11. בדרך להוגוורטס 12. טורניר הקוסמים המשולש 13. עין הזעם מודי 14. הקללות שאין עליהן מחילה.  

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/02/2021.

[מוזיקת פתיחה] אתן מאזינות ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

שיר: היי! אתם על "ההסכת שאין לומר את שמו". אני שיר ראובן,

דור: ואני דור סער-מן,

שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מהתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.

לפני שנתחיל את הפרק אנחנו רוצים לתת אזהרת טריגר: בפרק הזה של ההסכת אנחנו הולכים לגעת בנושאים שהם טיפה קשים, יותר קשים מבדרך כלל. ספציפית אנחנו הולכים לגעת בנושא של פדופיליה. ומי שחושב או חושבת שזה עלול להיות כבד עליו, אולי עדיף לדלג על הפרק הזה ולחזור אלינו בפרק הבא. לשיקולכם.

דור: והיום אנחנו קוראים את פרקים 11, 12, 13, ו-14: "בדרך להוגוורטס", "טורניר הקוסמים המשולש", "עין-הזעם מודי" ו"הקללות שאין עליהן מחילה".

שיר: כן. ונתחיל בקריאת קטע מהפרק "קללות שאין עליהן מחילה". מעמוד 199.

דור: בבקשה.

שיר: (מקריאה)

"הוא השמיע צחוק מחוספס ואז מחה זו בזו את כפות ידיו המסוקסות. "טוב, אז ישר לעניינינו, קללות. הן מגיעות ברמות עוצמה ובצורות רבות ומשתנות. לפי משרד הקסמים אני אמור ללמד אתכם רק קללות נגד ולהסתפק בזה. אני לא אמור להראות לכם איך מזהים קללות בלתי חוקיות עד השנה השישית ללימודים. עד אז, אינכם מספיק בוגרים, כביכול, להתמודד עם זה. אבל פרופסור דמבלדור מאמין שאתם חזקים, הוא סבור שתסתדרו עם זה. ולדעתי ככל שתקדימו לדעת מול מה אתם ניצבים, כך יותר טוב. איך אתם אמורים להתגונן מפני משהו שמעולם לא ראיתם? קוסם שעומד להטיל עליכם קללה בלתי חוקית לא יספר לכם מה הוא עומד לעשות. הוא לא יתחשב בכם ויטיל אותה בנימוס לעיניכם. אתם צריכים להיות מוכנים. אתם צריכים להיות ערניים. לעמוד על המשמר. ואתם צריכים להניח את הדברים האלה בצד, העלמה בראון, בזמן שאני מדבר." לבנדר קפצה והסמיקה. היא בדיוק הראתה לפרוואטי את ההורסקופ הגמור שלה מתחת לשולחן. מסתבר שעין הקסם של מודי מסוגלת לראות לא רק דרך עורפו, אלא גם מבעד לעץ מוצק. "טוב, אז מישהו כאן יודע אילו קללות גוררות את העונש הכבד ביותר על פי חוקי הקוסמים?" כמה ידיים הורמו בהיסוס באוויר, וביניהם גם הידיים של רון ושל הרמיוני. מודי הצביע על רון, אם כי עין הקסם שלו עוד הייתה נעוצה בלבנדר. "אה…" אמר רון בהיסוס. "אבא שלי סיפר לי על קללה אחת, קוראים לה קללת אימפריוס, או משהו כזה". "אה, כן" אמר מודי בסיפוק. "לא מפתיע שאבא שלך מכיר את הקללה הזאת. היא עשתה למשרד הקסמים הרבה מאוד צרות בתקופה מסוימת." מודי קם בזהירות על רגליו הבלתי תואמות, פתח את מגירת השולחן שלו והוציא ממנה צנצנת זכוכית. שלושה עכבישים שחורים גדולים התרוצצו בתוכה."

ומכאן נפתחת [צוחקת]... נפתחת האימה.

דור: ומכאן נפתח את צד ה… אימה שלמה. לפני שנגיע באמת למודי ולקללות, יש פה כמה דברים קודמים שקורים, אמנם לכאורה פחות דרמטיים אבל בעיני לא פחות מעניינים. יש פה הרבה משחק באמת עם הרמזים לעתיד, כן? הרבה דמויות רומזות לגיבורים שלנו על טורניר הקוסמים שעומד להיות בלי לציין את זה בשם. אחד, אגב, המאזינים להסכת ציין מאוד יפה שגם פרסי מנסה, בפרקים הקודמים עוד, לספר להם, והם מין דוחים אותו. כלומר הוא מנסה להיות חלק מהחבורה אבל הם סתם מתעלמים ממנו. אחר כך כשביל וצ'רלי כזה רומזים להם, וגברת וויזלי, הם כזה "נו מה? נו מה? נו מה? נו מה?". ואז מגיע מאלפוי, וזה חלק מאוד מעניין כי מאלפוי שוב כזה "מה, אתם לא יודעים מה עומד לקרות?" כאילו "אבא שלי אמר לי מזמן". ומאלפוי תמיד אוהב להשוויץ, אגב, בדברים שאבא שלו אומר לו, וזה נתן לי ככה פתח מעניין באמת, לזה שהרבה פעמים בספרים מאלפוי נמצא באיזשהו פור, לכאורה. כן? בספר השני הוא כבר יודע מראש על כל הסיפור של היורש של סלית'רין וחדר הסודות, כי אבא שלו סיפר לו. בספר השלישי הוא ממש מתגרה בהארי ואומר לו "מה, אתה לא יודע?" כאילו, על סיריוס בלאק, כלומר, "אתה לא יודע שהוא האחראי לרצח של ההורים שלך?" וכו'. וגם פה, הוא יודע לכאורה משהו קטן ומינורי, כן? שהולך להיות משהו שיתגלה כאילו עוד 10 דקות, כן? של קריאה, שיש את טורניר הקוסמים המשולש. אבל מאלפוי הוא מאוד מעצבן מהבחינה הזו כי הוא ממש מייצג את בן האצולה, הנסיך המקושר, כן? שאוהב להשוויץ גם בקשרים האלה שלו, ו-[בלעג] "מה, איך אתם לא יודעים שככה וככה וככה וככה?" ו-א', הוא נודניק. ב', הוא מהסוג שתמיד הוא עושה לך ספוילרים כאלה לסרטים וזה, [בלעג] "מה? איך אתה לא יודע ש… זה?". וזה משהו ככה בקטנה שבאמת, היא בונה אותו תמיד עם הידיעות הקטנות האלה, שתמיד מציקות והופכות אותו לנער די בזוי. עכשיו זה דבר אחד קטן, אבל יש עוד שני דברים קטנים מאוד יפים, שלפני שפוגשים את מודי…

שיר: רגע, אני רוצה לענות לך על זה. אני מסכימה, אבל אני הסתכלתי על זה בצורה אחרת לגמרי. כי כשהמשפחה של רון יודעת אבל לא מספרת לו מה קורה, או כשהמשפחה של רון יודעת מי זה סיריוס בלאק ולא מספרת להארי מה קורה, אני רואה בזה משהו אחר. מה שאני רואה פה זה גבולות. גבולות בין מבוגר לילד. עכשיו, הגבולות האלה, אמנם כילד אתה רוצה שהם לא יהיו, אתה רוצה שהם יוסרו. כל הזמן לא נותנים לך להסתכל על דברים מעניינים. אומרים לך, אני לא יודעת אם עדיין אומרים את זה, אבל "כשתגדל תבין". אתה מרגיש כל הזמן את המגבלות של העולם, ומצנזרים לך, המבוגרים שדואגים לך ואוהבים אותך, המורים, הורים, מי שאיכפת לו ממך, הוא מצנזר לך את המציאות כי הוא אומר "יגיע הזמן אתה תבין הכל, כרגע לא". זאת תחושה מאוד מתסכלת לילד שהספר הזה גם מאוד מיטיב לתאר. מאלפוי, אין את הגבולות האלה. כלומר, מאלפוי יודע הכל. הוא יודע, כשהוא בן 12! שהיורש של סלית'רין עומד לצאת, הוא יודע בדיוק מי זה סיריוס בלאק ומה הוא עשה, הוא יודע על טורניר הקוסמים המשולש. מה שאני רואה כאן על מאלפוי, כמובן שהוא גם בן אצולה, נסיך שיודע הכל, אבל יותר מהכל הוא מגיע מבית חסר גבולות. וגבולות בין מבוגר לילד נועדו קודם כל לשמור על הילד ולתרום לתחושת הביטחון שלו בעולם או בעצמו. ומאלפוי, אחד הדברים, אנחנו רואים את זה גם קודם, מאלפוי הוא לא ילד שמתנהג כאילו טוב לו.

דור: לא. לא.

שיר: הוא בשום עולם לא ילד שטוב לו. הוא לא ילד שמור, הוא לא ילד מוגן, הוא ילד אכול ממשהו. משהו אוכל אותו, הוא מאוד, אני חושבת שבגלל זה הוא וסנייפ מאוד מתחברים. במהות של שניהם יש איזשהו משהו שמרגיש בלתי מספיק. יש איזשהו משהו שלא קיבל את המעטפת שילד אמור לקבל, ואם הוא לא מקבל הוא יתמודד עם החסר שלה כל החיים. זה לא שהוא יהיה מבוגר והדבר שהיה חסר לו כילד ייעלם פשוט עכשיו כי הוא מבוגר. ומאוד מאוד רואים את זה על מאלפוי, ואני חושבת שזה מאוד מאוד ברור שהדבר הזה עובד לרעתו, בגלל שברגע שלא שמים לך גבולות בין ילד למבוגר- וזאת תמה שהיא מאוד מאוד חזקה בפרקים האלה- לא שומרים עליך. ומה שכל כך מבלבל בזה, זה שמצד אחד לא שומרים עליך, ומצד שני זה מאוד מאוד מסעיר. בגלל שברגע שאומרים לך "יש משהו שאתה לא אמור לדעת אבל אני אספר לך", שזה גם מה שמודי עושה, שאתה כילד, אתה מתמגנט אליו. כי אתה אומר "סוף סוף אני אגלה את הסוד. סוף סוף אני אגלה את הדבר שמסתירים ממני כי אני לא בגיל. סוף סוף אני אדע את זה". אתה מתמגנת אליו. ומבוגרים, ואנחנו נגיע לזה בהרחבה מאוד מאוד גדולה בהקשר של מודי, רעים משתמשים בזה או לא שומרים על הגבולות האלה. וזאת משפחת מאלפוי. זו משפחה שלא שומרת על הבן שלה מהעולם האכזר. הם מספרים לו הכל. אין גבולות בבית הזה.

דור: וואו. יפה. לא חשבתי על זה עד כדי כך, ואת צודקת מאוד. זה גם, אגב, מאוד יכול להיות לקח אחר כך, ראייה מאוד קונספירטיבית של מבוגר. של כזה…

שיר: מה זאת אומרת?

דור: שאומרים לך "הנה הסוד הגדול. בוא נגלה לך".

שיר: [נושפת בייאוש] מזעזע…

דור: כלומר, זה ראייה מאוד קונספירטיבית ומסוכנת באמת. עכשיו, עוד שני דברים שקורים עד שפוגשים את מודי ואז תני את הטייק היפה שלך על זה; אתם לא מבינים עד כמה שיר…

שיר: אני נסערת.

דור: היא נסערת מאוד.

שיר: אני דיברתי על זה בטיפול. סיימתי לקרוא את הפרקים האלה ונכנסתי להתקלח עצבנית. הייתי, התקלחתי בעצבים. [צוחקת]

דור: [צוחק] היא כתבה לי וואטסאפ בלילה! כאילו, על מודי, "אני לא מאמינה!" וזה… [נקרעים מצחוק] זה באמת, אז אנחנו תיכף נגיע אליו. שתי נקודות נוספות ככה בדווקא סביב מצנפת המיון וההכרזה של דמבלדור על הטורניר שמאוד מעניין: המצנפת, היא קודם כל, אנחנו שוב ככה רואים מחדש את השיר שלה, נכון? שהוא קצת שונה ונחמד, עכשיו…

שיר: האלבום הרביעי כבר.

דור: כן, האלבום הרביעי. וכאילו, למה? חשבתי לעצמי כאילו למה רולינג מראה לנו שיש לה עוד יכולות לכתוב שירים? לא, כי בספר החמישי זה כן ישחק איזה תפקיד, כי היא תדבר על החשיבות של אחדות, וזה, זה קורה כבר בעידן אחר.

שיר: אתה זוכר את זה?

דור: אני זוכר את זה.

שיר: יפה מאוד.

דור: אבל פה, כאילו, מה כל כך קריטי? שוב נראה את הסיפור ה… זה. ויש פה איזשהו סטינג (setting) לדעתי שרולינג שמה לנו, סביב הנושא של היצוגיות. קודם כל שנזכור שיש פה ארבעה בתים. למה זה חשוב? כי עד עכשיו היינו בעיקר בספרים עד כה, בין גריפינדור לסלית'רין. או אם תרצי, בין סלית'רין לכל האחרים, כן? שהם כזה הגוש הטוב, כן? שגריפינדור מובילים. הגריפינדור, אבל הם ה… ברור שזה הטוב נגד הרע. וקודם כל, אם הזכרת, לא, יש פה ארבעה בתים. ואגב הבתים האלה גם באמת ישחקו תפקיד הרבה יותר חשוב בספר הזה, כן? רמז רמז. גם אגב סדריק, כן? שהוא מהפלפאף, וגם צ'ו צ'אנג, שהיא מרייבנקלו. כלומר, יש יותר חשיבות לבתים האלה גם בספר הזה, אבל מעבר לזה יש את הנושא גם של הוגוורטס כמוסד. לקראת טורניר הקוסמים המשולש, דמבלדור מסביר מאוד יפה- מה הרעיון בטורניר הקוסמים המשולש? זה שכאילו אנחנו מתחרים אחד בשני כל הזמן, כן? אבל זה לטובת מין אחווה ושיתוף פעולה. שזה אגב תמיד הרעיונות מאחורי תחרויות של ספורט, או הדוגמה הכי טובה זה האירוויזיון. מי ששמע את המיני הסכת היפה שעשיתי.

שיר: הסכת מדהים!

דור: מיני הסכת, אני נורא גאה בו, יחד עם תומר קריב. "כאן זה לא אירופה" תקשיבו חבר'ה, תורידו, תעלו לי את הרנקינג (ranking).

שיר: אני ממליצה בחום.

דור: על הסיפור של ישראל באירוויזיון. עשינו את זה לקראת האירוח של, שישראל אירחה פה את האירוויזיון. שם דיברנו על זה שבעצם, למה בכלל הקימו את האירוויזיון, ומה היה הרעיון? האירוויזיון הוקם איזה עשר שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, שהיתה הדבר הכי הרסני וקשה שאירופה ידעה.

שיר: ומככבת בפודקאסט הזה לא מעט.

דור: [צוחק] מככבת הרבה מאו-בדיוק! ואז, אמרו האירופאים "רגע. צריך כמו, כמו שהקימו לאט לאט את האיחוד האירופי וזה" אמרו כאילו "אנחנו צריכים לעשות משהו שהוא בדיוק ההיפך המוחלט ממלחמה. משהו שמסמל תחרות, אבל מה התחרות? כלומר, שאנחנו כן מתחרים, כן רוצים לנצח, אבל בשירי פופ מתוקים וקלילים וחמודים ומטופשים". כאילו, אין דבר יותר הפוך ממלחמה, מהדבר הזה, כן? שאני כן לוקח את התחרות ואת האמביציה ואת הרצון להיות הכי טוב, אבל בדבר הכי לא מזיק, כאילו, תחרות שירים. וזה היה המוטיבציה לעשות את האירוויזיון. וכל זה ש… תחרויות של אולימפיאדות, של מונדיאלים וזה, זה חלק מהרעיון הזה שאנחנו כאילו מתחרים, כן? אנחנו כן רוצים לנצח, אבל בלי כלי נשק ובלי טנקים. הכל כאילו מנטרל לגמרי את האלימות. עכשיו אנחנו כמובן יודעים שזה לא באמת תמיד, כאילו, דווקא באירוויזיון אולי זה כן קצת ככה.

שיר: לא הייתה מלחמת העולם השלישית שם.

דור: חוץ, כמובן, מהשנה האנטישמית ביותר שנת 2002, ששרית חדד דיווחה איך היא טסה לדנמרק וירקו עליה שם.

שיר: ושיבשו לה גם את הסאונד.

דור: לא נשכח ולא נסלח. והשוודים טענו שהיא גנבה את ה… שצביקה פיק גנב את light a candle מהשיר השוודי על טדי הדובון.

שיר: כמובן שהוא מכיר את טדי הדובון, צביקה פיק, זה האישיות שלו.

דור: כל הסקנדינבים אנטישמיים. נקודה. אז חוץ מהסאגה, הזו סך הכל אירוויזיון זה די סבבה בגדול, למרות שיש שם גם כל מיני, יש שם גם פוליטיקה, אגב, שצצה הרבה פעמים. סביב רוסיה בשנים האחרונות, יש שם בלאגנים. אבל במונדיאלים…

שיר: אתה הגבר הסטרייט שיודע הכי הרבה על מונדיאל, על… [צוחקים] על אירוויזיון.

דור: אני הגבר הסטרייט שלא יודע כלום על מונדיאל! אני הגבר הסטרייט שיודע הכי הרבה על אירוויזיון. וגם המונדיאלים, כן? ובכלל תחרויות ספורט, שזה בכל זאת יותר פיזי, כן יש לפעמים אלימות ודברים כאלה ש… אני זוכר ב-2006 הייתה את ה"נגחה" ההיא…

שיר: כן!

דור: שזינאדין זידאן נתן. כלומר יש את ההתפרצות הזאת לפעמים, כן? של האלימות.

שיר: אבל תשווה נגיחה לפצצת אטום…

דור: אבל כן, איפה זה מול לפלוש לפולין, כן? כלומר הרעיון באמת בתחרות ספורט הוא כן רעיון שהוא ביסוד שלו מאוד ליברלי, ומאוד אומר "אני לא מכחיש את זה שאנחנו רוצים להיות הכי טובים ורוצים לנצח" סבבה, זו נטייה, "אני מקבל את הנטייה האנושית הזו של הרצון להיות הכי טוב, הרצון שהבית ספר שלי יהיה הכי טוב, שהלאום שלי יהיה הכי טוב, אבל אני מעביר את זה לזירה יותר, בואו נוציא את זה באופן יותר סולידי ויפה, כן? על מי רץ הכי מהר".

שיר: על מי הכי הומו באירופה, באירוויזיון.

דור: למשל, בדיוק. דברים כאלה. וזה עומד מאחורי טורניר הקוסמים המשולש ולכן זה חשוב מאוד קצת לזכור גם את הזהויות של הבתים, וגם לזכור את הוגוורטס, שוכחים שהוגוורטס אמור להיות כמו שיש לך זהות לכל התלמידים שלו זה לא רק משהו שרבים ביניהם כל הזמן. פה לראשונה אמור להיות נציג שייצג את כל הוגוורטס, הוא אמור לייצג את כל התלמידים של הוגוורטס. מה יקרה עם זה בהמשך אנחנו נראה, זה מתפקשש כמובן, כן? אבל לזכור שיש איזה מין גאוות יחידה כזאת כדי שגם תכירו את עצמכם ואז נוכל לייצג את עצמנו וגם להכיר את האחרים. עכשיו מילה על האחרים, על בובאטון ודורמשטרנג, שאומנם נכיר אותם רק בפרקים הבאים קצת יותר, אבל כבר ברכבת יש את השיחה, כן? על דורמשטרנג, וכן כמובן שואלים את הרמיוני, כן? מאיפה הם? איפה הם נמצאים, כאילו. והרמיוני אומרת "אף אחד לא יודע", שזה יפה וזה מאוד מתעתע. למה? אני במשך שנים הייתי בטוח שדורמשטרנג הם בית ספר בולגרי.

שיר: אני גם, בגלל קרום.

דור: כי ויקטור קרום לומד שם אז כאילו הם בולגרים. הם גם מדברים במין מבטא כזה, לא יודע, ולמנהל קוראים איגור קרקרוף שזה גם נשמע...

שיר: קווקזי.

דור: פסבדו [פסאודו], משהו מזרח דרום אירופאי כזה, בסדר, יש פה דמות בשם צ'ו צ'אנג, [צוחק] אנחנו לא טובים בייצוגים כל כך. רולינג אפילו בטווח הארוך, היא אפילו עבדה עליי. עד שאח שלי, ממש כשהפודקאסט התחיל אח שלי תיקן אותי שכאילו, כזה, לא. הם לא בולגרים. לא, לא ברור מאיפה הם. וזה כמובן נכון, כן. הרמיוני אומרת שהם כנראה מהצפון הרחוק.

שיר: מה זה אומר בכלל?

דור: אז לא ברור. זה, אם אמורים להיות סקנדינבים או משהו…

שיר: ככה לא נראים סקנדינבים.

דור: או משהו מז… אני מהמר שהם דווקא איפשהו מאזור המדינות הבלטיות, כזה אסטוניה, ליטא כזה, זה דווקא נשמע לי הגיוני. אבל זה מאוד יפה שאפילו, למה זה יפה? כי הם הקוסמים עבור הקוסמים. למה הכוונה? עולם הקוסמים כמו שאנחנו תמיד יודעים בעולם הארי פוטר הוא עולם סמוי מן העין, נכון? אף אחד לא יודע איפה זה נמצא, גם הרמיוני מסבירה לנו פה, גם הוגוורטס, אם עכשיו אדם מוגל יגיע להוגוורטס הוא לא יראה את טירת הוגוורטס, הוא כנראה יראה איזה "חירבה" כזו, כן? עם שלט "אל תתקרב" כזה. מה שיפה, כן? אולי עכשיו אנחנו נלך ונראה אתר בנייה ואולי זה הוגוורטס, אנחנו לא יודעים.

זה טריק יפה, נכון? כי זה אומר שאולי הוגוורטס גם נמצא במציאות ואנחנו פשוט לעולם לא נגיע אליו…

שיר: היא תמיד עושה את זה, היא תמיד אוהבת לקשר בין העולם שלנו והדברים שאנחנו לא יודעים, ואיך מה שעומד מאחוריהם זה בעצם קסם.

דור: בדיוק. והעולם הסמוי הזה הוא מאוד חשוב לקוסמים. גם ראינו בטורניר הקוסמים המשולש וגם איך זה נהרס אגב. יש משהו מסוכן לדעתי, בכל מה שסמוי. ודורמשטרנג הם הסמויים שבסמויים, כן? איך אומרי- איך תמיד יש את המונח הדתי הזה "ההסתרה שבתוך ההסתרה".

שיר: אני מכירה את זה "ההסתורה שבתוך ההסתורה" כי זה השירים שאני שומעת ב…

דור: משטיסל. כי זה השירים הכי יפים. כן, ומה אומרים תמיד בשיר? "ההסתורה שבתוך ההסתורה גם שם האל נמצא" כאילו גם במקום הכי עמוק וסמוי, בבור הכי אפל, בכל זאת יש ניצוצות אלוהיים, וזה. אבל זה דורמשטרנג, דורמשטרנג הם ה"הסתורה שבתוך ההסתורה", כן? הם אפילו עבור עולם הקוסמים הם הסמויים, וזה כבר איזה גב לאופל המסוים שנקשר בהם, גם מאלפוי אומר, נכון? מלמדים שם את מיומנויות האופל עצמם…

שיר: "הם לא היו מקבלים בוצדמים".

דור: בדיוק, ויש קשר חשוב בין האפלה שלהם והרוע לבין זה שהם מסתירים את עצמם. וזה שוב הדרגות השכבות האלה, וזה כמו שעולם הקוסמים הסולידי, המיינסטרימי, הלא-אוכלי מוות, גם הוא מסתיר את עצמו וגם הוא עם דעות קדומות, לא גזענות פסיכית אבל יש שם…

שיר: גמדוני בית…

דור: גמדוני בית, ויש דעות קדומות וזה, כלומר, זה מאוד יפה המבנה השכבתי הזה שרולינג בונה, אני מאוד אהבתי אותו.

שיר: אני גם.

דור: ומכאן את יכולה להמשיך. [צוחקים]

שיר: אני מתרגשת האמת מכמה שהפרק הזה הפעיל אותי כי היו פרקים שמאוד נגעו בי אבל זה הפרק שהכי הסעיר אותי. ואני חושבת שזה, קודם כל בוא נגיד על מה אני מדברת, אני מדברת על השיעור, בעצם על הקטע שקראתי. מגיע השיעור הראשון שלהם להתגוננות מפני כוחות האופל עם מודי. עכשיו אנחנו יודעים שרון, הרמיוני, והארי, הם שומעים ריקושטים של התרשמויות מפרד וג'ורג' "הוא יודע מה הוא עושה המודי הזה", הם מאוד מאוד מצפים לשיעור הזה, וגם אומרים שלפני שהשיעור התחיל הייתה שורה ארוכה של תלמידים שחיכו לו. עכשיו אני לא יודעת מאיפה להתחיל מרוב שאני שונאת את מודי [מצחקקים] אבל אוקיי.

מה שמודי עושה בגדול זה הוא אומר להם "תראו, יש שלוש קללות אסורות שמי שמשתמש בהם מגיע לאזקבאן. אתם לא אמורים לדעת את הקללות האלה אבל אני סומך עליכם. אני סומך עליכם שאתם יכולים. אני סומך עליכם שאתם בוגרים וגם דיברתי עם דמבלדור." זין שלי שהוא דיבר עם דמבלדור [צוחקים], "והוא אמר שזה בסדר" כן. אמא אמרה שאני אבוא לקחת אותך מהגן, אני הגבר הזר בוואן. ואז מה שהוא עושה הוא לוקח שלושה עכבישים, מגדיל אותם, ומשתמש על כל אחד מהם בקללות האלה אחרי שהילדים אומרים לו את זה. זה הדפוס, עכשיו אנחנו נתקלים בהרבה סוגים של רוע בסדרה הזאת, זה הרוע שהכי זיעזע אותי, בגלל שאני חושבת שזה הרוע הכי מציאותי. וכשהוא עושה את זה, הוא חושף אותם למשהו שהם לא אמורים לראות. עכשיו דיברנו קודם על גבולות בין ילדים למבוגרים- המבוגר, התפקיד שלו הוא לשמור על הגבול. ילדים מטבעם כשאומרים לך "אסור לך לדעת משהו" אתה רוצה לדעת מה הוא, אפילו עכשיו כשאומרים "הפרוטוקולים של הקורונה נעולים ל-30 שנה", אני רוצה, למה? עכשיו תראו לי מה זה.

דור: כן.

שיר: אם כאילו, אם לא, אם זה לא היה נעול לא הייתי רוצה לקרוא עמוד אחד מפרוט- זה לא מעניין אותי. כשאומרים שזה נעול, כשאמרים שזה אסור, אני אוטומטית רוצה לדעת את זה. כנ"ל על הפרוטוקולים של ילדי תימן. אם מסתירים שם משהו אני רוצה לדעת למה מסתירים את זה. אני רוצה שיפתחו לי את זה. אז מודי בא ואומר להם דבר ראשון "יש קללות אסורות. הן כל כך אסורות שמי שרואה אותן מגיע לאזקבאן, אבל אני הולך להראות לכם אותן". הוא שובר כאן את הגבול הכי בסיסי בין, זאת אומרת הקללות האלה הן כל כך נוראיות שמבוגרים לא אמורים לראות אותם, ואז הוא בא והוא מראה להם את זה על עכבישים. עכשיו מה שקורה זה שהילדים רואים את הקללות האלה, הם רואים אותן מוטלות על העכבישים, קודם כל יש עכביש שמאבד בעצמו שליטה, מה הוא, גורם לו לרקוד או משהו כזה…

דור: כן, אימפריו.

שיר: ואז עכביש שהוא מענה, ואז עוד עכביש הוא הורג. ולכל הילדים יש תגובות מזעזעות לדבר הזה. עכשיו מה שאני שנאתי בדבר שמודי עשה, זה שהוא הפר פה גבול מאוד ברור, והוא הפך את הילדים למשתפי פעולה. איך הוא הפך אותם למשתפי פעולה? הוא אמר להם "אני לא אמור להראות לכם את זה אבל אתם מספיק בוגרים" והוא יצר אצלם, ברגע שמבוגר חוצה איתך גבול הוא יוצר אצלך ריגוש מאוד מאוד גדול, וזאת הבעיה ביחסים האלה. עכשיו מה שמודי הזכיר לי יותר מהכל, ואני הולכת לעשות השוואה מאוד קשה, הוא הזכיר לי פדופיל. בגלל שבין היתר אחד הדברים שפדופילים עושים, ורואים את זה, אני לא רוצה להגיד "רואים את זה יפה" כי זה לא יפה, אבל רואים את זה בסרט על מייקל ג'קסון שהוא כל הזמן ידע, וזה דבר שפדופילים שהם מניפולטיבים מאוד עושים, מה שנקרא "גרומינג", מה זה "גרומינג"? זה "טיפוח" נקרא. זה לבוא וליצור איזושהי מערכת יחסים עם הילד שהיא לא בריאה, שאתה גורם לו לחשוב א', שהוא רוצה את זה, וב', שהוא משתף פעולה. אז מה הוא עושה? "אתם לא אמורים לראות את זה, אבל אני אראה לכם את זה, אני אהיה הדוד הקול, אני חוצה פה גבול בשבילכם אבל אתם משתפים איתי פעולה". חוץ מזה ברגע שמבוגר חוצה איתך גבול ומראה לך משהו שאתה לא אמור לראות, מייקל ג'קסון נגיד, אחד הדברים, שוב, סליחה אבל זה, זה הרפרנס, הוא היה מראה לילדים האלה פורנו, אמיתי, כאילו בהקשר של פורנו…

דור: לא, לא, זה אמיתי. כן.

שיר: והילדים האלה היו, לא יודעים, כי הם יודעים שזה אסור, והם יודעים שזה מרגש, וזה מבוגר שהוא מפורסם. גם על מודי, אנחנו שומעים על ההילה שיש לו, שארתור וויזלי מאוד מעריך אותו ושהוא הילאי מאוד מפורסם, ושהוא הכניס המון אנשים לאזקבאן, אז כשבן אדם עם סמכות בא וחוצה איתך גבול אתה אומר "וואו זה מרגש, וזה, הבן אדם הזה נותן לי אז אני מרגיש נורא נורא מיוחד, אני ראוי לזה, אני בוגר, יש בי משהו מיוחד, אני חלק מהדבר הזה, אני משתף עם זה פעולה". וזה בדיוק מה שמודי גורם לילדים האלה לעשות. עכשיו למה הוא עושה את זה? בגלל שבשורה התחתונה, מה שהוא מראה להם זה התעללות, וזאת שאלה- במי מודי מתעלל? הוא לא מתעלל בעכבישים, הוא מתעלל בילדים. ילדים שנחשפים לכזה דבר, ילדים שנחשפים לקללות שלהטיל אותם אמור לגרום לך לשבת בכלא, הם הילדים שמתעללים בהם. עכשיו, הילדים שם, המקרים הקיצוניים זה נוויל, שאומרים שהוא מחזיק את השולחן עד שפרקי האצבעות שלו נהיים לבנים מרוב שהוא בשוק, והארי. אבל הם תגובות הקיצון. כל הילדים מגיבים לזה בצורה שהיא מאוד מאוד נסערת. עכשיו מה שהופך את זה להכי גרוע בעיניי זה שאנחנו, אנחנו לא נעשה פה ספוילרים כבדים מדי, אבל מודי, אנחנו יודעים שהוא…

דור: נגלה עליו…

שיר: אנחנו… שהוא לא בדיוק מודי.

שיר: הדברים אינם כפי שהם נראים.

שיר: בדיוק. עכשיו, ההתנהגות הזאת, היא התנהגות פסיכופטית, או סדיסטית. ואיך אנחנו, המפתח שלי להבנה את זה, זה ארתור וויזלי, ששואלים אותו, בפרק הקודם דיברנו על זה, למה אוכלי המוות מעיפים את הרוברטסים באוויר? ואז הוא אומר "כי זה כיף להם, יש אנשים ששואבים הנאה מלראות כאב". ומה שהכי מזעזע עם מודי זה שזה ברור שהוא עושה את זה, שהוא משתמש בילדים כדי להפיק הנאה מהכאב, זה מה שקורה שם. הוא משתמש בילדים האלה כאובייקטים ללשתות את הדבר הזה שמזין את הסדיזם שלו. זה לא מול העכבישים, זה מול הילדים. זה מול הילדים שרואים את זה, זה מול הילדים שהוא מבלבל אותם בצורה הזאת, והם יוצאים מהזה, ואנחנו רואים כמה תגובות קיצון, אנחנו רואים את רון שהוא נגיד רק בריגוש, הוא אומר "וואו הוא ממש יודע מה עושה, הוא ממש מבין, הוא ממש זה". כל אחד מעבד את החוויה בצורה אחרת. נוויל והארי הם די בשוק, נוויל לא מדבר. הרמיוני היא סוג של המבוגר האחראי והיא אומרת "כן, אני לא יודעת, אני לא יודעת מה קרה כאן, אני לא יודעת אם זה בסדר או לא בסדר". ואני חושבת שבגלל זה מודי הוא הרשע הכי מרושע שהיה בסדרה הזאת. בגלל שאנחנו נתקלים ברשע של וולדמורט, בסדר, הוא רוצה להרוג את כולם. וברשע של אמברידג' נגיד, בספר החמישי, שזה כן רשע שאנחנו מכירים, רשע אטום. אבל הרשע של מודי הוא קשה במיוחד כי הוא מערבב אותם, הוא מתעסק להם עם הנפש, הוא מעביר אותם התעללות. זאת אומרת, הוא הופך אותם למשתפי פעולה, הוא מעורר בהם גם את הרצון לראות עוד ולחזור לשיעור, אבל הוא גם הופך אותם למשתפי פעולה עם הדבר הזה בגלל שהם אומרים "אבל מה, אבל רציתי" שזה גם דבר שהרבה פעמים בסרט של מייקל ג'קסון דיברו עליו, שהילדים אומרים "אנחנו חשבנו שאנחנו חלק מזה, אני באתי אליו, בגיל 14 גם, והוא ניסה לעשות לי דברים". סליחה על הפרק הקשה, כן? אבל זה מה שזה הזכיר, וזאת ההתנהגות. אבל בסופו של דבר, הקשר בין מבוגר לילד הוא לא קשר סימטרי, ואם שניהם רוצים את זה, אם מודי רוצה להראות להם והילדים רוצים לראות, זה לא קשר סימטרי של מבוגר שרוצה להראות ומבוגר שרוצה לראות. המבוגר אמור לשמור על הילד, הילד לא אמור לראות את זה. יש סיבה למגבלות האלה, יש סיבה למגבלות הגיל האלה, וברגע שהוא רומס את הגבולות שלהם בצורה הזאת, ובצורה המתוחכמת הזאת- שגורמת להם גם לרצות לראות את זה ולהשתוקק לזה ולהרגיש שבחרו בהם, שהם מיוחדים, הוא הופך את זה, הוא עושה את זה בצורה הכי מניפולטיבית, שאומר להם "אתם יכולים לעמוד בזה, כי אתם כל כך בוגרים, אתם כל כך חזקים". וזאת פשוט ההתנהגות הכי גרועה שנראתה בכל ספרי הארי פוטר. אני שונאת אותו. אני פשוט שונאת אותו. ואין לי, אין לי איחול מספיק גרוע לאחל לאיש הזה. [צוחקים] אני פשוט שונאת אותו.

דור: אז אני אתן את הטייק שלי, אני לא בטוח אם אני שונא את מודי. שוב, אני גם כל הזמן תוהה עם עצמי- האם אני שופט אותו פה מאוד לחומרה משום שאני כבר יודע את סוף הספר?

שיר: ברור, חד משמעית.

דור: ואיך בקריאה ראשונה אני חווה את האיש הזה? אבל יש פה כמה בעיות- נתחיל, כלומר, ויש פה כמה עניינים, לא רק פה, בכלל, מה שמעצבים פה זה מאוד מעניין. דווקא מה שאותי תפס פה זה משהו, לא הקללות שאין עליהן מחילה, שאני אולי אתייחס אליהן טיפה בקצרה, אבל דווקא מה שהוא עושה קודם כל למאלפוי. כן, הוא הופך את מאלפוי לנמיה, כשמאלפוי עומד לקלל את הארי.

שיר: אוי, נכון, כן, שכחתי מזה.

דור: זה, זה רגע חזק מאוד, וזה מדגים באמת את האופי הנקמני, כלומר, ואת האמונה באמת של מודי בצדק נוקם, צדק נוקם, כן? זה תפיסה של צדק מאוד מאוד ילדותי. אבל שגם רבים מאיתנו מחזיקים בו. אנחנו רוצים, אנחנו מאמינים מאוד, חלקנו, לפעמים, ב"עין תחת עין". וגם אם אנחנו לא רוצים תמיד שהמדינה תתנהג ככה, כי עלולות להיות לזה השלכות מחרידות, ברמה האישית אנחנו מבקשים את הנקמה הרבה פעמים. ואנחנו רוצים לראות מישהו ממש משלם אחד לאחד על הדברים הנוראים שהוא עשה, וזה מודי. מודי מאוד נקמני, כן? ולכן הוא עושה את הדבר הזה למאלפוי, כן? והוא הופך אותו לנמיה.

שיר: שזה שוב, אפרופו, זה שוב, אנחנו רואים את חוסר הגבולות, מבוגרים לא אמורים להעניש ככה ילדים. בחוסר הגבולות יש משהו מאוד קוסם, רון אומר "זה הרגע הכי טוב בחיים שלי". במיוחד כשהוא לטובתך.

דור: זה חשוב גם. כי כשבאה מקגונגל, והיא מזועזעת, והרמיוני שהיא כאמור סוג של מבו- את אמרת יפה- היא, היא מייצגת פה את המבוגר. ומעבר לזה, כן? אפרופו פרויד, ברור פה שהרמיוני היא "סופר אגו" ורון הוא "איד" בחבורה הזו…

שיר: נכון.

דור: והארי הוא ככה…

שיר: האגו.

דור: האגו שהוא מיטלטל בין לבין הרבה פעמים, זה ממש קלאסי. לא צריך להיות שיר ראובן כדי לראות את החלוקה היפה הזו.

שיר: [צוחקת] מחמיא לי מאוד. כל כך מחמיא לי, שאני מרגישה שאני לא יכולה לקחת את המחמאה הזאת. [צוחקים]

דור: אבל, ולכן גם מאוד מאוד ברור, כלומר, הרמיוני, כמו מקגונגל, כן? היא גם אומרת כזה "אוקיי, נחצה פה איזשהו גבול מסוים" ורון, שהוא ה"איד" והוא הדבר הכי ילדותי באמת, הכי יצרי, הוא מתלהב. וזה רמז מאוד חזק לבעיה במודי. כי מודי מייצג פה, כן? מחשבה שהיא מאוד "איד", שהיא מאוד ילדותית, שהיא מאוד נקמנית מהבחינה הזו. קל לנו יותר לקבל את זה כשזה מופנה כלפי מישהו רע, נכון? מאלפוי הוא רע, כן? אנחנו רוצים שהוא יחטוף. אבל אנחנו, כשיטה, זה תמיד יהיה בעייתי וזה תמיד יחזור לנשוך אותך חזרה.

שיר: נכון. אני גם חושבת שספציפית מודי הוא דמות בעייתית, ואנחנו באמת רואים את זה כבר מהתחלה, אנחנו רואים כמה זה בעייתי כשמישהו כריזמטי חוצה גבולות לטובתך.

דור: בדיוק.

שיר: ואני חושבת שזה לא סתם שהפרק הזה מופיע לפני הפרק על הקללות, כי זה סוג של דבר שהוא עושה כדי שהגריפינדורים יבטחו בו. הוא אומר "אני…

דור ושיר יחד: "... בצד שלכם".

שיר: "אני מופרע ואני חסר גבולות, אבל אתם יכולים לסמוך עליי, אני בצד שלכם. וגם אני עושה משהו…" שוב, החוסר גבולות הזה, הזלזול הזה בחוק, יש בו משהו מאוד מאוד קוסם בגלל שכילד, או כבן אדם שמוגבל על ידי החוקים האלה, אתה מאוד רוצה לפרוץ אותם, אתה לא מבין שהחוקים האלה שם כדי לשמור עליך.

דור: אני מסכים. מאוד. עכשיו עוד שתי דמויות שמאוד בלטו לי בפרקים האלה זה גם הרמיוני, וזה גם נוויל. הרמיוני ממשיכה פה את הסאגה שלה עוד מהפרקים הקודמים, כן? היא בעצם מקימה את אלרג"ה, כן? את הארגון למען גמדוני הבית. מה מאוד יפה? הרמיוני הופכת פה להיות לאט לאט… אחת מיקירות הסכת שלנו, כן? שלי יחימוביץ'. היא מפתחת תודעה סוציאל-דמוקרטית.

שיר: כן. [צוחקת]

דור: לא, זה כמו ששלי חוקקה את החוק, זה פשוט…

שיר: [צוחקת] שהקופאיות ישבו. גם אני חשבתי על זה.

דור: והיא עשתה עוד הרבה דברים, כן? אבל זה פשוט נורא בולט. זה הומניזם פשוט, כן? אתה לא צריך להיות, לכתוב תיאוריה מרקסיסטית עמוקה כדי להגיע לזה. היא רואה אלף-בית של כאילו משהו שהוא לא צודק. ומהבחינה הזו הרמיוני נורא הזכירה לי באמת כאילו, זה סוציאל דמוקרטיה, וזה גם קרל מרקס, אבל באמת, של המאה ה-19 לא המאה ה-21. כי כאילו המאה ה-19 זה תקופה של עבדות ילדים כזה, וששילמו להם 10 סנט לשבוע עבודה, כאילו, דברים פסיכים כאלה. והרמיוני, יש איזשהי התחדדות שמלווה גם בהתבגרות מאוד מהירה. זה ההבנה שלה שלא סתם שיש אי-שם אנשים רעים שמשתמשים בגמדוני בית, זה המערכת שהיא חלק ממנה, כן? היא מגלה שבמטבח בהוגוורטס מעסיקים גמדוני בית. והוגוורטס זה מקום, כן? שדמבלדור מנהל, כן? זה לא איזה מקום שנשלט על ידי ברטי קראוץ' או לוציוס מאלפוי, כן? ועם זאת, זה ההבנה, ואני אומר את זה בסוף כאיש שמאל, כן? אז מי שמאזין מימין אולי לא יסכים, אבל זה ההבנה שהמבנה של המערכת הוא מבנה רקוב. זה לא שיש אדם אחד רע ושאם תתפוס אותו אז אוקיי, אז אתה תציל את זה…

שיר: ניצחת.

דור: יש מבנה של המערכת שצריך לרסק אותו או לשנות אותו, כן? תלוי אם אתה סוציאל דמוקרט או קומוניסט, בהקשר הזה נראה לי, כן? אבל פתאום העולם המושלם הזה שבו היא חיה, שוב, היא כאילו אהבה את החוק, כן? היא אהבה את הסדר. הוגוורטס הוא מקום עם הרבה מאוד חוקים. היא אהבה את זה שיש הרבה חוקים. אבל פתאום היא מגלה שמאחורי המערכת היפה הזו של החוקים יש איזה חוסר צדק עקרוני שמסתתר, ובזה היא ממש הדהדה לי, כן? את הרצון, הניסיון הזה לתיקון עולם בהקשר הזה. האיש השני הוא נוויל כמובן, שבהמשך הספר אנחנו נגלה קצת, כן? מה בדיוק קרה לו, זה בפרקים מאוחרים יותר. גם בספר החמישי יש על זה עוד גילויים ובנייה, אבל כמו שהמסע של הארי, אגב, נפתח כמה פרקים לפני זה, כן? עם, עם אוכלי המוות, וזה שאמרנו- הוא התעורר מהפנטזיה, ואז נכנס לאוכלי המוות. פה ההרפתקה של נוויל מתחילה, זה גם רומן ההתבגרות של נוויל שמתחיל פה במידה רבה. ואגב, רולינג גם אמרה, קצת קראתי על נוויל אתמול בלילה, ורולינג אמרה שהיא הכניסה בנוויל הרבה ממנה.

שיר: וואו!

דור: כן. ונוויל מייצג איזשהו חלק באישיות שלה. וזה לא מקרי, וזה הרבה בין החוסר ביטחון הזה, וזה, ופתאום משהו משתנ- קודם כל, נוויל עונה על שאלה.

שיר: נכון.

דור: כן? היא נותנת פה רמז, נוויל יודע מה זה קרושיאטוס. והוא גם חוטף את זה הכי, זה הכי הכי קשה לו…

שיר: זו הקללה שהשתמשו בה על ההורים שלו.

דור: בדיוק. אנחנו נגלה בהמשך ונדבר על זה גם בהרחבה בהסכת, כן? כשנגיע לפרקים האלה של ההגיגית וכולי, אז אנחנו נבין ש… מה קרה בדיוק. אבל כבר פה היא זורקת לנו את העצם הזאת ואומרת יש קשר בין נוויל לבין הקללה הזו. הוא לא סתם ידע מה היא אומרת, לא סתם היה לו מאוד מאוד קשה לראות את זה, לא סתם מודי גם לוקח אותו אחר כך, כן? כמעין תחת חסותו.

שיר: אפרופו תחת חסותו, זה הדבר הכי מבלבל שאפשר לעשות. "אני מאוד פגעתי בך, בוא, בוא, אתה תקבל גם טיפה יחס מיוחד".

דור: והוא גם מקבל יחס כי הוא מאוד, שמוצג לנו כיחס מאוד מאוד טוב ואבהי ותומך.

שיר: משווים אותו ללופין אחר כך. הבלבול נמצא בתוך הטקסט, לאורך כל הדרך.

דור: בדיוק. אבל יש פה גם את ההקבלה המאוד ברורה, שוב, בספר החמישי תהיה כבר הרבה יותר חזקה, בין המסלול של נוויל למסלול של הארי, כי שני התלמידים שיצאו הכי בשוק זה נוויל וזה הארי. ורולינג אומרת לנו, כן? אנחנו כבר יודעים שכל מסלול חייו של הארי הושפע בגלל ה"אבדה קדברה", כן? כאילו זה מה שזה, ופתאום החזרה הזו לטראומה הזו, קצת גרמה לו להיות ככה, להלבין כולו ולהיות קצת בהלם. ורולינג גם אומרת לנו פה מאוד מאוד זה, תשימו לב, היא לא אומרת את זה, כן? אבל זה הקריאה שאתה צריך לשים לב, היא אומרת כמו שהארי יצא מזועזע מה"אבדה קדברה", שימו לב איך נוויל יצא מזועזע לגמרי מהקרושיאטוס, זה, זה הקללה, שבעצם יצרה את מסלול החיים שלו, כן?

שיר: [המהום הסכמה]

דור: ולכן גם במידה רבה ההרפתקה שלו, ורומן ההתבגרות שלו גם מתחיל טיפה אחרי הארי, כן? כמה פרקים קדימה, אבל גם הוא מתחיל פה.

שיר: נכון.

דור: והוא ילך וישחק תפקיד יותר ויותר חשוב ומרכזי באמת בהמשך. אגב הוגוורטס יוצא ממש מעפן. כאילו, בית הספר עצמו, השיעורים הם לא כיפיים [צוחק] בפרקים האלה, כאילו...

שיר: אני חושבת שזה בדיוק מה שאמרת- רומן ההתבגרות, התבגרות זה שנפקחות לך העיניים להרבה דברים, זה גם נפקחות לך העיניים, זה נפתח במיניות בספר הזה, שהם פתאום רואים, הארי מדבר על צ'ו צ'אנג, ועל הויליות…

דור: כן, כן.

שיר: וגם כאילו באגו שהוא רוצה להיות במרכז, אבל אני חושבת שחלק מההתבגרות זה שפתאום הקסם אוזל מהעולם בבת אחת כי אתה פתאום, העולם נהיה למידותיך. המסתורין שיש שם כשאתה ילד ואתה עוד לא יודע הכל, הוא פחות, הוא פחות נוכח. כי אתה פתאום, "אה, אני, אני כן גדל למקום, אז אני כן מסתכל על, המבט הזה, יש מצב שזה כל מה שיש, שלא מחכה עוד משהו שאני אמור להבין". זה מתסכל, ונראה לי שחלק ממה שקשה בגיל ההתבגרות, אני זוכרת שכשאני הייתי בגיל ההתבגרות, אחד הדברים שהכי הפריעו לי זה שהפסקתי להתרגש בחגים. כאילו שהגיע פסח, והייתי כזה "וואו!", פסח היה בשבילי ביג פעם, ואז הגיע פסח והייתי כזה "סתם יום, אני לא מצליחה להרגיש את הרגש", ונראה לי שזה מאוד מאוד נמצא בתוך הטקסט, ובכוונה.

דור: כן. הם מתבאסים מאוד מהשיעור של האגריד, כאילו, טרלוני, הם כבר מזייפים את כל שיעורי הבית…

שיר: כן.

דור: כאילו אין, אין טעם בכלל לכלום.

שיר: ההיקסמות איננה.

דור: כן. ריטה סקיטר אגב שוב מופיעה פה, ושוב נרמז פה הבעייתיות המאוד גדולה שלה. אבל שוב, גם אליה עוד נגיע, אז אני מבטיח בכל פרק שאנחנו נדבר מתישהו בהרחבה על ריטה סקיטר, זה יהיה הדבר שיחזיק אתכם.

שיר: כן. [צוחקת בתגובה לדברים של דור, ואז מרצינה] אני חושבת שהדבר האחרון שכדאי להתייחס אליו זה, בקטנה ממש, הארי וסיריוס. בגלל שמתואר לאורך הפרקים עד הרגע הזה, שאנחנו כבר בעמוד 200 ומשהו, שהארי מחכה למכתב מסיריוס שהוא שלח בפרק הראשון. הוא מחכה לתשובה, הוא מחכה לתשובה, ולא מבין איפה הדוויג, והוא דואג להדוויג, והוא דואג לסיריס ו"איפה הם? איפה הם? איפה הם?" ואז הוא מקבל תשובה. וסיריוס אומר לו, סוג של, את התשובה של המבוגר האחראי שהארי תמיד רצה. הוא אמר "אוקיי. זה הדבר האחרון שאני צריך לדעת. אני בדרך". ואנחנו רואים איך הארי למרות שהוא קיבל את המשאלה שלו, שוב, זה גם משחק על הגבול הזה בין האם באמת אפשר להגשים פנטזיה, האם משאלה באמת יכולה להתממש במלואה? בגלל שברגע שהוא אומר לו "אני בא" שזה הדבר שהארי, אני מניחה, רוצה, הוא רוצה את הדבר המגונן הזה. הארי אומר "לא הייתי צריך לעשות את זה, הם יתפסו אותו בגללי" כלומר, הוא לא באמת, אפילו שהוא רוצה את זה, ואפילו שהוא קיבל את זה, הוא לא יודע להתמסר לדבר הזה. כי אם לא גידלו אותך להתמסר אליו, זה לא שפתאום אתה תקבל את הדבר שהיית צריך בגיל שנתיים, שלוש, שמונה, אתה תקבל אותו בגיל 14, אתה תהיה כזה "אוקיי, כל בעיותיי נפתרו". לא. זה כן משאיר איזושהי צלקת על הנפש, וכן רואים שבשנייה שסיריוס מגיע, הארי חוזר להיות סוליסט. הארי חוזר להיות "הייתי צריך לפתור את זה לבד" ו"איך עשיתי את זה?", ופתאום כל חושיו מתחדדים, וכל הדברים שהוא לא חיבר קודם עם החלום ועם זאת שנעלמה במשרד הקסמים, פתאום הכל צף.

דור: אני מאוד מאוד מסכים. אין לי מה להוסיף, את צודקת, זה פשוט… [נאנח] זה עצוב. עצוב מאוד.

שיר: זה עצוב. זה ספר עצוב.

דור: ספר, כן, הרבה יותר עצוב ממה שזכרתי אותו.

שיר: קשה.

דור: קשה מאוד.

שיר: טוב, אז סיימנו.

דור: ובפרק הבא אנחנו נקרא את פרקים 15, 16, ו-17, כלומר "בובאטון ודורמשטרנג", "גביע האש", ו"ארבעת המתחרים". הולך להיות…

שיר: כיף.

דור: מעניין וכיף ואחלה. תודה רבה שיר.

שיר: תודה רבה דור. אפשר להאזין לנו באתר כאן ובכל אפליקציות הפודקסטים, ואפשר גם להצטרף לקבוצה שלנו בפייסבוק, "הקבוצה שאין לומר את שמה". להנות.

דור: תעשו חיים.

שיר: כן. ואני רוצה לומר תודה רבה לירדן מרציאנו שהפיקה וערכה אותנו. תודה.

[מוזיקת סיום]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

6 views0 comments

Comments


bottom of page