top of page

הכותרת - יכולתי להציל אותם אם הייתי בממ"ד: עודד ליפשיץ עדיין חטוף

שרון ברנע

הכותרת בסדרת מפגשים עם בני משפחות החטופים. הטיול הגדול שנקטע ב-7 באוקטובר, החיים שהועתקו לכיכר החטופים, רגשות האשם כי "לא הייתי איתם בשבת השחורה", החזרה המרגשת של סבתא יוכבד מהשבי: דקל, נכדו של עודד ליפשיץ שעדיין נמצא בעזה, מספר על החיים איתו, ובלעדיו: סבא, אנחנו לא מוותרים עליך. כל המשפחה על הרגליים.

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/03/2024.

[מוזיקת פתיח] הגר: אתם מאזינים ל-Ynet פודקאסטים. [סיום מוזיקת פתיח]

[מוזיקה ברקע הדיבור]

דקל: כשפגשתי אותה שוב, זה היה באמת הרגע שבאמת הבנתי מה קורה סביבי. עד אז אתה כאילו מבין את הרעיון ויש לך את הנתונים. הכל מול הפנים שלך כאילו מאוד ברור ואז פעם ראשונה שראיתי את הפנים שלה זה היה כמו פטיש חמש קילו לראש, זה היה כאילו… וואו! אשכרה סבתא שלי חזרה מהמנהרות בעזה.

הגר: זה דקל ליפשיץ, הנכד של עודד, שנמצא בשבי בעזה.

בסדרת פרקים מיוחדת של "אסיפת הורים", אנחנו ניפגש בכל פעם עם בן או בת משפחה אחרים, וננסה להבין מה מתחולל בראש ובלב שלהם. נדבר על הדאגות. על הפחדים והחלומות. על המלחמה ועל התקווה.

[סיום מוזיקה]

הגר: ואיתנו באולפן דקל ליפשיץ. שלום דקל.

דקל: שלום שלום.

הגר: דקל, אתה הנכד של יוכבד ליפשיץ ושל עודד ליפשיץ. יוכבד, יוכקה [צוחקת], כמו שגילית לי,

דקל: כן

הגר: שוחררה לשמחתנו. ו… סבא שלך, סבא עודד,

דקל: עדיין בעזה.

הגר: עדיין בעזה. [לוקחת נשימה עמוקה] ספר לי קצת על ה… על היומיום, על השגרה המשוגעת הזאת שהשתנתה לה ללא הכר.

דקל: זה מצחיק כי… השינוי אצלי היה כל כך קיצוני. הייתי בכלל בטיול אחרי צבא, הייתי באוסטרליה בשביעי באוקטובר.

הגר: [מהמהמת בהבנה]

דקל: ואז אהה… כששמעתי שיש טילים, עניינים, אני מתקשר, אתה פתאום מתחיל לקבל את התמונת מצב. אתה מבין שכנראה נכנסו לקיבוץ, ואז אתה מבין שסבא וסבתא נעדרים. זה היה ממש… [הגר מהמהמת בהבנה] זה כזה קיצוני, כי אפילו לא חוויתי, בואי נגיד, את תקופת קפלן שהייתה פה בארץ. [הגר מהמהמת בהבנה] ממש כל השנה הזאתי הייתי בכלל בחו"ל.

הגר: וואו.

דקל: מטייל בעולם אחר, ואז אתה חוזר לזבנג רציני מאוד וזה…

הגר: מתי חזרת? מה היה הרגע שככה באה איזושהי ידיעה?

דקל: רציתי לחזור מההתחלה, כן, מהשמיני. אבל גם ביקשו ממני לחכות איזה יום רגע להבין מה קורה. הצלחתי להגיע לארץ תוך שבוע. כאילו ב-14 בערך נחתתי.

הגר: וואו, אני מנסה ככה לדמיין מה עבר עליך שם לבד, בטיסה הארוכה הזאת.

דקל: כן, האמת שהייתי עם בת זוג שלי.

הגר: [מהמהמת] כן, תמיד...

דקל: כן…

הגר: תמיד עוזר.

דקל: תמיד טוב.

הגר: אז… איך נראים החיים מאז? איך נראה היומיום מאז?

דקל: שינוי דרסטי מאוד לכל מה שחוויתי עד עכשיו. זה תמיד אהה… תמיד אתה, הייתי מגיע לסבא וסבתא, וחווה את הצבע האדום לפעמים, פעם ב… מבין, כאילו זה… פותח את החלון, רואה את חאן יונס מולי.

הגר: יואו.

דקל: זה כאילו, אתה כאילו יודע שהמצב שמה חם, אבל אתה אף פעם לא דמיינת ש… שסבא שלי, או סבתא שלי, הקיבוצניקים, אלה שבקושי סלפי איתם אתה עושה, הפרצוף שלהם מתנוסס על כל מקום פה, אז זה… זה מה שבעיקר מזכיר לי כל פעם בדיוק מה… מה אנחנו חווים פה.

הגר: כן.

דקל: וגם לפגוש את סבתא שלי כל פעם מחדש, להבין…

הגר: כן.

דקל: ש… את מה, מה היא חוותה ומאיפה היא חזרה. [הגר מהמהמת בהסכמה] היא מגלה הרבה כוחות. היומיום מאוד אינטנסיבי מבחינה נפשית. אתה חווה הכל, כמו סערת רגשות כזאתי.

הגר: כן.

דקל: מתאר את זה הכי הרבה בדימוי של רכבת הרים.

הגר: כן.

דקל: כל יום אתה פעם למעלה, פעם למטה, זה ממש ככה.

הגר: יש איזה שהם הרגלים חדשים שככה נוצרו בעקבות התקופה? יש הרגלים ישנים שנשארו? זאת אומרת, עובדים? מבלים? נפגשים עם חברים? איך זה נראה?

דקל: אהה… אני, אישית, הרגלים ישנים לא כזה מלווים אותי, לא… לא נמצא איתם. פשוט אתה כזה נמצא בסיטואציה של חירום, מה שנקרא. כל… כל ההתנהלות שלי היא בחירום. אהה… בגלל זה גם אני מוצא את עצמי ישן בכיכר החטופים. אהה… בגלל זה גם אני נמצא במטה כל יום, מנסה לתרום איפה שאני יכול.

הגר: אתה ישן כבר תקופה ארוכה, בכיכר.

דקל: אני חודש וחצי שם, ואני מהצעירים אפשר לקרוא לזה.

הגר: [מהמהמת] כאילו גשם, שמש - אתה שם.

דקל: לגמרי, כן.

הגר: ספר מה הביא אותך להחלטה.

דקל: להגיע להגיע לישון?

הגר: להגיע לישון שם.

דקל: בהתחלה, בהתחלה לא הגעתי ישר לישון שמה. הרבה חבר'ה כבר הגיעו. הם נמצאים שם כבר חודשיים וחצי. אהה… בהתחלה לא הגעתי לשם, כי סבתא שלי חזרה, והרבה היינו מסביב לזה, כל המשפחה. וגם לא, לא ידעתי כל כך כאילו איך לגשת לשם. [הגר מהמהמת בהבנה] ואז היה לנו את אירועי בגין שעשינו מול ה… מול אהה… בעצם הקבינט באותו זמן שהתכנס שם [הגר מהמהמת בהבנה], והלכתי לישון שם לילה אחד ופגשתי בחברה. ואז, זה היה פשוט, בשבילי, זה היה מעבר לעניין המחאתי שבזה, לא מחאה, זה היה… הדרישתי שבזה, לשחרור החטופים,

הגר: כן.

דקל: אז זה היה פשוט להתיישב עם קבוצת אנשים, שאתה לא צריך להסביר להם מה אתה חווה. אתה פשוט חווה את זה ביחד איתם.

הגר: כן.

דקל: זה נותן לך הרבה יותר מקום ושקט. בסופו של דבר אנחנו יצורים חברתיים, אז איפה שיש חברה טובה תמיד טוב לנו.

הגר: אתה יכול לתאר קצת ממה שקורה בקבוצת שייכות הזו? זאת אומרת, נורא מסקרן לדעת מה… מה קורה איתכם שם? על מה מדברים? מה עושים?

דקל: זה מִמדברים וכואבים את הסיטואציה ביחד, לעושים צחוקים, למנסים לשכוח קצת איפה אתה נמצא, לנזכרים בזה ביחד, לעושים בדיחות שחורות על הסיטואציה, לבוכים על זה ביחד, לפועלים נגד… בדרישות ביחד.

הגר: נגיד גם שאתה ממובילי מטה הצעירים.

דקל: אחד מהמובילים, חשוב לי להגיד.

הגר: כן.

דקל: אבל כן, מובילים במחל… דסק צעירים במטה [הגר מהמהמת בהבנה] שמתעסקים… היה לנו את הפרויקט שהרמנו, כל הדסק, של 'שמים הכל על השולחן' בעצרת של ה-24 שעות, שזה היה אחד הפרויקטים המשמעותיים שעשינו, [הגר מהמהמת בהבנה] שהוא היה ממש מדהים. היה התגייסות יפה, וזה היה פשוט מקום מאוד אותנטי להשמיע אותה.

הגר: כן. אז דיברנו על הימים, וגם קצת על הלילות.

דקל: כן

הגר: ישנים? מצליחים לישון?

דקל: זה מצחיק, כי אני אישית לא מצליח להירדם, אבל כשאני נרדם…

הגר: אי אפשר להעיר אותך

[שניהם צוחקים]

דקל: אז אני, אני מוצא את עצמי מתעורר ב-12:00-13:00.

הגר: וואו.

דקל: כן.

הגר: טוב, בטוחה שהגוף צריך את זה.

דקל: לגמרי.

הגר: תגיד, בכנות, אתה נמצא בעשייה כל כך אינטנסיבית ומשמעותית - מגיע, נוסע, יוזם, חושב, מתכנן, מתראיין, לא ישן בבית כבר המון זמן. יש רגעים שאתה אומר כאילו 'די, מספיק. אני צריך שקט'?

[מוזיקת רקע]

דקל: כן, לגמרי. אהה… יש המון כאלה. באמת המון כאלה. אתה מוצא את עצמך בסיטואציית קיצון. בסופו של דבר. כל פעם שאתה מנסה להבין בעצם על מה אתה מתמודד, על מה אתה נלחם, זה, זה מעבר רק לסבא שלי. זה באמת מבחינתי כל אחד ואחד מהאנשים שנמצאים שם.

הגר: כן.

דקל: ו… וההבנה הזאתי ש… שזה מה שאתה… זה פשוט סיטואציה מאוד מתישה, מאוד מאוד מתישה. אבל מנגד לזה אתה פשוט מבין, שאין לך ברירה. אתה לא יכול להיות בסיטואציית כזאת קיצון, ולהחליט שיש לך עכשיו יותר מדי זמן לנוח המון. וכאילו אני פשוט לא מרגיש שיש לזה מקום בצורה האישית שלי. אז אני יודע לקחת לעצמי יום, יומיים הפסקה, אבל פשוט מיד בחזרה.

הגר: הזכרת את החזרה של סבתא. אממ… משהו שבכל זאת כן אתה יכול להגיד על ההרגשה של לפגוש אותה שוב?

דקל: כשפגשתי אותה שוב, זה היה באמת הרגע שבאמת הבנתי מה קורה סביבי. עד אז אתה כאילו מבין את הרעיון, יש לך את הנתונים, הכל מול הפנים שלך כאילו מאוד ברור, ואז פעם ראשונה שראיתי את הפנים שלה זה היה כמו פטיש חמש קילו לראש. זה היה כאילו, וואו! אשכרה. סבתא שלי חזרה מהמנהרות בעזה.

הגר: קשה לתפוס.

דקל: זה הזייה.

הגר: ממש…

דקל: אישה בת שמונים וחמש וחזרה על שתי רגליים. זה סיפור אחר לגמרי, מבחינת הכוחות שהיא גילתה שמה זה מטורף אבל אהה…

הגר: אני שומעת מהרבה מאוד אנשים ומשפחות את ה… את הרגע המאוד מטלטל הזה ש… שחלק מבני המשפחות שלהם חזרו, ואז הם הבינו שזה קורה. שזה אמיתי. שהם באמת היו שם, סליחה, שהם באמת חזרו משם, אהה… אז לצד הטלטלה הגדולה, זה גם, זה גם נתן לך כוח?

דקל: לגמרי. זה… זה לא סוד, שכל אירוע חטופים שהיה פה בעבר, אוטומטית הוא הפך לאירוע של שנים. חלקם אירועים עדיין פתוחים, עם משפחות שעדיין יושבות איתנו, כמו משפחת מנגיסטו, גולדין, הישאם וכדומה. ופשוט התחושה הישירה הייתה ש… אתה מתמודד עכשיו מול משהו כאילו ארוך טווח. ואז מצד שני אתה אומר: אין מצב. זה אירוע כזה גדול מימדים, הוא חייב להיגמר מחר, אין סיכוי.

הגר: כן…

דקל: ואז היה התנדנדות כאילו בתחושות שלך, כאילו: וואו, אני הולך להיות שנים עם זה. ומצד שני: וואו, זה… אין מצב, זה חייב להיות זה... ואז שסבתא חזרה, זה סיכם לי את זה שכאילו, זה מובן מאליו שזה מחר בבוקר נגמר [הגר מהמהמת בהסכמה]. זה נתן לגמרי את התקווה הזאתי של: אנחנו עומדים לסיים את זה,

הגר: כן…

דקל: כמה שיותר מהר.

הגר: כן… אתה זוכר מה היה הדבר הראשון שאמרת לה?

דקל: לא חושב שהצלחתי להגיד.

הגר: [צוחקת] כן.

דקל: זה היה, זה היה שוק. זה היה פשוט שוק. זה היה בעיקר חיבוק. זה היה גם פעם ראשונה שראיתי אותה אחרי שנה ומשהו,

הגר: כן, וואו.

דקל: זה… הייתי הרי בחו"ל, כמו שאמרתי,

הגר: כן…

דקל: לא פגשתי אותה כל כך הרבה זמן. והיא, דבר ראשון שהיא אמרה זה: מה, מאוסטרליה הרחוקה באת לפה, להגיד לי שלום?

[שניהם צוחקים]

דקל: זה היה ברור, סבתא… זה שאלה בכלל? [צוחקים] וה…

הגר: וואו, מדהים. [לוקחת נשימה עמוקה] כשאתה חושב על סבא, קח אותי לאיזה זיכרון בולט, שיש לך ממנו.

[מוזיקת רקע]

דקל: אני חושב שתמיד, ששואלים אותי על זיכרון בולט שיש לי מסבא, זה ממש… יש לי כמה כאלה, שהם מאוד דומיננטיים אצלי בראש. [הגר מהמהמת] אחד, זה להיות ילד קטן על הכתפיים שלו [ברקע צחוק של ילד], שהוא תמיד לוקח אותנו לבריכה ולטיול בקיבוץ. [ברקע קולות ילדים] שתיים, זה להיות ילד קטן בערסל של האופניים, מקדימה [ברקע צלצול פעמון אופניים ואז מנגינה], בסטייל הכי קיבוצניקי שיש, כי שמה לא היה כיסאות לתינוקות. זה פשוט היה ערסל, ששמים ילד שמה וזה ונוסעים, מה. [הגר צוחקת] ואני חושב שהרגעים שהכי נצרבים לי תמיד, זה הרגעים שיושבים במשפחה, והוא פשוט מנגן בפסנתר [ברקע מנגינת פסנתר ואנשים משוחחים]. הוא היה נגן מדהים. מאלה שלא צריכים, [הגר מהמהמת] לא צריכים ת'תווים. הם רק שומעים שיר פעם אחת והם כבר יודעים אותו בעל פה. ישר יודע לנגן כל שיר בלי למצמץ.

הגר: מדהים.

דקל: תמיד היה עָדִין על הקלידים ויודע להוציא את הצליל המדויק, ו… [ברקע המשך מנגינת פסנתר].

הגר: איזה יופי.

דקל: לגמרי. זה תמיד אהה… ארוחות. סבא עולה על הפסנתר וכולנו שרים ביחד, ו…

הגר: איך נראות הארוחות עכשיו?

דקל: אהה…

הגר: כאילו, יש ארוחות שישי? יש מפגשים משפחתיים?

דקל: אנחנו עושים. אנחנו עושים ארוחות שישי. אנחנו עושים יותר מפעם אפילו. תקופה ש… אתה מבין שמה שיש לך זה משפחה, ושצריך כמה שיותר לחזק ולהיות בתוך זה.

הגר: כן.

דקל: ו… אנחנו פשוט עושים המון המון המון מפגשים כאלה. המון ארוחות שישי ביחד, דואגים תמיד להיות כל המשפחה המורחבת ביחד. [הגר נאנחת ברקע]. ו… פתאום אנשים שהייתי רואה אותם 5-10 פעמים בשנה, אני רואה אותם בשלושה חודשים 20 פעם, אז… [הגר צוחקת] זה מאוד מחזק וכיף.

הגר: כן.

דקל: להרגיש את התחושה הזאתי. אנחנו מחזקים אחד את השני, ונותנים אחד לשני את הכוחות בעצם להמשיך פה קדימה גם.

הגר: כן. איזה תפקיד סבא מילא בבית, במשפחה? אפילו כזה שנאמר, לא שמתם לב אליו, ועכשיו פתאום נורא נורא חסר?

דקל: סבא תמיד היה בן אדם שאפשר להתווכח איתו. עכשיו קצת חסר עם מי להתווכח. וגם חסר לנו מי שישטוף את הכלים, כי זה היה תפקיד של סבא בקיבוץ. הוא היה זה שמציע לך קוביית שוקולד בסוף ארוחה. תמיד עוזר. תמיד עקשן.

הגר: [מהמהמת] עוברות לך בראש… אתה יודע מה, עוד לפני כן - אתה מדבר איתו? זאת אומרת, יש איזשהו ערוץ תקשורת, אני יודעת… מסתכל בהודעות ממנו? מסתכל בטלפון? בוואטסאפ? כאילו אתה חוזר לאינטראקציות שהיו לך איתו?

דקל: לצערי הרב האינטראקציות שהיו לי איתו, זה לא צערי הרב, אבל זה היה בעיקר בשיחות בטלפון.

הגר: [מהמהמת] כן.

דקל: הייתי… אם היה לי טיפת ההבנה שמשהו כזה הולך לקרות, הייתי מקליט את כולם.

הגר: יש משהו שאתה ככה מצטער, מתחרט שלא עשית?

[מוזיקת רקע]

דקל: אני חושב שזה שאלה של… שישר כאילו שאת שואלת אותה, זה ישר שם אותי בעניין של ה'אשמת ניצולים'.

הגר: כן.

דקל: אהה… אני לא יכול שלא להשתגע מזה שכאילו לא הייתי איתם בממ"ד. אתה… תמיד יש לי את התחושה הזאת של: הייתי מחזיק את הידית הרבה יותר טוב מהם. למרות שגם אם הייתי בארץ, הסיכוי שספציפית שם, הוא… הוא היה נמוך. שזה מדהים, כן? שבוע לפני זה… גם משהו שאני לא מסוגל להפסיק לחשוב עליו, שאם האירוע הזה היה קורה שבוע לפני זה, לא היה נשאר מי שיתקשר להודיע לי בכלל באוסטרליה, שמשהו קרה.

הגר: מה היה שבוע לפני זה?

דקל: כל המשפחה הייתה בקיבוץ,

הגר: וואו.

דקל: ממש כל המשפחה.

הגר: וואו, בשבת שקדמה לשבעה באוקטובר?

דקל: כן… בעצם בסוכות א'.

הגר: איזה תחושה…

דקל: זה תחושה... כן.

הגר: משוגעת.

דקל: זה מחשבות הזויות, שתוקפות אותך ו… כן. זה יום… ותמיד התחושה הזאתי מלווה אותי של אולי, שהייתי כאילו יכול להיות שמה. למרות שזה כאילו, אין בזה היגיון בכלל לחשוב על זה. אין בזה היגיון בכלל לקחת על זה… עצמך אחריות כזאתי, שהיא פשוט לא באמת, לא קשורה אליך. לא… גם הסיכוי שהיית נמצא שמה הוא כל כך נמוך באותו זמן. עדיין זה כאילו משהו שאתה לא…

הגר: כן,

דקל: מחשבה כזאתי, שאתה לא מסוגל שלא תתקוף אותך פה ושם.

הגר: זה לא רציונלי.

דקל: נכון…

הגר: מצד שני, מה יש רציונלי…

דקל: שום דבר.

הגר: ב… באירוע הזה?

דקל: שום דבר.

הגר: אז אתה מרגיש שהיית יכול להציל אותם?

דקל: אהה… כן. כן. התחושה של כן, נו, הייתי יכול למצוא את הדרך להחזיק את הידית יותר טוב, מזווית אחרת.

הגר: אני מבינה. הזכרת את הפנים של סבא, ככה, בכל מקום. איך זה מרגיש לראות את המשפחה שלך, סבא וסבתא שלך, על בניינים? שלטי חוצות?

דקל: הזוי, זה באמת הזוי. כי כמו שציינתי את זה בהתחלה, אז זה… סבא וסבתא הקיבוצניקים, הצנועים האלה, שהסתפקו תמיד בחדר שיש בקיבוץ. לא דאגו אף פעם לאיזה נכסים או משהו גדול. זה באמת כאילו הבסיס שלהם, זה המקום, זה המפעל חיים שלהם, שם הכל. ותמיד זה… קיבוצניקים הם אנשים מאוד צנועים [הגר מהמהמת]. ואז לראות את הפרצופים שלהם מודבקים בכל מקום, היה הזייה לי. זה תמיד אהה… זה תוקף אותי, ומה שעוד יותר תוקף אותי, זה ברגע שהוא יחזור, כשהוא יראה את זה, הוא יהיה… איך הוא יגיב לזה.

הגר: מה אתה חושב? מה התרחישים שעוברים בראש?

דקל: [צוחק] הרבה צחוק. [הגר צוחקת]. אני מקווה גם, את יודעת, שיושב שם ואולי רואה זה דבר או שניים, אז הוא… אז הוא גם יודע, שזה כבר קורה.

הגר: מה אתה חושב שעובר עליו? מה אתה ככה מדמיין?

דקל: סבא שלי לא על קו בריאות הכי טוב. הוא תמיד בתפקוד מלא, ותמיד אהה… מנסה לדאוג לעצמו, אבל הוא צורך תרופות, והוא סובל מבעיות לחץ דם מאוד קשות. אז אהה… הוא צורך… הוא במינוס של הרבה הרבה מאוד כדורים, [הגר מהמהמת] ו… הוא מתעלף המון. קרה לו גם באירוע החטיפה וכן… אז מבחינתי, כל מה שאני חושב עליו כל הזמן זה ש… הוא נושך בשיניים, וזה מה שהכי קשה לי. אני לא מרגיש שהוא נמצא באיזשהו מקום שהוא… שהוא במצב, קו בריאותי בסדר, ושהוא יכול לשרוד שם עד שזה… אני באמת יודע שהוא, שסבא שלי הוא מאוד מאוד מאוד עקשן, אבל הוא… לא משנה איפה הוא נמצא כרגע, הוא נושך בשיניים.

הגר: [מהמהמת] אתה יכול לנסות לדמיין מה עובר לו בראש?

דקל: אממ… אחד הדברים שהיו לי הכי קשים לדעת, זה מעבר לזה שהוא מתעלף שמה, ושיש לו את כל הבעיות הבריאותיות שהוא סובל אותם שמה, זה ש… כשקיבלנו עדות מאחת החטופות שחזרה, שהייתה איתו בחדר, היא סיפרה לנו שהוא, שהוא לא יודע שום דבר על סבתא. שהוא לא יודע שהיא שוחררה, ו… שהוא כל הזמן רק שאל עליה, כל הזמן היה מאוד מודאג לגביה. אז… כל מה כשאני חושב לעצמי שם, זה כאילו שהוא שואל את עצמו כל הזמן מה עלה בגורלה? מה קרה איתה? הוא אפילו לא מתעסק בעצמו.

הגר: הדיווחים התכופים על עסקה בפתח. אתה מעודד מזה? אתה אופטימי? אתה אדיש עד שזה יקרה? מה זה עושה לך?

דקל: אני, למדתי לא לתת לרגש להשתלט עליי בזה, כי פעמים קודמות שעשיתי את זה, זה ממוטט אותך. כמו שאמרתי, זה חלק מהרכבת הרים הזאתי, אז זה פעם למעלה פעם למטה. אז לטובת יכולת להמשיך לתפקד כמו שצריך, אז טיפה אני משתדל להיות אפטי עד שזה קורה, ולעשות כל מה ש… נכון בשביל לקדם את זה. אז… לא לתת לעצמי להיכנס לזה, ו… כל הזמן לראות את, לצערי, האור בקצה המנהרה, אלא לראות את זה ממש כמטרה, משימה, ולעשות את זה הכי… הכי טוב שאני יכול [מוזיקת רקע], ו… ובשנייה שיצא משהו ממשי, שבאמת יתן… יתן משהו שאתה אומר: 'אוקיי, הנה זה קורה', אז אני אתן מקום לרגש בעצם לצאת.

הגר: מתי בכל זאת אתה מתפרק? כאילו, מתי בכית פעם האחרונה?

דקל: אהה… היו לא מזמן הרי כמה עדויות לחטופים שנרצחו. לא אנקוב בשמם, אבל אני מאמין שיודעים על מה אני מדבר. ו… לצפות בסרטונים האלה עשה לי טריגר, ממש ממש קשה. אז כל מה שאספתי עם עצמי הרבה זמן, בבת אחת יצא. אז אתה… ממש, מצאתי את עצמי ביום… יום אחד כזה בדאון לגמרי. לא פשוט.

הגר: אתה מחכה לאיזשהו אות חיים מסבא? זאת אומרת, יש ככה בני משפחה שדיברת איתם, שהם מחכים לסרטון, הזה לראות אות חיים? ו… אחרים מתקשים כאילו לחשוב על סיטואציה כזאת?

דקל: זה מפחיד. כמו שעוד פעם, אני חוזר לאותו דימוי של רכבת הרים. אתה אף פעם לא יודע. כאילו, מעטים הסרטונים שבאמת אתה מצליח לאמת את זה, שזה קרה באמת בתקופה מסוימת.

הגר: נכון.

דקל: ואם כן, הצבא יודיע לך וכדומה. אבל הרבה סרטונים יכולים להיות רנדומליים. יכולים להיות מהיום השני-שלישי, ו… הם הוציאו אותם רק עכשיו.

הגר: נכון.

דקל: אז אתה אף פעם לא בטוח מה תקבל שם. נגיד לזה… תמיד קשה, את יודעת, ששם של חטוף מסוים עולה מבחינתם, זה תמיד מפחיד, את יודעת. גם לאור הסרטונים האחרונים שהיו וגם לאור הידיעות האלה שהיו. אז אתה פתאום אהה… אתה פתאום כזה: 'אוקיי, אני לא רוצה את הקרוב שלי בסרטון'. אני מעדיף שכשתהיה עסקה פשוט הוא יצא, ועד אז אני אהיה באופוריה. אולי זה עדיף, מאשר לדעת שהוא… שזה המצב. כאילו שיצלמו לי אותו, יראו לי אותו, אני גם לא אצטרך להבין אם באמת אהה… זה משהו שחווינו אותו גם בשלושה ימים. היה הודעה בטלגרם כשסבתא שלי הייתה… עמדה להשתחרר. שחררו הודעה בטלגרם. ממש ציינו את התמונה שלה, אהה עם המספר תיק שלה, ככה הם קראו לזה, ופשוט אמרו ש'רצינו לשחרר אותם אבל שממשלת ישראל לא רצתה אותם'...

הגר: כן, כל התעמולות.

דקל: היה איזה אירוע כזה. אז היה איזה שלושה… שלושה ימים שהיינו בתוך זה, עד שבסופו של דבר הסתבר כחיובי ושמשחררים אותה.

הגר: כן, וואו, התעמולה הפסיכולוגית הזאתי…

דקל: לגמרי. אז חלק מזה,

הגר: תגיד…

דקל: זה ממש אהה… אז לקבל סרטון כזה, זה תעלו… תעמולה פסיכולוגית מטורפת, ואתה אף פעם לא יודע מה זה אומר.

הגר: כן.

דקל: אז מבחינתי? לא יודע…

הגר: [נאנחת] קשה, דקל.

דקל: לגמרי.

הגר: ממש. מה בכל זאת עוזר לך? מה מחזק?

דקל: אנשים. [הגר מהמהמת בהבנה] אנשים מאוד עוזר. אהה… גם תחביבים שלי, קשה לי מאוד, שאני בן אדם מאוד, שחי את התחביבים שלו, אבל הרבה יותר, אהה… אנשים עכשיו. זה מה ש… מה שמחזיק אותי.

הגר: כן…

דקל: גם האנשים בכיכר וגם לשהות בקרב… הבת זוג שלי, המשפחה.

הגר: כן…

דקל: ממש… ממש מִשָּׁמָּה אני מרגיש ששואבים את הכוחות.

הגר: יש תגובות גם שפחות אהבת?

דקל: מה?

הגר: מהאנשים, מהסביבה. אנשים שכותבים ברשתות כל מיני בעד ונגד אהה… וכן הלאה.

דקל: זה… שמעי, לא חושב ש… לא חטפו אותה לפי נגיד, לפי דעה. גם במשפחות יש הרבה דעות. גם אהה... גם מול, בעצם, כל המדינה. תמיד היה ויכוחים פוליטיים, והאירוע הזה אתה תמיד מצפה שיהיה אהה… מין אהה… הבנה שהוא גדול יותר מכולנו, ושיש משהו אחד חשוב. אבל מצד שני זה לא מפתיע גם כל כך, שיש עוד דעה, ושיוצאים נגד הרבה דברים, שאף אחד לא יגיד 'לא' לזה שהם פשוט יבואו לגדר, אבל כל מה שקשור בלשלם מחיר אנחנו לא מוכנים. אז זה… זה התמודדות מאוד קשה. משהו שמבחינתנו, כאילו, אחד הדברים שאנחנו מתמודדים מולו יום ום.

הגר: וואלה.

דקל: ו… וכן, זה… זה לא תמיד… זה לא תמיד נעים, אבל אני בפוזיציה שאני משתדל לכבד את כל האנשים, גם אם אני לא… לא תומך בדעתם.

הגר: אני מבינה. דקל, למרות שיש לי עוד מלא שאלות אליך, ואני מקווה שלא שאלתי יותר מדי. [דקל מהמהם] אם סבא שומע אותך, אותנו, מה… מה אתה אומר לו?

דקל: ידע שלא עצרנו לרגע, שאנחנו לא מוותרים עליו, ושכל המשפחה על הרגליים, והיא פועלת יום יום, בכל דרך אפשרית שאנחנו יכולים, להביא אותך הביתה, ושאנחנו אוהבים אותך, ושמחכים לראות אותך לצד הפסנתר ולצידנו בארוחות, אהה…

הגר: אמן.

דקל: הרבה נכדים וילדים ומשפחה, שמחכה לך בבית. תחזיק מעמד.

הגר: אמן.

דקל: אמן.

הגר: דקל ליפשיץ, הנכד של עודד ליפשיץ, ושל יוכבד, כמובן. המון תודה לך שהגעת ושיתפת אותנו במציאות הבאמת מסובכת כל כך הזו, שאתה חווה. תודה.

דקל: תודה לך.

[מוזיקה]

הגר: וזו הייתה 'אסיפת הורים'. בואו לעקוב אחרינו באפל, ביוטיוב או בספוטיפיי, אם עדיין לא עשיתם את זה. אנחנו מחכים לכם. מוזמנים לדרג אותנו או להגיב לנו, ואת 'אסיפת הורים' אפשר למצוא, כמובן, גם באתר Ynet או באפליקציה בנייד וברכב.

תודה גדולה לעורכת שלנו, עדן דוידוב. על הסאונד והמיקס, נדב ברכה.

אני הגר כוכבי. ניפגש בפרק הבא של אסיפת הורים.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

5 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page