הכותרת - תרבות חינם – מה המחיר של הורדות ללא תשלום ברשת

בעידן הדיגיטלי, צריכת תכנים פיראטיים הפכה לתופעה נפוצה. אך מה המחיר האמיתי של צריכה זו? מי באמת מרוויח מהפצת תכנים ללא אישור, ומי משלם את המחיר? האם זו באמת גישה "רובין הודית", או שכולנו מפסידים בסוף? אסא שפירא, מומחה לשיווק ופרסום מאוניברסיטת תל אביב, מנתח את תופעת הפיראטיות. כיצד השתנה השוק מימי נפסטר? האם החוק יכול בכלל להתמודד עם הטכנולוגיה שרצה קדימה? ומה העתיד צופן לתעשיית התוכן?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/09/2024.

קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקאסטים".

[הקלטה]

Speaker: “And the Emmy goes to…”

[מוזיקת רקע]

שרון: השבוע התקיימו טקסי פרסי אמי בארה"ב, ופרסי אופיר כאן אצלנו, סרטים וסדרות חדשים ומבטיחים, הופצו השנה לצפייה ומעוררים הרבה סקרנות. אבל כמו תמיד במקביל לבתי הקולנוע ואפליקציות הסטרימינג בתשלום, אפשר להשיג את התכנים האלה בחינם ברשת. מי מרוויח ומי מפסיד מהתכנים הפיראטיים ברשת? מה קרה לנאפסטר וסדרות? ומי החליף אותן? והאם תהיה אי פעם דרך להסדיר את השוק הפיראטי ברשת?

אני שרון כידון, וזאת "הכותרת".

[חסות]

שרון: שלום לאסא שפירא, ראש מסלול שיווק ופרסום בחוג לתקשורת, אוניברסיטת תל אביב.

אסא: מה שלומך שרון?

שרון: אני בסדר, בוא נדבר על התכנים הפיראטיים, אולי נתחיל מלהגדיר אותם, מה הם תכנים פיראטיים?

אסא: תוכן פיראטי הוא בסופו של יום תוכן שמופץ, שאינו ברשות, שהוא כפוף לזכויות יוצרים. והפצתו כמובן, שאינו… אינה באישור, היא גובלת בתוך הפגיעה ביוצרים.

[הקלטה]

Speaker: ”Napster users can download musical selections in an MP3 format.”

[הקלטה]

Speaker: “Napster download induces the biggest excitement since disco, rap and the Beatles.”

שרון: אז בוא נחזור להיסטוריה של התכנים הפיראטיים. הדוגמה הכי מובהקת שאני זוכרת, אולי את נאפסטר, שהייתה תוכנה לשיתוף קבצי מוזיקה, ומשם זה בעצם התחיל.

אסא: כן, לחלוטין. אני חושב שהקפיצה הגדולה בעולמות של תוכן פיראטי, בעולם הדיגיטל, נעשתה על ידי נאפסטר.

[מוזיקת רקע נפסקת]

שם חדשנות טכנולוגית הולידה את המהפכה. שון פנינג וחברו שון פארקר, הקימו חברה שהרעיון שלה הייתה שאם אתם חושבים על החקיקה… בגדול מה היא בעצם הפצה פיראטית? זה שאתה לוקח תוכן של מישהו ואתה מפיץ ברבים. הם פיצחו את זה והם אמרו, אנחנו לא נפיץ ברבים את התוכן שלך, אנחנו נפיץ אותו כל פעם לבן אדם אחד. המודל נקרא peer-to-peer. אתה שם את התוכן וכל מי שהוא חבר בקהילה, הוא בעצם משתף את הקובץ עם עוד בן אדם אחד. למעשה זה היה כלי עוקף רגולציה כדי בעצם להפוך למנגנון פיראטי חזק.

בקצה של התהליך הזה היו כמעט 70 מיליון משתמשים בנאפסטר, ובאופן טבעי תעשיית המוזיקה באותם שנים אמרה שאי אפשר, כי כל מודל הכסף, ההכנסה שלהם, התבסס על רעיון שאנשים מגיעים, צורכים את ה-CDs אז בתקופתו, זה היה Tower Records, קונים CDs, ואחוז מהכסף מגיע אליהם, אחוז מהכסף מגיע ליוצר, וכולם נהנים. ופתאום, אנשים עולים לאינטרנט וצורכים את כל התוכן חינם, בלי כסף, ומאיפה יעשו החברות כסף? החליטו לתבוע את נאפסטר.

[הקלטה]

News anchor: “Legal troubles over copywriting infringements aren’t slowing down Napster, the song swapping company is now in the top 50 list of most visited sites on the web, according to media matrix.”

אסא: אחרי שלוש שנים של דיונים משפטיים, הייתה בעצם בהורדת נאפסטר מהאינטרנט, אבל המהפכה כבר פרצה, כי באותו רגע שנאפסטר פרצה, אחריה קמו מלא מלא מלא חיקויים, עד היום יש עשרות אתרים שבעצם מחקים את אותו מודל, על בסיס peer-to-peer, היום הטכנולוגיה אפילו השתפרה עוד יותר.

בעקבות נאפסטר נעשו המון שינויי חקיקה, שמטרתם הייתה למנוע בעצם את המודל של peer-to-peer. והיו עשרות, אפילו על מאות, תביעות של חברות התקליטים, של צרכנים פרטיים ששיתפו קבצים במודל של peer-to-peer, והתעשייה החליטה, התעשייה הפיראטית החליטה, שהיא צריכה לשנות מה שנקרא המודל. ולא רק שהיא חיקתה את המודל של ה-peer-to-peer של נאפסטר, היא שדרגה אותו.

מה היא עשתה? היא לקחה את הקבצים שבעבר היית משתף כל פעם עם בן אדם אחד קובץ, והיא חילקה אותו לאלפי חתיכות קטנות, של פרגמטים של קבצים, ואז בעצם כל פעם שאתה רצית לשמוע סאונד של מוזיקה ואחר כך סרטים ואחר כך משחקים, כל קובץ שרצית להוריד, בעצם הקבצים האלה התפזרו ברחבי האינטרנט אצל אלפי מחשבים שונים, וכל פעם שאתה רצית לצרוך אותם, המחשב ידע לקחת את הקבצים מאלפי משתמשים ולהפוך אותם בחזרה לקובץ שאתה רוצה לצרוך.

וכך למעשה הם יצרו פרצה שאמרה, אם אתה רוצה לתבוע עכשיו צרכנים פיראטים, אתה צריך לתבוע כל פעם שמישהו שמע סאונד אחד, עשרת אלפים אנשים, ובכך הם פרצו את הדרך למניעה של אפשרות לעצור את ה-cycle הפיראטי. והכל התחיל בעצם בשון פנינג ושון פארקר, שם באיזה מעבדה באחת מהאוניברסיטאות ה… ב… מוכרות בחו"ל.

שרון: אז מאז היו לנו עוד כמה קבוצות פיראטיות בולטות, ביניהם לפחות אלה שאני נתקלתי בהם - אתר סדרות, פופקורן, סרטים טיוי, ועוד ועוד ועוד. ואנחנו לא מדברים גם על הבוטים בקבוצות הטלגרם והוואטסאפ. מה שמעניין אותי כאן זה בעצם איך הם נוצרות? כלומר אנחנו רואים אותם נפתחות ונסגרות, מה בעצם קורה?

אסא: החקיקה בעצם, הנוכחית, מאפשרת לעצור את ה… מערכות ההפצה. אבל לכן אז יקומו אתרים, יתחילו להפיץ, יבואו אליהם, יתחילו לצרוך את התכנים, ואז מיד יסגרו את האתר, כי את האתר אפשר לעצור. אבל חוץ מהסגירה של האתרים שבסוף כל פעם צומחים עם שמות אחרים, עם סיומות אחרות וכדומה, את התנועה עצמה של צריכת תוכן פיראטי קשה מאוד לעצור בימינו. והמחיר כמובן הכבד שמשלמים הוא… בעיקר היוצרים, היוצרים שמייצרים תוכן והביאו אותו לעולם מתוך מטרה להשיג רווח על היצירה שלהם, ובסוף הם לא נהנים מזה, לא מהתגמול.

היסטורית מודל ההפצה גזר שכל פעם שמוצר שנקנה הם לקחו אחוז מהרווח, ועכשיו זה לא קורה. ואולי אחד מהתופעות המעניינות שקרו לדעתי ב-15 שנה האחרונות כבר, כתגובה על המעגל הפיראטי, זה שפתאום אנחנו מתחילים לראות להקות רוק בנות 70-80 ממשיכים להופיע. זאת אומרת, למה הם ממשיכים להופיע? למה…

שרון: כי אין להם כסף?

אסא: כי הדרך היחידה לעשות כסף זה מהופעות, כי הכסף שהם עושים מההפצת התוכן, שוב, יש כמובן את ההשמעה שלהם, אבל… בתכנים ברדיו, אבל זה זניח מאוד באופן יחסי. ולכן הדרך היחידה לעשות כסף היום בתעשייה הזאתי היא מהופעות, ולכן אנחנו נראה את הרולינג סטונס גם בגיל 90. [צוחק]

שרון: לא כי הם נהנים, אתה אומר. הם צריכים את הכסף. [צוחקת]

אסא: יכול להיות שהם נהנים, אני… יכול להיות שהם נהנים, אבל בסוף זה כסף. ואני חושב שזו תופעה נורא מעניינת, שזה הדרך היחידה בעצם של השוק להגיב. פעם היית עושה 2… 2-3 יצירות, ונהנה מהתגמולים תקופה מאוד-מאוד ארוכה. היום…

שרון: עכשיו זה לא המקרה. אז דיברת על מי מפסיד, ובוא ננסה למפות את הכל, כי לפחות כצרכן תוכן, יש בזה גם צד רובין הודי במובן מסוים. אתה מנגיש תכנים לכולם, לא כל מי שיכול להרשות לעצמו להיות מנוי, גם של אפל, גם של ספוטיפיי, גם של דיסני, וגם של אמזון פריים וכולי. כלומר, אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם, מקבלים תכנים. אפשר להסתכל על זה בצורה הזו?

אסא: לכאורה כן, אבל זה חשיבה קצרת טווח, כי באופן טבעי, אם הכסף לא מגיע בחזרה ליוצרים, אז אין כסף ליצירה. אז יכול להיות שבשדה המיידי, אתה מצליח לצרוך תוכן שלא היית מגיע אליו מלכתחילה. אבל בטווח הארוך, לא יהיה כסף ליצירת תכנים, ואז מלכתחילה זה לא ישנה כלום, כי לא יהיה מה לצרוך.

אני חושב שזאת הבעיה הגדולה באקוסיסטם של תעשיית היצירה, לא משנה אם זה סאונד, אם זה סרטים, אם זה משחקים, זה לא משנה מה. אם התוכן ייצרך באופן פיראטי, יהיה פחות תוכן, יהיה פחות עבודה, פחות משרות, אנשים פחות ירצו להיכנס לתחום, וכולם ינזקו.

אבל כן, בהחלט, למשתמש הבודד שנהנה מהצריכה של התוכן הפיראטי, זה בהחלט חוויה. אני לא יודע אם אתם זוכרים, בשנות ה-80 וה-90, כשהיינו קונים קלטות בבלוקבסטר, כל פעם היינו שמים את הקלטות, והיה סרט תמיד בהתחלה…

[הקלטה - תשדיר פרסומת ישן]

Commercial announcer: “You wouldn’t steal a handbag, you wouldn’t steal a car…”

אסא: שבעצם השווה בין צריכה של תוכן פיראטי לפשע: "לא היית גונב אוטו, אז למה אתה צורך…". לא יודע אם אתם זוכרים את זה, נראה לי זה…

שרון: אני זוכרת.

אסא: נכון? אנחנו מספיק ותיקים, מה שנקרא, בעולם…

שרון: כן.

אסא: [צוחק] …כדי לזכור את זה. ואני חושב שלמרות שהאנלוגיה היא מוקצנת, אבל בסוף זה גנבה, בסוף אדם נתן מזיעת אפו ויצר יצירה מתוך מטרה בעצם להשיג גם תשואה על העניין. וכשאנחנו צורכים אותו באופן פיראטי, למרות שזה רובין הודי, בקצה של התהליך יש יוצר שהוא רעב ללחם, [מגחך] שלא נהנה מכלום. אז אני חושב שרובין הוד בקצה, בסיפור, הוא גונב מעשירים ולוקח לעניים, גניבה מעניים לטובת עניים, אני לא יודע איזה מודל זה. [צוחק]

שרון: כן, זה אולי מודל אחר, אבל צריך להסתכל גם על הכלכלה האמריקנית, כי הנתונים מדברים על הפסד של בין 30 ל-70 מיליארד דולר בשנה, 71 מקומות עבודה נעלמים כתוצאה מפיראטיות. מנסים לכמת את זה גם באמצעים של המשק כולו, זאת אומרת, המשק מפסיד מזה.

אסא: המשק כולו יפסיד באופן טבעי, עבודות… כי בתעשייה, לא רק היוצר. היוצר, וכל המעגלים מסביב ליוצר. זאת אומרת, אם אתה עורך, אז עורך הסאונד, ואיש הקלטות. בסוף כל מי שנמצא בתוך התעשיות האלה ייפגע, כי כשיש פחות כסף ממנו ליצור, כולנו נפסיד. והתוצאה שלנו כחברה, שנהיה בחברה יותר רדודה, עם פחות תוכן מסביבנו, ולזה יש מחיר כבד. אני חושב שאנחנו כאנשי תרבות שרוצים צריכה של תרבות גבוהה, צריכים לדעת לממן אותה.

הראשון אגב שפיצח את זה, היה סטיב ג'ובס. בעצם בעקבות משבר נאפסטר, הם השיקו את iTunes.

iTunes בעצם אמרו, רגע, אנחנו מבינים שהצרכן לא רוצה לצרוך יותר את ה-CDs השלמים ולשלם פרמיה, אז בואו תצרכו את התכנים באופן בודד. זה לא… אז זה הושק ב-99 סנט לשיר, וזה היה סוג של איזה ניסיון לייצר איזה equilibrium חדש בין צרכני התוכן שרוצים תוכן זול, ולא רוצים יותר לצרוך את כל הפרה בשביל כוס חלב, ולשמוע שיר שהם אוהבים. מצד שני, המטרה הייתה גם להפוך את זה למשהו שחברות התקליטים יראו בו כפתרון, כי אחרת אנחנו נמשיך לדחוף את הצרכנים לצריכה של תוכן פיראטי.

אבל האיזון הזה הופר, ואנחנו נמצאים עוד פעם באיזשהו סוג של מצב של אי-איזון. כי הצרכנים למדו שגם 99 סנט אפשר לחסוך, אז הם עולים לספוטיפיי והם היום צורכים תוכן בסטרימינג, הם צורכים את הווידאו… רוב, אגב, רוב צריכת המוזיקה והתכנים היום בכלל היא ביוטיוב. יוטיוב הוא הצרכן… היצרן…

שרון: ושם המימון הוא בפרסומות, או מנוי, ללא כסף.

אסא: בדיוק, אז היום היוצרי תוכן יכולים ליהנות טיפה מאיזה revshare עם גוגל על פרסום. אבל זה עדיין זה פרגמנט מהכסף שהם עשו בימי התהילה, שבהם הם היו עובדים עם גופי הפצת תוכן חזקים. ולכן הם עדיין, כמו שאמרתי, נדרשים למנגנונים כמו הופעות חיות ודומיהן, כי המודל הנוכחי פשוט אין בו מספיק כסף.

[מוזיקת רקע]

שרון: אז מה בדיוק מרוויחות עלינו אותן חברות פיראטיות? והאם יש צורך לטפל בבעיה, או שפשוט נחיה לצידה?

כבר ממשיכים עם זה, בינתיים אנחנו מזמינים אתכם להיכנס לעמוד שלנו ביוטיוב, ספוטיפיי ואפל פודקאסט, ללחוץ על מעקב או follow, ולדרג אותנו חמישה כוכבים.

[חסות]

שרון: בוא ניתן לך עוד טיעון. לא שאני לא בעד החברות והיוצרים, אבל גם טיעון רובין הודי - בכל זאת כשמפיצים תכנים פיראטיים, אתה מקפץ מעל מגבלות מדינתיות, מסחריות, כלכליות. כלומר, לכל מדינה יש רגולציה, יש אולי הגבלות חוקיות, אז גם כאן אנחנו מאפשרים את התכנים, בוא נגיד, חופש ביטוי מלא על מלא.

אסא: קודם… א' כן, בהחלט יש פה איזשהו יתרון גדול. אני חושב שאולי המקרה הכי מעניין בחברה הישראלית הנוכחית, היא לא רק המגבלה של רגולציה בהקשר של פיראטי לא פיראטי, אלא גם תוכן אסור ולא אסור.

שרון: "ביבי פיילס"?

אסא: "ביבי פיילס", בדיוק. התחילו להיות מופצים בקנדה סרטים בעקבות חקירות נתניהו. באופן טבעי אסור להפיץ אותם בישראל. ואני חושב שמהר מאוד בטורנטים למיניהם, אנחנו נתחיל לראות את הקבצים מופיעים.

טורנטים זה בעצם הפירוק של קבצים לאלפי חתיכות, שמונעים את ה… מהרגולטור באמת לאכוף את חוק הפיראטיות. וככה אתה עולה על טורנט, ואתה מושך מאלפי מחשבים חתיכות קוד שבונות לאט לאט במחשב שלך את הסרט, ואתה תוכל לראות איזה סרט שאתה רוצה, ולמעשה הרגולטור לא יוכל לבלום את זה, גם כשהתוכן הוא אסור.

אני חושב שפה הניסיון של… ההיסטורי של… פעם ה… תפישת "האח הגדול", נכון? המדינה כופה מה מותר ומה אסור. אני חושב שבימינו היא כמעט בלתי אפשרית, ואני חושב שאם התקווה של ביבי הייתה לעצור את ההפצה דרך חקיקה, אני חושב שהמציאות הטכנולוגית של ימינו תוכיח שזה בלתי ניתן.

שרון: אבל אנחנו רואים שבימים האחרונים בכל זאת היה איזה אתר בטלגרם שניסה להפיץ, ואז הוא החליט שמסיבות משפטיות הוא לא עושה את זה. ראינו רק שני סרטונים קצרים בוואטסאפ. כלומר זה אנשים כופים על עצמם מגבלות משפטיות, כי למעשה אי אפשר יהיה, בוא נגיד, לתבוע אותם, משום שאתה אומר שאף פעם לא יתפסו אדם אחד שמעביר את כל הסרט.

אסא: אם… אם בן אדם מפיץ באופן ישיר את התוכן, גם אם זה דרך טלגרם שלכאורה היה אמור להיות בלתי ניתן למעקב, זה לא נכון. היום יש יחידות משטרה שיודעות לעקוב אחר גם המפיצים של תוכן בטלגרם. לכן רק המעבר למודלים של peer-to-peer ובעיקר במודלים של טורנט, הם ימנעו כל דרך לאכיפה. אז המודל בטלגרם הוא לא באמת אותו מודל הפצה, ולכן, מי שהפיץ עדיף שיעצור את עצמו, כי זה עבירה על החוק.

אבל, האם בסוף יהיה אפשר למנוע באמת את ההפצה של התכנים האלה במדינה כמו ישראל, כשהיא חשופה לטכנולוגיות של הפצת תכנים בעולם? התשובה האמיתית היא שלא.

שרון: כן, צריך לדבר גם על הצד השני, על המקום שבו זה כן מיטיב עם אנשים שיש עליהם רגולציה. נניח במדינות כמו ברוסיה, כמו בסין, מדינות כמו איראן. אנשים יכולים לצרוך יותר תוכן, לאו דווקא תוכן שהוא בעינינו באמת לא ראוי, אלא תוכן ראוי, פשוט הוא מוגבל.

אסא: לחלוטין, זה שני הצדדים של אותו מטבע של הטכנולוגיה. ללא ספק, אני חושב שגם מדינות טוטליטריות שמנסות לעצור צריכה של תכנים שמקדמים אג'נדות ואידיאולוגיות שהם אינם חפצים ביקרן, במדינות שכאלו, הציבור שלהן יהיה חשוף להן.

אני חושב שהמחשבה ההיסטורית של המדינה, של הגוף הריבון, שהוא יכול לשלוט בתוכן שמופץ בתוך הארץ שלו, אני חושב שהיא כבר מזמן בלתי ניתנת לריסון. אנחנו רואים את זה בסין, ואנחנו רואים את זה ברוסיה, ואנחנו רואים את זה באמת בכל מקום בעולם. תוכן יהיה בכל מקום בהנחה והוא משרת את הצורך תוכן שלו שרוצה לצרוך אותו. לא בהכרח שהיוצר ייהנה מזה, אבל [צוחק] הצורך תוכן בסוף יצרך את מה שהוא רוצה.

שרון: אז דיברנו על ההפסד של היוצרים, על הרווח של הצרכנים. מה מרוויחות החברות הפיראטיות, הרי הם לא עושות את כל הדברים האלה מטוב ליבן?

אסא: לא, לחלוטין לא.

שרון: מה המודל שלהן?

אסא: בגדול המודל המרכזי הוא פרסום. תוכן איכותי, שזוכה להד בעולם ומייצר טראפיק, וטראפיק אפשר למכור אותו בחזרה למפרסמים בכסף. לכן כל פעם שאתה מוריד תוכן פיראטי, לרוב כמות הבאנרים והפופ-אפים שקופצים עליך היא אין סופית, וגם שותלים לך malware שהוא מאיזשהו תוכן קבצים הרסניים בתוך המערכת שלך, כי ממשיכים, מה שנקרא, לדחוף בכוח כמה שיותר פרסום לתוך המחשב שלך. זה צד אחד של המשוואה.

צד שני, שהוא התפתח בשנים האחרונות, זה בעצם מכירת דאטה. כי אחד הדברים שחברות האלו למדו זה שהתוכן שאתה צורך, מלמד מי אתה ומה מעניין אותך, והדאטה הזה מאוד מעניין פרסומאים גם. ואז אתה יכול להגיד לפרסומאי, יש לי קבוצה של אנשים שהם התעניינו בספורט, והם צורכים רק כדורגל אנגלי והם קונים משחקי ספורט אנגלי, זה כנראה אנשים שאם אתה תטרגט אותם אתה תמכור להם, לא יודע, משחק פיפא 2025. אני לא משחק פיפא, אבל אני מניח שיש כזה משחק.

שרון: כפרסומאי לשעבר, היית מחבר חברה ממוסדת, גדולה, עם פרסום באתר פיראטי?

אסא: המודל הפצה היום של הרבה מאוד מהחברות, בעיקר אגב גוגל, יש מודל שנקרא GDN או Google Display Network. אתה לא יכול באמת לעקוב אחר איפה הוא נמצא. רמת ההפצה של החברות היא כזאתי שגוגל זה כמו black box. אתה אומר אני רוצה להגיע לקהל הזה. גוגל אומר יש לי מאות מיליוני אתרים שחברים ברשת שלי. חלק מהם הם אתרים פיראטיים, חלק מהם הם גם אתרי פורנו, זה יש כאילו, יש באמת… אתה לא שולט באיפה התוכן שלך באמת נמצא. אתה יכול… היום יש אפשרות להגיד איפה אתה רוצה שהתוכן שלך יהיה, אבל בגדול זה קשה מאוד לשלוט. ולכן אתה כמפרסם, אתה לא באמת יודע איפה הפרסום שלך מופיע, כי אם נגיד את האמת, רוב הלקוחות, מה שמעניין אותם זה התוצאה, זה לא מעניין אותם באמת ה… שוב, החברות הגדולות קצת יותר מעניין אותם, הם לא רוצים להיות כפופות, קשורות, לתכנים מסוימים, אבל רוב המפרסמים בעולם, אני מדבר פה באחוזים, לא מעניין אותם. תביא לי את הליד במחיר טוב, [צוחק] הכל בסדר.

שרון: אהה… אז אם נייצג את היוצרים, האם בישראל עושים מספיק כדי לשים לפחות מגבלות על התוכנות הפיראטיות, על הסטרימינג הפיראטי?

אסא: תשמעי, יש חקיקה בישראל שמטרתה לעצור ולמנוע הפצה של תוכן פיראטי, אבל כמו שאמרתי, זה כמעט בלתי אפשרי. ישראל היא לא שונה מהעולם בהקשר הזה, והניסיון למנוע הפצה ברבים של תכנים פיראטיים הוא כמעט בלתי אפשרי. ולכן פעם ב… פתאום צומחת איזה פלטפורמה פיראטית מנצחת, אם זה סדרות או כמו שאמרנו פופקורן, כל פלטפורמה שכזו צומחת, מפיצה את תכניה, לפרקים נסגרת, ומיד לאחריה צומחת פלטפורמה אחרת, והמעגל הזה הוא מעגל אינסופי, והמדינה לא באמת יכולה למנוע את זה, והיוצרים כיוצרים, הם לא מוגנים.

שרון: לסיכום, האם בכלל צריך לטפל בתופעה הזו או פשוט לחיות לצידה?

אסא: אני חושב שהג'יני ברח מהבקבוק. בהחלט יש צורך לטפל ולהגן על היוצרים. אני לא בטוח שהניסיון לבלום תוכן פיראטי הוא אפשרי בימינו, כי הטכנולוגיה פשוט היא הרבה יותר מתוחכמת, וגם במעגלים האלו. ומה שראינו במקרה של נאפסטר ולאחר מכן ההתפתחות משם הלאה, זה שגם כשהרגולטור, עד שהוא מחוקק ועד שהוא מייצר איזשהו פעולה, החברות הם נמצאות ב-front end של הטכנולוגיה, והן ימצאו כבר את הדבר הבא שבעצם ימנע את האפשרות לבלום את זה. אז אני חושב שלא נוכל באמת בצד הזה של המשוואה לעשות הרבה. אנחנו נוכל… נצטרך לחיות לעד כנראה עם פיראטיות.

מהצד השני, יש פה שני מימדים שאפשר לעבוד בהם. האחד זה חינוך. אני חושב שככל שאנחנו נשקיע מאמץ בלהסביר לצרכנים את האקוסיסטם שבתוכה הם פועלים, ועל הנזק שהם עושים לעצמם בכך שהם צורכים תוכן פיראטי, ולייצר מה שמכונה נורמה ציבורית שמסתכלת בצורה פסולה על הפעולה, יש בה אולי כדי לצמצם אותה, בצד האחד. ובצד השני, תמיכה ממשלתית ביוצרים, לא משנה באיזה מימד של היצירה, כדי להבטיח שהם יוכלו להמשיך וליצור ולייצר רווחים גם בעולם שבו לא בהכרח היצירה שלהם לעולם תהיה נצרכת באופן ישיר, ושמכל הצריכה שלהם אפשר לצרוך באופן פרטי.

עכשיו, יש גם, אם נרצה בעתיד ממש, יש טענות לגבי טכנולוגיות עתידיות שיכנסו אלינו, כמו ה-blockchain, זה נראה לי פרק בפני עצמו, שגוזר בתוכו אפשרות אולי עתידית לפתור את בעיית הצריכה של תכנים באופן לא מורשה, אבל הטכנולוגיה פשוט לא בשלה עדיין כדי להביא איזושהו בשורה…

שרון: מכירים אותה רק מהביטקוין.

אסא: לגמרי.

שרון: כן.

אסא: אבל כן, אבל היא… זה סוג של trust machine. זה מנגנון שלכאורה אמור להבטיח שבו כל פעם שלכאורה… התוכן נוצר איפשהו ביקום הבלוקצ'ייני, אז מישהו אמור לקבל על זה כסף, אבל הניסיונות שאני ראיתי לנושא, ראיתי שזה עדיין לא באמת נפתר בשום צורה שהיא ב-scale. ולכן אנחנו נצטרך לפתור את זה כנראה בגבולות הצרים של מה שאפשר. שזה חינוך, שזה תמיכה ביוצרים, וב… אולי בפנייה ל… [צוחק]

שרון: למצפון שלנו.

אסא: למצפון. [צוחק]

שרון: כן, כן. של הצרכנים. אסא שפירא, תודה רבה לך.

אסא: בשמחה רבה.

[מוזיקת רקע]

שרון: ועד כאן "הכותרת" להפעם. אם עדיין לא נרשמתם לעקוב אחרינו באפל, ספוטיפיי או יוטיוב, כדאי לכם. אתם מוזמנים לדרג אותנו חמישה כוכבים ולהגיב לנו, מה חידשנו לכם בנושא?

את "הכותרת" אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה, בנייד או ברכב. אתם מוזמנים להאזין לפרק נוסף שלנו על האפליקציה השנויה במחלוקת, שם התכנים הפיראטיים כמובן חוגגים, חפשו את הפרק: "הצד האפל של טלגרם, בין חופש ביטוי לטרור".

תחקיר, הפקה, ועריכה - עדן דוידוב וגיא סאלם.

אני שרון כידון, שמרו על עצמכם.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה