7 באוקטובר העלה על נס את הגבורה הבדואית: החתירה למגע, המחיר ששילמו, והחטופים שעדיין בעזה. אבל בשבועות החולפים צעירים בדואים עלו לכותרות בהקשרים של טרור. איך המלחמה השפיעה על תחושת השייכות? ואיפה יהיה הדור הבדואי הצעיר ביום שאחרי המלחמה?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/04/2024.
[חסות]
פתיח: אתם מאזינים ל-Ynet פודקאסטים.
[מוזיקת רקע דרמטית]
שרון: עד שבעה באוקטובר דיברו על החברה הבדואית רבות בהקשר של פשיעה וחוסר משילות. אירועי שבעה באוקטובר המחישו את שותפות הגורל בין החברה הבדואית לכלל החברה הישראלית.
[הקלטה] מתוך ביקור תנחומים של ראש הממשלה נתניהו בביתו של הלוחם אחמד אבו- לטיף.
ראש הממשלה בנימין נתניהו: "יש תופעה מאוד מעניינת, באמת דבר מאוד עמוק שקרה פה. קרה משהו, האחווה הזו, השותפות הזאת…"
תאופיק אביו של אחמד אבו-לטיף: "נכון."
ראש הממשלה בנימין נתניהו: "שאנחנו יודעים שאנחנו נלחמים על הבית של כולנו…"
תאופיק אביו של אחמד אבו-לטיף: "על הבית של כולנו נכון."
ראש הממשלה בנימין נתניהו: "ואנשים נפלו. אחמד נפל על הבית של כולנו, הוא אומר את זה גם, אבל העם, העם כאן מאוחד מאוד. וזה נקודה של תפנית."
שרון: את הדברים האלה אמר ראש הממשלה נתניהו בביקור התנחומים בביתו של הלוחם אחמד אבו-לטיף, שנפל בעזה. החמ"לים שהוקמו, הגיבורים ששילמו בחייהם והחטופים שעובדת היותם מוסלמים לא עניינה כלל את חמאס, הוכיחו כי כולם ישראלים.
[הקלטה] שדרן: "פיגוע דקירה בסניף ארומה בתחנת הדלק בבית קמה. הפצוע הספיק לירות במחבל, תושב רהט בן 23, ולנטרל אותו".
[הקלטה] שדרנית: "פיגוע דקירה בתחנה המרכזית בבאר שבע. המחבל, צעיר ישראלי תושב רהט, נורה על ידי לוחם אחר שהיה במקום ומותו נקבע בבית החולים".
שרון: בחודשים שאחרי התברר כי ישנם גורמים אסלאמיים קיצוניים בקרב הבדואים, המעורבים בטרור. עם הזהות המפוצלת הזאת צריכים כולנו לחיות. עד כמה אירועי אוקטובר חידדו את תחושת השייכות?
האם ההקצנה הדתית היא תופעה שולית? ואיך היחסים יראו ביום שאחרי המלחמה? אני שרון כידון, וזאת הכותרת.
שרון: אילנה קוריאל כתבת Ynet וידיעות אחרונות, שלום.
אילנה: שלום.
שרון: את יודעת, לאחרונה העיר הבדואית בארץ עולה לכותרות שוב ושוב. רהט, לעתים בהקשר של אובדן, לעתים בהקשר של טרור. ונראה שהציבור הבדואי, בחודשים לפחות הראשונים, אנחנו אפילו הופתענו על כמה הם היו חלק מהמלחמה הזו, בצורה הכי כואבת שיש.
אילנה: כן אנחנו הופתענו, אבל ברהט, מצד שני, ממש לא הופתעו. והם עדיין שם מנסים לעכל את אירועי השבעה באוקטובר. יש את הגיבורים החדשים שנולדו, רובם אזרחים, כאלה שפתחו חמ"לים ונזעקו לסייע לקרובים שלהם בעוטף. חלק מצאו את עצמם מצילים חיים של בני אדם אחרים, עשרות בני אדם, ולצד זה יש את האובדן הקשה, את התושבים הבדואים, האזרחים שנהרגו. חלקם גם חיילים, הבולט שבהם אחמד אבו-לטיף, אחד מ-21 לוחמי המילואים שנפלו באסון קריסת המבנים בעזה.
[הקלטה] תאופיק, אביו של אחמד אבו-לטיף בביקור התנחומים של ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אומר לי 'אבא, אני לא חוזר הביתה עד שהחטוף האחרון חוזר. לא חוזר'."
ראש הממשלה בנימין נתניהו: "לא יאומן."
תאופיק אביו של אחמד אבו-לטיף: "לא יאומן. ילד למופת, ממש למופת. יעני, לקחו פרח. ואני מאוד גאה בילד הזה. זה גיבור ישראל."
[מוזיקת רקע]
שרון: אחד הדברים שבלטו מאוד היה גם ביום הראשון, בשבעה באוקטובר, כשאנחנו בעצם מגלים שחמאס לא מבחין בין השתייכות כזו או אחרת. מוסלמים, יהודים, כולם ישראלים בעיניהם, כשאנחנו רואים מקרה חטיפה גם של בדואים.
אילנה: נכון, את בעצם מדברת על משפחת אל זיאדנה, ארבעה בני משפחת אל זיאדנה שנחטפו מקיבוץ חולית. שניים מהם הוחזרו, שניים עדיין מוחזקים בשבי החמאס, וזה בעצם נקודת שבר מאוד מאוד קשה.
[ברקע קולות הפגנה]
אני יכולה להגיד שכשאני מגיעה להפגנות בבאר שבע, עם הקריאות לשחרור החטופים, בני משפחת אל זיאדנה נמצאים שם, הם חלק מאוד מאוד חשוב בהפגנות האלה. עכשיו, עם הרמדאן, אנחנו רואים אותם פחות, אבל באמת זו למרבה הצער החותמת הרשמית של שותפות הגורל של האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הבדואית.
שרון: יש גם את הסיפור של סאמר אל טלאלקה, שעדיין ההגדרה האם הם יוכרו כחללי צה"ל, כן או לא, עוד לא הוכרעה בבית המשפט העליון. אבל עדיין אנחנו יודעים שהסיפור הזה של שלושת הצעירים שנשבו ביחד עם יותם חיים ועם אלון שימריז, סאמר אבו אל טלאלקה, גם עצמו היה חטוף, וגם לכאורה הוביל איזשהו מהלך שעוד ידובר עליו, וגם הוא נכנס לאתוס הזה.
אילנה: נכון, נראה שהשביעי באוקטובר מספק לנו מלאי כמעט בלתי נגמר של טרגדיות וסיפורי גבורה, והבדואים הם חלק מאוד מרכזי ומשמעותי בסיפורים האלה. בין אם זה משפחת אל קרנאווי שהגיעה וסייעה לתושבי בארי, וחילצה עשרות צעירים מבלים מהנובה. ובין אם זה אחמד אבו-לטיף ש... החייל שנהרג, שעוד לפני זה אנחנו שמענו אותו, כמה שהוא דיבר על החשיבות שבגיוס לצה"ל, וכמה הוא מעריך את המדינה.
[הקלטה] אחמד אבו-לטיף: "שלום, אני אחמד אבו-לטיף, מהיחס"ר הבדואי, היום אני באתי ללמד אתכם קצת על היחידה שלנו. אני ממליץ לכולם להגיע למשפחת 585, פה אתם תהנו."
אילנה: וזה בעצם קצת דיסוננס מה שאנחנו רואים פה. מצד אחד זה, ומצד שני, בחודשים האחרונים אנחנו ראינו אירועים קשים מאוד, שבהם היו מעורבים התושבים הבדואים.
שרון: אז בואי נדבר על זה, בואי נדבר על התושבים הבדואים, שחלקם בעלי משפחות בעזה, חלקם מזוהים עם ארגונים אסלאמיים קיצוניים. ואיך זה בא לידי ביטוי?
אילנה: טוב, אז קודם כל אני רוצה לומר שרהט, העיר הבדואית הכי הכי גדולה, העיר הבדואית היחידה למעשה פה בנגב, היא כמעט 90 אלף איש, ואנחנו מדברים על מקרים בודדים, ככה שאי אפשר באמת להשליך על כל החברה בהקשר הזה. אנחנו מדברים על פיגוע אחד שהיה בצומת בית קמה, שבוצע על ידי צעיר, במקור מעזה, שהגיע לישראל והתיישב ברהט במסגרת איחוד משפחות. אנחנו מדברים על פיגוע נוסף בתחנה המרכזית בבאר שבע, של צעיר, ככל הנראה קצת מעורער בנפשו, שדקר חייל.
שני האירועים האלה, אם תשאלי כל תושב רהט, הם כולם מתנערים מהם. האירוע הראשון בוצע על ידי מישהו שבקושי, מבחינתם, אפשר להגדיר כתושב המקום, כתושב העיר. הם בכלל מגדירים אותו כצעיר עזתי, לא קשור אליהם. והאירוע השני, הפיגוע בתחנה המרכזית מבחינתם, מדובר באירוע פלילי, למרות שכל הראיות מצביעות על כך שבכל זאת אותו אדם ניסה לפגוע בחייל, כי מדובר בלובש מדים. והאירוע השלישי, ואולי הקצת יותר חמור, הוא החשיפה בעצם של ארגון טרור, שביקש להקים צעיר בדואי בילאל נסאסרה. הוא החליט שהוא מקים ארגון טרור, מגייס פעילים. הוא בעצם יוצר קשר עם תושב טול כרם, אכרם עאמר, כדי לגייס גם כן פעילים. הם אפילו מחליפים לקרוא לעצמם בשם "מסרא אל-רסול" שמשמעותו מסגד אל אקצא, כדי שאנשים קצת יוכלו להתחבר בעצם לרעיון המלחמה עבור מסגד אל אקצא. הם גם מגייסים מורה רוחני שהוא מורה בפועל במוסדות החינוך בעיר רהט, והם ממש מתכננים פיגועים רבים, קשים. וזה באמת נקודה מאוד קשה וכואבת. אנחנו רואים בזה בעצם ביטוי של הקיצוניות הדתית, כי בעצם אותו בילאל הפך להיות קצת יותר קיצוני מבחינה דתית. ואנחנו רואים בסופו של דבר, הארגון הזה שהוא מקים, זו התוצאה של אותה הקצנה.
[מוזיקת רקע]
אילנה: יש את זה, ואנחנו קצת צריכים להבין בעצם למה... למה הדברים האלה מתרחשים. כי למרות שאנחנו ראינו את כל סיפורי הגבורה האלה, בסופו של דבר יש תחושה שהמגזר הבדואי לפעמים קצת דורך במקום. ושמדינת ישראל לא… לא בעצם רוצה למצוא איזה שהם פתרונות, ולשלב את הבדואים בחיי היום-יום, אנחנו רואים הריסות בתים בכפרים הלא מוכרים, שעדיין מתרחשים, ואלה דברים מאוד קשים שהבדואים מתמודדים איתם. מצד אחד התחושה של השייכות למדינה, וכל הסיפורים האלה, החמ"לים המשותפים היהודים-בדואים שבעצם מוקמים. ומצד שני, עדיין יש את התחושה שאין להם בעצם את האחיזה הזו, בחיים המשותפים הישראלים.
שרון: אז אפרופו המערכת המורכבת הזו, של הפיצול זהות הזה, העובדה גם שאחותו של הנייה יכולה להתגורר בישראל ביישוב תל שבע, ישוב בדואי, איך זה, ככה, משפיע על האווירה? כי אנחנו יודעים שהיא נעצרה לאחרונה, ואפילו חושדים שהיא הייתה... שיתפה פעולה בדרך כזו או אחרת.
אילנה: כן, אז את מתייחסת למעצר של סאבח עבד אל-סאלם, האחות של מנהיג חמאס. יש לו עוד שתי אחיות שמתגוררות פה. אבל אני חושבת שאם נשאל את הבדואי הממוצע, אני לא... לא חושבת שזה משהו שמי יודע מה מעסיק אותו, בכל זאת היא חיה בתל שבע, קצת רחוקה, היא לא איזושהי דמות ציבורית בולטת, אפילו שבעצם היא נעצרה בשבוע שעבר בחשד לעבירות של עידוד למעשה טרור והחזקת פרסום המסית לאלימות או לטרור. וגם נוספה לה עבירה נוספת, מגע עם סוכן זר. החשדות מאוד חמורים, אבל היא בעצם חיה פה כבר עשרות שנים, בינתיים מבלי שאף אחד ערער על העובדה שהיא נמצאת כאן. ואני לא חושבת שלהימצאות שלה כאן יש איזשהו קשר למה שאנחנו רואים, לאנשים ברהט. שוב, היא לא איזושהי דמות משפיעה מהבחינה הזו.
[מוזיקת רקע]
שרון: אז בואו ננסה להבין מה השתנה ועדיין משתנה בתוך רהט עצמה, איך העיר והתושבים הבדואים שסובלים בעצמם מחוסר המשילות, היא גם בעלת תרומה גדולה למדינה וגם קרקע לפעילות טרור. ואיזו הזדמנות צמחה לשינוי גם בעקבות תוצאות הבחירות לראשות העיר. כבר ממשיכים אבל רגע לפני זה, יש לנו המלצה חמה עבורכם לעקוב אחרינו, לדרג אותנו, ולהגיב לנו בספוטיפיי ואפל פודקאסט.
עליאן אלקרינאוי, פרופסור מאוניברסיטת בן גוריון, יושב ראש עמותת "ליאלי" לקידום החינוך והרווחה בקרב החברה הבדואית. אנחנו תופסים אותך כרגע בקנדה, אבל אתה חי כל חייך ברהט. תנסה לצייר לנו את רהט והמקום שלה בהוויה הישראלית.
פרופ' אלקרינאוי: כן. קודם כל, צריך לומר שהעיר רהט היא בעצם העיר הערבית הגדולה ביותר, כבר בזמן עברה את נצרת. היא נחשבת לעיר מאוד מרכזית בחברה הערבית בכלל, ובחברה הבדואית בנגב. האוכלוסייה היא בהחלט מגוונת, אבל צריך לומר שהאוכלוסייה בעצם, גם לדעתי, יש לה תרומה משמעותית להווי של הנגב, אבל לא רק של הנגב, אלא בכלל של החברה הישראלית. זו עיר מרכזית, זו עיר ואם בישראל. יש גם, צריך להזכיר את זה, מערכת יחסים מצוינת בין החברה היהודית לבין החברה הבדואית, בעיקר ברהט, שאני מסתובב בעצם ברחובות העיר אני בהחלט רואה את היחסים הטובים בין היהודים לבין הערבים. גם בחתונות, גם באירועים כאלה ואחרים. אני חושב שהעיר רהט יש לה תרומה משמעותית לחברה, לחיים החברתיים, במדינת ישראל בכלל ובנגב בפרט. ויש לה גם תרומה משמעותית לכלכלה הישראלית. אנחנו רואים שהחבר'ה בעצם מרהט עובדים בקיבוצים, במושבים, בעיירות שמסביב, בעיר באר שבע. אני חושב שזאת עיר מאוד מרכזית ושיש לה תרומה על כל המשתמע מכך, כולל ל… מה שאנחנו אומרים, ל-diversity, השונות של החברה הישראלית.
שרון: אז לפני שנדבר על החלק של החברה הבדואית, החל מהשבעה באוקטובר, אני רוצה ללכת איתך דווקא לתקופה שלפני, לשישה באוקטובר. עסקנו בעיקר בנושא המשילות, והפשע בחברה הבדואית ובכלל הערבית. בוא תמקם אותנו רגע לפני שפורצת המלחמה, מה מעסיק את החברה?
פרופ' אלקרינאוי: כן, אכן. הנושא המרכזי הוא בעצם באמת, שמדאיג, באמת את כולנו את נושא הפשיעה והעבריינות בחברה הערבית בכלל, ובחברה הישראלית. אבל בעיקר בעצם הרצח בעצם שאנחנו עדים, ועדיין אנחנו רואים את זה, וזאת השאלה המרכזית בעצם, לאן החברה הבדואית הולכת? מהם הסיבות בעצם שהגענו הלום? למה יש רציחות? למה יש פשע? מי עומד מאחורי זה?
אני לא אומר שאין אחריות לחברה הערבית או לחברה הבדואית במה שקורה, אני בהחלט אומר שיש כן. אבל יש הרבה מאוד סיבות שהובילו עד הלום. הנושא של ההזנחה, הנושא של חוסר מקומות עבודה, הנושא של בעצם ההרגשה, מה שאנחנו אומרים sense of belonging, תחושת השייכות. למה יש תהליכי הדרה? תהליכי ההדרה האלה בעצם יצרו מציאות מורכבת. ולכן אני חושב שיש כאן לממסד אחריות, אבל יש גם אחריות לחברה הבדואית, שהגענו למצב שהרצח המשתולל בחברה הערבית בכלל, ובחברה הבדואית גם, הוא בהחלט מדאיג את כולנו. כולנו התחלנו בעצם, דחקנו את החברה הבדואית לשוליים, אין משילות, אין בעצם התעניינות, רק בשנים האחרונות אנחנו רואים שיש יותר התעניינות בשוטרים, ויש פחות שיטור בחברה הערבית. ומה שראינו לדעתי, זה ה.. רכישת הנשק, אנשים בעצם התחילו לרכוש נשק כדי להגן על עצמם. יש כאן לדעתי שיתוף פעולה בין החברה היהודית לבין החברה הערבית, ובמקרה הזה עם החברה הבדואית, בכל מה שקשור לנושא של שיווק ומכירת נשק. כי זה הפך להיות, החליף, לדעתי, הנשק החליף את הסמים והחליף את הדברים הרעים, והפך להיות להיט. ולכן אם אנחנו מדברים על כלי נשק M-16, אז זה כבר שווה. לכן יש כאן לדעתי, מה שנקרא נוצר מצב של שיתוף פעולה יהודי-ערבי כדי לעשות כסף. וזה הפך להיות נגיש, ולכן אנשים בעצם הגיעו למצב שצריכים להגן על עצמם כמתוך פחד.
שרון: אבל נשאלת השאלה האם בעקבות הימצאות נשק, והזמינות של נשק בחברה הערבית, והעובדה שלא תמיד יש מסגרות, כפי שיש נניח את הסדר הזה, שיש בחברה הכללית. יכול להיות שזה מביא גם לתופעות קיצוניות של אסלאם קיצוני או שאין קשר בין העבריינות, תופעת העבריינות לתופעת האסלאם הקיצוני?
פרופ' אלקרינאוי: לא, אני לא רואה את זה ככה. ההפך, אני רוצה לשים את הדברים על השולחן. דווקא התנועה האסלאמית, בוא נאמר, בראשותו של דוקטור עבאס, היא לא קיצונית. ההפך, הם מנסים להשתלב וראינו את זה בבחירות האחרונות, ויצא לי לשוחח הרבה מאוד עם מנסור עבאס בשנה האחרונה, זה לא הכיוון. זה לא האסלאם הקיצוני, זה האסלאם שרוצה להשתלב, זה האסלאם שרוצה להיות חלק ממדינת ישראל. נכון, יש יש גם קבוצות קיצוניות, גם בחברה היהודית, מה את חושבת שהחבר'ה שבאו עכשיו מהמתנחלים שעמדו ממול רהט, שנראים משוגעים, שרוצים להתגרות בחברה, מה, הם לא קיצוניים? אז זה, תמיד תמצאי קיצוניים, קצת כאן וקצת לשם.
השאלה היא שנשאלת בעצם אנחנו לא צריכים להכליל, אנחנו לא צריכים להכליל. אם יש בודדים פה ושם, בעקבות האירועים שראינו נניח בבית כמה וכיוצא בזה אז יש איזשהו אחד, איך אומרים בערבית, מג'נון. יש תמיד משוגעים. ואני חושב שהחברה הבדואית בסך הכל, בעיקר החברה הבדואית ברהט, למשל שאני מכיר היטב הם לא אנשים קיצוניים, ההפך, ההפך. הם רוצים להשתלב, הם רוצים להיות חלק מההווי הישראלי, הם לא רואים את עצמם נגד מדינת ישראל. תקשיבי, אני רוצה לומר עוד משהו מאוד חשוב, ממשלות ישראל שבאות יש להם מדיניות מסוימת, כולל הממשלה הנוכחית. מדינת ישראל היא של כולנו, גם של ערבים, גם של יהודים, גם של חרדים, גם של דתיים, וגם של כולם. השאלה היא בעצם לגבי המדיניות.את רוצה להגיד לי שבעצם המדינה, הממשלה הזאת, היא דומה לממשלת רבין זכרונו לברכה? לא. כי רבין בעצם ראה שכל אזרחי מדינת ישראל צריכים לקבל את מה שמגיע להם, שצריך להקשיב להם.
לחברה הבדואית בנגב הייתה אוזן קשבת. ואני חוויתי את זה, כי ראיתי את זה בזמנו שטלאל היה ראש העיר, איך הממשלה בעצם התגייסה לסייע, וליצור מקומות עבודה, ולהקשיב לצרכים של האוכלוסייה הבדואית. ופתאום התחלת להרגיש שרבין נרצח, זכרונו לברכה, ראית את הבכי ברחובות רהט. אנשים בכו, אנשים, כאב להם. אז זה עניין של ממשלות ישראל, שלפעמים באות עם מדיניות כזו או אחרת, שבעצם דוחקת את החברה הבדואית. אנחנו צריכים לעשות הבחנה בין מדינת ישראל לבין ממשלות ישראל.
[מוזיקת רקע]
שרון: מכאן אנחנו רוצים להגיע לשבעה באוקטובר, ואיפה זה פוגש את החברה הבדואית.
פרופ' אלקרינאוי: אני חושב שמה שקרה בשביעי אוקטובר, זה בעצם משבר, שכולנו גינינו את זה וכולנו מגנים את זה. המציאות הזאת שנקלענו אליה הראתה בעצם עד כמה יש קשר ויש מחויבות של החברה הבדואית, ובעיקר נניח ברהט, כי רובם עובדים בקיבוצים ובמושבים שם, והמחויבות שלהם לאחים שלהם היהודים. סיכנו את חייהם, יצא לי, בהחלט, גם לשוחח עם כמה ממשפחה שלי, חברים שבעצם, בעיקר אסמאעיל, שהוא היה הכי ככה בוגר ורציני בקרב הקבוצה הזאת, שנסעו להציל את החבר'ה. הם פשוט סיכנו את חייהם.
החברה הבדואית שילמה גם מחיר. יש חטופים בדואים, יש נרצחים בדואים, יש נרצחת בדואית. החברה הבדואית הרגישה שבעצם, הם חלק מהחברה הישראלית, והם מרגישים את זה. אני ששוחחתי עם אסמאעיל, שאלתי אותו, שאלה מאוד פשוטה, איך הרגשת? הוא אומר, לא ראיתי שום דבר, ראיתי שאני רוצה להציל, ולעזור לאנשים. לא חשוב מה המוצא שלהם, ומה התפיסות הדתיות שלהם. אני חושב שהחברה הבדואית הראתה עד כמה חשוב לעזור אחת לשני, יהודים וערבים. ובעיניי, זה שינוי.
השאלה שנשאלת כאן גברתי, אם מדינת ישראל, או ממשלת ישראל, תדע למנף את זה. כדי לחזק את מערכת הקשרים ואת היחסים, ולהתייחס לצרכים שדיברנו עליהם קודם לכן. ההדרה הזאת, תחושת השייכות זה בא מהפקר, מהתעלמות. שוב אני לא נאיבי, אני אומר, תמיד יש גם משוגעים, תמיד יש משוגעים, גם בצד היהודי וגם בצד ערבי. תמיד יש. אבל הסך הכל, בעיניי, הם אנשים טובים שרוצים לחיות ביחד. והמציאות הזאת של שביעי באוקטובר היא בעצם, מה שנקרא בעיניי, היא הזדמנות.
שרון: אבל אתה יודע יש מי ששואל את עצמו, הרי אתה התייחסת למשפחה שלך, שבשבעה באוקטובר אסמאעיל אלקרנאוי נסע לעוטף להציל את המשפחה, והציל עוד 40 אנשים. איוב אלקרנאוי, תושב רהט, עזר בניקוי החוף של זיקים אחרי הטבח. אחיך, ראש העיר חזר לתפקיד בבחירות האחרונות. אתם משפחה שהיא סמל לדו-קיום. השאלה אם זה מייצג את כל החברה?
פרופ' אלקרינאוי: אני חושב שכן, אני חושב שכן, עובדה שהיא בעצם, טלאל ניצח את הבחירות האלה, בגדול, קרוב ל-72 אחוז, וזה הקו של טלאל. הקו של טלאל בעצם, זה לשלב את החברה הבדואית, אבל, אבל, ויש אבל גדול. האם אנחנו רוצים כרגע, לבוא ולהגיד לטלאל "תשמע, יש מחסור בדיור, יש מצוקות, ויש זה, לך תשבור את הראש", או שאנחנו באים לעזור לו. כדי לחזק את הקו הזה, בגלל שיש אנשים מתונים, ויש אנשים טובים משני הצדדים, ואני מאמין שאנחנו אין לנו ברירה אחרת, לא היהודים במדינת ישראל ולא הערבים או הבדואים במדינת ישראל, ברירה אחרת. אין מדינה אחרת, וכולם צריכים לחיות בשלום ובשלווה וביחד ובאחווה. איך עושים את זה? זאת שאלה טובה.
אם אנחנו, אם הממסד הישראלי, במקרה הנוכחי, הממשלה הנוכחית, תדע לחזק אנשים כאלה, אנחנו בהחלט יכולים ליצור מציאות חדשה. אבל אם אנחנו נמשיך בעצם בהדרה, ובהריסת בתים ובלדחוק את החברה לשוליים, ועוד ועוד ועוד, כוח יוביל להתנגדות והתנגדות תוביל להקצנה. ולזה אנחנו לא רוצים להגיע, לפחות אני. אנחנו בהחלט, גם כמשפחה, שבהחלט לא רק כאלקרנאוי אלא בכלל, אני חושב שרוב האוכלוסייה ברהט רואה נכון. אם אנחנו נתחיל לראות שינוי במדיניות של הממסד הישראלי, בממשלה הנוכחית ובממשלות הבאות, כלפי החברה הערבית בכלל, אנחנו נגביר את מה שאני אומר עוד פעם ועוד פעם, sense of belonging, תחושת השייכות. אבל אם אנחנו נמשיך לדחוק אותם לשוליים, ובואו נשים את הדברים על השולחן, זאת חברה הכי ענייה במדינת ישראל. ואם אנחנו לא ניקח את זה לידיים, וניצור מקומות עבודה, וניצור מקומות מגורים, וניצור תחושה שאנחנו ביחד, אז לא עשינו כלום. ולדעתי זאת האחריות של כולם, כולל החברה הבדואית.
אני לא מתכחש מזה שאין כאן אחריות, ואני חושב שטלאל כרגע נכנס לתפקיד עם אחריות גדולה מאוד. ובגלל שאנחנו מדברים על אדם שבהחלט רואה נכון, ומנתב לכיוון הנכון, אנחנו צריכים לעזור לו. אנחנו צריכים לעזור לכל ראשי הרשויות בחברה הבדואית ובחברה הערבית, שירגישו. תראי, אני אחזור לרבין זכרונו לברכה, כי את התקופה הזאת אני זוכר היטב. כשרבין נרצח, זכרונו לברכה, כל ראשי הרשויות הערביות, כולל אלה שבקצה השני, בכו ואמרו שזאת הייתה תקופת הזוהר של הרשויות המקומיות. כי רבין זכרונו לברכה הבין שיש כאן מצוקות, הבין שיש כאן צרכים, ושצריך לענות להם. אבל זה עניין של מדיניות ואנחנו רוצים לראות את זה קורה עוד פעם. שביעי לאוקטובר זאת צומת של איך... לאן אנחנו לוקחים את זה. או לכאן, או לכאן. ואני חושב שיש כאן הזדמנות מצוינת כדי לחבר שוב בין החברה היהודית לחברה הערבית במדינת ישראל. השאלה מי יוביל את זה.
שרון: פרופ' עליאן אלקרינאוי, תודה רבה לך על השיחה.
פרופ' אלקרינאוי: תודה רבה.
[מוזיקת רקע]
שרון: לסיכום, אילנה, מהמקום שאת רואה, מהזווית שלך, כמי שמסקרת גם את החברה הבדואית, ואת הדרום בכלל. האם שבעה באוקטובר חיבר את החברה הבדואית לאתוס או להפך יצר יותר חשדנות?
אילנה: אז כמובן שלהפך, בעצם השביעי באוקטובר הוכיח שהאוכלוסייה הבדואית היא חלק בלתי נפרד מאיתנו, מהישראלים היהודים. ואם בהתחלה, בימים הראשונים, היה איזשהו חשש שהאירועים האלה יובילו לאירועי שומר החומות 2, שזה משהו שהיה באוויר, מבחינת הבדואים לא... לא היה ספק שהדבר הזה לא הולך לקרות. ואני חושבת שזה מראה יותר מהכל את בעצם המחשבות של הציבור היהודי, לעומת מה שנמצא בשטח, בקרב הבדואים עצמם. הם לא הופתעו מזה שהשקט נשמר אצלם. הם לא הופתעו מזה שהם יצאו והקימו חמ"לים משותפים ערבים, יהודים. הם לא הופתעו משום דבר. ומצד שני, אנחנו, הציבור היהודי דווקא, דווקא הופתע מזה. ואנחנו כנראה לא היינו צריכים להיות מופתעים. הדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות, זה בעצם להמשיך לעבוד על השותפות הזו. ואני חושבת שאני לא יכולה בעצם להעיד עוד הרבה. מי שיכולים לומר את הדברים האלה טוב יותר ממני זה הבדואים עצמם.
שרון: אילנה קוריאל, תודה רבה לך.
אילנה: תודה לכם.
[מוזיקת רקע]
שרון: עד כאן הכותרת להפעם. אם עדיין לא נרשמתם לעקוב אחרינו באפל או בספוטיפיי, כדאי לכם. אתם מוזמנים לדרג אותנו, להגיב לנו. אנחנו נשמח לקרוא. את הכותרת אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה, בנייד או ברכב. ואם כבר הזכרנו את הפשע ברהט, בואו להזין לפרק נוסף שלנו, שעוסק בפשע דווקא ברצועה, חפשו את הפרק "הסיפור של החמולות בעזה".
תחקיר הפקה ועריכה, גיא סאלם ועדן דוידוב.
אני שרון כידון.
שמרו על עצמכם.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments