top of page

הכותרת - אנחנו נרצחים כל בוקר שהיא לא פה: ענבר היימן עדיין חטופה

ההורים שהתמוטטו אחרי חטיפת הבת, האנשים שנעלמו כשהסתיימה השבעה, והעיניים הטובות של ענבר שלא עוזבות אותם לרגע. "הכותרת" בסדרת שיחות עם משפחות החטופים, והפעם: חנה ואלי כהן, הדודים של ענבר היימן ז"ל, נלחמים שהיא לא תישכח


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/05/2024.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקאסטים".

[מוזיקה]

חנה: כשבאו לנחם אותנו, אני לא ידעתי עד כמה הנשמה שלה הייתה כל כך ענקית, עד שבאו אנשים וסיפרו לנו את כל הסיפורי עזרה שהיא עזרה להם.

הגר: זאת חנה כהן, דודה של ענבר היימן זכרונה לברכה, שכבר 29 שבועות מוחזקת בשבי חמאס. זה סיפור על אישה צעירה, יצירתית ומוכשרת, שתמיד עזרה ונתנה לכל הסובבים אותה. כך היה גם בשבת השחורה, במסיבה ברעים, שאליה היא הגיעה כדי לעבוד בתור הלפרית.

"הכותרת", בסדרת פרקים מיוחדת עם משפחות החטופים. בין הדאגות והפחדים לחלומות והתקווה, ועם ההתמודדות היומיומית של אלו שמחכים ליקיריהם שישובו. אני הגר כוכבי וזה הסיפור של ענבר היימן.

שלום לחנה כהן ושלום לאלי כהן.

חנה: שלום.

אלי: שלום.

הגר: אתם הדודים של ענבר, ענבר היימן, שכבר לא איתנו לצערנו, שנחטפה לשבי חמאס ממסיבת הנובה. התבשרנו בדצמבר שהיא גם נרצחה. ענבר היא גם האחיינית היחידה שלכם.

חנה: כן.

הגר: אז תודה שבאתם.

אלי: תודה לכם.

חנה: תודה לך.

הגר: אתם יודעים, אנחנו ניסינו די הרבה זמן לתאם את הראיון הזה, גם להיפגש איתכם, גם להיפגש עם ההורים של ענבר, עם יפעת וחיים, ונתקלנו, ככה, בלא מעט אתגרים. בעיקר בגלל המצב הרגשי, הנפשי, שעובר עליכם, שעובר על ההורים. אתם יכולים לשתף אותנו קצת? מה שלומכם? מה שלומם? חנה.

חנה: אנחנו בעצם, מה-7 באוקטובר, הפסקנו לחיות. אנחנו עזבנו מקומות עבודה, והעבודה היחידה שלנו כרגע זה להתעורר בבוקר ולחשוב מה אנחנו יכולים לעשות בכדי לקדם את חזרתה של ענבר לארץ. אחי וגיסתי בעצם לא מתפקדים מה-7 באוקטובר. הם בקושי ישנים, הם בקושי אוכלים. את עבודות הבית הם לא עושים, אני עושה. אני מכינה להם אוכל, כיוון שאם אני לא אכין להם אוכל, לא יהיה להם מה לאכול, אם אני לא אנקה ואסדר, אז הדברים יישארו כמות שהם.

הגר: וואו, קשה.

חנה: המצב שלהם הוא מאוד, מאוד קשה. גם בגלל שהרצח לא היה רצח רגיל, זה היה רצח אכזרי במיוחד.

הגר: ספרי לנו על זה.

חנה: ענבר הייתה הלפרית במסיבה, בנובה.

הגר: הלפרית, היא בעצם באה לעבוד כדי לעזור לאנשים שלא מרגישים טוב במסיבה, להרגיש יותר טוב.

חנה: נכון מאוד.

הגר: כן.

חנה: נכון מאוד. ולא מקרי, זה רק מתבקש שענבר תבצע תפקיד כזה.

הגר: למה?

חנה: כי לענבר הייתה אישיות מלאה בנתינה, מלאה. היא תמיד ראתה את האחר, היא תמיד עזרה, היא תמיד נתנה, וכל מי שהיה צריך עזרה, ידע גם לפנות אליה. וזה היה כל כך טבעי שהיא תבצע תפקיד כזה במסיבה.

הגר: [מהמהמת]

חנה: ובזמן חדירת המחבלים, הורו להם לברוח לכיוון קיבוץ בארי, וכך היא עשתה. היא ברחה לקיבוץ בארי, כיוון ששם היא חשבה שהיא תמצא, בין הקיבוצניקים, אנשים טובים שיפתחו לה את הדלת, שיצילו אותה. היא בעצם ברחה עם שני חברים. בדיעבד מסתבר שהם לא הכירו לפני, אבל תוך כדי מנוסה הם הפכו לחברים, והם רצו לכיוון בארי. מכאן אני אספר לך את מה שהם העידו בעצם. הם העידו שקודם כל רדפו אחריהם, לאורך כל הדרך, שני עזתים, אזרחים, והם כל הזמן היו במנוסה מהם. וכשהם הגיעו לקיבוץ בארי אז הם התפצלו בעצם, ענבר ושני הגברים. הם היו במרחק אחד מהשני אבל הם לא היו יחד. והם העידו שהיא קפאה על מקומה כי היא ראתה אופנוע שהיו בו שני מחבלים, והיא פשוט קפאה על מקומה, לפי מה שהם מספרים, והם חטפו אותה עם האופנוע לתוך בארי. עכשיו, אנחנו בשלב הזה לא ידענו מה קורה עם ענבר. ידענו, בשלב מאוחר יותר, שהיא השתתפה שם בנובה, ואז עשינו אחד ועוד אחד ואמרנו: חייבים לצאת לחפש אותה.

היה כאוס רציני. פשוט כאוס. לא היה למי להתקשר, לא היה עם מי לדבר, במשטרה לא ענו. ואז החלטנו שאנחנו לוקחים את עצמנו ונוסעים לדרום, לחפש אותה בבתי החולים בדרום, מתוך הנחה שאולי הגיעה לשם אלמונית והיא פצועה, וכך באמת עשינו. נסענו לכיוון הדרום בלילה, בשעת לילה מאוחרת, כשמחבלים משני צידי הדרך, ואנחנו נוסעים לחפש את ענבר. הייתה פה מחשבה, אנחנו לא ראינו כלום, לא חשנו פחד, הדבר היחיד שעמד לנגד עינינו זה להחזיר את ענבר, למצוא את ענבר. לא היה אכפת לנו שהיא פצועה, לא היה אכפת לנו כלום, העיקר למצוא אותה. ולא מצאנו את ענבר בשום מקום.

בשלב הזה בעצם היא מוגדרת כנעדרת. ולמחרת בבוקר עולה סרטון לאינסטגרם של חמאס. ואלי מקבל טלפון מהאמא של החבר של ענבר, שיצא סרטון ולא כדאי לראות אותו. בסרטון מראים את ענבר מעולפת, והיא נחטפה בעצם לעזה. זאת האינפורמציה שהיא נתנה. הרבה אנשים שראו את הסרטון אמרו שמדובר בסרטון מזעזע. אני כמובן לא העזתי לראות את זה, גם לא אבא ואמא, אבל אלי בעלי, שהוא הדוד של ענבר, הוא אמר שהוא צריך לשים סוף לחרושת השמועות והוא חייב לצפות בסרטון. וזה מה שהוא עשה, הוא צפה בסרטון. ובסרטון רואים את ענבר מובלת, כש-4 מחבלים אוחזים בידיים ורגליים, ראשה שמוט לאחור, והיא ירויה בכמה מקומות בגוף, בצוואר, בזרועות.

הגר: אלי, אתה… אני חוזרת רגע באמת לסרטון המאוד קשה, שגם אני צפיתי בו. מה עבר בראש באותו רגע?

אלי: רק להקדים ולומר ששני אנשים שכן ראו את הסרטון אמרו שהוא מזעזע מאוד. ואני העדפתי, באופן אישי, לדעת מה מצבה של ענבר, להיות בהבנה מוחלטת של מה מצבה, ולכן לא רק שהסתכלתי על הסרטון, אלא ניתחתי אותו פריים אחרי פריים, ורק כשניתחתי אותו פריים אחרי פריים יכולתי להבחין ביריות. אני לא מבין גדול, אבל אפשר היה לראות חורים שהבנתי שזה יריות, ולכן הבנתי שכנראה מצבה מאוד מאוד קשה. זה היה כמובן קשה מאוד לצפות, מזעזע מאוד, הלב שלי דפק בצורה בלתי רגילה, והכאב מהגילוי הזה, שלצערנו ענבר לא מעולפת, כמו שלפני כן חשבו, אלא היא פצועה קשה כנראה מירי, זה היה מאוד מאוד קשה, ומאוחר יותר… וסיפרתי את זה לאבא.

הגר: בדיוק עכשיו עובר לי בראש הרגע הזה, השיחה הזו, שאתה יושב עם חיים ואתה מספר לו מה ראית.

אלי: כן. חיים ואני, אנחנו בכלל מ-7 באוקטובר, בעצם אנחנו כל הזמן איתם, עם חיים ויפעת. ובהתחלה זה היה על בסיס של כל יום, כמעט כל היום, עד שעות מאוחרות, ואני העדפתי, אני מכיר גם את חיים די טוב, והעדפתי לספר לו את זה. כשניסינו קצת לספר לאמא, ליפעת, אז היא לא כל כך רצתה לשמוע, וכעסה שאנחנו בכלל נכנסים לפינות הללו.

[מוזיקה]

חנה: ככה אני אקפוץ עם הסיפור, ואני אומר שרופא שהיה אצלנו, לנתח את הסרטון, קבע שאם יטפלו בה, יש לה 10% להשתקם, ואנחנו ניתלנו ב-10% האלה, והפכנו עולמות, עולמות עם ה-10% האלה.

הגר: כן.

חנה: אחי ואשתו, לא היה שר שהם לא עלו אליו לרגל.

הגר: כן.

חנה: התחננו, ביקשו שהצלב האדום ייכנס, יבדוק. אבל אחרי 70 יום דפקו לנו בדלת, בדיוק גיסתי, זה היה יום שישי, מדליקה נרות שבת…

הגר: כן.

חנה: ו-8 אנשים, חלקם מהצבא, מהרווחה, מעיריית פתח תקווה, עם הבשורה המרה, שענבר בעצם נרצחה באותו יום שנחטפה.

הגר: כן.

חנה: מאותו יום החיים שלנו פשוט הפכו לגיהנום, גיהנום עלי אדמות. אני… כמה שאני אנסה להסביר מה אנחנו מרגישים, אני לא אצליח. אני לא אצליח. כי אין מילים לתאר את מה שאנחנו עוברים ביום-יום, זה דברים…

הגר: כן.

חנה: …שאי אפשר להסביר אותם.

הגר: שמעתי משפט מאח של חטוף, שהוא אמר שהוא לא יודע מה עדיף, לאור דברים שהוא צפה בהם, ועדויות שהוא הקשיב להן, הוא לא יודע מה עדיף: להיות חטוף בחיים או לא בין החיים. יש כאב עצום בלי התחלה ובלי סוף, אני מניחה. יש, אני שואלת בכנות, יש גם איזושהי תחושה של הקלה, שהיא לא חווה שם את הגיהנום היומי, את הסבל הרב שחטופים אחרים חווים?

חנה: לי באופן אישי, גם לאחי באופן אישי, גם גיסתי טוענת כך, היינו מעדיפים את ענבר שלנו בחיים. כי אני מאמינה שיכלנו לשקם אותה, עם כל אהבה וכל התמיכה. אבל כשאת מאבדת מישהו, את כבר לא יכולה להחזיר אותו. פשוט לא יכולה להחזיר אותו, זה סוף.

הגר: כן.

חנה: מוות זה בעצם סוף.

הגר: כן. חנה, את מתארת מציאות מאוד תובענית גם. את באמת, אתם שניכם שם, אתם עושים, אתם נאבקים, אתם כל כך תומכים במשפחה וביפעת ובחיים, איזה מחיר זה גובה ממך?

חנה: ממני אישית זה לא גובה שום מחיר, זה ממלא אותי. זה אך טבעי שאני אפעל בצורה כזו. זה אח שלי וזה גיסתי, וזאת הייתה ענבר שלי. זה כל כך טבעי לי לעשות את זה.

הגר: ספרי לי עליה קצת, על ענבר שלך.

חנה: ענבר, בכמה דקות אי אפשר לספר על ענבר.

הגר: כן, זה קשה.

חנה: כיוון שענבר הייתה עולם ומלואו, פשוט עולם ומלואו. היא הייתה בחורה מיוחדת, היא הייתה מלאת נתינה, מלאת אהבה, בכל מקום שהיו צריכים עזרה, היא הייתה הראשונה לעזור. כשבאו לנחם אותנו, אני לא ידעתי עד כמה הנשמה שלה הייתה כל כך ענקית, עד שבאו אנשים וסיפרו לנו את כל הסיפורי עזרה, שהיא עזרה להם, ואני לא אגזים אם אני אגיד שאמהות באו וסיפרו שבזכות ענבר שלנו, הבת שלהם בעצם חיה. כי היו כאלה שהיו בדיכאונות, וענבר הוציאה אותם מהם.

הגר: וואו.

חנה: ושמעתי סיפורים שאני פשוט, אני ידעתי תמיד שענבר מיוחדת ושיש לה נשמה גדולה, אבל כשאת שומעת את זה מאחרים, זה מתחדד יותר.

הגר: בטח.

חנה: ענבר הייתה אמנית גרפיטי, מוכשרת בצורה בלתי רגילה. השם שלה היה Pink. היא יצרה המון יצירות גרפיטי שמופיעים בארץ ובעולם, היא ראתה אנשים בצבעים, בצבעים שמחים. היא האמינה שבעולם שלנו קיים רק טוב, היא לא ידעת שיש גם רע.

הגר: וואו.

חנה: אני זוכרת שיחה אחת עם אמא שלי, שהיא סבתא של ענבר, שמניסיונה היא רצתה פשוט להזהיר את ענבר. היא אמרה לה: "את רואה את כולם כאנשים טובים, אבל זה לא באמת ככה". אז היא אמרה לה: "סבתא, עד היום פגשתי בחיים, ואני רואה את האנשים, רק בצבעים טובים". זאת הייתה ענבר.

הגר: איזו מתנה.

חנה: ענבר הייתה מתנה שקיבלנו 27 שנה, ונלקחה מאיתנו אחרי 27 שנה.

הגר: יש איזשהו סיפור ש… זיכרון, שחקוק לך, לכם, בראש, שאתם רוצים לשתף בו?

חנה: הרבה סיפורים, הרבה סיפורים. אני אפילו לא יודעת מה לבחור מרוב שיש הרבה סיפורים על ענבר. [הגר צוחקת]

הגר: כן.

חנה: אבל אני אראה לך איך שהיא הייתה פסיכולוגית. היא… זה משהו אישי מהמשפחה שלנו, כאילו… אני איזה יום נכנסתי לויכוח עם האחיין שלי בנוגע למשהו שהוא הבטיח שיעשה ולא עשה, ואני לא אכנס לפרטים כי אני שומרת על הפרטיות שלהם, אבל הוויכוח גלש וענבר נכנסה באמצע והיא פשוט דאגה. היא ישבה ודיברה איתי ודיברה איתו וחזרה ודיברה איתי, והלכה ודיברה איתו ולא נרגעה עד שראתה שאנחנו מנשקים אחד את השני ומשלימים.

הגר: וואו.

חנה: זאת הייתה ענבר. אני אגיד לך יותר מזה, ענבר את שנת השירות שלה בחרה לעשות בבית ספר המאוחד ביפו, שלומדים בו גם ערבים וגם יהודים.

הגר: כן.

חנה: ואהבו אותה בצורה בלתי רגילה! היו באים אליה תלמידים ערבים הביתה. זה כל כך מזעזע שזה, שהיא נלקחה על ידי אנשים כאלה, שהיא כל כך האמינה בשלום, בנתינה.

הגר: כל כך עצוב. הזכרת את הגרפיטי.

חנה: כן.

חנה: מתי התחילה האהבה שלה לאמנות? או שזה ככה מילדות? את זוכרת אותה תמיד…

חנה: זה… ענבר היא מילדות, היא מילדות. היא פשוט מגיל מאוד קטן. היא הייתה עושה עגילי פימו, שרשראות מפימו, צמידים מפימו והייתה מוכרת אותם. ילדה קטנה שמוכרת באינטרנט כל מיני תכשיטים. ואנשים אהבו לקנות ממנה כי היא עשתה דברים ממש יפים, עוד כילדה. אחר כך היא פיתחה את זה לתחומים נוספים. היא פשוט, היא הייתה כמו תמנון יצירתי שזורק זרועות לכל מיני תחומים. היא הייתה מדהימה, היא הייתה מדהימה.

הגר: היא נשמעת כל כך מיוחדת, כל כך…

חנה: לגמרי, לגמרי. ולא בגלל שאני הדודה שלה, אני פגשתי המון אנשים שדיברו את אותה שפה שאני מדברת כרגע. זה היה מדהים לשמוע, מדהים.

הגר: דיברנו על ה-7 באוקטובר, דיברנו באמת על הנסיבות המאוד מאוד קשות [שואפת אוויר] של מותה של ענבר וגם על מה שעובר היום על ההורים, ההוריקן הקשה הזה. אולי תוכל לשתף אותנו גם מה עבר על המשפחה בחצי שנה הזו? אני מניחה שיש המון טלטלות ונקודות ציון.

אלי: אני אתחיל ממבט של זום מלמעלה, זום אאוט על כל הנושא הזה. אפשר להגיד שבהתחלה, כמובן, הייתה הרבה תמיכה והרבה אנשים התעניינו ועזרו ושלחו הרבה דברים וניסו לעשות את כל מה שאפשר, וגם אחר כך שהייתה שבעה, לאחר 70 יום שהתבשרנו ועשינו שבעה בבית ללא גופה, לא הייתה ברירה אחרת ורצינו לעשות שבעה, גם באו הרבה אנשים ותמכו ו… ואחר כך כולם נעלמו, כמעט כולם נעלמו.

הגר: מתי זה אחר כך? מתי…

אלי: אחרי ה-70 יום…

הגר: אחרי ה-70 יום.

אלי: הייתה שבעה ולאחר מכן, בעצם בחודשים האחרונים, חיים, יפעת ואנחנו, כמעט לבד. מן הסתם כל אחד עסוק בענייניו, ואני בטוח שיש לכל אחד מה לעשות. אני יכול אפילו לומר שיש אנשים שנניח רואים אותנו ופשוט בורחים. אני קראתי גם על מקרים אחרים שכנראה יש אנשים או שמאמינים בהידבקות במשהו רע, או שפשוט אין להם כוח לראות אנשים עצובים, פשוט בורחים. זה קורה גם בתוך המשפחה, גם בתוך המשפחה שלנו וזה קורה גם עם חברים או כאלה שחשבתי שהם חברים ופשוט נעלמו. והתחושה היא שאתה לגמרי לבד וזה קצת מוזר, זה קצת מלמד אותנו על טיבו, טיבעו של האדם, שכנראה רוב האנשים אוהבים אנשים שהם שמחים, טובים ונותנים, והם פשוט לא רוצים אותם בכלל, אם הם לא כאלה. ומה שחשבת קודם שזה חבר, משפחה, אתה מוצא שלא. זה די מטלטל, זה גם יוצר מצב שבו רוב העבודה, רוב הדברים נופלים עלינו, גם פיזית לעשות כל מיני פעולות, כמו שחנה סיפרה: לנקות, לסדר, להכין אוכל, וגם תמיכה נפשית, אז אתה מרגיש די לבד. לא כל כך נעים, וגם מפתיע, כמו שאמרתי לך על טיבו של בן האנוש.

הגר: ממש.

אלי: שאני כל הזמן חושב, אני לא יודע מה זה בן אדם בעצם, וכל פעם אני למד לצערי, דברים פחות טובים. יחד עם זאת, יש כאלה שהמשיכו לתמוך מאוד, למשל, מקום העבודה של חיים, Checkmarx. הם מדהימים, למרות שהוא אמר להם: "אני כנראה לא אחזור, אני לא יודע מתי, ולא יודע אם בכלל", הם ממשיכים לשלם לו משכורת. ונותנים לו מדי פעם כל מיני דברים, ושואלים מה אתה צריך? ממש לא יאומן. אז אתה רואה מהצד השני גם דברים מדהימים, וכמובן, כמו שדיברנו לפני כן, התקשורת פשוט מחבקת. זה קודם כל מחבק, מחמם את הלב, ושתיים, זה ממש עוזר לנו להרגיש שאנחנו לא לבד.

הגר: מאוד מרגש אותי שאתה אומר את זה, אני יכולה לומר שמהצד השני, העיסוק במצב הזה הוא מבחינתנו, הוא אינסופי. זאת אומרת, זה 24/7 של חשיבה, מה אפשר לעשות, איך אפשר לעשות, במה אפשר לתמוך, ואיך אפשר לעזור. זה משהו שמלווה אותנו כל הזמן, אני…

חנה: אההה.

הגר: כן, חנה.

חנה: אני רוצה להוסיף משהו על מה שאלי אמר. לחיים ויפעת יש זוג חברים, דני ושרון, הם ממשיכים ללוות אותם, הם כל שבוע שם. זה…

הגר: כן. האתגר הזה, הוא נשמע עצום. זאת אומרת, זה אתגר, אלי, כמו שאמרת, אתגר פיזי, אתגר נפשי, רגשי, אתגר כלכלי, אתגר תעסוקתי, זאת אומרת, אתם קמים בבוקר ומה? מה עושים?

[נשמעת מוזיקה ברקע]

חנה: אנחנו קמים בבוקר, אלי מתארגן, מתקלח.

אלי: שלוקח לי זמן, מה לעשות? [הגר צוחקת]

חנה: שלוקח לו קצת…

אלי: אני כמו הבחורות, בדרך כלל חנה היא המהירה מביננו.

חנה: אני בחמש דקות מתארגנת. אני מתארגנת, תוך חמש דקות אני כבר מאורגנת, ואני יושבת, ואני ממתינה שאלי יסיים את כל העיסוקים, [אלי צוחק] ואז אנחנו נוסעים לחיים. אם חסר משהו לקנות בדרך, אז אנחנו קונים בדרך, ואנחנו מגיעים לחיים ויפעת. אותי אישית זה ממלא, כמו שאמרתי לך.

הגר: כן.

חנה: זה פשוט ממלא אותי.

הגר: שאלתי אותך על המחיר ואמרת: "אין מחיר, זה ממלא". אבל בכל זאת, אני מניחה שיש לך רגעים מאוד מאוד קשים, גם לך אלי, רגעים של התפרקות, ורגעים של בכי…

חנה: ברור.

הגר: והתמודדות עם השכול הפרטי שלכם.

חנה: ברור, ברור. בהתחלה, ביום הראשון שנודע לי שענבר נחטפה, פצועה קשה, אז אני התמוטטתי, אני הגעתי לבית חולים. כן.

הגר: ממש פיזית התמוטטת?

חנה: ממש פיזית התמוטטתי. כנראה שאיבדתי את ההכרה, וקיבלתי מכה בעין ובראש, בכי, וכאילו, למה זה מגיע לנו? ולא לקום מהמיטה, והמזל שאלי עזר לי באותה תקופה, אבל אז הבנתי שאני חייבת להתעשת מהר מאוד על עצמי אם אני רוצה להחזיר את ענבר, כי אח שלי וגיסתי מרוסקים, אלי לא יוכל לעשות את זה לבד, ויש לי גם ילדה, והבנתי שאני חייבת, חייבת לצאת מזה. האמת היא שהדמעות הפכו להיות יבשות. היום אני במצב שהלב שלי בוכה, הלב שלי בוכה. אני לא התפניתי עדיין, כולנו לא התפננו עדיין, לכאב, לאבל, כיוון שלא סגרנו את המעגל, ענבר עדיין לא חזרה. אבל כן אני אומרת לך שהלב שלי בוכה את מה שענבר חוותה. כשאני חושבת על הרגעים האחרונים שלה, על הפחד, על המנוסה והרדיפה שלה, על חוסר האונים שהיא חשה באותם רגעים, על זה שהיא ראתה את ההמון הזועם סביבה, שצועק "אללה אכבר, אללה אכבר", והיא, אני מכירה את ענבר, ענבר ילדה עדינה, ילדה טהורה. המפגש הזה של הטוהר עם הרוע, עם השטניות, אני לא יודעת מה לחשוב, והלב שלי בוכה, הלב שלי פשוט יושב ובוכה. אז זה לא דמעות, אבל זה הלב בוכה.

הגר: כן. אני אשאל שתי שאלות לקראת סיום.

חנה: אין בעיה.

הגר: קודם כל אני אשאל אם יש משהו שאנחנו לא יודעים, שהייתם רוצים שנדע. עליכם, על ענבר, על המצב, כמו שאמרנו, אתם מתראיינים, אתם מופיעים, אבל לא תמיד יש את הבמה לומר ככה.

חנה: אנחנו משפחה שלפני 7 שנים איבדנו אח צעיר בן 49, גם בצורה טרגית, בצורה פתאומית. הוא פשוט הלך לישון, חטף מפרצת, ומאז היה בקוֹמָה 10 ימים, וזו הטראומה השנייה שאנחנו חווים, וזה מאוד מאוד קשה, מאוד מאוד מאוד קשה. אבל את האח שלי אנחנו קברנו, ואותה לא קברנו. ואני יודעת לעשות את ההבדל בין השתיים, וכמה שזה, אני רואה היום כמה שזה חשוב הקבר, כמה שזה חשוב לריפוי שלנו, ומה שאני מבקשת ממדינת ישראל, ממקבלי ההחלטות, מראש הממשלה, שהוא עצמו אח שכול, ויודע מהו שכול, שידאג להביא לנו את ענבר שלנו לקבר ישראל, אותה ואת שאר הנרצחים, לצד החיים, שצריכים להביא אותם לשיקום. שלא ישכחו את הנרצחים, כיוון שאנחנו נרצחים כל בוקר, כל יום מחדש.

הגר: הזכרת את המילה "שקופים" קודם…

חנה: כן.

הגר: כשדיברנו. אמרת שמשפחות הנרצחים הפכו לשקופות.

חנה: כן. הנרצחים עצמם, תקופה מסוימת, היו שקופים. גם בתקשורת, גם במטה החטופים. עד ש… יש שם בחורה מקסימה שאני חייבת להזכיר את השם שלה, בר. בר מתנדבת במטה החטופים, והיא, יחד איתנו, יצרה קבוצה להעלות את המודעות לנושא של החטופים. והיא באמת נלחמת עבורנו, היא נלחמת. ואנחנו לצידה נלחמים. וכיום משקופים, הם הפכו, לבאמת, לכאלה שאפשר לומר שהם קיימים. ואנחנו מעודדים את זה שצריך להביא אותם לקבורה, ולא לזרוק אותם לסוף העסקה.

הגר: כן.

חנה: כי אם הם יזרקו לסוף העסקה, יש סיכוי גדול, גם להם אין זמן, שיעלמו, שלא ימצאו חלק מהם, והסיכון השני, זה שארה"ב תבקש מאיתנו לצאת, ואנחנו נצטרך לצאת, אז ישאירו שם חלק מהנרצחים. וזה הפחד הכי גדול שלי, ליצור את גולדין ושאול מספר 2, רק בכמות הרבה יותר גדולה.

הגר: נורא. אז שאלה אחרונה ברשותכם: אתם עדיין מחזיקים באותה תקווה ואמונה ואופטימיות, כפי שהיו לכם לפני 3, 4 חודשים, חודשיים?

חנה: היום, היום, אני מאמינה יותר ממה שהאמנתי בעבר, שענבר תחזור הביתה. כי אני גם יודעת, אני מאמינה בעצמי גם, שאני לא אוותר, אני לא אוותר.

[מוזיקה]

הגר: חנה ואלי יקרים ומקסימים, תודה רבה שבאתם. תודה על השיתוף הכנה, ושנתתם לנו הצצה, באמת, למציאות הכה מורכבת. אז תודה גדולה.

אלי: תודה רבה לכם.

חנה: תודה רבה לך.

הגר: ועד כאן, פרק נוסף של "הכותרת" עם משפחות החטופים. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו באפל או בספוטיפיי, אפשר גם לדרג או להגיב לנו. אם יש שאלה שאתם רוצים לשאול את אחד מבני המשפחות, כתבו לנו. את "הכותרת" אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה, בנייד וברכב. בינתיים, אתם מוזמנים לשמוע את סיפורם של האחים יוסי ואלי. חפשו את הפרק "איבדנו ארבעה, לא מוכן לאבד עוד - חג עצוב במשפחת שרעבי".

סאונד ועריכה, עדן דוידוב וגיא סאלם.

אני הגר כוכבי, ואנחנו נתראה בפרק הבא. עד שכולם יחזרו אלינו.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

5 views0 comments

Commenti


bottom of page