top of page

ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 21: תפוס אותי אם תוכל

בפרק נדבר על הארי וסנייפ מתעמתים בויכוח שמגיע לטונים צורמים ועוברים את הגבולות של עצמם, נשאל את עצמנו האם ההתנהגות של הרמיוני היא הגנה עצמית או הגשמה עצמית, נראה מה התפקיד של האגריד בעלילה, וגם נבחן לעומק את הקשר בין נבואה לבין יצירה.

פרקים לקריאה: 14. עלבונו של סנייפ 15. גמר גביע הקווידיץ' 16. נבואת הפרופסור טרלוני


 

אתן מאזינות לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

שיר: היי, אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן,

דור: ואני דור סער-מן.

שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מההתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.

דור: והיום פרקים 14, 15 ו-16, "עלבונו של סנייפ", "גמר גביע הקווידיץ'" ו"נבואת הפרופסור טרלוני". טוב, עלבונו של סנייפ, אז נתחיל.

שיר: בוא נעליב אותו.

דור: בתחקיר היפה.

"אבא שלי מעולם לא התרברב, " אמר הארי לפני שהספיק לעצור את עצמו, "וגם אני לא."

"גם אביך זלזל בחוקים כמוך, " המשיך סנייפ, מנצל את היתרון שהשיג, פניו הרזים מלאי רוע. "החוקים נועדו לבריות הנחותות, לא לזוכים בגביע הקווידיץ'. הראש שלו היה כל כך מנופח עד ש..."

"סתום את הפה! " פתאום הארי עמד על רגליו, זעם שלא ידע כמותו מאז לילו האחרון בדרך פריווט פעפע בתוכו. לא היה אכפת לו שפניו של סנייפ התקשחו ובעיניו השחורות ניצת זיק מסוכן.

"מה אמרת לי, פוטר? "

"אמרתי לך לסתום את הפה שלך ולא לדבר על אבא שלי", צעק הארי. "אני יודע את האמת, טוב לך? הוא הציל את חייך. דמבלדור סיפר לי. אתה בכלל לא היית כאן לולא אבא שלי."

עורו החיוור של סנייפ קיבל צבע של חלב חמוץ. "והאם כבוד המנהל סיפר לך על הנסיבות שבהן אביך הציל את חיי? " הוא לחש, "או שמא סבר שהפרטים קשים מדי לאוזניו העדינות של פוטר היקר? "

הארי נשך את שפתו, הוא לא ידע מה קרה שם ולא רצה להודות בכך, אבל נראה שסנייפ ניחש את האמת.

זה קטע מדהים.

שיר: ממש.

דור: ממש מדהים. למרות שיש איזה קטע עוד לפני זה, שקורה עוד לפני זה בעלילה, אני רוצה דווקא להתחיל מזה, כי זו נקודה מאוד מאוד טובה להתחיל ממנה לדעתי.

שיר: יאללה.

דור: אחרי זה מקסימום נחזור אחורה רגע. החקירה הזו שסנייפ עושה להארי, מצד אחד אתה מתחיל לכאורה כעוד התעמרות רגילה של סנייפ שונא את הארי וכו', והארי עוד הציק למאלפוי, אז בטוח שזה. אבל יש פה כמה נקודות. קודם כול סנייפ צודק.

שיר: חד משמעית.

דור: כאילו, הוא אומר, כל עולם הקוסמים עומד על הרגליים ויש סוהרסנים בכל בית הספר כי כולם יודעים שסיריוס בלק מחפש את הארי פוטר. כולם סובלים בגללך ואתה כאילו עושה מה שבראש שלך. אתה רוצה ללכת להוגסמיד ולא יודע מה לעשות ועושה תעלולים. ושוב, לסנייפ מאוד מהדהד פה וגם להארי מאוד מהדהד פה וגם לכולנו מהדהד פה עד כמה הארי הוא ג'יימס. כי בעצם מה שיפה פה, שאף אחד בעצם לא אומר אחרת. גם הארי אומר "אני כמו אבא שלי", סנייפ אומר "אתה כמו אבא שלך", וגם אנחנו מבינים בעלילה, גם בזמן אמת וגם בדיעבד.

אני אמרתי לפני כמה פרקים שהארי הוא לא רק אבא שלו, נכון? יש בו גם למשל הרבה כנראה בדיעבד, בקריאת כל הסדרה, יש בו הרבה מהחמלה נגיד שיש לאימא שלו, שלאבא שלו פחות היה, בטח כשהוא היה בגילו של הארי. אבל ברגעים האלה, בפרקים האלה, זה נכון. הארי לדעתי מגיע לשיא שלו בדמיון לאבא שלו: הוא רב מעללים, הוא די פופולרי בבית הספר, הוא מעולה בקווידיץ', הוא מתחיל לפתח קצת יהירות כזו, והוא שם פס על חוקים והוא נגד סנייפ. הוא הכי דומה פה לאבא שלו, וזה נכון, וזו קריאה נכונה לגמרי של כל הסיטואציה הזו.

שיר: נראה לי שההבדל היחיד זה שהארי קורא את ג'יימס... נכון, דומה לאבא שלו.

דור: כל אחד פשוט מפרש אחרת.

שיר: בדיוק. הארי קורא את אבא שלו כגיבור נועז וסנייפ קורא את אבא שלו...

דור: כשחצן ביריון.

שיר: כאפס, כן.

דור: ושניהם צודקים, זה מה שיפה.

שיר: נכון, אבל אני רוצה להשיג השגה. אני חושבת שההבדל בין הארי לג'יימס, טוב, אנחנו לא מכירים את נסיבות חייו של ג'יימס, אנחנו כן מכירים את נסיבות חייו של הארי. הארי, דיברתי על זה גם בספר השני וגם בספר הזה, הארי לא מסוגל להרגיש סכנה. הוא לא מבין שהוא בסכנה.

דור: כן.

שיר: אני לא חושבת שזו יוהרה. אני חושבת שזה ילד שצריך ללכת לטיפול.

דור: אוקיי, נכון. לא, יש פה נקודה, נכון.

שיר: הוא לא הולך להוגסמיד כי הוא אומר, 'אה, החוקים, על הזין שלי'. זה גם לא בקטע נועז. זה בקטע שהוא באמת, ואתה קורא את זה בדפים, הוא לא מאמין שהוא בסכנה. אנחנו יודעים את רחשי ליבו, יש לנו את הפריבילגיה. הוא לא מרגיש סכנה. אפילו כשסיריוס בלק מגיע וקורע את הכילה של רון, אנחנו לא שומעים שהוא באיזושהי אימה או שהוא מעורער. הוא הרבה יותר מעורער מגביע הקווידיץ'.

דור: כן.

שיר: זה לא דבר ש... זה לא נספר ברדאר שלו.

דור: אוקיי, נכון, זו נקודה חשובה, אבל מצד שני, משהו חשוב לדעתי בהמשך הסצנה הזו, למרות שיש לך נקודה ואני לא מתעלם ממנה. שיר עשתה עכשיו פרצוף מרוצה, שתדעו. בכל זאת, רולינג עשתה פה משהו חשוב, לדעתי, בזה שהיא הכניסה פתאום את לופין. פתאום רון כזה מגיע, הוא אומר, לא אני נתתי להארי את כל הממתקים ואת כל הזה.

שיר: זה היה רגע חמוד של רון.

דור: כן.

שיר: דמות שאני לא אוהבת, רגע חמוד.

דור: אבל רגע חמוד, ואז לופין מגיע וככה מצליח לחלץ את הארי. אבל אז קורה רגע יפה, כי עד לרגע הזה אני חושב שרולינג חששה שאנחנו כקוראים ילדים נשנא את סנייפ ונהיה תמיד בעד הארי. נחשוב כזה, יש, שוב המזל שיחק להארי והוא הצליח נגד סנייפ הרשע, נכון? ואז ‏רולינג מכניסה את לופין ועושה כזה, לא, לא, לא, לא, לא. הארי עשה פה משהו לא בסדר. השלב הזה שלופין, את דיברת על זה, הוא דואג להארי, הוא אוהב את הארי, הארי מזכיר לו את ג'יימס וכו', ולופין מוכיח אותו. בקטע טוב, כן? לא בקטע כמו שסנייפ עושה מתוך נקמנות, אלא מתוך...

שיר: אהבה.

דור: אהבה וגם אכזבה. זה ממש רגע כזה שהוא אומר לו כזה, ההורים שלך הקריבו את עצמם למענך ואתה מוכר את זה בשביל שקית של טריקים זולים.

שיר: נזיד טריקים זולים.

דור: כן.

שיר: נזיד פצצות סירחון.

דור: ואז להארי וגם לנו נופל האסימון של רגע, נכון, זה חסר אחריות מצידו, הוא לא צריך לעשות את זה.

שיר: מעניין מאוד.

דור: ולדעתי פה רולינג מסמנת לנו כזה, אני יודעת שאנחנו שונאים את סנייפ, אני יודעת שהוא רוצה לנקום בהארי, אני יודעת שזה לא הצדק המפעפע בעורקיו, אבל הארי היה פה לא בסדר. ואני גם צריך להגיד עוד משהו לזכותו של סנייפ בהקשר הזה, ששכחתי ועכשיו נזכרתי, אני חושב שבאמת יש פה רגע שכל כך מזכיר לסנייפ את מה שג'יימס עשה לו. שוב, בהמשך הסדרה אנחנו יודעים שג'יימס התעלל בסנייפ. ומתי הוא תופס פה את הארי לחקירה? רגע אחרי שהארי, לא בלי צדק מוחלט, אבל סוג של עושה דברים דומים למאלפוי, קראב וגויל. עכשיו, שוב, הם קודם כול התעמרו ברון, נכון? הארי מחזיר פה, הוא לא יוזם משהו.

שיר: הוא נוקם בשם חבר,

דור: הוא נוקם בשם חבר.

שיר: שזה בין הדברים הכי יפים שאפשר לעשות בעיניי.

דור: אבל אני חושב שבכל זאת בנפש שסנייפ בעצמו חי שוב ושוב את הטראומה שלו מלהיות קורבן בריונות, הוא ממש רואה את זה כמו שחזור. 'כמו שג'יימס התעלל בי, ככה הארי מתעלל במאלפוי'.

שיר: קודם כול אני מסכימה איתך, ואני חושבת... אני דווקא יותר התמקדתי פה בסנייפ בקטע הזה. עכשיו, בקשר לסנייפ מול הארי, אני חושבת ששני הצדדים פה טועים, וזה מה שיפה בדבר הזה. הבן אדם היחיד שיוצא בסדר בקטע הזה, זה לופין, שהוא המבוגר האחראי, הוא לוקח להארי את המפה, הוא אומר "אני לא אחזיר לך את זה, אל תתעסק עם זה". סנייפ, הוא לא איתנו. הוא לא איתנו לאורך כל הספר הזה כי הוא מאוד מאוד מטורגר. יש לו את הארי, שגם מתבגר פיזית והולך ונהיה דומה יותר ויותר לג'יימס. הוא גם עם שני... יש לו את החברים שלו מאחורה תמיד.

דור: הוא מתחצף.

שיר: אנחנו גם מבינים את הבוז שיש לו לחבורה של הארי, כי הוא אומר "בלי החברים שלך". אפשר לדמיין שזה גם מה שהוא חשב על ג'יימס, יש לו את החבורה הזאת. חבורה זה כוח.

דור: כן.

שיר: סנייפ תמיד היה מאוד לבד, היה לו רק את לילי. אז יש לו את זה פלוס לופין, אדם מהעבר, שבטח ראה את זה שסנייפ כמעט מת, מגיע. והוא ראה את זה או שהוא כמעט הרג אותו?

דור: אני לא זוכר כבר מה קרה בהמשך. נגיע לזה בהמשך הספר.

שיר: אוקיי, בסדר, אבל לצורך העניין הוא ידע מזה. ואני חושבת שסנייפ לאורך כל הספר הזה הוא מטורגר בטירוף. עכשיו, אני אצטט את פרויד שאמר שבתת-מודע אין זמן, זאת אומרת, זה לא שאם משהו קורה לך לפני 20 שנה, אתה אומר, אה, זה לפני... זה משהו נוראי ומשמעותי, אתה לא אומר 'אה, זה לפני 20 שנה, אני לגמרי לא שם.' לא, אתה חווה את זה כל הזמן כאילו זה עכשיו. וסנייפ הוא מקרה קלאסי של אדם שהוא קורבן לביריונות שהפך לביריון. אני מאוד אוהבת לראות את זה בשורש... באחד השורשים שאני הכי אוהבת בעברית, סכנה, סכן, ס', כ', נ'. כי מסכן יכול להפוך למסוכן. סכנה, סכין, זה הכול אותו שורש. זאת אומרת, האדם המסכן...

דור: זה אותו שורש?

שיר: ס.כ.נ, כן.

דור: כן? זה אותו שורש?

שיר: ודאי.

דור: יפה.

שיר: אני בעניין של שורשים, תחביב שלי.

דור: חזק.

שיר: ואני חושבת שסנייפ הוא בסופו של דבר דוגמה קלאסית לבן אדם הזה, שסבל מביריונות ובאמת ביריונות, ביריונות, ביריונות והוא לא תופס את הכוח שלו, ואז הוא מתעלל בהארי. והוא באמת יוצא פה מכליו בכמה שהוא מגעיל. ומה שהוא עושה להארי, זה לא סתם שהוא אומר "זעם שלא ידע כמותו מאז לילו האחרון בדרך פריווט פעפע בתוכו", כי סנייפ שוב הולך לנקודה הכי רגישה של הארי, שזה דמות האב שלו. דמות האב שהוא לא הכיר, דמות האב שהוא צריך כדי לשרוד. אני חושבת שלכולנו יש מערך שלם של אמונות בתוכנו שאנחנו צריכים כדי לשרוד. לצורך העניין, כולנו נמות, האם מישהו מעכל את זה? מישהו חושב על זה? לא. או אנשים יקרים לנו שמתו, שהם אומרים, אה, בטח הם שומרים עליי באיזשהו מקום. אלה אמונות שאנחנו חייבים, בגלל שהקיום הוא קשה מדי. וזה שיש לנו תודעה, זה נורא.

דור: תודעה היא סבל.

שיר: וזה לא מבטל את זה שאנחנו חיות. זה ממש חרא. זה נורא. כאילו, אני יודעת שזה הכי בייסיק ואני כזה בת 15 עכשיו, זה מחשבות שצריך לכתוב בטיפקס על שולחן בתיכון, אבל זה נורא. ואני חושבת שזה מתלבש על הארי בול, בגלל שהמציאות של הארי היא טיפה יותר מורכבת מזה. הוא ממש צריך את הדמות של אבא שלו. א', בגלל שהוא הופך לנער ואז לגבר, והוא רוצה לראות כמו מי הוא ומה הוא יהיה. ו-ב', וזה גם מתקשר לעניין הפטרונוס וכל דמות האב שמאוד נוכחת בספר הזה, הוא צריך את הרעיון של האבא שלו הטוב כדי לשרוד, כדי להאמין שהמציאות מסתדרת בצורה שהיא אמורה להסתדר. וולדמורט הרג את אבא שלו, וולדמורט הוא רע, אבא שלו ואימא שלו הם טובים. אז ברגע שמחללים את האבא המת שלך, אני חושבת שזה דבר שאי אפשר לחזור ממנו, ובגלל זה הוא יוצא על סנייפ בעוצמה שהוא יוצא. עכשיו, אפרופו דמות אב...

דור: להזכירך, הארי מאבד את עשתונותיו כשמארג' מלכלכת על אבא שלו.

שיר: כן, כן, כן.

דור: זה שחזור,

שיר: לגמרי.

דור: של הדבר הזה שוב.

שיר: הוא לא יכול להכיל את זה, ואני חושבת...

דור: והוא חוצה גבול כל פעם.

שיר: כי תשמע, אני חושבת שהוא חוצה גבול בגלל שבאמת ברגע שנוגעים לך בנקודה שאתה מתחפף בה, אז... וואי, אני לא יודעת מאיפה הבאתי את הסלנג הזה, הנקודה הזאת, אז כאילו אני חושבת שלשם זה הולך.

דור: הוא בגיל ההתבגרות. זה ממש נראה לי מקביל למין ניסיונות לסרס אותו ממש. כלומר, אני ממש לוקח את זה לכיוון כזה.

שיר: למה לסרס?

דור: כי לא יודע, אתה הופך מילד לגבר, המודל הגברי שהארי נחשף אליו, זה אבא שלו כנראה, הוא רוצה להיות כמו אבא שלו. אבא שלו גבר, כן?

שיר: כן, אבא שלו הוא מלך הקווידיץ'.

דור: כמלך זה, כן.

שיר: מת מות גיבורים.

דור: חתיך, מגניב.

שיר: עשיר.

דור: וזה מין ניסיון, כלומר, הפגיעה באב היא גם נראה לי...

שיר: כן, היא פגיעה בעצמו.

דור: היא פגיעה בעצמו וזה ממש סוג של סירוס, נראה לי. שוב, הכניסה לגיל ההתבגרות.

שיר: מעניין.

דור: ככה אני חושב על זה.

שיר: אבל אני חושבת שבהקשר של דמות אב, מה שבאמת עניין זה שסנייפ והוא רבים ריב מזעזע. הכי מזעזע ש...

דור: נורא.

שיר: אולי הכי מזעזע שהיה בסדרה.

דור: נורא. זה חצייה של כל גבול, אגב, ביחסי מורה-תלמיד.

שיר: בגלל זה אני אומרת ששניהם רעים, ששניהם טועים.

דור: מעניין.

שיר: אבל מה שיפה זה, שרק מתי שלופין נוזף בו מאוד בעדינות, ואומר לו "תקשיב, אל תתעסק בזה ואל תעשה", רק אז הארי אומר... כאילו, אומרים לנו שהארי הרגיש יותר רע מבכל השיחה עם סנייפ.

דור: ברור.

שיר: וזה בדיוק המקום של דמות אב, שזה בן אדם שאתה מאוד לא רוצה לאכזב.

דור: נכון.

שיר: אתה מאוד רוצה שהוא יחשוב עליך דברים טובים. וזה הזכיר לי את הרגע ב"מלך האריות" עם הצבועים.

דור: כן.

שיר: שסימבה מאכזב את מופאסה, ואוי, איזה חרא, איזה נורא. וזה הרבה יותר גרוע מאשר כשאויב שלך צועק עליך.

דור: ברור, אתה אומר טוב שהאויב שלי צועק עליי, זה אומר שאני צודק בעצם.

שיר: כן.

דור: אבל זה יפה. אני רוצה, כמו שהבטחתי, לחזור רגע טיפה גם אחורה,

שיר: בטח.

דור: לפשוט נקודה שממש אהבתי. בפרק הקודם אמרתי כן, שאני אוהב את האגריד בספר הזה. וזה קורה פה, ממש בהתחלה של הפרק. הפרק נפתח בזה שרון הוא הכוכב, כן? סוף סוף הוא נהנה מזה שקצת ככה הוא נוגע בתהילה כמו הארי, כי סיריוס בלק ניסה להרוג אותו או משהו כזה. והוא נהנה ככה. שוב, הארי בחיים לא יהיה ככה, זה בכל זאת ההבדל ביניהם. רון נהנה ככה קצת מלהיות שוב במרכז העניינים. ואם בפרק הקודם דיברתי על זה שהארי, מצבו משתפר לעומת הרמיוני, אז פה גם המצב של רון מתחיל להשתפר, שזה כבר באמת לא הוגן. זה לא פייר מאף בחינה, אתה לא עשית פה כלום. ואז נכנס העניין של האגריד. האגריד מזמין אותם לבקתה שלו. ושוב, וזה האגריד בגדולתו. למרות כל המצב הנוראי עם בקביק, שאנחנו יודעים כמה האגריד קשור אליו והוא מבין שהולכים להרוג אותו וכו', הוא מזמין את רון והארי כדי לנזוף בהם קצת, עד כמה שהאגריד מסוגל לנזוף במישהו, כי הם מתעלמים מהרמיוני. והמצב של הרמיוני ממש קשה. ואז יש רגע מדהים שרון אומר, "נו, אם היא רק הייתה נפטרת מהחתול שלה." ואז כאילו האגריד אומר, "אתה צריך להבין, רון, שאנשים נקשרים לפעמים ממש לחיות המחמד שלהם." ואז כתוב שהאגריד אמר בתבונה. מתי האגריד אמר משהו בתבונה? הוא אמיץ, הוא לא יודע, בטעות נראה לך מגניב או משהו, כן? הוא מאוד רגשי. האם הוא נראה לך נבון?

שיר: לא. האם זה הבן אדם שאתה רוצה לבוא אליו לעצה?

דור: לעצה? לא. אבל זה הרגע שבו, אני חושב, האגריד, יש לו מה לתת. ויש דברים שהאגריד מבין ואחרים לא מסוגלים להבין.

שיר: נכון.

דור: הקשר בין אדם לחיה זה ללא ספק משהו שהאגריד חווה על בשרו. הוא כל כך אוהב חיות. הוא באמת אוהב אותם, והוא מוכן גם להקריב את עצמו ואת כל כולו למענם, ולכן הוא גם מבין פה את הרמיוני, יותר מכל אדם אחר.

שיר: אתה חושב שב-2020 האגריד היה טבעוני?

דור: כן.

שיר: או מיי גאד.

דור: כן. אני חושב ש... סליחה, הוא היה הורג בעלי חיים אחרים רק כדי להאכיל את החיות שלו, כן?

שיר: כן, אבל בעצמו הוא לא היה אוכל.

דור: אבל בעצמו הוא לא היה אוכל. הוא היה כזה מגדל בגינת הירק שלו לפת ושותה תה, ופשוט שותה אלכוהול או משהו כזה.

שיר: אה, נכון, שכחנו שהוא אלכוהוליסט.

דור: הוא היה אלכוהוליסט טבעוני, שזה יפה.

שיר: אוי, וואו.

דור: אבל כן, אני חושב שהוא באמת כל כך אוהב בעלי חיים, ולכן הוא גם מבין עד כמה קרוקשנקס ‏יקר להרמיוני. ושוב, היא יותר ויותר מבודדת, היא יותר ויותר במצב קשה, אז היא גם יותר ויותר נאחזת בחתול, שהוא נשאר כמעט החבר היחיד שלה. ואני חושב שגם בין השורות, האגריד קצת יותר מוכיח פה את רון ולא את הארי, כי ברגע שהוא אומר להם על המשפט של בקביק, אז הארי ישר קופץ כזה ואומר כזה "וואי, תקשיב, האגריד, סליחה" והוא באמת מרגיש רע. ואז האגריד אומר לו, "הארי, אתה בסדר? אתה מספיק עסוק עם כל הקווידיץ' על הראש שלך וזה". הוא לא אומר, "רון, גם אתה מספיק עסוק". כאילו, יש פה קצת יותר מסר, נראה לי, לרון שכאילו... שזה גם באמת נובע ממנו, כן?

שיר: רון הנהיג את החרם.

דור: בדיוק. וכשהם אחר כך באמת סוף סוף... אני עכשיו קופץ קדימה, כשהם קצת משלימים באמת, ורון מוכן קצת להבין את הדבר הרע שהוא עשה, אבל הוא עדיין לא מבין את זה עד הסוף, כי ברגע הזה של התחלת הפיוס, שרון זורק איזו עצם להרמיוני, שהוא אומר לה "אנחנו נעבוד ביחד על התיק של בקביק", הרמיוני מטילה את עצמה על צווארו של רון, כי את רואה איך הילדה המסכנה הזו הייתה כמהה לקשר הזה, היא כל כך רצתה. ורון עדיין מובך וכאילו לא נעים לו איך היא נפלה עליו כזה. וזה הרגיז אותי ממש.

שיר: תראה, זה לא הרגיז אותי כי מבוכה זה רגש שאי אפשר להתעצבן עליו.

דור: הוא מובך והוא גם בן והוא פחות בוגר, כן? אבל כעסתי, לא יכולתי לשלוט בזה.

שיר: אני מבינה למה. אני לא בצד שלו לגמרי. אני ממש, האמת, הספר הזה ספציפית, אני חושבת שהוא ממש מיסגר יפה את התחושה של להיות בת בחבורה של בנים.

דור: כן.

שיר: שאת חושבת שאת אחת מהחבורה? את חושבת שאת שווה בין שווים? אבל לא, תמיד יש איזשהו ריחוק, תמיד את לא עד הסוף בפנים. ואני לא חושבת שזה אותו דבר כשבן, בעיקר הומו, מסתובב עם חבורה של בנות. אבל אולי, טוב, בלבלתי את זה כבר עם הומו. אני חושבת האם לסבית בחבורה של בנים, אני לא יודעת. אבל לצורך העניין, להיות בת בחבורה של בנים, תמיד יש את המרחק הזה.

דור: כן.

שיר: ואני חושבת שזה ממש מלווה את הפרקים האלה כי אנחנו רואים שרון, לצורך העניין אחר כך מה קורה? הרמיוני נותנת למאלפוי סטירה, ורון אומר לה...

דור: אני רציתי להגיע לזה, אבל בבקשה.

שיר: ורון אומר לה "הרמיוני, מה קורה לך? " או שהארי אומר "אוי, אם רק הייתה לי את גלימת ההיעלמות שלי". ואז הרמיוני אומרת "איפה היא? " והולכת להביא אותה. עכשיו, אפשר להגיד, וואו, הרמיוני, איזה גריפינדורית. לא! מה שקורה פה זה שהרמיוני הבינה שהיא צריכה להילחם על המקום שלה בחבורה הזאת, מקומה לא מובן מאליו, היא צריכה לצאת מעורה. וזה מאוד מאוד עצוב לראות את זה, בגלל שזו לא הרמיוני. זה לא רומנטי בעיניי הסטירה הזו, וזה לא אותנטי בעיניי זה שהיא הלכה, זו לא הקרבה שלה. אני לא חושבת שזה זה, כי אני חושבת שבנקודה שבה אנחנו נמצאים בסיפור, אין צורך בדברים האלה. אני חושבת שאלו היו מחוות שהיא הגישה כמו חתול שמביא יונה לבעלים שלו, לרון והארי, כדי להראות להם שהיא ראויה לחברות הזאת ושהיא אחת מהבנים. הינה, אני אלימה כמוכם, אני מסתכנת כמוכם.

דור: מדהים, אולי כי אני בן, קראתי את זה הפוך לגמרי ממך.

שיר: ספר לי.

דור: ניתן למאזינים להכריע. אני קראתי את זה הפוך לגמרי. כי כן, רון והארי מתפלאים, "הרמיוני, מה קרה לך? " כן, את צודקת, היא נותנת את הסטירה הזו למאלפוי, היא מתחצפת עוד יותר לטרלוני, נכון, ועוזבת ככה את השיעור שלה, היא הולכת מהר להשיג את הגלימה להארי והם מתפלאים, "הרמיוני, מה קרה לך? " וזה. ואני חושב הפוך ממך. אני חושב, זו הרמיוני בשיאה. הרמיוני, אם היא הייתה פסוק בתנ"ך, היא הייתה "צדק צדק תרדוף". זו ההתגלמות של הבן אדם הזה ששמו הרמיוני גריינג'ר. היא אדם שרודף צדק. ועכשיו כשהיא מתחילה שוב ללבלב, כי יש לה שוב את החברים שלה. אוקיי, את צודקת שאולי היא קצת מנסה להרשים אותם, אבל לדעתי היא גם מרשה לעצמה, זה דווקא יותר להביע את עצמה. היא יותר פתוחה, לדעתי. היא יותר מבטאת את מי שהיא באמת, ומי שהיא באמת זה בן אדם שלא יכול לשתוק כשנעשה חוסר צדק.

שיר: אני מסכימה על חוסר היכולת לשתוק כשנעשה חוסר צדק. אני חושבת שהכלים שבהם היא בוחרת להראות את זה, לא מאה אחוז היא.

דור: אבל גם ההתחצפות לטרלוני היא חלק מזה. היא לא צריכה הרי להרשים את הארי ורון בקטע הזה.

שיר: לא, ההתחצפות לטרלוני, זה האותנטי שלה.

דור: אבל לדעתי זה חלק מהאותנטיות כמו סטירה למאלפוי וכמו לקחת את גלימת ההיעלמות. דווקא פה היא יותר מבטאת את עצמה, כי פתאום בבת אחת היא כבר יותר מרגישה את הביטחון הזה של החברות. אני מודה שמה שאת אמרת גרם לי טיפה לחשוב מחדש על הרעיון הזה, אבל הרגשתי שאני חייב גם להביע פה את הצד השני כי הפסוק הזה כל כך הדהד לי בראש.

שיר: אני מבינה. אני חושבת שזה כן האישיות שלה, אבל אני לא חושבת שזו האישיות שלה להרביץ למאלפוי, אחרת היא הייתה עושה את זה כשהוא קרא לה בוצדמית. למרות שאולי... כאילו, אתה יודע, הצדק לבקביק, זה הרגיש לי קצת...

דור: יש לי גם משהו להגיד על בקביק בהקשר הזה, אבל רגע, תסיימי ואז אנחנו נגיע לרבדים האלה.

שיר: אני חושבת שצדק לבקביק זה לא הדבר הכי חשוב בעולם שעליו נותנים סטירה למאלפוי. אני לא חושבת שגלימת ההיעלמות זה דבר שהיא תומכת בו בכלל, בדרך כלל היא נגד השימוש בגלימת ההיעלמות, בטח כדי לצאת להוגסמיד. לא יודעת, אני לא קניתי את זה. אני הרגשתי שהרמיוני מוותרת על חלקים בעצמה. ואם אני הייתי יועצת בית הספר של הוגוורטס, הייתי אומרת לה, אם חברות דורשת ממך לוותר על חלקים במי שאת, זאת לא חברות. לכי תסובבי עם לבנדר ואיך קוראים לה?

דור: פרוואטי.

שיר: פרוואטי.

דור: פרוואטי פאטיל. אז האמת שאת הרמת לי פה עוד יותר כי יש לי משהו שלם, טייק שלם על בקביק כסימבול בפרקים האלה, שרציתי להגיד.

שיר: בבקשה.

דור: הוא סימבול כפול. קודם כול, כל המערכה הפוליטית הזו, שוב, שרולינג מכניסה אותנו לפוליטיקה, לוועדות של משרד הקסמים שמחליטות מה לעשות עם בקביק וזה, קודם כול המערכת הזו רקובה מהיסוד. אני ככה בדיוק לפני כמה שבועות סיימתי לראות "מנאייכ" נהניתי מאוד, כתבתי על זה גם קצת. זה רמות הריקבון של "מנאייכ". זו מערכת מושחתת מן היסוד, רקובה לגמרי. אין שום סיכוי להציג שם צדק אמיתי דרך משרד הקסמים. קורנליוס פאדג', הקינוח, כמו שאת אוהבת לקרוא לו, הוא בדיחה, אוקיי? הוא לא באמת שולט על כלום פה. כולם עושי דברו של לוציוס מאלפוי בסוף.

שיר: הון שלטון עולם תחתון.

דור: ובקביק, גורלו של בקביק בהקשר הזה הוא בסך הכול סמל, כן? כי איך פתאום כולם באטרף סביב ההיפוגריף הזה? זה בגלל שהוא סמל, א', לחוסר הצדק העמוק של המערכת הפוליטית, אוקיי? זה כמו מקרה אלאור אזריה. להבדיל, כן? מקרה...

שיר: שהוא בקביק?

דור: הוא לא בק... תלוי את מי שואלים, אני חושב, אוקיי?

שיר: אוקיי.

דור: וזה בדיוק העניין. אלאור אזריה לא היה החייל הראשון שביצע משהו לא חוקי, שביצע איזשהו סוג של פשע מלחמה.

שיר: אבל צילמו אותו.

דור: אבל, א', צילמו אותו. ב', באקלים הפוליטי שאליו ישראל התחילה להיכנס ב-2015, בתקופת פוסט...

שיר: זה היה ב-2016, לא?

דור: 2015-16, לדעתי.

שיר: זה היה ב-16'.

דור: 16', אז עוד יותר אפילו. זה פוסט צוק איתן, טראמפ כבר עוד לא נבחר לדעתי, אבל...

שיר: הוא עדיין לא. הוא היה כמה חודשים.

דור: אבל היו רוחות מנשבות, כלומר, כל ה"שיט סטורם" שעכשיו אנחנו, אגב, בשיאו, כן? מקרה אלאור אזריה היה הכניסה שלו. ושוב, לא כי פתאום כולם היו בעניין הזה של לירות בפלסטיני, במחבל הפלסטיני הכפות או לא, כי דברים כאלה כבר קרו וכנראה גם עוד יקרו.

שיר: קורים.

דור: וקורים, כן, ומה הדעה שלכם על זה, תהיה בשמאל או בימין, אני לא יודע.

שיר: אבל יש אותה.

דור: אבל יש אותה, וברור שאלאור אזריה הפך לסמל פה, אוקיי? זו הייתה גם נקודת מפתח מאוד פוליטית, זו הנקודה שבה למשל... סליחה שאני נכנס פה לניתוח פוליטי, אגב, אני חושב שזו הנקודה שבה בוגי יעלון "מתפוטר", כן? ספק מתפטר, ספק מפוטר, מכניסים את ליברמן ומתחילה האיבה של בוגי לביבי, שהיום כבר מגיעה לאיזשהם שיאים. כלומר, כל מיני תהליכים מתגלגלים פה. וברור ש... זה הרבה מעבר לסיפור של מה שקרה שם, בחברון. זה הפך להיות סימבול למחלוקת הגדולה בישראל בין שמאל לימין, בין פרו-ביבי לאנטי-ביבי, תקראו לזה איך שאתם רוצים.

שיר: כן. למרות שביבי בעצמו שינה את דעתו. פשוט זאת הבעיה במקרה הזה.

דור: אבל שוב, כי זו הייתה נקודת מפתח לדעתי.

שיר: כן.

דור: גם השינוי של ביבי זו נקודת מפתח רצינית פה, שביבי עובר איזשהו צד.

שיר: כן.

דור: ואומר, "אני עכשיו פה." ועכשיו אני חוזר להארי פוטר, אוקיי? זה בקביק. אוקיי? בקביק פה הוא הסמל שסביבו מתחדד הקונפליקט הזה, קודם כול של לצורך העניין לוציוס מאלפוי נגד האגריד ודמבלדור. וגם משהו עוד קורה במקביל בפרקים האלה, אני מזכיר, זה גביע הקווידיץ', משחק הגמר בין גריפינדור לסלית'רין‏, ויש תיאור איך זו האווירה המתוחה ביותר,

שיר: נכון.

דור: שבית הספר הזה ידע בין... עכשיו, אני רק רוצה להזכיר לכם, שנה לפני זה הייתה מפלצת שזוהתה עם סלית'רין.

שיר: היורש של סלית'רין.

דור: עכשיו, ונכון שהיו חשדות והיה מרמור כנגד הסלית'רינים ודיברו קצת נגדם, אבל אף אחד לא תיאר מצב שבו ממש יש כסאח, שיש אלימות של סלית'רין נגד הבתים האחרים.

שיר: או של הבתים האחרים נגד סלית'רין.

דור: וזאת למרות שיש מפלצת שמזוהה עם סלית'רין. המצב הוא הרבה יותר רציני מבקביק וגביע הקווידיץ', כן? אבל איכשהו קרה, אולי כי זה משהו שדווקא אתה יותר יכול להתחבר אליו, אולי כי זה יותר קרוב אליך מאשר מפלצת לא ידועה, לעומת קווידיץ' ויצור, היפוגריף אומלל של האגריד, שכולנו מכירים ואוהבים. ואולי זו גם איזושהי התחדדות גם לקראת העלייה הצפויה של וולדמורט. אנחנו הולכים ומתקרבים לתהליך הזה. ולכן גם הקונפליקט הולך ומתחדד. ובקביק הופך פה לאיזשהו... בקביק והקווידיץ' גם כן הופכים לאיזשהו מאבק של סלית'רין נגד הבתים, נגד גריפינדור אבל גם נגד רייבנקלו והפלפאף. מאוד בולט פה. רולינג מדגישה שוב ושוב, זה לא רק גריפינדור.

שיר: כן.

דור: זה סלית'רין נגד הטובים, כן? נגד כולם. ויש אלימות הדדית, המשחק עצמו הוא משחק מאוד מאוד אלים. וכל הסיפור עם בקביק והקווידיץ', זה רק אמצעים להוצאת האגרסיות סביב המחלוקת הזאת, סביב ההתנגשות הבלתי נמנעת בעצם, שתגיע גם בספר הרביעי וגם בשישי ובשביעי, כן? של הסלית'רינים נגד האחרים. ולכן לכולם אכפת מבקביק.

שיר: כן, אבל אני לא הרגשתי כל כך שבקביק... כאילו, זה כן של מאלפוי ושל האחרים, אבל לא הרגשתי שזה כל כך נוכח באווירה בין סלית'רין לגריפינדור בכללי.

דור: לא, זה פשוט עוד משהו שמחדד יחד עם הקווידיץ', בהקשר הזה.

שיר: ספרותית אתה מתכוון, כאילו.

דור: כן, זה משתלב בין לבין, אוקיי? גם תשימי לב, אגב, גם הארי ו... הארי עסוק כל הזמן גם בקווידיץ' וגם בבקביק, כן? זה מעסיק אותו בו-זמנית העניינים האלה.

שיר: נכון.

דור: וגם רון והרמיוני מתעסקים בבקביק ובלימודים ובזה, כלומר, הכול קשור לזה. רולינג טווה ואומרת לנו פה, הסיפור של בקביק, ושוב, שהוא חלק מהמערכת הרקובה שקשורה בלוציוס מאלפוי, זה חלק גם מהמכות שקורות עכשיו בין התלמידים שנה שלישית, אוקיי? וגם גביע הקווידיץ', גם זה חלק מהמכות האלה, זה בכלל בקביק עומד שם ברקע ואיזושהי איבה ישנה עומדת שם ברקע, הכול מתחבר ומתקשר.

שיר: "הסמויה".

דור: לא ראיתי "הסמויה".

שיר: שלא צפיתי.

דור: גם אני לא צפיתי.

שיר: אבל ככה אומרים. זה מה שאומרים על "הסמויה".

דור: אבל כך אומרים "הסמויה".

שיר: על "הסמויה".

דור: על "הסמויה", כן.

שיר: אני רציתי לדבר על הנבואה.

דור: כן.

שיר: שהארי שומע. הארי שומע את פרופ' טרלוני, נכנס להיבחן ואז יוצא ממנה קול, העיניים שלה מפלבלות. מפלבלות, זה עם פ' דגושה?

דור: לא רואים את האישונים, כזה, לא יודע.

שיר: לא רואים את האישונים.

דור: בקיצור.

שיר: והיא נותנת לו נבואה, שאני אקריא אותה בקצרה, למה לא?

דור: בבקשה.

שיר: אם אנחנו כבר פה.

דור: קטע מדהים.

שיר: קטע טוב.

"אדון האופל שוכן לבדו ללא אח ורע, וכל חסידיו נטשוהו. משרתו כבול זה תריסר שנים. הלילה לפני חצות ינתץ המשרת את כבליו וישוב ויצטרף לאדונו. אדון האופל יעלה ויבוא שנית בעזרת משרתו, גדול ונורא משהיה אי פעם בעבר. הלילה לפני חצות המשרת יצא להצטרף לאדונו."

קודם כול פחד אלוהים.

דור: כן.

שיר: דבר ראשון. דבר שני, אני מאוד אהבתי את התיאור הזה, כי אני בכלל לא חושבת שהוא מדבר על נבואה. אני חושבת שהוא מדבר על יצירה. ולמה? בגלל שקודם כול הקשר בין נבואה ליצירה הוא די הדוק.

דור: כן.

שיר: זאת אומרת, אני חושבת על יצירה, ולא סתם אני חושבת על יצירה. אני חושבת על ג'יי.קיי. רולינג ואיך שהיא מדברת על היצירה של עצמה. הרי הארי פוטר היה מבחינתה סוג של נבואה, אפשר לומר. הרי היא כתבה את זה, הסיפור שכולנו אוהבים, כתבה את זה במפיות,

דור: כן, על מפיות.

שיר: מדם מהאצבע שלה. ואף אחד לא רצה לקחת את זה, 12 הוצאות, ואז הוצאה 13 לקחה את זה. וזה סוג של נבואה, כי היא אמרה, אני יודעת שזה יצליח. בקעה ממנה איזושהי אמת שבאמת הפכה להיות אוניברסלית ושעכשיו היא נחלת הכלל. זאת אומרת, אנחנו מדברים פה על הארי פוטר, עושים לזה אלף ואחת קריאות, מקשרים את זה לפוליטיקה הישראלית, האם זו באמת יצירה של ג'יי.קיי. רולינג עדיין? או שהיא הפונדקאי שדרכו עוברת הנבואה הזאת? אז קודם כול אני מאוד אהבתי את התיאור הזה, שמתי שבאה האמת לעולם, מתי שאמת צריכה לבוא לעולם, היא בוחרת באקראי, סבבה, פרופסור טרלוני אמרה את זה, אבל האמת הזאת בקעה ממנה. וזה שהיא יצאה לה מהפה, אין לה בעלות על זה. ובכוונה אני חושבת שמראים לנו את כל הדברים שכן יש לה בעלות עליהם, לצורך העניין, 'אה, אני רואה את הגרים בכדור הבדולח ואני ניחשתי שתלמיד יעזוב אותנו אחרי פסח'. אוקיי, זה הפרינג' שלך. אבל ברגע שמגיעה נבואה אמיתית, איזושהי אמת שרוצה לבוא לעולם, היא משתמשת בך. ואני חושבת שזה תיאור מאוד מאוד יפה וגם כאילו קצת עצוב וקצת שמפקיע ממך משהו ששייך לך של יצירה. וכשאני קראתי את זה, הפעם אני חשבתי, אוקיי, זו ג'יי.קיי. רולינג מספרת לי איך היא מרגישה על הארי פוטר. עכשיו, יכול להיות שזו קריאה שלי, אבל משהו בתיאור הזה, של זה שהקול שלה משתנה ושזה יוצא ממנה ושאחר כך היא לא זוכרת את זה וקשה לה לקחת על זה בעלות, זה כי אני מרגישה שכשמשהו גדול ואמיתי אמור להגיע לעולם ולשנות את האנושות, הבן אדם שהביא אותו לשם, זה סתם שם. זה סתם, זה בשר ודם ששיחקו תפקיד במשהו גדול יותר שהיה צריך לקרות באנושות.

דור: זה יפה. טוב, האמת שגם אפילו בתנ"ך, כלומר, נבואה, נביא אמת זה בסוף... מה זה נביא? נביא הוא צינור.

שיר: בדיוק, בדיוק.

דור: כן, הוא לא מדבר. יש תיאורים, אני חושב, של עמוס הנביא, אני חושב, בוודאי גם של ירמיהו, שהם לא רוצים בנבואה.

שיר: מי רוצה?

דור: ואומרים, אני לא בטוח אם זה עמוס או ירמיהו, איזה פדיחות, אבל אחד מהם אומר שזה כאש בעצמותיו.

שיר: זה נשמע כמו עמוס.

דור: אבל במובן של, כלומר, אני לא שולט בזה. זה בכלל לא נתון לבחירה שלי, אלוהים מכריח אותי. גם ספר יונה עוסק בכורח...

שיר: יונה לקח את זה רחוק.

דור: אבל העניין הזה, שכשנביא אומר משהו אמיתי, הוא לא בפנאן שלו, כמו טרלוני עם כדור הבדולח אומר כזה 'אני רואה, אני רואה, אני רואה'. אתה לא רוצה.

שיר: יותר מזה שאתה לא רוצה, זה גם לא קשור אליך.

דור: נכון.

שיר: זה עושה בך שימוש.

דור: It's not about you.

שיר: בגלל זה גם אהבתי את זה שהיא שינתה את הקול שלה, כי אחד הדברים הקשים, נראה לי, באמנות, זה להיפגש עם אמן שאתה אוהב. עכשיו, כשלמדתי קולנוע בסם שפיגל, אז הפגישו אותנו הרבה פעמים עם יוצרים שאהבתי. וזה תמיד היה נורא קשה כי אתה... בגלל זה אני חושבת שנגיד עוד ספר שאני מאוד אוהבת, "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה, שהיא בחרה בחירה מודעת להישאר אנונימית. אתה לא יכול לגגל ולהגיע לתמונה שלה. בוויקיפדיה לא יגידו לך איפה היא נולדה, אתה לא תוכל לדעת איזה מזל היא, אתה לא תוכל לדעת איך קראו להורים שלה, שזאת בחירה מבריקה, כי מי רוצה לדעת? זה סתם מלכלך את היצירה. ומתי שאני נפגשתי עם אמנים שאהבתי, זה היה כל כך קשה, בגלל שאתה קורא יצירה או אתה צופה ביצירה והיא נוגעת לך, היא מפעילה את כל הבפנים שלך. ואז יושב מולך בן אדם שעשה אותה, והוא מדבר והוא אומר דברים שאתה אולי לא מסכים איתם. ואתה מסתכל עליו ואתה אומר, 'אה, וואי, יש לו שיער לבן והגרביים שלו הם כזה לא מתוחות עד הסוף', ואתה לא רוצה לקשר את זה. ואני חושבת שהשינוי הזה של הקול, ועכשיו, ההרגשה שלי, כשראיתי את האנשים האלה, הייתה כאילו היצירה עברה... משהו עבר דרככם, אתם הרגשתם את הרגשות, כל הכבוד, עשיתם עבודה מצוינת בלהרגיש את הרגשות, אבל כרגע היצירה היא משהו נפרד מכם. ולנסות לקשר אותה אליכם, בשבילי זה היה כואב מדי. ובאיזשהו שלב הפסקתי לבוא למפגשים האלה שהיו בימי חמישי והיו כיפיים דווקא, והיום הייתי באה אליהם. אבל כשהיא שינתה את הקול, זה מאוד הזכיר לי את זה, את זה שזה דבר מיסטי שלא קשור בהכרח לבן אדם שיוצר אותו. ואני יותר מהכול קראתי בזה ג'יי.קיי. רולינג מדברת על היצירה שלה, ואת זה שזה משהו שיוצא ממנה וקצת מתנתק. במיוחד בשלב הזה, אחרי הספר השלישי.

דור: זה מקסים, יפה ואני מאוד מאוד מסכים איתך. אני אוסיף עוד משהו קטן בהקשר הזה, אני חושב לאיך רולינג באמת מראה לנו מתי אתה תתחיל להבין שהעתיד מגיע, כלומר, העתיד תמיד יגיע כשלא יהיה לך ברור שזה הוא. למה הכוונה? בין אם זה באמת בנבואה הזו של טרלוני, שהארי, לא ברור לו מה קרה פה רגע, וגם טרלוני אומרת לו, "מה? לא, סתם, חם לי." כאילו, לא... והוא כזה יוצא עם כזה... אוקיי, כנראה, לא יודע.

שיר: הוא גם לא יודע עדיין על נבואות אמת, זה עוד לא...

דור: כן, הוא גם לא מבין. הוא לא מבין. למרות שלך כקורא, גם כקורא ילד, מאוד ברור מה קרה פה הרגע. הארי לא מבין. ורק להזכיר טיפה לפני זה, הארי מתעורר בלילה והוא חושב שהוא רואה את הגרים.

שיר: נכון.

דור: ואז הוא רואה את קרוקשנקס ליד הגרים, והוא כאילו כזה, "שוב, מה? מה קורה פה? ", כאילו. ואז הוא כזה מעיר את רון, ורון כזה "מה? לא, אני לא רואה פה כלום". וזה לא סתם קורה כזה בלילה. אני מתעורר עכשיו הרבה בלילה, שוב, יש תינוק, אתה קם הרבה בלילה וזה. ומניסיון, כשאתה קם כזה גמור מעייפות, עפוץ, השעה כזה ארבע לפנות בוקר, לא ברור לך אם כל מה שקרה לך באמת קרה לך כזה. אני אגיד סתם, משהו הכי דבילי, הרדמתי את התינוק כזה שוב בכזה ארבע, שמתי חטיף לחתולים וראיתי שיש כזאת שלולית ליד השיש, כזה על הרצפה. ואני כזה, 'מה? שוב יש נזילה וזה? ' שוב יש נזילה, השעה ארבע לפנות בוקר, איך אני אקרא עכשיו לאינסטלטור? מה אני עושה? אני אלך לוועד הבית לדבר איתו? נכנסתי לסרטים, כאילו. וסתם, שמתי סמרטוט ובבוקר לא היה כלום, כאילו.

שיר: לילה.

דור: לילה, כן. ושוב, ולהארי זה קורה בלילה, וזה לא סתם, כי לא ברור לך, המצב, התודעה. אגב, כמו שטרלוני נכנסת למצב תודעתי משתנה, ככה גם הארי בלילה, לא ברור לו מה קורה, וזה מה שרולינג אומרת לנו לדעתי, ש... דווקא כשמגיעים סימנים לאמת, הם יתקפו אותך ממקומות שאתה לא יודע ושזה לא ברור לך. לא אתה יושב בכיף שלך מול כדור הבדולח.

שיר: נכון.

דור: זה תמיד יותר חמקמק.

שיר: ואתה תבין את זה רק בדיעבד.

דור: כן.

שיר: טוב, בזה נסיים, נראה לי.

דור: ונגיע בפרקים הבאים אולי לאמת סוף סוף.

שיר: אוקיי.

דור: אז בפרק הבא אנחנו נדבר על פרקים 17, 18 ו-19. כלומר, וואי וואי, איזה פרקים, "עכברוש, חתול וכלב", "ירחוני, זנב תולע, רך-כף וקרניים" ו"משרתו של הלורד וולדמורט".

שיר: אוי, איזה כיף.

דור: איזה פרקים. איי איי איי.

שיר: טוב.

דור: תודה רבה רבה, שיר.

שיר: תודה רבה, דור.

אפשר להאזין לנו באתר כאן ובכל אפליקציות הפודקאסטים.

חוץ מזה, אתם מוזמנים להצטרף אלינו לקבוצת הפייסבוק "הקבוצה שאין לומר את שמה".

ואני רוצה לומר תודה לרום אטיק שהפיק אותנו וירדן מרציאנו שהפיקה וערכה. תודה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

4 views0 comments

Comments


bottom of page