top of page

הכותרת - פחדתי לבכות, כדי לא לפגוע בעובר: אלכס לובנוב עדיין בשבי

השעות הקשות שעברו ב-7 באוקטובר, הלידה שעברה לבדה, השאלות של הבן הבכור וההבטחה לאלכס ולרך הנולד. "הכותרת" בסדרת שיחות עם משפחות החטופים, והפעם: מיכל לובנוב, רעייתו של אלכס, שומרת על המשפחה שהתרחבה

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/05/2024.

[חסות]

קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקסטים".

[מוזיקה ברקע]

מיכל: ועד היום אני אומרת לשניהם שאני אהיה האמא הכי לביאה שהם יכירו. הם לא יכירו אמא לביאה כמוני. ואני אשמור עליהם. אני אעשה כל מה שאני יכולה, כדי שהם יגדלו לעולם טוב יותר.

הגר: זאת מיכל, אשתו של אלכס לובנוב, שכבר 31 שבועות מוחזק בשבי חמאס. זה סיפור על אישה צעירה, רק בת 28, שכבר 7 חודשים אינה יודעת דבר על אהוב ליבה ואבי ילדיה הקטנים. היא התמודדה באומץ ובכאב עם הריון ולידה, וכעת מבטיחה לו ולבנים שלה שהיא תעשה הכל כדי להחזיר אותו הביתה.

"הכותרת" בסדרת פרקים מיוחדת עם משפחות החטופים. בין הדאגות והפחדים לחלומות והתקווה, ועם ההתמודדות היומיומית של אלו שמחכים ליקיריהם שישובו. אני הגר כוכבי, וזה הסיפור של מיכל ואלכס לובנוב.

איתנו כאן באולפן מיכל לובנוב, אשתו של אלכס, שלצערנו חטוף בעזה. תודה, מיכל, שבאת.

מיכל: תודה לכם.

הגר: אני רוצה לשאול אותך קודם על ה-7 באוקטובר שלך. כי מעבר לאירוע המאוד מאוד קשה שאנחנו ככה כולנו יודעים וחווים שחווה [כך במקור] אחר כך, את עברת יום מאוד מאוד מורכב. אז תספרי לנו עליו.

מיכל: נכון, זה היה יום מורכב, שככה עד היום בעצם רודף אותי. אני ממש מרגישה שכל יום מחדש אני קמה את ה-7 באוקטובר.

הגר: וואי.

מיכל: ב-7 באוקטובר הייתי לבד בבית עם הבן שלי בן השנתיים וחצי, תום. אנחנו התעוררנו ב-6 וחצי בבוקר, הייתה אזעקה ראשונה. אנחנו גרים באשקלון, וככה אנחנו לצערי מאוד מתורגלים ישר לשמוע אזעקה, להיכנס לממ"ד, ולחכות שזה יעבור.

[מוזיקה ברקע]

מיכל: אז ב-6 וחצי בבוקר הייתה האזעקה הראשונה. רצתי לממ"ד, הבן שלי ישן בממ"ד. סגרתי את הדלת ואמרתי, "טוב, בסדר. אזעקה, תעבור". בעצם הייתה עוד אזעקה, ועוד אזעקה, ועוד אזעקה. ופתאום התחלתי ככה להריץ בראש את זה שאלכס בעצם נמצא במסיבה, בנובה. הוא עובד על גבול עזה. הדבר הראשון שעשיתי, הרמתי לו טלפון. אני חייבת להגיד שהרבה דברים מה-7 לאוקטובר אני לא זוכרת.

הגר: כן.

מיכל: זה או שאני מדחיקה את זה, או שהמוח שלי מדחיק את זה, או שפשוט בחרתי לא לזכור. אבל, כן, הרבה מאוד חלקים ככה נעלמו לי מהזיכרון.

[המוזיקה מתגברת ואז נחלשת ומפסיקה]

מיכל: אני כן זוכרת שהתקשרתי אליו, ושאלתי אותו מה קורה. והוא אמר לי שיש פה המון המון אזעקות, ואנחנו רואים הרבה טילים, ו… אבל הכל בסדר, זה תכף יגמר, והוא יחזור אליי. ולצערי, עוד פעם, אנחנו נורא מתורגלים. אבל זה, ככל שעבר הזמן, אתה בעצם מבין שהאזעקות לא פוסקות.

הגר: [מהמהמת]

מיכל: ואז הדלקתי ככה את הטאבלט שלי בממ"ד, כשהקטן שלי יושב לידי, ונתתי לו גם טלפון כדי שלא… הוא כן שומע את האזעקות, הוא לא מבין, אבל נתתי לו טלפון ככה להסיח את דעתו. וכיסיתי אותו, והוא ישב על המיטה, והבנתי שבעצם מעכשיו אני מתחילה לתפעל משהו מאוד מוזר. כי אני יושבת לבד בבית בממ"ד, אני צריכה להעסיק את הבן שלי, שלא ירגיש איזושהי חרדה, ואני צריכה להבין בעצם מה קורה במדינה.

הגר: וואו! מתי הבנת שמשהו אחר קורה פה?

מיכל: פתחתי את הטאבלט, ואני ככה זוכרת בחלקים, שראיתי את הטנדר המפורסם בשדרות ש… ואז בעצם שם נפל לי האסימון. אם נכנסו מחבלים לשדרות, סימן שאנחנו במצב מאוד מאוד לא טוב.

הגר: וואי.

מיכל: עדיין לא תיארתי לעצמי את סדר גודל האירוע.

הגר: כן, כן. ואת גם, נגיד, לבד. גם ההורים שלך בחו"ל. אלכס שם, את לבד.

מיכל: זה היה קטסטרופה, כי תוך כדי שאני מנסה לתפוס את אלכס, והיו פעמים שהוא לא ענה לי גם, התקשרתי להורים שלי, בוכה בהיסטריה. ההורים שלי היו בהונגריה, ואמא שלי לא מבינה מה קרה. ואין להם טלוויזיה לפתוח שם, ולראות בעצם מה קורה בארץ, ואני מנסה להסביר לה שיש אזעקות, ואלכס במסיבה. היא יודעת שאלכס במסיבה, ואני לבד, ואני לא יודעת מה לעשות. אז היא גם, היא בעצם אומרת לי, "מיכל, אנחנו לצערנו מתורגלים, אזעקה 2-3 יעבור, אין שום…" אמרתי לה, "לא, אימא, את חייבת לפתוח חדשות. תמצאו איכשהו, תפתחו חדשות, תראו מה קורה במדינה".

הגר: יואו.

מיכל: ואז אני זוכרת שהייתי נורא היסטרית. ניתקתי לה את הטלפון מרוב שהתעצבנתי.

הגר: וואו.

מיכל: ואז…

הגר: נגיד גם שהיית בהריון בימים האלה.

מיכל: כן, גם הייתי בהריון.

הגר: כן.

מיכל: וגם הקטן שלי, אני כבר מתחילה לראות שהוא קטן-קטן, אבל קולט-קולט. ואז ככה בעצם זה התגלגל לזה שאני ואלכס מדברים מ-6 וחצי בבוקר עד 9 בערך בבוקר. אני זוכרת שבאיזשהו שלב… ההורים של אלכס גרים קרוב אליי. אז באיזשהו שלב גם דיברתי עם ההורים של אלכס, וביקשתי מהם, שאם הם יכולים להגיע בין אזעקה לאזעקה, שיגיעו להיות איתנו, כי כבר נורא נכנסתי לפאניקה. אז באמת אחרי, אני חושבת שאחרי שעה וחצי בערך, הם כבר הגיעו אליי גם, והיו איתי בבית. אבל ההורים שלי בחו"ל, ואני כל כך רוצה את אמא באותו הרגע.

הגר: [באמפתיה] אוי…

מיכל: ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. ו… ההורים של אלכס באו, וכמובן היו איתי, ושיחקו עם הילד, וככה… אני כל הזמן הזה מנסה להתקשר לאלכס. היו לנו שיחות שהוא אמר לי, "אני בסדר. אנחנו מקפלים, תכף אני אגיע לאוטו, אני אתקשר אלייך". ופתאום, איכשהו באחת השיחות, לקראת השעה 8 בבוקר, הוא אומר לי בטלפון, "מאמי, ברחנו, אני נמצא ביער בארי, אבל הכל בסדר, אל תדאגי, אני תכף אתקשר אלייך". ושם בעצם, בין 8 ל-9, שם הייתה השיחה האחרונה שלנו. ובפעם הבאה שניסיתי להתקשר, הוא כבר לא ענה. וניסיתי עוד פעם להתקשר, והוא לא ענה. ואני… אני אישית מהר מאוד הבנתי שאם אלכס לא מתקשר אליי ולא עונה לי, סימן שקרה משהו. ישר הבנתי את זה.

הגר: מה חשבת שקרה? מה עבר בראש?

מיכל: אני חשבתי… אני הייתי משוכנעת שהוא מסתתר. הייתי משוכנעת שהוא זרק את הטלפון, והוא פשוט מסתתר.

הגר: [מהמהמת] קחי אותי ל-8 בערב באותו יום, ל-9. השעות חולפות, ואלכס לא עונה, והוא לא חוזר.

[מוזיקה ברקע]

מיכל: 8 בערב, 9 בערב, באותו יום, אני עדיין משוכנעת שהוא מסתתר. אלכס, באופי שלו הוא שורד. אז אפילו לשנייה לא עברה בראש מחשבה שקרה לו משהו. הייתי בטוחה שהוא מסתתר, וככל שעבר הזמן, גם הבנו שהרבה מאוד אנשים מסתתרים, ומתגלים לאט לאט, אחרי שכוחות הביטחון סורקים את השטח…

הגר: כן.

מיכל: וככה לאט לאט עוד מישהו יוצא, ועוד מישהו יוצא, ועוד מישהו יוצא. כשהגענו כבר לשעות הלילה המאוחרות, הייתה בי עדיין תקווה שהוא מסתתר, ולא הייתי מוכנה לחשוב על הגרוע מכל.

הגר: כן.

מיכל: זה היה לילה ללא שינה. אני נשארתי בבית עם הקטן שלי, עם ההורים של אלכס. ההורים שלי עדיין בחו"ל. ההורים שלי מנסים לתפוס כל טיסה אפשרית לישראל, אבל אין, הכל בוטל. וגם, במשך 3-4 ימים הם מנסים לתפוס טיסת חילוץ לארץ, והם לא מצליחים. ואחי גר בצפון, והוא לא יכול להגיע אליי מהרגע להרגע, כי גם לו יש תינוק בבית. ואני גם לא רוצה שהוא יגיע לאזור כזה מסוכן. הרגשתי מאוד מאוד אומללה. הרגשתי חסרת אונים. אם תשאלי אותי איך עבר הלילה, אני לא זוכרת. זה היה ללא שינה, בעיקר.

הגר: מתי הבנת בעצם שאלכס נעדר?

מיכל: יום למחרת עדיין המשיכו למצוא אנשים. עדיין הייתה בי תקווה שהוא יופיע. הוא מאוד מאוד חכם, הוא מאוד פיקח. הייתה לי תקווה ענקית שהוא מסתתר על איזה עץ, והוא ירד ממנו ברגע שהוא ירגיש שהוא מוכן. ואת יודעת, 24 שעות, 48 שעות. ואחרי 48 שעות בן אדם לא יכול כל כך לשרוד בלי מים ואוכל. את יודעת מה, הגענו ל-72 שעות. ב-72 שעות עוד הייתה… היה לי ניצוץ קטן שאולי הוא עדיין מסתתר. אבל אחרי 72 שעות הבנתי שאי אפשר לשרוד בלי מים על עץ ולא במחבוא, בלי קשר לעולם.

אלכס היה נעדר 18 יום. אני לא אשקר, ואני אגיד שב-18 יום, זה היו הימים הכי קשים שהיו לי בחיים. 18 יום שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ההורים שלי חזרו אחרי כמה ימים לארץ, אמא שלי פשוט תפסה אותי, לקחה אותי ביחד עם הילד אליה לבית. מאז אנחנו שם. אנחנו גרים עם ההורים שלי.

אני, לצערי אני אומרת את זה, ואני גם מרגישה שאני נורא אתבייש בעצמי אם יום אחד אלכס ישמע את זה, שאני הייתי בטוחה שאני אקבל שיחה שמצאו אותו איפשהו. לא עלה בדעתי אפילו לרגע שאלכס שלי יכול להיות חטוף. ואני כן חושבת שלהיות חטוף זה האופציה האחרונה שבן אדם יכול לאחל לעצמו, לבקש לעצמו. אני הייתי בטוחה שאני אקבל שיחה שיגידו לי לבוא לזהות אותו. ואני נורא מתביישת בעצמי שאני אומרת את זה, כי אני נורא לא רוצה שהוא לרגע יבין… יחשוב שוויתרתי על המחשבה שהוא בחיים. כי באותם ימים זה היה מאוד מאוד מאוד קשה בכלל להחליט מה אתה מרגיש.

הגר: כן. אני גם אוכל להגיד, אולי זה גם יעזור, שגם הנקודת מבט שלנו, כתקשורת, שבאותו יום נחשפנו לכל החדשות והסרטונים והתמונות והדיווחים, וגם פה לקח זמן להבין שיש בכלל תרחיש כזה של חטיפה. זאת אומרת רק כשהתחלנו לראות אופנועים נכנסים לעזה, ו… את יודעת, [מצחקקת] להבין שזה לא פייק ושזה אמיתי. אז אני יכולה מאוד להבין את התחושה שלך. אבל אני מקווה שתמצאי מקום גם להקל על עצמך וקצת לחמול על עצמך, כי זה באמת היה תרחיש אימים, שאיש מאיתנו לא דמיין אותו.

מיכל: נכון, אני חושבת שהמוח האנושי לא יכול לקלוט בכלל סיטואציה של מישהו שהוא חטוף ל… עוד לידי חמאס. וכמות כזאת של אנשים, כי אז עוד בימים הראשונים, אפילו בשבועות הראשונים, לא ידעו מי חטוף, מי נרצח שם.

הגר: לגמרי. מי חי, מי מת.

מיכל: זה משהו שהמוח האנושי לא יכול לקלוט.

הגר: לא, ממש לא. ומתי את מתבשרת על החטיפה?

מיכל: אחרי 18 יום, התקשרה אליי בעצם הקצינה שלי, ואמרה לי שהיא רוצה להגיע אליי, יש להם משהו חדש לגבי אלכס. ואני זוכרת שעמדתי באמצע הרחוב, ואני התחלתי לבכות. ואני אמרתי לה שאני לא מוכנה לחכות שעה עכשיו עד שהיא תגיע אליי. אני רוצה לדעת אם זה משהו טוב או רע. אז היא אמרה לי, "מיכל, אני מצטערת, אני לא יכולה למסור דבר כזה בטלפון. תצטרכי לחכות". ונורא כעסתי. אמרתי לה, "לא, אני עכשיו רוצה לשמוע". והיא אומרת לי, "מיכל, אני לא יכולה להגיד לך דבר כזה בטלפון. אני חייבת להגיע אלייך". אז לקח לי כמה שניות לקלוט, ובאמת אחרי שעה, הם הגיעו אליי הצבא, ישבו איתי, ופשוט בישרו לי. הם אמרו לי, "אנחנו רוצים להגיד לך שמכל הממצאים שמצאנו, אלכס בוודאות נחטף לעזה".

וזהו. ואני חושבת שמהנקודה הזאת התחילו חיים חדשים. אני הייתי בטוחה שזה יקל עליי, לשמוע שאלכס חטוף והוא חי והוא שם. אבל זה לא הקל עליי. כי מפה בעצם מתחיל מסע אחר. ועד היום זה מסע שלא נגמר. זה חיים אחרים, זה מסע שלא נגמר.

[מוזיקה ברקע]

מיכל: והוא עדיין שם, אחרי 7… יותר מ-7 חודשים.

הגר: כל כך קשה. נגיד שאת בת 28, עם ילד בן שנתיים וחצי, עם תום. בהריון מתקדם, ואת עוברת את כל הדבר הזה, כשאת בהריון ואת לבד.

מיכל: אני חושבת שעד היום אני לא מעכלת בכלל את כל הסיטואציה שקורית לי, אבל כן, אני הייתי בהריון. וכשקורה לך משהו כל כך לא נתפס, לא היה לי לשנייה את האופציה לשקוע לזה שאני בהריון, לזה שכואב לי, לזה שיש לי צרבת, נניח, לזה שכואב לי הגב, לזה שיש לי כאבים. ובאותו הזמן אני צריכה לעשות הכל כדי לשמור על ההריון שלי תקין.

הגר: וואו.

מיכל: וכל פעם שהייתי בוכה ומתפרקת, אז… והייתי כועסת על עצמי והייתי אומרת, "רגע, אסור לך לבכות. את יכולה לפגוע בעובר שלך, את יכולה לפגוע בעצמך, התינוק מרגיש הכל". וזה דיסוננס מטורף, בין להיות בהריון, לגדל משהו בתוכך, בעלך חטוף בעזה, ולכי תתמודדי, לכי תמצאי את הדרך הנכונה, ואין.

וזה פשוט התחילה דרך של הישרדות יומיומית, שאני צריכה לשרוד את עצמי בהריון. זה נורא להגיד את זה, אבל אני צריכה לשרוד את עצמי בהריון, במקום שהריון זה הדבר הכי טוב בעולם, והכי שמח בעולם, והכי טהור בעולם, לבין זה שנשארתי לבד. אני לא חושבת… לא משנה מה אני אגיד, זה… אני חושבת שהמוח האנושי לא יכול לתפוס את הצער והכאב שזה…

הגר: כן.

מיכל: שמלווה אותי מאז אותו יום.

הגר: כן. גם בלידה, אני מניחה שהדיסוננס הזה היה נוכח.

מיכל: כן. מה-7 באוקטובר אני מאוד מאוד מדחיקה כל כל הזמן. גם כשהרגשות צפים אני נורא מדחיקה. וגם בלידה הרגשתי שהגוף נורא עובד על אוטומט. הראש עובד כמו רובוט. אני מגיעה ליום של הלידה, אני בעצם מגיעה לניתוח קיסרי שכבר תוכנן לי מראש, והכל עובד על אוטומט. אני מגיעה, אני צריכה ללדת, אני צריכה להתאושש, אני צריכה לחזור הביתה. אין איזשהו תהליך שהוא, לצערי, שמח וכיפי ומרגש ו-וואו, ופרפרים בבטן, ו… לא היה לי את כל זה.

והיו ימים שנורא כעסתי על עצמי, ואמרתי לעצמי, "איך אני אספר אחרי זה לילד שלי, ש… זה נורא, ש… לא הייתה לי חוויה כיפית, הייתה לי חוויה מאוד עצובה ואומללה". אני כל הזמן משתמשת במילה "אומללה", כי אני חושבת שזאת המילה הנכונה.

הגר: כן.

מיכל: זה מצב אומלל. ולמרות הכל, כשהוא יצא ממני לאוויר העולם ושמו אותו עליי, הסתכלתי עליו, ודבר ראשון שאמרתי, "תודה לאל ששמרת עליו, ששמרת עליי". והדבר הראשון שהסתכלתי, הסתכלתי לו בעיניים, ואמרתי לו, "אני מבטיחה שאני אעשה הכל כדי להחזיר את אבא הביתה". [בדמעות] וכשאני מבטיחה לבנים שלי משהו, אני אהפוך את העולם, ואני אגשים את זה. והבטחתי לו, בשנייה שהוא יצא לעולם, שאני אעשה הכל. ואני אעשה הכל, ואני לא מוותרת.

[מוזיקה ברקע]

ואני כל יום אומרת, "תודה שזכיתי בנס הפרטי שלי, וקיבלתי את קאי", קוראים לו קאי, "שלי לעולם". ואני הבטחתי שאני אשמור עליו, ואני אגן עליו, ואני אהיה אמא לביאה יותר מתמיד. ועד היום אני אומרת לשניהם שאני אהיה האמא הכי לביאה שהם יכירו, הם לא יכירו אמא לביאה כמוני.

הגר: וואו.

מיכל: ואני אשמור עליהם. אני אעשה כל מה שאני יכולה, כדי שהם יגדלו לעולם טוב יותר.

הגר: איזה מופלאה את, ממש. מה תום יודע?

מיכל: תום הוא קטן. הוא לא יודע הרבה, אבל הוא כן מרגיש שפשוט יום אחד אבא נעלם. בגלל שהוא לא יודע לבטא את זה במילים, בהתחלה הוא היה נורא מבטא את זה בהתנהגות. הוא היה מחפש אותו המון. את יודעת, זה גם היה מלווה בהרבה אגרסיות, שעד היום היה צריך לטפל בזה. וזה צריך לתווך לילד בן שנתיים, שאבא לא כאן, אבל אמא כאן, וסבתא כאן, וסבא כאן, וחברים כאן.

את יודעת, בימים הראשונים, הוא כל הזמן היה מתקרב למגנט שעל המקרר ומצביע על אבא, וככה הוא היה בעצם מבטא את עצמו, כי הוא אז לא היה יכול לשאול איפה אבא. הוא עד היום בעצם לא יכול לשאול איפה אבא. ויש גם את הג'יפ של אלכס, מהנובה. הוא הגיע עם הג'יפ שלו, והג'יפ שלו באורח נס ניצל. זאת אומרת, הג'יפ של אלכס זה כמו הבייבי שלו. אלכס אוהב מאוד טיולי ג'יפים, והוא מוביל הרבה טיולי ג'יפים בארץ. והוא תמיד היה לוקח את תום לטיולי ג'יפים בימי שבת, ובכל סיטואציה שהוא היה יכול.

[רעש מנוע של ג'יפ]

ובאותו יום שהחזירו לי את הג'יפ של אלכס מהמסיבה, תום רץ לקראת הג'יפ. וזה היה סצנה קורעת לב, כי הוא היה בטוח שאבא בתוך האוטו, ואבא יצא עכשיו מהג'יפ. וכשהאוטו הגיע, ואלכס לא יצא מהג'יפ, [בקול רועד] אני זוכרת שהוא הסתובב אליי והסתכל עליי, ואמר לי, "אבא". זה היה אחד הימים הכי קשים שהיו לי בחיים. ולתווך לילד כזה קטן שאבא לא כאן, זה קשה, זה קורע לב. אני לא מאחלת את זה לאף אחד. עד היום, הרבה פעמים נזכר באבא, ואנחנו מראים תמונות, כמובן מראים תמונות, ואומרים לו שאבא שלו מאוד מאוד מאוד אוהב אותו.

הגר: וואו. [נאנחת]

מיכל: זה לא פשוט, זה לא פשוט.

הגר: אני חושבת על החיים שהתהפכו, גם בגלל המצב האיום הזה, גם בגלל הלידה. [נאנחת] יש עדיין איזשהם הרגלים ששומרים עליהם, או שהכול השתנה?

מיכל: כן, קודם כל אנחנו מאוד מאוד ממשיכים לייצר לתום שגרה. זה משהו שהוא מאוד מאוד חשוב. כמובן, אנחנו גם מלווים בהרבה אנשי מקצוע, שמנסים לגרום לנו לשמור על שפיות ולכוון אותנו בדרך הנכונה, מה נכון לעשות. אז אנחנו… מבחינתי, מה שהכי הכי חשוב זה לשמור על השפיות של תום, כי תום הוא בשלב שהוא מתחיל להבין הרבה דברים. חשוב לייצר לו שגרה. אז כן, אם זה גן, אם זה…

הגר: ואח חדש גם נכנס.

מיכל: אח חדש, כן. שזה בכלל, שזה נושא בכלל אחר, כי פתאום יש לו אח חדש.

הגר: כן.

מיכל: אבל זה מאוד טוב, כי זה מעסיק אותו בעצם באח חדש, ואת כל התהליך שצריך לעבור עם זה. אני הפוך, אני מאמינה שכמה שיותר דברים שמעסיקים אותו, שלא קשורים ל-7 באוקטובר, ולא קשורים לכל האסון שקרה לנו, זה מבורך.

הגר: כן.

מיכל: אז אם זה שגרת גן, שגרת חברים, שגרת טיולים, משפחה, הכל הכל הכל לפי הסדר…

הגר: כן.

מיכל: שהוא, יהיה לו איזושהי מציאות נורמלית.

הגר: כן. סיפרת גם שאת השם של קאי, אתם בחרתם בעצם ביחד, את ואלכס.

מיכל: נכון, אלכס נחטף כשאני הייתי בחודש הרביעי להריון שלי, וממש כמה ימים לפני יצא לנו ככה לשבת בסלון ולזרוק שמות. ואלכס הוא בחור מאוד רציני וציני, אז כל שם שזרקתי הוא התחיל לצחוק. אנחנו היינו קצת מנוגדים בבחירת שם. אבל היה פעם אחת שזרקתי את השם "קאי" וראיתי אותו, פתאום ראיתי אותו יושב בסלון, בטלפון, ומחפש את הפירוש של השם. וככה באחד הפעמים הוא אמר, "וואו, קאי זה שם של אוקיינוס, זה שם של חוזק, זה יכול להיות אופציה לשם". ושם בעצם נגמרה השיחה שלנו על השמות, אבל נורא נאחזתי בזה.

הגר: בטח.

מיכל: וכל כך אהבתי את השם, אז החלטתי לקרוא לו קאי. ובאמת השם קאי יש בו הרבה משמעויות. זה חוזק ואומץ ואוקיינוס, ו… ואני מאוד מאוד מקווה שכשהוא ישמע שזה קאי, הוא מאוד יאהב את הרעיון הזה.

הגר: סיפרת על אלכס שהוא שורד, שהוא פיקח, שהוא חכם. ספרי לי עליו עוד קצת. נכיר קצת את הבן אדם שמאחורי התמונה, שמאחורי השם.

מיכל: אלכס הוא בן אדם שיש לו חוכמת חיים. הוא מאוד מאוד חכם, הוא לומד מהחיים המון. יש לו ידיים טובות. הוא אוהב כל מה שקשור לטבע. הוא מאוד אוהב לבנות ולייצר. הוא בן אדם מאוד של ידיים. הוא מאוד מאוד עצמאי. והוא באופי שלו מאוד מאוד שורד. את יכולה לזרוק אותו בג'ונגל והוא ידע איך לשרוד ולהתמודד.

הגר: כן.

מיכל: הוא בן אדם שיודע להתמודד עם החיים, והוא מאוד מאוד מאוד פיקח. בגלל זה יש לו המון המון המון תכונות הישרדותיות.

הגר: שזה מוביל אותי לשאלה המתבקשת, אז מה את חושבת שעובר עליו?

מיכל: תראי, נפש האדם היא מאוד שברירית, לא משנה כמה אתה חזק. מבחינה נפשית, אני לא יודעת מה באמת הם עוברים שם. אני לא יודעת מה אלכס עובר שם נפשית. אני לא יודעת איזה התעללויות הם עוברים שם. אני מאוד מאוד מאמינה בו שהוא נכנס למצב הישרדותי, שהוא מראה את היכולות שלו של ההישרדות. הוא בן אדם מאוד חזק, הוא יכול לשרוד. הוא באמת בן אדם שיכול לשרוד, אני סומכת עליו. אם זה מבחינת אוכל, מבחינת שתיה, מבחינת להתחבר לאנשים. אני מאוד מאוד מקווה שהוא מוקף באנשים שגם יכולים לחזק אותו. ואני בטוחה שהוא דמות מאוד דומיננטית שם שמחזקת גם אחרים. אלכס הוא בן אדם כזה, כשהוא נכנס למקום, אי אפשר להתעלם, וזה לא קלישה, זה באמת אלכס הוא כזה.

הגר: כן.

מיכל: ויש לו צחוק מתגלגל, והוא בן אדם מצחיק. ולא כי הוא בעלי, כי יעידו אחרים שזה אלכס. ואני מאוד מאוד סומכת עליו שהוא שורד. הוא יודע שיש לו סיבות כל כך טובות לחזור, ואני מאוד מאוד מאמינה שהוא נאחז בכל הדברים האלה.

הגר: את קיבלת, אגב, איזשהו סימן, איזשהו אות חיים, משהו שאת, כמובן, יכולה לספר עליו?

מיכל: אנחנו לא קיבלנו סימן חיים מאלכס, אבל אנחנו גם לא קיבלנו בשורות רעות.

הגר: כן.

מיכל: ולא קיבלנו אינדיקציות רעות.

הגר: כן.

מיכל: אז אנחנו מאוד מאוד נאחזים על התקווה הזאת והאמונה שהוא בסדר.

הגר: כשהיה את שלב העסקה וחטופים שוחררו, היה בך את הרצון להקשיב לעדויות, להכיר אותם, לנסות להבין יותר מה עובר עליהם שם, או שלא רצית לשמוע וזה היה קשה מדי?

מיכל: כן רציתי לשמוע, כי זה נורא מסקרן, אבל גם מצד שני זה נורא מפחיד. בהתחלה ככה קצת לקחתי צעד אחורה ואמרתי, "אני לא עכשיו הולכת להתעמק בסיפורים שלהם", כי פחדתי שזה נורא יפגע בי עוד, לדעת שהם סבלו שם והיה להם קשה. אבל בסוף, את יודעת, נחשפנו להרבה מאוד סיפורים, שכן נתנו איזשהי תקווה בלב…

הגר: כן.

מיכל: שאולי הם בסדר. זה ברור לכולנו שבשבי אי אפשר להיות בסדר, אבל אולי קצת מהמעט שאפשר הם בסדר.

הגר: כן.

מיכל: אני מאוד מאוד סומכת עליו שהוא ידע לנתב את עצמו למקום שהוא בסדר. אני לא שוקעת למחשבות הרעות, כי זה… אני לא אוכל לחיות ככה. אם אני כל היום וכל הלילה אעסיק את עצמי בכמה הוא סובל שם, אני לא אוכל לחיות ככה.

הגר: כן.

מיכל: אז אני מאוד, כמו שאמרתי בהתחלה, אני נורא מדחיקה.

הגר: כן.

מיכל: אבל אי אפשר מ… להימנע מלאכול, ולא לחשוב כל ביס אם הוא אכל, או להתקלח ולחשוב מתי הפעם האחרונה הוא התקלח.

הגר: אמרת גם שאת מדברת איתו בלילה. מה את אומרת לו?

מיכל: אני הרבה מבקשת ממנו סליחה. אני מבקשת ממנו סליחה, אם אי פעם עשיתי משהו שפגע בו, או אם אי פעם הייתי לא מספיק טובה. והרבה פעמים אני אומרת לעצמי, "אבל למה את עושה את זה? כי הוא לא פה באמת להקשיב ולענות לך, אז למה את עושה את זה?" הרבה רגשות אשם לאורך השנים… את יודעת, פתאום תקופה כל כך ארוכה שהוא לא נמצא, אז אני מציפה את כל מה שעברנו ביחד ו…

הגר: אתם יחד מגיל 15 שלך, נגיד.

מיכל: נכון, כן, גיל 16. ואני אומרת, כאילו, "אולי לא הייתי מספיק טובה פה, אולי לא הייתי מספיק טובה שם". ואת יודעת, "אולי לא… לא ביקשתי מספיק סליחה". ואני אומרת לעצמי, "מצד שני, אל תעשי את זה כי הוא עוד יחזור ותהיה לך את ההזדמנות". ומצד שני, אני אומרת לו כמה אני אוהבת אותו ואני סומכת עליו.

[מוזיקה שקטה ברקע]

מיכל: אבל בעיקר מה שמלווה אותי כל יום, זה שאני אומרת לו סליחה שלא הצלחתי להוציא אותו עד עכשיו. ואני יודעת שזה לא אשמתי. לקח לי הרבה זמן להבין שאני לא אשמה. אבל עדיין אתה לא יכול לא לחיות באיזשהי אשמה עצמית כזאתי, שאני מצטערת שלא הוצאתי אותו עד עכשיו. והלוואי והייתי יכולה להיכנס לשם בעצמי ולשרוף את כולם ולהוציא אותו. וזה אוכל אותי מבפנים. זה אוכל אותי חיה.

הגר: אני… אני רק אגיד לך שאני מקשיבה לך, ואת אומרת שאת לא טובה מספיק, ואני אומרת, את הכי טובה. כאילו, הכי טובה! מה עושים בימי שישי, למשל, בערב שישי?

מיכל: וואי, מאז ה… מאז ה-7 באוקטובר אני כל כך, אני יכולה אפילו ל… אני, לא מילה שאני משתמשת בה, אני שונאת את שישי-שבת. כל פעם ששישי מגיע, כל הקרובים אליי יודעים את זה, המשפחה והחברים, שמיכל בשישי נהפכת לבן אדם אחר לגמרי. פתאום המצב רוח יורד, הבכי מתחיל. אני כל כך לא אוהבת את שישי-שבת.

הגר: כי, מה?

מיכל: כי הכל צף.

הגר: כן.

מיכל: כי זה השישי-שבת שלנו ביחד. והוא חסר שם בארוחה, והוא חסר שם בטיול של שבת. ואת יודעת, וכולם ממשיכים בחיים שלהם, וכולם יוצאים לטיולים, ויושבים ביחד בארוחות בשישי, וכולם נהנים עם הילדים, ואני לא. ואני לא, והבית עצוב, והבית בוכה. ואת יודעת, גם אם אנחנו לא מדברים על זה, אז יש עצב בבית, זה באוויר. כל אחד מסתגר בתוך עצמו, וכל אחד בפינה שלו, והרבה שתיקה בבית.

הגר: וואי.

מיכל: וזה קבוע, זה כבר חוזר על עצמו, כל שישי-שבת, כל שישי-שבת, ו…

הגר: כמה קשה. [נאנחת] איך זה מרגיש באמת שאת הולכת ברחוב, ואת רואה שהרחובות מלאים, החנויות מלאות? כאילו, שגרת מלחמה שכזאת.

מיכל: קשה לי מאוד לקבל את זה. אבל אני לא מאשימה אף אחד, כי אנשים צריכים להמשיך לחיות. ואני תמיד, בכל מקום ששואלים אותי, אני תמיד אומרת, שאני מוכנה לקחת על עצמי את הסבל של כולם ולסבול, רק כדי שזה בחיים לא יקרה יותר לאף אחד. אני לא מאחלת לאויבים הכי גדולים שלי, לעבור את מה שמשפחות החטופים עוברים. זה סבל שבאמת לא קיים. הוא לא אנושי. ואני מוכנה לקחת על עצמי סבל בשביל כולם, כדי שאף אחד בחיים לא יחווה את זה. אני לא מאחלת לאף אחד.

כואב לי לראות שהחיים ממשיכים, ורק אצלי לא. זה אנוכי קצת להגיד את זה. זה כמו שאני כל הזמן שואלת את עצמי, "למה זה קרה לי?" אבל אמרו לי אנשים גדולים ובעלי ניסיון, ואנשים מאוד מאוד חכמים שאני אוהבת להקשיב להם, "אל תשאלי למה. זה לא ייתן לך כלום".

הגר: כן.

מיכל: זה כואב לי מאוד מאוד.

הגר: יש לי עוד כל כך הרבה שאלות, את יודעת.

מיכל: תשאלי.

הגר: מה הכי קשה, מה הכי חסר, למה את הכי מתגעגעת? אבל אני, את יודעת, אנחנו פה יושבות שתינו עם דמעות, אני גם לא רוצה להכאיב יותר.

מיכל: את יכולה לשאול הכל, זה בסדר. אני כבר… אני חושבת שזה כל כך חשוב לדבר על הכל…

הגר: כן.

מיכל: שכולם ישמעו וידעו. ואני חושבת שמגיע למשפחות החטופים שיקשיבו להם.

הגר: בטח.

מיכל: לא משנה אם העם שלנו מסכים או לא מסכים איתם בהרבה דברים, אני חושבת שמשפחות החטופים צריכים שיקשיבו להם. כי אם זה לא אנחנו זה מישהו אחר.

הגר: כן.

מיכל: ואף אחד לא רוצה לעבור את מה שאנחנו עוברים.

הגר: יש משהו שאת רוצה לומר, אולי שאני לא שאלתי?

מיכל: יש לי הרבה מה להגיד, אבל החלטתי שאת כל הביקורת שלי, והדעות שלי, לא משנה כמה אני כועסת ועל מי אני כועסת, אני אשאיר ל-אחרי זה. וכשאני אומרת אחרי זה, זה אחרי שהם יחזרו, וזה כולם, כולל כולם. אני, לימדו אותי את הערך הכי בסיסי של בן אדם, שלא משאירים אף אחד מאחור. וזה המסר שלי לכולם, גם לעם וגם לממשלה, לא משאירים אף אחד מאחור.

אנחנו… אני חושבת שהערכים הבסיסיים של בני האדם, על מה שמלמדים אותנו, זה לדאוג לאחר, וכמובן לא להשאיר מאחורה. ואני מאוד מאוד מקווה, כשתגיע עסקה, או שיגיע איזשהו חילוץ גדול מאוד, לא משנה מה, שכולם יחזרו. זה הערכים הבסיסיים של המדינה שלנו, זה ה…

הגר: כן. אני רוצה לשאול מה בכל זאת משמח אותך, האם יש רגעים כאלה גם?

[מוזיקה ברקע]

מיכל: הילדים שלי. אני חושבת שבלי הילדים שלי, אני הייתי במקום אחר לגמרי. הבטחתי לעצמי, שעם כמה שיהיה לי כואב, ועם כמה שאני אתפרק, אני אעשה הכל כדי להיות אימא חזקה בשבילם. הייתה לי שיחה מאוד מעניינת עם מישהי לפני כמה ימים, שאני זרקתי משהו… אני זרקתי איזשהו משפט לאותה אישה, ואמרתי לה, "אז תום לא ישתתף, תום לא יהיה חלק מזה". ואז האישה הזאת הסתכלה לי בעיניים, ואמרה לי, "את לא יכולה לעשות לו את זה. זה לא פייר שאת תעשי לו את זה". וזה נתן לי בוקס בבטן, שברגע שהיא אמרה את זה, הבנתי שאני לא יכולה למנוע מתום שום דבר בגלל שכואב לי. והחלטתי שאני לא אמנע ממנו שום דבר, גם אם אני אקרע את עצמי מבפנים, וגם אם אני אבכה כל הלילה וכל החודש, הילד הזה יקבל ויהיה לו, וגם לקאי, שניהם, כל מה שצריך לילדים.

ואני מאוד מאוד מקווה שמדינת ישראל תעשה הכל כדי להחזיר את אבא שלהם הביתה, ושאני אוכל להסתכל בעיניים שלהם בגאווה ולהגיד להם שהמדינה עשתה הכל, ואבא שלהם חזר. את יודעת, זה ילדים, זה שני בנים שגדלים פה במדינת ישראל, וביום מן ה… ביום מן הימים הם יצטרכו ללכת לשרת בצבא ההגנה לישראל. אני רוצה שהם יהיו גאים במדינה שהם משרתים, ושהם ילכו ברצון.

הגר: אני יכולה להגיד לך שמה שאני מרגישה זה תחושה של גאווה, כשאני מדברת איתך ויושבת כאן מולך. גאה בך. אני חושבת שהסליחה צריכה להיאמר אלייך, כלפייך, ולא שלך כלפי אלכס.

אנחנו לקראת סיום הראיון. אני רק אסיים בשאלה, מה את רוצה לומר לאלכס, אם הוא שומע אותנו עכשיו?

מיכל: הדבר הראשון שעולה לי בראש, זה שוב להתנצל בפניו. [בקול רועד] ולהגיד לאלכס שסליחה, שלא הצלחתי, שלא הצלחנו להחזיר אותו עדיין הביתה ואת כל החטופים. ושאני כל כך כל כך גאה בו על מי שהוא ועל מה שהוא. שלא משנה מה, שלא יוותר לעצמו גם ב… גם בנקודה שהוא הכי נשבר שלא יוותר. [בוכה] שאנחנו מאחוריו ושאנחנו לא ננוח. אני לא ינוח עד שהוא ידרוך פה במדינת ישראל ושהוא יחזור וכולם יחזרו. ושיהיה חזק, ושאני עושה הכל כדי לשמור על המשפחה שלנו ולשמור על הילדים שלו, שכל כך צריכים אותו. ואני סומכת עליו שהוא שומר על עצמו והוא יודע כמה אני אוהבת אותו וכמה אנחנו אוהבים אותו. ושאנחנו צריכים אותו בבית ושישמור על עצמו כמה שהוא יכול וישרוד.

הגר: כן.

[מוזיקה ברקע]

הגר: מיכל לובנוב, תודה ענקית מכל הלב שהגעת ושיתפת אותנו בסיפור שלך. לא סתם אמרתי שאני מרגישה גאווה. גאווה כבן אדם, גאווה כאישה, גאווה כאימא. אז תודה לך. תודה.

מיכל: תודה לכם.

הגר: ועד כאן פרק נוסף של "הכותרת" עם משפחות החטופים. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו באפל או בספוטיפיי, אפשר גם לדרג ולהגיב לנו. אם יש שאלה שאתם רוצים לשאול את אחד מבני המשפחות, כתבו לנו. את "הכותרת" אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה בנייד וברכב. בינתיים אתם מוזמנים להקשיב לסיפורה של מאיה גורן. חפשו את הפרק, "בסוף לומדים לחיות עם הגעגוע, מאיה גורן עדיין בשבי".

סאונד ועריכה, עדן דוידוב וגיא סאלם.

אני הגר כוכבי. אנחנו נתראה בפרק הבא, עד שכולם יחזרו אלינו.

[מוזיקה]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

0 views0 comments

Comments


bottom of page