top of page

הכותרת - "שמור על עצמך, ואל תהיה גיבור": עמרי מירן עדיין בשבי

Updated: Jun 23

הקשר שניתק ב-7 באוקטובר, התקווה לסימני חיים מהשבי, הזקן שיישאר עד שהבן ישוב ואיך מסבירים לנכדה שאבא בשבי? "הכותרת" בסדרת שיחות עם משפחות החטופים, והפעם: דני מירן, אביו של עמרי, שומר על המשפחה עד שהבן ישוב

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/06/2024.


לתמלול אינטראקטיבי (צמוד לאודיו): לחצו כאן.


[חסות]

קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקאסטים".

[מוזיקה]

דני: רוני, הבת הגדולה, רצה אחרי עמרי וצעקה "אבא, אבא, אבא שלי", לִישַׁי החזיקה אותה ואמרה לעמרי: "עמרי, אני אוהבת אותך, שמור על עצמך, אל תהיה גיבור".

הגר: זה דני מירן, אבא של עמרי שמוחזק בשבי חמאס כבר 35 שבועות. זה סיפור על אדם חייכן ושלו, על אבא מסור, על בן זוג אוהב. זה סיפור על הקשר המיוחד שבין אבא לילד שלו, על געגוע, ועל מאבק מלא טלטלות להשבתו של הבן הביתה.

"הכותרת" בסדרת פרקים מיוחדת עם משפחות החטופים; בין הדאגות והפחדים לחלומות והתקווה, ועם ההתמודדות היומיומית של אלו שמחכים ליקירהם שישובו. אני הגר כוכבי, וזה הסיפור של עמרי מירן.

[מוזיקת רקע מסתיימת]

ואיתנו היום דני, דני מירן, אבא של עמרי, ושל עוד שלושה ילדים מקסימים. שלום דני.

דני: שלום, שלום.

הגר: ממש תודה שבאת אלינו. נתחיל מההתחלה, נתחיל מאותו יום נורא. אנחנו יודעים שהחטיפה של עמרי הייתה ממש ככה, לעיני אשתו והבנות, הילדות הקטנות, אחרי שכולם הוחזקו בממ"ד, עם מחבלים, שעתיים וחצי, באמת, ברגעים שבאמת לקוחים… ככה כולנו מדמיינים, מסרט אימה. יש דבר נוסף דני שאתה יכול לספר לנו על היום הזה?

דני: אני הייתי בבית, ובשש ארבעים הפעלתי טלוויזיה, וצבע אדום. אני מתקשר לעמרי, שואל אותו מה קורה, הוא אומר: "נו אבא, אתה שוב מתרגש, יורדים פה כמה טילים כרגיל, אנחנו רגילים כבר, ושבת שלום, חג שמח", ונפרדנו. אני ממשיך לצפות בטלוויזיה, פתאום סרטונים של מחבלים בתוך היישובים, הורגים כל דבר, נשים, גברים, ילדים, כלבים, הכל. מתקשר שוב לעמרי: "עמרי, מה הולך אצלכם?", והוא אומר לי: "אבא אני עומד מול החלון, כל הקיבוץ מלא מחבלים, הכנסתי את לישי והבנות לממ"ד, אין לי נשק, יצאתי לקחת מהמטבח שני סכינים שיהיה לי משהו ביד, ואני חוזר לממ"ד, רק אל תתקשר, כי אנחנו רוצים להיות בשקט, תכתוב לי, אני אענה לך". וכך זה היה כל הבוקר, כתבנו אחד לשני, תלוי במידת ההתאפקות שלי מתי לכתוב, 20 דקות, חצי שעה. ב-6:40 קיבלתי ממנו את ההודעה האחרונה: "אנחנו בסדר, אנחנו בממ"ד, בשקט". ב-11:00 אני מתקשר, ואין תשובה, ואני כותב לו: "עמרי, אני מודאג, תענה לי בבקשה", ואין תשובה. התחושה הייתה שזהו אין לי ילדים, אין לי ילד, אין לי נכדות, אין לי כלה, וים הדמעות פתאום התחיל לזלוג, בלי שליטה. זה… אין שליטה על הדברים האלה, מפליא עד כמה אתה לא רוצה לזלוג, לבכות, אבל זה זורם.

הגר: בטח… מתי אתה בעצם מתוודע לכך שהם הוחזקו בעצם כבני ערובה?

דני: לפני כן, בשעה שש, האמא של אשתו, האמא של לישי, רות, שלחה לי הודעה שעמרי נחטף, לישי והבנות בסדר, פינו אותם לכרמים. וההורים של לישי גם גרים בשדרות, מוקפים מחבלים, הפגזות, והיא בכל זאת שלחה לי את ההודעה הזאת, שבעצם העבירה אותי מפאזה אחת של עצב, בכי, לשמחה אדירה. מתחושה של אובדן כל המשפחה, לכולם בחיים, זה שמחה אדירה.

הגר: כן.

דני: ואז פתאום נופל האסימון, בעצם עמרי נחטף. גלעד שליט, רון ארד, ואתה שוב מדמם בפנים. כי מה הולך להיות בגורלו של הילד? ובמקום להיכנס למרה שחורה, ולשקוע בתוכה, חשבתי, מה אני יכול לעשות? הדבר הנכון היה לנסוע ללישי, ולעזור לה עם שתי הילדות הקטנות. והגעתי שם, ואת לישי אני לא הכרתי קודם ממש [בהדגשה], כן באו לשבת, ונסעו, ובאנו לשבת ונסענו, אבל אף פעם לא היה לנו ממש שיחות נפש כאלה, בגלל המרחק, בגלל המפגשים התכופים, והמפגשים הם משפטים שמדברים כולם עם כולם, ולא שיחה אישית.

[מוזיקת רקע]

פתאום גיליתי כלה, אדירה, ממש נמרה. היא באה, מטפלת בילדות, וצריכה להיות אמא, פוצי-מוצי, לחייך אליהן, כתמול שלשום. ורק משכיבה אותן, הולכת לבכות, לעשן סיגריה אחרי סיגריה, או טיפול פסיכולוגי. ויצא לנו ביום שני לשבת לבד, כי הילדות, הנערות של קיבוץ כרמים, באו לקחו את שתי הקטנות לטייל ולשחק איתן, ונשארנו לבד. ושאלתי אותה אם לא קשה לה לספר לי ולהשלים לי את התמונה של הקטע מהרגע שעמרי כתב לי, אנחנו בשקט בממ"ד, עד לקטע של החטיפה, הוא חסר לי בכל הפאזל הזה. ואז היא אומרת "כן, אין בעיות".

ב-11:00 נכנסו לבית שלנו חמישה מחבלים, עם נער בשם תומר מהקיבוץ, אותו חטפו מבית הוריו. הוא… שמעי, נער בגיל כזה, מובל על ידי חמישה מחבלים שמאיימים עליו, כולו מבוהל, נעמד בחוץ ואמר לעמרי: "עמרי, פתח את הדלת, אם לא תפתח את הדלת הם מאיימים להרוג אותי". ואז עמרי, פתח את הדלת, ולקחו את כל המשפחה שלו לשכנים במרחק של 100-120 מטר משהו כזה. נכנסו לבית של ה… של צחי. על הרצפה הייתה מוטלת מעיין, הבת הגדולה, בת ה-18 שרצחו אותה כבר, וההורים ישבו על הרצפה, שם הושיבו גם את לישי ועמרי, עם הבנות. הגברים בשלב הזה היו עם טישרט, תחתוני בוקסר ויחפים, והנשים היו בפיג'מות ויחפות, על הרצפה. כמובן שהרצפה הייתה מלאה זכוכיות, והם ישבו מאוימים כך עד שעה 13:30, עם נשק, בלי יכולת לזוז.

[מוזיקת רקע]

המחבלים צילמו אותם כל הזמן, ואת התמונות הם שלחו בוואטסאפ או בכל צורה אחרת, למשפחות, אולי לחברים, או למפקדים שלהם, פשוט להראות איך אנחנו מבזים את היהודים האלה, מה אנחנו עושים איתם, ככה מושיבים אותם. וזה היה עד 13:30. וב-13:30 הם אמרו לגברים, שניכם תקומו, אתם באים איתנו, אם לא נהרוג את כולם. עמרי וצחי קמו, הלכו אליהם, הם אזקו אותם עם הידיים מאחור. רוני, הבת הגדולה, רצה אחרי עמרי, וצעקה: "אבא, אבא, אבא שלי". לישי החזיקה אותה, ואמרה לעמרי: "עמרי, אני אוהבת אותך, שמור על עצמך, אל תהיה גיבור".

בעצם זאת הפעם האחרונה שמי מהמשפחה ראה את עמרי. ואות חיים ראשון שקיבלנו, זה היה כאשר החטופות הראשונות, כעבור 52 יום, הגיעו, סיפרו שראו את עמרי, באחד הבתים. זה היה אות חיים מעודד. ולפני חודש ימים, בדיוק, חמאס פרסמו סרטון, בו נראה עמרי, כמו שחשבתי שאני אראה אותו, עם זקן, אמנם נראה שקיצצו לו את הזקן, על מנת שיראה יותר אנושי, ויותר מוכן לראיון. וזהו עד כאן, אם יש שאלות.

הגר: נגיד שגם אתה עם זקן, שאותו הבטחת…

דני: כן.

הגר: לא לקצץ ולא…

דני: להיות ב…

הגר: לגזור, אלא רק עם עמרי.

דני: אם הבן שלי נמצא שם, המחשבות רצות בראש בכל מיני מישורים, כל מיני מחשבות. אחת המחשבות הייתה על היגיינה. אם נותנים להם התרחץ, כמה פעמים בשבוע, בחודש, אם יש לו כלי גילוח, ידעתי שאין לו כלי גילוח. וחשבתי לעצמי, הוא בטח מגדל זקן. ואם הוא מגדל זקן, גם אני אגדל זקן, להרגיש את התחושה החזקה הזאת. והבטחתי לעצמי שביום שהוא יגיע, שנינו נגלח את הזקן ביחד.

הגר: כן.

דני: אבל, עם הימים, הזקן שלי הפך לסמל שלי. ואז הרבה אמרו לי, שמע, היום כבר אסור לך להוריד את הזקן, אז ייתכן ואני אקצץ אותו קצת, או שאני אגלח אותו, תלוי באותו רגע, ברגשות.

הגר: כן. סיפרת על לישי ועל הבנות, אני רק רוצה לשאול, יש כל כך הרבה התמודדויות באירוע הדרמטי הזה, מה שלומן? אתה יכול לספר משהו מנקודת מבטך?

דני: כן. לעמרי יש שתי בנות. בשביעי לחודש, עלמא, עם א', בא' בסוף, הייתה בת שישה חודשים, לא הייתה זקוקה לכלום, רק לבקבוק, ולנדנוד ולמיטה, לחיבוק. אבל היא בגרה, והיום היא בת שנה וחודשיים, ועמרי לא זכה לראות אותה. לא זוחלת, לא נעמדת, לא מהלכת צעד ראשון, לא מצמיחה שיניים. ומלמדים אותה בתמונה שזה אבא. וכשאני מגיע שם בשבת, היא מצביעה ואומרת לי: "אבא", על התמונה. אבל היא לא ראתה את אבא, לא זוכרת אותו כאישיות שעומדת מולה.

[מוזיקת רקע]

הגר: כן.

דני: ואילו רוני הייתה בת שנתיים וחודשיים. היא רק התחילה לדבר מילים ספורות, ולהבין דברים. ואז היא שאלה, "איפה אבא?", לישי סיפרה לה שאבא יצא לטיול. כי חשבנו שזה שבועיים, שלושה, וחוזרים… טיול. היות וזה התמשך, אז לישי אמרה לה שאבא נאבד בטיול, ומחפשים אותו. ואחר כך היא החליטה להגיד לה שהוא בעצם בעזה. עזה מקום אמורפי בשבילה, יכולנו להגיד לה שהוא באוסטרליה. כל שבת שאני מגיע לשם, הייתה אומרת לי אבא באוסטרליה. ככה היא אומרת לי "אבא בעזה". ובזה נגמר מבחינתה, היכן אבא. כעבור חודשיים, היא אמרה ללישי: "אמא, אנחנו ישבנו אצל צחי בבית, ואנשים רעים לקחו את אבא". ואחר כך, כעבור תקופה, שאלה את האמא שלה, אם עמרי עדיין אבא שלה?

הגר: וואו.

דני: והן יוצאות כל ערב להיפרד מעמרי, ל"לילה טוב ותחזור, אנחנו מתגעגעות". ולפני כחודש, היא אמרה לאמא שלה: "אמא, אבא לא שומע אותנו", אז היא אמרה לה: "אבל אבא מרגיש".

הגר: כן.

דני: ולפני שבועיים, היא אמרה ככה: "אבא לא היה ביום הולדת של עלמא, אבא לא היה ביום הולדת של אמא, אבא יבוא ליום הולדת שלי?"

הגר: מה עונים?

דני: מקווים. [בקול חנוק]

הגר: כן. דני, תספר לי על עמרי, ספר לי על הבן שלך.

דני: עמרי היה… כילד, בבית ספר, קראו לו אסטרו. [הגר צוחקת] וככה הוא היה. אפילו לבר מצווה, חבר טוב שלו, שמוליק, הביא לו ספל של אסטרונאוטים. ועד היום, כל פעם שהוא בא הביתה, את הקפה שתה בספל הזה. [הגר צוחקת] מוזר. היה בצבא, סיים, למד שיאצו, וסיים תואר ראשון בניהול מחלקות בתי חולים.

הגר: וואו.

דני: בהדסה. והלך בעקבות חברים לנחל עוז.

הגר: כן, נגיד שאתם מיסוד המעלה, שזה ככה…

דני: כן, והמרחק…

הגר: לכיוון השני.

דני: המרחק מיסוד המעלה לנחל עוז, עם הפסקה בדרך, זה חמש שעות דרך.

הגר: כן.

דני: והמרחק מנחל עוז לגבול, זה 700 מטר. עמרי, כתינוק היה ילד של אמא. הכל אמא. זאת אומרת, אפילו אם הוא התעורר בחמש בבוקר ובכה, כתינוק, ולא הדלקתי אור, קמתי, הכנתי לו את הבקבוק, בחושך הכנסתי לו לפה, זרק את הבקבוק, ואמר רק אמא. גם כשהלכנו לקניות ביישוב, וחזרנו עם עגלה, הוא על עגלה וקנינו מצרכים, אז סחבתי אותם, הוא לא הרשה לי, רק אמא. היא הייתה צריכה גם את העגלה, גם את המצרכים, וצחקנו, אבל זה היה עמרי.

הגר: ונגיד, אם כבר הזכרת את אמא של עמרי, שאת התקופה הקשה כל כך הזו, ואת המאבק העצום, אתה מנהל בעצם לבד, משום שאמא של עמרי נפטרה לפני שנים רבות.

דני: 33 שנה, בעוד שישה ימים. עמרי היה בן 14.

הגר: אתה מרגיש ככה, לבד, במאבק הזה, במסע הזה?

דני: לא, אני לא לבד. ראשית, אנחנו התחלנו 240 משפחות, שהפכנו למשפחה אחת. היום אנחנו 120 משפחות. שחררו את הארבעה, שמחה אדירה, מרגש מאוד. והיה עצוב מאוד, שנפל לנו לוחם.

הגר: כן. אז באמת נסביר שאנחנו מקליטים את הפרק בימים מאוד דרמטיים, זאת אומרת כל יום הוא דרמטי בתקופה הזו, אבל גם לאחר תקופה שלצערנו הרב הוחזרו…

דני: גופות.

הגר: גופות מעזה לישראל, וככה במאה שמונים מעלות משם, הוחזרו במבצע חילוץ גם ארבעה חטופים חיים, וזו טלטלה גדולה.

דני: מבצע חילוץ הירואי, אדיר. אני חושב שלמרות ש"מבצע אנטבה" היה במרחק רב, והיה צריך לטוס לשם ולנחות בארץ אויב והכל, אבל המבצע הזה כשאני חושב עליו, על כל האלמנטים, על כל המורכבות שהייתה חטופה בבית אחד ושלושה חטופים בבית אחר, והכוחות התחלקו, זה נראה לי משהו…

הגר: כן.

דני: שעוד ידובר עליו הרבה שנים.

הגר: בהחלט, בהחלט.

דני: וילמד בהרבה בתי ספר צבאיים בעולם.

הגר: איפה זה תפס אותך? איפה זה פגש אותך? זאת אומרת, דיברנו קודם על השמחה, על העצב, על התקווה. יש כאן מנעד שלם.

דני: אני חזרתי מהנכדות שלי, כמו בכל שבת, והשבת הזו נסעתי לבד.

[מוזיקת רגע]

ובחזרה, באמצע הדרך, שמעתי שיש פעילות חזקה מאוד של צה"ל, ואתה מנסה לחשוב, מה זה יכול להיות? כי זה היה משהו שונה ודרמטי. אמרתי לעצמי, או שמחסלים, או שמנסים להביא גופות. כאילו לא חשבתי על אנשים חיים. עד עכשיו, זה היה גופות. ויותר מאוחר הודיעו לי ש… עוד לפני שפרסמו בתקשורת, שחולצו ארבעה חטופים חיים. וואו, נעמדתי בצד, והפעלתי את הטלוויזיה באוטו. התרגשות אדירה. שמחה בשמחת המשפחות, שהם בעצם היום, משפחה שלי. [דומע]

הגר: כן.

דני: כולם.

הגר: כן.

דני: צד שני, בערב שמעתי את ה… שמת הלוחם. וכאבא, אתה חושב, כאשר ילד נפצע ויורדת לו טיפת דם, התחושה היא לא בבטן, אלא כבר הבטן נצמדת לגב מרוב התרגשות, וזהו. פה נהרג בין אדם. אבא, בעל, בן.

הגר: קשה כל כך.

דני: כי כשמדברים על חטוף, או הרוג, או כל דבר אחר, זה לא אדם אחד. אם הוא בן, יש לו הורים, יש לו אישה, יש לו ילדים, יש לו דודים, בני דודים, יש לו שכנים.

הגר: עולם שלם. עולם ומלואו.

דני: אני גר… אני גר במושבה קהילתית מאוד. כל המושבה היא… [בקול חנוק]

הגר: כן. אם כי, אתה לא מגיע לשם הרבה, דיברנו על זה, אתה נמצא כל הזמן במרכז.

דני: הם כל הזמן איתי. [הגר מהמהמת בהבנה] וכחודש אחרי, דיברתי עם חברה ביסוד המעלה, מורה, וביקשתי ממנה שתלך לילדים בבית ספר, תספר להם, שלא יהיה להם תהיות, כי הם יודעים. ההורים לא מפעילים טלוויזיה, אבל הם מרגישים, שידעו מה היה. ואכן כעבור שבוע הביאו לי מיסוד המעלה, תיקיה עם סיפורים ושתי ילדות, בנות עשר, כתבו שיר, ושתי השורות האחרונות של השיר, צדו את עיניי, ממש קראתי בהתרגשות, ילדות בגיל כזה! ואז טלפנתי לחבר, ואמרתי לו, שולח לך עכשיו שיר, שתי השורות האחרונות מסומנות, עד מחר בשתיים עשרה, זה מולחן ומושר. ואכן הוא שלח לי את השיר מושר, מולחן.

[השיר מתנגן - זמרת שרה]

"אדוניי תעשה לי רחמים

עלי הזית נושרים מהעצים

היונה לא מתעופפת כבר ימים…"

הגר: מדהים.

[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

דני: וזה שיר שהשמעתי אותו בהונגריה, באולם של שלושת אלפים איש, אוונגליסטים, שלא מבינים אף מילה בעברית. אבל השיר הזה, הוא כמו תפילה מושמע. גם הליווי שלו. הם עמדו ובכו שם, בלי להבין את המילים.

"עלי הזית נושרים מהעצים

היונה לא מתעופפת כבר ימים

אז אדוניי תעשה לי רחמים…"

הגר: סיפרת, דני בעבר שיש שעות שהן כמו חלום, שאתה מדמיין את החזרה של עמרי, אתה מדמיין את החיבוק שלו, מה עוד אתה מדמיין?

דני: תלוי באיזה לילה, תלוי באיזה שעה. אני לא רוצה לדבר על הדברים הקשים. אבל אני רואה אותו חוזר, אני בטח אתן לו קודם כל לחבק את אשתו, את הבנות, ואחר כך אני מקווה שאני לא אחנוק אותו בחיבוק.

הגר: [צוחקת] אתה ישן יותר טוב בלילות?

דני: לא, אני גם לא… מאז ומתמיד לא אהבתי לבלוע כדורים. אז הציעו לי כדורי שינה ואני לא לוקח. אבל אני כן גומע וויסקי, וזה מרדים אותי לכמה שעות, שעתיים וחצי-שלוש שעות בלילה. ואז אני יושב לכתוב. כותב לעמרי, כותב לעצמי, כותב לעולם. [דומע]

הגר: ואתה מרשה לעצמך גם להתפרק?

דני: מדי פעם כן, כמו עכשיו, אני גם, גם עכשיו אני חצי מפורק.

הגר: כן.

דני: תראי אני… הם היו לקראת בניית בית בקיבוץ, ואני מנסה לחשוב, הוא חוזר… ודיברתי גם עם לישי והיא אמרה, אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו. רק…

הגר: על לסיים את השלמת הבנייה בבית.

דני: רק שעמרי יחזור, נחליט אם אנחנו כן חוזרים לקיבוץ…

הגר: כן.

דני: לא חוזרים לקיבוץ? היכן נהיה? איך נחיה? ו…

[מוזיקה ברקע]

הגר: כן.

דני: אני מנסה לדמיין את הבית, את החיים בבית, החדש, והרבה מחשבות בכל מיני כיוונים. והיה לי… אמרתי לך שיש לי עוד שלושה ילדים, וכעבור חודש וחצי, כולי הייתי ממוקד מטרה, עמרי, עמרי, עמרי, עמרי. נעמה הבת שלי התקשרה ואמרה לי: "אבא, אתה שוכח שיש לך עוד שלושה ילדים". ואז הבנתי שזה נכון בעצם, אפילו שהם גדולים, אבל הם ילדים. הם רוצים להיפגש ביום שישי, לאכול ארוחות משותפות. ואכן התחלנו לתאם זמנים, ולהיפגש בימי שישי ביחד. חבר אמר לי… דיברנו על הילדים הגדולים, והוא שאל אותי, "הרכבת את הבן שלך כשהיה בן שלוש, בן חמש, על הכתפיים והלכת איתו?", אמרתי לו, "כן". אז הוא אמר לי, "גם כשהוא יהיה בן חמישים, עדיין לא ירד לך מהכתפיים". ואכן זה כך, הילדים, לא חשוב מה הגיל שלהם, הם תמיד על הכתפיים ובידיים שלנו.

הגר: ממש ככה.

[מוזיקת הרקע מסתיימת]

הגר: אתה פעיל מאוד במטה. נוסע, מתראיין, פוגש אנשים, דמויות מפתח. יש חוויה אחת שזכורה לך במיוחד, שהשפיעה עליך?

דני: מאוד חזקה. ישבתי, סיפרתי לקבוצה שהגיעה משיקגו, לשלושה ימים לארץ. היהודים האלה עזבו בית, ילדים, משפחות, עבודה, עיסוקים. באו לשלושה ימים בטיסות כאלה ארוכות, רק להיות איתנו, לחבק אותנו, לראות את העוטף ולחזור חזרה. והתחלתי את הסיפור ואני אומר, אני דני מירן, אבא של עמרי, ואיזו אישה שישבה בזווית של ארבעים וחמש מעלות ממני, התחילה לבכות. לא יכול לעזור לה, אני מדבר. סיימתי ואני אומר, "יש שאלות?". היא מצביעה, אני אומר לה, "כן". והיא אומרת לי, "אין לי שאלה". "אז מה הבעיה?", היא אומרת לי, "אני מתרגשת. איך זה שיש פה מעל מאה שלושים משפחות, אז דווקא אתה בא לספר לנו על עמרי". אומר לה, "עמרי הוא הבן שלי, אני אספר על עמרי, זה מובן מאליו". אז היא אומרת לי, "עמרי הבן שלך, ארבעה חודשים אצלנו בבית". אני אומר לה, "כיצד?", אז היא אומרת לי, "התמונה שלו, על הכסא, בפינת האוכל, אני כל יום מדליקה נר וכל שישי אני מפרישה חלה". בשיקגו!

הגר: מדהים, ממש.

דני: ואז היא מראה לי את התמונות של עמרי על הכסא בבית, מראה לי את החלות, ועד היום, כל יום שישי, היא שולחת לי תמונות מה הם עושים בבית שלהם בשביל עמרי.

הגר: מדהים.

דני: כעבור חודש, שוב עם אישה, ועוד אחת מספרת לי, ועוד אחת מספרת לי, "עמרי גם אצלי בבית".

הגר: כמה מרגש, ממש. דיברנו על חטופות ששוחררו וסיפרו על עמרי, ואנחנו יודעים שהיה גם את הסרטון. על מצבו שם, יש משהו שאתה יודע, או יכול לומר?

דני: כן, אני ראיתי אותו. זה הילד שלי. אלה העוצמות שלו. ואני יודע שיש לו עוצמות פיזיות. אבל הוא ילד שמחייך 24 שעות ביממה, כמו בתמונה.

הגר: כן.

דני: ולא רק בתמונה… הוא שכב בבית חולים, באתי לבקר אותו, והוא מחייך. אבל מה? כשראיתי את הסרטון, ראיתי את העצב בעיניים. עצב שהוא גם מלווה בהרבה געגועים. הורה שלא רואה ילד חודש…

הגר: כן.

דני: …הוא הרוג. על אחת כמה וכמה שזה מספר חודשים.

הגר: בלתי נסבל. ומה היית רוצה לומר לעמרי, אם הוא שומע אותנו, אם הוא מקשיב לך עכשיו?

דני: אני, האחים שלו, אשתו, בנותיו, כל המשפחה, כל בית נחל עוז, כל יסוד המעלה וכל עם ישראל, ממתינים ליום שאתה תחזור עם כל החטופים. זאת תהיה חגיגה אדירה. אני לא מדבר על ניצחונות. תהיה שמחה שלא הייתה כמוהה.

[מוזיקה]

הגר: כמה אנחנו מחכים ליום הזה שיבוא כבר, שיבוא כבר כמה שיותר מהר. כל יום יקרב אותנו ליום הזה. דני…

דני: כן.

הגר: אנחנו, משהו נוסף שאתה תרצה לומר, הבטחתי לתת לך לומר משהו על עם ישראל ואנחנו נסיים.

דני: בלי שמות, אבל עם ישראל. ביום השלישי שעמדתי בכיכר ואני הייתי הראשון בכיכר, ולבד בכיכר, ניגש אליי בחור ואמר לי, הבנתי שאתה מיסוד המעלה, איפה אתה ישן? אמרתי לו שאני ישן ברעננה, אצל הבת של זוגתי. אמר לי, לא, יש לך פה בית, אתה יותר לא נוסע. ובערב הוא בא עם עוד מישהו וביקשו ממני לבוא לדירה. לא, אמרתי, אבל אני עם אנשים פה. לקחו אותי לדירה, אני מצנזר, ועולים לבית, קומה עשירית, פותח את הדלת, ו… מה זה דירה? כל הקומה…

הגר: וואו.

דני: זה הבית. נותן לי את המפתח ואומר לי, אני הולך לישון אצל הבת זוג שלי.

הגר: מדהים.

דני: …כדי לא להפריע לך. לא יודע איך קוראים לי, אני לא יודע איך קוראים לו. אומר, נתתי לך מפתח, תעשה מה שאתה רוצה.

הגר: וואו, דני. [לוקחת נשימה עמוקה]

דני: והייתי שלושה חודשים אצלו.

הגר: מרגש מאוד, אני…

דני: ואנחנו עדיין משפחה.

הגר: וואו, ממש זכות שיש אנשים כאלה, וגם אנשים כמוך, דני מירן. דני, תודה רבה רבה, תודה שבאת ושיתפת אותנו.

דני: תודה לכם, שאתם ממשיכים ומציפים את כל עניין החטופים.

[מוזיקה]

הגר: ועד כאן פרק נוסף של "הכותרת" עם משפחות החטופים. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו באפל או בספוטיפיי, אפשר גם לדרג או להגיב לנו. אם יש שאלה שאתם רוצים לשאול את אחד מבני המשפחות, כתבו לנו.

את "הכותרת" אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה בנייד וברכב. בינתיים, אתם מוזמנים להקשיב לסיפור של גיא דלאל. חפשו את הפרק: "צעקו הוא חי, אבל צרחתי, רק לא חטוף, והתעלפתי. גיא דלאל עדיין בשבי".

סאונד ועריכה, עדן דוידוב וגיא סאלם.

אני הגר כוכבי, ואנחנו נתראה בפרק הבא. עד שכולם יחזרו אלינו.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

9 views0 comments

Commenti


bottom of page