top of page

הכותרת - איך קובעים מוות לנעדרים וחטופים מ-7 באוקטובר?

שברי עצמות, סרטונים ממצלמות אבטחה ועדויות של חטופים ששוחררו. מהיום הראשון של המלחמה עובדים מסביב לשעון כדי לזהות את כל הנעדרים והגופות שאותרו בעוטף עזה. השיטות המתקדמות, עומס העבודה והקשיים הנפשיים במסע להבאת שקט למשפחות.

 

אתם מאזינים ל-Ynet פודקאסטים.

האובדן שהגיע בעקבות מתקפת שבעה באוקטובר והמלחמה שאחרי הוא עצום.

כל אחד מאיתנו מכיר בקרבה כזו או אחרת מישהו שנרצח או נפל. אבל בתוך הכאוס של הימים הראשונים נוצר אתגר חדש. האנשים שאנחנו מכירים אבל לא יודעים מה עלה בגורלם.

כאן התחילה עבודת זיהוי הנעדרים. מדובר במלאכה קשה, כואבת, בלתי ניתנת לעיכול.

לצד הכמויות הבלתי נסבלות, חלק מהגופות הושחתו עד כדי אפר.

אבל מדינת ישראל הבטיחה שתעשה הכל לזהות את כל הנעדרים ולא תשאיר משפחה בחוסר הוודאות הנורא הזה. כל אדם זכאי לקבורה ומנוחת עולם.

אז איך התמודדו במכון לרפואה משפטית עם המצב באותם רגעים?

כיצד מזהים כמות גדולה כל כך של גופות בזמן קצר?

מה קורה בתהליך הזיהוי?

ואיך ניתן לקבוע אם אדם בחיים רק דרך סרטונים ותמונות?

אני שרון כידון, וזאת הכותרת.

ד"ר חן קוגל מנהל המכון לרפואה משפטית, אתה היית שם מהרגע הראשון.

אבל לפני שניכנס לאירועים הנוראיים שפקדו אותנו, אני רוצה שתסביר לנו רגע על תפקידו של המכון לרפואה משפטית באבו-כביר, בימי שגרה, ומה התהליך מרגע שמגיעה אליכם גופה?

ד"ר קוגל: אז קודם כל רפואה משפטית זה מקצוע ברפואה שהוא קצת שונה ממקצועות אחרים, מכיוון שרפואה משפטית משתמשים בה בידע רפואי כדי לסייע לפתרון של בעיות במערכת המשפט.

זאת אומרת שאנחנו בכלל לא מטפלים באנשים, אנחנו בסך הכל מסייעים למערכת המשפט.

עכשיו, כאשר מובא לכאן מנוח, אנחנו מנסים לבדוק מה גרם למותו, וכשאני מדבר על סיבת המוות, זה לא רק הדבר, האירוע הביולוגי הקליני שהביא לסיום החיים, אלא איך זה קרה ומי עשה את זה ומתי זה קרה ובאיזה אמצעים וכו'.

והדברים האלה הם קורים בגופות שמגיעות לכאן, אבל כל גופה זה לפי מה הצרכים.

כלומר לא תמיד צריך לעשות נתיחה, ברוב המקרים לא עושים נתיחה, ברוב המקרים אנחנו נותנים את הפתרון בדרכים אחרות.

שרון: אפשר לומר שהמכון, מאז שבעה באוקטובר וגם עכשיו, מתמודד עם האתגר המקצועי הגדול ביותר שלו מאז היווסדו? אתה יכול להכניס אותנו קצת לסיטואציה של מה שקרה שם באותה שבת?

ד"ר קוגל: אז קודם כל באמת בשביעי לאוקטובר, כינסנו כאן את כל עובדי המכון, וחשבנו שהאירוע יבוא לפה, כי לא ידענו את הגודל שלו. ואז לאט לאט התבררו ממדי האירוע, והבנו שבמכון לרפואה משפטית אין מקום לכל כך הרבה גופות, והתקבלה החלטה להעביר את הגופות למחנה שורה, זאת החלטה נכונה.

גם שם אין מספיק מקום לכל כך הרבה גופות.

התחילו לעבוד בשורה, כולל האנשים שלנו, אבל הבנו שיש גופות שהן מורכבות, ולאחר מספר ימים כל הגופות שלא הצליחו לזהות אותן בשורה, הועברו למכון לרפואה משפטית.

מרכז הכובד עבר למכון, והתחילו להגיע לכאן גופות במצבים קשים מאוד, והצורך לדעת מה קרה לגופות האלה, היה כזה שבאמת הסעיר את המדינה, ולכן עבדנו כאן שעות ארוכות, גם בגלל מספר הגופות וגם בגלל המצב הקשה שלהם.

שרון: אז אם אנחנו מסתכלים לאחור, התחלת לעבוד במכון ב-91', אתה מנהל אותו מעל 10 שנים, עברת פיגועים, מבצעים, אסון הכרמל, אסון מירון, יש אירוע כלשהו שדומה במעט אפילו לאירוע הזה?

ד"ר קוגל: אני לא זוכר אף אירוע כזה, אני הייתי בפיגועים קשים מאוד באוטובוסים, בתקופת האינתיפאדה השנייה, לא היה אף אירוע שדומה לזה, לא ברשע ובמפלצתיות שיש שם, ולא בכמויות כמובן, ואני חושב שלאירוע הזה יש גם משמעויות נוספות, יש פה כמה דברים.

דבר ראשון זה שפתאום חשנו איום קיומי. זה לא קרה באירועים אחרים, פתאום אמרנו רגע, זה יכול היה לקרות גם לנו, ופתאום חשנו ש-הו, נכבשו יישובים ועשו פוגרום, זה הדבר השני, שזה לא היה אירוע חד פעמי, זה היה אירוע מתמשך, שבאו אנשים ועשו פשוט פוגרום בתוך המדינה, ביהודים, וזה לא קרה אף פעם, אולי מאז מאורעות תרפ"ט, בעצם.

שרון: אתה יודע, הסתכלתי על התקן המשפטי, והוא מדבר על רופא משפטי אחד לכל מאה אלף תושבים, ובישראל היו אמורים להיות לפחות תשעים, אבל כרגע יש אחד עבור יותר ממיליון ומאתיים אלף תושבים. אז איך הסתדרתם מבחינת הצוות, וכמות העובדים?

ד"ר קוגל: אז האמת שקרה פה איזשהו נס פך השמן. קשה להגיד שהסתדרנו, אנחנו עבדנו קשה מאוד, בשעות ארוכות מאוד, והזמנו גם רופאים משפטיים מחו"ל שהתנדבו להגיע לכאן. אבל הם היו פה שבוע, עשרה ימים, ואנחנו עדיין עובדים מאוד מאוד מאוד קשה, עבודות אחרות נדחו, כיוון שעיקר העבודה זה לכתוב את חוות הדעת, וחוות דעת עדיין לא נכתבו, הם יכתבו בהמשך. אני לא יודע איך נמשיך מכאן, כי המכון מצולק, אבל ההתגייסות הכללית שקרתה בעם, וכולם הגיעו לתמוך, גם במכון, ובכל העם, זה קרה גם אצלנו.

ופתאום התחילו להגיע מתנדבים, מהמון מקומות, לא רופאים, אבל נניח הגיעו אנשים שמומחים ל-DNA, או אנשים שמומחים לרדיולוגיה, ומתנדבים, סתם אנשים שבאו להתנדב, לכתוב לנו את המסקנות, לעמוד עם הרופא בחדר הנתיחה הנורא הזה, ולכתוב את מה שהוא אומר, מתנדבי זק"א בהמוניהם הגיעו. והמכון, שהוא בדרך כלל קטן מאוד, פתאום הכיל יותר, 200-250 אנשים, וזו הייתה שעה קשה, אבל גם שעה יפה, לראות את ההתגייסות העצומה הזאת, וזה מאוד עזר.

שרון: אתה אומר המכון מצולק. אני יכולה לשאול למה התכוונת?

ד"ר קוגל: ראינו פה דברים מאוד מאוד קשים. אני, והעמיתים שלי, אני לא חושב שבכינו כל כך הרבה, באיזשהו אירוע. אנחנו ראינו את האכזריות, ואת הרשע הנוראי שיש שם, והרגשות לא יכלו לעמוד בזה. אני לא חושב שנשאר איזה מישהו שיכול להיות אדיש, לדברים האלה, ובעיקר שאתה שומע אחר כך את הסיפורים האנושיים, שמאחורי המראות הקשים האלה.

אז, זה היה קשה מאוד מבחינה נפשית.

אני בטוח, שלכולנו תהיה איזשהן, השפעות לאחר מכן, אני חושב שבמרבית עם ישראל זה יקרה, אצלנו אולי בעוצמה יותר גדולה.

אני יודע שיש אנשים שחלקם צריכים טיפול, ומקבלים טיפול, ואני מקווה שזה גם יעזור.

הפוסט טראומה אצלנו קיימת.

שרון: לגמרי. מדינה שלמה צריכה פסיכולוג.

אבל אם נחזור רגע לאותם ימים, בהתמודדות בממדים מהסוג הזה, איך מזהים כל כך הרבה נרצחים בזמן קצר?

ד"ר קוגל: תהליך הזיהוי בכלל מבוסס על זה, שמשווים נתונים מידע מת, לאותם נתונים כאשר הוא היה חי.

לדוגמא, טביעת אצבע, לוקחים מהגופה, ומשווים לטביעת האצבע, שהייתה אצל אדם חי.

עכשיו, אתה צריך שיהיה לך את הנתונים, מהאנשים האלה שהיו בחיים. בישראל, יש לנו סוג מסוים של יתרון, שאנשים היו בצבא. והרבה נפגעים, ונרצחים, היו אנשים צעירים.

ולכן הם שירתו בצבא, ובצבא יש טביעת האצבע של כולם, כשהם מתגייסים, ויש את ה-DNA של האנשים, זאת אומרת, דם או רוק של אנשים שממנו ניתן להפיק DNA, וצילום שיניים.

כל מי שמתגייס עובר את זה. הרבה אנשים לא זוכרים את זה, כי הם היו בהלם בקו"ם, אבל זה קיים. ואז אפשר לקחת את הנתונים האלה, שניטלו מהאדם לפני שהוא היה חי, ולהשוות את זה לגופה. יש בעיה באירוע הזה, מכיוון שלחלק מהאנשים, לא היו את הנתונים האלה.

לדוגמא, העובדים הזרים. או לדוגמא, אנשים בגיל מבוגר, שאין את הנתונים.

וגם, להבדיל מטביעת האצבע, שאתה יכול לשים את האצבע על סורק, ויש מערכת ממוחשבת, שיכולה לומר של מי טביעת האצבע, כמובן, תמיד צריך גם בודק אנושי, אבל המערכת יכולה לסנן לך, נניח, השוואה של שיניים, אי אפשר לעשות את זה.

או בהשוואה של צילומי רנטגן, אתה צריך לעבור אחד, אחד, לעשות לכל הגופות תהליך, נניח, של צילום סיטי, ולבדוק את הנתונים שמתקבלים, אל מול הנתונים של הגופות.

בגלל שיש הרבה מאוד גופות, התהליך הזה לוקח הרבה מאוד זמן.

גם ב-DNA, אתה צריך להפיק פרופילים, והפקת פרופילים מרקמות קשות, כלומר, רקמות שרופות, רקמות שכבר עבר זמן, זו עבודה קשה.

זאת אומרת, הקושי הוא אחד, בהשגת הנתונים מהאדם שהוא היה בחיים, וזה אצלנו יחסית יותר קל, למעט עובדים זרים או כאלה, והקושי העיקרי, הוא בעצם הוצאת הנתונים מהמתים.

כלומר, גופות במצב קשה, קשה להפיק מהן DNA, אין להן כבר טביעת אצבע, קשה מאוד להוציא מהן צילום רנטגן טוב, שיכול להשוות. וזה היה עיקר ההתעסקות שלנו.

שרון: אז נתוני ה-DNA שיש בצה"ל עזרו בזיהוי נעדרים, אבל כשזה לא מספיק, התגייסו למאמץ אפילו גם אנשי האקדמיה בפקולטה לרפואה, וחוקרי רשות העתיקות.

איך ארכיאולוגים יכולים לזהות נעדרים?

איך מזהים מה עלה בגורלו של אדם כשאין גופה?

והאם יכול להיות שיהיו נעדרים שלעולם לא נזהה אותם.

כבר נמשיך, אבל לפני זה, מזכירים לכם לעקוב אחרינו באפל או בספוטיפיי, ולהצטרף לקהילת הכותרת.

פרופסור ישראל הרשקוביץ, הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, כשניגשים לגופה על מנת לזהות אותה, מה הם השלבים לזיהוי?

פרופ' הרשקוביץ: מה שאנתרופולוגים ביולוגים עושים, הם עושים מה שנקרא אוסטיוביוגרפיה. הם בונים את סיפור תולדות החיים של הפרט מתוך העצמות.

העצמות הן סוג של מין מכשיר הקלטה גדול שמקליט את כל תולדות החיים שלנו, ואנתרופולוגים מפענחים את המידע שנמצא בעצמות.

באמצעות המידע הזה הם בונים את הפרופיל של הפרט, הם בונים את הנתונים הדמוגרפיים שלו, את המין ואת הגיל, את הנתונים הפיזיים שלו, את הגובה, את המשקל, את מבנה הגוף שלו. הם בונים את ההיסטוריה הרפואית שלו, והם בונים אפילו אלמנטים שקשורים לתזונה של הפרט. ברגע שמשלימים את בניית הפרופיל הביולוגי של הפרט, הם משווים אותו לפרופיל הביולוגי של אנשים שנעדרים, ומנסים למצוא התאמות בין הפרופילים שהם בונים, לפרופילים הידועים.

שרון: האם יש רק דרך אחת לוודא זיהוי, רק התאמה של DNA או שהיום, ולצערנו בניסיון האחרון, של אירועי השבעה באוקטובר, יש לנו כמה דרכים לעשות Match?

פרופ' הרשקוביץ: האנתרופולוגיה הביולוגית נכנסת לתמונה, כשהפרופיל הגנטי לא מצליח, או שהוא מצליח רק באופן חלקי, לפעמים הפרופיל הגנטי נותן רק תמונה חלקית, למשל את מין הפרט, ולא יותר מזה. ביחד עם המידע האנתרופולוגי, אפשר לבנות תמונה הרבה יותר מדויקת של הפרט, ולזהות אותו.

אבל רוב העבודה שלנו נעשית על פרטים, שלא ניתן לזהות אותם באופן הגנטי הקלאסי, לבנות פרופילים גנטיים שלמים, ואנחנו בונים את הפרופילים הפיזיים שלהם, ובאמצעות הפרופילים הפיזיים שלהם, אנחנו מזהים אותם.

עכשיו, כמו שיש טביעות אצבעות גנטיות, יש גם טביעת אצבעות אנתרופולוגיות.

זאת אומרת, תכונות שהן ייחודיות לפרט, שהרקע שלהן הוא גנטי.

כל מיני אנומליות שנמצאות בשלד, מורפולוגיה מיוחדת של השיניים, המבנה של הסינוסים הפרונטליים, המבנה של תאי האוויר באוזן החיצונית, כך שאנחנו משתמשים במגוון מאוד רחב של נתונים אנטומיים, על מנת לזהות את הפרט.

שרון: כדי שאתם תיכנסו לתמונה, בעצם צריכה להיות בעיה עם ה-DNA, או זיהוי חלקי, או כלל לא? אני אשאל את זה במלוא העדינות. מתי זה קורה? מתי יש בעיה לזהות?

פרופ' הרשקוביץ: בדרך כלל זה קורה במקרים של שריפה קיצונית, כאשר הגופות היו בטמפרטורה מאוד גבוהה, לא נשמר חומר אורגני, וכמובן לא נשמר DNA בעצמות.

ולצערנו, זה, היו לא מעט מקרים כאלו בשביעי לאוקטובר, וזה הזמן שבהם נכנסים האנתרופולוגים הביולוגיים לתמונה. אבל האנתרופולוגים הביולוגיים משלימים גם צדדים אחרים של העבודה הפורנזית. הם משלימים למשל מידע על סוגים של אלימות, הם משלימים מידע על מספר פרטים שנמצאים באזור מסוים. יש מגוון מאוד גדול של תחומים שאנתרופולוגים הביולוגיים עוסקים בו, שמסייע בזיהוי.

שרון: אנחנו ראינו שהגענו למצב שבו אפילו רשות העתיקות, ארכיאולוגים, למעשה מסננים אפר כדי למצוא שביב מידע שיכול לעזור. איך מכמה מילימטרים של גרגר, של אפר, אפשר להגיע לזיהוי?

פרופ' הרשקוביץ: קודם כל, מאפר היום אפשר להוציא גם DNA. לפעמים זה מצליח, יש שיטות מתוחכמות להוציא DNA מטדימנטים ולא רק מעצמות, אבל במקרה הזה צריך לעשות איזשהו שיתוף פעולה בין האנתרופולוגים לגנטיקאים, כאשר הגנטיקאים מביאים חלק מהמידע, למשל מידע על מין הפרט, האנתרופולוגים מביאים מידע על הגיל ועל תכונות אחרות, ויחד עם הנסיבות מזהים את הפרט.

שרון: היה וישארו נעדרים, כמה זמן עוד אפשר לזהות אחרי האירועים שהתרחשו לאחרונה? כי הרי אתם עובדים בצמוד עם ארכיאולוגים, לפעמים מאות ואולי אלפי שנים אחרי.

פרופ' הרשקוביץ: עצמות יכולות להישמר בתנאים מסוימים זמן מאוד ארוך.

למשל, אם לוקחים את הדוגמה של ה-11 בספטמבר בארצות הברית, אז חלק גדול מהאנשים שנספו באסון הגדול הזה לא זוהו, והאמריקאים לא קברו את השרידים שלהם, את העצמות שלהם, שומרים אותם למצב שבו הטכנולוגיה תשתפר, הידע האנושי יגדל וניתן יהיה לזהות אותם.

שרון: פרופסור ישראל הרשקוביץ, תודה רבה לך על השיחה.

פרופ' הרשקוביץ: תודה רבה לך.

שרון: בחזרה אליך, ד"ר חן קוגל, אנחנו מבינים שהיו מקרים ממש מורכבים לזיהוי.

אני מניחה שיש נחמה בסוף בהצלחה של זיהוי, כאשר המשפחה יכולה לדעת מה עלה בגורל יקיריהן. אני רוצה אולי לקחת אותך, אם תסכים, לאחד מהמקרים האלה.

ד"ר קוגל: יש מספר כאלה מקרים. חלק גדול מהגופות היו שרופות ברמה כזאת שלא היה ניתן להוציא DNA בכלל, כי המחבלים השתמשו בחומרי בעירה וגם בסוגי תחמושת שגורמים לטמפרטורות מאוד מאוד גבוהות, ומעל 700 מעלות צלזיוס במשך הזמן העצמות נשרפות כל כך שאין בהן כבר יותר DNA. והתחלנו, היינו ממש במקום שהיו פה מספר אנשים, ואנחנו מנסים להפיק DNA ויש לנו מספר עצמות שהפקנו, ואנחנו רואים שזה עצמות שלא של אנשים ששייכים לנו, כלומר זה מחבלים, אבל אנחנו מחפשים גם נעדרת מסוימת שלנו. מחפשים, ואז עושים רנטגן להמון המון המון עצמות ומוצאים צילום גולגולת אחד, שמתוך עצם קטנטנה אחת, אתם מכירים את עצמות השמע באוזן הפנימית, זה העצמות הכי קטנות שיש בגוף, ואנחנו מצאנו עצם בגודל של סנטימטר, והצלחנו מתוך אלפי רסיסים של עצמות שהיו שם להשוות את צילום הרנטגן לעצם הזאת, וכך זיהינו את הנעדרת הזאת בזכות פיסה קטנה של פחות מסנטימטר של עצם אחת שנמצאה, ואתה יכול להגיד לי איך היא מתה, איך אתה יודע שהיא מתה? מצאת עצם שלה אבל בלי העצם הזאת, לא ניתן לחיות, כלומר, אם היא לא הוצאה בניתוח כמובן, במתאר כזה של אירוע שיש בו ירי ושריפה, הוציאו את העצם הזאת כך, זאת אומרת שאדם לא יכול לחיות אז אם העצם הזאת היא שלה, הרי היא מזוהה, והיא נפטרה.

שרון: גם היום, אנחנו כמעט שלושה חודשים מאז השבעה באוקטובר, ממשיכים להגיע ממצאים חדשים מהשטח?

ד"ר קוגל: כן, כל יום מגיעים ממצאים מהשטח. מפנים את ההריסות ומוצאים חלקים, ורובם כמעט כולם, זה אנשים שכבר קברנו אותם. יש חלקים רבים שמחבלים, גם מחבלים נמצאים שם, ועדיין צה"ל מחפש בעזה ומוצא גופות, ומעבירים לכאן מדי פעם לא מדי פעם, די הרבה גופות, רק שלצערנו, קודם כל זה לא גופות של ישראלים לשמחתנו, לצערנו, אני מקווה שהישראלים יחזרו חיים, אבל הם מחפשים עדיין מספר אנשים. חושבים שאולי הם בעזה או אולי מתו, ואנחנו בודקים גופות כל הזמן כדי לראות, אולי זה מישהו מהם.

שרון: בהקשר הזה, לפעמים היכולת לקבוע אם אדם בחיים או לא, נעשית ללא גופה, ללא שום עצם פיזי, על פי עדויות של אנשים שהיו עם האדם הזה ברגעים האחרונים שלו?כמו שמאיה רגב תיארה את הרגעים האחרונים של גיא אילוז ז"ל, כלומר זה משהו שקרה אצלכם במכון לרפואה משפטית?

ד"ר קוגל: אז נכון, זה קרה אולי הפעם הראשונה במגזר האזרחי, כי בצבא כבר יש חללים שמקום קבורתם לא נודע, אבל במגזר האזרחי זה קרה בפעם הראשונה שאנחנו קיבלנו מידע, זה מידע נניח ממצלמות אבטחה, מאנשים שצילמו כל מיני אירועים בטלפון הסלולרי, ישראלים שהיו להם כל מיני מקרים, ואחר כך אנחנו רואים שהגופה איננה שם, וראינו שמישהו סוחב גופה, ממידע שונה שהתקבל מכל מיני מקורות ועדויות, וישבנו בוועדה שישבו שם שלושה רופאים: אני, ראש חטיבת הרפואה, משרד הבריאות, מנהל בית חולים שערי צדק, ששניהם כירורגים. וכמובן בוועדה ישנם אנשים מהצבא, מהמשטרה, יש רב, ואנחנו מקבלים את הממצאים וצריכים להחליט שני דברים. אחד, האם מי שאנחנו רואים בתמונה, נניח של איזה מצלמת אבטחה או מצלמת רכב, האם זה האדם שאנחנו מדברים עליו, לזהות, והאם האדם הזה מת. ואנחנו מנסים על פי נתונים רפואיים, על פי פציעות שאנחנו רואים בגופה, על פי תנועות נשימה אם יש או אין, תנועות עפעפיים, סימנים שיכולים להיות בגופה לאחר המוות ומופיעים, לקבוע האם האדם הזה בחיים, ואנחנו קבענו כבר לדעתי כעשרים אנשים, שהם נמצאים בעזה. הגופות שלהם לא כאן אבל כבר קבענו, אני לא זוכר את המספר המדויק אבל כעשרים אנשים שהם לא בחיים.

שרון: יכול להיות שיהיו גופות שלעולם לא יזוהו?

אם אני מנסה לחשוב על מקרה עבר, ב-11 בספטמבר לקח שנים לזהות ואחרי חודשיים בערך הכריזו שכל מי שהיה בבניין ולא זוהה- חשוב כמת?

ד"ר קוגל: אז התשובה לשאלה היא כן, יכול להיות. אבל אני חייב לומר בהקשר הזה שאנחנו הגענו לשיא עולמי במקרה הזה וניכר עד עכשיו, מתוך אלה שאנחנו יודעים או חושבים שלא עברו לעזה, 99.5% מהמקרים זוהו. זה לא קרה בשום מקרה בשום אסון שקרה אי פעם בעולם, לא זוהו 99.5% מהמקרים של אנשים שהיו נעדרים. ודבר נוסף, שהמשוואה פה היא מאוד מורכבת מכיוון שאנחנו לא יודעים בוודאות מי נחטף לעזה ומי נרצח אבל הגופה שלו היא כאן, לפחות בחלק מהמקרים אנחנו יודעים שיש אנשים שהם בעזה והם נרצחו וזה גופות של אנשים שנמצאים בעזה, אבל יש אנשים שנמצאים בתווך שלא ברור האם הם כאן, ואנחנו נחפש אותם ואולי לעולם לא נזהה אותם, או שהם נחטפו לעזה ונרצחו שם והגופות שם, ואולי אף פעם לא נמצא אותם. אני מקווה שהם ימצאו את כולם ואני מקווה שכולם חיים. ועוד דבר שיש פה לדוגמה, כאשר חזרו חטופים חיים מעזה, אז בין התאילנדים היו שלושה אנשים שבכלל לא ידעו שהם נחטפו, אף אחד לא דיווח שהם חסרים, הם היו לא חוקיים בארץ והמעסיקים לא דיווחו עליהם. כלומר יכול להיות שיש אנשים בעזה, אני מניח לא ישראלים אולי עובדים זרים, שאנחנו בכלל לא יודעים שהם שם.

שרון: נקווה שנזהה בסוף את כל האנשים היקרים לנו. ד"ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית תודה רבה לך על השיחה.

ד"ר קוגל: תודה רבה שרון.

שרון: ועד כאן הכותרת להפעם. אם עדיין לא נרשמתם לעקוב אחרינו באפל או בספוטיפיי, כדאי לכם. אתם מוזמנים לדרג אותנו להגיב לנו, אנחנו נשמח לקרוא. את הכותרת אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה בנייד או ברכב. אם הגעתם עד פה אתם מוזמנים להאזין לפרק נוסף שלנו על בריאות הלוחמים שלנו בעזה, חפשו את הפרק "זיהומים ומגיפות: האיום הבריאותי בתוך רצועת עזה". 

תחקיר הפקה ועריכה גיא סלם ועדן דוידוב. סאונד ומיקס עמרי זינגר. 

אני שרון כידון. 

שמרו על עצמכם.

2 views0 comments

Comments


bottom of page