הדאגה להורים שהוגדרו בהתחלה נעדרים, הידיעה שהתקבלה מיד בסוף השבעה על אבא והמאמצים לשמור על המשפחה ביחד. "הכותרת" בסדרת שיחות עם משפחות החטופים, והפעם: דקל וגל גורן, ילדיהם של אבנר ומיה ז"ל, נלחמים להביא את אמא לקבורה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/05/2024.
[חסות]
[מוזיקת פתיחה]
קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקאסטים".
[מוזיקה]
דקל: אני חושבת שדבר, שכאילו, כולנו חונכנו להיות, זה לא לוותר ולהמשיך.
הגר: זאת דקל גורן, ביתם של אבנר, זכרונו לברכה, ושל מיה, זכרונה לברכה, שמוחזקת כבר 30 שבועות בשבי חמאס. זה סיפור על זוג הורים ו-4 ילדים שנותרו לבדם, סיפור על חינוך, ערכים, קרבה, ובעיקר על אהבה. זה סיפור על המשמעויות ההרסניות של אותה שבת שחורה, על החיים שנשברו, ועל אלה שחזקים מהכל.
"הכותרת" בסדרת פרקים מיוחדת עם משפחות החטופים. בין הדאגות והפחדים, לחלומות והתקווה, ועם ההתמודדות היומיומית של אלו שמחכים ליקיריהם שישובו. אני הגר כוכבי, וזה הסיפור של משפחת גורן.
הגר: איתנו כאן באולפן גל ודקל גורן, שניים מארבעת ילדיהם של מיה ואבנר גורן, זכרונם לברכה. היי לכם.
דקל: היי.
גל: שלום.
הגר: תודה רבה שבאתם.
דקל: תודה שהזמנתם.
גל: תודה לכם.
הגר: ההורים מניר עוז, שם הם היו בשבת השחורה. אנחנו יודעים שאבא נשאר בבית, נכון? ככה…
גל: נכון.
הגר: נשאר להתמודד בממ"ד עם כל הזוועות שקרו, אמא מיד הלכה לגן. ספרו לי אתם, במילים שלכם, מה אתם יודעים על מה שקרה להורים ביום הזה?
דקל: אמממ… אז אמא עוד מלכתחילה הייתה בגן, כאילו, היא הולכת בדרך כלל להכין את הגן כזה…
גל: מנהג די קבוע.
דקל: לקראת השבוע.
הגר: גם בשבת, בבוקר.
גל: כן.
דקל: בשבת, בחגים, היא הולכת יותר מוקדם בימים רגילים וחוזרת אחרי 16:00, כאילו.
הגר: נאמר שהיא, ככה, הגננת המיתולוגית.
דקל: שם שהצמידו לה, היא…
גל: כן…
דקל: בתואר גננת, אבל בשנים האחרונות עבדה כמטפלת בעיקר, בגני הקיבוץ. אז היא הייתה שם עוד לפני, כאילו, הגעת המחבלים, גם עוד לפני התחלת האזעקות, היא נקלעה שם לאזעקות. וכשהיא נקלעה שם, אז בעצם מתישהו גם הייתה ידיעה כבר שיש מחבלים בקיבוץ. היא הייתה בעיקר בתקשורת עם בר, אני אישית לא ידעתי שהיא שם. רק בדיעבד…
הגר: נגיד שגם את וגם בר, אחיך, הייתם… זאת אומרת, אתם גרים שם בשכנות, והייתם שם ביום הזה.
דקל: כן. אז היא באמת… היא הייתה שם ונקלעה שם. בר דיבר איתה, גם היא דיברה עם אבא וזה, אבל אני אישית לא ידעתי, אני גיליתי את זה בדיעבד. אבל היא הייתה שם, בר כזה דיבר איתה: "יש לך מקום להנעל בו? כאילו חדר שננעל?" -"לא" -"הטלפון שלך על שקט?" -"כן". והיא אמרה שנכנסו כמה פעמים מחבלים, ושהיא מסתתרת מתחת למיטת ילדים או משהו ו…
הגר: זאת אומרת, היא אפילו לא יכלה לרוץ הביתה.
דקל: לא.
הגר: לממ''ד…
דקל: לא היה סיכוי.
גל: זהו, כבר לא היה אפשר.
הגר: היא מעדיפה להישאר שם, לבד.
דקל: כן. ובשלב מסוים היא הפסיקה לענות לטלפון, וזהו, נותק הקשר. בעיקר קיווינו לטוב, כי כאילו, גם כשעם אבא נותק הקשר, שתכף גם נגיד מה היה איתו, קיווינו שפשוט אין להם קליטה או משהו, כי גם לדין, שהיה איתי בממ"ד, הבן זוג שלי, הפסיקה הקליטה בשלב מסוים, אז זו הייתה התקווה שלנו. אבא היה בבית, עם הכלב שלנו, סקאר, אמר לנו מדי פעם שנכנסים מחבלים הביתה, נשמע שהם הורסים את הבית, בוזזים, שוברים והכל, ושהוא מחזיק את הדלת של הממ"ד ומנסה למנוע מהם מלהיכנס. כמה פעמים כאלה שהוא כותב לנו כזה, בשלב מסוים גם הוא לא עונה יותר.
הגר: ובאיזשהו שלב ההורים לא ענו, אבל מתי הבנתם שמתחולל כאן באמת איזשהו אסון?
גל: אני, קודם כל אני אגיד שאני לא הייתי בקיבוץ, ממש במקרה באותו יום, עשיתי קורס צלילה באילת, זה היה היום האחרון של הקורס. אני חושב שידעתי קצת יותר כי הייתי בחוץ וראיתי הרבה מאוד חדשות, אבל גם אז לא באמת הפנמתי, גם כשראיתי את כל ההודעות בוואטסאפים, וגם כשדיברתי עם האחים, והקצת שעוד הספקתי לדבר עם ההורים. אני לא חושב שבכלל מישהו יכל להכיל את האירוע הזה באותם הרגעים.
הגר: בטח היה מתסכל להיות ככה רחוק ולראות…
גל: זהו.
הגר: לשמוע את ההודעות, לראות את המראות, את התמונות בחדשות.
גל: זה היה מתסכל בטירוף.
הגר: כן.
גל: זה עד היום קצת רודף אותי שלא הייתי שם. זה המון מזל. הדירה שלי הייתה פרוצה, כאילו, אני יכול להניח שאם הייתי שם אז לא הייתי יושב איתנו, וזה עדיין, זה היה מתסכל ממש. הורים שלי שמה, האחים שלי שמה.
הגר: וואו, זה משקל גדול…
גל: כן.
הגר: להסתובב איתו.
גל: וכאילו, אני מבין, בערב, קודם כל, הייתה לי נשימת אנחה ארוכה ברגע שהם כתבו שחילצו אותם.
הגר: שזה היה אחר הצהריים.
דקל: כן, בסביבות חמש וחצי.
גל: ואז אני מבין, מבר, שהוא אומר לי שבסיורים, לא זוכר אם זה את או בר, מי אמר לי את זה, אבל שמה אני רק מגלה שאמא הייתה בבית הילדים גם. גם כשדיברתי איתה, אני לא זוכר לפחות שהיא אמרה לי את זה, ושמה אחד מהם גם מספר לי בעצם שלא מצאו אותם בסיורים. מצאו את "סקאר", גילינו מה מצבו באמת יום אחרי.
דקל: לא גילינו באותו יום, כאילו, אנחנו חולצנו לאיזה חמ''ל, כאילו, שכולם חולצו אליו. חיכינו, קיווינו לראות שם את ההורים, הם לא היו שם, וחיכינו שהם גם יגיעו כמו שאנחנו הגענו, הם לא הגיעו. עברנו בסוף גם לאיזה גן ילדים ללילה, לא הגיעו. בשלב מסוים גם הגיעו השכנים שלהם ולא הגיעו איתם. אממממ…
הגר: מה עובר עליכם ברגעים האלה, שלא מוצאים את ההורים?
דקל: המון, כאילו, לא… אי אפשר באמת להסביר את זה, כל כך בלאגן וסערת רגשות וחוסר הבנה ו… כל הסיטואציה הזאת כל כך הזויה. כאילו…
הגר: ממש.
דקל: מי ציפה? מי דמיין שזה מה שעומד לקרות? כאילו, זה התחיל כמו… בבוקר המון אזעקות, אבל… כאילו, באיזשהו שלב ההמון אזעקות, זה היה מובן שזה לא דבר רגיל.
הגר: ואז אתם בעצם מתבשרים, בהתחלה, תתקנו אותי אם אני טועה, ששני ההורים חטופים.
דקל: לא ישר. גם תקראי לזה "סקפטית" או "בורחת מהמציאות", אבל עד שלא אמרו לנו את המילה הזאת, לא הסכמתי להגיד את זה, אמרתי: הם נעדרים. כי הייתי אופטימית, כי רציתי לקוות שעוד לא מצאו אותם, שלא יודעת מה, כי לא רציתי לקבל את זה שזה אולי באמת הדבר הזה. רק אחרי, בסביבות ה-10 ימים, אומרים לנו שהם חטופים, על פי איכון טלפוני של הטלפונים שלהם בעזה.
גל: זה היה כל כך גם, כאילו, איכון טלפוני… אני אספר שיש לי חבר טוב שהטלפון שלו נגנב לשמה, דוגמה אחת מתוך רבים, והוא עצמו, גילו אותו שהוא בכלל ברח לקיבוץ אחר. זה אומר שכאילו… זה היה כל כך אבסורד…
הגר: כן.
גל: כל כך קצת קשה לתפוס את זה.
דקל: אחרי היום הזה שהודיעו לנו על האיכון הטלפוני, אז בסביבות היומיים אחרי הודיעו לנו שזיהו את הגופה של אבא, בשדות שם, בשטח ישראל אבל, אמממ…
הגר: [נושפת בכבדות] גם לך עולות מחשבות ''אם הייתי נשארת שם, אם הייתי…''
דקל: אם דין לא היה בא באותו סופ''ש, הייתי…
הגר: היית שם.
דקל: הייתי שם. כאילו, בוודאות.
הגר: וואו.
דקל: אני לא יצא לי ממש לישון בדירה שלי לבד. אם הייתי באותה שבת, כאילו, בבית, אז גם, לא יודעת איפה הייתי היום.
הגר: אז בעצם אחרי, מעט מאוד זמן אחרי שההורים הוגדרו חטופים, הודיעו, קיבלתם את הבשורה הקשה על אבא, ובזמן הזה אנחנו יודעים, אתם יודעים, שאמא חטופה.
דקל: כן.
גל: כן. רק אחרי השבעה נותנים לנו מידע שהוא קצת יותר מדויק, לא נפרט מה בדיוק המודיעין, אבל שם אנחנו מקבלים מידע על זה שהיא נחטפה, ואנחנו מקבלים מידע קצת יותר אמין.
דקל: זהו, כאילו, שוב, לא נפרט יותר מידי, אבל מידע שבאמת מוכיח לנו יותר שהיא נחטפה, ומוכיח לנו גם שהיא נפצעה, במצב קשה, שכאילו, דורש טיפול.
הגר: כן.
דקל: אנחנו לא יודעים להגיד, היא קיבלה אותו או לא קיבלה אותו.
הגר: כי זמן אחר כך…
גל: זהו…
הגר: התקבלה עוד בשורה קשה.
דקל: רק בסוף נובמבר, תחילת דצמבר.
גל: רק אחרי הפסקת האש.
דקל: אחרי העסקאות חטופים, שאנחנו כל יום מקבלים הודעה שאמא לא ברשימות, אז רק סוף נובמבר, תחילת דצמבר, מקבלים את ההודעה על אמא, שהיא נרצחה, ושהיא עדיין חטופה, שהגופה שלה עדיין שם. אין… אין איך לקלוט את זה.
[מוזיקה]
הגר: כל יום הוא מרחק של זמן.
גל: גם עדיין לא… לא מבינים את זה עד הסוף.
הגר: לא.
דקל: אני כל יום מגלה את זה מחדש. לא בצורה כאילו… באמת, כל יום אני קמה ומגלה מחדש. כאילו, יצא לי לישון בלילה וכאילו לקום, ולא להבין שזו הסיטואציה. כאילו, כי באמת זה כל יום הגוף מנסה להבין מחדש את מה שקרה.
הגר: כן.
דקל: מזכיר לעצמו בבוקר.
הגר: כן, אתם בסך הכול 4 ילדים…
גל: נכון.
הגר: צעירים, שאיבדו את שני ההורים.
גל: זה…
הגר: [שואפת אוויר בחוזקה] זה קשה וכואב כל כך, בכל גיל.
גל: זהו.
הגר: בטח בגיל הזה. מה עושים אחר כך? איך קמים בבוקר? איך…
דקל: פשוט קמים בבוקר, כי אין ברירה אחרת. וגם, כאילו, קמים בבוקר כי עם כל הקושי, אנחנו בוחרים בחיים, אנחנו לא…
הגר: כן.
דקל: זה, זה כאילו, כאב שאי אפשר להסביר. זה ברור. אבל אני חושבת שדבר שכאילו, כולנו חונכנו להיות, זה לא לוותר ולהמשיך, וכאילו, כל מיני תכונות מההורים גם, וגם מהחינוך שלהם, באמת, כמה שקשה להישאר אופטימיים והגיוניים במקביל, ולהמשיך ותמיד להישאר ביחד, לא משנה מה קורה.
הגר: כן.
דקל: זה דבר שכאילו, אמא שלנו פולניה כזאת.
גל: היא תמיד פחדה מזה.
הגר: ספרו עליה, ספרו עליה.
דקל: אמא [צוחקת] פולניה כזאת של… [דקל וגל מגחכים] שהיא יצא לה משפטים בחיים של "גם כשאני לא אהיה פה, שתמיד תישארו ביחד".
גל: יצא… כל יומיים אני שמעתי את אותו המשפט. [צוחקים]
דקל: כן, כן, היא… היא כזו…
גל: אני חושב…
דקל: שמחכה לנכדים שלה, מגיל… מהרגע שנולדנו כנראה. [הגר צוחקת]
גל: זהו.
דקל: ומספרת על איך היא תעשה להם בייביסיטר אחד-אחד, "אני אהיה אצל הנכדים שלי, כאילו, אצל הילדים של אסיף, ואז אני אלך לילדים של בר, ואז של גל, ושל דקל, ואני… ואני אהיה" אסיף סיפר פעם שהוא דיבר איתה על זה, וכאילו, הוא שאל אותה: "מה אם אני אגור בחו"ל?" אז היא אמרה: "אני אבוא גם לחו"ל", כאילו…
הגר: כן.
גל: כזאת היא הייתה.
דקל: כל כך חיכתה להיות סבתא, ממש.
הגר: כן, וואו. טוב, אשת חינוך.
גל: היא אשת חינוך…
הגר: באמת.
גל: ממש.
דקל: היא, מהרגע שהיא נולדה היא אשת חינוך.
גל: סיפור שאני הכי זוכר בערך, עוד מגיל 5 בערך, לא זוכר כבר מי סיפר לי את זה עליה, אבל, שאמא בגיל 5, כששמו אותה בגן, היא לא בכתה. אפילו יותר מזה, נגדיל קצת ראש, היא הרגיעה ילדים בוכים. [צוחקים] בת 5 כולה.
הגר: מדהים.
דקל: כן.
הגר: ממש.
דקל: אישה כזאת מאוד אוהבת, מאוד אוהבת, ותמיד נותנת מעצמה הרבה, הרבה יותר ממה שכאילו אפשר, ואופטימית וחייכנית, וכאילו, כל אדם שמכיר אותה הוא… היא כזאת, היא אור, היא ממש אור.
גל: זהו…
הגר: יש איזה זיכרון משמעותי שמלווה אותך?
דקל: את יודעת, כמו שכבר הסברתי, אימא חיכתה…
הגר: כן.
דקל: שיהיה לנו בני-בנות זוג, שנביא ילדים, שהיא תהיה סבתא וזה, אז היא מה זה התרגשה ביום שסיפרתי לה שאנחנו ביחד.
גל: זהו. אנחנו אכזבנו אותה מה שנקרא. [צוחקים]
דקל: אל תדאג, יש לכם עוד זמן…
הגר: כן.
דקל: והיא עדיין תראה את זה, אבל כאילו, כל כך התרגשה, וכל כך שמחה, וכאילו, הבן זוג שלי יכול לספר יותר טוב ממני כמה שכאילו, קיבל ממנה יחס של - "תהיה פה"… [צוחקים]
גל: נכון.
דקל: כאילו, אתה רצוי, אתה…
הגר: איזה יופי.
דקל: תמיד כל כך ניסתה לדאוג ושלחה לו הודעות, ומשהו שהיא תמיד הייתה עושה לכולנו, בשנת שירות או בצבא, כזה כל סופ''ש שאנחנו חוזרים, אז מחכה לנו על המיטה שלנו שקית חטיפים עם ברכה לשבוע-שבועיים הקרובים, אז היא התחילה לעשות את זה גם לדין.
הגר: ואוו.
גל: זה הכי מקסים בעולם.
הגר: איזה יופי.
דקל: ובאותה שבת, כאילו, היה לנו את זה, היה לנו על המיטה. וכאילו, כשיצאנו מהדירה שלי אז שנינו תלשנו את הפתק מהשקית חטיפים ושמרנו אותו, והוא…
הגר: בטח.
דקל: אצל דין בחדר.
הגר: מה למשל היא לימדה אותך? אמרתם קודם, תמיד להישאר יחד, שזה באמת מדהים.
גל: להישאר יחד זה המצווה הראשונה, בוא נגיד זה ככה, הכי מרכזית. אנחנו אומרים זה המון על אמא, אבל זה נכון גם על אבא.
[מוזיקה ברקע]
הגר: כן. ספר עליו קצת, גל.
גל: אני קודם כל אגיד שהנתינה מאוד בלטה בשניהם. אבא עצמו היה, הרי הוא בן מייסדי הקיבוץ בעצמם, הוא היה מאוד איש קיבוץ, הוא היה מאוד איש קהילה, הוא היה מעורב בטקסים ובכאלה לאורך השנים, כולל הטקסים האחרונים. היה כותב, יצירתי, הוא היה גם, בצעירות יותר, הוא היה חקלאי, לולן בעצם, בלולים, בתרנגולות, וב-20 ומשהו שנה האחרונות, אני צודק? [פונה לדקל] כאילו אני זוכר…
דקל: אפילו יותר. אני לא יודעת כמה.
גל: אני זוכר את אבא בתור מנהל חשבונות…
דקל: כן.
גל: אני לא זוכר את….
דקל: אני זוכרת. אני זוכרת שבתות שהיינו הולכים ביחד ללולים…
גל: זהו, אני זוכר את אבא גם וגם כזה…
דקל: נכנסים ללול, כל התרנגולות זזות, ומי שלא היא מתה, ואוספים אותם. [צוחקת]
הגר: וואו.
גל: כן, הוא היה לוקח אותנו לשבתות בתורות כזה, כשעוד היה עושה תורנויות בלול.
הגר: כן.
גל: המון נתינה. לא הבנו עד הסוף מה הוא עושה בהנהלת חשבונות, לפחות עד אחרי, אבל כל מי שעבד איתו מתאר אותו כאדם שמאוד אכפת לו, מאוד זה. אהה…
הגר: כן. למה אתה מתגעגע? מה חסר לך בו?
גל: אני מתגעגע לדאגה שלו. הוא יודע להראות אותה בשקט, הוא ממש יודע להראות אותה, כמה אכפת לו. הוא יכול להראות לך אדיש אבל אתה יודע בפנים כמה הוא אוהב ודואג לך. אני זוכר, דיברתי על זה גם בהספד, כשהספדתי אותו, אבא ממש דאג מהקורס צלילה שעשיתי. בצדק, מה לעשות?
הגר: כן.
גל: בדיעבד, פלוס מינוס, הסיבה שאני פה בערך זה כי הייתי שמה, אבל הוא ממש דאג והוא כל הזמן שאל: "מה עם זה, ומה עם זה?" גם על הנהיגה הוא תמיד היה מעיר לי. שוב, בצדק [הגר ודקל צוחקות], ודווקא… בעצם הוא הסיע אותי לבאר שבע, ומשמה נסעתי לאילת, ודווקא את הנסיעה הזאתי הוא… העברתי אותה בלי הערות, אולי הערה אחת. מאוד נזהרתי עליו, פשוט כי נזהרתי עליו, כן?
הגר: כן.
גל: וזהו, הדאגה שלו מאוד מורגשת, תמיד.
הגר: כן. דיברתם על שבת, ומעניין אותי לדעת איך השבתות נראות? איך ימי שישי נראים? אתם מצליחים להיות יחד, ארבעתכם?
[מוזיקה משתלבת]
דקל: אז באמת אנחנו בשנים שכל אחד מתישהו חוזר. אז בכל שבת ההרכב שנמצא, עם אמא ואבא, ארוחת ערב, די כרגיל. אני, בר ואבא מאוד אוהבים לפתור תשבצי הגיון שמגיעים בעיתון של שישי, זה כל שישי… כל שישי-שבת, זה מה שעושים. ובערב…
הגר: כן.
דקל: ארוחת ערב. אבא בשלן בבית, הרבה פעמים אנחנו עוזרים לו וזה, אבל אבא הוא הבשלן.
הגר: והיום? איך זה נראה היום?
גל: אההה…
דקל: [צוחקת במבוכה] היום… מתי שנפגשים בכלל, מתי שזה, אז או אני או גל או בר או קצת אסיף לפעמים, זה כזה תלוי מי נמצא ומי רוצה וכזה ו…
הגר: אבל אני מניחה שיש לכם את הרצון…
גל: כן.
הגר: …העז להיות ביחד, גם חלמתם את ה…
גל: כן, אנחנו מאוד משתדלים.
דקל: כן, לגמרי.
הגר: כן.
דקל: וגם עם הדודים שלנו, עם אלפסה…
גל: בעצם עושים…
דקל: הרבה פעמים עושים איתם.
גל: סמדר ואבא היו אחים מאוד קרובים, מאוד חשוב להם…
דקל: כן, לגמרי.
הגר: כן.
דקל: וזהו, וימי שישי, כאילו, אז אחרי ארוחת ערב כזה, מנקים, קבלת שבת, כזה מדליקים נרות, שרים שירים, אוכלים ממתקים ופירות, ואז בדרך כלל עוברים, לפחות אני, הייתי עוברת למיטה של ההורים עם אבא, מקשיבים לשירים, הרבה פעמים עוד אח, בר היה מצטרף או גל, או כאילו… משתנה, או כולם, אימא וזה, מקשיבים לשירים עד שנמאס.
גל: זהו. אבא היה גם אדם מאוד מוזיקלי.
דקל: כן, לגמרי. גם סבא, אבא שלו.
גל: זהו.
דקל: זה עובר…
גל: זה עובר בירושה…
דקל: זהו.
גל: דקל בעצמה מוזיקלית. הדריך אותה קצת.
הגר: מישהו מכם גם מנגן?
דקל: אני, כן. אמממ…
[הגר שואפת ונושפת בכבדות]
גל: אני מרגיש שירשתי מאבא קצת את הכתיבה שלו. טיפה, עוד לא מתיימר להשתוות. הוא היה כותב מדהים. בשבתות יוצאים, כאילו, הרבה פעמים הייתי יוצא לטיול עם אימא וסקאר, בדרך כלל אבא היה עושה את הטיולים לסקאר במהלך השבוע ואז בסופ"שים יותר, תקני אותי אם אני טועה, כן?
דקל: משתנה.
גל: משתנה.
[דקל צוחקת]
הגר: כן. מישהו עוזר לכם?
דקל: דודים שלנו.
גל: דודים שלנו, קודם כל.
דקל: תלוי ב… עוזר לנו במה? בחיים? או…
הגר: בריבוי… זאת אומרת, קודם כל, כמובן ברמה הרגשית והנפשית.
דקל: יש כל כך…
גל: זהו.
הגר: וגם, את יודעת, יש בירוקרטיה, יש כלכלה, יש…
דקל: ברמה של ה… באמת הבירוקרטית וזה, הדודים שלנו ממש שם, וגם אנשים נוספים מקצועיים יותר, שכאילו, גם בעזרתם. ברמה הנפשית, החברתית, הכל דבר, ה-לקום בבוקר, זה… לכל אחד מאיתנו גם יש סביבה משותפת, שזה בעיקר המשפחה, וגם לכל אחד יש את הסביבה שלו. אצלי זה… זה גם המשפחה של דין, אני נמצאת שם לא מעט, והחבר'ה מהשנת שירות וכל התנועה, המדריכים שלי וחברים שלי מכל הארץ, ומנצחים מתזמורות, ומדריכים לשעבר, כאילו יש כל כך הרבה אנשים…
הגר: את עטופה.
דקל: שרוצים, ממש.
הגר: מתי נשברים? מתי בכית פעם אחרונה?
גל: התשובה היא ש… [צוחקים במבוכה] אני חושב שכל שבוע, לפחות פעמיים בשבוע. אני שונא לבכות מול אנשים, עדיין. גם אחרי חצי שנה…
הגר: כן.
גל: זה… לבכות מול אנשים זה רק שבאמת אני צריך.
הגר: אז מתי אתה בוכה? איפה אתה בוכה?
גל: אוטו, מיטה וים [גל ודקל צוחקים]. זה התשובות.
הגר: ואת? מצליחה להתפרק?
דקל: מתי שקורה. מה זה מצליחה? המון. זה גם יכול להיות הרבה פעמים, כאילו, בכלל לא בגלל זה, אבל הכל משליך. זה יכול להיות הרבה פעמים, כן… אני יצא לי עוד לבכות מאז, אבל לפני כמה ימים, שבוע אולי, ישנתי, הייתי כאילו אצל דין, ובאמצע הלילה כאילו חלמתי על סדר פסח, אחרי פסח. חלמתי על סדר פסח עם המשפחה, ואז התעוררתי מזה והתחלתי ממש לבכות. כי כמו שאמרתי, כל יום מגלים את זה מחדש, אז פתאום שתקף אותי בלילה, לא הייתי מוכנה לזה, והבנתי שזה לא אמיתי, כאילו, הסדר פסח הזה. ההורים היו שם, וזה היה בקיבוץ, והבנתי שזה לא אמיתי, וזה לא עומד לקרות יותר. וזה, אין, אין איך להסביר את זה. כאילו, באמת, בכיתי איזה, לא יודעת כמה זמן, עד שהצלחתי להירדם שוב.
גל: המון דברים יכולים לגרום לך לבכות בהכי קטנה.
דקל: כל דבר.
הגר: למשל?
גל: כל דבר שמזכיר אותם, הכי בקטנה בעולם, משהו שהם היו כותבים, משהו שהם היו עושים.
דקל: זה גם…
גל: חוסר בוואטסאפ אפילו.
דקל: וגם…
הגר: אתם מסתכלים ככה על הודעות שהיו, שהחלפתם ביניכם?
דקל: יוצא לי, ממש מדי פעם.
גל: לפעמים.
דקל: זה כאילו פתאום עולה, אבל לא המון. אבל כאילו, בהקשר של… שזה גורם לבכות, זה אפילו לא חייב להיות דברים שקשורים עליהם. זה באמת, זה כל, זה כאילו כל דבר כזה שובר. אני אמרתי, אני… זה מאוד השפיע עליי, זה כאילו גרם לי להיות כאילו תמיד פה. ואז כל דבר קטן, הדבר הכי מטומטם שיש, התסכול הכי טיפשי שיש, יכול כאילו…
גל: זהו.
דקל: לשבור את הכלים, כאילו, בככה. כי זה… כי כאילו, גם אם זה לא בהכרח ישיר…
הגר: כן. אני מבינה.
דקל: זה, ותמיד פה. וזה כאילו…
הגר: וכשאתם חושבים, למשל, שנתיים, חמש, עשר שנים קדימה, אתם מצליחים לראות?
גל: אני לא יודע. אני יודע מה אני רוצה לעשות, אבל אני לא יודע, אני לא יודע לראות עד מחרתיים. [דקל צוחקת] אני, תמיד כששואלים אותי, בדיוק כמו משתחרר, אבל תמיד כששואלים אותי לאן? מה אני הולך? אני אומר שאני יודע שבעוד שנה בא לי להתחיל ללמוד עבודה סוציאלית, כי זה החלום, זה מה שאני רוצה, שוב, הבן שלהם, בערך. אבל מה אני עושה מחר? אל תשאלו שאלות מיותרות.
דקל: זהו, ברמה של לו''זים קדימה, אני מנסה, לפעמים אני עושה לי קצת וזה, אבל קשה לקבוע איתי, כי הכל באמת…
גל: זהו.
דקל …נורא עמוס, אבל ברמה של עוד כמה שנים, אם מדברים על החוסר וזה, כל מי שאומר שהגעגוע נהיה יותר קל עם הזמן, הוא משקר, או שהוא לא יודע, או שהוא טועה, שום דבר לא עוזר. כאילו, אמנם עברה רק חצי שנה, אבל שום דבר לא עוזר. אם כבר, זה רק מתגבר. ורק כל יום אתה מבין עוד זמן שמפספסים איתך או בעולם הזה או חוויות מסוימות שמפספסים. פשוט עם הזמן אתה אולי לומד לחיות איתו.
הגר: כן.
דקל: זה אף פעם לא יעבור.
הגר: כן.
דקל: וזה… זה כאב שפשוט אין לנו… כאילו אפשר לכעוס על החיים, אבל זה לא יעזור. כאילו זה לא עומד להשתנות.
[מוזיקה]
הגר: לקראת סיום, מה אתם חושבים שהמשבר הבאמת עצום הזה, שחילק את החיים שלכם לשניים, מה הוא שינה בכם?
דקל: הוא אה… אני חושבת שאני בן אדם בוגר מלכתחילה, אבל זה הכריח אותי להיות הרבה יותר בוגרת. גם, דיברתי על זה בהספד על אבא, שלא האמנתי שבגיל 18 אני באמת אצטרך להיות עצמאית. כאילו, אומרים שזה הגיל, שבאמת נהיים פתאום בוגרים וזה, אז זה אשכרה ככה.
הגר: כן.
גל: זהו.
דקל: זה פשוט אילץ אותנו לחיות ולהתמודד עם דברים שכאילו, בחיים לא חשבנו שנתמודד איתם, כאילו…
הגר: כן.
דקל: מתי… איך… אפילו לא דמיינתי את זה אף פעם, אבל כש… בדיעבד, שמסתכלים, אומרים "מתי מאבדים הורים?" הורים מאבדים כשאתה כבר בעל משפחה בעצמך בדרך כלל, וגיל 18, כאילו, מה קורה פה?
הגר: ממש.
גל: זהו.
דקל: זה אילץ אותנו, בעיניי…
הגר: להתבגר.
דקל: באמת, להתבגר בצורה…
הגר: כן.
גל: כאילו, אני מסתכל על שנת שירות, על צבא, על כל הדברים שאומרים שמבגרים, והם ביגרו, אני לא אגיד שלא, אבל שום דבר לא משתווה לחצי שנה האחרונה. גם כמו דקל, אני מרגיש שקפצתי בחצי שנה כמה שנים קדימה, ומה זה אומר…
הגר: כן.
גל: להתעסק בביטוח חיים של ההורים, ובקרן פנסיה, ו…
דקל: שטויות של גדולים.
גל: שטויות של גדולים.
הגר: שטויות של גדולים, ממש, ממש. [הגר שואפת חזק] אתם רוצים לומר להם משהו?
גל: אני מתגעגע, ברמות. כל יום אל מול המראה אצלי, הם… שומע אותם, כשאני נוסע באוטו עם הערות של אבא, אני מוצאת את עצמי קצת מתופף על ההגה כמוהו, לפעמים [דקל צוחקת]. פעם אחת אסיף העיר לי על זה, ואז זה כזה, וואו! [הגר ודקל צוחקות] זהו.
דקל: אמממ… כן, שאני מתגעגעת. אבל אנחנו ממשיכים. כמו שהייתם רוצים, שחינכתם אותנו טוב, וזו הוכחה לזה. ואני רואה אותם בי באמת כל הזמן, אם זה להקשיב לשיר שהקשבתי עם אבא או פתאום להכין איזה צנים עם אבוקדו וטחינה גולמית, ויו! זה אבא!
גל: יו, זה הכי אבא בעולם.
דקל: ואם זה לשתות שייק, שזה עם אמא, ואם זה… אה! הפרויקט! זה הדרך להמשיך גם את אמא, בין היתר. זה בעצם מיזם משותף עם פרויקט "תינוקות של החיים" שדין ואני יזמנו ביחד איתם, על מנת להמשיך להנציח את הדרך של אמא ולקרוא להשבתה ולהשבת כל החטופים הביתה. בעצם פרויקט "תינוקות של החיים" זה פרויקט קיים כבר כמה שנים, שהוא בעצם דואג לתינוקות עד גיל שנה למארזים מצילי חיים של מזון, של מוצרים בסיסיים, שתורמים להם להתפתח בצורה בריאה, כמו שילד צריך להתפתח ובאמת חשבנו לעצמנו: מה הדרך הכי טובה להנציח את אמא? ואמא היא בן אדם, כמו שאמרנו כבר קודם, שנותנת הכל. הכל למי שהיא אוהבת, לעבודה שלה, לילדים בגן. המסירות שלה זה דבר שאי אפשר לא לשים לב אליו. האהבה שלה, והאופטימיות שלה, והבאמת… כאילו, היא כל כך בן אדם של נתינה, ובאמת, כאילו, אני בטוחה שהיא ככה הייתה רוצה שתמשיך הדרך שלה.
הגר: כן.
דקל: שלא ניתן לה, שניתן לאחרים, שניתן לילדים שצריכים. זה כל כך ככה היא הייתה רוצה, וגם אנשים שמכירים אותה, ועכשיו ראו את המיזם, אמרו לי שכאילו, זה הדרך הכי טובה, זה כל כך ברוח שלה, זה כל כך היא.
הגר: אז ספרי במילה איך אפשר להתנדב, להצטרף.
דקל: אז בעצם יש ברקוד, ששלחתי גם לכם…
הגר: כן. אנחנו…
דקל: אולי הוא יוצג פה איכשהו.
הגר: כן.
דקל: אז לתרומה, יש שם, זה מאוד ברור, יש שם פס של "לתרומה" בוורוד…
הגר: בסדר גמור.
דקל: יש בחירה, וגם להעביר הלאה, כמובן, שיופץ לכמה שיותר…
גל: להפיץ את זה…
דקל: ושכמה שיותר תינוקות יקבלו את מה שהם זקוקים לו, ובכללי, יש שם, בעמוד בית הזה, גם איך לבוא ולהתנדב…
הגר: כן.
דקל: לחלק מארזים, לארוז אותם בעצמכם, לתרום, וכל…
הגר: בסדר גמור.
דקל: תרומה מבורכת, ותמשיכו את הדרך שלה, תהיו טובים, תהיו אימא.
הגר: וואו, אני לא באמת יודעת איך לסכם, אני כל כך מצטערת איתכם, שאתם עוברים את הדבר האיום הזה, ואני נפעמת מכם, כי אתם פשוט ילדים מדהימים.
גל: תודה.
הגר: וזה רק נותן לי הצצה להורים המדהימים שלכם.
דקל: אין ספק.
גל: כן.
הגר: אז המון המון תודה.
דקל: תודה רבה.
גל: תודה על ההזדמנות.
הגר: שאתם שיתפתם. אני מאוד מעריכה את זה.
דקל: תודה רבה.
גל: תודה.
הגר: ועד כאן פרק נוסף של "הכותרת" עם משפחות החטופים. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו באפל או בספוטיפיי, אפשר גם לדרג או להגיב לנו. אם יש שאלה שאתם רוצים לשאול את אחד מבני המשפחות, כתבו לנו. את הכותרת אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה בנייד וברכב. בינתיים, אתם מוזמנים לשמוע את סיפורה של ענבר היימן, זכרונה לברכה. חפשו את הפרק "אנחנו נרצחים בכל בוקר שהיא לא פה, ענבר היימן עדיין חטופה".
סאונד ועריכה, עדן דוידוב ואביב ליבוביץ'.
אני הגר כוכבי, ואנחנו נתראה בפרק הבא עד שכולם יחזרו אלינו.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments