top of page

הכותרת - לזכור ולא לשכוח: איך מנציחים את 7 באוקטובר?

כמעט 100 ימים עברו מאז מתקפת הפתע של חמאס, ובקיבוצי העוטף דנים על שאלת ההנצחה. האם להשאיר את הבתים ההרוסים או לבנות שכונות חדשות? איך שומרים את התיעודים והעדויות לטובת הדורות הבאים? ומה כבר עושים בשטח?

 

קריין: אתם מאזינים ל-Ynet פודקאסטים.

גלגל ענק, הכי ענק במזרח התיכון, כזה שמבחינים בו גם מהים של עזה. עד כמה שזה נשמע מוזר בימים אלה, זה החזון של משרד התיירות לעוטף עזה ביום שאחרי המלחמה. מתחמי הופעות ומסיבות בשטח של המסיבה ברעים, שבילי אופניים שיחברו בין המקומות, שבהם מתרחש האסון הגדול ביותר שידעה המדינה. תכנונים להנצחה? יש. פניות נפשית של התושבים שבכלל לא יודעים אם יחזרו לעוטף? זה עדיין אין. אז איך עושים הנצחה בין הטיפות, תוך כדי מלחמה?

אני טל זרביב מנור, וזאת ״הכותרת״.

חיים ילין, תושב בארי וראש המועצה האזורית אשכול לשעבר, תרשה לי לפתוח בשאלה אישית. מה שלומך בימים אלה?

חיים: את שואלת שאלה שהיא מותרת רק לתושבי עוטף עזה. אז תגידי לי מה הכתובת ואני לפי זה אענה. זה לא קל לענות, כי זה לא כל יום אותו דבר. זו מלחמה אינסופית, כדי שהעצב לא ינהל אותנו. כאילו, אנחנו מוציאים המון אנרגיה, במיוחד כל אלה שבאים שלוש-ארבע פעמים בשבוע לבארי לעשות סיורים, אנחנו מוציאים המון אנרגיה על העצב הזה, על לעצור אותו כאילו, שהוא לא ינהל אותנו, שאנחנו נוכל באמת לתת תקווה לאנשים.

טל: וכשאתה מגיע לסיורים האלה בקיבוצים, בישובים, עדיין יש ריח של שרוף מסביב?

חיים: זה ריח של… לא של שרוף, אלא של… בגלל הגשם, התערובת הזאת היא שאת מכבה את השריפה, וזה הריח שיש. כי בהתחלה היה בלתי אפשרי להיות. כאילו, היה קשה, קשה מנשוא הריח, והזיכרונות וכל מה שהיה שם. הגשם מנקה, מנקה את השטח קצת, וקצת מוחק את העסק שם, של השביעי לעשירי. מוחק מבחינה סמלית, כן? זה יישאר לנו לכל החיים.

טל: תן לי רגע סקירה במספרים על הקיבוץ שלך. בארי, כמה נרצחו בשבעה באוקטובר? כמה עדיין מוחזקים חטופים? איפה הקהילה מפוזרת היום?

חיים: קודם כל, המספר שהוא לא מדויק, אני אומר את זה כי כל פעם משתנים הדברים, אנשים עוברים ממעמד מסוים למעמד אחר. יש כרגע תשעים ושישה נרצחים, ויש שניים עשר חטופים, שהם נמצאים בתוך רצועת עזה. מה מצבם? זה אנחנו ממש לא יודעים. בארי מנה אלף מאתיים חמישים תושבים, לפני השביעי לאוקטובר, ואנחנו מפוזרים בשלושה מוקדים, כשישים אחוז בים המלח, עשרים אחוז בעין גדי, עוד בערך חמש עשרה אחוז-עשרה אחוז בתל אביב, ועוד עשרה אחוז שמפוזרים בכל מיני מקומות, כי הם רוצים להיות עם עצמם. זה משפחות שעברו אבידה מאוד גדולה, מאוד מאוד מאוד גדולה, והם צריכים את הלבד ואת הגיבוש המשפחתי המחודש, החדש הזה.

טל: אתה מאמין שהקהילה יכולה לחזור למה שהייתה בעבר, בתצורה שונה, ושיהיה אפשר להנציח את הקהילה הזאת?

חיים: (נאנח) נורא קשה, כי את שואלת אותי שאלה קשה. אנחנו רגשית לא נמצאים עדיין במקום שאנחנו יכולים לתכנן את ההנצחה. אנחנו בתוך הכאב עצמו, אנחנו עדיין לא מעכלים עוד את האובדן הזה. אני מסתובב, אני לפעמים רואה אנשים שמזכירים לי אנשים, והמוח בעצם אומר, רגע, הוא חטוף, הוא נרצח, הוא חי, כאילו אפילו הטלפונים לשכנים, בקיבוצים השונים, אני לא עושה, מתוך פחד, שאני מתקשר למישהו שעדיין אני לא יודע אם הוא נרצח או נחטף. אנחנו לא יודעים את כל השמות, ואנחנו לא יודעים את כולם, ואת כל האסון הגדול הזה, שהוא באמת אדיר מימדים. כשנחזור כקהילה, ונקבור את כל החברים שלנו, בבית העלמין, כי הם כולם נמצאים בבתי עלמין ארעיים, כשנחזיר את כולם הביתה לאדמה שלהם, אני חושב שרק אז, רק אז אנחנו נסגור מעגל, ונתחיל משהו חדש.

(מוזיקה רגועה)

טל: עוד לא נגמרו ההלוויות, עוד לא חזרו החטופים, כבר מתחילים לחשוב על דרכים להנצחה של קורבנות טבח?

חיים: יש צוות, אבל הצוות הזה אוסף את המידע ונותן את כל האפשרויות. דבר אחד ברור לנו, אנחנו לא בונים את אושוויץ בתוך בארי, בשום פנים ואופן זה לא יקרה. האם יהיה בית כזה, או שיעתיקו בתים מפה למקומות אחרים ויהיה שם סוג של מוזיאון? זה כבר שאלה עקרונית אחרת, אבל בבארי, אפילו השכונות, שתי השכונות העיקריות שבעצם נהרסו, רוצים פינוי בינוי, ולהעמיד את הבתים ואת המדרכות בצורה אחרת. זאת אומרת, זה לא הנצחה, זה משהו שאנחנו רוצים להתחדש, ואנחנו לא רוצים שהילדים והנכדים שלנו, יזכרו את היום הזה, גם בשום צורה. אני מדבר על הזיכרון שלא ייתן להם לתפקד בעתיד. צריך להבין שיש אנשים, שהזיכרון עצמו מכניס אותם לטראומה ופוסט טראומה, ולפעמים הדבר הזה מכניס לדיכאון, והדיכאון הזה משתק אנשים.

טל: אז ההבנה אצלכם בקהילה שאתם לא רוצים לשמר זכר לחורבן בתוך עצמך מחדש.

חיים: כן, זה מה שבעצם בגדול רוב הקהילה. אבל עוד פעם, כל עוד שבסוף לא תבוא החלטה לקהילה, הנצחה- כן, לא, איזה סוג הנצחה, בסדר? יש כאלה שלא רוצים כלום. זאת אומרת שהם אפילו לא רוצים להתקרב לבארי. זה לא ויכוח, אבל הדיון הזה, הוא חייב להתקיים. והוא עדיין לא בשל, לא בשל בשום פנים ואופן, עם רמת הכאב והעצב שיש, להתפנות לזה. אין את הפניות לזה. עדיין זה ייקח זמן.

(מוזיקה)

טל: בזמן שתושבי העוטף עוד אוספים את השברים, בין כל הבלאגן שהתרחש בשבעה באוקטובר ובימים שאחריו, היו אנשים שכבר אז קלטו את סדר הגודל של האסון, התעשתו והחליטו שאת מה שקורה כאן צריך לתעד בשביל דור העתיד. מאז קמו מאות יוזמות שונות פרטיות לאיסוף חומרים מאותה שבת, של ארגונים ועמותות, אזרחים ואנשי אקדמיה.

ד"ר יוקליס: התפקיד שלנו הוא לאסוף, לשמר ולהנגיש את כל אוצרות הידע במדינה בין האירועים הכי חיוביים והאירועים הנוראיים שאנחנו חווינו וחווים היום.

טל: זאת ד"ר רחל יוקליס, ראש אגף האוספים בספרייה הלאומית וממובילי המאגר הלאומי לתיעוד מאורעות השבעה באוקטובר והמלחמה.

ד"ר יוקליס: אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם עשרות יוזמות תיעוד כדי לאסוף ולתכלל את כל חומרי התיעוד שנאספו וגם שאנחנו ממשיכים לאסוף גם לדור הזה ולמען הדורות הבאים. זה פרויקט עצום. זה פרויקט שאנחנו הגדרנו אותו שילווה אותו לחמש שנים הבאות אם לא יותר. ובספרייה הלאומית נרתמו לפחות 12 אנשי צוות שאנחנו עובדים בעבודה הזאת יום ולילה.

טל: בעצם 12 אנשי צוות זה כרגע הצוות שמקים את פרויקט ההנצחה, נכון?

ד"ר יוקליס: נכון, נכון. העבודה היא עבודה מאוד מאתגרת מכל מיני היבטים. ראשית כל אנחנו אוספים חומר בעצמנו. אנחנו אוספים חומר ראשית כל מהאינטרנט, כיוון שרוב ההתרחשויות אחרי השבעה באוקטובר אנחנו מוצאים אותם ברשתות החברתיות ובאינטרנט. והספרייה כבר יותר מעשור קוצרת חומרים מהאינטרנט. ואנחנו גם אוספים יצירות, בין אם זה תפילות ושירה ומוזיקה או הספדים, כל מיני יומנים וחיבורים שכבר נכתבו, ואנחנו ממשיכים לראות אותם. אבל זה הספרייה עושה בתדירות. מה שמאפיין את הפרויקט כפי שהתחלת, שיש כמאה יוזמות תיעוד בשטח. אנשים פרטיים, וגם אנשי מקצוע בתיעוד בעל פה וגם בארכיונאות, שכפי שאת אמרת, ראו שיש צורך, וראינו כולנו את הצורך לתעד ולהנציח, כיוון שכבר ראינו שמהיום ההוא ולמחרת התחילו להכחיש מה שקרה. אז יש הבנה עמוקה פה רוחבית על הצורך להנצחה, ולכן הספריה הלאומית עובדת בשיתוף פעולה עם כל מיני יוזמות ומתכללת, מקבלת את החומרים שלהם כדי לבנות כאן מאגר לאומי לזיכרון האירועים וגם התקופה.

טל: איזה סוג של חומרים מגיעים אליכם?

ד"ר יוקליס: הגיעו אלינו 200 אלף סרטונים מהחמ"ל האזרחי, ואם אתם זוכרים זה היה עבודת קודש שנעשתה מיד אחרי השבעה באוקטובר להוריד סרטוני חמאס מטלגרם, ולאסוף את הסרטונים מהמצלמות מהחיילים, כדי לאתר את האנשים, מה קרה לכל האנשים, בין אם הם נרצחו או נחטפו או נעדרו. ואחרי שלושה שבועות של פעילות הם העבירו עותקים לכמה מקומות וביניהם לספריה הלאומית, כיוון שהבינו את החשיבות של תיעוד היסטורי. אז קיבלנו סרטונים, קיבלנו גם תצלומים, כולל תצלומים תלת מימדיים וגם יש תיעוד בעל פה, הרבה תיעוד בעל פה, מכל מיני זוויות וזה מאוד חשוב. כל הגיוון והזוויות האלה בין אם זה בווידאו, אודיו וגם בכתב, סיפורים שנאספו, כגון סיפורי הגיבורים מהיום ההוא, וגם יצירות כפי שציינתי קודם, חשוב כשאנשים, תחשבי שבעוד עשרים שנה או בעוד חמישים שנה רוצים להנציח את היום או לכתוב אפילו עבודה סמינריונית או כתבה בעיתון, איזה חומר תרצי לראות? תרצי לראות גם את התמונות והתיעוד, אבל גם את היצירות, את היומנים של בן אדם או חייל או בן אדם מבארי או בן אדם שחווה את מה שהתרחש במדינה הזאת בתקופת המלחמה. אנחנו גם אוספים כרזות של המחאות ושל השיח הציבורי-הדתי-התרבותי וגם מהפרסומים, אלונים וניוזלטרים ומקומונים ומאמרים, ועוד מעט אנחנו מתחילים לראות ספרים שנכתבו. ומה שאמרתי בהתחלה על אתרי אינטרנט ורשתות חברתיות. אני רק אוסיף שהפרויקט הזה נעשה לא רק בישראל, אלא גם בעולם היהודי. אנחנו עובדים עם שותפים מכל רחבי העולם, כיוון שהסיפור הזה לא רק סיפור מקומי, אלא סיפור גלובלי.

[הקלטה של הפגנה באנגלית עם הקריאות]:

"From the river to the sea, Palestine will be free.”

“From the sea to the river, Palestine will be free.”

טל: את מדברת בעצם על מה? על הפגנה של אנטישמיות ברחבי העולם ואת התיעוד של האנטישמיות הזאת?

ד"ר יוקליס: גם, גם אנחנו אוספים גם את התגובות של הקהילות היהודיות של מה שהתרחש כאן, הסולידריות, הצהרות וגם המאבק נגד האנטישמיות בקמפוסים ובקהילות, וכאילו מה שהתרחש עם הכרזות של החטופים. הכל נכנס למאגר הלאומי לזיכרון האירועי השבעה באוקטובר וגם התקופה.

טל: קודם כל זה נשמע כמו המון חומרים שמתעסקים בהרבה כאב והרבה קושי. זה לא מייצר… אני לא יודעת איך את ישנה בלילה? אחרי כל הסרטונים האלה ואחרי כל העיסוק בכאב ובתופת הזו.

ד"ר יוקליס: צודקת, את צודקת, זה פרויקט קשה, זה פרויקט קשה. אבל אנחנו מחויבים לעשות אותו. אנחנו לא ששים לעשות אותו, אבל אנחנו רואים את החשיבות ויש הרבה אנשים עסוקים בעבודת הקודש הזו, אז זה… נכון.

טל: זה גם נשמע כל כך הרבה מבחינה כמותית, יש לך איזושהי יכולת לכמת את זה במספר? זאת אומרת, כמה חומרים הגיעו לכם עד כה?

ד"ר יוקליס: עד כה הגיעו אלינו כמה מאות אלפי סרטונים ותצלומים, וגם אלפי פריטים, יחידות של חומר. אבל אנחנו רק בהתחלה, אנחנו רואים בפרויקט הזה, זה עבודה לכמה שנים טובות. אנחנו כרגע, יש לנו הערכה מאוד ראשונית של כמויות, תחשבי שזה חומר דיגיטלי, אז אנחנו מעריכים שנגיע למשהו כמו 60 טרה של חומר דיגיטלי, שזה בערך… ממש, הערכה גסה, משהו כמו 50 מיליארד עמודים. זה כמות אדירות של חומר, אפילו ללא תקדים. אנחנו במפעל ללא תקדים מכל היבטים, בין אם העיסוק בשיתוף פעולה בין אם זה החומר העצום שאנחנו צריכים להתעסק בו, וגם זה חומר שידרש השימוש בכלי AI וכל מיני שיטות טכנולוגיות משוכללות, כיוון שאפילו אם העמדנו מאה אנשים לקטלג את החומר, לא נספיק.

טל: איך בכלל מקטלגים כזו כמות של חומר?

ד"ר יוקליס: נכון, אנחנו עכשיו בקשר עם כל מיני חברות הייטק שהם גם חלק מהסולידריות האזרחית שאנחנו רואים, ועוזרים לנו לחשוב על מה הכלים כדי לחלץ את הזהויות והישויות, כפי שנעשה בחמ"ל האזרחי. אז יש היום דרך יכולת של זיהוי פנים לחלץ שמות של אנשים, מקומות וגם זמן, אלו הצירים הראשיים שאנחנו נקטלג את החומר. האישים או השמות, המקומות והזמן. ואז יש כלים לתמלל את הראיונות, ויש גם כל מיני כלים של תרגום, אז ככה אנחנו עמוק בתוך מפעל היסטורי, בגלל הצורך והאתגרים.

טל: בואי רגע נדבר על החזון שלכם, על ההנגשה לציבור. איך את רואה את האתר ההנצחה הדיגיטלי הזה? איך זה ייראה?

ד"ר יוקליס: אז ראשית כול, אני אדבר קצת על ה-Back Office, על השלד. אנחנו מכנסים את כל הגורמים הראשיים בעבודה ואנחנו שואפים לבנות פלטפורמה, כאילו ממשק אחד מול המשתמש וזה אומר לחבר בין כל מיני מאגרים תחת מאגר לאומי אחד, כדי שהמשתמש יכול להגיע לכל החומרים ולא משנה, יש לנו שותפים מאוד גדולים וחשובים כמו המפעל של עדות 710, יש את קרן שואה שהם כולנו שותפים שלנו, ובטח כל זה בסיוע של משרד המורשת שהם שותפים אסטרטגיים שלנו, אז איך זה ייראה? אני חושבת שיהיו שתי פלטפורמות. פלטפורמה אחת שזה מאגר, שזה כל הכמויות האדירות של החומר עם יכולות חיפוש וגם חיבור. אז תחשבי, את רוצה להגיע למה קרה בניר עוז? אז את תקבלי חומר של התמונות והסרטונים, ותגיעי למפה שככה תוכלי להבין בדיוק מה קרה איפה, ואת השמות של האנשים, הנרצחים וגם השורדים והיומנים שלהם, ואולי המוזיקה, השירה שלהם. אז הרעיון של המאגר שיהיה שם כל, לתכלל כל החומרים ביכולות חיפוש וגם לדפדף, כאילו אלקטרונית. אבל יהיה גם הזדמנות לספר סיפורים, כיוון שלא כל אחד שרוצה להגיע לחומר ירצה לעשות מחקר משלה/שלו, אז אנחנו גם נאסוף סיפורים ונאפשר לאנשים להיכנס ולחוות את מה שקרה דרך סוג של בלוג או סיפורים או חומר שאנחנו אוספים עבורך. כאילו בין אם זה דרך הזמן של היום או מקום או בן אדם.

(מוזיקה)

טל: כשחושבים באמת על כמות החומרים הדיגיטליים מבינים גם שההנגשה יכולה להתבצע בכל כך הרבה זוויות. נוכל לחפש שם שם של חלל או תושב שנרצח. נוכל לעקוב אחרי האירועים על גבי ציר זמן של דקות. לחפש על מפה מה קרה בכפר עזה, עם תמונות תלת מימדיות, אולי אפילו לבקר באחד מבתי המשפחות שהוחרבו. בשילוב AI ואולי אפילו מציאות רבודה, ההנצחה יכולה להיות ממש בקצות האצבעות שלנו. אבל כל זה הולך לקחת זמן, בטח כשאנחנו רק שלושה חודשים לתוך המלחמה.

ד"ר יוקליס: אני צריכה להוסיף עוד רובד פה ולמה זה ייקח חמש שנים. אנחנו מתמודדים עם חומר מאוד מאוד מורכב לגבי ההרשאות. זאת אומרת כל פריט שאנחנו נוגעים בו אנחנו צריכים לבקש רשות, אנחנו צריכים לסדר את זכויות היוצרים, וגם לקבל רשות מהאנשים שמופיעים או קשורים לחומר. אז את יכולה לתאר לעצמך מה רמות הפרטיות שכלולות בעבודה הזאת. לספרייה יש הרבה הרבה ניסיון וידע איך להנגיש חומרים בצורה גמישה, זאת אומרת יהיה חומר לא נגיש בוא נגיד לעוד חמישים שנה, יהיה חומר נגיש לחוקרים, שיש סיבה להגיע לחומר בתוך בניין הספרייה, ויש חומר שיהיה נגיש לכולם. אז זה, זה לפנינו, ואני אשמח שנדבר בעוד כמה זמן ונעדכן על...

טל: … איך התקדמתם…

ד"ר יוקליס: … על התקדמות הפרויקט. אנחנו נתחיל להנגיש את החומרים ברגע שנוכל. אנחנו מתכננים איזשהו פלטפורמה זמנית, כיוון שאנחנו מבינים את הצורך להנגיש לציבור את החומר, כיוון שזה ממש מפעל היסטורי, ולמען הדורות הבאים.

טל: ד"ר רחל יוקליס, תודה רבה.

ד"ר יוקליס: תודה לך.

טל: חיים ילין, בחזרה אליך. עוד לפני מעשי הטבח הנוראים של שבעה באוקטובר אפשר לומר שעניין ההנצחה היה קיים בעוטף כל הזמן, קיבוצים שהוקמו על ידי ניצולי שואה, אנדרטאות לזכר הנופלים ממלחמת השחרור והמבצעים בעזה, מצפורים לזכר חברים שנפלו בפלישת מחבלים או ירי טילים, נוסיף לזה אתרי זיכרון של האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, אתה חושב שהמשפחות עם ילדים ירצו לגור במקום ש… בכל כמה מטרים יש בו פינת הנצחה? אולי זה עלול להרתיע אותם?

חיים: יכול להיות, אבל אני לא… אני לא חושב שבסופו של דבר אנחנו יכולים לחיות במקום שכל הזמן מנציח. אני כן חושב שצריך שתי מקומות מאוד גדולים, אחד סוג של מוזיאון שינציח את כל הנרצחים בכל הקיבוצים, בשדרות, באופקים, סוג של מוזיאון כזה, עם בתים שרופים וכל מה שיש, להעתיק את הבתים מפה למקום שהוא די נגיש מבחינת הציבור, שאפשר לעשות את זה בעוטף כמובן. והנושא השני של הנצחה זה נובה, זה לעשות שם בעצם אתר מאוד גדול של פסטיבלים ענקיים, באזור פתוח, אמפי, וגם אזור סגור, זאת אומרת שאפשר לעשות הופעות סגורות. זה ינציח את כל 400 הנרצחים מהנובה, ויכול בסופו של דבר להביא 100 אלף תיירים שיגיעו לשם לראות ולשמוע קונצרטים וכל מה שאת רוצה.

טל: ומה לגבי יום זיכרון, יום אבל-לאומי?

חיים: יום הזיכרון לאותם אנשים, גם בכנסת, גם בבתי ספר, ותוכנית לימודים בבתי ספר, ותוכנית לימודים בהרבה מאוד מקומות, הרצאות וכל מה שקרה בשביעי לאוקטובר, כולל כמו שעושים ביום השואה, זה חייב להתקיים. באיזה מידה זה יהיה? זה כבר סיפור שבסופו של דבר, כמו כל דבר, צריך חקיקה וצריך תקנות וצריך הרבה מאוד דברים.

טל: ויש עוד דרך של הנצחה. חלק מהאנשים ששרדו את הטבח נשארו עם פציעות פיזיות וגם נפשיות, רסיסים שמנציחים את מה שקרה, אבל ראינו גם בחירה של המון אנשים, גם שלך ביניהם, להנציח על גופם בקעקוע.

חיים: תקשיבי, זה נכון. אני לא חוויתי את החוויה של אנשים שקטעו להם רגל או יד או נפצעו, או של חיילים שנפצעו, אני מבין מה עבר עליי באותו יום, כשהייתי בתוך הממ"ד. והקעקוע שעשיתי לשביעי לאוקטובר 2023, הוא קעקוע שהוא לא בשבילי להיום, ביום יום, הוא קעקוע שלי בעוד עשר ועשרים ושלושים שנה, אם אני אחיה. שבסופו של דבר אני אזכור מהיום הזה. לא רק אני, כל מי שיראה אותו. ולכן זה סוג של משהו עם אמירה מאוד מסוימת, של כאב ועצב שמנציח את זה על הזרוע שלי, באותו מקום דרך אגב, שקעקעו את ניצולי השואה. אני אמרתי את זה ביד ושם, המילה שואה תפוסה, אבל תגידו לי אתם, איך קוראים לשביעי לעשירי 2023? כי אנשים עלו לעליית הגג, אנשים נחנקו מגז שבעצם היה צמיגים שנשרפו, ואנשים היו בחוסר אונים, ואנשים חיכו למשהו שיקרה ובסופו של דבר זה לא קרה, וכל זה קרה בבית שלנו, בקיבוץ שלנו, במדינה שלנו, עם הצבא שלנו ו… זה סוג של שואה ישובית, קראתי לזה. אני לא יודע מה המילה המדויקת לקרוא לזה, כי אני לא מתחבר לשבת השחורה ולא לשום שבת. אני מתחבר לשביעי לעשירי, זה מה שחרטתי ביד שלי, ואני גם חושב שבסופו של דבר האנשים יצטרכו לזכור את זה כל החיים שלהם, כי זה קרה לא באושוויץ, זה קרה בתוך מדינת ישראל.

טל: חיים ילין, תושב בארי וראש המועצה אזורית אשכול לשעבר, תודה רבה.

חיים: תודה טל, להתראות.

(מוזיקה)

טל: ועד כאן ״הכותרת״ להפעם. אם עדיין לא נרשמתם לעקוב אחרינו באפל פודקאסט או בספוטיפיי, כדאי לכם. מוזמנים לדרג אותנו ולהגיב לנו, אנחנו נשמח לקרוא. את ״הכותרת״ אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה בנייד ובמכונית.

אם הגעתם עד לפה אתם מוזמנים להאזין לפרק נוסף שלנו, על מה שעובר על החטופים שחזרו, ואולי גם על אלו שעדיין בשבי, חפשו את הפרק: "איך משקמים את החטופים ששוחררו".

תחקיר הפקה ועריכה - גיא סלם ועדן דוידוב, סאונד ומיקס - נדב ברכה.

אני טל זרביב מנור, שימרו על עצמכם.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

19 views0 comments

Comments


bottom of page