הכותרת - כמעט עשור בעזה: בכיכר החטופים התנצלו - סליחה שהפקרנו אתכם

הכותרת בסדרת מפגשים עם בני משפחות החטופים, והפעם: אברה מנגיסטו.

בספטמבר 2014, אחרי מותו הטרגי של אחיו, חצה מתמודד הנפש אברה מנגיסטו את הגבול. קרוב לעשור חלף, והוא עדיין בעזה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/02/2024.

קריינית: אתם מאזינים ל-Ynet פודקאסטים.

(מוזיקה)

גיל: גם התקשורת וגם הממשלה, הם סיפרו את הסיפור, כאילו זה הבעיה של משפחת מנגיסטו, שהבן שלהם חצה את הגדר או חצה את הגבול.

הגר: זה גיל אליאס, קרוב משפחה של אברה מנגיסטו, שנמצא כבר כמעט עשור בשבי חמאס. בסדרת פרקים מיוחדת של אסיפת הורים אנחנו ניפגש בכל פעם עם בני משפחה אחרים וננסה להבין מה מתחולל בראש ובלב שלהם. אנחנו נדבר על הדאגות, על הפחדים והחלומות, על המלחמה ועל התקווה. היי גיל.

גיל: שלום.

הגר: תודה רבה שבאת.

גיל: תודה שהזמנתם.

הגר: גיל, אני עושה רגע ככה מעבר על העובדות שאנחנו יודעים. אז אנחנו יודעים שבשבעה בספטמבר, נכון? 2014, שבועיים אחרי צוק איתן, אברה, אז הוא היה בן 28, חצה את הגבול ונכנס לרצועת עזה. נכון?

גיל: נכון.

הגר: אנחנו יודעים שתשע שנים בעצם לא שמענו שום דבר ממנו ועל מה שעלה בגורלו, ואחרי תשע שנים, פורסם סרטון שבו הוא מדבר משבי חמאס.

גיל: כן.

הגר: אני רוצה לשאול אותך, עשר שנים עברו, ועדיין כל כך מעט ידוע לנו עליו, זאת אומרת זו לפחות התחושה שלי, מעט ידוע לנו עליו, מעט ידוע לנו בכלל על האירוע ועל ההתמודדות איתו. רובנו מכירים את אברה בתור, בכנות, אני אומרת, מתמודד נפש שחצה את הגדר. אבל מן הסתם, מאחורי המילים האלה יש עולם ומלואו, אז בוא ספר לי אתה קצת על אברה, אברה שאתה מכיר וזוכר ונלחם עליו כל כך.

גיל: זהו, אז אברה כמו שאמרת חצה את הגדר ב-2014. נכון, הוא מתמודד נפש, פצוע נפש, מה שכן, אברה הוא ילד חייכן, שכל החברים אהבו אותו והוא אהב את החברים שלו. אברה הוא ילד מופנם, ביישן, שהיה מחובר מאוד לאח שלו, מסרשה, שזה אח שלו הגדול. ועם מסרשה, היה איזה אירוע טרגי והוא נפטר. ושבעצם שמסרשה, אח שלו נפטר, אברה נכנס לכל הבלבול הזה שהוא נכנס בו, ובעצם מאז אנחנו שומעים על אברה מתמודד נפש, אברה פצוע נפש, אברה שחצה את הגדר. מבחינת חבר, הוא אחד החברים הכי טובים שיש, הוא יעשה בשבילם הכל. האימא קראה לאברה, אברה זה בגלל שהוא היה האור של הבית, כי הוא נתן להם מהרגע שהוא נולד, האימא מספרת שהוא בעצם הביא להם אור לבית, זה אחד הסיבות שקראו לו אברה, האיר את הבית. ובסך הכל הוא היה ילד ממש ילד טוב, ילד ביישן, מופנם, ומאז האירוע…

הגר: מתי זה קרה אגב? מתי אח שלו נפטר?

גיל: הוא נפטר שנה וחצי-שנתיים לפני המעבר של אברה מנגיסטו.

הגר: קח אותי לרגע של המעבר, של חציית הגדר, מתי זה נודע לכם בכלל? מתי הבנתם שזה קורה?

גיל: ככה, שאומרים עבר את הגדר, הוא לא עבר איזה גדר של בית ספר או גדר של איזה מפעל, הוא חצה את הגדר הכי שמורה והכי בטוחה שיש בעולם. לא אני אומר את זה, כל מי שאומר את זה, זה כוחות הביטחון, וראשי ממשלה שאמרו שיש לנו את הגדר הכי שמורה והכי מוגנת שיש בעולם. בעצם מה שקרה שבא אברה מנגיסטו, שהוא מתמודד נפש, וחצה את הגדר הזאת תחת העיניים הפקוחות של כוחות הביטחון. וכשאנחנו אומרים עבר את הגדר, בזמן הזה ראו אותו אנשי צבא, חיילים שהיו בפילבוקס, העמדה הזאת שיש שם שומרים, רואים אותו, תצפיתניות מדווחות שיש אירוע חריג, ומישהו חוצה את הגדר. אבל משום מה, נתנו לאברה לעבור את הגדר. אחרי המחדל הכל כך נורא הזה, במקום לבוא ולטפל במחדל, באו וטיפלו במשפחה של אברה מנגיסטו. הוציאו צו איסור פרסום על הסיפור…

הגר: כן.

גיל: להשתיק את כל הסיפור, ובעצם מה שקרה, זה שמשפחת מנגיסטו, לא היה להם למי לפנות, היה אסור להם לדבר, ברגע שיש צו איסור פרסום על הסיפור הזה, אז זאת אומרת, שהם לא יכולים לעשות עם המידע הזה שום דבר.

הגר: כן.

גיל: היום אנחנו מבינים, בגלל האירוע שקרה בשביעי לאוקטובר, היום כולנו מבינים איזה סבל זה, שאימא אגרנש ואבא איילין יודעים שהילד שלהם חצה את הגדר, באים כוחות הביטחון ומודיעים להם על המחדל הנורא שקרה, לא שהם אומרים להם שהיה מחדל, אבל אומרים להם הבן שלכם חצה את הגדר, וכרגע יש צו איסור פרסום ואסור לכם לדבר על הסיפור הזה.

הגר: הבנת למה? הבנת למה בעצם הטילו את הצו איסור פרסום הזה?

גיל: אז ניסיתי להבין שאולי מדינת ישראל או ראש הממשלה או כוחות הביטחון, רוצים לעשות איזה פעולה כלשהי בשביל להחזיר את אברה, ואז ביקשו מאיתנו את השקט הזה, שהם יוכלו להביא בדרך הכי טובה והכי מהירה את אברה מנגיסטו בריא ושלם. וככל שעבר הזמן ואנחנו רואים שהוא לא חוזר, אנחנו מבינים בעצם שיש צו איסור פרסום בשביל להשתיק את הסיפור ולהעלים את הסיפור כאילו אין משפחה לאברה מנגיסטו.

הגר: זו תחושה קשה.

(מוזיקה)

הגר: אחרי שצו איסור הפרסום בעצם הותר, כן? גיליתם משהו חדש? שלא ידעתם במהלך כמעט שנה הזו?

גיל: לא, כי לא ידענו באמת מה שיש. אבל שפרסמו את הסיפור, גם התקשורת וגם הממשלה, הם סיפרו את הסיפור כאילו זה הבעיה של משפחת מנגיסטו, שהבן שלהם חצה את הגדר, או חצה את הגבול, או חצה את הגדר הכי שמורה שיש בעולם, כמו שהגדירו אותה. וברגע שגם התקשורת וגם כוחות הביטחון והמדינאים שלנו מגדירים את זה כבעיה של משפחת מנגיסטו, באוטומט גם האזרחים אמרו, מה אתם רוצים? ילד מה שנקרא פסיכי, הלך, חצה את הגדר, מה אתם רוצים מהמדינה? למה אתם לא מאשימים את עצמכם?

הגר: מה אתה אומר להם אגב? מה אתה אומר לכל מי שאומר, הוא חצה, גורלו בידיו מה שנקרא.

גיל: בהתחלה, היה לי קשה להתמודד עם הסיפור הזה. עם הזמן התחלתי להסתובב עם חולצה שהיה כתוב עליה "אברה הוא מבחן האזרחות שלנו". וככל שניסיתי להבין, הבנתי בעצם שאנשים או האזרחים מפחדים מהעסקה שהייתה עם גלעד שליט, ששיחררנו 1027 מחבלים, ביניהם יחיא סינוואר. אז היה קשה לנסות לשכנע את האזרחים, כי מצד אחד, היה להם איזה סדין אדום כזה לגבי שחרור מחבלים או משהו כזה. אנחנו כן ניסינו להסביר שהמקרה של אברה מנגיסטו הוא הומניטרי מדרגה ראשונה, זה מתמודד נפש שחצה את הגדר בתום לב, וגם הפתרון הוא פתרון הומניטרי. הבעיה או הקושי שהיה עם הישאם א-סייד ואברה מנגיסטו, שמצד אחד היו חיילים, הדר גולדין ושאול אורן, שאנחנו שלחנו אותם להילחם, נפלו בשבי. אומנם זה גופות, אבל עדיין אנחנו מחויבים להחזיר את הגופות האלה לבית. ובעצם שכל פעם שדיברו על להחזיר את השבויים, אז הפכו את זה לחבילה אחת. ושמשפחת מנגיסטו הסתובבו בכל העולם, הלכו לאו"ם, הלכו לאפיפיור, הלכו לצלב האדום, לאמנסטי, רופאים לזכויות אדם, רופאים ללא גבולות… שעשינו את כל השיחות האלה, תמיד אמרו לנו שצריך לעשות הפרדה בין הומניטרי לבין החיילים. ושבאנו ודיברנו עם הממשלה, תמיד חיברו את זה ביחד.

הגר: ומה המשפחה מרגישה לגבי זה?

גיל: זהו, המשפחה, אם אנחנו לוקחים את אימא אגרנש ואבא איילין, הם אנשים מאוד ציוניים, מאוד ערכיים, עם דרכי נועם, שטובת המדינה מבחינתם קודמת לכל. ושתמיד באו ואמרו להם, העסקה תהיה ביחד עם החיילים, הם תמיד אמרו אמן. ולא ביקשו אף פעם לעשות את ההפרדה הזאת. אני אישית, אני חושב שמה שמדינת ישראל עשתה זה בעצם מצד אחד, מה שאני בא ואומר, אברה בעצם היה שבוי פעמיים. פעם אחת על ידי החמאס, ופעם אחת על ידי המדינה. על ידי החמאס זה מובן, אבל על ידי המדינה, זה במקום לעשות הפרדה בין הסיוע ההומניטרי בין החיילים…

הגר: כן…

גיל: ואז אם היו עושים את ההפרדה הזאת, אני בטוח שהיו משחררים את אברה והישאם א-סייד כבר מזמן. או שמדינת ישראל הייתה נותנת הצעה, כי היא רוצה את הגופות, זה חיילים שאנחנו שלחנו ואנחנו רוצים אותם פה בתוך הבית, כי חייב שלאבא ולאימא של הדר גולדין ושאול אורן, יהיה קבר שהם יוכלו ללכת…

הגר: כן.

גיל: ומה שנקרא להתפלל.

הגר: ברור, כן. אז אני רוצה לדייק, גיל. זאת אומרת, 2015 אין צו איסור פרסום, מה אומרים לכם? איך מנחים אתכם להתמודד בכלל?

גיל: לא מנחים אותנו, יותר יש סוג של איום. אם אתם תצאו ותפגינו ותעשו, אתם בידיים שלכם, בעצם משאירים את אברה בכלא.

הגר: כן, וכשאתה מדבר קודם על המחאה, בעצם הזכרת את החברה, כן? את המחאה החברתית, שבעצם אתה אומר שהיא לא הייתה.

גיל: ככה, ב-2015 בתוך הקהילה, היו מחאות נגד השיטור יתר.

[הקלטה]: הפגנה סוערת וקול של מפגין שצועק: "מה שמעציב בכל הסיפור הזה, שלכל הסיפור הזה יש את אותו דפוס התנהגות! אותו דפוס התנהגות! לתת מכות, לשבור לנו את העצמות, לסתום לנו את הפה!".

הגר: עכשיו, כשהסיפור של אברה התפרסם, אני מניח שהיה איזשהו חשש או מהממשלה, שהנה עכשיו יוסיפו את הסיפור של אברה מנגיסטו ואז יחסמו פה את כל המדינה ודברים כאלה. ברגע שבאמת הממשלה ביקשו, ההורים של משפחת מנגיסטו מכבדים את הממשלה, מאמינים לממשלה, אבל איפשהו כל גורמי הממשלה באמת ניצלו את הדרכי נועם האלה, ואת התמימות שלהם, ובעצם השאירו את אברה עד היום שמה.

האחים גם דיברו בלא מעט ראיונות בתקשורת על כך, שלא הייתה מעטפת של סיוע, ולא הייתה מעטפת של תמיכה. אפילו הייתה טענה לאפליה. אתה שותף להרגשה הזאת?

גיל: וואי, זה שאלה לגבי אפליה. אני יכול לדבר איתך יותר על עובדות מה היה. אם אנחנו לוקחים את הסיפור של אלחנן טננבאום, סוחר סמים שהלך ללבנון ונתפס שמה, או עשו לו תרגיל, אבל עדיין הוא הלך בשביל לסחור סמים, החזירו אותו. אם אנחנו לוקחים את הבחורה שחצתה ב-2023 את הגדר לסוריה, אמרו לנו ששילמו שם שתי רועי צאן, ויש עוד איזה משהו שהם שילמו, ועד היום אנחנו לא יודעים מה זה הדבר הזה. וכשבאו והוציאו צו איסור פרסום על הסיפור, זה לא בשביל להשתיק את הסיפור, זה בשביל לשמור על אותה בחורה שחצתה את הגדר. אני עד היום תוהה מי זה אבא שלה, מי זאת אמא שלה, מי האנשים האלה שכל כך שומרים עליהם, ומצד שני ידעו גם ללכת לעשות עסקה ולסגור את זה במהירות! יש את נעמה יששכר, שראש הממשלה שלנו הלך והביא אותה במטוס הפרטי שלו. אז כשאנחנו רואים את כל הדברים האלה, אני לא יודע אם זה להגיד אפליה או לא, אבל יש פה דברים שקורים ולעומת זאת, בקשר למקרה של אברה מנגיסטו, הוא עדיין שם, והכירו בהורים כנפגעי איבה…

הגר: ממש עכשיו, בעקבות אירועי שבעה באוקטובר.

גיל: כן, בדיוק כן. בעקבות כל האירועים האלה, אז הכירו בהם.

הגר: מה שלא מעט יגידו, היה צריך לקרות הרבה קודם.

גיל: נכון, כן, כי היום, אחרי האירוע של השביעי באוקטובר, יש הבנה. יש הבנה מה זה חטוף, איזה דברים זה מביא איתו שהילד, שבוי, החוסר ודאות, שלא יודעים מה הוא אכל, מה הוא שתה, קיבל תרופות, איך הוא ישן. יש היום יותר הבנה, יש יותר הזדהות.

הגר: אני רוצה לשאול אותך, אפילו ככה, עוד קודם, כשנודע לך שיש לנו כל כך הרבה חטופים, מה הרגשת, מה עבר בראש, זה החזיר אותך אחורה? אולי זה נתן באיזשהו מקום גם תקווה קדימה?

גיל: קודם כל, זה רגשות מאוד מעורבים. זה… איך בכלל קרה מחדל כזה?

הגר: בגדר השמורה בעולם.

גיל: בדיוק. מהר מאוד זה החזיר אותי למקרה של אברה והישאם א-סייד, כי מהמקומות שאברה והישאם א-סייד חצו, באו אלינו מחבלים. אם זה אברה, באזור זיקים, הגיעו לשם עם סירות גומי וטבחו שם בכולם. מהנקודה שהישאם א-סייד עבר, גם עברו משם המחבלים וטבחו בנו, יש כאילו איזו תחושה של רגע לאן הגענו?

(מוזיקה)

גיל: אחרי כמה ימים כבר הגעתי לכיכר החטופים (ברקע שומעים המולה בכיכר החטופים), והתחלתי להסתובב שם, וממש כאילו, אפילו בדרך כלל אני הולך כל הזמן עם החולצה של אברה מנגיסטו, הפעם אמרתי אני רוצה ללכת ממקום שהוא ניטרלי, וממש לראות את המשפחות, את האנשים, כי מה שאנחנו רואים במסכים, זה לא תמיד הדבר הכי מדויק.

הגר: ומה ראית שם? הסתובבת בכיכר, מה הרגשת? מה ראית?

גיל: ראיתי… קודם כל בשבת וביום ראשון הייתי בבית חולים ברזילי, ראיתי את כל הכאוס, ראיתי את כל הבלאגן שהיה שם. ומשם התחלנו לעשות רשימות של שמות של נעדרים. ואחרי זה זה להגיע לכיכר החטופים ולהתחיל לחבר את השמות שהיה לך, עם המשפחות שמחפשים אותם.

הגר: ועשית את זה, זאת אומרת, על תקן אזרח?

גיל: על תקן אזרח, כי…

הגר: כן, זאת אומרת, לא קרוב משפחה של אברה, אלא אזרח שמגיע להתנדב, לסייע בשעה קשה.

גיל: כן, כי היה… בבית חולים היה כאוס אחד גדול.

הגר: כן.

גיל: מלא אנשים מחפשים, אם זה חיילים, אם זה חבר'ה שהיו במסיבה.

הגר: אבל היה לך ברור שאתה מיד עוזב הכל ונוסע לסייע.

גיל: כן, כן, כן, ברגע ש… הבנתי שיש פה משהו, ואז מצד אחד גם נתקלתי במקרה, כי הייתי בבית חולים, במיון, ואז אני גם רואה את כל התמונות הקשות שקורה שם. במיוחד אנשים שמחפשים את הילדים שלהם, ולא יודעים מה קורה, ומגיעים למיון, ואז עוברים לבאר שבע, ואז חוזרים עוד הפעם אלינו.

הגר: כן.

גיל: ואז שראיתי את כל הדבר הזה, אמרתי טוב, אנחנו בבעיה מאוד חמורה. אבל אני, יותר בער בי העניין של החטופים, כי גם אברה שמה, ואנחנו רצים עם הסיפור של אברה כבר שמונה וחצי שנים, מאז שהותר הצו איסור פרסום. זה שמונה וחצי שנים שאני פותח את הארון בגדים שלי, אני רואה מה… מהמאבק הזה, מהצעדה הזאת, מהריצה ההיא, וזה כל מיני חולצות מכל מיני מחאות.

הגר: כן.

גיל: אז לא יודע, הגעתי ישר לכיכר של החטופים, וזהו, ומאז אני שם.

הגר: הצטרפת… זאת אומרת, היה לך ברור שאתה מצטרף למאבק, לעשייה, למשפחות?

גיל: כן.

הגר: כן.

(מוזיקה)

גיל: כשהגעתי לשם, גם ראיתי והרגשתי את כל החיבוק של עם ישראל- 'אנחנו מצטערים שלא היינו שמה', 'הפקרנו אתכם', 'השארנו אתכם לבד', 'היום אנחנו מבינים שאנחנו נכשלנו'. את זוכרת את אותה חולצה, מבחן האזרחות שלנו? אברה הוא מבחן האזרחות שלנו? אז אנשים גם התחילו להגיד ממש בצער ובכאב כמה שהם מצטערים, וכמה שהם כואבים, שהשאירו את אמא אגרנש ואת אבא איילין לבד, בתוך כל הכאב הזה.

הגר: כן.

(מוזיקה)

הגר: מה אתה אומר למשפחות? מה אתה מייעץ להן במסע הכואב הזה?

גיל: וואי! אני אישית, קשה לי לייעץ, קשה לבוא ולהגיד למשפחות משהו. זה יותר להכיל אותם, לחבק אותם, לנסות להבין כמה שיותר.

הגר: דיברנו בתחילת השיחה, אמרת, המדינה השתיקה והמדינה ככה לא נתנה לדבר, ואמרה לנו לא לדבר כדי לא להזיק לסיכויים שאברה יחזור. היום מול המשפחות אתה אומר להם הפוך? כאילו, תצעקו, אל תשתקו.

גיל: יש את תמי ארד, אשתו של רון ארד.

הגר: כן.

גיל: היא, שהיא שמעה על הסיפור של אברה, היא באה ממש חיבקה אותנו, ואמרה לנו גם אל תשתקו, תלכו, תדברו, תעשו. גם היום היא אומרת עדיין את הדברים האלה, היא מבקשת באמת ממשפחות של החטופים לא לשתוק, כן ללכת, לדבר ולעשות את כל מה שאפשר בשביל להחזיר את ה… היקרים לנו. הפעם זה שונה. אנחנו מדברים על, בהתחלה היו 240 חטופים, ללא הדר גולדין, שאול אורן, אברה והישאם. אנחנו מדברים על כמות אדירה! וזה גם כמות שקשה להגיד להם לשתוק או להשתיק אותם. כי בנוסף לחטיפות, היה גם רצח של מעל אלף בני אדם. אז זה מקרים כל כך שונים, עם אוכלוסייה שונה.

הגר: כן.

גיל: שזה אוכלוסיה שהקימה את הארץ. אז יהיה קשה קשה קשה מאוד להגיד לאוכלוסייה כזאתי לשתוק, כי זה לא מדובר באברה או בהישאם א-סייד.

הגר: מה אתה חושב, שבראייה לאחור, המדינה יכלה לעשות אחרת? והחברה יכלה לעשות אחרת?

גיל: בראייה לאחור, בטח אברה כבר מזמן היה צריך להיות פה. המדינה הייתה צריכה לתת הצעה. אם היא אמרה שהיא רוצה לעשות עסקה כוללת, אז היא הייתה צריכה לעשות עסקה כוללת. כשאני אומר עסקה כוללת, זה כולל אברה, הישאם א-סייד, ששניהם זה מקרה הומניטרי, והדר גולדין ושאול אורן שהם חיילים. אם היא הייתה עושה עסקה כוללת, היא הייתה צריכה גם כנראה לשחרר מחבלים. או, שאם אמרנו שהמקרה של אברה מנגיסטו והישאם א-סייד זה מקרה הומניטרי, היו צריכים לתת הצעה הומניטרית. או למשל, כל הראשי ממשלה שהעבירו את ה-30 מיליון דולר כל חודש, יכלו להגיד רגע, אנחנו לא נותנים את הכסף הזה עד שאברה והישאם לא חוזרים. העניין הוא שתמיד תמיד החזיקו את אברה ואת הישאם א-סייד כקלף מיקוח בשביל לשלם פחות על החיילים. וזה בעצם תמיד מה שתקע את העסקה.

הגר: שאלתי אותך מקודם על מה המדינה יכלה לעשות אחרת, ומה אנחנו החברה יכולנו לעשות אחרת, ולא ענית לי על החלק השני בשאלה. חשוב לי לשמוע.

גיל: החברה, במקרה של אברה מנגיסטו, אנשים היה להם קשה להבין את העניין הזה, שמישהו חצה את הגדר, ועכשיו המדינה צריכה לדאוג לו. אבל מה שתמיד ניסיתי להסביר להם, שאנחנו הקמנו צבא בשביל לשמור על חלשים, זקנים, ילדים, ומתמודדי נפש כמו אברה מנגיסטו. באותו זמן שאברה מנגיסטו חצה, אנחנו לא הצלחנו לתת לו את ההגנה הזאת.

הגר: אתה אומר, לא הצלחנו לשמור עליו מעצמו.

גיל: נכון, לא הצלחנו לשמור עליו, ובשביעי לאוקטובר גם קרה לנו שלא הצלחנו לשמור על כל העוטף.

הגר: כן. מאז השבעה באוקטובר, וההכרה של המדינה סוף סוף במשפחה כנפגעת פעולות איבה, יש מי שמלווה אתכם?

גיל: כן, מלווים את המשפחה…

הגר: אוקיי.

גיל: המטה של גל הירש, בקשר עם האימא, עם האבא. מאז השביעי באוקטובר, יש התייחסות, יש מעטפת.

הגר: יש גם כעס? כאילו, איך זה לא קרה עד אז?

גיל: יש, אבל… כאילו, קשה לחיות כל הזמן עם כעס. יש, יש אכזבה בעיקר. רק אחרי תשע שנים, שהוא בשבי החמאס, מדינת ישראל הצליחה להבין שהיא צריכה לתת את כל המעטפת בגלל האירוע של השביעי באוקטובר.

הגר: כן. אני רוצה רגע לחזור לסרטון. מה, מה, כאילו, מה עובר בכלל בראש? מה הרגשת? מה ראית? מה זיהית?

גיל: קודם כל, כשרואים סרטון, ואומרים שיש סרטון, יש התרגשות, יש פרפרים בבטן, יושבים, מסתכלים על הסרטון, וממש מנתחים מכל הכיוונים.

[הקלטה]: אברה מנגיסטו מהסרטון ששיחררו שלו: "אני אסיר אברה מנגיסטו, עד מתי אני אמצא פה? (משפט לא ברור). אחרי שנות, עוד מה העכבה? איפה היא מדינת עם ישראל? מגורלנו".

גיל: אנחנו כמשפחה רואים ויודעים שזה אברה. למרות שהאימא השאירה כל מיני ספקות, אבל זה אברה בוודאות ב-100 אחוז, ויחסית לעוד מעט תשע שנים וחצי שהוא נמצא שמה, רואים שהוא בחיים, והוא מדבר. אמנם בדיבור יש שם כל מיני דברים שהם לא כל כך ברורים, אבל הוא בחיים. רואים שהוא יושב, ויש לו center, והוא מתקשר. אז זה נתן תקווה גדולה, ולנו אישית זה עשה טוב. ויאללה, בואו, מתי העסקה?

הגר: אתה יכול לנסות לתאר, לדמיין מה הוא עובר שם? מה הוא חושב? מה הוא מרגיש? איך הוא מתמודד?

גיל: זהו, אברה, יש לו יצר הישרדות מאוד חזק. בגלל כל האירועים שהוא עבר, אמנם אנחנו… אומרים שהוא מתמודד נפש, פצוע נפש, אבל בתכונות שלו, יש לו יצר הישרדות מאוד חזק. ואני מאמין, או אני יודע, שזה בעצם מה שמחזיק אותו. כי היכולת הסתגלות שלו היא מאוד גבוהה, ומחכים. מחכים שהוא יחזור כבר.

הגר: אתה יודע, גיל, אתה כל כך ככה חזק וכולך בתוך העשייה, בתוך המאבק, בתוך המחאה. מעניין אותי לדעת אם… זאת אומרת, מתי אתה מתפרק? מתי… מה כואב?

גיל: שאלה טובה. עבדתי במלכישוע, שזה כפר לנגמלים מאלכוהול וסמים, והיה איזה בחור בשם סרגה, שהוא… יש לו סיפור חיים מאוד מורכב, ואז יום אחד אני רואה אותו בצד בוכה, מתפרק, ואני הרגשתי לא נעים. אני בא, מנסה לשאול אותו, ופה ושם הוא אומר לי, לא, זה… לך, לך, לך, לא, לא מדבר. אמר לו, מה? הוא עושה לי עם היד, לך, לך, לך. אמרתי, טוב. המשכתי ללכת. באתי אליו אחרי ארבע-חמש שעות, אמרתי לו, סרגה, מה זה היה? הוא אומר לי, אני לוקח רבע שעה, עשר דקות, נותן לכל הרגשות הלא נעימים, אני מזמין אותם, קורא להם, ונותם להם לצוף, ופשוט נותן להם מקום להרגיש, לחוות, ואחרי שאני מסיים את ה-10-15 דקות שאני הגדרתי, אחרי זה אני סוגר את כל הרגשות האלה, ואומר להם שאנחנו ניפגש מחר בשעה שאני אבחר, ואני אגדיר, ואז שוב פעם, נפגשים, מרגישים, וזה בעצם מצליח לשמור על סרגה, זה מה שהוא אמר לי, ומאותו יום אני פשוט מאמץ את זה. אמנם לא 20 דקות וחצי שעה, ורבע שעה, כמו שהוא עושה, אבל כן, מגיע לכל מיני מקומות מסוימים, לוקח את ה-5 דקות.

הגר: מתפרק.

גיל: מתפרק, בוכה, מרגיש.

הגר: זה נבנה.

גיל: כן.

הגר: מה אתה רוצה לומר לאברה, אם הוא שומע אותנו?

גיל: אם הוא שומע, אני בטוח שהוא שומע, ואני רוצה להגיד לו שיחזיק מעמד, הוא בטח מרגיש את כל השינויים שיש בחמישה חודשים האחרונים, כל השינויים האלה זה בגלל שהוא צריך לחזור לבית, שיחזיק מעמד, ואנחנו מחכים לך, רוצים לראות אותך, תשע שנים זה יותר מדי, והגיע הזמן שתחזור לבית.

הגר: אמן. איך נסיים?

גיל: איך נסיים? זהו, יש, זה משהו שאני רוצה להקריא.

הגר: בבקשה.

גיל: אני רוצה לסיים עם מילים אמיצות, מילים של תקווה וחיים, אלו מילים שאמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו ב-2011, בשחרור של גלעד שליט.

הגר: אוקיי.

גיל: "תמיד ידעתי שאם אני או חבריי ניפול בשבי, ממשלת ישראל תעשה כל שביכולתה כדי להחזירנו הביתה, וזהו הדבר שעכשיו ביצעתי כראש ממשלת ישראל, אני מאמין שערבות הדדית אינה רק סיסמה, היא אחת מאבני היסוד של קיומנו כאן". כן, הערבות ההדדית הזאת צריכה לקרות עכשיו בכל מחיר, לפי דעתי, ולהחזיר את כל החטופים, כי אם נקבל 136 ארונות, יהיה קשה לייצר תקומה, אז…

הגר: גיל, המון תודה לך שהגעת ושיתפת. שיהיה לך ולכולנו טוב, רק טוב.

גיל: אמן, שכולם יחזרו בשלום.

הגר: וזו הייתה "אסיפת הורים", בואו לעקוב אחרינו באפל, ביוטיוב, או בספוטיפיי, אם עדיין לא עשיתם את זה, אנחנו מחכים לכם. מוזמנים לדרג אותנו, או להגיב לנו, ואת "אסיפת הורים" אפשר למצוא כמובן גם באתר וויינט, או באפליקציה, בנייד וברכב. תודה גדולה לעורכת שלנו, עדן דוידוב.

אני הגר כוכבי, נפגש בפרק הבא של "אסיפת הורים".

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה