הכותרת - איבדנו ארבעה, לא מוכן לאבד עוד: חג עצוב במשפחת שרעבי

אלי נמצא כבר יותר מחצי שנה בידי חמאס, ולא יודע שאחיו יוסי נחטף ונהרג בשבי. גם לא שמשפחתו נרצחה ב-7 באוקטובר. "הכותרת" בסדרת שיחות עם משפחות החטופים, והפעם: שרון שרעבי, האח הצעיר של יוסי אלי, שמנסה לשמור על המשפחה ביחד.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/04/2024.

[חסות]

קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקסטים".

[מוזיקה]

שרון: אני לא יודע מה עדיף, להיות חטוף שבחיים, או חטוף שאינו בחיים.

הגר: זה שרון שרעבי, אח של יוסי ושל אלי, שמוחזקים כבר יותר מ-27 שבועות בשבי חמאס. זה סיפור על שני אחים שנחטפו, אחד בחיים, והשני כבר לא. זה סיפור של משפחה אחת, גדולה ומוזיקלית, שאיבדה 4 יקרים, וממשיכה להיאבק על חזרתם של כל החטופים.

"הכותרת" בסדרת פרקים מיוחדת עם משפחות החטופים. בין הדאגות והפחדים לחלומות והתקווה, ועם ההתמודדות היומיומית של אלו שמחכים ליקיריהם שישובו.

אני הגר כוכבי, וזה הסיפור של משפחת שרעבי. שלום, שרון.

שרון: בוקר טוב.

הגר: ושלום, רותם.

רותם: שלום.

הגר: רותם ושרון שרעבי. [שואפת אוויר] שרון, אתה אח של אלי ויוסי, שנחטפו לעזה ב-7 באוקטובר. כמובן, רותם, את האחיינית שלהם. יוסי, אנחנו התבשרנו, לצערנו הרב, שהוא לא בין החיים. בכל אופן, גם הוא וגם אלי עדיין מוחזקים שם. אבל אתה גם הדוד של נויה, בת ה-16. ואתה גם הדוד של יהל, בת ה-13, שנרצחו באותה שבת ארורה יחד עם אימא שלהן.

שרון: [שואף אוויר] משפחה מופלאה, שפשוט ברגעים ספורים השתנה גורלה ועולמה. משפחה של הרבה אושר, מחוּברוּת. משפחה שיש בה המון אהבת חינם. ילדים שפשוט איבדו את חייהם, על עצם היותם יהודים. שנמצאו במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, וחווים את התוצאות של ההרס והשנאה. שעדיין לא טעמו מהחיים. ונויה היא פשוט ה… כמו שרותם מגדירה, השמש של המשפחה. ויהל, זה הפשטות והשובבות של ילד. ואמא שלהם, שהגיעה מבריטניה, עשתה עלייה. באה להתנדב בקיבוץ, קיבוץ בארי, כי היא אהבה את ישראל. הפכה לציונית אמיתית. פשוט, ההקרבה שלה, הקרבת החיים, כחלק מהעם היהודי…

הגר: כן.

שרון: היא אמירה של הכל.

הגר: כן. ספר לי איזשהו סיפור ככה, על נויה ויהל, על המשפחה.

שרון: משפחה, אני יכול להגיד במילה אחת, משפחה מוזיקלית, שה… כל מפגש בין האחיינים, בין בני הדודים, הדודים, הופך להיות מין פסטיבל אחד גדול.

[הקלטה קצרה של המשפחה שרה שיר של שלמה ארצי "תתארו לכם", "תתארו לכם באמצע יום יפה, שמיים מעליכם"]

שרון: פסטיבל שיש בו המון אושר, המון רגש, המון אהבה. וכל אחת מן האחייניות, תורמת את החלק שלה, החלק האומנותי שלה, אבל זה בעצם משקף את הדמות שבה. ולצד כל האמנות, יש הרבה אמת. אמת שהיא פשוט לא עוזבת. לא עוזבת אף אחד. אמת של אהבת אדם. וזה מה שאני זוכר מנויה ויהל. ואני מאוד מקווה שאלי, כשהוא יחזור, והוא אינו יודע שהם כבר לא בין החיים, ויגלה שאין לו משפחה, הוא יצטרך, יחד עם עם ישראל, להצמיח חיים חדשים, כי החיים חזקים מהכל. ואנחנו יודעים, דווקא בשעות האלה הקשות, שאיבדנו כבר ארבעה מבני המשפחה, ואנחנו לא מתכוונים לוותר על אלי ולהחזיר לכאן את הארון החמישי. אנחנו יודעים שאלי הוא חלק מהתקווה הלאומית, לא רק התקווה האישית, המשפחתית. ועם ישראל כולו מצפה לחבק אותו ולשקם אותו.

הגר: ממש. [שואפת אוויר] אנחנו בעצם מכירים את אירוע החטיפה של אלי מעדות, נכון? אין לנו סימן אחר. אין לנו אות חיים אחר.

שרון: אלי, גם כשהוא נחטף לא היו עדים. אבל אנחנו יודעים שהוא בין החיים. אנחנו מקווים שהוא ישאר כך, כי אנחנו יודעים שהזמן אוזל. הזמן אזל ליוסי. לאחר כ-100 ימים בשבי החמאס, אנחנו יודעים שיוסי לא החזיק מעמד. הוא נגרר לאזור לחימה, הוא פשוט נרצח. והאסון הזה, אנחנו מבינים כמה הזמן הוא חשוב.

[מוזיקה]

הגר: מה הרגשת שראית אז, את הסרטון של יוסי, שפורסם, והוא נשמע מדבר בו?

שרון: אני חייב לומר שכבר בעצם הפצת הסרטון הראשון, ידענו שכבר, יוסי, הוא לא בין החיים.

הגר: [מהמהמת]

שרון: לעם ישראל אכן הייתה תקווה, בסרטון, כשראו את יוסי מדבר ואת איתי יחד עם נועה. אמרנו, וואו, אות חיים. אבל למשפחה זה הייתה מין, זה היה מין סוג של רף, של כאב, של גל ענק, שאנחנו יודעים שהוא פשוט נופל.

הגר: וואו, זאת אומרת, אתם צופים בסרטון ואתם יודעים שיוסי לא בין החיים.

שרון: אנחנו יודעים.

הגר: [נושמת עמוק] קראת, באחד הראיונות שלך, כינית את אלי ויוסי "היהלומים". אנחנו… אתה רוצה לספר קצת אולי על הקשר ביניכם, על הקשר ביניהם? אנחנו יודעים, אגב, אם היו שם באיזושהי אינטראקציה?

שרון: יוסי לא יודע על אלי, ואלי לא יודע על יוסי. אבל האחים שלי הם באמת יהלומים. הם המצפן של חיי.

הגר: הם שני האחים הגדולים שלך.

שרון: הגדולים, והם הסמן הימני של… "ואהבת לרעך כמוך". אני אמנם דתי, ועם כיפה. אני קורא את התורה, אבל הם קיימו את התורה. והאהבת חינם שלהם, לסייע בכל דרך לכל אחד, לתת עצה טובה ופשוט לחבק. לחבק כל אחד שהם פגשו. ו… ידעתי את זה. הרגשתי את זה כאח קטן. הרגשתי את זה הרבה הרבה הרבה יותר בעוצמות גדולות מאוד, מכל האנשים החדשים שהכרתי בחצי שנה האחרונה, שהכירו את יוסי ואת אלי. ולאחר נופלו של יוסי, בשבעה, הגיעו אלפי אנשים מדי יום וסיפרו על יוסי.

הגר: מה למשל? ספר לי סיפור אחד שעולה לך.

שרון: התקבל בחור, שהגיע מארץ זרה, לקיבוץ. היו לו קשיי קליטה לא פשוטים, ויוסי לקח אותו כפרויקט. עזר לו, סייע לו, שילב אותו בחברה. היה מקרה אחר, שממש לקראת ערב שבת, בחור שנתקע מחוץ לקיבוץ עם האוטו. הראשון שהתגייס לעזרתו, יוסי. בצבא, חיילים שהוא היה איתם, תמיד היה ראשון למשימה. סיכן את גופו ואת נפשו למען עם ישראל.

הגר: וואו. [נושמת עמוק] בן אדם שאנחנו רוצים לידינו ואיתנו. רותם, בת כמה את?

רותם: אני בת 20.

הגר: וואו. ספרי לי קצת על הקשר שלך עם בנות הדודות, עם הדודה, עם הדודים היקרים.

רותם: אנחנו, כמו שאבא שלי אמר, אנחנו משפחה מאוד מאוד מוזיקלית ואמנותית, כל אחד בתחומו. וזה מה שתמיד חיבר בינינו. זאת אומרת, שהיה בינינו כזה קו משותף. לא היינו נפגשים הרבה, אבל היינו מדברים המון. אני, לפחות פעמיים-שלוש בשבוע הייתי מדברת עם נויה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, ובעיקר בזכות נויה, אגב. היה לה מלא מלא מלא עיסוקים. היא מתנדבת בכל מקום ומלא חברות ותמיד… ממש מובילה ומנהיגה כזאת. אֶה… והיא לא, היא לא ויתרה על האינטראקציה. זה, זה קל. אנחנו לפעמים לא אומרים לאנשים שסביבנו כמה אנחנו אוהבים אותם…

הגר: כן.

רותם: ואנחנו לא מקדישים להם מספיק זמן. ורק כשקורה משהו, אנחנו פתאום כאילו נזכרים. אבל יאמר לזכות נויה, שהיא לא נזכרה, היא פשוט ככה חיה. כאילו, זה הייתה הדרך שלה לחיות את החיים. כל הזמן, הדבר שאני הכי מודה עליו זה שאני לא מצטערת על כלום. זאת אומרת, אני, אין לי תחושת החמצה שלא אמרתי לה, או… תמיד אמרתי לה כמה אני אוהבת אותה. תמיד היא אמרה לי כמה היא אוהבת אותי.

הגר: כן.

רותם: היינו מאוד מאוד מעורבות אחת בחיים של זו.

הגר: משפחות, נפשות, נשמות שלמות, מתפרקות ונשברות לגמרי מ-1 חלקי 10 ממה שעברתם. זה כל כך גדול, זה כל כך עצום, זה כל כך כואב, זה כל כך כאוטי. ואת רק בת 20. לא שזה עניין של גיל, זה כל כך קשה וכואב בכל גיל. אבל את רק בת 20. מה את עושה עם הכאב ועם השכול?

רותם: אני מרגישה שאיבדתי הרבה מה… אני יכולה להגיד התמימות, אבל זה יותר. זה מתחושת הטוהר הזאת, שאני רק בת 20, ויש לי את כל החיים לפניי, והכל כאילו ורוד. אני הולכת ואני מגשימה את עצמי וכאילו עושה מה שאני אוהבת. ופתאום הדבר הזה, שהוא הופך את החיים, ממש הופך את החיים של כל המדינה…

הגר: [מהמהמת בהסכמה]

רותם: אבל אנחנו ממש, הכי מקרוב שיכול להיות. וברור, זה משפיע על הכל. זה…

הגר: איך זה, למשל, השפיע על האינטראקציה שלך עם אבא? איך זה, אתם כל כך ככה קרובים וגם לוקחים חלקים משותפים במאבק של היום, ו… איך את רואה את אבא במצב הזה?

רותם: וואו, איזה שאלה מהממת. קודם כל, שאני רוצה לראות אותו, אני פותחת טלוויזיה.

הגר: [צוחקת]

רותם: אבל בזמנים שהוא לא בטלוויזיה…

הגר: כן.

רותם: וכשהוא בבית, אני ממש מרגישה שהקשר השתפר, כי פתאום אני מרגישה שדברים נכנסו לפרופורציות. הבנו קצת באמת מה חשוב.

הגר: [מהמהמת]

רותם: והבנו שאין זמן. אנחנו לא יודעים מה יקרה. כאילו, זה מטורף לחשוב על זה, ביום, מה זה… יום אחד, כאילו… בין ה-6 כאילו ל-10, ל-7.10, זה חיים שלמים כאילו באמצע. אז ממש מנצלים כל רגע ביחד, בזמן שאנחנו כולנו בבית.

הגר: כן. יש…

רותם: ואבא מלך, מה?

הגר: ממש.

רותם: הוא מלך.

הגר: יש משהו שאנחנו רואים… זאת אומרת, בטלוויזיה, אנחנו רואים את אבא, באמת, דמות עוצמתית, חזקה, אסופה, חדה. אבל מעניין אותי לשאול, שרון, מה, כאילו, מה שלומך? מה קורה כשהמצלמה נכבית והמסך יורד?

שרון: אני חייב להגיד לך, שנושא של מחשבות על מה איתי, מה-7.10 פשוט נדחקות החוצה. כי כשאני חושב על אלי ועל שאר החטופים החיים, מה הם מרגישים שם? ברגעים הקטנים, כשאני יושב על כיסא בבית, מה איתם? כשאני אוכל עוגייה, מה הם אוכלים? האנשים שאני נמצא בחברתם, עם איזה אנשים הם נמצאים?

אנחנו מדברים על חטוף או על חטופה, כבר זה הפך להיות מן מילה שגורה בפינו, ביום יום. אנחנו אומרים להם חטופים. קיבלו שם קוד. אבל חטוף או חטופה, זה המקום הכי נורא שיש. אני לא יודע מה עדיף, להיות חטוף שבחיים, או חטוף שאינו בחיים, בסיטואציה שהם נמצאים בה. ואנחנו באמת לא יודעים מה עובר עליהם. אנחנו שומעים רק חלק מהעדויות. צריך לומר שחלק מהעדויות עדיין לא פורסמו לציבור, אני לא בטוח שאי פעם יפורסמו לציבור, ואולי עדיף שכך, כי מדינה שלמה תהיה בטראומה.

אבל כשלוקחים חטופה שנמצאת שם, או אלה שחזרו משם, אנחנו מבינים שהסף של האכזריות פשוט לא קיים. אם בן אדם רגיל, פשוט היה לוקח את הבת שלו, הקטנה, ושם אותה במקלט חשוך ל-2 דקות, עם מעט מים ומעט מזון, והיה מוציא אותה לאחר כשעתיים, איך היא הייתה מרגישה? עכשיו, לאחר 194 ימים, שאותה ילדה נמצאת שם, או אותה אישה שנמצאת שם, עם טרוריסטים אכזרים, היא לא נאנסת פעם ביום, היא נאנסת כמה פעמים ביום. ועכשיו בואו נחשוב על מה זה חטוף או חטופה, כשאומרים בטלוויזיה.

הגר: אתה יודע, חלק ממה שאנחנו עושים כאן, זה באמת לנסות להכיר את ה… להכיר את האנשים שנאבקים על האנשים, ולהכיר את העולמות שמאחורי השמות, שמאחורי התמונות, שמאחורי המספרים. ו… יש לזה חשיבות באמת עצומה.

שרון: אני חושב שלצד האסון הזה ב-7 באוקטובר, שקרו גם דברים טובים.

הגר: מה למשל?

שרון: אנחנו זוכרים כולנו את הקיטוב החברתי, שהיה עד התאריך הזה.

[קולות מהקלטה של הפגנה נגד ההפיכה המשפטית: "דמוקרטיה לא עוזבים. ד-מו-קר-טיה! איך נשמור על בית הדין? ד-מו-קר-טיה!"]

שרון: הקיטוב הזה הוביל אותנו למחוזות של שסע...

הגר: כן.

[מוזיקה רגועה ברקע]

שרון: בתוכנו. זה עם ישראל, זה לא מה שהכרתי. זה לא הערכים שגדלתי עליהם. אני חושב שעם ישראל קיבל גם תבונה. והקול השפוי והמאחד, בסופו של דבר, יקבל החלטה שונה ממה שקיבלנו לפני התאריך הזה.

הגר: אתה מרגיש עטוף? אתה מרגיש מובן, נתמך?

שרון: אני רוצה להגיד לך, שהיום אני עומד על הרגליים, ואני עדיין מדבר איתך פה, בזכות עם ישראל. את יודעת, ב-8 באוקטובר, יום אחרי, פשוט קם מטֶה, ביוזמה אזרחית. התגייסו כל האנשים בארץ, כל היהודים בעולם, לסייע אחד לשני, לסייע למשפחות החטופים.

הגר: כן, מאוד מחזק.

שרון: ואני אומר תמיד למנהיגי ישראל, "אם אתם רוצים דוגמה ומופת, תסתכלו על אזרחי ישראל".

הגר: כן.

שרון: שמה תמצאו את הכי טוב.

הגר: הזכרת מנהיגים, אז אני רוצה לשאול, איך אתם מתמודדים עם עניין העסקה? הדיווחים הסותרים, הידיעות המבלבלות, המשא ומתן שממשיך ונתקע, ושוב ממשיך ושוב נעצר. אתם עוקבים אחרי מה שקורה? אתם מנסים להתרחק מזה?

שרון: תראי, אני לא משתמש במונח "עסקה".

הגר: [מהמהמת]

שרון: אני משתמש באמירה, "מתווה להצלת חיים". כי בסופו של דבר, עסקה זה לקנות מוצרי חשמל. אבל, מתווה להצלת חיים, זה מה שאני רוצה, שאותם מקבלי החלטות יעסקו בזה. והרכבת הרים, בטלטלה רגשית בלתי נגמרת מעל לחצי שנה זה כבר over. אני לא יודע איך אפילו אפשר לנהל תהליך כל כך ארוך, שמדברים על חיים של אנשים, שפשוט נלקחו מביתם, וחלקם איבדו את חייהם. ואנחנו רואים שככל שציר הזמן נמשך, אנשים מאבדים את החיים, ומספר החטופים יורד, ועוד מעט כבר לא ישאר את מי להציל. ומה נגיד אחר כך? שראש הממשלה, בשילוב הקבינט המדיני ביטחוני, הם רושמים את ספר דברי הימים של 100 השנים, ה-500 שנים, ה-1,000 שנים הבאות. מה ירשמו שם? האם הצלחנו למוטט או להכריע את ארגון החמאס? לא. האם הצלחנו להציל חטופים מהשבי? מה עשינו בשביל שזה יקרה?

הגר: אתה יודע, אמרת מקודם שכל מה שקשור אליך ככה נדחק הצידה. ואני בכל זאת רוצה להתעכב על הנקודה הזו. כשאתה קם בבוקר, ומה? מה אתה עושה, מה אתה מרגיש, מה המחשבה שעולה לך בראש?

שרון: קודם כל שאני בחיים, וכמה חיים הם חשובים, וכמה צריך להילחם עליהם. זה לא מובן מאליו. אנחנו יודעים איך דברים יכולים להשתנות מקצה לקצה במהירות האור. צריך להעריך את זה.

הגר: לגמרי.

שרון: לשים דברים, לנקודות החשובות בחיים למול עינינו.

הגר: כן.

שרון: לא לדבר על דברים שאנשים מתעסקים בזה ביום יום. שמתעצבנים לשווא. בואו ננשום.

[מוזיקה ברקע]

שרון: כשנושמים, המילים גם יוצאות אחרת מהפה. וזה א'-ב' של בין איש לרעהו. השיח המכבד.

הגר: נתקלת בשיח אחר גם?

שרון: אני חייב לומר שנתקלתי. במסגרת המאבק, המסע, הייתי גם במדינות זרות. ראיתי שיש גורמים מאוד בכירים בארצות זרות, בפרלמנט הבריטי, לדוגמא, שאנשים שאחרי אסון כזה, זה אסון באמת שנוגע בכל בן אדם שרוצה לחיות בשלום, ופשוט מדינאים בקור רוח, מגיעים ואומרים, "מגיע לכם, אתם עם כובש", או, "אנחנו מאוד רגישים, רגישים לסבל של ילדי עזה".

הגר: מה עובר עליך ברגעים כאלה? מה אתה עונה בחזרה?

שרון: אני לא עונה. פשוט לקחתי את האייפד שהיה איתי, ופתחתי את התמונות מהזירה של הבית של אלי והראיתי להם את התמונות, ושאלתי אותם בנימוס, "האם לזה אתם רגישים? כי זה מה שקרה לנו".

הגר: אתה יכול לתאר מה היה שם בתמונה הזאת?

שרון: אני יכול להגיד שהצבע האדום הוא היה הצבע השולט. לא אוסיף עוד.

הגר: ובבית, כשאף אחד לא רואה, ואתה יכול להיות גם קצת פחות חזק, מה אתה עושה? ואם לא תספר, אני אשאל את רותם.

רותם: [צוחקת]

שרון: אני יכול להגיד לך שכאדם מאמין, אני מתפלל. כן, לפעמים אני בוכה, אבל אני בוכה מגעגוע.

רותם: אגב, אנחנו לא רואים את כל זה. כאילו היְלָ… הבנות, אנחנו לא...

הגר: לא רואים את אבא בוכה. לא רואות.

רותם: אנחנו לא רואות כלום.

הגר: כן. ספר לי, מתי בכית בפעם האחרונה?

שרון: ממש לא מזמן. כל אירוע משמעותי, כל התכנסות של אנשים שקרובים למשפחה, ותמיד יהיה את החלק החסר. את יודעת, שולחן שבת, או סדר פסח.

הגר: בדיוק מה שרציתי לשאול, על ההערכות לערב חג, מה עושים עם זה?

שרון: אני אקרא לזה, סדר פסח. אני קשה לי להגיד זה חג, כי זה לא חגיגה.

הגר: כן.

שרון: את יודעת, ש-4 כיסאות לעולם יהיו ריקים. ויש עוד כיסא פוטנציאלי אחד, שממתין לאלי. ואני אומר, מבחינתי זה הכסא של אליהו הנביא, כי אנחנו… בשבילי זה סוג של גאולה, ביום שהוא יגיע ואני אחבק אותו. אני חושב שאז אני אתפרץ. בינתיים אני משתדל להחזיק את עצמי. בשביל אמא, שאבדה לה השמש, אני חייב לעמוד לצידה…

הגר: הרבה תפקידים יש לך.

שרון: לחבק אותה ולהצמיח לה קרניים חדשות. המון קרניים, שיאירו אותה. ויבינו שאנחנו פשוט אנשים פשוטים, שרוצים לחיות, לחיות בשלום. והמשמעות של המילים האלו, היא… הם אמנם נאמרות בצורה מאוד רכה, אבל הזעקה, לשמר אותן, להילחם עליהן, היא משמעותית מאוד. היא חודרת.

הגר: כן. [נושמת עמוק] תציינו את ליל הסדר? תשבו סביב השולחן, עם כיסאות ריקים מסביבכם?

רותם: כן, נשב, אנחנו והמשפחה של יוסי, שניצלה, ואנחנו מודים על זה. וסבתא שלי, ודודות שלי. כי דבר ראשון, כל מה שמחזיק אותנו בתקופה הזאת, זה הביחד. גם הביחד של עם ישראל, אבל גם הביחד המשפחתי. אבל גם כי… כי אנחנו חייבים להכין את עצמנו ליום שאלי יבוא. ואנחנו חייבים לראות את זה. ואני מאמינה, שכשאנחנו יושבים מול שולחן חג ונפגשים ביחד, לצד הכאב, זה שולח לו אנרגיות.

הגר: כן.

רותם: וזה כמו, זה כמו איזה תדר כזה, ש… שאני מרגישה, שנכון להיות עליו. כי זה לא מנותק מהמציאות, זה ממש ביחד איתה.

הגר: כן. אז לקראת סיום, לצערי הרב, אני רוצה, תכף אנחנו גם נשמע משהו מאוד יפה, שלך רותם, אבל אני רוצה לשאול. בפתיח דיברתי על המנעד הזה, של בין פחד לאמונה ובין ייאוש לתקווה. ואני רוצה לשאול בכנות, אתם מחזיקים את אותה תקווה, את אותה אופטימיות, שהייתה בכם לפני חצי שנה, לפני 4 חודשים, לפני 3 חודשים?

שרון: תמיד אני אומר ש… זה שאלה, עוד פעם, שמחזירה אותי ל-7 באוקטובר, אבל אני אזרוק אותה מקצה לקצה. אני אומר, את עם ישראל אפשר לשבור בגוף, אבל הרוח והתקווה הן מנצחות את הכל. וזה בעצם סיכום של איך אנחנו עדיין עומדים על הרגליים, ופשוט עם שלם עוטף אותנו ואומר לנו, "אנחנו נצא מזה".

הגר: ואתה מאמין בזה.

שרון: אני מאמין. אני גם מאמין שהכל לטובה. אני… גם בתוך האסון הזה אני מאמין שהכל לטובה. קשה לנו לראות איך זה קורה. אחרי זה אומרים, זה לא הגיוני, זה לא אנושי. אבל יוסי, מבחינתי, שסיים את חייו בשבי החמאס, הוא סיים איזשהו פרק של משהו שהוא, כבן אדם, הותיר אחריו מין חותמת, מה זה אהבת חינם? במקום הכי אישי. וזה מה שייחד אותו. והמורשת הזו, שהוא השאיר לכל כך הרבה אנשים סביבו, זה התפקיד, זה התפקיד שלו. לי זה מאוד יחסר, זה חסר לי בכל רגע, הטוב לב שלו. ה"אל תדאג, אני מאחוריך, לאן שתלך". אבל מצד שני זה גם מחזק אותי. זה מחזק אותי שהוא עשה את זה טוב.

הגר: משפחה מוזיקלית, אמרנו. אז רותם, ספרי לנו מה עומד לקרות עכשיו.

רותם: ביום שהודיעו לי שנויה נרצחה, הדבר הראשון שעשיתי, זה הלכתי לכתוב שיר, לזכר נויה, לזכר מה שנזכור ממנה, ולמי שהיא הייתה, ממש, לעולם. היא הפיצה אור להרבה אנשים. אז השיר ממש… חודש אחרי האסון כבר יצא. קוראים לו "נויה שמש". ואני אשיר לכם אותו.

הגר: בבקשה.

רותם: [מלווה את עצמה בגיטרה ושרה]

נויה, שוב חלמתי חלום

הדרום שוב נצבע באדום איתך.

לילה, תמונות רטובות ונרות

שכבו מדמעות.

שבת, בסוף היום את היית מתקשרת

מבטיחה, אני תכף חוזרת

נזכרתי מאוחר, כי הפכת לא זמינה.

ברגעים במיטה שלפני השנה

מגיעה מועקה מזכירה מכאיבה

ומי יחבק כמוך, אין אותך אין דומה.

כי האדמה רועדת, והלב רועד איתה

אין לי ארץ אחרת, לא מוצאת בי נחמה.

אולי סתם לילה שחור

אז תדליקי את האור.

והבטן מסמנת לי להתקרב לאט

התקווה היא נזכרת, שנשאר כל כך מעט.

הפרחים עומדים בתור

נויה שמש, נויה אור.

בוקר שבעה באוקטובר ובור

תני לי רק שנייה לחזור, להדליק לך את האור.

נויה שמש.

הגר: אין. אין מילים, אין אוויר, אין מה לומר. תודה.

רותם: תודה לך.

הגר: תודה על זה. אז תודה רבה לכם. תודה שרון, שרון שרעבי.

שרון: תודה לכם. החיבוק העוטף והבלתי פוסק. ואני רוצה להגיד גם לצופים, גם למאזינים, שבכל רגע שהם יכולים לעשות טוב, אל תוותרו על הרגע הזה, זה מה שמחזיק אותנו. ואין לי מילים להודות על הטוב. ועוד דבר קטן אחד, הגר. יודעים שכמעט כ-200 ימים נמצאים החטופים בשבי החמאס, אבל נמצאים גם חיילינו, שמוסרים נפשם למען ביטחון עם ישראל. והכבוד והגאווה זה עבור אותם חיילים, שלא משנה להם אם אני דתי או חילוני או ימני או שמאלני, אשכנזי או ספרדי, אנחנו עם אחד. והצבעים של הקשת מחברת בינינו, כי רק שהיא מחוברת היא הכי יפה.

הגר: מדהים. איזה סיום יפה. לא יכולתי לחשוב על סיום יפה יותר.

[מוזיקה]

ועד כאן פרק נוסף של "הכותרת" עם משפחות החטופים. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו באפל או בספוטיפיי. אפשר גם לדרג או להגיב לנו. אם יש שאלה שאתם רוצים לשאול את אחד מבני המשפחות, כתבו לנו. את "הכותרת" אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה בנייד וברכב. בינתיים מוזמנים להקשיב לסיפור של איתן לוי ז"ל, שנחטף וגופתו מוחזקת בשבי חמאס בעזה. חפשו את הפרק "הנפקתם תעודת פטירה כדי שאשתוק, זה לא יקרה".

סאונד ועריכה, עדן דוידוב וגיא סאלם. אני הגר כוכבי ואנחנו נתראה בפרק הבא.

עד שכולם יחזרו אלינו.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה