הכותרת - אחיך הקטן נחטף לך מול העיניים, זה אגרוף בבטן: אביתר דוד עדיין שם

הכותרת בסדרת מפגשים עם בני משפחות החטופים, והפעם: אביתר דוד.

הטיול בפיליפינים שנגמר בגיהינום של 7 באוקטובר, השבועות הארוכים שבהם אבא הוגדר נעדר, החיים איתו והעולם בלעדיו. אורחים: יעלה ועילי דוד.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/02/2024.

[פרסומת]

אתם מאזינים ל-Ynet פודקאסטים.

הגר: מתקפת שבעה באוקטובר טלטלה את עולמנו. אלפי משפחות איבדו את היקירים שלהם. הורים נפרדו מילדים, ילדים נותרו ללא בתים, משפחות שלמות איבדו את הכל ברגע. מי שעדיין חווה את המשבר העצום הזה כל יום, כל היום, הם החטופים ובני המשפחות שלהם.

בסדרת פרקים מיוחדת של אסיפת הורים, אנחנו נפגש בכל פעם עם בן או בת משפחה אחרים, וננסה להבין מה מתחולל בראש ובלב שלהם. אנחנו נדבר על הדאגות, על הפחדים והחלומות, על המלחמה ועל התקווה.

איתנו כאן באולפן יעלה ועילי דוד, שלום לכם.

עילי: שלום.

יעלה: היי.

הגר: תודה שבאתם.

יעלה: תודה לך. (צחוק קל)

הגר: מה שלומכם? זאת אחת השאלות בטח הכי קשות ששואלים, ואחת השאלות הכי קשות שאפשר לתת אליהן את התשובה, אבל מה אתכם היום?

יעלה: איך עילי קודם אמר כששאלו אותו? על הפנים. זה פשוט כל כך משתנה.

זה אפילו לא מיום ליום, זה מרגע לרגע.

עילי: ממש.

הגר: מה? המצבי הרוח כאלו, משתנים.

יעלה: כן.

עילי: אני מרגיש שאני חווה הכל הרבה יותר בעוצמה. גם אם זה באסה וגם אם זה סבבה.

הגר: כן.

עילי: זה הכל הרבה יותר חזק.

הגר: העוצמות, הן הרבה יותר גדולות לכל רגש.

עילי: כן.

הגר: ולבוא להתראיין ככה, אתם מצד אחד עושים את זה לא מעט, נאבקים כמובן למען אביתר, אבל איך זה מרגיש שוב ושוב לבוא, לדבר, לעמוד מול אנשים, לעמוד מול מצלמה, מול מיקרופון?

יעלה: זה האמת לאחרונה, ממש בשבועיים האחרונים, קצת נמאס לי מ… אמ… להתראיין, כי זה מרגיש לי, מה עוד פעם? לבוא ולאמר את אותם דברים.

והרבה פעמים אחרי רעיונות, בגלל שזה תלוי במה ששואלים, אז הרבה פעמים זה לצאת ולהרגיש ש-אוף, לא אמרתי מה שרציתי בכלל.

הגר: כן.

יעלה: אמרתי, אחרי מאה יום, איך זה יכול להיות שאני עדיין עושה את הדבר הזה?

הגר: כן. איך אתה מרגיש עם זה?

עילי: אני מנסה לבחור את זה כבר בפינצטה. בהתחלה היינו, היינו man-ים yes באמת של הכל.

וככל שהזמן עובר, גם ההבנה היא שכמו שאנחנו איזשהו אייטם בחדשות, אז גם לנו יש שימוש בעצם בתקשורת. זה הפכה להיות פלטפורמה גם בשבילנו. וכל פעם שהייתי מגיע לאולפן, אז ידעתי מה אני רוצה להגיד. ולא משנה מה היו שואלים אותי, אז הייתי חייב להגיד את זה.

אפילו הייתי מבקש שיתנו לי להגיד. כי כמו שאת אומרת, לחזור על אותן דברים, זה כבר התחיל להימאס באיזשהו שלב.

הגר: כן. עולה לכם בראש עכשיו איזשהו משהו שרציתם להגיד ועדיין לא יצא לכם? ככה לפני שאנחנו מתחילים וצוללים.

יעלה: יש לך?

עילי: שאלה טובה.

הגר: תחשבו על זה. אני רוצה לשאול אתכם קודם כל על ה-7 באוקטובר שלכם. איך השבת הזו נראתה אצלכם?

עילי: אני גר בירושלים.

הגר: רגע, לא אמרנו דבר מאוד מאוד חשוב, אוקיי?

עילי דוד, בן 26.

עילי: נכון.

הגר: אח של אביתר דוד, בן 23.

עילי: כן, זה כל כך מובן מאליו.

הגר: זה כאילו מובן מאליו, אבל חשוב.

כן, כמובן, ליישר את ה-page הזה, ויעלה, את רק בת 18. את האחות הקטנה.

יעלה: כן.

הגר: כן, אוקיי, אז עכשיו אפשר להמשיך.

עילי: אז המשפחה מכפר סבא, יעלה, אביתר וההורים גרים בכפר סבא, ואני כבר גר בירושלים כמה שנים. והיינו בטיול באיטליה אחרי עשור שהמשפחה לא טיילה ביחד, רק המשפחה הגרעינית. ממש עשור. פעם אחרונה זה היה…

יעלה: ב-2014, נראה לי.

עילי: כן, זה היה ממש מזמן. והיה לנו כיף לא נורמלי, וזה היה מפתיע.

הגר: למה?

עילי: כי זה נורא מפחיד, משהו בטיול משפחתי כזה הוא גם מפחיד.

הגר: ברור.

עילי: והיה מדהים, והאמת היא שממש, זה היה שבוע לפני, זה היה סוף ספטמבר, סוכות, חזרנו ממש לסוכות, לחג, לערב חג. ואני התגעגעתי, כאילו, היה לי טעם של עוד למשפחה. אז באתי באותו… בשישי באוקטובר באתי הביתה, ועשינו ארוחת שישי, כרגיל.

ואביתר, תמיד, אנחנו תמיד, כשאומרים שבת שלום, אחרי הקידוש, אנחנו נותנים, כל אחד עוברים בן משפחה, נותנים חיבוק ונשיקה, ואומרים שבת שלום. וזה לא היה שונה, גם הפעם. אביתר היה מאוד נרגש למסיבה. הוא לא אכל, או שהוא כמעט ולא אכל.

יעלה: הוא נורא מיהר.

עילי: כן, הוא ממש כזה, אני לא זוכר אפילו אם הוא ישב לאכול איתנו.

יעלה: ישב, ישב כמה דקות.

עילי: ישב כמה דקות.

הגר: הוא ממש יצא בלילה?

עילי: כן, הם נסעו בשביל להקים את האוהל לפני, כאילו, כמה שעות לפני שהמסיבה התחילה, הם כבר היו שם.

הגר: כן.

עילי: המסיבה התחילה בשלוש בבוקר.

הייתה אמורה להימשך עד שלוש בצהריים. אז הוא לקח את האוטו של אמא, ואסף את החברים שלו, את רון ועידן וגיא, ונסע לדרום.

הגר: ובעצם הקשר, זאת אומרת, האינטראקציה האחרונה שלך איתו, הייתה ביום שישי, יום לפני.

עילי: שלי, כן, גם של יעלה.

יעלה: נכון.

הגר: כן, כן. מה את זוכרת מהשבת ההיא?

יעלה: קודם כל, התעוררנו בשש וחצי. הייתה אזעקה, בגלל שזה כל כך חריג בכפר סבא, אני זוכרת שאמא פותחת את הדלת של החדר ומעירה אותי ואומרת לי, יש איזה צליל, אני לא מבינה מה זה ורק כשאני מסתכלת בטלפון, אני מבינה שזה צבע אדום. הלכנו כולנו לממ"ד. ואמא מתוך אינסטינקט אימהי…

עילי: אפילו לא לממ"ד, הלכנו לחדר מדרגות, שזה כאילו הסימנוב של הלכנו לממ"ד.

יעלה: כן. (צחקוק) אז אמא שולחת לאביתר הודעה, שואלת אותו אם הכל בסדר והוא כותב לה מפוצצים את המסיבה. ובשלב הזה עוד כאילו צחקנו על הבחירת מילים שלו, ואז אחרי כמה הודעות.

עילי: חשבנו גם שהוא צוחק.

יעלה: נכון.

עילי: אמרנו, רגע, הוא צוחק או שהוא סתום פשוט, אני לא יודע. (צחקוק)

יעלה: ואז אחרי כמה דקות הוא שלח עוד הודעה, שהוא כתב, כן, יורים מעלינו.

משם היו עוד כמה הודעות של אמא, ורק עוד הודעה אחת מאביתר, אחרי שעה ורבע, שהוא כותב בה שהם עולים לרכבים. אנחנו חזרנו לישון בשלב הזה כבר, בכל זאת שש וחצי ביום שבת. התעוררתי בסביבות עשר אני חושבת, גם אני זוכרת שאני פותחת את הטלפון ורואה כל מיני התראות של חדירות מחבלים בבארי. ומן הסתם עדיין לא קישרתי כלום למסיבה ולאביתר, ואני יוצאת מהחדר, ואני רואה את אמא מולי דואגת, דואגת ובוכה. אלו מראות שאנחנו לא רגילים אליהם.

עילי: היא הייתה היסטרית.

יעלה: הייתה היסטרית, ואמא…

עילי: היסטרית.

יעלה: והיא רגועה מאוד לרוב.

עילי: אותי זה העיר ממש. אני זוכר שזה היה לי כאילו בחלום, הייתה לי תחושה כזאת שמשהו רע קורה, ואני שומע את אמא בוכה.

יעלה: זהו, עילי, ממש התעוררת לתוך זה.

עילי: כן, זה פשוט, היא הייתה בהיסטריה…

הגר: כן. היא אמרה משהו? היא דיברה? זאת אומרת, זה הכל מתוך איזושהי תחושה לקראת הבאות, או שהיא ידעה משהו?

יעלה: היא לא ידעה כלום, היא לא ידעה כלום, זה היה… זה היה תחושות. וגם היא ראתה כבר כל מיני דברים על מסיבה. אני זוכרת שאני אומרת לה: אמא, תרגעי, אביתר לא היה במסיבה הזאת, הכל טוב, הוא בסדר. הוא עוד מעט חוזר. ואז אני… שוב, אני פותחת את הטלפון, הכל סביב החדשות. ואני מתחילה לראות באינסטגרם כל מיני אנשים שמחפשים אנשים שנותק איתם הקשר, בערך בשעה שעם אביתר הפסקנו לדבר, אז התחלתי פה לדאוג. והתייעצתי עם עילי עם גם להעלות תמונה של אביתר, ולבקש עזרה. וזה היה נראה לנו קצת מיותר. אמרנו, אולי זה סתם יעשה רעש, אולי זה סתם ידאיג אנשים לשווא. אבל החלטנו שאין לנו מה להפסיד. והעליתי תמונה שלו. עשיתי צילום מסך לפרופיל שלו בוואטסאפ, עליתי מין כזאת פסקה, כמו שהרוב כתבו: "היי, אני אשמח לעזרה, אחי הגדול לא נמצא בקשר כבר מעל ל-4 שעות. אם מישהו יודע, שמע, ראה, תתקשרו למספר הזה. שמתי את הטלפון שלי.

(קולות רקע של צלצול טלפון)

בשעות האלה מתקשרים אליי כל מיני אנשים שמנסים לעזור, וגם רצו המון רשימות שמיות בשעות האלה, של אנשים שהצליחו לברוח לבתים, או שפינו לבתי חולים.

אני זוכרת ש… איזה חברה שולחת לי, ראיתי את השם של אח שלך באחת מהרשימות.

אז אני ישר הולכת לאמא ואני אומרת לה, אמא, הכל טוב, אביתר ברשימות.

ואז כשביקשתי את הרשימות, אז ראיתי שזה פשוט אביתר משהו ולא אביתר דוד.

הגר: כן. כמה שעות יעברו עד שתבינו שבאמת יש כאן אירוע?

עילי: כמה שעות טובות.

יעלה: כן. שעות ארוכות.

עילי: אחת וחצי או שתיים.

יעלה: באחת עשרים וחמש.

הגר: בצהריים?

יעלה: כן, זה היה, זו הייתה שעת הגילוי. פתאום מספר זר שולח לי הודעה.

שלום, יש חדש עם אחיך? אז אני כותבת לו, היי, לא שמענו כלום.

ואז הוא כותב, אני שולח לך רגע תמונה, אני חושב שזיהיתי אותו.

אז אני מקבלת צילום מסך, מתוך אחד מהסרטונים שחמאס הפיצו בטלגרם באותו בוקר.

בסרטון יש חמישה בחורים, אחד מהם הוא אביתר, ועוד אחד מהם הוא גיא גלבוע דלל, שהוא חבר מאוד טוב של אביתר, שנחטף גם. רואים אותם בחדר חשוך, כל אחד מהם קשור, חלק בלי חולצה, וכולם על הרצפה. חלק על הבטן, חלק על הגב. והצלם ממש עובר אחד אחד עם פנס.

כאילו כדי להראות לנו, כדי להשפיל אותם עד הסוף, כדי להפחיד אותנו. ואביתר היה שם בהבעת פנים, שעשתה לי פשוט בחילה.

הגר: מה? תארי לי אותה.

יעלה: פשוט מבוהל, העיניים שלו היו פעורות.

עילי: כמו חיה פצועה, ממש. פשוט פחד מהבטן, כזה פחד של… פחד על החיים, ממש.

הגר: פחד מוות. מה איתך ברגע הזה, כשאתה מקבל את הסרטון, כשאתה רואה אותו?

עילי: אני בכלל חשבתי ש… שיחקתי עם יעלה משחק, זה עוד 12 בצהריים, אמרתי לה, מה את מעדיפה, חטוף או הרוג? בצחוק. ו… יעלה אמרה חטוף, אני לא הייתי בטוח. ואני כבר, אני כאילו, בראש שלי, הלכתי להכי גרוע. כי ככה אני, ככה אני עובד. אז לראות פתאום שהוא, שהוא היה חי, לקבל את הסימן חיים הזה, זה היה כאילו, מטורף. גם לראות שהוא חי, גם לראות שהוא, הוא לא נראה פצוע באף אחד מהסרטונים, חוץ מחבלות. נראה בסדר. הוא היה בלי המשקפיים שלו.

יעלה: אנחנו יודעים שהוא הלך עם.

עילי: כן, ראינו, יש לנו תמונות וסרטונים ממש מהבוקר, כשהתפוצצו מעליהם טילים ואביתר עם המשקפיים. אבל כשחטפו אותו, הוא כבר כנראה בלי. אולי מהמנוסה, אולי אנחנו לא יודעים למה. אבל הוא בלי משקפיים. אבל הוא נראה חי, ויש סרטון נוסף שרואים אותו הולך על הרגליים. גם, מאותו זמן. אז אמרנו, טוב, הוא חי לפחות, ובאותו סרטון אנחנו גם מזהים את חבר טוב שלו, את גיא דלל, חבר מהגן. לי זה היה בהתחלה, רק אני צפיתי בהתחלה בסרטונים, כי הם היו מחרידים, וזה היה כמו בוקס לבטן. זה היה ממש כזה, בוקס לבטן, קשה לנשום. רק קללות יצאו לי מהפה, שטף של קללות, צרחות. ואז אמרתי לעצמי, הוא חי, הוא חי, הוא חי, לפחות הוא חי. וכל המשפחה פתאום התקבצה לה לחיבוק משותף כזה, של כאב, ופשוט היה נורא. (גיחוך) זה פשוט היה מזעזע.

הגר: כן. ומאותו רגע הכל משתנה, מתהפך ומטלטל. איך נראה היום-יום? איך מתחילים בכלל להתנהל בתוך מציאות כזו? כאילו, איך נראה היום שלכם? עובדים, לומדים, הולכים לסופר?

יעלה: לנו, לי ולעילי, אנחנו מחלקים את התקופה הזאת לשבוע הראשון ומה שאחריו, אני חושבת.

עילי: בגדול, כן.

יעלה: כי השבוע הראשון באמת היה פשוט השבוע הכי גרוע בחיים שלנו. היומיים הראשונים זה היה להתקשר למשטרה עשרות פעמים ביום, לפיקוד העורף, למשרד הביטחון, למי לא. רק כדי לומר: "ראינו את אביתר דוד נחטף בסרטונים". רק כדי שזה יהיה רשום איפשהו.

עילי: כן, וזה הוא אח שלנו, והוא חטוף, אנחנו בטוחים, ראינו אותו, זיהינו אותו.

יעלה: אז זה היה המצב ביומיים הראשונים, עד שהגיעו אלינו הביתה והודיעו לנו רשמית שהוא באמת חטוף.

הגר: ושזה מתי היה? אחרי אותו שבוע?

יעלה: זה היה כבר בשני בבוקר. זה היה ביום שני בבוקר, הגיעו לנו קצינים, הודיעו לנו.

הגר: ואתם בעצם כבר ידעתם.

יעלה: אנחנו כבר ידענו, כן, אבל זה היה, היינו צריכים את ההודעה הרשמית הזאת.

הגר: כן, בטח.

יעלה: גם באותו שבוע קיבלנו שתי הודעות שרון, חברה הכי טובה של אביתר, שנסעה איתו נרצחה, והבן זוג שלה, עידן, גם נרצח.

עילי: אני הולך עם צמיד לזכרה של רון.

יעה: כן, גם אני.

עילי: גם יעלה, גם אמא, גם אבא.

הגר: אז תארו לי יום אחד שלכם.

עילי: אז עכשיו זה אחר, יש לנו… לא יודע אם שגרת עבודה, אבל הפכנו בעל כורחנו למובילי קמפיין, אנשי תקשורת, דוברות, וכיוצא באלה.

הגר: לגמרי.

עילי: אז אנחנו מתזזים, אנחנו בדינמיות מאוד גדולה, כי יש כל הזמן חוסר ודאות. אנחנו בעצם, מצד אחד, צריכים להגיב למה שקורה במציאות, בשטח. ומצד שני, אנחנו גם יוזמים כל הזמן, מייצרים אירועים משלנו.

הגר: כן. ספרו לי למשל על משהו שככה יצרתם, שעשיתם שהוא ייחודי. חוץ מלבוא לכאן, כמובן.

עילי: כמובן, הדבר הכי ייחודי שיצא ממנו. (צחוק) אז משהו שהוא ממש שלנו, אני חושב, היו שני אירועים משמעותיים שהפקנו בשיתוף המטה. למטה המשפחות, אנחנו עובדים איתם צמוד.

אחד היה כשאביתר היה אמור לטוס לתאילנד בסוף נובמבר. והשני היה היום הולדת של אביתר בסוף דצמבר. ובעצם כשאביתר ציין 23, אז אנחנו אמרנו לעצמנו, כאילו, גם איך הופכים את זה לאירוע שהוא מתאים ומדויק ועושה לנו טוב. מצד שני, גם איך אנחנו מצליחים להגיע אליו איכשהו. איך אנחנו מבשרים לו יום הולדת שמח. ונותנים לו כוחות. והבנו גם שזאת המטרה הראשונה, אנחנו רוצים להגיע לאביתר, אנחנו רוצים שהוא ידע שאנחנו נלחמים עליו. (מוזיקה של גיטרה ברקע)

ופנינו לכמה מטובי נגני הגיטרה בארץ. הצלחנו להביא אותם לבמה אחת, שזה משהו שלא קורה כל כך, כי הם ממש דיוות כאלה.

אבל זה עבד, והם באו וניגנו שירים שאביתר אוהב של קווין…

הגר: יפה.

עילי: והצלחנו להביא כמה צוותי תקשורת שילוו את הסיפור הזה. ואנחנו בתקווה שזה איכשהו אביתר ראה טלוויזיה, מישהו ראה טלוויזיה וסיפר לו שהוא קיבל את המזל הטוב הזה. זה התקווה שלנו.

הקלטה של עילי מהאירוע: "את יום ההולדת ה-23 שלך בחרנו לציין בעזרת הדבר שהכי מחבר אותנו, מוזיקה. אני כל כך מתגעגע לנגינה המשותפת שלנו, לנגן יחד שירים שאמא אוהבת, לשמוע את אבא מלווה אותנו בשירה.

הקלטה של יעלה מהאירוע: "אביתרי, אנחנו לא נעצור, אפילו לא לחצי שנייה עד שאתה פה איתנו. אני אוהבת אותך ומתגעגעת הכי בעולם."

הגר: אז הימים מלאים בעשייה.

עילי: כן.

הגר: איך הלילות?

יעלה: האמת שאנחנו ישנים.

עילי: כן, אנחנו מסיימים כל יום מותשים. הולכים לישון.

יעלה: זהו.

הגר: חשוב.

יעלה: כן.

הגר: לגמרי.

יעלה: זה נראה לי השינה זה המנוחה היחידה ביום.

הגר: כן. ואתם נראים ככה מאוד אסופים, מאוד חזקים. מתפרקים גם?

עילי: תלוי. זה גם בא בתקופות.

יעלה: זה בא בתקופות. לאחרונה, אני חושבת, אנחנו מסונכרנים בזה איכשהו.

עילי: כן, גם יצאנו לדבר על זה ממש לאחרונה שאנחנו בהתחלה היינו מתפרקים. לקח לנו היה איזשהו משהו שהיינו צריכים לעבור. איזושהי חסימה. ואז התחלנו לבכות כזה חופשי. כזה שומעים שיר, בוכים. בהתחלה כאילו הייתי בוכה ב"תקווה". ושרנו הרבה פעמים את התקווה. ומשהו פתאום נחסם קצת שוב ואנחנו לא יודעים למה. אבל זה בא והולך ואנחנו גם משתדלים לטפל בעצמנו וללכת גם לשמור על שפיות מהבחינה הזאת של חברים או משפחה או דברים שאנחנו אוהבים לעשות.

הגר: כן, זאת אומרת מצליחים להחזיק משהו משגרה הקודמת?

עילי: כן, בהבנה שאנחנו, שיש לנו פה עוד מסע ארוך ואנחנו חייבים לשמור על שפיות בשביל אביתר.

יעלה: כשהוא יחזור.

עילי: כן.

יעלה: נצטרך אנחנו להיות השפויים בסיטואציה.

עילי: בדיוק.

הגר: כן.

עילי: אפילו לא בשבילנו.

הגר: כן.

עילי: וגם התחלנו כל אחד בטיפול הפסיכולוגי שלו.אני בהתחלה הייתי הולך, הייתי הולך לפסיכולוגית בשביל לבכות. זה היה הסיפור.

הגר: כן.

עיל: כי זה כלי שאני לא מכיר והייתי צריך שיעזרו לי.

הגר: ברור.

עילי: אבל אנחנו רוב הזמן בהכחשה. רוב היום בהכחשה. וזה פשוט בלתי נתפס המצב הזה ואנחנו…

הגר: כן.

יעלה: זה לא הכחשה זה פשוט חוסר… אי אפשר… אי אפשר (עילי ויעלה ביחד) לתפוס את זה.

עילי: כן.

הגר: כן, זה משהו שאני יכולה, ככה להבין גם. פשוט כבן אדם כן אפילו ברמה הכי פשוטה ואזרחית שזה כל כך הזוי.

עילי: כן.

הגר: שזה בלתי…

עילי: זה בלתי נתפס.

הגר: נתפס.

עילי: אנחנו גם בעשייה כל הזמן.

הגר: כן.

עילי: שזה גם משהו שעוזר לנו. ברגע שאנחנו עוצרים אז דברים פתאום מתחילים להרגיש כזה "חרא צף פתאום".

הגר: כן.

עילי: אנחנו כל הזמן משתדלים.

הגר: כמו אופניים כזה, שהם עוצרים נופלים.

עילי: כן.

הגר: אוי, איך אני מכירה את זה.

תגובות מהסביבה - איך מתייחסים אליכם? אני יודעת שיש המון… עטיפה. עוטפים אתכם אבל יש גם תגובות אחרות.

יעלה: אני חושבת שבאופן אישי פחות. אני כן יש איזושהי תגובה שזכורה לי ממש.

עלה איזה שהוא סרטון שלי מדברת איפשהו. ואמרתי שם איזה משפט שאף אחד לא הכין את אביתר, ליום הזה שהוא ייחטף בו, על ידי ארגון טרור. אני זוכרת שהייתה שם איזושהי תגובה, של מישהי שכתבה: גם אף אחד לא הכין אותנו למוות של חיילים בניסיון להציל את אחיך.

הגר: וואו.

יעלה: כן, שזה היה כזה בעיטה לבטן.

הגר: ענית לה אגב?

יעלה: לא לא עניתי. לא עניתי. ולבת דודה שלנו היה איזה… היא ישבה ברכבת. ואיזה בן אדם מתחיל לומר לה שמשהו… "האמהות של החטופים הורגות אותם"… ולא חסר לא חסר עם כל, כמו שאמרת עם כל המעטפת, לא חסרים אנשים שאומרים דברים - שאת אומרת זה לא יכול להיות.

עילי: אני כמעט הלכתי מכות עם מישהו ברחוב. ביום הולדת של אביתר. הסתובבנו ברחבי בתל אביב, ירושלים, מודיעין, באר שבע. הגענו להרבה ערים בארץ בשביל לקשט בסגול ולפזר שלטים: יום הולדת שמח לאביתר, בלונים סגולים.

והיה שם איזה בן אדם הזיה, שבא להטיף לנו. ופשוט כאילו כל כך התעצבנתי עליו ככה באינסטינקט שבאתי אליו תקיף מאוד.

זה מאוד הפעיל אותו פתאום, גם כן שבאתי אליו תקיף והיה שם כמעט אהה… אבל אבל באיזה שהוא שלב הבנתי שהוא קוקו. רוב האנשים האלה שהם חסרי רגישות הם קוקוים. אז אנחנו לומדים להתרחק מהם.

הגר: אני מבינה. יש משהו שהייתם רוצים לבקש מהציבור, מהסביבה.

עילי: אל תרחמו עלינו. בגדול. זה תחושה ממש לא נעימה. אה…

תשאלו אם צריך משהו. ואם צריך, נגיד לכם שכן.

ותבקשו, אם אתם רוצים לתת חיבוק. כי לא תמיד מתאים.

הגר: בטח. בסדר גמור. אה. וואי אנחנו מתקדמים עם הזמן.

אז אני אני חייבת לשמוע איזשהו סיפור על אביתר. משהו מהילדות שלכם, מהזמן האחרון. אה.

עולה לכם איזשהו סיפור.

יעלה: רצית לספר על איך שהוא פתח את הראש, לא?

עילי: כן. סיפור דגל. (צחוק) סיפור דגל של אביתר.

יעלה: הוא פתח את הראש משהו כמו שלוש פעמים.

עילי: כן לפחות שלוש פעמים.

הגר: די?

עילי: הוא היה שובב בצורה קיצונית.

הגר: וואי.

עילי: הוא פשוט היה שד טזמני.

הגר: יואו.

עילי: וכשהוא התבגר, אז פתאום הוא השתנה לגמרי. 180 מעלות.

יעלה: הוא הבן אדם הכי רגוע בעולם.

עילי: הוא צ'יל. הוא כזה הוא מאחר לכל מקום. הוא ממש נינוח. שום דבר שום דבר לא מדאיג אותו. גם גם כאילו גם עכשיו, בחטיפה אני בטוח שהוא כאילו היה בסבבה כזה.

הגר: לא…

עילי: בגלל זה לא הרגו אותו בעיני. אני חושב שלא ירו בו כי הוא היה רגוע.

יעלה: גם ראינו. ראינו את זה בעיניים שלנו, שהוא אסוף.

עילי: כן יחסית. ראינו כאילו גם סרטונים אותו בוקר וגם באחד הסרטונים של החטיפה לפני שהוא הגיע לחדר החשוך הזה אז עוד איך שהוא נראה, שולט בסיטואציה. וכשהוא היה קטן הוא פשוט היה מטורלל. היה לו תלתלים זהובים כאלה והוא היה כמו כמו טרזן קטן. אני זוכר, הלכתי עם בן דוד שלי ועם סבתא. בן דוד שלי, מתן וסבתא אביבה, היא לקחה אותנו… עברנו את רחוב ויצמן בכפר סבא, על הרצל בכיוון הבית שלנו, אנחנו שכנים. כולנו היינו שכנים, גרים בשכנות. ואביתר רץ קדימה בטירוף והוא נתקע בכזה… יש בלוקים כאלה שאמורים לסמן להולכי רגל לעצור.

ואביתר ראה את זה בתור אתגר. אז הוא בא לקפוץ מעל זה או משהו. והוא נתקע בזה עם הרגל ודפק הפכה באוויר ונפל על הפרצוף, פתח את המצח. וישר יצא שפריץ של דם שטף דם כזה כל הפנים שלו. וסבתא תופסת אותו ומובילה אותו ואני ומתן בהיסטריה בוכים היינו גם ילדים קטנים הוא היה בן שלוש ואנחנו היינו בני שבע.

הגר: כן.

עילי: אנחנו בהיסטריה ואז אבא שלי מגיע. אבא שלי פרמדיק, פרמדיק בהכשרתו. הוא בא ואוסף את אביתר וחובש אותו. וכולו כזה עם הדם, אביתר. ובתוך כדי כל הקטסטרופה הזאת הוא דוחף אצבע לאף, מוציא כזה, מוציא אוצר, מכניס לפה. ואני ומתן כאילו נשפכים מצחוק ובוכים תוך כדי מהיסטריה. (צחוק ברקע)

הגר: גדול.

עילי: זה סיפור אה…

הגר: גדול, גדול. כן לגמרי אביתר, אנחנו יודעים עליך.

עובר לכם בראש, כאילו דיברתם על זה שהוא הילד מאוד שובב אבל כבוגר הוא כן אדם מאוד רגוע, עובר לכם בראש אני מניחה מה קורה איתו שם? מה עובר עליו? איך הוא מסתדר? עם מי הוא?

יעלה: אנחנו קודם כל מנסים לשכנע את עצמנו שהוא עם גיא עדיין. אני בטוחה שאם הם ביחד. הם יודעים לשמור אחד על השני ולעשות גם את השטויות שלהם.

עילי: בהתחלה, הבדיחה הייתה שהם בטח מעצבנים את השומרים, שהם יתנו להם ללכת.

יעלה: אבל זה לא קרה. אני בטוחה שהוא מתנהל שם מושלם. פשוט ככה. אני סומכת עליו.

הגר: כן. לעדויות למשל אתם מקשיבים?

עילי: לא.

יעלה: אני הקשבתי לעדות אחת וזה…

עילי: אני גם. של יפה אדר.

יעלה: הרס אותי. אז אני שמעתי את מי השם ו…

הגר: אני מבינה.

עילי: כן. עדיף לתת לדמיון, גם ככה הוא פעיל.

הגר: כן.

עילי: לתת לדמיון ולא לשמוע… מה קורה שם באמת. אנחנו… הסיוט הכי גדול שלי זה לקבל סרטון של אביתר, כי הוא…

הגר: כן.

עילי: אני לא רוצה לראות איך הוא נראה. אני אומר, מספיק לי מה שיש לי בראש.

הגר: משהו שתרצו לומר לו אם במקרה יש איזה רדיו, או שהוא ישמע כשהוא יחזור?

עילי: יש כל כך הרבה דברים כבר להשמיע לו ולהראות לו.

יעלה: נראה לי נגיד כמה מילים: שאנחנו… אתה יודע שאנחנו אוהבים אותך. ומזל שגם היה את הטיול לאיטליה - הספקנו שלושתנו להתחבר מאוד מאוד.

עילי: כן.

יעלה: מחכים לעשות איתך צחוקים, לשבת על הבירה.

עילי: לשמוע את הסיפורים שלך.

יעלה: לשמוע את הסיפורים.

הגר: בטח.

יעלה: מתגעגעים.

עילי: כן. אתה עוד תכתוב ספר, אביתר. תגיע, תכתוב ספר.

יעלה: ממש.

עילי: לצלם סרט.

הגר: אני מציעת שירותי העריכה שלי. אם הוא יבחר בה.

עילי: מעולה

(צחוקים)

עילי: ואתה תחזור ותגשים חלומות. יש לך חלומות. ואני בטוח שעכשיו הם גם ברורים יותר.

הגר: איזה מדהימים אתם. יעלה ועילי, אני רוצה ממש להודות לכם שבאתם ושיתפתם גם בסיפורים המשפחתיים וגם… גם בטוב וגם ברגעים המצחיקים, גם זה היה פה. אם יש משהו נוסף שאתם רוצים להגיד, אתם כמובן מוזמנים ואם לא אז אני אודה לכם. תודה.

יעלה: תודה לך.

עילי: תודה רבה. באמת.

הגר: וזו הייתה אסיפת הורים. בואו לעקוב אחרינו באפל, ביוטיוב או בספוטיפיי. אם עדיין לא עשיתם את זה, אנחנו מחכים לכם. מוזמנים לדרג אותנו או להגיב לנו. ואת אספת הורים אפשר למצוא כמובן, גם באתר Ynet או באפליקציה, בנייד וברכב.

תודה גדולה לעורכת שלנו עדן דוידוב. על הסאונד והמיקס סתיו בצלאלי.

אני הגר כוכבי. ניפגש בפרק הבא של אסיפת הורים.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה