ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 33: שקרים שקטים
- מיכל שדה
- 1d
- 25 min read
בפרק הגדוש הזה נדון בהמון אירועים דרמטיים: על ריטה סקיטר ותאוות הכוח שלה, על האגריד ותפישות של גזענות, על דמבלדור כמעודד בעלי תשובה, על הארי כאמיץ וכמובן גם על מודי - הדמות שממשיכה לתעתע בנו ובהארי ולעבוד על כולם, כולל על המורים האחרים. פרקים לקריאה: 24. הסקופ של ריטה סקיטר 25. הביצה העין 26. המשימה השנייה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/03/2021.
[חסות]
קריין: "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שיר: הֵיי, אתם על "ההסכת שאין לומר את שמו".
[מוזיקת פתיחה]
אני שיר ראובן.
דור: ואני דור סער-מן.
שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מהתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.
דור: והיום אנחנו נקרא את פרקים 24, 25 ו-26, "הסקופ של ריטה סקיטר", "הביצה והעין", ו"המשימה השנייה".
שיר: פרקים טובים.
דור: כן, אז זה יפה, אנחנו עוד אמרנו - אנחנו תמיד משלימים אחד את השנייה. כל אחד אוהב כאילו…
שיר: אתה פחות התחברת.
דור: אני פחות התחברתי, ובפרקים הקודמים את פחות התחברת ואני יותר, אז יפה.
שיר: יין ויאנג.
דור: ממש.
שיר: זה יהיה השם של הפודקאסט שלנו…
דור: כשנדבר על התנ"ך…
שיר: [צוחקת] כן.
דור: …השואה, ש"י עגנון והנאצים.
[מוזיקת פתיחה מסתיימת]
שיר: בדיוק. אוקיי, טוב, אז נתחיל בלקרוא קטע. [מקריאה]
"מודי עשה צעד אחד קדימה לכיוון המדרגות. הארי ראה את עין הקסם של מודי סורקת תחילה את סנייפ, ואז, חד משמעית, אותו עצמו. ליבו של הארי הלם בפראות. מודי יכול לראות מבעד לגלימת ההיעלמות. הוא לבדו מסוגל לראות את מלוא התמונה המוזרה. סנייפ בכותונת הלילה שלו, פילץ' חובק את הביצה, והוא, הארי, לכוד בתוך מדרגה מאחוריהם. החתך העקום ששימש למודי כפה נפער בהפתעה. למשך כמה שניות הביטו הוא והארי זה בעיניו של זה. ואז מודי סגר את פיו והפנה את עינו הכחולה חזרה אל סנייפ.
"שמעתי נכון, סנייפ?" הוא שאל באיטיות. "מישהו פרץ למשרד שלך?"
"זה לא חשוב", אמר סנייפ בקרירות.
"נהפוך הוא", נהם מודי. "זה עניין חשוב מאוד. למי יש עניין לפרוץ למשרד שלך?"
"אחד התלמידים, אני מניח", אמר סנייפ.
הארי ראה עורק אחד פועם על רקתו השמנונית של סנייפ.
"זה כבר קרה בעבר. חומרים לשיקויים נעלמו מארון המלאי הפרטי שלי. ודאי תלמידים שניסו ליצור תרכובות אסורות".
"אז נראה לך שמי שפרץ חיפש חומרים לשיקוי", אמר מודי. "שום דבר אחר אתה לא מחביא שם במשרד שלך".
הארי ראה את שולי פניו הצהובים של סנייפ עוטים צבע דומה לזה של קיר לבנים אדומות, והעורק ברקתו פועם במהירות מוגברת.
"אתה יודע שאני לא מסתיר אצלי כלום, מודי", הוא אמר בקול שקט ומסוכן. "אתה עצמך ערכת חיפוש די מקיף במשרד שלי".
פניו של מודי התעוותו בחיוך.
"זאת זכותו המיוחדת של ה-הילאי, סנייפ. דמבלדור ביקש ממני לשים עין".
"דמבלדור נותן בי אמון", סינן סנייפ מבעד לשיניו. "אני מסרב להאמין שהוא פקד עליך לערוך חיפוש במשרד שלי".
"כמובן שדמבלדור נותן בך אמון", נהם מודי. "הוא אדם מאוד בוטח, אתה לא חושב? מאמין בהזדמנות שנייה. אבל אני, אני אומר שיש כתמים שאי אפשר להסיר, סנייפ. כתמים שלעולם לא יורדים. אתה מבין אותי?"
איזה קטע יפה!
דור: קטע מהמם. באמת קטע שאני חייב להודות שאהבתי. אבל מה, מה תפס אותך פה? ספרי לנו.
שיר: מה תפס אותי פה? וואו, כל-כך הרבה דברים. אוקיי, מה שהכי תפס אותי פה, אני אגיד לך את האמת, זה לראות שמודי, הקקה הקטן, [דור צוחק] משתמש בטקטיקה של 'דמבלדור אמר שזה בסדר', גם עם סנייפ. ואנחנו רואים שככה הוא פועל. עכשיו, אנחנו רואים שמצד אחד, סנייפ לא קונה את זה.
דור: נכון.
שיר: סנייפ אומר לו, דמבלדור - אני מסרב להאמין שהוא פקד עליך. עם זאת, סנייפ, שהוא אדם מאוד-מאוד חשדן, ואנחנו רואים עד כמה הוא רץ לדמבלדור כשזה נוגע להארי, הוא לא הלך לדמבלדור ואמר לו, 'תגיד לי, אתה אמרת למודי לעשות את זה?' הוא לא הלך לשם מחמת הספק.
דור: כן.
שיר: בגלל שיש מצב שמודי אמר את האמת. ואנחנו רואים פה את הכוח המאוד-מאוד גדול של מודי, שאנחנו בדרך כלל מדברים על כמה הוא מופעל על הארי ועל התלמידים, ועל כמה קשה לעמוד מולו. אבל סתם כדי להבין את מימדי האדם וההילה שיש מסביבו, סנייפ בעצמו לחוץ ממנו, וסנייפ זה אדם, זה אדם שלא נלחץ בקלות, והוא אמנם מצליח לעמוד על שלו בטקסט. אבל הארי מראה עד כמה הסאבטקסט של סנייפ נלחץ ממודי, עד כמה הוא מרגיש לחוץ ממודי ויותר מזה, עד כמה הוא אמנם לא מאמין לו שדמבלדור עשה את זה, אבל הוא לא הולך ובודק עם דמבלדור. שזה דבר שלמורה לא אמור להיות קשה לעשות, הם אוכלים ארוחת ערב ביחד כל יום בבית ספר המוזר הזה. וזה אחד מִני דברים רבים שתפסו אותי בסצנה הזאת, אבל עוד נחזור אליה בהמשך.
דור: נחזור אליה בהמשך ללא ספק. אז באמת, זה סצנה מדהימה וחזקה ועוד נדבר עליה, אבל בואו נחזור רגע אפילו… בואי נחזור לתחילת הפרקים שלנו, שזה גם מתקשר לסוף הפרקים…
שיר: הקודמים, כן.
דור: מהשבוע שעבר באמת, וזה כל הנושא הזה של האגריד וריטה סקיטר. יש פה באמת קטע מזעזע ברמה הרגשית, כשמגלים… בעצם כבר בפרקים הקודמים, כן, פחות נגענו בזה, אבל ריטה ככה באה ורואה את השיעור של האגריד ככה בעין קצת עקומה, וגם יש קטע שמתואר באמת איך היא ככה רואה את כל התלמידים שרופים וגמורים ועם יבלות ופצעים, ואנחנו פתאום רואים ככה איך נראה השיעור של האגריד בעיניים…
שיר: כן. [צוחקים]
דור: ש… של אדם, כאילו קצת, קצת אחר, ואז גם נזכרתי - נכון, גם אני בכיתה ג' וד' עשינו שיעורי אלקטרוניקה, והיה לנו מַלְחֵם חם בידיים…
שיר: גם לנו!
דור: [מרים קול] לא ברור העניין בכלל.
שיר: אתה יודע שאני ביקשתי בכיתה ג' ליום הולדת מלחם? [מצחקקים] ואבא שלי אמר לי, "אין שום סיכוי".
דור: מי נותן לילד בן תשע… גם תחת השגחה של חמישים מבוגרים, לא הייתי נותן לילד בן תשע מלחם.
שיר: לא. למרות שכל-כך נהניתי.
דור: [מצחקק] ברור, היה כיף. אבל, אז מעבר לזה, פה אנחנו בעצם מגלים שהיא כן, שהיא ראיינה אותו ובאופן כמובן מאוד נכלולי, עיוותה ושיקרה והציגה פה משהו באמת נורא. עכשיו היא עשתה את זה, מה שהיא עשתה פה היה כל-כך נוראי - למה? כי היא השתמשה בפחדים הכי קמאיים שלנו, היא השתמשה בפסבדו היסטוריה והיא השתמשה בגזענות. בשפל של השפל. זה באמת, פשוט, מה היא עשתה פה? שימי לב, בכתבה היא עשתה כמה דברים. קודם כל, היא הציגה כעובדה מוגמרת את העובדה שכל הענקים הם, הם כאילו חארות רצחניים וזהו. א', גזענות. כן? עכשיו ראינו גם שרון מחזיק בתפיסה כזו גם וכנראה הוא לא היחיד. הרמיוני, כרגיל, לא חושבת ככה, ברור.
שיר: היא אפילו משתמשת במילה גזענות ומשווה לאנשי זאב.
דור: נכון.
שיר: היא אומרת לו, "אנחנו הכרנו איש זאב שלא היה כזה".
דור: נכון. ואין ספק, אין ספק שרוב הקוסמים מפחדים מהענקים וריטה סקיטר לגמרי משתמשת בפחד הגזעני הזה, כדי ללכלך על האגריד, סתם ככה. היא גם ישר קובעת שכל הענקים עזרו לוולדמורט. לא יודע, לא בטוח, אני לא קונה…
שיר: אגב, זה לא, זה לא "סתם ככה", זה כדי למכור עיתונים, צריך להגיד.
דור: ברור, ברור.
שיר: זה מה שהופך את זה לכזה מעשה… יש את הרעים בהארי פוטר שהם רעים עם אינטרס, ויש את הרעים הגדולים והמפחידים יותר, שהם בלי אינטרס. ריטה סקיטר היא רמה, רמה פקידותית של רוע.
דור: ממש.
שיר: ברור לנו למה היא עושה את זה.
דור: ברור, זה, זה למען עצמה, זה רייטינג וזה למכור. עכשיו, ומה שהכי גרוע בכל הסיפור הזה, שהיא לוקחת את כל המיש-מש הזה ואומרת, "א-הא! כל הענקים…" מילא… לא שמילא, אבל היא אומרת, "כל הענקים הם נוראים ורצחנים ועזרו לוולדמורט, אז בוודאי שהאגריד, שהוא חצי ענק, הוא בעצם האיש הכי מסוכן בסביבה", כן?
שיר: וְ… וּלראייה - באתי על החתום, תראו את את התלמידים שלו.
דור: ולראייה, א', ב', ג' וכמובן מעוותת את הכל. עכשיו, הספר הרביעי מאוד-מאוד עוסק בסטריאוטיפים ובגזענות, גם השני אגב, והרבה סביב העניין הזה של טוהר הדם, אבל פה אנחנו רואים איך כל העולם של הגזעים, כן? כל יצורי הפלא האלה, יש הרבה מאוד תפיסות גזעניות כלפיהם. והרבה מאוד גם אנחנו רואים בספר הזה איך גם באמת דמויות כאילו טובות מחזיקות בתפיסות לא טובות על גזעים אחרים, שזה אגב, א'-ב' של איך גזענות יכולה להתקיים, כן? זה…
שיר: הבנאליות של הרוע.
דור: זה לא רק אה… זה מעבר לבנאליות של הרוע כי, כי זה, באמת, אתה לא, לא… זה לא שכולם חברים בקו קלֵקס קלַאן [כך במקור] או משהו כזה, כן? זה…
שיר: לא, ברור, הרוע מגיע לעולם דרך הרע במיעוטו. וזה…
דור: בדיוק, ודרך האנשים הטובים שעומדים בצד ולא עושים כלום, או אפילו מאמצים חלק מהתפיסות ואומרים, כאילו…
שיר: חייבים להבין גם שבעולם מסורתי - אני, אני אתן אפילו דוגמה מהחיים שלי - שהיא משתרשת, אה, זה. אני גדלתי, סבתא שלי היא עיראקית, היא הייתה בפרהוד. היא ממש ראתה - יש לה זיכרונות מזעזעים, שהיא מספרת לי מדי פעם כשאנחנו נפגשות. וזה זיכרונות לא טובים, ומבחינתה זה הערבים עשו לה. ואני כילדה, ששמעתי את זה, כי לאנשים בדור הזה אין סננים של מה אומרים למבוגרים ומה לא, נורא-נורא פחדתי מערבים שיעשו לי את הדבר הזה. עד שהתבגרתי והייתי כזה, 'אין שום קשר'. זה פחד שהועבר אליי, וזה, כאילו צריך לנתק את זה. וככה, בחברות מסורתיות במיוחד, בחברות מסורתיות שיש בהן מלחמות גדולות בעבר שלהם, כמו הדברים שסבתא שלי ראתה, הדבר הזה מחלחל למטה בצורת גזענות שהיא סוג של בילט אין. אפילו אם אתה לא פגשת את הבן-אדם הזה מעולם, בגלל שזה פחד שמועבר לך כמו סיפור לפני השינה, כמו שפחדתי ממפלצות ו… וואטאבר - ערפדים, פחדתי גם מהדבר הזה… מהאנשים האלה, עד שהבנתי, אה, הם בני-אדם, בניגוד למפלצות וערפדים.
דור: נכון. עכשיו, אני אגיד עוד משהו על ריטה סקיטר, ודווקא זה מתחבר להערה שלך מקודם על סוגי הרוע, שאני דווקא רוצה קצת לפרק אותה מחד… ולבנות אותה מחדש. הרי באמת, למה ריטה סקיטר… קודם כל, שהיא באמת, יש את השלב הבאמת נורא הזה, אני ממש יצאתי מזועזע, שהיא צועקת על הרמיוני, "ילדה טיפשה!" ואני כזה… וואו, כאילו…
שיר: מי שָׂמֵך?
דור: 'מי שמך בכלל? חצופה שאת, באמת!' ואז אנחנו גם מבינים מה האינטרס הכי גדול שלה, כן? האינטרס הכי גדול של ריטה סקיטר הוא ריטה סקיטר, כן? אין פה שום דבר. היא משתמשת בשקרים ובגזענות ובשמועות, רק כדי לרומם את עצמה בסוף. וכשמטיחים את זה בפנים שלה, כן? כשהרמיוני מטיחה את זה בפנים שלה באופן כל-כך בוטה, אז כאילו, מה עוד ריטה סקיטר יכולה לעשות חוץ מפשוט לקלל? כן? אין לה עוד, אין לה עוד מוצא, אין לה שום הוכחה לדברים שהיא הביאה, כן?
שיר: בוודאי.
דור: היא מחרטטת ומקללת וצועקת, כן? טיעון חלש - תגביר את הקול, זה הכלל, זה א'-ב'. ואגב, היחידה שקראה להרמיוני חוץ ממנה ילדה טיפשה, בסדרת הספרים הזו, הייתה מקגונגל בספר הראשון, וזה היה…
שיר: עם הטרול.
דור: כן, אבל זה היה כשהרמיוני בעצם שיקרה כדי לחפות הרי על רון והארי. אז היא שיקרה ואמרה, 'אני חשבתי שאני אוכל לנצח את הטרול, והם באו להציל אותי'. היא לא רצתה להגיד שהיא הלכה ובכתה בגללם, כדי לא להפליל אותם, כאילו.
שיר: כן.
דור: ולכן גם אנחנו מקבלים את ההערה של מקגונגל כ"ילדה", מה גם שהרמיוני באמת הייתה אז יותר ילדה. כן? אבל שם הרמיוני מראש כאילו סוג של מקריבה את עצמה ומציגה את עצמה באור פחות טוב כדי…
שיר: ולכן ה"ילדה הטיפשה" לא באמת תקף עליה.
דור: בדיוק. זה בסדר ואנחנו גם מקבלים את זה. פה אין שום דבר מזה, ולכן זה יותר באמת מלקרוא לה "בת זונה". זה כאילו, זה ממש מעליב. יותר מלכולם, לקרוא להרמיוני "ילדה טיפשה" זה נורא מעליב. וריטה סקיטר היא בעיניי הדמות האגואיסטית ביותר ביקום של הארי פוטר, זולת וולדמורט.
שיר: אה… זאת שאלה מעניינת, אם אנחנו מתייחסים לסוגי רוע.
דור: כאילו…
שיר: בגלל שוולדמורט, אני חושבת שהוא מוּנע מפחד מאוד גדול. עכשיו אפשר להגיד שכל רוע מונע מפחד, בלה-בלה-בלה. אבל ריטה סקיטר היא באמת מאוד דומה לו, כי היא מונעת מתאוות כוח.
דור: כן.
שיר: ואת וולדמורט, אני… מאוד קל לפרק, וגם הספר בצורה מאוד יפה עושה את זה לאורכו - הוא מראה לך שוולדמורט מונע, בשורה התחתונה, מפחד. פחד שצבר ריביות והפך למשהו מפלצתי. אבל ריטה סקיטר היא הרוע הפקידותי, הקטן, ולכן באמת שוב, ככל שרוע הוא קרוב יותר אלינו…
דור: כן.
שיר: קרוב יותר לעולמנו, הוא יותר מרתיח אותנו.
דור: נכון.
שיר: וולדמורט פחות יעצבן אותי מריטה סקיטר.
דור: כן, וולדמורט לא מעצבן. הוא…
שיר: כן, וולדמורט הוא פשוט מפחיד.
דור: הוא מפחיד או משהו כזה. ריטה סקיטר היא איום שאנחנו יכולים גם לחוות אותו באופן ממשי.
שיר: כן.
דור: בלי איזה דימויים רחוקים מדי.
שיר: עכשיו, אני רוצה להתחבר למה שאמרת על האגריד, דווקא מהכיוון של האגריד. ריטה סקיטר, ברור לנו מה היא עשתה. האגריד מגיב פה כמו אדם שחוֹוה מה שאנחנו קוראים לו היום בעולמנו "שיימינג". זה מה שעשו להאגריד. עכשיו, התגובה שלו לדבר הזה מאוד-מאוד עניינה אותי. בגלל שיש שיימינג שעושים לך שאתה "אשם" בו במרכאות. במיוחד עכשיו עם "Me Too", חושפים אנשים, אתה עשית את זה ואת זה ואת זה, שב בבית, סגור את הווילונות, אל תדבר עם אף אחד. השיימינג שעושים להאגריד הוא שיימינג הרבה יותר מעניין מהשיימינג המוצדק, בגלל שהוא בעצמו יודע שהוא לא רשע כי הוא ענק, ושהוא לא אכל בני-אדם, ושהוא לא חבר לוולדמורט, להפך - הוא שנא אותו. ושדמבלדור אוהב אותו, ושהוא נשא את הארי כתינוק, והוא החזיר את הארי… אין בו שום דבר מהסטריאוטיפ הזה. ולכן עניין אותי במיוחד למה האגריד בוחר להסתגר בבית. ואני חושבת שמה שקרה להאגריד, זה בלבול שקורה המון פעמים בעולם שלנו, בינך לבין הסטריאוטיפ. כלומר, כשאתה משתייך לקבוצה מסוימת שיש עליה סטריאוטיפ, באופן אוטומטי, כשאתה מבין את זה, כשאתה מבין שאתה חלק מ"ההם", זה מערער את הזהות שלך.
עכשיו, האגריד מגיב פה, קודם כל בעיניי, לדבר הזה, שפתאום הניחו לו מול הפרצוף מראה, וזה באמת הדבר הדוחה שגזענות עושה. היא באה ואומרת לך, "כל התכונות האלה, שהם אתה - הדברים הקטנים שהופכים אותך למי שאתה - אני מוחקת את זה, אתה המפלצת הזאת שהחלטתי שאתה". זה איזשהי, באמת, השטחה של הדמות שלו, לכדי המפלצת שמשרתת את הפחד במקרה הזה, או כל דבר אחר שגזענות משרתת, כי גזענות תמיד משרתת משהו.
עכשיו, זה הזכיר לי, באמת, כדוגמה של, כאילו, של כמה הזהות יכולה להתערער, ועד כמה זה יכול באמת לפרום את האני שלך, ולאן זה יכול ללכת. כאן, בסופו של דבר, כמו הרבה פעמים בהארי פוטר, הדמויות מגיעות למסקנה הנכונה מהר מאוד. אנחנו רואים שהילדים דופקים לו בדלת, ודמבלדור שם, והוא אומר, 'הם רוצים להמשיך להיות חברים שלך, הכל בסדר, אתה לא הדמות הזאת'. זה מה שאני שומעת את דמבלדור אומר. בעולם שלנו זה דבר שהוא טיפה יותר מורכב לעשות, ואני נזכרתי שלפני אה… זה מאוד-מאוד הזכיר לי, שלפני אממ, שלוש שנים, אני עשיתי כתבה במוסף הארץ, אני התלוויתי ל"צל", לשמונה חודשים.
דור: לצל, אוי.
שיר: עכשיו, מי שרוצה כמובן מוזמן לגגל את זה ולקרוא, [בחיוך] הכתבה הכי ארוכה לדעתי שאי-פעם התפרסמה במוסף הארץ.
דור: כתבה מצוינת, אני ממליץ בחום לקרוא אותה.
שיר: תודה רבה, תודה רבה. עכשיו, אני פגשתי המון דמויות במהלך השמונה, שמונת החודשים האלה. אבל הדמות שהכי נגעה בי, והדמות שגם אני זוכרת, שאחת מהערות העריכה שהיו… שקיבלתי, הייתה "הכתבה היא לא עליו, אפש… [צוחקת] לא צריך להכניס אותו בכל מקום", הייתה דמות של בחור… עכשיו, הצל - מי שמכיר, יואב אליאסי, הוא ראפר - הוא מסתובב בח… הוא-הוא הימין הקיצוני, אפשר לומר, והוא מסתובב בחוגים של ימין קיצוני. עכשיו, אחת הדמויות שבלטה ממש מהתחלה, הייתה בחור ערבי, שהיה מסתובב עם כל דמויות הימין הקיצוני האלה, לאורך כל הדרך. הפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתה בחברון. עכשיו, אנחנו לא מדברים על ימין קיצוני - הדוד שיושב בארוחה משפחתית. הרגע שבו הבנתי עם איזה, איפה אני מסתובבת, ועד כמה קיצוניים האנשים האלה, הייתה כשהיינו בחברון. ובחברון מי שלא היה - ממליצה ליסוע - יש גדר שמפרידה בין הצד היהודי לצד הערבי, ומהצד הערבי עמדו… והצד היהודי כמובן ענק וריק, הצד הערבי מאוד מצומצם, ובצד הערבי עמדו שני ילדים קטנים עם חמור. ואחד מהאנשים שבאתי איתם, אמר לחבר שלו, "רוצה נעשה את החמור הזה על האש?" וראית שהילדים באימה. וזה סוג האנשים…
דור: כן.
שיר: …שהסתובבו שם, זה סוג האנשים שהבחור הערבי הזה היה איתם. ואני זוכרת שכאילו חשבתי, 'מה הוא עושה פה?' וכאילו כל הזמן אמרתי, אני חייבת, אני חייבת לתפוס אותו לשיחה, והוא מאוד-מאוד התרחק ממני כל הזמן. ואז נכנסנו למערת המכפלה, ובמערת המכפלה יש פסיפס שכתוב עליו בערבית. והוא עמד והסתכל עליו. והיה ברור שהוא חוֹוה רגע…
דור: כן.
שיר: עם האנשים האלה מהימין הקיצוני, הוא בא ו… וניגשתי אליו ואמרתי לו…
דור: איזה אירוע סימבולי, וואו, וואו.
שיר: מאוד. חכה, עוד לא התחלנו. ואז אמרתי לו, "מה כתוב כאן?" והוא אמר לי, "אני לא קורא ערבית". והלך. עכשיו, הבחור דיבר במבטא ערבי. כמובן שאתה קורא ערבית. את… אין אה… לא הומצא… לא הומצאה אבן שתפגע לך בראש, שתגרום לך לא לזכור איך קוראים את שפת האם שלך. אבל הוא אמר שהוא לא קורא ערבית. ועוד אירוע איתו שאני ממש זוכרת - זו הייתה פעם אחרונה שראיתי את הצל - ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ונפגעי פעולות האיבה. יש תמיד את טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי, שזה טקס יום הזיכרון משותף לפלסטינים וישראלים. מול הטקס יש תמיד הפגנה של הימין הקיצוני, שזה 70 אנשים שצועקים ומקללים ודגלי ישראל, וההפגנה הזאת הולכת ומסלימה, והיא מאוד עטופה על ידי כוחות משטרה ומג"ב. ואני זוכרת שבאיזשהו שלב זה לוּבָּה, ולובה, ולובה, ולובה, וקללות ובלה-בלה-בלה, ובשיא הערב מישהו הוציא דגל פלסטין כדי לשרוף אותו. ולא היה לאף אחד אש. ואז ה-dude הערבי רץ לאוטו שלו, הביא אש, והוא הדליק את הדגל. הוא היה הראשון שהדליק את הדגל. והקרע הזה שיכול להיווצר בזהות שלך, כי הרי מה, מה הדרמה, לא צריך להיות אה… אין… הדרמה כתובה לנו מול העיניים. הוא חי במדינת ישראל, הוא רוצה להשתלב. במדינת ישראל המיינסטרים היא ש"ערבי הוא רע". אוקיי? אז זה גם היה ממש את… קמפיין "הערבים נוהרים" היה יחסית טרי…
דור: כן.
שיר: והגזענות לובתה מאוד מלמעלה. עכשיו בגלל הבחירות…
דור: עכשיו ליברמן קורא לתקן את חוק הלאום…
שיר: כן.
דור: אנחנו בעולם… מוזר ואחר.
שיר: כן. אבל אז זה היה ממש, ועוד בטקס הזה, אז ברור שהוא… הקרע בזהות שלו, הדרך שלו ליישב אותו, הייתה למחוק את הצד הזה בו ולהצטרף לגמרי לצד השני.
עכשיו חשוב לומר, בניגוד לגזענות של הנאצים - שאם יהודי היה בא ואומר "היהודים הרעים האלה", הוא היה הולך כמו כולם לאושוויץ - הם מאוד קיבלו אותו. הם היו כזה, 'בוודאי, הוא משלנו, הוא הבן-אדם הכי טוב פה', הם כולם חיבקו אותו ואהבו אותו, כי הוא בעצם הוכיח את הטענה שלהם. כאילו, הנה בן-אדם מבפנים שבא ואומר… זה הטענה שהם הכי אהבו. 'הנה בן-אדם בא מבפנים ואומר שהכל שלנו, הם טועים, אנחנו צודקים'. והקרע בזהות הזה, אני אחזור להאגריד, הקרע בזהות הזה הוא דבר מאוד-מאוד אלים. ברגע שמישהו מציב לך מראה סטריאוטיפית, שאומרת, 'אתה א', ב', וג', אתה מהרעים, אתה רשע, אתה ענק, אמא שלך הייתה בנאצים של וולדמורט', אתה לא יודע מי אתה. וההסתגרות הזאת שקורית להאגריד, למרות שהוא יודע מי הוא, ולמרות שדמבלדור אומר לו, "הם עדיין רוצים להיות חברים שלך", היא דבר מאוד-מאוד מסוכן, ומאוד-מאוד מערער לזהות שלו, ובגלל זה הפשע של ריטה סקיטר הוא כל כך חמור בעיניי.
דור: וואו. זה מצוין, וזה נכון, ואני עכשיו רוצה לקרוא שוב את הכתבה הזאת [צוחקים] שעשית על הצל, איזה יופי.
שיר: שלחתי אותה לדור לפני, אה, שיגיד מה דעתו, לפני ששלחתי למערכת.
דור: היא הייתה מהממת, אני זוכר שסיפרת לי עליה, ישבנו אכלנו במסעדה גרוזינית בגבעתיים.
שיר: נכווון! הייתי כל-כך בלחץ.
דור: כן. וואי, זה היה מהמם, באמת.
אגב, מעניין שהזכרת פה את דמבלדור, כי הוא דווקא קשור לנקודה הבאה שלי, וזה אולי גם מה שיוביל אותנו חזרה שוב, ל…
שיר: למודי.
דור: למודי ולסנייפ, כי דמבלדור הוא חוליה מקשרת מאוד חזקה בפרקים האלה, פתאום יש לו כמה רגעים יפים. ודמבלדור הוא הדמות האהובה עליי בסדרת הספרים הזאת. אז אני מאוד אוהב שהוא צץ. דמבלדור - זה כבר הופיע בספרים הקודמים, אבל פה זה מאוד-מאוד מודגש - דמבלדור הוא האיש שמאמין בהזדמנות שנייה, נכון? [שיר מהמהמת] הוא נתן הזדמנות שנייה להאגריד, הוא נתן גם הזדמנות שנייה לסנייפ, שזה גם מעניין, כי, כי באינסטינקט ברור לנו, כקוראים, שברור שלהאגריד מגיע הזדמנות שנייה, הוא אפילו לא באמת עשה שום דבר…
שיר: כן.
דור: מרושע, כאילו…
שיר: אבל הוא האמין לו.
דור: הוא האמין לו… לא, והוא הסתבך קצת בצרות, וגידל קצת דברים אסורים, אבל אה…
שיר: הוא ראה שהוא אדם טוב בסך הכל.
דור: אבל ברור שזה. לתת הזדמנות שנייה לסנייפ, זה כבר באמת יותר מורכב ויותר קשה, וזה מוכיח עד כמה דמבלדור הוא אדם שבאמת מאמין ברעיון התשובה והכפרה. כן? לכל אדם יש את היכולת לעשות תשובה, ולחזור בו מכל חטא. זה חלק מההכרה גם, שיש בדתות השונות, שאנחנו בני-אדם, ואנחנו לא מושלמים, אנחנו עושים דברים רעים, ואנחנו יכולים אבל גם לחזור בנו, ולעשות איזשהו תיקון, ולקחת גם אחריות על הדברים הרעים שאנחנו עושים, ולנסות לעשות משהו חדש.
התשובה היא רעיון מאוד-מאוד יפה. זה אחד הרעיונות שאני הכי מתחבר אליהם, אני מקווה לכתוב על זה משהו לאקדמיה בקרוב, אם יהיה לי איזשהו זמן. אבל הקאץ' בתשובה, זה שזה רעיון דתי, וגם אנושי מאוד יפה, אני חושב שמאוד-מאוד קשה ליישם את זה. אני חושב שמעט מאוד פעמים אנחנו נהיה מוכנים לתת לאדם - שחזר באיזשהי תשובה, כן? עשה איזשהו תיקון - אנחנו באמת ננסה להס… נצליח להסתכל עליו אחרת. אני יודע להגיד על עצמי, שאני בטח מאוד קשה לי להאמין לאנשים שטוענים שהם עשו איזשהי תשובה או שינוי בחיים שלהם, אני תמיד אחשוד בהם. תמיד אגיד "מה אתה מסתיר? אתה לא… אין מצב שבאמת, זה… העובדה שעשית את זה בעבר, זה אומר שאתה גם תוכל לעשות את הדבר הזה שוב בעתיד", נכון? קשה לי. אני באמת, אני, אני חשדן כזה מטבעי. והיופי בדמבלדור זה שהוא באמת מאמין ברעיון הזה - של הכפרה, של הסליחה, של התשובה שמגיעה לכל אחד. כל אחד שבאמת מביע בכנות את הדבר הזה, מסוגל. ומצד שני, האמנם תמיד שערי שמיים פתוחים למחילה? גם, אגב, לפחות בהקשר היהודי, יש אנשים שאין להם תשובה. יש אנשים שעשו דברים כל-כך נוראים, שלא משנה מה הם ינסו לעשות ככפרה, אין, זה סגור. והרבה פעמים גם מסבירים שזה לא משנה שזה סגור, כי הם גם אף פעם לא, לא ירצו, כי אלה כל…
שיר: מי שעשה דבר כזה לא…
דור: לא, לא ירצה בכלל, אז אין טעם בכלל לדון על המצב התיאורטי והבלתי אפשרי הזה. ואנחנו רואים שלאורך הספרים בכלל, גם בספר הזה, דמויות שונות מפקפקות ב… בדמבלדור ובכוח התשובה, הארי בעצמו, כן? סביב סנייפ. כל הזמן אה, יש כל הזמן את הדיון הזה - האם סנייפ באמת רשע? - לכל אורך סדרת הספרים, כמובן. האם הוא באמת עשה תשובה מלאה וחזר בו? כי זה משהו שמאוד-מאוד קשה בעיניי להאמין לו. מהבחינה הזו, דמבלדור הוא כמעט לא אנושי.
שיר: אני מסכימה איתך שזה ממש מה שעולה מהקטע הזה, והאמת שיש לי נקודה שהיא כמעט זהה, אבל בצורה אחרת.
דור: בבקשה.
שיר: אני חושב… אני גם ראיתי את זה מאוד בשיחה של מודי וסנייפ, שקראתי. בגלל ש… בסופו של דבר, כפרה והיכולת לתקן משהו, מבחינתי, היא הכרחית כחברה. היא הכרחית לנו כחברה. בגלל שקודם כל, אם אין את האפשרות לכפרה, אנחנו משחקים פה משחק מאוד דיכוטומי: אם עשית משהו טוב - אם לא עשית אף פעם משהו רע, אתה טוב. כל עוד עשית משהו רע, אתה שם, אתה עם הרעים. ואני חושבת שכחברה - פחות אני לקחתי את זה לכיוון של יהדות - כחברה אנחנו מחויבים לתשובה הזאת. ובגלל זה נגיד, בתי כלא הם קיימים, אבל הרעיון של בתי כלא, הרעיון, אני לא יודעת עד כמה הוא מיושם, אבל הרעיון הגדול הוא שבבתי כלא אנשים יעברו שיקום. הם ידברו עם עובדות סוציאליות, הם יעשו ריפוי בעיסוק. בוועדת חנינות מעודדים את האנשים - אתה רוצה חנינה? אתה צריך לכתוב מכתב לבן-אדם שעשית נגדו משהו… שעשית לו משהו. וזה באמת מתוך איזשהי, אמנם הביצוע של זה הוא הרבה פעמים מקרטע, אבל המטרה היא להגיד, 'אנחנו כחברה, ואנחנו מכילים גם את הרע, ואנחנו מנסים לתקן את הרע, כי זו המחויבות שלנו כחברה'. כיוון שהצד השני של הדבר הזה, ברגע שיש טובים ורעים, ואנחנו מדברים על זה הרבה, בעיקר בספר הראשון - טוב ורע, מוחלט, זה מושג מאוד-מאוד בעייתי, וזה מושג שתמיד משרת מוקד כוח רשע שיתייג אותך כאן או כאן. ובשורה התחתונה, נגיד, אני חושבת על גולאגים, כשאנשים התחילו להישלח לשם בסופו של דבר על ימין ועל שמאל, בגלל שמועה, בגלל שחשבו שהם אמרו את זה, בגלל שיש טוב ורע ויש עונש על הרע. או על עונש מוות, שזה מושג מוחלט שאומר, 'הבן-אדם הזה לא מגיע לו כפרה'. ודווקא כאן, שוב אני אחזור לדמות השנואה עליי, מודי, סנייפ כן מאמין שדמבלדור מאמין לו. ואני חושבת שגם אחד הדברים שהכי הכרחיים כדי באמת לעבור תיקון, זה שיהיה איתך עוד בן-אדם שמאמין בך. אתה, זה דבר, יש דברים שאי אפשר לעשות לבד, בגלל אני כל-כך מאמינה בטיפול.
דור: זה לא סתם שלמכורים יש ספונסר.
שיר: לגמרי.
דור: שהוא גם בעצמו עבר את הדבר הזה.
שיר: כן. אתה צריך שמישהו יסתכל עליך, ויגיד, 'אתה בחרא, לא משנה איזה חרא זה, אני מאמין שאתה יכול לצאת מזה. אני מאמין. יש לך… אני החדר, אני התיבת תהודה שלך לזה שאתה יכול לעשות את זה'. ועבור סנייפ זה דמבלדור, וזה באמת, אני חושבת, יח… זה ממש דוגמה מצוינת עם הספונסר. זה באמת יחסי חונכות כאלה. כי עצם האמונה של דמבלדור מאוד-מאוד מחזיקה את סנייפ. ועצם זה שסנייפ קרוב לדמבלדור בבית ספר, שוב, זה מאוד-מאוד מחזק את סנייפ. מודי, לעומת זאת, שאנחנו כבר יודעים מי הוא בהמשך, הוא לא מאמין בהזדמנות שנייה. עכשיו, אנחנו לא נספיילר את הדרך, רק נרמוז בעדינות שמודי הוא לא בדיוק מי שאנחנו חושבים שהוא, אבל ראיית העולם הזאת של טובים מול רעים, היא… שוב, גם כולם מקבלים את סנייפ, הרי גם סיריוס שלא אוהב אותו, לא חושב שסנייפ הוא אוכל מוות.
דור: נכון.
שיר: הוא יודע שהוא עבר צד. הרעיון הזה הוא רעיון שהוא כן מהותי לחברה מסוימת, לחברה כן מיטיבה עם הפרטים בה. לעומת מודי - רמז נוסף [מגחכים] לכמה שהבן-אדם מזעזע - הוא אומר לסנייפ, "אין דבר כזה. או שאתה טוב, או שאתה רע. יש כתמים שאי-אפשר למחוק". הוא לא מאמין ברעיון הזה. ולכן, שוב, אני מאוד-מאוד אהבתי לראות את הקטע הזה, כי היה לי מאוד ברור שסנייפ הוא משלנו, כאן. אפילו שהוא מסתכל על הארי והוא רוצה לדפוק אותו. ב-core שלו, בבסיס שלו, הוא משלנו.
דור: אני אגיד יותר מזה, מה שכל הסצנה הזו, באמת, של הארי עם פילץ' וסנייפ ומודי, איך שהיא בנויה, היא בנויה בצורה באמת מאוד חכמה ומעניינת. אני סתם אמרתי בהתחלה שאני לא אוהב את הפרקים האלה. אני כן אוהב אותם. [שיר צוחקת] אני חירטטתי, סתם רציתי לעשות… כאילו, כי אני קולט שכל קטע אני אומר, "כן, ואת הקטע הזה אהבתי, ואת הקטע הזה גם אהבתי". כאילו…
שיר: זה מהמם לאהוב הכל.
דור: זה, זה סתם. הסצנה הזו מתחילה, כן? שהארי בעצם יוצא אחרי שהוא פוגש את מירטל המייללת, שגם, לא יודע, יש שמה איזה קטע קרינג'י שלם עם מירטל בכלל, שהיא קצת חרמנית עליו.
שיר: כן, מה, מה נהיית חרמנית פתאום?
דור: הוא ממש מגעיל אליה, כאילו, יש שם איזה קטע ממש לא נעים, אבל לא בזה רציתי להתמקד. אלא באמת, כלומר, שיש כל המפגש הזה פתאום, כן, הביצה נופלת לו, ופילץ' בא, וסנייפ בא, וכולי. זה מתחיל כמו משהו מאוד-מאוד קומי. זה משהו שמאוד מזכיר גם את הספרים הקודמים. כלומר, אנחנו פוגשים את הארי בגלימת ההיעלמות שלו, כרגיל, מתגנב בשעות אסורות. פילץ' עם האובססיה הקבועה שלו נגד פיבס, וסנייפ עם האובססיה הקבועה שלו נגד הארי. ואתה קורא, ואתה מרגיש ככה, "או, אני כבר הייתי במקומות האלה, אני כבר מכיר ויודע, מעניין איך הארי ייחלץ מזה הפעם". אתה מרגיש שזה, הנה, נורא, שוב, משהו נורא ילדותי. כן, הארי מתגנב, ושוב האלה נגדו, כבר ראינו את זה חמישים אלף פעם. ואז פתאום נכנס מודי לסצנה. והוא ה… הוא שובר כאן את הכל. כי א', כי הוא מבחין בהארי, באמת. ואז, באמת, הוא עושה את הדבר הכי מתוחכם, ערמומי, כן? הוא הופך את הארי באמת לשותף. הוא רואה את הארי, הוא לא מגלה את הדבר הזה. עכשיו, גם… צריך לזכור, אנחנו עושים הרבה השוואות ללופין. גם לופין, בספר השלישי, שהוא רואה את מפת הקונדסאים, הוא לא… והוא מבין טוב מאוד מה זה מפת הקונדסאים, ומה זה…
שיר: הוא מחרים אותה אבל…
דור: הוא מחרים אותה, אבל הוא לא מסגיר את הארי לסנייפ. אבל, הוא מאוד מוכיח את הארי על מה שהוא עשה. והנה, הבדל הקל עם מודי, הוא גם כן לא מסגיר את הארי לסנייפ, כן? הוא גם כן לוקח מהארי את המפה אליו, אבל התחושה פה של הארי היא תחושה שונה לגמרי, וזה מבריק איך מודי עושה את זה. הוא לא גורם להארי להרגיש אשם על השוטטות שלה, אלא הוא אומר, 'הנה, שנינו שותפים עכשיו לפשע'. אני ואתה, אנחנו באותו level, כן? אנחנו ככה… מתגנבים, מגניבים כאלה, אוהבים הרפתקאות. הוא מציע לו להיות הילאי, ואומר… וממש מחמיא לאגו שלו. כן? לכאורה, הוא הרבה יותר מגניב מלופין, כן? מה לופין עשה?
שיר: ברור. הוא גם מסוכן.
דור: הוא אמר להארי, "תתבייש לך, הארי", זה מה שהוא עשה, אבל לופין עשה כמובן דבר הרבה יותר אחראי, ונכון, וכולי. ואילו מודי פה, לכאורה, נבנה כאדם הרבה יותר מגניב, ואדג'י וזה. ושוב, מדהים עד כמה אתה… כל הסצנה הזו ממש מקבילה לסצנה מהספר השלישי.
שיר: נכון.
דור: אבל אה… ויש פה סימנים ששוב, נועדו מאוד לבלבל אותנו, אנחנו חושבים גם, 'איזה מגניב מודי, איזה יופי, איזה זה' ושימי לב שהשינוי הקטן הזה מלופין הוא רב משמעות.
שיר: אנחנו מבולבלים בדיוק כמו הארי. עכשיו, עוד דבר, עוד טקטיקה ששמתי לב שמודי משתמש בה, הרי אנחנו נגלה בהמשך מה הייתה המעורבות שלו…
דור: בהכל.
שיר: בזה שהארי נכנס, שמו נכנס לגביע האש. גם כאן, אנחנו נגלה בקרוב מאוד, מה הקשר שלו לפריצה למשרד של סנייפ. ובשני המקרים, מה שהוא עושה, אני אפילו חושבת לספיילר וכבר לומר…
דור: כן…
שיר: הוא עושה את שני הדברים - אנחנו נגלה בהמשך.
דור: כן, זה הוא.
שיר: ובשניהם, מה שהוא עושה, זה לתקוף ולעוף על מאתיים, ול… כאילו בעצם לשאול את השאלה. הוא אומר לסנייפ, 'למה שמישהו יפרוץ לך למשרד? מי עשה את זה?'.
דור כן.
שיר: זה מסוכן. להארי, מישהו רוצה להזיק להארי, מישהו רוצה להרוג את הארי, וככה הוא מגונן על עצמו. עכשיו, אני מאוד מסכימה עם מה שאמרת בנוגע לגבולות, ואני חושבת שמודי כאן, בניגוד ללופין, הוא עושה דבר שהוא… שוב, זה מאוד-מאוד דומה. וזה הולך על אותם אזורים בכוונה. בגלל שגם דיברנו על מבוגר מתעלל, דמות של מבוגר מתעלל, התצוגות של התעללות הרבה פעמים מתחפשות לחיבה.
דור: נכון.
שיר: ואני אצטט שוב את השם של הספר היפה והעצוב של גליה עוז, "דבר שמתחפש לאהבה". זה מתחפש לאהבה, זה מתחפש לדאגה. הוא רואה אותו, והוא בעצם מפר בשבילו איזשהו גבול. עכשיו, אני קראתי את זה כך, אני קראתי את זה שלופין, אה, שמודי בא ולא מסגיר את הארי, למרות שהוא רואה אותו, והוא מגדיל לעשות - הוא לא רק שובר את הגבול הזה כמורה, הוא גם בא ומוכיח את סנייפ, הוא גם רשע לסנייפ. עכשיו, אנחנו גם יודעים שדמבלדור, לצורך העניין, ראה את גלימת ההיעלמות, ו… או ידע, למשל, שהארי השתמש במחולל הזמן ושחרר את סיריוס, אבל הוא אף פעם לא השפיל את סנייפ.
דור: נכון.
שיר: הוא קיבל אותו, הוא אמר…
דור: הוא מאוד שמר על כבודו.
שיר: בדיוק. כי יש גבולות. הוא אמר, 'אני, זוהי בחירתי, אבל אני לא ארמוס את הבן-אדם השני'. וכאן יש לנו את הגבול הזה שמודי חוצה, ואז הוא חוגג עליו. כלומר, הוא ממש משפיל את סנייפ, כדי להעביר את הארי לצד שלו. ואז מה הדבר הבא שהוא עושה? הוא מבקש מהארי את המפה. הוא לא מחרים לו אותה, כמו לופין שאומר לו, "אני מחרים את זה לטובתך". הוא אומר… הוא אפילו אומר, "זה יכול לעזור לי".
דור: כן.
שיר: זאת אומרת, הוא עושה שימוש ב… והארי אומר, "אני אוהב את זה". כלומר, "הוא עבר הרגע גבול מאוד גדול בשבילי, בצורה מאוד גרנדיוזית. לא רק שהוא לא גילה, הוא גם בא והשפיל את סנייפ מולי".
דור: כן.
שיר: אז מה, אני לא אתן לו את המפה?
דור: ברור.
שיר: וזה בדיוק ה… שוב, הדפוס הזה של מישהו שבא ונותן לך יותר ממה שאתה רוצה, ועושה בשבילך כל-כך הרבה שזה מערער… הוא חוצה את הגבולות המקובלים, ואז הוא מאלץ גם אותך לחצות את הגבול המקובל. ואמרת מאוד יפה שהדובדבן שהוא שם על הקצפת הזאת, זה עוד לחזק לו את האגו, לתת לו פידבק חיובי. מה שקרה פה, זה דבר טוב. "אני - הילת ההילאי היא באמת אופפת אותי, ואפילו אני יכול להשתמש בה כדי לומר לסנייפ, 'אני עושה לך חיפוש, וזו זכותי לעשות חיפוש בחדר שלך', וגם אתה יכול להיות כזה". וזה באמת כל-כך, כל-כך מבלבל. ואני שונאת את מודי. אני שונאת את הבן-אדם.
דור: בצדק.
שיר: פשוט שונאת אותו.
דור: אז הנקודה האחרונה שרציתי לדבר עליה, זה המשימה השנייה, ומה קורה בה. וזה מחזיר אותי דווקא קצת גם למשימה הראשונה, ומה דומה ומה שונה. לקראת המשימה הראשונה, כן? עם הדרקונים, צריך לזכור ש… כן, דיברתי על זה לפני כמה פרקים, שהארי מוצא כל מיני תכונות של כל מיני בתים, כן, מאוד כזה הנציג של הוגוורטס, והוא מתעמת עם דרקון, כן, מול, נגד עיניו, סבבה. פה יש משהו אחר לחלוטין. קודם כל, הארי הגיע לגמרי לא מוכן בכלל למשימה. המ…
שיר: שוב, הפסיביות הבלתי נסבלת שלו בספר הזה.
דור: הפסיביות. המשימה היא במצולות הים, זה לא להילחם מול דרקון. עכשיו, מצולות הים - הדבר הכי סימבולי לכל מה שעמוק, ללא מודע, לקש…
שיר: מיניות, אפרופו.
דור: למיניות, לקשרים העמוקים ביותר. גם, וצריך לשים לב מה הוא צריך לעשות פה. מה הוא, וגם המתחרים האחרים צריכים לעשות - לא להילחם נגד דרקון, אלא להציל את האנשים היקרים להם ביותר. שוב, משהו מאוד-מאוד עמוק, משהו, קשר רגשי מאוד עמוק. זה, אני חושב, הרבה יותר מסעיר אותך מלהילחם נגד דרקון. עם כמה שבלהילחם נגד דרקון אתה באדרנלין, כשהיקרים לך ביותר נלקחים ממך, אתה פשוט יכול להתחרפן. עכשיו, הארי כמעט מתחרפן פה. כן?
שיר: כן.
דור: כאילו, הוא רוצה להציל את כולם. וזה מעניין, כי בעוד שבמשימה הראשונה, הארי נורא הפגין כל מיני תכונות אופי, פה הוא נטו גריפינדור. זה נטו האומץ לב שלו, שגם, שוב, גורם לו לאבד את שיקול הדעת, כי הוא חושב פתאום, באמת רגע, "טוב, מה, יפקירו פה את כולם למותם. אני חייב להציל את כולם". כן? ובסוף הוא מציל את גבריאלה, מה שמוביל, שוב, לרגע האהוב עליי, של [בקול דק ובמבטא צרפתי] "אתה הצלת את גבריאלה", ש-פלר אומרת לו. [מצחקקים] אבל הנושא הזה בכלל של הים כמקום מסוכן, קודם כל, עד היום, היום אנחנו פחות קולטים את זה, הים הוא מקום נורא מסוכן. אנחנו לא שולטים בו, רוב העולם שלנו מורכב מים, אנחנו לא יודעים מה קורה בו…
שיר: לא…
דור: אנחנו לא שולטים בו.
שיר: חייזרים גרים בו.
דור: כן. [צוחק]
שיר: כל החייזרים מ-Star Wars הם מבוססים על יצורים מתוך הים. זה נורא-נורא מפחיד. ככה זה נראה.
דור: אז זה גם מקום מסוכן. זה גם מקום של ה… מסמל, שוב, את הדברים, תמיד בדימויים של המודע, התת מודע והלא מודע. יש את הדימוי הזה של הקרחון הגדול שמתחת לים. כלומר, זה משימה שהיא מאוד רגשית, מאוד מכבידה, מאוד מערערת בעיניי. הארי, נראה לי, יוצא קצת מעורער מכל הדבר הזה, והשיקול דעת שלו ממש טיפה משתבש. כי, כי אתה פתאום בסביבה זרה לגמרי. זה כמו שגם יש את ה… יש את הפרק ב"בוג'ק הורסמן" שהוא מתחת לים?
שיר: לא צפיתי.
דור: לא צפית ב"בוג'ק הורסמן"?
שיר: מהשנייה שנגמלתי מוויד אני לא יכולה, זה לא מצחיק אותי יותר.
דור: וואי מה, טוב, אני מאוד אהבתי בוג'ק. ויש את הפרק שם שהוא מתחת לים, שהוא גם בלי דיבוב, אבל גם, כאילו, פרק מאוד נפרד משאר הסדרה, מאוד עומד כזה בזכות עצמו. כי שוב, זה המרחב האחר, הרגשי, העמוק, שמערער, שמבלבל. ולא סתם זה בא אחרי להילחם בדרקון, שזה ההפך המוחלט, שזה כאילו, להילחם בדרקון זה כאילו, אין פה שום תחכום. זה ברור למה דרקון זה מסוכן, זה ברור למה להילחם בדרקון זה מסעיר, ולמה זה משימה כל-כך דרמטית, כן? פה לא רואים. כלו… גם הצופים, אגב, לא רואים כלום. אפילו השופטים לא רואים כלום, הם רק מקבלים מבני הים אחר-כך מה, מה קרה. משימה הרבה יותר אפלה בעיניי, מכל בחינה שהיא. שהארי מתגבר עליה, רק בזכות היותו אמיץ, ותו לא. כלומר, הארי במקום הכי אפל, ומתחבר לבייסיק של האופי שלו, שזה אומץ לב.
שיר: זה מאוד יפה. אני חשבתי על המשימה הזאת שני דברים: דבר ראשון, הפסיביות של הארי. כי הוא מתגבר עליה גם בעזרת דובי, שנותן לו את האצות זימזים. [כך במקור]
דור: זימזים, או זימיזים, זה… פָּ-טוּטוּ…
שיר: ואני חושבת ש… אוקיי, אני, אנחנו כבר שני פרקים, אני אומרת שהארי פסיבי ובלתי נסבל. חשבתי שני דברים במשימה הזאת, אני אתחיל מהראשון, שדווקא לא קשור לזה. הארי יורד למצולות, ורואה את כל הדמויות האלה, והוא חושב שהוא צריך להציל אותם. עכשיו, אחרי זה, כשהוא יוצא מהמים, הוא אומר "ברור שדמבלדור לא ייתן לדבר הזה לקרות", והוא כאילו מכה בעצמו. אני לא חושבת… עכשיו, בקריאה ראשונה, חשבתי, "אוקיי, זה תפור גרוע". ואז אמרתי, "אבל למה? למה הוא לא מאמין שדמבלדור יציל אותם?", בגלל שהוא חווה ערעור כל-כך גדול של הדמות של דמבלדור. דמבלדור, הוא שומע, אומר למודי ללכת לחטט במשרד של סנייפ. דמבלדור אמר למודי להטיל עליהם את הקללות שאין עליהם מחילה. הדמות של דמבלדור, הדמות של הבן-אדם השומר, הולכת ומתערערת. כוחה נחלש. מודי שובר לחלוטין את הדמות שלו, כסבא הנחמד הזה שנמצא ברקע. ולכן, ברגע שהדמות הזאת מתערערת, ברור שהארי יהיה מתחת לים, ויחשוב, "אוי, אבל הם יכולים למות". בגלל שאין אה… אם דמבלדור איפשר שזה וזה יקרה, למה שהוא לא ייתן להם למות? הדמות שלו לגמרי מתערערת. אז זה דבר ראשון.
דבר ראשון, אה, דבר שני, חשבתי על הפסיביות שהארי מגלה. עכשיו, אני אישית כועסת עליו, וגם הקטע הזה נראה לי מאוד מודבק שהוא רוצה להציל את כולם, אבל עכשיו, בהעדר מבוגר אחראי, אני אומרת, 'אוקיי, בוודאי שהוא היה צריך להיות המבוגר, כי אין את דמבלדור'. הארי נאלץ גם… הרבה פעמים אנשים שחווים איזשהו אסון, הרבה פעמים הכעס שלהם לא מופנה כלפי מי שעשה להם את הדבר הרע. נגיד, אנשים שחוו… שנפצעו בשדה הקרב, הרבה פעמים הכעס שלהם מופנה לחובש שלא הגיע בזמן, ולא בהכרח לחייל שירה בהם. ואני חושבת שגם כאן, הכעס הפסיבי, הכעס שלא נמצא בטקסט, על דמבלדור, מופיע בזה שהארי לא סומך עליו יותר. הוא לא מרגיש מוגן יותר בהוגוורטס. המקום הזה מתערער בשבילו. הוא חושב שיש מצב שהרמיוני תמות, אז הוא עוזר לקרוֹם, לקרוּם? איך קוראים לו?
דור: קרוּם.
שיר: קרוּם. הוא חושב שיש מצב שגבריאלה תמות, ולכן הוא באמת מסייע להם… מסייע, כאילו, לכל המתמודדים, ובאמת מפסיד, כי אין את הדמות של דמבלדור. מעבר לזה, אני חושבת שהפסיביות שלו, עכשיו אני קוראת אותה, כתגובת נגד לזה שמודי הולך ומפקיע ממנו את השליטה, ודיברנו על זה לפני שני פרקים. ברגע שמישהו מעביר אותך את ההתעללות הזאת שמודי מעביר את הארי, שזה ההפקעה של המציאות ממך, ההפקעה של המושגים שאתה מכיר של טוב ורע, ההפקעה של… אפילו של איך שאתה מגדיר את המציאות, כשהוא אומר לו, "אני לא הולך לעזור לך", ואז הוא עוזר לך, וזה לא עזרה. הבלבול הזה, זה לוקח ממך את העצמאות, זה לוקח ממך את היכ… את המחשבה שאתה שולט על החיים שלך. ועכשיו אני קוראת את הסיטואציה של הארי, שאומנם הוא כן מנסה ומחפש, אבל הוא עדיין מאוד פסיבי בספר הזה, כחד-משמעית תגובת נגד לאדם שחווה התעללות, מאוד ממוקדת על ידי מישהו. ושהוא, אני חושבת, הרי בכל ספר אנחנו מדברים… יפה לקשר את זה - דיברנו על דמויות אב בהתחלה. בכל ספר הארי מקבל דמות אב. בספר הראשון אני חושבת שאפשר לומר שזה דמבלדור, דמותו מרחפת. בספר השני, יש את היחסים עם טום רידל מצד אחד, ומצד שני את היחסים עם לוקהארט, שהוא רואה בהם איזשהם דמויות שהוא מזדהה איתם. בספר השלישי זה מאוד ברור, זה לופין, ובספר הזה זה מודי. מודי הוא דמות האב שלו. ואני חוזרת להקדשה של רולינג את הספר הזה לאבא שלה. אני חושבת שהדמות של מודי היא כל-כך נוכחת בספר הזה, בגלל שהארי מתואר כמי שחווה, במרכאות, "הורות מתעללת", יחסים מתעללים. וברגע שאתה נמצא במערכת יחסים כזאת עם אדם שאתה נושא אליו עיניים, העצמאות שלך היא מופקעת ממך. והייתה באמת כתבה מאוד-מאוד יפה במוסף הארץ של איילת שני, ראיון עם פסיכולוגית קלינית ש…
דור: על הגזלייטינג…
שיר: על גזלייטינג, שהיא אומרת שהאנשים האלה שנמצאים עם דמות כזאת שמפקיעה מהם את כל כוחם ומערערת להם את תפיסת המציאות, באים אליה ואומרים, "אני לא יודע מה המציאות". וברגע שאתה לא יודע מה המציאות אתה נידון לפסיביות מוחלטת. ועברתי שוב מלשנוא את הארי ללרחם עליו, [דור צוחק] התהליך שאני עוברת בפודקאסט הזה. [מצחקקת] ואני לא כועסת עליו יותר.
דור: יפה, טוב. וואו. יפה.
שיר: תודה. טוב, סיימנו?
[מוזיקת רקע]
דור: ובזאת אה… כן. אנחנו נסיים את הפרק הזה. בשבוע הבא, אנחנו נקרא את פרקים 27, 28 ו-29, כלומר "שובו של רך-כף", "טירופו של האדון קראוץ'" ו"החלום".
שיר: סוף-סוף.
דור: סוף-סוף מתחילים להגיע באמת לדברים אה… לישורת האחרונה…
שיר: כן.
דור: והעמוקה של הספר הזה.
שיר: טוב, אז אפשר להאזין לנו באתר "כאן" ובכל אפליקציות הפודקאסטים. לפעמים אני רוצה לומר בכל אפליקציות ההסכתים, אולי נעשה את זה בשבוע הבא. חוץ מזה אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו, "הקבוצה שאין לומר את שמה", ולדון במה שאמרנו פה, ואולי בהארי פוטר באופן כללי.
תודה רבה דור.
דור: תודה רבה שיר.
שיר: ואני רוצה לומר תודה רבה לירדן מרציאנו שהפיקה אותנו וערכה, תודה.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments