נוביל את החבורה בשלבים המסוכנים של הכניסה ליער האסור והמרדף אחרי אבן החכמים. ננסה להבין את טיב החברות בין הארי, רון והרמיוני, נתווכח קצת על טוב הלב והגבורה של הארי, ונכיר את המסורות התרבותיות על היער, כולל פורום קנטאורים בתפוז.
פרקים לקריאה: 15. אל היער האסור 16. דרך דלת הסתרים
תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/06/2020.
קריין: אתם מאזינות לכאן הסכתים, כאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שיר: הי אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן,
דור: ואני דור סער מן.
שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מההתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.
דור: ואנחנו נדון בפרקים 15 ו-16. כלומר "אל היער האסור" ו"דרך דלת הסתרים". וטוב... נתחיל בלקרוא. אני פותח בעמוד 268:
(דור מקריא מהספר)
"'תסתכל' הוא מלמל, מושיט את זרועו לעצור את מאלפוי. משהו בצבע לבן בוהק זהר על הקרקע, הם התקרבו מעט, זה אכן היה חד-קרן והוא היה מת. הארי מעולם לא ראה דבר כל-כך יפה וכל-כך עצוב. רגליו הארוכות והדקיקות הזדקרו בזוויות משונות במקום שבו נפל ורעמתו הייתה מפוזרת, לבנה כפנינים על העלים השחורים. הארי הספיק לצעוד צעד אחד קדימה לפני שקול גרירה גרם לו לקפוא במקומו. שיח רעד בקצה הקרחת ואז מתוך הצללים, יצאה בזחילה על הקרקע דמות בברדס, כמו חיה המשחרת לטרף. הארי, מאלפוי ופאנג נעמדו קפואים במקום. הדמות בברדס הגיעה אל החד קרן, הרכינה את ראשה אל פצע בצידה של החיה והחלה לשתות את דמה".
שיר: ספר ילדים.
דור: ספר ילדים... כן, "הספר הראשון מתאים לילדים, רק האחרים אפלים יותר" (צוחק) כמו שאוהבים להגיד.
שיר: האמת שאולי יש משהו בזה שחד-קרן זה יצור שלא באמת קיים, שכילד אתה מצליח לשאת את זה, זה לא... כלב.
דור: כן, כן, זה קטע די מזעזע. עוד נגיע אליו, בואו באמת רגע...
שיר: נתקצר.
דור: לא, נגיע להתחלה של הפרק הזה. כלומר, כי יש בו כמה נקודות עד שנגיע אל תוך היער האסור ולרגע הזה.
שיר: מה שקורה שבעצם תפסו את הארי, רון והרמיוני ומאלפוי טיפה לפני, כשהם שחררו את הדרקון של האגריד, כשמסרו אותו לאח של רון, לצ'ארלי. ואמרו להם, "אה כן, ככה? אז יהיו לכם עונשים".
דור: וגם נוויל.
שיר: וגם נוויל. סיכנתם את עצמכם? מה העונש שלכם? להיכנס ליער האסור ולמצוא את היצור ששותה דם של חד-קרן שמתואר שרק יצור מאוד נתעב יכול לעשות את זה. שזה פשוט הרעיון הכי מטומטם ששמעתי בחיים. זה כמו השלט הזה שמרימים בהפגנות BOMBING FOR PEACE IS LIKE FUCKING FOR VIRGINITY. זה כאילו...
דור: (צוחק) אני כן צריך להגיד, כלומר... אני לא אוהב את כל אלה ש... אנחנו אפילו נדבר על זה אולי בהמשך הפרק, אני לא אוהב את כל הזה ש"טוב רולינג עשתה משהו לא הגיוני ויש פה סתירה פנימית וזה ופה..." אבל פה באמת יש איזה עניין קצת לא ברור, כי מצד אחד פרופסור מקגונגל כשהיא תופסת אותם וזועמת, אז הזעם שלה יפה ואותנטי, לא כי היא... כלומר, קל מאוד להגיד "מקגונגל קשוחה והיא נגד הפרת חוקים אז היא מענישה אותם בעונש כבד, את הבית שלה עצמה.
שיר: מחרמן.
דור: כן. אבל ראינו שמקונגל מוכנה גם לפעמים קצת להכפיף את החוקים, נכון? היא נותנת להארי להיות מחפש למשל. כאילו, היא לא איזה אדם, נכון שהיא קשוחה אבל היא לא ראש בקיר. יש פה משהו הרבה מעבר להפרה של החוק, אני חושב שמקגונגל באמת פוחדת עליהם. היא כל-כך כועסת עליהם שהם סיכנו את עצמם ככה והיא רואה את הוגוורטס בלילה כמקום שעלול להיות מסוכן.
שיר: במיוחד עכשיו והיא גם אומרת להם.
דור: בדיוק. כי היא יודעת שיש אבן חכמים שמוסתרת ושיש בלגן סביב זה, אז אני חושב שבגלל זה היא מתנהגת ככה, כלומר מתוך באמת דאגה כנה. אבל אז מה שמוזר זה באמת, שהעונש אם ככה, נכון שהיא לא יודעת שיהיה מישהו שישתה דם של חד קרן.
שיר: אבל היער האפל מתואר...הוא לא סתם קוראים לו היער האסור. הוא אסור.
דור: והאגריד גם אומר להם "בואו אני צריך לתפוס את מי שהרג את החד-קרן או משהו כזה.
שיר: והשרת, אב הבית. איך קוראים לו? פילץ'.
דור: פילץ'.
שיר: פילץ', כל הזמן אומר להם "אם תחזרו בחתיכה אחת", כלומר יש כאן איזושהי סתירה ואני חושבת שהסתירה הזאת היא שוב באה להכשיר את הנקודה שאני חוזרת עליה, אני חושבת בכל פרק, ההסכם בין הילדים ומבוגרים בהארי פוטר מופר, הוא לא קיים.
מבוגרים לא שומרים על ילדים. ילדים, אולי בגלל שהם יכולים להפעיל קסמים עקרונית כמו מבוגרים, הם צריכים שילמדו אותם, אבל... יש בידיים שלהם הרבה כוח. אין באמת משקל לגיל, שזה דבר באמת מעניין בגלל שכשאתה מבוגר, לגיל שלך יש הרבה יותר משקל, כי יש לך הרבה יותר יכולות. יש לך עבודה, יש לך כסף, יש לך רכב, יש לך יכולת לנהוג בו. בעולם הקסמים, בערך בגיל הנעורים, זה קצת כמו יהדות, אתה בגיל 13 כבר גבר. אתה די יכול לעשות פחות או יותר, גם וולדמורט מתואר בנערותו כמי שכבר התחיל לבנות את עצמו. הוא היה קוסם... הוא הגיע לזה מאוד מהר, הוא היה ברשימת ה-30 מוצלחים מתחת ל-30 של הנביא היומי. וזה ממש כאילו נוכח שם שלאף אחד לא אכפת שאתה ילד, הארי. בניגוד אם אנחנו שוב משווים אותו לדאדלי, שהוא מאוד עטוף ומפונק והדבר הזה. אז בעולם המוגלגים שם לילד שאוהבים יש משקל כדבר שבאמת שומרים עליו ועוטפים בפצפצים...
דור: יש לו חווית ילדות, כלומר, תנו לו להיות ילד.
שיר: והארי פוטר, לך ליער האפל כי עלית על מגדל, סורי חמוד.
דור: עכשיו, מה שדיברנו בפרק הקודם של ההסכת ממשיך פה. כלומר, דיברנו על הארי, רון והרמיוני כסוג של מבוגרים ואמיצים וזה ממשיך פה. כלומר, מקונגל תפסה אותם, הם היו יכולים באותו רגע להגיד: פרופסור מקגונגל, האגריד, איש הסגל שלכם אגב, גידל דרקון לא חוקי ואנחנו כאילו ניסינו לעזור אבל כאילו את יודעת זאת לא אשמתנו, זאת אשמת האגריד. ולא, הם לא מזכירים את האגריד.
שיר: ולמה הוא בפיי רול שלכם בכלל?
דור: כי, לא יודע, חברות מעל הכל.
שיר: כן.
דור: אז זה גם מאוד יפה, אבל אם אני רוצה רגע להתייחס, להבין מה זה הנושא הזה בכלל של היער ואיזה תפקיד היער מייצג בספר של רולינג, אז גם פה היא הולכת על איזה תמה תרבותית מאוד מעניינת. כלומר, נכון הוגוורטס הוא מקום קסום וגם קצת אפל, אבל בתרבות האירופאית בוודאי, אני לא יודע אם דווקא האנגלית כמו הגרמנית. היער, כלומר המקום שסמוך לכפר, הוא מקום ספק חשוד, ספק מפחיד, ספק מופלא. לא סתם גם כל האגדות של האחים גרים תמיד מתרחשות ביער. כן? כיפה אדומה וכאלה. היער הוא בימי הביניים, מקום קסום ומופלא. כלומר, יכולים להתרחש בו כל מיני דברים, יש כל מיני אנתולוגיות גרמניות שבאמת מתארות בימי הביניים, לא כאגדה, אלא כסיפור של ממש. איך מסתובבות שם מכשפות וסוג של מכשפות ערפדיות גם...
שיר: ידיעה חדשותית בYNET, פוש.
דור: ואנשי זאב, כלומר זה המרחב שבו הדברים האלה קורים, כעובדה לא כ...
שיר: 16:58 איש זאב נצפה משוטט ביער האפל.
דור: משהו כזה וזה יכול לקרות רק ביער. וזה לגמרי מה שקורה פה, וזה מצחיק כי הוגוורטס הוא בעצמו מקום קסום, נכון? גם ככה קורים בו דברים פנטסטיים, אבל הדברים היותר מיתיים, נקרא לזה ככה, מתרחשים ביער האסור. יש שם חד-קרן, יש שם קנטאורים שכל היום רק צופים על מאדים ומסיקים... כן, מאדים בהיר הלילה, לא יודע מה כבר. כלומר, זה ממש מרחב של מיתולוגיות שגדלנו עליהם, היער.
שיר: כי היער בעיניי הוא התת מודע. זאת אומרת, היער זה הדבר שאתה מדחיק, אם יש לך בהוגוורטס את הדברים הקסומים, היער זה המקום שהוא חסר שליטה, גם באיך שהוא נראה, שהוא אפל, שדברים משתוללים בו, יש בו קנטאורים ויש בו חדי-קרן ויש בו אנשי זאב וכל הדברים האלה קורים ואתה לא בדיוק מבין את החוקיות שלו, אתה לא בדיוק מבין איך הוא עובד. בגלל זה זה מפחיד להיכנס אליו, בגלל שאתה מאבד בו שליטה. בגלל זה אני חושבת שהרבה פעמים מרחב של חלום הוא יכול להיות מרחב לא נעים, כי אתה חסר שליטה שם. אתה נכנס לאיזושהי טריטוריה אחרת..
דור: ההגנות יורדות..
שיר: עכשיו, אני רוצה להתייחס כאן למשהו, קודם כל מתי שמקבלים את העונשים של מקגונגל, מי שמקבלים את העונש זה כמו שאמרנו רון, הרמיוני, הארי, נוויל ומאלפוי. ליער נלקחים כולם חוץ מרון, שנשאר ללכת. עכשיו זה דבר שמעניין לפתוח אותו. אפשר להגיד, יש לזה בעיניי שני הסברים, אחד פשטני יותר. שזה, בפרק הזה אנחנו מקבלים המון מידע ובסוף הפרק רון מתואר כמי שמתעורר מנומנם משנתו והארי מסכם לו את המידע. היינו צריכים מישהו, זה הרי ספר ילדים, ילדים הם לא הקוראים הכי ערניים תמיד והוא אומר לו "הייתי ביער, ראיתי איש בברדס, זה וולדמורט, וולדמורט חזר, הוא רוצה לשתות דם של חד-קרן בשביל לחיות, הוא צריך את אבן החכמים", סידרו את זה לילד הלא ערני.
אבל יש כאן עוד הסבר בעיניי וזה שהארי הוא יתום, נוויל הוא יתום, הרמיוני ההורים שלה מוגלגים ומאלפוי מתואר כמי שבא ממשפחה שגם... האגריד אומר לו את זה, אתה לא רוצה להיות פה, אתה אומר שזה לא לילדים, הוא היחיד שבאמת יש לו הורים אז הוא יכול להגיד זה לא לילדים, אני לא אמור לעשות את זה...
דור: חכה שאבא שלי ישמע..
שיר: הוא אומר, "אז הוא יעיף אותך מהבית ספר" אתה מעדיף את זה? ובאמת זה אומר משהו, בעיקר על ההורות שרון קיבל. שאמא של רון, אם היא הייתה שומעת על זה היא הייתה שוברת את הבית ספר, היו שמים את זה ב"צינור" את מה שהולך שם...
דור: וואי וואי וואי. כן, זה היה כזה אחרי האייטם על הדתה, אז כזה "ועכשיו הוגוורטס, האמנם שולחים ילדים..."
שיר: ליער האפל, לתפוס רוצח של חד קרן". אז זה יפה לראות את כמה שרון עטוף וזה גם חלק ממה שהוא שונא בעצמו כל-כך, את זה שהוא לא יכול, שהוא בחיים לא יהיה הארי. וגם הרמיוני שיש לה הורים, אבל היא לא מכירה את עולם הקוסמים, אז אפשר להגיד לה "לכי לכי ליער האפל, זה רגיל, עושים את זה פה כל היום".
דור: עכשיו אפרופו, המפגש הזה, המזעזע שהקראתי עם האיש בברדס שפשוט לועס את החד-קרן ושותה את דמו, שזה באמת רגע די מזעזע ואז גם הצלקת של הארי כואבת ואז...
שיר: אני אהבתי גם את המפגש עם הקנטאור שהוא שואל אותו "תגיד אתה ראית מי הרג את החד-קרן?", "מאדים זורח". זה כאילו כמו לדבר עם מישהו שהתפלפ מאסיד. לך לכפר איזון קנטאור.
"אבל ראית את מי שאכל את החד-קרן?". –"מאדים זורח היום".
תודה על כלום.
דור: ואז בסוף בא איזה קנטאור אחד הגיוני ואומר לו "תקשיב אתה מבין?" קריצה קריצה.
שיר: והם כועסים עליו, איך לא אמרת את המשפט שסיכמנו שזה המשפט היחיד שנגיד היום בפורום קנטאורים בתפוז.
דור: ומה שקורה בפרק הזה שזה מאוד חשוב, וולדמורט חוזר. כלומר, היה לנו הרבה מאוד פרקים שהוא מההתחלה היה מן נוכח נפקד כזה. כלומר, ידענו שהוא באיזשהו.
שיר: הוא היה צל בעלילה כמו שהוא צל בחיים שלהם. אנחנו ידענו שיש את הרוע המוחלט שנקרא "וולדמורט" אבל מעולם לא פגשנו אותו קונקרטית. הרעים בסיפור הזה מסומנים כסנייפ ומאלפוי, אנחנו לא באמת פוחדים מוולדמורט.
דור: נכון, אז הוא שב והוא אוכל חד-קרן מת.
שיר: בברדס.
דור: וגם מודגש, כלומר, זה חייבים קצת לקפוץ בכל זאת לעתיד של הסדרה, כלומר הקטע מסביר להארי עד כמה לרצוח חד-קרן זה מעשה שהוא כל-כך מזעזע שהוא גוזל את האנושיות ממך, כלומר מרוב שהוא מזעזע, כלומר מי שיעשה את זה, זה רק מי שבכלל מחפש פתרון זמני, עד כמובן שהוא ישיג את אבן החכמים או משהו כזה. אבל העניין הזה של המעשה הכל-כך שפל שאתה בעצם לא פוגע רק בחד-קרן, אתה בעצם פוגע בעצמך. כמובן שיש פה איזה ריפרור לעתיד עם כל הסיפור של ההוקרוקסים ולרצוח כדי להגן על חלק בנשמה שלך, כן? לקרוע אותה. זה מה שוולדמורט עושה למחייתו, הוא הורס את האנושיות של עצמו.
שיר: זה התחביב שלו.
דור: הוא הורס את האנושיות של עצמו פעם אחר פעם, אחרי פעם.
שיר: כדי לא למות ולהאגריד יש פה משפט יפה, שמצוטט מההתחלה דווקא, שהוא אומר "לא נותרה בו מספיק אנושיות כדי למות", שזאת ראיה מאוד הוליסטית ויפה של החיים.
דור: מאוד.
שיר: שמוות זה חלק של החיים והוא לא רוצה למות, אז הוא הורס את האנושיות שלו ואין מה לבנות עליו.
דור: עכשיו החזרה גם פתאום של וולדמורט, לנו אולי כקוראים מוגלגים כן? במובן הזה אנחנו כמו הארי והרמיוני דווקא, אנחנו "אוקיי, וולדמורט חזר". אבל בקריאה חוזרת, את רואה כמה רון מבועת עד עמקי נשמתו, כי הוא היחיד שגדל על זה. הארי והרמיוני לא. ועוד וולדמורט רצח את ההורים שלו, אבל הוא לא באמת חווה, כלומר לא גידלו אותו על זה שוולדמורט היה הדבר הכי מסוכן, הכי נורא. בפרק הראשון של ההסכת דיברנו על וולדמורט כטרור, כדבר המאיים שרק להגיד את שמו... והנה אנחנו רואים את זה ממש פה. רון לא מוכן שהארי יגיד את השם.
שיר: זה טריגרי לו. הוא כל הזמן אומר לו די להגיד את השם, די להגיד את השם.
דור: את רואה את רון זועם וכאילו את רואה שהוא באמת מבועת עד עמקי נשמתו, לא כי פתאום אני קורא את זה ואני אומר רון אומלל, האיש כאילו, הילד הזה. טריגר משוגע.
שיר: הוא מותקף. הוא ישן, חברים שלו חוזרים מהיער בלעדיו. כבר בעיניי טראומתי שהם עשו את זה וכל מה שאומרים לו זה: וולדמורט, וולדמורט, וולדמורט.
דור: האמת שכן, אם כאילו תחשבי אני בא אלייך, מעיר אותך בערב ואומר לך "שיר, היטלר חזר! היטלר פה! הוא רצח חד-קרן והוא פה" כאילו "היטלר היטלר היטלר", אוקיי, מה? וואו.
אז זה, זה. כלומר, אני חושב שיש פה הדגמה מאוד טובה של מה הוא האיום האולטימטיבי.
שיר: ובאמת רואים את זה, אני חושבת שפחד זה באמת רגש שאתה מזהה אותו לפי התהודה שהוא מעורר. ואימה זה רגש שבאופן כללי, הרבה יותר קל להעביר ממדים של רגשות דרך אדם אחר. שזה גם דבר יפה שקורה בספרות הרבה פעמים, שאם אתה רוצה להאדיר דמות, שזה דבר שג'יי.קיי.רולינג לא עושה ונגיע לזה, הכי טוב זה לשים את השם שלו בפה של מישהו אחר או בלב של מישהו אחר שיעריץ אותה. ואותו דבר פחד, זה רגש שקשה לך לעורר את הרגש הזה בקורא, בלי שיש לך זוג עיניים אחרות שמשקפות לך עד כמה הדבר הזה מפחיד. כלומר, התהודה שרון מספק, אולי זאת עוד סיבה לזה שרון נשאר בחוץ. אתה מבין כמה וולדמורט מפחיד. לפני זה, זה היה כזה "אוקיי סבבה, שמענו". המפלצת מתחת למיטה...
דור: הקוסם הכי רשע, אוקיי.
שיר: בדיוק, כמה רשע הוא הקוסם הכי רשע? מה הוא יוציא לי ארנב שחור מהכובע? אני לא מכירה את העולם הזה עדיין. ואז אנחנו עוברים אם אני לא תוהה לפרק הבא, "דרך דלת הסתרים". בוא, יש לך קטע שאתה אוהב בסוף, אז אני אקרא קצת קטע שיכניס אותנו למה שקורה פה:
" 'אז מה?', צעק הארי. 'אתם לא קולטים? אם סנייפ ישיג את האבן, וולדמורט יחזור, לא שמעתם איך זה היה בזמן שהוא ניסה להשתלט? בכלל לא יהיה יותר בית ספר הווגורטס בשביל לסלק אותי, הוא ישטח אותו, יהפוך אותו לאקדמיה לתורת האופל. לאבד נקודות זה כבר לא מה שחשוב, אתם לא קולטים? אתם חושבים שהוא יניח לכם ולמשפחות שלכם אם גריפינדור תזכה בגביע הבתים? אם אני אתפס לפני שאשיג את האבן? טוב, אני פשוט אצטרך לחזור לבית של הדרסלים ולחכות שוולדמורט ימצא אותי שם וזה רק אומר שאאמות קצת יותר מאוחר, כי אני אף פעם לא אהיה מוכן לעבור לצד של כוחות האוכל. אני עובר היום בדלת הסתרים ושום דבר שתגידו, לא יכול לעצור אותי. וולדמורט הרג את ההורים שלי, זוכרים?', הוא תקע בהם מבט זועם.
דור: האקדמיה לתורת האופל, זה אני חושב צריך להיות הסלוגן הבא של אוניברסיטת תל אביב כשהיא תרצה לגייס סטודנטים חדשים. בכל מקרה, זה קטע באמת מאוד חזק, מאוד יפה. שאני חושב מראה למה הארי הוא הגריפינדור הגריפינדורי ביותר. את רוצה תכף לסתור אותי...
שיר: קראת...שיזמת (SHAZAM) נכון את הפרצוף שעשיתי.
דור: אהה יפה. אתם לא רואים, אבל אני ראיתי את המבט ששיר תקעה בי עכשיו.
שיר: העיניים שלי מאוד התגלגלו, אבל לסתור אותך עכשיו או עוד?
דור: אהה.. תני לי להגיד את הטענה ואז תסתרי, אני חושב, כלומר, שאף אחד לא מוכן להתמודד עם האיום. כלומר, לא המבוגרים, האגריד בכלל, בסדר, לא מבין כלום מהחיים שלו. דמבלדור לפחות כרגע ממה שאנחנו יודעים, לא נמצא בסביבה. מקגונגל רק אומרת להם אל תתעסקו בתחום הזה, עופו מכאן.
שיר: שזה דבר חצוף להגיד, בגלל שכאילו אתם לא מתייחסים, אתם לא מתנהגים כמו מבוגרים ואז אתם אומרים לילדים "אנחנו מבוגרים ואנחנו סומכים על זה, עכשיו לך ליער האפל".
דור: אבל צריך להגיד שגם רון והרמיוני, לא רוצים. כן? הארי פה עושה נאום משכנע כזה, ואומר הוא רצח את ההורים שלי וזה, אתם לא קולטים, אתם כל הזמן באטרף של מה אם יתפסו אותנו ויורידו לנו נקודות והארי כזה תתעוררו למי אכפת מנקודות אם כולנו נמות מחר? מה המשמעות של זה? אנחנו צריכים כאילו לחשוב על היום שאחרי. וזו דעתי למה הארי הוא הגריפינדור הגריפינדורי ביותר. אבל בבקשה...
שיר: קודם כל אני מסכימה איתך שצריך אומץ כדי לקרוא את המציאות, קריאה אובייקטיבית ולראות כמה היא נוראית, כי אני חושבת שגם אנחנו בתקופה הנוכחית אפילו, מאוד מאוד קשה להגיד, אפילו עם הקורונה. הקול הכי מפתה להשמיע, שאני השמעתי בעצמי גם זה "אה, לא יקרה כלום, גם אמרו את זה עם הSARS- ואמרו את זה גם עם ה...", זה היה באמת הרבה יותר מפחיד לתפוס את ממדי התופעה, העולם הולך להשתנות לקצת זמן. וזה דבר מאוד אמיץ להגיד בגלל שאתה כל-כך רוצה להדחיק את זה, אתה כל-כך לא רוצה להאמין בזה וברגע שהארי אומר "וולדמורט חוזר", הרבה יותר קל להגיד לו "וולדמורט זה סתם שפעת, אתה ממש מגזים..."
דור: "תראה לי את המספרים, אני לא ראיתי מספרים..."
שיר: "מתים מזה פחות אנשים מאשר שפעת רגילה, למה אתה עכשיו מוציא אותנו מהמיטות שלנו?", זה כן דבר אמיץ. אבל אני חושבת שלאורך הפרק הזה, רולינג חוטאת בדבר שהיא עושה בעיניי הכי הרבה פעמים לאורך הסדרה, שזה לשמור על הדמות של הארי יותר מידי. הארי הוא נכון מידי, הוא נערץ מידי. רון, אפילו שמקנא בו, הוא מסתכל עליו בהערצה ומאוד קשה להזדהות עם דמות כזאת ואני חושבת שבגלל זה, בעולם שמסביב להארי פוטר, בעולם ההערצה להארי פוטר, אני חושבת שהייתה הרבה יותר הערצה לדמויות של הרעים באיזשהו מקום. אני לא מכירה אף פורום או אף פאנפיק שהתמקד באמת בהארי כדמות מעניינת לבד, היו כאלה שהתייחסו אליו אבל הדמויות המעניינות הן סנייפ, מאלפוי, טום רידל כוולדמורט והן מעניינות בגלל שהדמויות הרעות, רולינג באמת מאפשרת לנו להציץ לנשמתן המורכבת ולראות את המאבק שם, בטח בספרים המאוחרים יותר. והארי הוא תמיד עושה את הדבר הנכון, וגם אם היא אומרת לנו שיש בו מהסלית'רניות, אנחנו לא באמת רואים את זה בהחלטות שלו אף פעם, אנחנו יודעים את זה תאורטית, היא לא באמת נותנת לנו להרגיש את הרוע שיש בתוכו, וזה חבל.
וגם כאן, אני חושבת שזה מרפרר לי לראי, בגלל שמה שהארי אומר, הדרייב שלו ללכת ולתפוס את וולדמורט, זה כי וולדמורט מסומן פה כ"הוא רצח את ההורים שלי", כלומר, הוא לקח ממני את משאלת הלב הכמוסה ביותר. המשאלה הכי כמוסה שלי, אין לי אותה, בגלל וולדמורט. ואני חושבת שהרמיוני ורון, בגלל שבחיים שלהם הם רוצים משהו הרבה פחות בסיסי ובגלל שאין להם את מי להאשים. את מי רון... בעולם האמיתי, אתה יכול להאשים בדרך כלל, אנשים שאתה אוהב, בזה שהחיים שלך לא נראים בדיוק כמו שאתה רוצה. את מי רון יאשים? את האחים שלו שהם יותר גדולים ממנו ויותר מוצלחים ממנו? הוא לא רוצה לרצוח אותם, הוא לא רוצה לרדוף אחריהם ליער האפל ולהרוג אותם, בזמן שלהארי יש פתרון הרבה יותר פשוט לדבר הזה וזה ללכת ולצוד את וולדמורט. ורון והרמיוני עם בעיותיהם הארציות, הם כזה "בוא נמתין שניה", כי הם לא מרגישים את תחושת הנגזלות המאוד גדולה, שהארי בעצם עושה דבר קצת פשטני, הוא מאשים את כל, הוא מאשים את וולדמורט בכל דבר רע שקרה לו בחיים. והוא צודק, ייאמר לזכותו.
דור: כן
שיר: אבל זה גם מכניס אותנו קצת לתוך החוויה, אני מרגישה, של טוב מול רע, שמשטרים טוטליטריים עושים בזה שימוש, נגיד "היהודים אשמים בזה שהפסדנו במלחמה ובזה שאנחנו עניים ובזה שאין לנו כסף ובזה שיש גרמנים מכוערים, זה הכל היהודים עשו עם המגעילות שלהם ועם הגנים הגרועים שלהם ועם הטייזקס שלהם".
דור: את אומרת שוולדמורט הוא יהודי ש...?
שיר: לא, אני אומרת שבראיה של טוב ורע, אנחנו, אולי בגלל שאנחנו צאצאים לאנשים שנפגעו מהתפיסה הזאת בצורה הכי, נראה לי, בהיסטוריה המתועדת, בצורה הכי חריפה, אז קל לנו לתפוס את הצד של הטוב. אבל הטוב הוא פשטני כמו הרע. כי אם הארי היה מקבל את ההורים שלו בחזרה, הוא היה מסתכל בראי ורואה את מה שרון רוצה.
דור: כנראה. אפרופו הארי, קודם כל רון והרמיוני מצטרפים אליו כי חברות ואומץ לב. אבל מה שאני מאוד אהבתי בכניסה שלהם פנימה אל תוך האתגרים השונים, עם השח-קוסמים ועם השיקויים שהרמיוני מצליחה, אני עליתי על משהו מאוד מעניין, כי כבר דיברנו על זה שהארי היה יכול להתאים או לגריפינדור או לסלית'רין, נכון?
שיר: לטענת המצנפת, לא לטענת המציאות בעיניי.
דור: לטענת המצנפת, אבל לדעתי זה גם חוזר בהיבטים שונים בהמשך. אבל, אני מאוד שמתי לב פה שרון היה יכול גם מאוד להתאים להפלפאף, והוא מביא לידי ביטוי את התכונה ההפלפאפית שלו בשח-קוסמים. כלומר, הוא מקריב את עצמו, נכון שזה גם אומץ, אבל זה גם באמת טוב לב וחברות אמיתית, זה ממש KINDNESS במלוא מובן המילה.
שיר: ואפילו פשטנות, כאילו SIMPLE MIND כזה, בגלל שאני חושבת שהרבה יותר קשה להקריב את עצמך כשאתה מודע להשלכות, זאת אומרת כמו שאמרנו באחד הפרקים הקודמים, הרבה יותר קל להיות אמיץ כשאתה לא מודע להשלכות. ולא להיות מודע להשלכות זה להיות קצת טיפש.
דור: נכון. נכון וזה קצת הפאלפפי כזה, לדעת אוקיי, עכשיו יתנו לי אגרוף ואתם כאילו תמשיכו את ההרפתקה הכיפית הזאת, בלעדיי.
שיר: לא אכפת לי.
דור: ואז גם בשיקויים, הרמיוני כאילו, טוב זה לא סוד פה שהרמיוני חכמה, אבל היא מאוד מביאה פה לידי ביטוי את הפן הרייבנקלואי, והיא אומרת גם משפט אדיר שזה אני בוחר, לא יודע אם רולינג התכוונה לזה, כי זה בסך הכל הספר הראשון, לכן אני בוחר, כי זה הפודקאסט שלי בין השאר, לפרש אותו כמשהו שהיא מוסרת לנו הקוראים בעצם וזה למי שתמיד מוצא אצלה באמת כל מיני סתירות. הרמיוני היא קוראת את החידה בעצם, של השיקויים שסנייפ נותן לה, שאני לא אקרא אותה כי זה ארוך.
ואז היא אומרת "גאוני! זה לא קסם, זו לוגיקה, משחק היגיון. לרבים מהקוסמים הגדולים ביותר, אין קמצוץ של היגיון. הם היו נתקעים כאן לנצח".
קודם כל זה מדהים שהיא בת 11 והיא כבר אומרת "לקוסמים הכי גדולים אין לוגיקה". הם סתומים כאילו.
שיר: איזה ילדה כיפית...
דור: אבל יש פה אני חושב אמירה יפה של רולינג, שקצת, אנחנו תמיד שופטים את הארי פוטר ואוהבים לראות את הסתירות, צריך לזכור שבאמת עולם הקוסמים הוא עולם ללא לוגיקה, קוסמים. לא צריכים את זה. הקסם מבטל את הצורך ברציונאליות ובלוגיקה כי יש פה בכלל...זה לא שיש מערכת כללים אחרת, כמו זה שאין מערכת. יש פה משהו אחר בכלל.
שיר: זה גם לא רציונאלי בשום צורה.
דור: בדיוק.
שיר: אתה לא יכול להסביר למה כשאתה אומר.. אין מתמטיקה מאחורי זה. אני יודעת שכשאני מפעילה מזגן אני יכולה להגיד אוקיי, עשיתי קסם הרגע כי לחצתי על כפתור וזה פעל. אבל יש וקטורים שעושים את זה. ובעולם הקוסמות אני לא חושבת שיש מתמטיקה שיכולה להסביר לך למה כשאתה אומר "אלהומורה", המנעול נפתח.
דור: כן, כי... אנרגיות משהו.
שיר: בדיוק, כי זה לא מוסבר. בגלל שזה קסם ואין צורך בפעולה והשלכותיה.
דור: כן, אז זה מאוד יפה בעיניי שתמיד חופרים "הארי הוא קצת סלית'רין" וזה. אבל הרמיוני היא בוודאות סוג של רייבנקלו , רון הוא סוג של הפלפאף. והם כל אחד מבטאים קצת את האני האחר שלהם. כלומר, לא מספיק להיות אמיץ. אומץ זה בחירה, זה טוב ויפה. אבל אם אתה סתום או רשע, זה גם לא יעזור לך הרבה.
שיר: חד משמעית ואני גם מאוד מסכימה שלכל אחד מהם יש את מזל השמש שלו ואת מזל האופק שלו בעולם אחר, אבל לי זה קצת חרה היחס המאוד מלטף וזה שכדי להאדיר את ארי, ארי (צוחקת) אני פלר דקור. שכדי להאדיר את הארי, היא קצת מבטלת המון תכונות אחרות שיש שם, כי הרמיוני היא בבירור ילדה יהירה. ויודע כל מי שהיה או רצה להיות הכי טוב במשהו, אתה לא מוותר על התואר הזה כל-כך במהירות. אפילו רון, הוא הולך אחרי הארי ומאדיר אותו ואומר להרמיוני, "איזה מזל שהארי לא מאבד את קור הרוח שלו בסיטואציות מסוכנות", אבל אתה מקנא בו. ככה לא קנאה עובדת. כשאתה מקנא במישהו ואתה בן 11, הסיכוי שאתה תצא מעורך ואתה תגיד "הוא כל-כך טוב, אני כל-כך מעריך אותו" זה לא הגיוני וזה באמת מילים שרולינג שמה לו בפה בצורה שלי הן צרמו עם המציאות. ואני חושבת שאם הספר הזה נופל למקומות של ספר ילדים במובן הפשטני של המילה זה שם. כשהיא מסרבת לתת להארי להתנהג כמו שהארי רוצה להתנהג, הארי הוא תמיד, מאוד שמור, מאוד חנוט באיזושהי התנהגות נכונה וזה מבאס.
דור: כן, טוב אז, מצד אחד מישהו פה אוכל חד-קרן ומצד שני יש באמת קצת פשטנות בהתנהגות. אני רוצה לסיים בציטוט לקראת סוף הפרק, דווקא לא בשורות האחרונות שהן איזשהו קליפ-האנגר כזה, שאתם תצטרכו לחכות לפרק הבא, כי אתם בטח לא קראתם קדימה. זה דיאלוג בין הארי להרמיוני שהולך ככה:
"אבל הארי, מה אם אתה יודע מי נמצא איתו?"
"טוב כבר היה לי מזל פעם בעבר, לא?", אמר הארי והצביע על הצלקת שלו. "אולי יהיה לי מזל שוב". השפה של הרמיוני רטטה ופתאום היא רצה לעבר הארי ועטפה אותו בחיבוק.
"הרמיוני",
-"הארי אתה קוסם גדול, שתדע".
"פחות טוב ממך", אמר הארי נבוך מאוד והרמיוני הרפתה ממנו. "אני. ספרים והתחכמות. יש דברים חשובים יותר, ידידות ואומץ. ואוי הארי, תיזהר".
שיר: לא מאמינה לשנייה שהדיאלוג הזה קרה במציאות. הוא היה אומר להרמיוני "לא קוסם טוב כמוך", והיא הייתה אומרת לו "נכון, כן, אתה צודק, אני יותר טובה ממך".
דור: אבל בכל זאת, כן, נכון, יש פה קצת הרבה קלישאות, אני מאוד התרגשתי כשקראתי עכשיו את הדיאלוג הזה, אני מודה. כי יש פה איזה רגע אמיתי של חברות דווקא באמת בין הארי להרמיוני. כלומר, רון והארי כבר אמרו לנו שהם..
שיר: שהם BROS.
דור: שהם BROS כאילו והם חברים טובים וכן רון יתאבד בשביל הארי או משהו כזה, עכשיו אנחנו יודעים גם כבר שהרמיוני היא חברה שלהם וגם לה יש אומץ, אבל פה נבנה רגע מאוד יפה של הארי והרמיוני לבדם. מה שמחזק את התאוריה כמובן שבעתיד הם אמורים להתחתן ולא היא ורון.
שיר: חד משמעית.
דור: אבל זה באמת רגע שהרגשתי שנכון, זה קלישאה, ונכון ילדים בני 11 לא מתנהגים ככה, זה לגמרי התנהגות, אפילו לא כל המבוגרים מתנהגים ככה.
שיר: לא, זה אנשים בני 45, אחרי 6 שנות טיפול, הדיאלוג הזה.
דור: אז בסדר, זה ספר פנטזיה, אז קורות פה פריצות דרך נפשיות שבמציאות צריך בשבילן הרבה שנים. אבל זה באמת כלומר, ההכרה של כל אחד בגדולה של האחר ובהבנה של מה האחר יכול לתרום, זה בכל זאת, שוב, ספר פנטזיה, אבל זה רגע מאוד יפה. ומאוד, לא יודע, ריגש אותי לראות שני אנשים מתנהגים ככה אחד לשני, זה כבר לא קורה הרבה.
שיר: זה גם יפה שהיא אומרת, רואים כאן את ההבדלים בין הארי להרמיוני כמי ששניהם לא גדלו בעולם הקסמים, כמה הארי מורד במוסכמות מראש ואומר "וולדמורט" והיא ישר אימצה את זה ואמרה "זה שאתה יודע מי".
דור: "אתה יודע מי" כן.
שיר: ישר אימצה את זה. אה? זה החוקים. מצוין, קיבלתי ואני אחת מכן עכשיו.
דור: טוב אבל בעתיד, בסדרת הספרים, בתקווה שיהיו לנו עוד עונות, אנחנו נראה גם איך הרמיוני קצת...
שיר: עוברת לעולם הפאנק.
דור: כן. טוב אז חברים, הפרק הבא יהיה הפרק האחרון לספר הראשון. כלומר, מה שאנחנו נעסוק בפרק הבא זה בפרק 17 – האיש בעל שני הפרצופים.
שיר: שם כל-כך טוב.
דור: כן. TWO FACE. אנחנו נדבר גם עליו ואנחנו בעצם גם נסכם את כל הספר הראשון וככה ננסה להבין מה קרה ואיזה תהליך עברנו פה.
שיר: טוב, תודה רבה דור.
דור: תודה רבה שיר.
שיר: ואני רוצה להגיד תודה רבה לרום אטיק שהפיק אותנו ולירדן מרציאנו שהפיקה וערכה אותנו. תודה לכם.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments