שבעה חודשים עברו מאז שעדה שגיא בת ה-75, אמא לשלושה ילדים וסבתא לשישה נכדים, נכנסה בשערי הארץ אחרי ששוחררה משבי חמאס בעזה. 53 ימים היא הייתה בתופת. עם רגל פצועה, בחדר קטן, רעבה וישנה, ברגעים שהצליחה לישון, על מזרן ילדים. המחנכת המיתולוגית של ניר עוז, אישה חזקה וצינית ומלאת הומור, נעה בין אופטימיות לייאוש, מטולטלת בין עצבות לתקווה, עד לשחרור המיוחל. היום, מדירתה בקריית גת, היא מספרת על השיקום, על הקהילה הכואבת, על המאבק להשבת החטופים, וגם על כוס הקפה שהיא מסוגלת לשתות בנחת. כמעט.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/07/2024.
[חסות]
קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקאסטים".
[מוזיקה]
עדה: היו ימים לא פשוטים, היו שעות לא פשוטות, אבל ידעת שצה"ל מגיע, ביום הזה אני חיפשתי את צה"ל בשמיים, באדמה, אני לא יודעת איפה. כאילו אני אומרת, כל הזמן היו לי חיים עד ה-7 באוקטובר והתחלתי לבנות ב-4 בינואר פה חיים חדשים.
הגר: זאת עדה שגיא, מי שהייתה מוחזקת בשבי חמאס בעזה 53 ימים. זה סיפור על כאב ואובדן עצומים, אבל גם על תקווה, אופטימיות ואפילו הומור ברגעים הקשים. זה סיפור על אישה שחזרה מהתופת ומסתגלת, לאט-לאט, לחיים חדשים. "הכותרת" בסדרת פרקים מיוחדת עם משפחות החטופים. בין הדאגות והפחדים, לחלומות והתקווה, ועם ההתמודדות היומיומית של אלו שמחכים ליקיריהם שישובו. אני הגר כוכבי, וזה הסיפור של עדה שגיא.
הגר: היי עדה.
עדה: שלום.
הגר: עדה שחזרה הביתה, למשפחה שלה ואלינו, אחרי 53 ימים בעזה, וממש תודה שבאת.
עדה: תודה שהזמנתם.
הגר: אני רוצה קודם לשאול, מה שלומך? איך נראה יום שלך? אני יודעת שאת עכשיו בכרמי גת, עם הקהילה של ניר עוז, איך נראה היום?
עדה: אני יחסית בסדר. סדר היום שלי כולל המון דברים שונים, גם ברמה האישית, משפחתית, הרבה בני המשפחה, וגם חברים שבאים ואני נוסעת אליהם, טיפולים כאלה ואחרים, ברגל שחזרה מצ'וקמקת מחאן יונס, והרבה סביב הגיל השלישי שלנו, שזה רוב אנשי ניר עוז בקהילה כרגע. הצטרפתי גם לצוות כדי לעשות טוב לאנשים ולי. אני הרבה עם אנשים, אני איש של אנשים. אחת הסיבות שבאתי לכרמי גת זה היה להיות עם אנשים, עם קהילה, עם… למרות שזה כל כך שונה מקיבוץ…
הגר: כן.
עדה: אבל…
הגר: אבל מצליחים לקיים את ה…
עדה: מצליחים. יש מועדון לותיקים, אז שלוש פעמים בשבוע יש מפגשים עם ארוחת בוקר משודרגת אחת, חוג התעמלות, יש פעילויות כאלה.
הגר: כן.
עדה: כל אחד בוחר להגיע…
הגר: ואת פעילה ממש, כן.
עדה: מנסה. [הגר צוחקת]
הגר: אחרי החזרה שלך התראיינת לא אחת, והקשבתי לכל הדברים שאמרת, ואחד הדברים שככה נגעו בי ותפסו אותי היו כשסיפרת בראיון שברגע החטיפה צעקת "אמא". אמא שכבר לא איתנו הרבה שנים.
עדה: נכון.
הגר: ועניין אותי גם להבין מה עובר בראש, ברגע הזה ממש, בדקות האלה שאת מבינה שלוקחים אותך…
עדה: זה עוד התחיל לפני שלקחו, כשיצאתי מהשירותים וראיתי שבעה אנשים בבית. שמעתי שיורים במחשבים, ב… זכוכיות מתנפצות, [רעש רקע של זכוכית מתנפצת] ולא הבנתי עוד מי נגד מי, עד שראיתי גם שני אנשי חמאס עם נשק. ואני הייתי בטוחה שהסוף, שיורים בי. השאלה הראשונה הייתה "איפה המפתחות של המכונית?". אז הראיתי לו על השולחן, כי היה בכוונתי לנסוע עם אופליה חברתי לבקר את בעלה ב-10 בבוקר, והוא לא לקח אותם. ואז שמעתי אותם במכשיר הקשר קוראים למישהו להביא אופנוע.
הגר: ואת גם דוברת ערבית, מבינה…
עדה: אני דוברת ערבית, מבינה מה הוא אומר. הייתי עם הטלפון ביד ומיד הם תפסו אותו, "מה זה, מה זה?" וזרקו אותו, לא ראיתי לאן אפילו, וסחבו אותי בשתי שרשראות שהיו לי על הצוואר החוצה, יחפה. [רחש של הליכה על דשא] קראו למישהו שהגיע עם אופנוע. אני נאחזתי באיזה עמוד וצרחתי "אמא!". כשהסתכלתי על הדשא לפניי, עשרות התרוצצו, יריות, אופנועים, אופניים, קלאבקרים, אנשים, ילדים, מבוגרים. אבל חברי קיבוץ לא ראיתי, אף אחד. אבל מה שכן שמעתי, הממ"ד של שירי יוצא אלינו לדשא, שמעתי את הצעקות שלה.
הגר: של שירי ביבס.
עדה: זו הייתה הצעקה האחרונה הקיבוצית ששמעתי. לא ראיתי, אופליה, אני יודעת שהיא ראתה אותה אחר כך בתמונה הידועה.
הגר: וברגעים האלה, עדה, שמושכים מהשרשרת…
עדה: אני הרגשתי שאני הולכת למות. הייתי משוכנעת, לא הבנתי עוד שחוטפים אותי. הייתי משוכנעת שאני הולכת למות. נתתי את הצעקה ואז הם… אחד נתן לי מכה עם הקלאץ', עם הקת של הרובה פה.
הגר: פה, זה בראש?
עדה: כאן, מעל.
הגר: במצח.
עדה: אחר כך הייתה לי… היה לי שטף דם שלושה שבועות, הייתי מאופרת בסגול. והשני דקר אותי, בטעות אפילו, פה בכף… ביד, ומיד הביא טישו, ו"סליחה, סליחה". הוא היה עם שברייה ענקית. לא התנגדתי, כי הבנתי שאין לי מה להתנגד, כי זה יהיה הסוף. הנורא הוא שכשעליתי וישבתי בין שני החמאסניקים האלה, הסתכלתי, מהרגע שהוציאו אותי, הסתכלתי לעבר בית העלמין, ובלב אמרתי "דני שלום". דני נפטר שנה קודם. עד שהתאוששתי עם ה…
הגר: כן.
עדה: אלמנוּת שלי, אז זה היה… הייתי משוכנעת שאני לא חוזרת.
הגר: כן.
עדה: ואז יצאנו דרך הכרם, ואני זוכרת, כאילו כמו… כאילו בתוך סרט אני נמצאת, אמרתי "וואי, גמרו את הבציר, אני לא אשתה כבר מהיין הזה השנה". וחשבתי על אורנה וגדעון, החברים שלי, שהוא היינן ואיש היקב, גדעון. ולא ידעתי אחר כך שהוא איננו כבר.
הגר: כן. זאת אומרת, נפרדת.
עדה: כן, אני הייתי משוכנעת שאני זהו, ולא ראיתי שום דבר, זאת אומרת, לא ראיתי חטופים נוספים, לא ראיתי שום תכונה על ידי, רק כל מיני בוזזים הולכים עם דברים. זה היה נראה, אם הייתי יודעת לצייר את זה, זה היה נראה כמו להקות עורבים.
הגר: וואו!
עדה: עשרות. עם ילדים, הולכים, בימבות, עם שקי כביסה שלנו, עם מגבות בפנים, מצעים, טלוויזיות, מחשבים, הכול, הלוך, חזור, הלוך, חזור.
הגר: וואו…
עדה: כל הקטע של הכביש שלנו שמגיע עד הגבול, היה מלא בוזזים כאלה, ועושים לך סימנים על הטוסטוס ככה, שהולכים לשחוט אותך, והאמנתי שזה יכול להיות. הגענו לגדר הגבול, אני מסתכלת, אני אומרת "אלוהים אדירים, הגענו ללונה פארק". מן רמפת ברזל על החול, אין גדר, אין כלום, הכל פרוץ, ואמרתי "איפה החמישה מיליארד האלה שבנו את הגדר הזו?" ותוך עשרים דקות היינו כבר בעבסאן, שזה הכפר שצופה אלינו. הוא חצה עם הטוסטוס לכיוון חאן יונס, ראיתי שכתוב בערבית "חאן יונס מזרח", ושם העבירו אותי למכונית. מלא "שבאבים" מסביב, מצלמים, וצועקים ויורקים ו…
הגר: ואת עדיין באותן תחושות של פחד מ…
עדה: כן. פחד אימים…
הגר: כן.
עדה: אבל מצד שני, יש איזה התנתקות של ה… כאילו זה… אני צופה בסרט. אני לא יודעת איך… אמרתי את זה להמון אנשים והרבה הרגישו ככה, ואומרים - זה תהליך, ככה הגוף מתמודד עם זה.
הגר: כן.
עדה: כאילו שאני איזה ציפור, איזה זבוב שרואה וצופה. לקח לי הרבה זמן לקלוט שזה קרה לי, שזה קורה לי, אבל זה היה מפחיד, זה אימה. אני לא יודעת איך לתאר את זה אפילו, זה אימה. הם הכניסו אותי לאוטו, התקדמו עוד איזה מאה מטר ועצרו. ואז טוסטוס שני הגיע, עם מירב טל, שעשינו היכרות במכונית הזאת, אבל ראיתי בדיוק לאן לוקחים אותנו. והביאו אותנו למעין מחסן מיון של עגבניות או פירות אחרים. תוך כדי חטיפה אז הורידו לי את המשקפיים, את כל התכשיטים, את טבעת הנישואים, הכל. ואני לא רואה טוב בלי משקפיים, אבל ראיתי דמות שוכבת על שולחן כזה של מיון ומישהו מטפל בו. הוא היה בגלביה לבנה שכולה הייתה מנוקדת בדם. אז זה היה עודד ליפשיץ. ואני לא ידעתי אם להגיד שזה טוב שאני יודעת ערבית או לא, לא יודעת אם זה יפעל לטובתי או לא, אז נמנעתי בהתחלה. והיה שם מישהו שעשה צ'ק אין ודיבר אנגלית. אז מירב… את הגיל, את השמות ילדים, ואיפה היא גרה. ואני, אותו דבר, שמות הילדים, כולל מספר תעודת זהות. צ'ק אין. ואז עודד צועק שם מהצד, "הו! הנה עדה מניר עוז והיא יודעת ערבית יותר טוב ממני".
הגר: מממ… פתר לך את ההתלבטות.
עדה: פתר לי את ההתלבטות, ומאותו רגע הבנתי שזה עובד לטובתי.
הגר: דיברנו על אמא ועל הצרחה הזו, שזה משהו שכל כך ככה תפס אותי, ורציתי לשאול - גם שם חשבת על אמא?
עדה: כן. אחד הדברים שחשבתי, בבית העלמין קבורים הוריי. אמא נפטרה לפני 15 שנה, אבא 20 שנה ודני לפני שנה. לא ישנתי שם. אני לילות שלמים, היו לי מנטרות של השמות של הילדים, של אחותי, של הנכדים, לילות שלמים עד ארבע בבוקר. כשהמואזין היה צורח את הצרחה הראשונה שלו, הייתי נרדמת. הפוך על הפוך. כשהייתי שומעת כבר שהם מתחילים להגיע לשוק וזה, אז הייתי נרדמת. אבל אולי לשעתיים. גם, לא שינה עמוקה, שמעתי את הכל, שמעתי דיבורים והכל.
הגר: כן.
עדה: אבל גם על אמא, אבל אה… זה היה מין הזיות כאלה של עירות, לא בשינה. לא…
הגר: כן. אני מבינה. מה אומרים לעצמך בכזה מצב? איך מחזקים? איך שומרים על שפיות?
עדה: ה… לא יודעת למה, אבל מהרגע הראשון שהעבירו אותנו מהחמאס לג'יהאד, אז זה איכשהו הוריד לי את עוצמת הלהבות קצת ונטיתי להאמין שבאמת הם אומרים אמת, שמה שהם מסמנים לי כל הזמן בידיים ככה, החלפת שבויים, אתם תמורת האסירים שבארץ, מתחילים במשא ומתן. אז היו כאלה שאמרו לנו "זה ייקח חמש שנים כמו גלעד שליט", והיו כאלה שאמרו "תוך שבוע אתם חזרה". אתה לא יודע למי להאמין ולמי לא. גם עשו לנו אולפן הסרטות עם סרט שהיינו אמורים… היה אמור להגיע לביבי, מעולם לא הגיע לישראל. עם דגל הג'יהאד מאחור, עם תחפושת מלאה. עם… נתנו לנו מה להגיד בעברית, זה הזיה, אבל זה מפחיד. כי זה כל רגע מפחיד יותר מקודמו, אתה לא יודע למה לצפות.
הגר: כן.
עדה: בימים הראשונים, יומיים הראשונים היינו במקום אחד, שהיה ממש מזרח, ושמענו את ההפצצות של צה"ל כבר, הם הבינו שזה מסוכן אז העבירו אותנו למרכז חאן יונס, לדירה. לא היינו במנהרות. מירב ואני היינו, כל החמישים יום האלה, בדירה למעלה, קומה חמישית.
הגר: אני מניחה שמסביב שמעתן את כל…
עדה: כן.
הגר: מה שמתרחש.
עדה: כן.
הגר: במלחמה.
עדה: אז גם הבומים, אנחנו מכיר… אני מכירה אותם מהצד השני, פתאום מהצד הזה, כשאין מקלט ואין ממ''ד, הבית זז שם, קומה חמישית זה רועד. בימים הראשונים מירב הייתה קופצת למיטה, הייתה מתה מפחד. זה היה מפחיד. ו… מצד שני, גם היה ככה: זה בניין מגורים של שכנים, אל תדברו עברית ואל תגשו לחלונות ולא כלום, כדי שהשכנים לא ידעו. אבל הדירה הזו הייתה מוכנה עבורנו. הוא סילק את אשתו והילדים, אנחנו היינו בחדר הילדים, ממול היה המסגד ושוק, אז שאת שומעת את הצעקות מהשוק זה נדמה לך שעוד רגע עולים לקומה החמישית. ולפעמים דפיקה בדלת של איזה ילד שבא להחזיר לבן שלו כדור, או שכנה שבאה… הם חיים על בטריות, כל הזמן שם מחליפים סוללות. אין חשמל, אז הם עובדים עם פאנלים סולאריים, כמה שעות ביום יש חשמל ולעת ערב נדלקים מין פנסים קטנים כאלה במשקופים. אז כל זה, הכל תעשיית הבטריות [הגר צוחקת]. אז כל דפיקה בדלת את חושבת שזה הסוף. ממש, מירב ואני כל פעם היינו…
הגר: וואו.
עדה: זה דריכות, את כל הזמן דרוכה. אין רגע שאת יכולה להגיד… אתה בשלווה, באיזי.
הגר: כן. דיברת על התאריך, על ה-20 באוקטובר, על יום ההולדת שלך, היום הכי עצוב.
עדה: [נושפת בכבדות] האמת שכל יום שישי, השבועיים הראשונים, יום שישי היה בשבילי מאוד קשה. כי מאז שדני נפטר, היינו… או שהילדים היו באים אליי או שאני הייתי נוסעת אליהם, ויום שישי הפך למין מאוד משפחתי כזה. והיה לי בריח ש… באף, הריח של העוגות השמרים, החלות שבת שׁנָוִית עושה, שהבת שלי עושה. ואתה מת מרעב. למה מת מרעב? כי הארוחה המרכזית היא בין אחת לשתיים. אז הבטן לומדת לקרקר בשעות אחרות, ופתאום את מריחה ריח כזה באף. אז לי הדמעות התחילו לנזול כל יום שישי בחמש, שש, זה היה מין שעות כאלה. וגם יום ההולדת שלי היה, לרוע מזלי, ב-20/10.
הגר: כן.
עדה: במקום ההוא. נורא בכיתי. בכיתי, בכיתי, כי ב-11 לחודש הייתי צריכה לטוס ללונדון לבן הגדול שלי. אמרתי "אה, זה יום טוב, יש הפגזות, אפשר להיות בממ''ד ולהכין את המזוודה". [הגר צוחקת]
הגר: את יודעת, את מספרת על הבכי. את גם אישה מאוד מאוד מצחיקה.
עדה: נכון.
הגר: את כאילו, גם לפה, ובדרך לפה, ובשיחות שלנו, אני כאילו תמיד…
עדה: הרבה ציניות והרבה חוש הומור.
הגר: ממש.
עדה: אני חושבת שזה מה שמחזיק אותי הרבה.
הגר: זה היה גם שם?
עדה: כן. היו ימים שמירב ואני לא ידענו אם לצחוק או לבכות. לפעמים היא בכתה ואני צחקתי. השלמנו אחת את השנייה בהמון דברים והיו לנו רגעים של צחוק, כל מיני שטויות קטנות כאלה.
הגר: את יודעת לספר איזה סיפור או להיזכר או באיזה בדיחה שחורה?
עדה: אני לא זוכרת כרגע, אבל אולי, תכף.
הגר: אולי זה יעלה לך.
עדה: אולי [מצחקקת]. היו לנו דברים מצחיקים, כי שיחקנו בשביל להעביר את הזמן, התחלנו בארץ עיר [הגר צוחקת], הדבר הכי פשוט. אבל אין עט ואין כלום, זה הכל בראש. ולפעמים היינו נתקעות, כי כל אחת פתאום… הגענו לאיזה מילה והיינו נתקעות במחשבות. ואז אני הייתי אומרת לה "מירב, אנחנו באות ו'". אבל באות ו' את לא מוצאת כלום.
הגר: כן, זה קשה.
עדה: אז היינו מתעשתות ככה. אז המון פעמים זה היו בין לבין סיפורי משפחה. המון דברים…
הגר: כן.
עדה: החזקנו את עצמנו במשחקי לשון שהמורה מן הסתם המציאה. והיום, עד היום, הילדים, הנכדים שלי, בארוחת שבת, אוהבים מאוד לשחק במשחק הזה, כי זה…
הגר: ואת משחקת בו.
עדה: כן, כן, כולנו, כל הצוות, כל החמולה.
הגר: את הזכרת את השובים, ורציתי לשאול אם למדת להכיר אותם, את השגרה שלהם?
עדה: כן, זאת שגרה. זה התחיל מזה שכשהעבירו אותנו לדירה הזאת הבנו שאנחנו הולכים להיות בבית מגורים, ושיהיו שני אנשים שישמרו עלינו מלבד בעל הדירה עצמו. שמעתי אותו אומר להם "70 שקל ליום", ואז אחר כך, מהשיחות איתם, סטודנטים, הבנתי שזה המון כסף, כי בעצם מרוויחים שם, מי שלא עובד עבור החמאס, 20 שקל זה חגיגה, אז 70 שקלים… עכשיו, בעל הדירה, שפינה את אשתו והסביר לנו על הילדים שלו, אמר "אני בלתי מעורב". אבל ראינו את הכסף בכל סוף שבוע מגיע. כסף ישראלי, שקלים, גם לצעירים האלה, וגם לעצמו. את יודעת שהוא קיבל פר גולגולת. יותר מזה, אני אגיד לך שביום ה-33, כשהביאו את אלעד קציר, הוא בא אליי עם דף אחר הצהריים, וכתוב היה באנגלית אלעד קציר, חקלאי, קיבוץ ניר עוז, 47. התחלתי לבכות, הוא אומר "מה את בוכה?" אמרתי, ההורים חברים שלי, כרמית אחותו חברה של הבת שלי, נולדו ביחד, והוא היה תלמיד שלי. הוא לא הבין מה השמחה הגדולה, שמתלמיד אני מתרגשת, ובערב הביאו אותו, ואז הבנתי שהוא מקבל גם עבורו, אז הוא נורא שמח שיש לו עוד כסף.
באחת השיחות שאלתי אותו, ידעתי שיש לו מינימרקט יחד עם אחיו. אתה שומע את סיפור חייו, סיפור לא פשוט. אחיו נרצח בגבול מצרים והוא נשוי לאשת אחיו. שני ילדים שלה, שני ילדים יחד. סיפור מורכב. אמא שלו גרה לא רחוק, אבא שלו נפטר בהדסה עין כרם בטיפולים כימותרפיים.
הגר: מה את אומרת…
עדה: את רואה בן אדם, את רואה אזרח, "אני לא מעורב, לא מעורב", אבל אתה מעורב. עצם זה שהחירות שלי נלקחה, עצם זה שאני יושבת אצלך בבית, לא יכולה לצאת לחלון…
הגר: תספרי לי בבקשה על המפגש עם המשפחה, על הרגע הזה שאת מבינה שזהו, את בבית.
עדה: תראי, 53 יום חלמתי על הרגע הזה. כל הזמן… אני זוכרת שאמרתי למירב שיהיו לי שני רגעי משבר. אחד, זה שאם נעבור דרך מעבר כרם שלום, ואני אראה את החייל הראשון, או שאני אצרח או שאני אתעלף, ואני לא מהמתעלפות. בחיים עוד לא… כאילו… זה באמת היה ככה. כי כשהגענו ופתאום את רואה את המעבר הזה, מהדבר הנוראי הזה למסוף של כרם שלום, והכל מוכן לקראתך, ובגדים, ולהחליף, וקצינה מלווה אותך. עומדים חמישה קצינים ואני מסתכלת ולאחד פה היה כתוב "שגיא". באותה שנייה אני הרגשתי, וופ, שאני הולכת ליפול. והם, שניים מהם הבינו שזה קורה לי, באו ותפסו אותי עם חיבוק וזה, ואז פרצתי בבכי הראשון. ובאמת, כשהתיישבנו לשתות את הקפה עם אותה קצינה, אז כבר צילמו ב… היה וידאו כזה, מפגש ראשון ווידאו עם המשפחה, וזה היה… הם כבר חיכו ב"שיבא". המפגש איתם היה עצוב וקשה ומצחיק, ואני לא יודעת איך להגיד את זה, היה רגע של… אני רעדתי בכל הגוף. היה מאוד עוצמתי.
אחד הדברים שגם בשבי אמרתי, אני… זה נשמע רע אולי: אני מאושרת שדני לא בחיים, שהוא לא חווה את הטירוף הזה כי הוא לא היה שורד את זה, לא פיזית ולא נפשית. ופחדתי להגיד את זה לילדים. אבל כשהנכדים זזו קצת הצידה קראתי לשלושתם ואמרתי את המשפט הזה…
הגר: כן.
עדה: ואז נעם, הגדול שלי, אומר, "אמא, אל תדאגי, חשבנו על זה, אבא עשה את האקזיט של חייו" [הגר צוחקת]. וזה ניחם אותי נחמה מאוד גדולה שהם חשבו אותו דבר. והם לא ידעו כמה אני ידעתי כבר על ניר עוז. כי בשבי שמענו… מהיום אחרי היומולדת שלי קיבלנו טרנזיסטור לשמוע חדשות. אז ביקשתי שישימו את "רשת ב'" ולשמוע את דניאל הגרי. אחר כך כתבתי לו מכתב, שאם הוא היה יודע שהשבויים שומעים אותו הוא היה מדבר באותה שעה.
הגר: כן. כי לא פעם ב… כן…
עדה: נכון, פעם בתשע, פעם בשמונה…
הגר: פעם בשמונה…
עדה: פעם בתשע וחצי, ובין לבין שמעתי את כל הזוועות.
הגר: כן.
עדה: אז למדתי על הנובה, כי לא ידעתי מה זה. שמעתי תלמיד שלי מבארי מדבר על מה שקרה בבארי, ואז הוא אומר משפט הבא: "ו-74 מהחטופים הם מניר עוז".
הגר: [בלחש] וואו.
עדה: ואני אומרת לעצמי, עד אז חשבתי שאנחנו ארבעה. מירב ואני ועודד ויוח'קה. לא ידעתי על יותר. זה היה… הזיה! ואחר כך שאלעד הגיע הוא חיבר לנו עוד דברים לפאזל, הוא כבר ידע שמות של נרצחים, הוא ידע גם כמה חטופים. באתי הבי… נפגשתי איתם ב"שיבא", אני מספרת להם, אז הם מסתכלים אחד אל השני, כי כל הפסיכולוגים וכל העוטפים והמחבקים אמרו להם "עם אמא, לאט לאט, לא במכה".
הגר: כן, כן.
עדה: ואני הבנתי מהר מאוד. גם ביום הראשון, כשמישהו בא עם מפתחות של קלאב קאר ועושה לי מול הפרצוף ככה, והוא אומר "פיש ניר עוז, פיש ניר עוז" ואמרתי לו "למה אתה מתכוון?", הוא אומר "הכל בי-אנאר, הכל בי-אנאר", הכל שרוף. לא ידעתי אם זה נכון או לא. אתה לא יודע, הוא אמר… אנח… הגיעו לאשדוד, הגיעו לאשקלון, לא ידענו מה כן ומה לא. אבל ניר עוז, זה פשוט…
הגר: כן.
עדה: לאט לאט התחלתי להשלים את פאזל חיי.
הגר: כן. איך המאבק הציבורי, המדיני, משתקף משם? את שומעת ברדיו מה? את שומעת בני משפחה? את שומעת…
עדה: שמענו בעיקר סיפורים ואת מה שמדברים על עסקאות. זאת אומרת, כשהתחילו לדבר על עסקאות, אז כל פעם המעברים מאופטימיות מאוד גדולה, מתקווה מאוד גדולה, לדאון למחרת בבוקר, היו ממאה לאפס…
הגר: כן.
עדה: …בבת אחת. וכל הזמן אמרו לנו "נשים מבוגרות קודם, נשים מבוגרות וילדים". לא, עד אז לא האמנו בכלל שילדים נחטפו. לאט לאט גם את הסיפורים על הילדים שמענו. מירב עוד נחרדה כי אולי גם יגיל ואור, היא לא ידעה שכן או לא. וגם יאיר היה פצוע, היא לא ידע מה קורה איתו. היינו בהמון אי-וודאות, אבל מאוד ניסינו להבין מתוך החדשות מה באמת קורה, לאן זה הולך.
הגר: כן.
עדה: האמת שזה היה לפעמים מאוד קשה, עד כדי כך שמירב הייתה מבקשת "עדה, בזמן שהוא לא מדבר תנמיכי, אני לא רוצה לשמוע". זה היה מאוד קשה, כי היו המון אירועים קשים לשמוע. מצד שני, אתה שומע את "אל-ג'זירה" הערבית, שבכלל, שם זה מוטב לא לשמוע.
הגר: כן.
עדה: רק לקראת הסוף, ממש בימים האחרונים, נתנו לנו גם לראות "אל-ג'זירה" באנגלית, כי הם כבר… הבנו שזה הולך לקראת עסקה ו…
הגר: כן.
עדה: …אנחנו קיבלנו הודעה על היציאה ביום ה-49. היינו צריכות כבר באותו יום, היום הראשון, בפעימה הראשונה, כפי שזה נקרא.
הגר: בפעימה הראשונה, כן. דיברנו על הרגע המדהים, רגע השיא של המפגש עם המשפחה ואני רוצה לשאול גם קצת אחר כך, על הימים שאחרי, כאילו, מה מרגישים? זה כמו להיוולד מחדש או שרק רוצים לחזור לאותה שגרה של אז?
עדה: האמת שהיו לי שני דברים: אחד, לחזור לפעולות קטנות-קטנות כמו ללכת לשירותים בנחת, סליחה, או להתקלח במים חמים. אני חושבת שביום הראשון בלילה הזו גמרתי ל"שיבא" את המים החמים, כי התקלחנו בבקבוקי קולה במי-ים, מותפלים.
הגר: כן.
עדה: שזה זוועה, בקבוק לפעם ביומיים. קרים. להתקלח תקראי לזה… אני הייתי משוכנעת שאני לא אדע להתקלח לעולם. אז את רוצה לחזור לדברים הקטנים המטומטמים של… היום-יומיים שלנו, ולשתות קפה בשעה שאני רוצה.
הגר: זה בדיוק מה שרציתי לשאול, להכין קפה.
עדה: קפה?!
הגר: מתי הכנת את הקפה הראשון ושתית אותו?
עדה: את יודעת מתי? זה היה כל כך מוזר. הרי כל השבועיים הראשונים, עד שצה"ל נכנס לעזה, היה לנו פעמיים ביום קפה, הם בישלו אותו מעולה. כשלאט לאט גם… הדבר… אחד הדברים הראשונים שהרגיש שהוא מחסור, זה היה קפה שחור. עברנו לשתות תה, קראו לו "תה מרמרי", אז על מרווה. לבטן שלנו זה עשה טוב, כי התנאים הסניטריים שם גמרו לנו את הקיבה, לגמרי, לכולנו. אז עברנו מקפה לתה, אבל חלמתי על קפה, כמו שאני אוהבת כזה. הקפה הראשון היה, לא בלילה שהגעתי אלא למחרת בבוקר ב"שיבא", עם קוראסון…
הגר: אה…
עדה: היה טעם של גן עדן פתאום.
הגר: כן.
עדה: ואני לא מאוכלי העוגות, אבל זה היה פתאום משהו של שפיות כזה.
הגר: כן.
עדה: האמת שחודש ימים הייתי בכפר המכביה, אז היה מין נחיתה רכה, המון זמן למחשבה, מה אני עושה? לאן אני הולכת? כן עם הקהילה לכרמי גת, זה היה לי הזוי. רציתי להגיע לאילת עם נוית פעמיים ולא עמדתי בזה כי ידעתי שיהיה לי קשה לפגוש את משפחת יהוד. ויעל הייתה, הייתי מחנכת שלה, וגם לימדתי את הילדים. אמרתי "אני לא יכולה להסתכל עליהם, אני פה והילדים שלהם שם", ולא את משפחת קוניו, שגם הם, כולל, שני הילדים היו תלמידיי. אז היה לי… התקופה של כפר המכביה, גם התחילו לבוא חברים ולאט לאט… היה השבעה של צ'רצ'יל החבר שלי שנילי הייתה איתנו בכפר המכביה…
הגר: כן.
עדה: …עם השחרור. אז היה עוטף כזה. מצד אחד היה לי השקט, הסתגלתי לעצמי ולמציאות החדשה. העצוב היה שחלמתי את הקפה הראשון לשתות בניר עוז, בפינה עם הצמחים שלי, איפה שדני ואני היינו שותים כל בוקר בחוץ, עם הקפה והציפורים, וזה לא היה. ופתאום אתה מבין שגם אין לך בית… אני לא חזרתי לניר עוז, עוד לא נסעתי לראות, אני לא מסוגלת לחשוב.
הגר: גם לא נסעת לראות.
עדה: לא. לא.
הגר: כן, כן.
עדה: מתקרב יום השנה של דני, ואנחנו… אני לא, אני לא שם. לא יכולה לחשוב על זה עוד.
הגר: כן.
עדה: חוֹבְלָה נפשית. זאת החובלה שנשארה.
הגר: כן, אני מבינה.
עדה: לא יכולה לחשוב על נסיעה בכביש 232, אחרי שראיתי את כל התמונות.
הגר: ונחשפת לתמונות, לעדויות, ל…
עדה: האמת שבהתחלה כולם… ניסיתי לא, אבל לאט לאט כן. גם באינטרנט, גם התחלתי לראות חדשות, גם התחלתי… אני אישה של רובריקות. אני צריכה הכל מתוכנן. ימים, הייתי צריכה לדעת את הימים, וידעתי שם את הימים. אני צריכה להיות מסודרת, מאורגנת, לא יכולה. אני צריכה… זה פאזל של החיים. 53 יום, בניתי אותם מחדש.
הגר: כן. דיברת על קוניו ורציתי לשאול אם יש גם היום איזושהי תחושה של… של אשמה. כמו שיש, אגב, להרבה מאוד אנשים בכלל, בציבור, את יודעת… אשמת השורד.
עדה: אני לא, אני לא מרגישה כאשמת הניצול, כי באמת אני שרדתי דבר מטורף שאני לא, זה… המפגש איתם היה ביום שנכנסתי לכרמי גת, והם גרים באותו בניין שלי בקומה הראשונה, אני בקומה ה-12. אז שביל הקיבוץ הפך לגובה. אבל הם מאוד מחבקים, ואני אותם, ו…
הגר: כן.
עדה: ויחסים מאוד טובים, ו…
הגר: אני מבינה.
עדה: מחכה בשבילם שלפחות מ… איתן ישמעו אות חיים, דוד שמעו, אבל… ראו… היה… עד היום ה-49 הוא היה עם שרון והילדות, שחגגו יום הולדת 4 השבוע, בלי אבא. זה מורכב, זה מורכב מאוד.
הגר: ממש, ממש. את, את… כאילו, אני רוצה לשאול ברמה הכי בסיסית אם… איך אפשר לעכל את זה? איך אפשר לתפוס את זה?
עדה: [בקול שבור] אני לא יודעת.
הגר: להכיל את הדבר הזה.
עדה: מאוד קשה. והיו לי שני משברים. אחד ביום שהודיעו על הרצחו של אלעד, כי אני הייתי זאת שהודעתי לכרמית באחת בלילה שאלעד בחיים, הם לא ידעו עד אז. ונוית ואני דיברנו איתה מ"שיבא", והוא היה איתנו 20 יום. כששאלנו אותו… לא נתנו לנו להיפרד, זה אכל אותי. והוא אמר… שאלתי אותו, את בעל הדירה, "לאן הוא הולך?" אז הוא אמר "לגברים". אז הבנתי שלכל אותם "ניר עוזים", חטופים אחרים שהיו…
הגר: כן.
עדה: והיו שני סרטונים שלו, ומסרטון לסרטון הוא היה נראה יותר רע. כשהוא היה איתנו הוא היה במצב ממש טוב, בריאותית, פיזית. והוא היה אצל משפחה 33 יום, עד שאמרו לו שזה מתחיל להיות מסוכן מדי. לא יודעת מה הסיבה בדיוק. ו… אז, כשהוא נרצח, היה לי המשבר. כאילו, אני הראשונה שראיתי אותו והאחרונה שראיתי אותו, וזה מין…
הגר: וזה נתן לך איזשהו ביטחון שהוא היה שם איתכם בדירה?
עדה: הוא היה המעודד שלנו מהבחינה הזאת, שהוא היה אומר "אל תדאגו, יהיה בסדר. אתם תצאו, אני אשאר", כאילו אופטימיות זהירה, כל מיני בדיחות כאלה של ציניות, ו…
הגר: כן.
עדה: זה נתן איזשהו מידה אחרת של, פתאום… דרך אגב, בעל הדירה לא הבין, גם כשאלעד בכה וחיבק אותי בפעם הראשונה "אוי, עדה, ואת פה, וזה, ואני מקווה שההורים שלי בחיים…". הוא לא ידע שהאבא נרצח ואמא נחטפה. דיברנו על זה שהוא שמח שכרמית ואחותו לא היו בחג.
הגר: כן.
עדה: והוא בא, הוא אמר ל… "She's my teacher, she…" נו אז מה? So what? זה אחרת, לא הבינו.
הגר: זה… זה באמת עניין.
עדה: זה… מה ש…
הגר: כל החיבורים…
עדה: כן.
הגר: כל ההקשרים.
עדה: חיבורים, כן.
הגר: כאילו, המעגלים האלה…
עדה: נכון.
הגר: זה משהו… את יודעת, אנחנו מתייחסים, כמובן, לכל אחד.
עדה: כל משפחה היא משפחה, אבל בסופו של דבר ניר עוז…
הגר: כן.
עדה: מאוד מוגדרת משפחתית, מאוד… אני הרגשתי את זה, לצערי, דווקא בשבעה של דני עוד יותר. מה זה חיבוק? זה היה פשוט כל הקיבוץ. צעירים ומבוגרים ו…
הגר: כן.
עדה: באים ועוזרים ובלי לשאול בכלל. או… עזבי אוכל, ברמה של… זה מין חיבוק שאחר כך לא הפסיק. כל השנה הזאת הרגשתי את זה.
הגר: כן.
עדה: וגם עכשיו, דרך אגב.
הגר: לא, כי אני חושבת עכשיו, יש לך, כמובן, כל כך הרבה להתמודד איתו משל עצמך, אבל גם כל כך הרבה שכול ואבל על החברים, על הקרובים.
עדה: זהו, אז ה… התחלתי להגיד לך שזה היה המשבר הראשון, ולפני חודש שהודיעו על חיים מצגר ו… [מושכת באף] קופר.
הגר: כן.
עדה: קופר היה מדריך גרעין שלנו. באשמתו אנחנו בניר עוז, או בזכותו אנחנו בניר עוז.
הגר: מאיזה גיל אתם מכירים בעצם, את קופר למשל, את עמירם? או את צ'רצ'יל?
עדה: הוא היה מדריך של דני ב-קן רמת גן. דני היה בן 17-18…
הגר: שיו…
עדה: והוא עשר שנים מעלינו. מגיל מאוד צעיר.
הגר: וחיים שלמים ביחד.
עדה: ושלושת הילדים של קופר עברו דרכי.
הגר: כמובן.
עדה: מבינה? זה מין חיבורים ומעגלים שהם… אז הוא היה המדריך של דני והגרעין שלנו הגיע ב-66'-7 לניר עוז, והם גדולים מאיתנו בעשר שנים.
הגר: כן.
עדה: וגם שכנים, וגם הכל. הרבה דברים. תפקידים ביחד, וָעדות ביחד, כל מיני. זה הכל מעורב בהכל. ניר עוז גם המון חגים, החגים ביחד, זה מין משהו מאוד שאפיין את הקיבוץ.
הגר: כן. אני רוצה לשאול אותך, עדה, אנחנו בימים בטוחים כאלה, שוב, לקראת דיווחים על התקדמות אפשרית בעסקה. כולנו כמובן אופטימיים, אנחנו גם למודי אכזבות. רציתי לשאול איך, איך את תופסת את זה? ואם את רוצה לומר משהו למקבלי ההחלטות?
עדה: אני צועקת את זה, ואם הייתי יכולה לצעוק מפה ומישהו ישמע, אבל זה כבר לא עוזר, זה נופל על אוזניים ערלות. אני מנסה דרך העצרות הקטנות שלנו בקרית גת. הייתי בתל אביב, פעמיים. פעם ראשונה בכיכר החטופים, היה בסדר, ופעם שנייה, הייתי עם סווטשירט של ניר עוז, מישהו פתח את חלון האוטו, אומר לי "את עדה מניר עוז?" חשבתי שמישהו שמכיר אותי, מתלמידיי. ככה הרבצתי חיוך… הוא אומר "חבל שלא נשארת שם". אז מאותו רגע השתנו לי הרבה דברים ב… חשבתי שבאמת כולנו ביחד. והתיישבתי על המדרכה, בכיתי ואמרתי "לפה אני לא נוסעת עוד פעם". וכשעברנו לכרמי גת, זה התחיל בקטנה ביחד פה. אה… עצוב לי שזה ככה, אני רואה את הקרע בעם, אני שומעת את הדברים ואני מזועזעת. אני מפחדת להגיד את המשפט שכולם אומרים ש"ביבי אשם", אני לא רוצה להגיד שהוא לבד אשם, יש לו שותפים שם שזה פשוט לא יאומן. אני חשבתי באמת שיעשו את הכל. הייתי משוכנעת שתהיינה עוד הפסקות אש ויהיו עוד צעדים, ואחרי… אז הבנות, החיילות, איפה? כל יום שעובר, מי נשאר בחיים?
הגר: כן.
עדה: אני לא יודעת ולא אוהבת להגיד, אבל תמיד אני אומרת לעצמי "מי השם הבא? מי הבא בתור?"
הגר: כן.
עדה: זה פשוט… ובניר עוז עדיין 39, כשבעצם, בואי נגיד, חלק אנחנו יודעים שנרצחו, וחלק מחכים. וזה עצוב וזה עגום וזה מטורף וזה… ואין קהילה ואין קיבוץ ואין… ומקבלי ההחלטות משחקים בנו ובמשפחות האלה כמו בפיונים על לוח השח.
הגר: מה היית רוצה לומר להם?
עדה: שיעופו מן הכיסא ושמחר יביאו את כולם… היום, אתמול, יביאו קודם את כולם. קודם את החיים, קודם באמת את החיים. את הנרצחים, רני מצגר וניר אמרו "אנחנו לא רוצים שחייל אחד ייפול להביא את גופתו של אבא". זה קושי גם באמירה הזאת.
הגר: נכון.
עדה: אבל מצד שני, אני מבינה בדיוק למה הם מתכוונים, וכל שם של… כל הותר לפרסום כזה קורע אותי מחדש, כל יום, ואני לא רואה את הסוף. זה מה שמפחיד אותי יותר מהכל. לאן זה הולך?
הגר: ואם עכשיו מאזינים לנו בטרנזיסטור, היית רוצה לומר משהו לחטופים שעדיין שם, לצערנו?
עדה: שכן, שינסו להיתלות בתקווה האומללה הזאת, אבל כן, שינסו, ולהאמין שעושים הכל בשביל שהם יחזרו. אוף, קשה לי להגיד את זה, כי אני תכף אתחיל לבכות.
הגר: אני מצטערת.
עדה: לא, בסדר [מושכת באפה], תמחקי את זה אחר כך.
הגר: [צוחקת] דיברנו על הריקוד העדין הזה בין הרצון לפעול לבין הרצון לשמור ולא להכאיב [עדה מושכת באפה]. אז אני אשאל אותך, עדה…
עדה: כן.
הגר: כן. בעוד שנה, עלייך, איפה את תהיי?
עדה: באותו מגדל.
הגר: באותו מגדל. כן.
עדה: אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, מאז שחזרתי, כבר שבעה חודשים. בניתי לי מעין שגרה, היא לא פשוטה, אני לא אומרת לך שזה גן עדן, זה לא מה שאני אהבתי, אני מגדלת צמחים בדרך כלל למטה, לא למעלה. זה קשה לי, אבל אני מאוד לא מרחמת על עצמי, אני אומרת, אני בעצם איזה סוג של נס, זה מה שאני אומרת. קרה והיה, וחזרנו בשלום, בסדר, הרגל מקולקלת, נטפל בה. אבל הכל. כל הקהילה שלנו. ומה שהיה בית 55 שנה, גן עדן לילדים שלי ולנכדים שלי, וכל קיץ בריכה ודשאים ואופניים, ולצאת ולנסוע ולטייל…
הגר: כן.
עדה: זה איננו. אז כאילו אני אומרת, כל הזמן היו לי חיים עד ה-7 באוקטובר. והתחלתי לבנות ב-4 בינואר פה חיים חדשים. זה לא פשוט, ובאמת, עליות במעלית ולפגוש ו…
הגר: כן.
עדה: אנשים שכן באים לפעילויות, ואנשים שלא באים, זה מאוד מורכב. זה לא… גם כל אחד עוד עם האבל שלו והקושי שלו ו…
הגר: ביניכם אתם מדברים עדיין, ועוטפים ותומכים?
עדה: כן, כן, כן.
הגר: יש דרך לשקם את הקהילה, לדעתך?
עדה: [נושפת] תראי, ניר עוז הייתה בתנופת בנייה וקליטה של 36 משפחות צעירות, כולם בני קיבוץ, רובם בני קיבוץ. היום, אף אחד מהם לא חוזר. הם רוצים ללכת כגוף אחד לקהילה אחרת, קיבוץ אחר הם מחפשים, ואני מאמינה, אני יודעת שאם לי היו ילדים, זה מה שהייתי אומרת להם. ומהוותיקים, בני גילנו, יש הרבה שלא רוצים לחזור. הם אומרים "נלך לאן שהילדים ילכו". מצד שני, יש כאלה שאומרים בוודאות "אנחנו הולכים, אנחנו חוזרים, אנחנו נשקם את ניר עוז, נבנה אותה מחדש". אני לא רואה את עצמי שם.
הגר: כן.
עדה: אני ממש… לא אגיד "מחקתי", קשה להגיד "מחקתי". בכל זאת, 55 שנה של… שהיו ימים לא פשוטים, היו שעות לא פשוטות, אבל ידעת שצה"ל מגיע. ביום הזה אני חיפשתי צה"ל בשמיים, באדמה, אני לא יודעת איפה. לא היה כלום, וזה לא היה נורמלי. משהו קרה פה.
הגר: כן, אנחנו מדברים המון על עניין האמון, משבר האמון.
עדה: נכון.
הגר: דיברנו עליו ממש ככה, מה-7 באוקטובר, משבר קיומי.
עדה: נכון.
הגר: בין הטוב לרע, בין, את יודעת, החושך לאור. מה מבחינתך לגבי האמון הזה? את מאמינה עדיין?
עדה: אז זהו…
הגר: במערכות, במדינה, בצבא?
עדה: מה שאני רוצה להגיד, בדיוק… ביום שחזרתי, וקצת אחרי, אמרתי "וואי, כמה אנשים טובים יש פה באמצע הדרך". ואז קלטתי שזה רק התנדבויות ורק עמותות כאלה ואחרות, מרעיפים כספים מפה ומשם ומנסים לשקם את ה… אבל אין מדינה. אני זוכרת שאמרתי את זה, ואני עדיין אומרת לי - אין משילות, אין מדינה, אין ממשלה, אין. ואנחנו האזרחים, מטומטמים, סליחה. אם היינו יכולים לעשות הפיכה, אז היינו עושים, לא עושים. אני מפח… עכשיו מתחילים קצת יותר להתעורר, נכון, הרבה, ו… לא יודעת, שוב, אני לא יודעת אם זה מה שיעזור, אבל משהו צריך לקרות כדי שאני אישית אחזיר את האמון שלי, ולו במעט.
הגר: כן.
עדה: ולו במעט.
הגר: כן. קודם כל, אני רוצה באמת להודות לך, ולא כקלישאה. בתור… את יודעת, אני, כולנו, מה-7 באוקטובר עסוקים בנושא הזה, והאופן שבו את מתייצבת ומדברת, משתפת בסיפור האישי שלך. יש בזה כל כך הרבה כוח, עוצמה, השראה, תקווה, וזה מאוד משמעותי.
עדה: תודה.
הגר: זה מאוד משמעותי לי…
עדה: תודה.
הגר: …ובטוחה שלכולם, אז תודה על זה.
עדה: תודה לכם.
הגר: ועד כאן פרק נוסף של "הכותרת" עם משפחות החטופים.
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו באפל או בספוטיפיי, אפשר גם לדרג או להגיב לנו. אם יש שאלה שאתם רוצים לשאול את אחד מבני המשפחות, כתבו לנו. את "הכותרת" אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה בנייד וברכב. בינתיים אתם מוזמנים לשמוע את הסיפור של אבינתן אור. חפשו את הפרק "עסקת פעימות היא גזר דין מוות, הוא קטגוריה אחת לפני גופות. אבינתן אור עדיין בשבי".
סאונד ועריכה - עדן דוידוב.
אני הגר כוכבי ואנחנו נתראה בפרק הבא. עד שכולם יחזרו אלינו.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments