ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 34: צדיק ורע לו
- מיכל שדה
- 4 days ago
- 18 min read
אנחנו נמצאים באמצע פרקים שמסמלים את ההתפוררות והקשרים של המציאות שהולכים ונפרמים. אנחנו נדבר על הקשר בין ברטי קראוץ' לתפישות של אדנות, פטריארכיה וטוב ורע, נעסוק בשאלה מה ריטה סקיטר עושה להרמיוני, ואיך זה שהטובים לא באמת מנצחים בסוף, ומה זה אומר להיות קורבן של מישהו. לסיום גם נזכיר עוד שתי דמויות חשובות לא פחות עם קשר מפתיע ביניהן: פרופסור סנייפ והגמדונת ווינקי
תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/03/2021.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שיר: הֵיי, אתם על "ההסכת שאין לומר את שמו".
[מוזיקת רקע דרמטית]
אני שיר ראובן.
דור: ואני דור סער-מן.
שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מהתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.
דור: והיום אנחנו קוראים את פרקים 27, 28 ו-29: "שובו של רך-כף", "טירופו של האדון קראוץ'" ו"החלום". אה, כן, אוקיי.
שיר: מה צפוי לנו?
דור: מה צפוי לנו? אז נפתח ב… כרגיל, בקטע קריאה שאני מאוד אוהב…
שיר: בקשה.
דור: מתוך "שובו של רך-כף". [מקריא]
"הוא פסע על הקצה הרחוק של המערה, חזר, ואז אמר, "תארו לכם שוולדמורט נמצא כרגע בעמדת כוח. אתם לא יודעים מי התומכים שלו, אתם לא יודעים מי עובד בשבילו ומי לא. אתם יודעים שהוא מסוגל לשלוט באנשים כך שלא יוכלו למנוע מעצמם לעשות דברים איומים. אתם חרדים לעצמכם, למשפחה שלכם, לחברים שלכם. כל שבוע יש ידיעות חדשות על מקרי רצח נוספים, היעלמויות נוספות, מעשי עינויים נוספים. משרד הקסמים איבד את העשתונות. הם לא יודעים מה לעשות. רק מנסים להסתיר הכל מעיני המוגלגים, אבל בינתיים גם מוגלגים מתים. פחד בכל מקום, בהלה, בלבול. כך זה היה פעם.
טוב, זמנים כאלה מוציאים מאנשים מסוימים את הטוב ומאנשים אחרים את הרע. יתכן שהעקרונות של קראוץ' היו טובים בהתחלה, אני לא יודע. הוא טיפס מהר במשרד הקסמים והתחיל להנהיג אמצעים קשים מאוד נגד תומכיו של וולדמורט. הוא העניק להילאים סמכויות חדשות, הסמכות להרוג במקום לכלוא, לדוגמה. ואני לא הייתי היחיד שהוסגר ישירות לסוהרסנים ללא משפט. קראוץ' נלחם באלימות באמצעות אלימות ואישר שימוש בקללות שאין עליהן מחילה נגד חשודים. הייתי אומר שהוא נעשה חסר רחמים ואכזר לא פחות מרבים מתומכי הצד האפל. היו לו אוהדים, אל תחשבו שלא. רבים חשבו שהוא ניגש לדברים בדרך הנכונה וקוסמים ומכשפות רבים קראו למנות אותו למשרד הקסמים. אחרי שוולדמורט נעלם, נראה שזה רק עניין של זמן עד שקראוץ' ימונה לתפקיד הגבוה. אבל אז קרה משהו מצער". סיריוס חייך חיוך עגום. "בנו של קראוץ' נתפס עם חבורה של אוכלי מוות שהצליחו להתחמק מאזקבאן בטיעונים חלקלקים. נראה שכוונתם הייתה למצוא את וולדמורט ולהחזירו לשלטון."
שיר: קטע מאוד יפה.
דור: קטע מאוד יפה. ובכלל, אני מאוד אהבתי את הפרק הזה, שבו [מחייך] רולינג פשוט שמה בפה של סיריוס הרבה הסברים נורא יפים.
שיר: כן.
דור: זה היה נורא נחמד. וטוב, אני… זה פרקים מאוד מעניינים. אני חושב שבאמת נתחיל מהנקודה הזו של אה, שובו של סיריוס וההסבר שהוא נותן לנו על קראוץ', שמאוד ממקם בעיניי את קראוץ' במקום מעניין בספר הזה. [שיר מהמהמת] התובנה הכי חשובה שסיריוס נותן, כבר בהתחלה, מאוד יפה, שהוא אומר להרמיוני, רון והארי: "תשימו לב טוב-טוב איך אדם מתייחס למי שזוטר ממנו, ולא למי ששווה לו במעמד". כן? דרך ה…
שיר: נכון, רגעי ה"זקן סיני חכם" של סיריוס.
דור: ממש! כן, זה פורצ'ן קוקי, שקיבלנו בה את הדבר הזה וזה מאוד חם. כלומר, מהבחינה של היחס של קראוץ' לווינקי אבל גם באמת באופן עקרוני, כן? איך אדם שיש לו כוח, איך הוא מתייחס למי שכפוף אליו, איך הוא מתייחס למי שמתחתיו. עכשיו, זה מאוד-מאוד מתקשר לזה שאנחנו לומדים בפרקים האלה בעצם, שקראוץ' אמנם צבר כוח במשרד הקסמים, אבל בדרך הוא איבד את המשפחה שלו. [שיר מהמהמת] הבן שלו, כרגע לא ברור, איכשהו הצטרף לצד האפל. אנחנו לא בטוחים לגמרי מה קרה פה. לאחר מכן מתואר שאחרי שנה הוא מת, אשתו מתה מצער זמן קצר אחר-כך, ובמובן מסוים קראוץ' סוג של התמכר לעבודה שלו ושכח את המשפחה שלו. עכשיו, המשפחה שלו גם קשורה לזוטרים ממנו, ולמה? כי בתפיסה הפטריארכלית, שאין לי שום ספק שקראוץ' הוא מחזיק בתפיסה כזו של, כלומר, האבא הוא ראש המשפחה, והוא… ומתחתיו הילדים והאישה וכולי. אז כשם שהוא זלזל והתייחס רע לווינקי, גמדונת-הבית שלו, נראה שזה גם יחס שהוא נתן לבן שלו ולאשתו. כלומר, אה, הוא לא רואה את מי שמסביבו. את יודעת מה זה הזכיר לי?
שיר: מה?
דור: זה הזכיר לי את סטלין. [שיר מהמהמת בעניין] ולמה? כי סטלין, מעבר לכל האכזריות הנוראית שלו וכולי… קודם כל שימי לב שקצת כמו קראוץ', בקטע כזה מעניין, קראוץ' מתואר כאן, כן? הוא היה אכזרי לא פחות מאוכלי המוות. כלומר נראה שב… [מצקצק] שאם הגלגל היה מתהפך קצת אחרת, הוא היה בעצמו יכול להיות אכזר, ולהיות חלק מאוכלי המוות. כלומר, יש לו את הפוטנציאל להפעיל אכזריות כזו.
שיר: אני חושבת שמה שקורה עם קראוץ' זאת נקודה מאוד טובה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בספר הזה, וגם אני חוזרת אליה הרבה פעמים. רולינג כל הזמן רומזת לנו על העניינים על ה… על ה… בעצם על המתח שבין הטוב המוחלט לרע המוחלט. כלומר היא אומרת לנו "וולדמורט עלה, והוא הוציא מאנשים, מחלק מהאנשים את הטוב, וחלק מהאנשים את הרע". עכשיו קראוץ', במבט ראשון היית יכול לחשוב, היית עלול לחשוב, שהיא מתכוונת לזה שזה גם מוציא ממנו את הטוב, כי הוא היה מאוד קפדן והרבה אנשים אהבו אותו גם, הוא זכה לפופולריות, והוא היה מאוד נוקשה עם אוכלי המוות. כלומר, אני חושבת שאחרי תקופה כזאת לתת להילאים את ה… את היכולת לתת עונש מוות במקום, בלי משפט, יהיו את האנשים שיגידו 'כן, תראו להם מה זה!' ויצר הנקמנות באמת יגבור עליהם. עכשיו, העניין הוא, ומה שהיא מנסה לתאר ומה שבאמת חוזר הרבה פעמים בספרים האלה, זה שאין דבר כזה טוב מוחלט, כמו שאין רע מו… כאילו, רע מוחלט וטוב מוחלט זה שני צדדים של אותו מטבע. גם הטוב המוחלט הוא חלק מהרע המוחלט. ובסופו של דבר מה שהיא מסבירה פה על קראוץ' זה שברגע שהוא התמסר לרעיון של טוב מוחלט, לרעיון של עשיית צדק, זה בדיוק אותו דבר כמו וולדמורט. יש לך סט ערכים מסוים ואתה שופט אנשים לפי סט הערכים הזה. אתה לא באמת נותן להם הזדמנות לבוא ו… ולהתקיים במלוא מורכבותם כאן. פשוט אצל וולדמורט החוקים זה שאם אתה מוגל או, או… וואטאבר, בן של מוגלים, או דמבלדור, או, אני אפילו לא יודעת מה, סט ה…
דור: סתם דברים ר… כן. [צוחק]
שיר: לא, לא קראתי את המצע של וולדמורט. אבל כל הדברים האלה, אתה תמות במקום או תעבור עינויים מאוד-מאוד קשים. ואצל קראוץ', סט הערכים הזה הוא פשוט 'אָה, אם היית אוכל מוות, אז בדיוק אותו דבר'. ובאמת המטרה של חברה שהיא הרבה יותר מכילה ושהיא הרבה יותר נכונה, היא להכיל את המורכבות. אני חושבת שגם אחרי שמשטרים טוטליטריים נופלים, קודם כל הם תמיד עולים בהבטחה לאיזשהו טוב מוחלט. הנאצים גם כן עלו והיו כזה, 'אנחנו ננקה את הכל ואנחנו… ויהיה מלא ילדים בלונדינים ואמהות שמנמנות שמניקות אותם והכל יפרח ואנחנו… הכל יהיה טוב'. ובסופו של דבר הטוב המוחלט הזה, אנחנו תופסים אותו היום כרע המוחלט. אבל כן, הנאצים התחילו גם ברעיון של טוב מוחלט. הרעיון של המוחלטות הוא לא בסדר. עכשיו, מה שקרה לקראוץ' כאן, אני חושבת, זה שראיית העולם הזאת עמדה למבחן. זה קצת עקדת יצחק, מה שקרה לו. כלומר, הראייה שלו של "כל מי שבצד השני צריך לספוג את העונש החמור ביותר", באה ובעצם, הייתה צריכה להיות משוקללת עם ערכים אחרים שאני מאמינה שהוא החזיק בהם. גם בגלל המשך הספרים האלה, שאנחנו כן רואים שהוא לקח קשה את המוות של הבן שלו, או שזה כן פגע בו באיזשהו אופן, בהנחה שהוא לא פסיכופת מוחלט.
אה, ולכן אנחנו רואים את ההתנגשות הזו והוא בחר לא נכון. כמו שבעקדת יצחק הדיבור זה שכאילו, אומרים שאברהם כביכול עשה את הדבר הנכון - הוא עמד במבחן הגדול של אלוהים - והוא אמר, 'בסדר, אתה רוצה שאני אהרוג את הבן שלי? יאללה, אני אפרגן לך, אני אהרוג את הבן שלי', בסופו של דבר הוא נכשל בעקדת יצחק. כי אחי, אתה לא אמור להרוג את הבן שלך. טוב שהמלאך הזה היה שם והיה כזה, 'מה נסגר איתך?'. וזה בדיוק העונש של קראוץ'. קראוץ' שלח את הבן שלו למות לכאורה, הרג את אשתו, איבד הכל, בגלל שהרעיון הזה של טוב מוחלט ורע מוחלט, הוא נועד להיכשל. ואם אתה בטוב המוחלט אתה לא בטוב, אתה ברע.
דור: אה… זה מתחבר דווקא יפה, הסוגריים שפתחת פה, אה, ולמה שאמרתי לפני זה - שקראוץ' מזכיר לי פה את סטלין. ולמה התכוונתי? שסטלין הרי היה אכזרי לא פחות מהיטלר, לצורך העניין ו…
שיר: ו-וולדמורט.
דור: ו-וולדמורט הוא ה-היטלר לצורך העניין, וקראוץ' הוא כאילו האכזריות הזו שאולי אפשר להגיד, יש שיטענו שאי-אפשר היה בלעדיה, כן? אבל זו אכזריות שנותבה לצד של הטובים. נכון?
שיר: נכון.
דור: כאילו, סטלין במלחמת העולם השנייה היה בצד של הטובים. והנה, ו… והאומה הרוסית הקריבה את מיטב בניה, אפרופו, לעניין הזה. ו… אבל גם סטלין, אגב, במובן הכי מיידי, הקריב את בנו. הבן הבכור שלו, יעקב…
שיר: אשכרה!
דור: נפל בשבי הגרמני וסטלין לא נקף אצבע כדי לשחרר אותו. עכשיו יש שיגידו כזה, 'וואו, כאילו זה, הוא בדיוק קראוץ' או הוא בדיוק אברהם', כן? הוא לא עושה איפה ואיפה, כן? אם הבן שלו בשבי אז הבן שלו בשבי, הוא לא הולך להקריב קורבנות מיוחדים כדי לשחרר אותו. אבל אנחנו גם יודעים שבביוגרפיה של סטלין, שסטלין גם די… מאוד זלזל בבן שלו תמיד וראה אותו כטיפוס מאוד רכרוכי. אז זה באיזשהו מקום מאוד אכזרי, אה, הסתדר לו…
שיר: כן.
דור: שהבן שלו נפל בשבי הגרמני.
שיר: כן.
דור: ועל זה הדברים האלה נופלים, על מין אכזריות שלא רואה את מה שמסביב. ואני חושב שבמקרה של קראוץ', כלומר, מעבר לאכזריות הזו שיש בו וזו הנקודה שאליה נורא רציתי להגיע, לעניין של החוק. קראוץ', וכבר אמרתי את זה כמה פעמים, הוא מייצג פה את עולם החוק ואת ההסתמכות הטוטאלית על החוק. וכשקראתי את השורות האלה כאדם מבוגר, על, על קראוץ'… ועובדה, אגב, שהוא אפילו העמיד… שאנחנו מבינים עכשיו מה קרה לסיריוס, שהוא נכנס לאזקבאן בלי משפט, שזה מדהים. ואז אתה גם מבין איך אדם חף מפשע בכלל נזרק לתוך הסיטואציה הזו. יכול…
שיר: שזה בדיוק מה שאוכלי המוות היו עושים, אין משפט.
דור: בדיוק. יכול להיות שאם לסיריוס היה משפט אולי היינו מגלים, או אנשים היו מצליחים לשאול שאלות על מה שקרה שם, אבל אפילו זה לא היה.
שיר: אני רוצה לחזור קצת אחורה.
דור: בבקשה.
שיר: ואנחנו נעשה מעבר חלק מחוק לצדק.
דור: בב…
שיר: כי אתה הבחנת מאוד-מאוד נכון שהרמיוני מייצגת את הצדק בסיפור הזה. עכשיו זה מאוד צץ לי בפרקים האלה, בגלל שקודם כל אנחנו רואים הידרדרות, ואפילו התפוררות מוסרית מאוד-מאוד גדולה. אנחנו רואים את זה בכל מקום. המציאות כפי שהכרנו אותה פשוט מתחילה להיפרם. ואנחנו רואים בפרקים האלה גם את ברטי קראוץ', שמתואר כאדם מאוד מוחזק ומוקפד, כשהוא מלוכלך ופצוע ולא קוהרנטי. אנחנו רואים את פרד וג'ורג' מדברים על סחיטה. עכשיו, פרד וג'ורג' הם בצד של הטובים. הם אולי שובבים, הם אולי… כאילו "שובבים", אני… [צוחקים] אבל הם אולי כאילו, אתה יודע, עושים כל מיני וואטאבר, אבל הם לא יסחטו מישהו, ופתאום הם מדברים על סחיטה. כלומר הם עוברים ממעשי קונדס למשהו שהוא באמת לא חוקי. אנחנו רואים את גמדוני-הבית שתמיד היו נחמדים, מעיפים את הילדים מחדר האוכל. כלומר הדמויות, קווי המתאר שלהם הולכים ונפרמים, שקודם כל זאת תחושה שאנחנו מכירים מהחיים, אה, בדרך כלל בספרות ה… רוב הדמויות הספרותיות נשארות באותו ליין פחות או יותר, האופי שלהן הוא די קבוע. בחיים, אני חושבת שהרגעים הכי מעוררי אימה, זה רגע שבו אדם שתפסת כ-X עושה פתאום Y.
בנקודה הזאת גם בדרך כלל קשרים נפסקים, חברויות נפסקות. 'אני לא מאמין שהוא עשה את זה', 'אם הוא עשה דברים כאלה…', אז בספר הזה אנחנו באמת רואים את זה קורה. אנחנו ממש רואים את כל הדמויות, וזה מוסיף לקראת סוף הספר למין תחושת ערעור מאוד גדולה שיש שם, של 'אני לא יודעת מה קורה, אני לא יודעת מי אלה האנשים האלה'. אז יש תחושת ערעור גדולה שנצברת.
עכשיו אני רוצה להתמקד דווקא ברון בפרק הזה, כי הרמיוני כהרגלה מנסה לעשות צדק ואז היא נענשת עליו. כלומר, היא באה והיא מעמידה את ריטה סקיטר במקום, ואז היא חוטפת כתבה על זה שהיא משחקת בהארי, ואומרים שהיא מכוערת בעיתון, והיא לא לוקחת את זה קשה מדי אבל היא נענשת. גמדוני-הבית - היא אומרת שהיא רוצה לשחרר אותם, ואז הם מעיפים אותה מחדר האוכל שמי… הם כאילו באמת הופכים את עורם בצורה קצת מפחידה. יש משהו מאוד מפחיד בזה שאדם שתמיד היה מאוד אממ, מְרַצה ורק רצה לעזור לך בא ואומר לך 'אוקיי עברת פה גבול שלי, ביי. עוף מפה'. אה, והנקודה הזאת היא בעצם לשלם… יש, יש כאילו ס… היא נענשת על הרצון לעשות צדק, שזה דבר שאנחנו מאוד מכירים מעולמנו. הדוגמה הכי קלה והכי זמינה מבחינתי זה נשים שמתלוננות על הטרדה מינית, שעכשיו בצלאל סמוטריץ' כמובן רוצה להעביר חוק על תלונות שווא למרות שזה אחוז מאוד קטן. אבל נשים שמתלוננות על הטרדה מינית שזה אחוז מאוד קטן מהנשים, אני לא זוכרת את הסטטיסטיקה, אם אני לא טועה, 10 אחוזים…
דור: מה, תלונות שווא כאילו?
שיר: לא לא…
דור: אָה, אָה.
שיר: כמה מתוך הנשים שעוברות הטרדה אשכרה פונות ומתלוננות…
דור: אָה, כן, זה כלום.
שיר: ממש שבר קטן. אממ, וגם הנשים האלה, עכשיו אולי עם MeToo, המצב הוא טיפה יותר טוב, אבל הן נענשות על זה. לצורך העניין הדוגמה הכי זמינה היא א' מבית הנשיא. אה, והיא התלוננה ובאמת קצב נכנס לכלא ואני זוכרת ששנתיים אחר-כך, או משהו כזה, הייתה כתבה ב"ידיעות", ב-"7 ימים" והכותרת שלה הייתה "אל תתלוננו. זה דפק לי את החיים לא מקבלים אותי לשום מקום עבודה". יש מחיר על הרצון לעשות צדק, אפילו אם זה צדק אה, אפשר לשאול מה היו המניעים שלה אם היו מניעים… היו אישיים, או שהיא באמת רצתה לעשות איזשהו שינוי בעולם, סביר נניח שקצת גם וגם, אבל היא אמרה, 'אל תתלוננו בגלל שהמחיר הוא כבד מדי'.
עכשיו, אני חושבת שבאופן כללי אנשים שבאים ומעוניינים לעשות צדק, מעוניינים לשנות משהו במציאות, הם בדרך כלל משלמים מחיר. בגלל שכשאתה בא ואתה אומר, 'המציאות כפי שאת מכירה אותה, היא מלאה בכשלים ואת תצטרכי לשנות את חייך'. לצורך העניין, אפילו אנשים שבאים ואומרים, "אי-אפשר יותר להגיד 'ערס' ו'פרחה'". כמה אש הם סופגים בגלל ש"היי, אבל המילים האלה כבר בפה שלי. אתה רוצה שאני אוציא אותם מהפה שלי עכשיו?". אנשים שאומרים שכאילו 'היי, אולי אה, לא… אולי כדאי לא לתפוס נשים בתיאטרון בלי שהן רוצות, אולי כדאי לא לגעת בהן בלי שהן רוצות', וזה כזה 'אוי, הרסתם את ה… הרסתם הכל', בגלל שזה…
דור: את הרומנטיקה, כן…
שיר: בדיוק, כי זה כבר נוח, כי זה כבר, 'אני מכירה את החיים האלה ולא בא לי עכשיו להתחיל לערער את היסודות שלהם'. ולכן אנשים שמנסים לעשות צדק לשנות את המציאות לטובה, הם תמיד יחטפו אש. זה המצב. מה שעניין אותי פה זה א', שאנחנו רואים את זה בתוך ספר שהוא מאוד ממוסגר כספר ילדים ובדרך כלל הטובים ניצחו עד עכשיו. אפילו אם הם לא ניצחו ניצחון מוחלט כמו שסיריוס בסופו של דבר הוא חף מפשע הוא ברח, הוא לא יכול לחיות כאדם חופשי, אבל הוא ברח. אז קודם כל אנחנו רואים שהטובים לא מנצחים ושזה לא מתנקז לאיזשהו שינוי אמיתי במציאות. ריטה סקיטר כרגע בשלב הזה היא פשוט נוקמת בהרמיוני והיא חזקה ממנה פי מיליון, גמדוני-הבית אומרים להם 'עופו מפה, אנחנו לא מעוניינים בצדק הזה'. אבל הדבר שהכי עניין אותי זה דווקא רון.
כי רון הוא אחת משלוש הדמויות הראשיות והוא כל הזמן אמר להרמיוני, 'אמרתי לך, אמרתי לך שאת לא יכולה לעשות את זה'. ויש כאן אמירה מאוד-מאוד מעניינת של רולינג שהיא מנכיחה את הפחד הזה, היא בעצם מנכיחה מצד אחד את הצד של הרמיוני שאומר, 'בוא נעשה צדק', ומצד שני את הפחד, את הצד של רון שאומר, 'אם נעשה את זה, אוי ואבוי מה שיקרה'. ואני חושבת שבגלל שהספר הזה עוסק באמת בהידרדרות, ולי אישית הוא מאוד קשה, זה הספר ש… אני חשבתי שאני אוהבת את הספר הרביעי. אני לא אחזור אליו [מצחקקים]. זה לא ספר שאני הולכת לקרוא שוב, הוא ממש-ממש קשה לי, בגלל שהוא מתאר בצורה מאוד מדויקת, והוא גם ארוך, מאוד-מאוד איטי, פירור אחרי פירור אתה מרגיש איך החברה מתפוררת ואת הדברים שזה מאפשר. ואני חושבת שהסמן הזה של רון כבן-אדם שבא ואומר למישהי שרוצה לעשות צדק, 'תפסיקי, אמרתי לך לא לעשות את זה, אמרתי לך שאת תיענשי', זו הדוגמה הכי מובהקת לאיך חברה מידרדרת.
יש את האנשים שרוצים לזעוק על אי-הצדק ולנסות לתקן אותו, ויש את האנשים שבולמים אותם ועוצרים אותם ואומרים להם 'מה יקרה אם…'. וברגע שיש קול מהותי שלא רוצה לשנות, שחוסם את הקול שרוצה לשנות, הדברים שיכולים לקרות, הדברים שיכולים לקרות בעולם, אנחנו רואים אותם אחרי זה, זה בעצם איזשהי הידרדרות מוסרית מאוד-מאוד גדולה. עכשיו, קל כמובן להגיד זה שרון לא רצה שהרמיוני תלכלך עליה, תצעק על ריטה סקיטר ותכעס על זה שגמדוני-הבית לובשים להם, זה לא גרם ל… - ספוילר, ספוילר - וולדמורט לעלות עוד שלושה פרקים. אבל אה, אבל אני חושבת שרולינג מניחה את זה בגלל שבשורה התחתונה זו כן שאננות לאיזשהו מוסר בסיסי שמאפשרת לדברים האלה לקרות. זה כאילו פירור ועוד פירור. זה באמת כאילו שרשרת ארוכה של כשלים שאחד מפיל את השני, מפיל את השלישי, ובסוף משהו גדול ורע קורה.
דור: נכון. זה אפילו מתחבר לעוד משהו שרציתי להגיד על הרמיוני ואת ממש אה… שוב, אנחנו מרימים היום להנחתות…
שיר: יאללה. [מצחקקת]
דור: אני אוהב את הדו-שיח בינינו להיום, בדרך כלל הוא נורא ואיום [צוחקים], מחריד, אף אחד לא אוהב את הפודקאסט הזה.
אבל הסיפור עם ריטה סקיטר והרמיוני על… כלומר, את קישרת אותו ל-MeToo וזה ממש מעניין, כי לי מה שישר קפץ זה פרשת מוניקה לווינסקי. עכשיו, זה גם כי לא מזמן… אני כל הזמן מחפש פודקאסטים שנחמד לשמוע בהליכות ארוכות בחולון ואז הגעתי באמת סוף סוף ל-"Slow Burn", אני לא יודע אם שמעת אותו.
שיר: שמעתי ממך.
דור: אז, אז זה פודקאסט מדהים שכל עונה סוקר לעומק איזה פרשה אמריקאית עצובה, נגיד ככה, והעונה השנייה שלו עוסקת בפרשת מוניקה לווינסקי והיא באמת הזכירה הרבה מאוד דברים שאנחנו כילדים, כאילו… אני לא יודע איך את זוכרת את פרשת מוניקה לווינסקי בתור ילדה, כאילו בתור ילד זה היה כזה, [מצקצק] "הו, קלינטון השובב הזה".
שיר: אני זוכרת שממש נמשכתי אליה והתביישתי, והייתי כזה "מה יש לי? מה הבעיה שלך?". הייתי בכיתה ד' והייתי כזה, "מה יש לך איתה? מה הבעיה שלך עם האישה הזאת?" והייתי כזה, "אני אוהבת אותה". [מצחקקים]
דור: אז, אז מדהים כי אני זוכר שזה היה כזה כאילו, "הו, איזה…" הכל היה כאילו במסגור נורא צהוב ושובב ורכילותי כזה…
שיר: כן, זה היה סרט בורקס זה היה כזה [שרה] "טוּרוּ-טוּרוּ-טוּרוּ".
דור: ממש כזה, "או, איזה זה…" אבל עכשיו, ואז באמת הפודקאסט "Slow Burn" כבר נעשה כזה באמת בשנת 2018, כשכבר השיח הוא שיח במקום אחר לגמרי, זה היה באמצע הכהונה של טראמפ, כאילו כבר הסתכלו על הדברים באמת אחרת. אז, אז גם מתארים שם באמת המון את יחסי הכוח בין קלינטון לבין מוניקה לווינסקי, אבל גם מתארים גם… [מצקצק] מה שהיה בניינטיז וגם בימינו, באמת בשאלה הזאת, קודם כל מציגים שם שבאמת בכל הסקרים של דעת הקהל שנעשה אז, הדעות של נשים על מוניקה לווינסקי היו יותר גרועות משל הגברים, שזה עצוב ונורא. והתחיל גם מין דיון בתנועה הפמיניסטית כאילו, בשאלה כאילו מה קרה שם, כאילו האם, האם קלינטון ניצל את מוניקה לווינסקי, או ש… אמרו נציגות של פמיניזם ליברלי שזה, זה חופ… בעצם סוג של חופש פמיניסטי מה שמוניקה לווינסקי עשתה, וזה זכותה לנהל רומן כזה עם הנשיא, ולא היה פה שום ניצול כי, כי אם אנחנו נגיד על כל דבר שהוא ניצול, אז כאילו אנחנו…
שיר: מפקיעים מנשים את הכוח שלהם להגיד "כן" גם.
דור: ב-דיוק. אבל כן, בדיוק, כלומר, השאלה היא האם יש… האם אנחנו מסתכלים על החירות של מוניקה לווינסקי לנהל רומן עם הנשיא, כשהיא צעירה בת 22 והוא גבר בן 50 ומשהו, או שאנחנו מסתכלים על זה בהיבט של כאילו מקרבן וקורבן. וחשוב גם להגיד, לפודקאסט הזה מוניקה לווינסקי סירבה להתראיין, [שיר צוחקת] אבל הם הסתמכו על ראיונות כלליים שהיא עשתה.
שיר: אה, חשבתי שהתכוונת לפודקאסט שלנו.
דור: אה, שלנו? לא, הלוואי. לא, ל-"Slow Burn", [צוחק] גם לשם היא סירבה להתראיין. והיא אמרה שם משהו מעניין, וזה נראה לי נוגע בדיוק בנקודה פה של הרמיוני בהקשר הזה, אה, האם היא רואה את עצמה כקורבן? ולאורך השנים מוניקה לווינסקי תמיד אמרה על עצמה, "אני לא הייתי קורבן של הנשיא קלינטון. אני כן הייתי קורבן של התקשורת שהתייחסה אליי נורא ואיום, של ה-FBI שחקרו אותי…" של לא יודע מה, של מיליון וחצי גורמים, אבל הנשיא… כלומר מערכת היחסים עצמה, לא היה בה שום אלמנט של ניצול. צריך גם להגיד, אגב, שמי שחשפה את הפרשה והעבירה אותה לכל החוקרים הייתה מישהי שעבדה איתה שכן ראתה אותה כקורבן. מישהי גם מבוגרת ממנה. זה מאוד מעניין הסיפור הזה. אבל אז הגיע הגל של MeToo ואז מוניקה לווינסקי כתבה איזשהו מאמר שבו היא אמרה, "אני לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה". וזה היה באיזה 2016-17, כשהיא כתבה את זה, אני לא יודע…
שיר: לא, אחרי, MeToo התחיל אחרי, לא?
דור: לא, אבל מתי מוניקה לווינסקי, כאילו, כתבה את זה?
שיר: אה, קלטה את זה, כן.
דור: ואני לא יודע מה הדעה שלה היום בהקשר הזה. וזה בדיוק הסיפור הזה של הרמיוני וריטה סקיטר, כלומר כש… כן? מה שבעצם קורה זה שריטה סקיטר מפרסמת כמובן שקרים מוחלטים על הרמיוני ואיך היא מפילה ברשתה גברברים.
שיר: איך רון קרא לה? אישה…?
דור: אשת ניאופים.
שיר: אשת ניאופים. [צוחקת]
דור: אשת ניאופים, ככה כאילו ריטה סקיטר עושה… עכשיו, זה באמת, זה מגוחך, כאילו. זה, זה גם ראו, נראה לי, איך רולינג נורא נהנתה לכתוב את הקטע הכל-כך מופרך הזה, והצהוב הגרוע הזה. ואז באמת אנחנו רואים שכאילו הרמיוני מתלבטת, כאילו, איך לפעול. האם היא צריכה להיפגע ממשהו כזה? כלומר אה… כי פתאום היא כזה, 'טוב, לא יודעת' [מצחקק] כאילו, וזו שאלה, האם אתה… האם את רוצה להציג את עצמך כקורבן? כי באיזשהו מובן אני גם, מהבחינה הזו מבין מאוד את מוניקה לווינסקי, להגיד לעצמך "פגעו בי, ניצלו אותי, עשו לי משהו רע", זה, זה מאוד לקחת מעצמך איזשהו כוח ואיזשהו עצמאות. זה עמדה שהיא מאוד-מאוד קשה, להגיד לעצמך "הייתי קורבן של הבן-אדם הזה". 'ריטה סקיטר הפכה אותי לקורבן'.
שיר: כן.
דור: זה כאילו, זה כאילו לא מגיע לריטה סקיטר בכלל התואר הזה, שהיא יכולה לאמלל אנשים, כי אתה כאילו נותן לה ככה כוח.
שיר: אני כל-כך מסכימה איתך, וזה גם מתחבר לנקודה הבאה שלי, אבל גם אני חושבת שזה באמת אחד הדברים הכי קשים בלעבור אירוע, לעבור משהו טראומטי - זה באמת השנייה שאחרי, שאתה מבין שהופקע ממך הכוח. עכשיו גם פוסט-טראומה אחד ה… אחד הדברים שמגדירים אותה - אני לא מה שקרה להרמיוני נופל תחת ההגדרה - אבל לצורך העניין אחד הדברים שמגדירים פוסט-טראומה זה אירוע שבו אתה היית חסר שליטה וחסר אונים לחלוטין. זמן ממושך. לצורך העניין, מי שהיה כלוא במכונית בוערת, לא יכל לעשות שום דבר וחיכה לכוחות ההצלה, הופקעה ממנו השליטה. אין שום דבר שהבן-אדם הזה יכול לעשות כדי להציל את עצמו וזה הדבר שבסופו של דבר גורם לכל התסמינים של פוסט-טראומה. גם יש את ה… אנחנו עושים הרבה פעמים את ההבדל בין פוסט-טראומה לבין פוסט-טראומה מורכבת, אבל לא ניכנס לזה כרגע. אממ, ואני חושבת שבאמת השאלה היא אחרי, רגע אחרי שקורה לך הדבר הזה, היא באמת, האם אני משקלל את האירוע שקרה הזה לתוך התפיסה שלי את עצמי, כלומר, האם באמת עברתי עכשיו אירוע? האם הייתי חלשה? האם הייתי פגיעה כל-כך? האם נתתי… נתתי זה לא מדויק. זה פשוט מערער את תחושת הקיום שלך בעולם. כל פעם שאני יוצאת מהבית, מישהו יכול לעשות לי כל דבר שהוא רוצה? אפשר לכתוב עליי כל דבר שרוצים? אני עד כדי כך פגיעה?. וזה באמת תחושה שקשה לחיות איתה ואני חושבת שבגלל זה הרבה אנשים שחווים דבר קשה - אם דיברנו על הטרדות מיניות - לא מתלוננים עליו או אפילו לא מכירים בו, או אפילו אומרים "לא קרה כלום".
דור: אני רוצה להתייחס לעוד כמה נקודות, בעצם שתי דמויות מאוד מעניינות בפרקים האלה, כי הפרקים האלה מאוד באמת סביב הרבה סביב קראוץ' והדמויות הראשיות האחרות. אבל עוד שתי דמויות מעניינות יש בפרקים האלה: סנייפ ו-ווינקי. נכ… לא חיבור שחשבנו שיקרה.
שיר: זה ה… זה הספין-אוף של הארי פוטר, סנייפ ו-ווינקי.
דור: אבל שניהם מאירים לנו משהו מאוד-מאוד מעניין על מערכות יחסים בעולם הזה של הארי פוטר. סנייפ, ממש בהתחלה של הפרקים האלה, כן, מתואר שם בשיעור שיקויים, וכרגיל סנייפ, כן? שונא אותם…
שיר: רשע.
דור: רשע, לוקח את הכתבה המלכלכת שנעשתה על הרמיוני, מקריא אותה בקול רם, כל הסלית'רינים מצחקקים, וכולי וכולי. עכשיו, [מצקצק] אני לא קונה פה משהו עם סנייפ, כן? הוא קורא את הכתבה אה, והוא אומר כזה, 'כמובן אתה, פוטר, וחבריך רגילים להיות באור הזרקורים וכולי אתה כמו אבא שלך', וכולי. נכון, סנייפ שונא את הארי ואנחנו כבר יודעים גם שהוא שונא את הארי כי הארי נורא מזכיר לו את אבא שלו, אני קונה את זה, אוקיי? מה שאני לא קונה פה, שסנייפ מאמין לכתבת רכילות ב"הנביא היו…" ב… של ריטה סקיטר, אוקיי? הוא לא מטומטם.
שיר: ב"שבועון למכשפה".
דור: כאילו המכש… הוא יודע מה הכתבה הזו שווה, אוקיי? הוא באמת, אני נותן לו את הקרדיט שכשהוא מזהה כזו הגזמה פראית שאין שום קשר בינה לבין המציאות הוא קולט אותה, כאילו. עכשיו… ואני חושב שמה שיש פה באמת, זה עד כמה באמת, א', השנאה להארי כמובן מעוורת אותו לגמרי ומשבשת לו אפילו תכונות אחרות שיש לו, כי אנחנו יודעים שהוא כן אדם חכם מאוד בסופו של דבר וגם די חשדן, אז מה פתאום אתה מאמין לכתבה הזו? אבל זה מאוד יפה ש… אני חושב שבאיזשהו מקום עמוק, אה, כן מסתתרת פה איזשהי כמיהה שלו לאמת כי אל מול הכתבה השקרית ולכאורה כנגד הארי הוא פתאום שולף את ה-Veritaserum, את סם האמת, והוא אומר כאילו "כן, ומה אם אני בטעות אמעד ואשים לך את זה בשיקוי שלך ואז אתה תגלה לי את כל הסודות שלך?". ואני חושב שבאיזשהו מובן סנייפ באמת היה רוצה את זה, אבל לא כמו שהוא מציג את זה, כדי להבין מי גנב לו משהו מהחדר שיקויים שלו או משהו כזה. אני חושב שהוא פשוט בצורתו המעוותת, הנוראית, והסנייפית, זו הדרך שלו להגיע לשיחה מלב אל לב אל… עם הארי פוטר. כאילו, הוא לא מסוגל להתעמת עם הילד הזה בשום צורה אחרת. למעט… אני חושב שלשים לו, ואולי לשים לשניהם, כן? סם אמת וככה לפתוח את הלב בצורה פשוט נוראית. אבל זו הכמיהה של סנייפ, להגיע לאיזשהו שורש אמיתי…
שיר: הוא רוצה לעשות איתו אקסטות.
דור: כן, כן, בהקבלה מסוימת כן. עכשיו, וזה צד אחד שפתאום מאוד מאיר לנו מערכת יחסים בצורה הפוכה, ואיך סנייפ מנסה ליצור איזה קרבה מעוותת. הצד השני פה זה ווינקי, שזה סוג אחר של אינטימיות, מאוד מפתיעה. כי כש-ווינקי כולה שיכורה וגמורה וזה, היא מבהירה לנו פתאום ש… היא אומרת, "אני לא רק המשרתת שלו, כן? התפקיד שלי זה לא היה לגהץ לו את הבגדים ולעשות לו סדר ולהכין לו אוכל. אני הייתי… אני שמרתי על כל הסודות שלו ועכשיו כשאני לא פה לשמור על הסוד שלו, הוא יקרוס". והיא צודקת. כלומר, זה נכון. מרגע שהיא נעלמה, שאין את האדם הזה, או את היצור הזה, כן? או את הגמדון-בית ששומר את הסודות הכי כמוסים שלך, משהו בך הולך לאיבוד, אובדת איזו אמת מאוד גדולה. זה גם אומר משהו באמת על הקשר בין הגמדון לבין האדון שלו. אנחנו גם נתקלים בזה אגב… מה שקרה בספר השני, אגב, זה שדובי, להזכירנו, גם היה לו אסור לגלות את הסודות של המאלפוים…
שיר: נכון.
דור: אבל הוא נורא רצה. ויש את… וכל הבלגן של הספר השני הוא בעצם סביב הניסיון של דובי להתמודד עם, עם הצורך לגלות את הסוד, בלי שהוא יכול. על זה כל העלילה של הספר השני, על סוד, בעצם, שאסור לגלות אותו. זה, זה מדהים. וגם, אגב, בספרים… בספר החמישי, כשנפגוש את קריצ'ר, הגמדון, שהיה של משפחת בלאק, גם שם במידה רבה כל העלילה של הספר החמישי נסובה סביב הסודות של קריצ'ר ואנחנו גם נגלה עד כמה פה בספר הרביעי, הכל הוא סביב הסודות האלה של ווינקי. כלומר בסוף הגמדוני-בית האלה הם לא משרתים, הם נושאים של סוד, של אינטימיות מאוד-מאוד גדולה שהרבה פעמים אסור לג… אסור לגלות אותה, אסור לדבר עליה וכל מיני ניסיונות להסתיר אותם, להחביא אותם, לגלות אותם, לעשות עם זה משהו… כאילו, זה כמו מטען נפץ. וזה מאוד מניע את העלילה. כלומר, דווקא פתאום לקרוא את הפסקה הזו על ווינקי וגם על סוג מסוים של איזו אמת גדולה שמנסים להגיע אליה, גם מלהבין עד כמה זה, זה מנוע עלילתי לא רק בספר הזה, בכל סדרת ספרי הארי פוטר.
שיר: כן, גמדוני-בית הם סוג של באמת הזבוב על הקיר, סלאש השלד בארון. כלומר, זה לא יצור שאנחנו יכולים להקביל אותו לעולמנו, אבל כן אפשר לחשוב על זה שאם היה יצור שאוגר בתוכו את כל האמת עליך, מאיך שאתה אוהב לאכול ארוחת בוקר עד איך אתה מלכלך את הבגדים שלך ועד הסודות שאתה מ… וגם הסודות שאתה מסתיר, אה, איזה פוטנציאל היה לדבר הזה.
דור: נכון.
שיר: היא פשוט איגדה את זה ליצור אחד.
[מוזיקת סיום]
טוב, אז סיימנו.
דור: סיימנו. בפרק הבא אנחנו נדבר על פרקים 30 ו-31, "הגיגית" ו"המשימה השלישית".
שיר: כיף. סוף-סוף.
דור: וואו!
שיר: אני אומרת את זה בסוף כל פרק.
דור: כן. אבל זה תמיד… תמיד אתה חושב שיהיו פרקים כיפיים ואז אתה כזה שוקע ל…
שיר: כן, לדיכאון.
דור: לדיכאון.
שיר: טוב, אנחנו זמינים להאזנה באתר "כאן" ובכל אפליקציות ההסכתים. חוץ מזה, אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו, "הקבוצה שאין לומר את שמה", ולעקוב אחרינו ברשתות השונות. הופה, הוספתי. הוספתי דבר.
דור: הופה, יפה יפה. תודה רבה, שיר.
שיר: תודה רבה, דור.
ואני רוצה לומר תודה רבה לירדן מרציאנו שהפיקה אותנו וערכה, תודה רבה.
[מוזיקת סיום מסתיימת]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments