ראש הממשלה ושר האוצר הבטיחו בתחילת המלחמה שהכלכלה חזקה ויש מספיק כסף בקופה הציבורית. בינתיים, הלחימה נמשכת, הגירעון הצפוי עולה והחשש הוא משידור חוזר של "עשור אבוד", כמו אחרי מלחמת יוה"כ. איך יצאנו אז מהמשבר? ואיך נצא מזה שכבר כאן?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/01/2024.
קריינית: אתם מאזינים ל-Ynet פודקאסטים
[מוזיקת פתיחה]
[הקלטה] בצלאל סמוטריץ: אזרחי ישראל, הכלכלה הישראלית חזקה ויכולה לתמוך את מאמצי המלחמה הצבאיים והאזרחיים, ככל שיידרש. אני אומר לכם באחריות, יש לנו כסף, ואנחנו נשתמש בו עכשיו לכל מה שצריך וביד רחבה.
[הקלטה] בנימין נתניהו: ההנחייה שלי היא ברורה, לפתוח את הברזים, להזרים כסף לכל מי שזקוק לו, לדאוג לכולם, אנחנו נביס את האויב במלחמה הצבאית ואנחנו ננצח גם במלחמה הכלכלית.
שרון: אלה היו האמירות וההבטחות של ראש הממשלה ושר האוצר בתחילת הלחימה לפני כשלושה חודשים. בינתיים הגירעון הצפוי של ישראל עולה והלחימה רק מתמשכת, ובתקציב של שנת 2024 כבר אין מנוס מקיצוץ רוחבי ענק. מה מיוחד בעלויות של המלחמה הנוכחית? איזו סכנה כלכלית בגירעון כל כך גבוה? ואיך לא חוזרים על הטעות של הכלכלה אחרי מלחמת יום הכיפורים ונמנעים מעשור אבוד? אני שרון כידון, וזאת "הכותרת".
[סיום מוזיקה]
שרון: סבר פלוצקר, פרשננו הכלכלי, מהרגע שפרצה הלחימה בעזה היא למעשה טרפה את כל התוכניות, כולם נרתמו למאמץ המלחמתי, מהמשק ועד האוצר וגם העורף, אבל זה השלב שבו עדיין לא עושים חשבונות, כמה זה עולה לנו, זה בסדר?
סבר: אני חושב שלא, ואני חושב שהחשבון כמה זה עולה לנו, יוודע לכולנו בעוד שנים אחדות, בוודאי לא בעוד כמה חודשים, ובוודאי לא כאשר תקציב הממשלה יאושר בסופו של דבר בכנסת ב… אני מניח בסוף פברואר, משהו כזה, סביב התאריך הזה. העלויות של המלחמות, וזאת מלחמה לא פשוטה במונחים כלכליים, העלות של המלחמות היא מתפרסת על פני שנים רבות מאוד. מלחמות, כל מלחמה, פוגעת בצמיחה, פוגעת ברמת החיים, פוגעת בהשקעות, מעמיסה נטל מאוד כבד על האזרחים, והניסיונות של הממשלות להימנע מכך ואיפשהו למצוא איזה פטנטים ופתרונות שהמלחמה לא תורגש על הציבור, ושוב נוכל לברוח מזה אולי בדרכים עקיפות, בסופו של דבר, כל הניסיונות האלה מגיעים לכך שהמחיר הסופי של המלחמות הוא הרבה יותר כבד מאשר תחת ממשלה שיודעת לנהל מהתחלה את הפן הכלכלי שלה בצורה אחראית, זהירה, ולומר את זה מאוד בקצרה - בלי לייפות את התמונה.
שרון: בכל מלחמה יש הוצאות חריגות, כאן זה היה במיוחד שונה? ומתי צריך כבר להתחיל לקצץ בהוצאות?
סבר: אציג פה שתי הערות, אחת, מה שמאוד מאפיין את המלחמה הזאת, בתגובתה הציבורית, היא העובדה שיישובים פונו, אזרחים פונו ויש נזק אזרחי גדול מאוד למלחמה הזאת, זה לא היה במלחמות קודמות של ישראל, חוץ מכמובן מלחמת השחרור שזה סיפור אחר לגמרי, לא היינו מדינה, נעזוב את זה רגע. המלחמות הקודמות התנהלו בין צבאות, מצרים פלשה ל… פעמיים לחצי אי סיני, פעם אחת אנחנו, ואנחנו במלחמה פעם שנייה, היא פתחה במלחמה, היו מלחמות בין צבאות, כמעט ולא היה נזק לפוטנציאל הכלכלי של מדינת ישראל. היו עלויות של מילואים והיו עלויות של קניית רכש צבאי, חלקו קיבלנו במתנות, הרוב הגדול מאוד נאלצנו לשלם תמורתו על פני שנים רבות מאוד בריביות מאוד גבוהות, אבל, איך שלא יהיה, לא הייתה פגיעה בהון האנושי ובהון הפיזי של מדינת ישראל, בתשתיות לא הייתה פגיעה, במבנים לא הייתה פגיעה, כך שהעלות האזרחית הייתה יחסית נמוכה. יתרה מזו, גם לא היה לנו אתוס שיש לנו היום של פיצויים ושל מענקים ושל סיוע ושל עזרה וכולי וכולי. אנחנו היום מדינה מאוד מפותחת, אנחנו מדינת רווחה לכל צורך ועניין, וזה רק טבעי שהציבור גם רוצה מן המדינה ומצפה מן המדינה שהיא תמצא דרך גם לפצות אותו וגם לעזור לו וגם לסייע לו, משהו שהוא לא היה בשתי המלחמות הקודמות הגדולות, וגם לא במלחמת לבנון למען האמת, לא הראשונה ואפילו לא השנייה. כך שהעלויות של המלחמה הנוכחית תהיינה בסופו של דבר הרבה יותר גדולות. היה צריך, לפחות חודש מאותה השבת הארורה, צריך היה להתחיל להתיישב ולעשות תוכנית כלכלית לכמה שנים, לא לשנה, לא לשנתיים, לפחות לשלוש ארבע שנים, ולהציג אותה באומץ לב לציבור. עשו את זה כמה וכמה מכוני מחקר פרטיים, לא ממשלתיים, עשה את זה הבינתחומי, אוניברסיטת רייכמן עשתה את זה, מכוו אהרון שם עשו את זה, וגופים אחרים, בנק ישראל עושה את זה, מי שלא עשה את זה היה משרד האוצר, מי שלא עשה את זה היה אגף התקציבים, מי שלא עשה את זה הייתה ממשלה. זה לקח לה הרבה מאוד זמן עד שתוכנית לתקציב לשנה אחת גובשה ואולי תצא אל הפועל. לגבי 2025 אנחנו לא יודעים כלום, ומעבר לכך, בכלל, נראה שהממשלה לא מתעניינת… אחריה המבול. וזה מחזיר אותי לתקופה האפלה, אולי האפלה ביותר בתולדות כלכלת ישראל בשנים 1977 עד 1985, 86', אותו העשור האבוד של המשק הישראלי שעליו נדבר בהמשך.
שרון: אני רוצה לשאול אותך על האמירות של נתניהו וסמוטריץ', ששניהם אומרים בכמה מסיבות עיתונאים, יש כסף לכולם, הם אחר כך אומרים התייחסנו לתקציב 2023, האם זה גם היה נכון לשעתו?
סבר: זה לא נכון, אף פעם זה לא נכון, לא לשעתו, ולא לשעתם ולא לשעתנו. זה לא נכון אף פעם, זה מזכיר לי באמת את המדיניות הכלכלית המופקרת, שאז לא נקראה "יש כסף לכולם", אלא אז הכותרת שלה הייתה "להיטיב עם העם", שהתחיל איתה מנחם בגין המנוח כראש הממשלה ב-1977 אחרי המהפך הפוליטי, ואחריו בא גם המהפך כלכלי שהוא בעצם היה הסיבה לעשור האבוד, כשנקודת המוצא הייתה שלמרות שיש לנו באמת הוצאות ביטחון, עדיין היו אז גבוהות מאוד גם במונחים של היום, בוודאי במונחים של אז, נטל מאוד מאוד כבד, ואמרו, 'צריך להיטיב עם העם', זה אומר לפתוח ברזי התקציב, זה אומר כמו שאמרו ראש הממשלה ושר האוצר שלו, 'יש כסף לכולם, יהיה טוב, אנחנו נשפר, רמת החיים תעלה'. צריך להתמודד עם המציאות, היה צריך אז וצריך היום, כשיש מלחמה רמת החיים יורדת. אין שום דרך אחרת לעשות את זה. אמר את זה הנגיד במשפט מאוד פשוט, 'אין ארוחות חינם, אין ביטחון חינם' [כניסת מוזיקה ברקע] אנחנו רוצים קודם כל להגן על עצמנו, אחר כך לבנות מחדש את היכולות הביטחוניות שלנו, את זה אפשר לעשות בעיקר, לא רק, אבל בעיקר! על ידי ירידה ברמת החיים של הציבור הרחב. זה צריך להיות צודק, וזה צריך להיות פרוגרסיבי, זה צריך לפגוע הכי מעט בחלשים והכי הרבה בחזקים, אבל אין דרך אחרת. לא יהיה כסף לכולם! ואסור שיהיה כסף לכולם, כי אז נתחיל להדפיס כסף והתוצאה של הדפסת כסף, אנחנו כבר זוכרים, אתם לא, אתם צעירים, אבל אני זוכר אותה היטב משנות ההיפר-אינפלציה הנוראית בישראל.
שרון: כשאנחנו מדברים על קיצוץ "פלאט", מה שנקרא קיצוץ טיפש שבו מקצצים בכל המשרדים באותו אחוז קיצוץ, זה מה שעושים עכשיו בתקציב 2024, האם זה נכון? האם זה חכם?
סבר: אני לא רוצה בכלל להיכנס לקיצוצים בתקציב, כי אני חושב שזאת עקרונית לא הדרך הנכונה לממן מלחמות, בוודאי לא מלחמה בסדרי הגודל של זו שאנחנו עכשיו מסובכים בה, נקרא לזה כך. כי גם בתקציב הנוכחי, בסופו של דבר, רק שליש מהעלויות הנוספות של המלחמה ממומן מקיצוצים בתקציב, ושני שלישים מהגדלת החוב הממשלתי, מהגדלת הגירעונות, מגלגול העלויות של המלחמה לשנים הבאות. זאת דרך לא נכונה! לא נכונה עקרונית! אי אפשר לקצץ את תקציב הממשלה האזרחי בישראל יותר. אני התנגדתי גם לקיצוצים הנוכחיים כיוון שלהערכתי, זה לא רק הערכתי, ישראל היום היא אחת המדינות שבהן ההוצאה, לפני המלחמה, ההוצאה האזרחית החברתית בתקציב הייתה מן הנמוכות ביותר ב-OECD, אם לא הנמוכה ביותר יחסית לתוצר. זה עוד יותר להרעיב את המגזר הציבורי, עוד יותר למנוע ממנו תקציב, זו טעות. אין דרך אחרת, ובאמת, הציבור אם יש לו זיכרון ארוך, ולכלכלנים יש זיכרון ארוך, יודע שלפחות שני שליש מההוצאות מהמלחמה צריך לממן מתוך מיסים נוספים. אין דרך אחרת. הקיצוצים לא יביאו לשום תוצאה חיובית, בסופו של דבר פוגעים יותר בשכבות החלשות ולא חושבים אם זה "פלאט" או לא "פלאט". כי גם אם זה "פלאט", מה זה "פלאט"? זו אותה ליטרת בשר, אז פעם את הליטרת בשר מצייר אגף התקציבים ואומר תחתוך מהרגל הימנית, ואחר כך אומר תחתוך מאיפה שאתה רוצה, העיקר שזה יהיה אותו משקל. זה לא משנה שום דבר, מה שמש… וגם משרד האוצר לא יכול לנהל, ודאי לא אגף התקציבים את התקציבים של כל שלושים וחמישה משרדי הממשלה. מה שצריך היה לעשות, ולדעתי לא נעשה, זה לדבר אמת לציבור, לומר לציבור, 'יצאנו למלחמה, זו מלחמה צודקת, זו מלחמת אין ברירה, זה יעלה לנו כך וכך ואת זה אנחנו נוכל לקחת, את הרוב, שני שליש, חצי לפחות, נצטרך לקחת מרמת החיים של האזרחים לכמה שנים טובות, להדק את החגורה'. וזה לא נעשה, ולכן הפרטים של התקציב הם באמת מעניינים, אבל בסופו של דבר מה שהכשיל את המדיניות הכלכלית, ומה שגרר אותנו ב-85' לסף פשיטת רגל של מדינה כמדינה, זו הייתה המדיניות של להיטיב עם העם, המדיניות של לא להעלות מיסים, המדיניות של לתת כסף ולחלק לכולם, עם קצת גזרות תקציביות, בסדר, את הגזרות האלה עברנו, לעומת זאת התקרבנו כפסע מתהום שהיינו נופלים אליה ואני לא בטוח שהיינו יכולים להשתקם.
שרון: מה הסכנה בהעמקת הגירעון?
סבר: העמקת הגירעון, את הגירעון צריך לממן, זה לא העמקת הגירעון, זו מילה יפה, אבל אם את מוציאה יותר כסף ממה שאת מקבלת, אז את יוצרת גירעון, את הגירעון הזה צריך לממן, מישהו צריך לשלם תמורתו, אז איך משלמים תמורתו? לוקחים חובות, הממשלה לוקחת חובות, היא לוקחת חובות מאזרחיה, שלה, או שהיא לוקחת חובות מאזרחי חוץ, שזה כמובן הרבה יותר מסוכן, אבל כשאתה קונה לפעמים נשק, אתה צריך לקחת חובות, אתה צריך "להסתבן בחובות". אנחנו התחלנו את זה מייחס חוב תוצר טוב, טוב מאוד אפילו הייתי אומר, קרוב ל-60% מהתוצר המקומי חוב של הממשלה, זה מאוד לא גבוה במונחים בין-לאומיים, אבל אם אנחנו נגיע שוב ל-70 ול-80, ולהערכתי, אם המדיניות הזאת תימשך, אני קורא לה מדיניות מופקרת, אם היא תימשך אנחנו נגיע לזה, אז מישהו צריך לשלם לי עבור החובות האלה, הריבית נעשית יותר גבוהה, החלק של החזר חובות בתקציב הממשלה נעשה הרבה יותר כבד, אז נכנסים למעגל המחושב הזה של צמצומים תקציביים עוד יותר גדולים וחורים עוד יותר גדולים. מדינת ישראל בעשרים השנים האחרונות, כמעט המוטו שלה, הייתי אומר הקו העליון של מדיניות התקציבית היה להקטין את החובות של המדינה ושל הממשלה, ואת זה הצלחנו לעשות במאמץ אדיר, ירדנו מ-100% ל-60%. אם אנחנו הולכים עכשיו בדרך חזרה, אני רואה בזה מכה מאוד קשה לכלכלה וגם לאזרחים.
[מוזיקה]
שרון: ככל שעתיד הכלכלה שלנו נמצא בערפל עקב עלויות המלחמה, הדוגמאות מההיסטוריה נמצאות כאן כדי להוכיח שבסוף נצליח לצאת מהמשבר. אז מה אפשר לעשות כדי להימנע מעשור כלכלי אבוד שיחל כבר ב-2024? כבר נמשיך עם זה אבל קודם אנחנו מזכירים לכם לעקוב אחרינו באפל, לעשות פולו בספוטיפיי ולהצטרף לקהילת "הכותרת".
[סיום מוזיקה]
שרון: אחרי מלחמת יום הכיפורים, כפי שהזכרנו, הגיעה תקופה בשם "העשור האבוד", אז קודם כל בוא נסביר מהו "העשור האבוד".
סבר: זה מלחמת יום הכיפורים כשלעצמה, ושוב אני חוזר לאותו דבר שאמרתי כבר כמה פעמים, המלחמה כשלעצמה הייתה מלחמה יקרה, הוצאות הביטחון קפצו כמעט ל-35% מהתוצר, היום, אולי, אני מקווה שזה לא יקרה, אבל בשיא יכולות להגיע ל-15% מהתוצר המקומי, 12%, כלומר אחוזים היו הרבה יותר גבוהים, המשק היה הרבה יותר חלש, כלכלת ישראל אז הייתה אולי שליש מכלכלת ישראל היום, עוצמתה, רמת החיים הייתה הרבה יותר נמוכה והנטל הזה היה נטל מאוד מאוד כבד. אבל, מייד אחרי המלחמה, בשלוש השנים הראשונות, בין 1974-1977, הייתה ממשלה מאוד אחראית ברשותו של יצחק רבין המנוח, אבל בעיקר בפעילותו של שר האוצר שהיום אף אחד לא זוכר את שמו, יהושע רבינוביץ'. רבינוביץ' באמת היה שר אוצר יוצא מן הכלל והוא הצליח כבר לייצב את הכלכלה, לא סופית, עדיין הייתה… היה ביטחון מאוד כבד, עדיין היו גירעונות יחסית לא קטנים, פחות או יותר סביב עשרה אחוזים מהתוצר, אבל איכשהו, כבר ראינו את האור בקצה המנהרה [כניסת מוזיקה ברקע]. ואז קרה המהפך הפוליטי, ואחריו המהפך הכלכלי, בא שר אוצר שבאמת היה ככל הנראה הגרוע בשרי האוצר של מדינת ישראל ובוודאי האסוני ביותר, ושמו ארליך, שמחה ארליך, ויש דבר שאני זוכר אותו עד היום. אני זוכר את השידור שלו, ואחר כך גם של מנחם בגין, ביום שישי אחר הצהריים, בסתיו, נדמה לי שהיה אמצע אוקטובר 1977, כשהם מודיעים "אאוט אוף דה בלו", אבל לגמרי, שישראל תהיה עוד מעט שוויץ של המזרח התיכון, שוויץ של המזרח התיכון, לא יהיה יותר פיקוח על מטבע חוץ, כל כסף שאתה רוצה להמיר בשקלים לדולרים, לירות לדולרים, אתה יכול לעשות, מבטלים איזשהן מגבלות [סיום מוזיקה], לא רק על מטבע חוץ אלא גם על אשראי וגם על פיקוח רגולציה של שוקי ההון. אנחנו נהיה ואדוז, ואדוז הייתה אז, עוד עדיין ישנה נסיכות באירופה שכל החברות, כל ההון השחור היה רשום בה, היום כבר לא. אנחנו נהיה שוויץ ו-ואדוז של המזרח התיכון. זה אני חושב שככלכלן זה נפל עליי כמו רעם ביום בהיר, בכלל לא הבנתי, מה קורה פה? איך מדינה שיש לה עדיין הוצאות ביטחון כל כך גדולות, שיש לה חובות במטבע חוץ כל כך גדולים, שיש לה גירעון במאזן התשלומים, זאת אומרת היא מייבאת הרבה יותר מאשר מייצאת, איך היא יכולה להרשות לעצמה דבר כזה? ואכן, זה היה השורש של העשור האבוד. ומה שקרה, תוך פרק זמן מאוד לא ארוך, כאשר הממשלה מצד אחד כל הזמן מגדילה את הגירעונות, כל הזמן מבטיחה שהיא תיטיב את העם, ומגלגלת ומגלגלת על עלויות הביטחון קדימה, מתוך תקווה שאיכשהו ייעלמו מעצמן, הן לא נעלמות, גרוע מזה, ב-1982 הממשלה הזאת מחליטה לצאת במלחמה נוספת.
[הקלטה באנגלית]
סבר: זה מלחמה נוספת, מלחמת לבנון הראשונה, שהיא אולי המיותרת ביותר במלחמות ישראל, ובוודאי הארוכה ביותר, היא מסתיימת בשנת 2000, אל נשכח את זה. ומוסיפה עוד פעם מחדש, מעמיסה על הוצאות הביטחון, ושוב עושה את זה בלי להסביר לאזרחים שמלחמה כזאת שהיא כבר מלחמה, לא כמו מלחמת יום הכיפורים, משהו שייגמר בצ'יק כזה, שיימשך שנים ואנחנו נשלוט בלבנון שנים, שגם לזה יש הוצאות ועלויות מאוד כבדות. וכך מתחוללת לנגד עינינו התקופה האפלה השחורה ביותר במשק הישראלי, שסופה, אם אני מסתכל היום על שנת 1985, התחלתה של 85', סופה של 84', כשמוקמת ממשלת אחדות לאומית, כי כבר אין יותר ברירה - אנחנו מגיעים לאינפלציה שהיא בחודש אחד 15%, לא בשנה, לא בשנתיים, בחודש אחד אנחנו מגיעים לקצב שנתי של 450%. המדינה שיש בה את האינפלציה המהירה ביותר בעולם כולו, לא רק בעולם המערבי. באה לכאן משלחת, ואני זוכר כי נפגשתי איתה, משלחת של הקונגרס האמריקאי והם אומרים בפה מלא, 'אתם נמצאים על סף פשיטת רגל כמדינה, ואנחנו האמריקאים לא נציל אתכם, לא נציל אתכם כי אתם מנהלים מדיניות כלכלית גרועה מאוד, ואנחנו לא נציל אתכם, ניסע הביתה, אנחנו נמליץ לא להציל אתכם'. בסוף, החוברת הזאת שאני מחזיק אותה גם היום על שולחן עבודתי, למרות שעברו כבר אי אילו שנים, זה 84' אני חושב, חורף 84', וזה עדיין מפחיד לקרוא את זה. וכל זה היא תוצאה של מדיניות כלכלית שגויה מן היסוד שבבסיסה, מה שאמרת בתחילת שיחתנו, בבסיסה התפיסה שהכסף יספיק לכולם, שלכן לא צריך לעשות שום דבר, ולא צריך להעמיס שום מעמסה על הציבור, עושים מלחמה אחת, מלחמה שנייה, ואיכשהו מישהו ישלם על זה, אף אחד לא משלם על זה.
שרון: אז איך יצאנו מהעשור האבוד?
סבר: יצאנו, כן, זה זה זה היה מהלך מאוד מאוד כואב. יש לומר לזכותה של הממשלה שהייתה, אז הייתה ממשלה אחדות לאומית עם שמעון פרס כראש ממשלה, יצחק מודעי מהליכוד כשר האוצר.
[הקלטה באנגלית]
סבר: ועוד גורמים, אריק שרון כשר התעשייה, אנשים שבאמת, התגייסו להציל את הכלכלה הישראלית כולה. התארגנה קבוצה של כלכלנים בראשותו של פרופ' מיכאל ברונו, ועוד שורה של פרופסורים מובילים לכלכלה, גיבשה תוכנית ייצוג והביאה אותה לממשלה, ובסוף מאי, תחילת יוני, בישיבת ממשלה ארוכה מאוד, דרמטית מאוד, שנמשכה שעות, אושרה תוכנית שבמרכזה הייתה חזרה, אם את רוצה, הייתה חזרה עשר שנים אחורה, כי מה היה בתוכנית הזאת? בתוכנית הזאת הייתה הקפאה מוחלטת של שכר, למרות שהאינפלציה רצה בשיעורים מטורפים, הקפאה מוחלטת של שער החליפין, ביטול הליברליזציה, מה שהיה נקרא, כלומר חזרה לפיקוח הדוק על מטבע החוץ, המותר להוציא מהארץ, נדמה לי 200 דולר באישור מיוחד של הממשלה, של משרד האוצר, הקפאה של מחירים, הקפאה של שער החליפין, הקפאה של כל מה שרק צריך לשים עליו את האצבע, במובן של רווחים, קיצורו של דבר זה היה מהלך מאוד… מהלך דרמטי של הריבית. כל זה פגע קשה מאוד ברמת החיים, בשכר הריאלי, באמת, המחיר ששולם עבור העשור האבוד בשנתיים, 85' ו-86', היה מאוד כבד, אבל המשק הישראלי ניצל. ב-87', 88', אנחנו חוזרים לצמוח. ב-1990 מתחילה העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, והיתר הוא פרק ארוך מאוד של בעיות, ושל כשלים, ושל מהפכים ושל משברים, אבל בסופו של דבר זה גם פרק נפלא של הנס הכלכלי הישראלי שנמשך, עם כל הבעייתיות שלו, נמשך בסופו של דבר, הייתי אומר, עד השבת השחורה.
שרון: לסיכום, איך דואגים שהמלחמה הזאת שתהיה ארוכה, את זה אנחנו כבר יודעים, לא תגרור אותנו לעשור כלכלי אבוד?
סבר: אני חושב שהדרך הטובה ביותר היא אותה דרך שבה הלכנו ב-85'. הדרך היא לגייס את מיטב המוחות הכלכליים של מדינת ישראל, ויש לנו מוחות כלכליים יוצאים מן הכלל, לא בממשלה, מחוץ לממשלה, לבקש מהם לעשות תוכנית כלכלית 5-6 שנים ולהוציא אותה אל הפועל. זה לא כזה מסובך, אני לא מתיימר להגיד כרגע מה בדיוק צריך לעשות, איזה מיסים להעלות, איזה מיסים לא להעלות, איך לחלק את עלות המלחמה בין מיסים לבין קיצוצים, לבין מימון באמצעות הגדלת חובות. יש כלכלנים, באמת כולם ראויים לפרסי נובל וגם כלכלנים יהודים מובילים בעולם. אגב, אז גייסנו את סטנלי פישר, שהיה אז אזרח אמריקאי ופרופסור לכלכלה כמובן, וגייסנו אותו גם, הוא היה אחד היועצים שעזרו בגיבוש אותה תוכנית הכלכלית של 85'. זה מה שצריך לעשות היום, ולהזיז הצידה את כל השיקולים הקואליציוניים, ואת כל השיקולים הפוליטיים, ואת כל השיקולים המפלגתיים, ושיקולים אלקטורליים, שהם כבר היום נכנסים לתוך התמונה הזאת בדיוק כמו שנכנסו באלף תשע מאות… בשנות השמונים, בדיוק אותם הנימוקים האלקטורליים להיטיב עם העם, ואין לי ספק שמי שמדבר היום על כך שיש כסף לכולם, מסתכל אל בסיס הבוחרים שלו. לכן, זאת הדרך היחידה, אני לא רואה דרך אחרת. אם זה לא יקרה, אני איש אופטימי, הייתי כלכלן אופטימי, אני אתחיל להיות כלכלן מאוד מאוד מודאג.
שרון [כניסת מוזיקה ברקע]: סבר פלוצקר, תודה רבה לך על השיחה.
סבר: תודה רבה לכם.
שרון: ועד כאן הכותרת להפעם. אם עדיין לא נרשמתם ל"עקוב אחרינו" באפל או בספוטיפיי, כדאי לכם. אתם מוזמנים לדרג אותנו, להגיב לנו, נשמח לקרוא. את "הכותרת" אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה בנייד או ברכב. אם הגעתם עד פה, אתם מוזמנים להאזין לפרק נוסף שלנו, לתחום נוסף שהזנחנו מאז 7 באוקטובר, חפשו את הפרק "הפשיעה לא נעלמה, רק עברה למצב מלחמה".
תחקיר, הפקה ועריכה - גיא סאלם ועדן דוידוב. סאונד ומיקס - עומרי זינגר.
אני שרון כידון, שימרו על עצמכם.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments