כמעט שנה מאז תחילת המלחמה, ותושבי רמת הגולן מתמודדים עם מציאות ביטחונית וכלכלית מאתגרת. מה קורה בשטח כשהתיירות נעלמה והחקלאות נפגעה? וכיצד מתכונן צה"ל לאפשרות של הסלמה בגבול הצפוני? בפרק מיוחד של "הכותרת" יצאנו ונפגשנו עם תושבים, בעלי עסקים ומפקדים בכירים, כדי לבחון מקרוב את ההשלכות של המצב הביטחוני על החיים ברמת הגולן. שמענו על ההתמודדות היומיומית, על המאמצים לשמור על שגרה, ועל התקווה לעתיד טוב יותר.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/09/2024.
[חסות]
[מוזיקה]
קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקאסטים".
[הקלטה] רוה"מ בנימין נתניהו: "ביקרתי בצפון, אני קשוב לתושבי הצפון, אני משוחח איתם ועם ראשי רשויות בצפון. אני רואה את המצוקה, אני שומע את הזעקה, המצב הקיים לא יימשך."
שרון: כולם יודעים שהמצב בצפון לא יכול להימשך. וכשראש הממשלה אומר את זה בקולו, וכששר הביטחון יואב גלנט אומר שמרכז הכובד של הצבא נע בהדרגה מדרום לצפון, השאלה היא מתי זה יקרה.
[הקלטה] בני גנץ: "זה מחייב שינוי של מאזן הכוחות בגבולנו הצפוני. נעשה כל מה שצריך כדי להחזיר את תושבינו בבטחה לבתיהם."
שרון: מאז מתקפת המנע של צה"ל בלבנון, הפעולה המסיבית האחרונה נגד ארגון חיזבאללה, נורו מעל 500 רקטות נוספות. בין המפונים, אלה שלא פונו ואלה שהחליטו להישאר, תושבי הצפון מחכים זמן רב לטיפול אמיתי באיומים שהפכו את הצפון לנטוש, מופגז, מיורט, ואולי יותר מכל, נשכח. מהחקלאים ועד עובדי ההייטק, מאתרי התיירות ועד הכבישים, את התחושות הקשות האלה אפשר לשמוע מכל עבר.
[הקלטה]
מוזי: "המצב פה הוא על הפנים."
אורי: "כשאני רואה את הגולן ריק, קודם כל, הלב נחמץ."
ירדן: "שומעים גם כשפה לא תמיד מתוח או שאין התרעות, שומעים את העמק, העמק שם."
מוזי: "אני יכול לספר לך שבשלושה חודשים האחרונים פגשתי שמונה תיירים."
שרון: הגליל שחולק את הגבול עם לבנון נמצא תחת מטר אש כמעט תמידי, ורמת הגולן שחולקת את הגבול גם עם סוריה וירדן, לא מפונה ונמצאת תחת שקט שברירי שמופר לא פעם על ידי אירועים טרגיים, כמו האסון במג'דל שמס ומותם של בני הזוג נועה וניר ברנס. לא כולם בחרו לעזוב, לא לכולם הייתה ברירה, וחלקם גם לא יעזבו אם יאפשרו להם. האנשים החזקים שנשארו בצפון כדי לשמור, לתמוך ולעזור, ביניהם אנשי הצבא, השלטון המקומי, וגם ישראלים שרק רוצים לעשות טוב.
[הקלטה]
נינה: "לא, תקשיבי, הלב והנתינה פה של האנשים, זה לא יאומן. וואי, הם באים לפה "מה, אתם עוד פה? אנחנו לא מאמינים שאתם עוד פה". אמרתי להם "כל עוד שאתם פה, אנחנו גם נהיה, לא נעזב אתכם"."
אורי: "אנחנו צריכים להיות עצמאיים, אחראים על עצמנו. כל יישוב מצויד, מחומש, מאומן ומוכן, גם מבחינה קהילתית וגם מבחינה צבאית."
תא"ל יאיר פלאי: "אנחנו קיבלנו ומה שאני מוריד למטה זה להיות מוכנים היום. אני חושב ש… מה אתה רוצה מהדרג הטקטי? להיות מוכנים היום בלילה."
שרון: בפרק מיוחד של "הכותרת" עלינו לצפון הרמה, לשמוע את קולם של האנשים שמנסים להתפרנס, לחיות בביטחון ולשמור עליו, ולהחזיר חזרה את הגולן, שלפעמים מרגיש כאילו נכבש מידינו. אני שרון כידון, וזאת "הכותרת" מרמת הגולן.
[חסות]
לפני מלחמת לבנון הבאה עלינו, ולפני מלחמת לבנון השנייה, מלחמת שלום הגליל ומלחמת יום הכיפורים, הייתה המערכה אולי המוצלחת ביותר של מדינת ישראל, מלחמת ששת הימים, שבסופה רמת הגולן נכבשה על ידי ישראל. מאז התיישבו במועצה האזורית מעל 21 אלף תושבים על גבי מיליון ומאה אלף דונם, המונים שלושים ושלושה יישובים. היישוב הוותיק שביניהם הוא קיבוץ מרום הגולן, האחרון ביניהם הוא רמת טראמפ שהוקמה ב-2019, לאחר שהנשיא האמריקני לשעבר, ואולי לעתיד, חתם בצו נשיאותי על הכרה בריבונות הישראלית על הרמה, מדרום הכנרת בחמת גדר ועד צפון החרמון.
[הקלטה]
Donald Trump: “In a moment I will sign a presidential proclamation recognizing Israel’s sovereign right over the Golan Heights.”
שרון: את המסע שלנו בגולן התחלנו בצומת עמיעד, ממש מחוץ לתחום שטחי המועצה, שם, צמוד לאלונית, פגשנו את נינה.
[הקלטה]
נינה: "שמי נינה אקריש, אני ממושב אליפלט, פנסיונרית של משרד החינוך, הייתי גננת בחינוך מיוחד הרבה שנים, עכשיו אני פנסיונרית, אני עוזרת לנכדים, לחיילים, לכל מי שצריך. אני מתנדבת פה בעמדה של הרענון חיילים, בעמיעד. אנחנו פה כמעט מתחילת המלחמה, התחלנו בכביש עם עוגות וממתקים וחטיפים, ופתחנו פה עכשיו עמדה והגדלנו אותה. באים פה המון חיילים וההרגשה נהדרת, וכיף לתרום, וכיף לבוא ולראות את החיוך של החיילים, זה ממלא את הלב."
שרון: "זהו, חלק מהחיילים כאן אולי היו אפילו ילדים כשהיית גננת."
נינה: "היה פה חייל שאמר לי "נינה, הייתי אצלך בגן, תלמיד". אמרתי לו "נכון, אני זוכרת אותך, אתה משפחת כהן מחצור", הוא אומר לי "כן"."
שרון: הדודות של צומת עמיעד עובדות במשמרות של שלוש שעות, מתפעלים את העמדה מהבוקר עד הלילה, יושבות על הפלנצ'ה ומאיישות את עמדת הסנדוויצ'ים והקפה.
[הקלטה]
נינה: "אני כעיקרון לא מתעייפת, יש כמה שבאמת פרשו, זה היה להם מדי ארוך, מדי קשה. גם הגיע החופש הגדול והיו סבתות שצריכות לעזור עם הנכדים, אבל אני ממשיכה, אני לא יכולה, זה ממלא אותי. אני לא יכולה, אני חייבת לבוא לפה, זה נותן לי המון כוח. אני ממושב אליפלט, יש פה מכרכום, יש פה מאמנון, יש פה מראש פינה, מחצור הגלילית, יש פה מכל האזור שבאים, מעמיעד כמובן. חיילים זה… יש כאן חיילים מכל מיני, מכל צבעי הקשת, אלה שעולים ואלה שיורדים מהרמה. יש פה עכשיו, היום חייל הגיע לפה שהוא אחרי שלושה ימים של אימונים, הוא בא כולו ככה רדום, מעולף. הוא אומר לי "אכלתי מנות קרב", מה זה כאב לי."
שרון: "אז איך את מפנקת אותם, מה הכי כיף?"
נינה: "יש לנו ככה, יש לנו כמה עמדות. יש לנו קודם כל סלטייה, שגם תרמו לנו, יש עמדה של טוסטים, יש עמדה של חביתות, יש עמדה של שייקים מפירות שתורמים לנו, ויש עמדה של קפה, שזה בדרך כלל כסף שתורמים ואנחנו קונים. יש הרבה תרומות מהאזור, נשים אופות, מביאות ארוחות צהריים, הרבה הרבה תרומה. הרוב פה תרומה בעצם."
שרון: "מה התגובות הכי משמחות שאת שומעת מחיילים, ממילואימניקים?"
נינה: "וואי, הם באים לפה "מה, אתם עוד פה? אנחנו לא מאמינים שאתם עוד פה". אמרתי להם, "כל עוד שאתם פה, אנחנו גם נהיה, לא נעזב אתכם". ומקסימום יש לנו פה באלונית, יש לנו איזה חדר ממ"ד כזה, שאם קורה משהו, אנחנו נרוץ לשם."
שרון: "ומאיפה התרומות של המזון?"
נינה: "התרומות מכל מיני חיילים שבאים ואומרים שיש להם, ככה, הם… יש להם משפחה, שיש להם כסף וזה, אז הם לוקחים את הטלפון והם שולחים את התרומות."
שרון: "כלומר, עם ישראל תורם, לא איזה תורמים מחו"ל או משהו."
נינה: "לא, לא, לא, אין… לא מחו"ל ולא מכלום, לא מחו"ל ולא מחולון. פה, מהסביבה, כולם תורמים. באמת, יש אנשים שיושבים טוב, הם מרשים לעצמם. יש פה איזה חייל בא, שם 1,000 שקל, אומר "זה מאבא שלי, אליכם, שאני אוכל פה כל ה… זה". ויש נשים שמבשלות. זאת למשל, היום הביאה עוגות. היא קמה בבוקר, הכינה עוגות ובאה. היא קמה מוקדם, בחמש, וכבר בשמונה העוגות היו פה. לא, תקשיבי, הלב והנתינה פה של האנשים, זה לא יאמן. ממש."
שרון: "מה המנה הכי אהובה על החיילים?"
נינה: "החיילים אוהבים ככה: חביתות, אבוקדו וטונה, זה מה שגיליתי. חביתה חמה, טונה ואבוקדו. הייתה תקופה שאין אבוקדו "מה? אין אבוקדו?", הם רגילים שיש לנו קערות, אבל עכשיו מתחיל העונה, ועכשיו עוד פעם התחלנו היום להכין להם אבוקדו. הם מאוד אוהבים אבוקדו חריף, בעלי הכין להם כמה פעמים אריסה. בחורף אנחנו מכינות מרקים, כל אחד שבאה לעמדה מביא איתה סיר מרק, שלושה, ארבעה סירי מרק, והם אוכלים עם שקדי מרק וזה, זה מחמם את הלב ומחמם להם את הבטן."
שרון: אמרנו תודה לנינה והמשכנו לתוך רמת הגולן. [מוזיקה] כל כך שקט שם שאפשר לחשוב שאין מלחמה. אבל כשעוברים בכביש 91, סמוך לצומת נפח, נתקלים בדגל ישראל בצד הדרך שמתנוסס מעל האספלט. הוא מסמן את מקום מותם של בני הזוג נועה וניר ברנס שנפגעו מרקטה של חיזבאללה בזמן נסיעה ליישוב שלהם, אורטל. את הכביש הספיקו כבר לתקן, אבל הדשא, השיחים והעצים השרופים מסביב עוד לא צמחו מחדש.
חשוב לזכור שאותו השקט השברירי, המרגיע והמתעתע לא קיים בשגרה. בתקופה הזאת רמת הגולן אמורה להיות מוצפת בתיירים שמגיעים להשתתף בקטיף העצמי, לבקר בשמורות הטבע, השבילים, המעיינות והיערות, הצימרים והיקבים. במושב אודם שבצפון הרמה פגשנו את יערה.
[הקלטה]
יערה: "אז אני יערה אלפסי, אני מיקב הר אודם, זה יקב משפחתי, של המשפחה שלי. אדם אחי הוא היינן, ישי אחי הוא הכורם, אבא שלי הוא עם החלום והחזון, וזהו, ואנחנו עושים יין פה בגולן."
שרון: "מה קורה בשבעה באוקטובר כשהמלחמה פורצת מבחינתכם?"
יערה: "בעצם כשהמלחמה פורצת אנחנו גם באמצע בציר, גם כל הצוות שלנו, בבת אחת, או מגויס, או פשוט מפונה, אנחנו נאלצים לסגור את מרכז המבקרים ולראות איך לעזאזל עושים בציר. במקום צוות של שמונה אנשים, של שני אנשים ושני האחים שלי, וזהו. אנחנו, בעצם, מגיעים לאיזושהי סיטואציה שבה אנחנו צריכים לסגור את הכל ולעשות הערכת מצב לגבי הייצור. אנחנו בוחרים להמשיך בכל הכוח בייצור שלנו."
שרון: "אבל מבקרים אין."
יערה: "מבקרים אין. חודשיים אחרי, אנחנו פותחים באיזה ערב אחד, אחרי התעקשות של קצין מהתותחנים פה לפתוח, ומאז אני בעצם לא סוגרת את המרכז מבקרים. גייסתי צוות מצומצם, מחמש עשרה אנשים במשמרת, הם שניים, ואנחנו מאז לא מכבים את האור כאמירה."
שרון: "אבל מה זה אומר מבחינת השגרה שלכם? השגרה שמנהלים, גם מבחינת ייצור, גם מבחינת תנועה של מבקרים ביקב, ואת יודעת, את גם אמא, ראש משפחה, את צריכה לנהל את כל הדברים האלה במציאות הזו."
יערה: "תשמעי, אני התחלתי את כל האירוע הזה בהריון בחודש חמישי, היום הבת שלי היא כבר בת שמונה חודשים, עוד רגע. שרק זה לבד זה מטורף. אז למרות שכביכול ירדה העבודה, בעצם מבחינתי עלתה עבודה, די ויתרתי על חופשת הלידה שלי והגעתי לכאן כמעט כל יום, וכל הזמן חשבנו על דרכים איך לעשות עוד, ואיך לצאת עוד, ואיך יראו אותנו עוד. למרות שלא מגיעים לכאן, אנחנו מתעקשים להגיע לכל פסטיבל שיש, לכל מקום שמוכן לארח אותנו עם היין שלנו, ולתת לאנשים את החוויה שיש איתנו ועם היינות שלנו בחוץ, ואנחנו כל הזמן חושבים יצירתי. גם בייצור, אנחנו לא עוצרים לרגע, ההפך."
שרון: "אבל בימים שיש פעילות מוגברת, סוגרים לכם לפעמים? אומרים לכם זה שטחי אש, אתם לא יכולים לעבוד בבציר?"
יערה: "קרה. לפני שבועיים עצרו אותנו דקה לפני שנכנסנו לשטח עם העובדים שלנו לבצור, אמרו "חבר'ס, היום לא, נגיד לכם מתי כן". לשמחתנו, 24 שעות אחרי זה הכל חזר לשגרה, זה היה כשהיה מלחמה בין שמונה… עד שמונה בבוקר, פחות או יותר, אז בעצם שמה הדברים הסתדרו לטובתנו, אבל זה מאוד מאוד מאוד גמיש, אנחנו כל הזמן נדרשים להיות יצירתיים ולזרום עם מה שקורה כאן במציאות ההזויה הזאת."
שרון: "אני מבינה שהיה לכם אירוע בתוך הכרם."
יערה: "נפלה אצלנו קטיושה בתוך הכרם, נפגעו 35 גפנים. לשמחתנו, בזה זה נעצר והסתיים, זה עבודה מקדימה, והרבה מאוד הכנות שאנחנו עשינו לפני, כי הבנו שיש מצב שזה יקרה, וזה נגמר, יחסית, רגוע."
שרון: "בוא נדבר על פיצויים, על כסף. כמה אתם מפוצים על אובדן ההכנסה הזה?"
יערה: "אם אני אגיד לא מספיק, זה יהיה… זה יישמע בכייני? לא, לא מספיק. זה חלק מהאירוע. חלק מזה שהגולן הוא אזור, מצד אחד, שלא מפונה, שמתעקש להמשיך ולעשות פה, ולהיות מנוע כלכלי ולדחוף, ומהצד השני, עצם זה שאין כאן תיירות, ושהמציאות כאן היא מאוד מעורערת, זה מפיל אותנו בין הרבה מאוד כיסאות, יש כאן אובדן מאוד משמעותי."
שרון: "על כמה את מפוצה? דברי איתי באחוזים."
יערה: "על כמה אח…? בעשרים אחוז. כשאנחנו מדברים על שבעים אחוז אובדן הכנסות במינימום. חלק מהחודשים זה הרבה יותר, וזה בעיה."
שרון: "בעצם אתם נאלצים לספוג את זה לבד."
יערה: "כן. אנחנו צריכים לגייס משאבים ולראות איך אנחנו מתמודדים עם הדברים האלה. כל הזמן חושבים על הכנסה אלטרנטיבית, כל הזמן חושבים על שווקים חדשים."
שרון: "את יודעת, בתל אביב ממשיכים לשתות."
יערה: "בתל אביב זה רגל אחת מתוך השולחן שמרכיב את יקב הר אודם, שמורכב מכמה רגליים. המרכז מבקרים הוא מקום שהיה מאוד מאוד מאוד שוקק עד ה-7 באוקטובר, וזה שהוא נעלם, זה סיפור."
[מוזיקת רקע]
שרון: הטופוגרפיה המיוחדת והאקלים הייחודי של רמת הגולן, יוצרים קרקע מעולה ליבולים השונים שיכולים לגדול רק שם. מיני דובדבנים, כרוביות, ברוקולי, שצריכים, כמו שאחד החקלאים אמר לנו "מכת קור שאפשר למצוא רק בגולן". למעשה, מרבית תושבי האזור, כמו יערה, מתפרנסים מחקלאות, והתוצרת החקלאית מסתכמת בהיקף של כמיליארד וחצי שקלים בשנה.
לצד זה, פועל כמובן ענף התיירות, שהוא מנוע הצמיחה השני, ונגיע אליו בהמשך, אבל לא רק חקלאות ותיירות אפשר למצוא ברמת הגולן.
[הקלטה]
ניר: "אנחנו נמצאים עכשיו במשרדי חברת IoT Chefs, במתחם הבזלת, צפון רמת הגולן, צומת וואסט."
שרון: זה ניר קליין. פגשנו אותו במתחם ההייטק ומתחמי העבודה של רמת הגולן, עם השם המקורי Hubazelet.
[הקלטה]
ניר: "נשוי לנועה ואבא של טלטול החמודה, ויונתן החמוד וללה הכלבה הפסיכית. גר בצפון רמת הגולן בקיבוץ אלרום, מאוד אוהב לגור פה ומאושר על ההחלטה לעבור לפה."
שרון: "יש הייטק ברמת הגולן?"
ניר: "חד משמעית כן, ברור. אנחנו בעצם נותנים שירותי פיתוח לחברות מכל הארץ. חד משמעית יש הייטק בגולן, יש אנשים מאוד מוכשרים, יש תנאים אידיאליים להייטק בגולן. אני אראה לך אחר כך איך נראה הנוף כשנכנסים למשרד, וגם לפעמים החרמון מושלג, זה לא כמו עכשיו שהוא יבש."
שרון: "זה הייטקיסטים מהמרכז שרצו קצת אוויר פתוח וחיים טובים, איכות חיים גבוהה, או שזה אנשים מקומיים שהם רוצים לעבוד בהייטק."
ניר: "לרוב זה אנשים מקומיים שרוצים לעבוד בהייטק, אבל יש לנו גם שני מקרים של אנשים שהיגרו לפה כבר, רצו לגור פה בזמן שהם עושים הייטק. וכן, אנחנו גם… גם לקוחות באים לפה, היינו עושים מרקטונים בשלג."
שרון: "הרשויות עושות משהו כדי לקדם את ההייטק ברמת הגולן?"
ניר: "המועצה עוזרת מאוד, החברה הכלכלית לגולן עוזרת מאוד."
שרון: "רשות החדשנות? משרד המדע והטכנולוגיה?"
ניר: "יש תוכניות של רשות החדשנות במשרד המדע והטכנולוגיה שאנחנו עובדים עם לקוחות… לקוחות שלנו נעזרים בהן, אז אני יכול לומר שבעקיפין הם עוזרים גם לנו. תוכניות dedicated של הדברים האלה, אנחנו עוד עובדים כדי למצוא משהו שאנחנו באמת יכולים להיעזר בו, ולא כחברת ענק."
שרון: "מה החלום? Nvidia ברמת הגולן?"
ניר: "החלום, יהיה פה הגראז' של IoT Chefs, איזה בלוק בטון יפה עם גלריה בפנים לאירועים טכנולוגיים, יבואו אלינו מכל הארץ בשלב ראשון ואחר כך גם מהעולם. אנגליה, שווייץ, קנדה, ארה"ב וכן הלאה, גרמניה, וניתן שירותים cutting edge ברמה עולמית, לא רק ברמה הארצית."
שרון: "איך מנהלים הייטק בתקופת מלחמה? זה משפיע?"
ניר: "בהחלט משפיע. החל מחברות שליחויות שאומרות "שומעים? היום אנחנו לא מגיעים בגלל המצב הביטחוני". וואלה! no kidding, אוקיי… אז כן, זה גם החל משילוחים של דברים, החל מאתגרים שפשוט צריך לנוע במרחב כדי להעביר מערכות מאחד לשני, חד משמעית, יש פה אתגרים מאוד גדולים שאנחנו משתדלים, ואני חושב, מצליחים, תודה לאל, בהצלחה להתמודד איתם, אבל כן, כן, זה…"
שרון: זה לא פשוט. להיות חברת הייטק בגולן בזמן מלחמה ולהמשיך את העבודה בכל הכוח, מראה אולי משהו על התושייה הישראלית. תתפלאו, הם אפילו מגייסים כרגע. כמובן שחוץ מהחקלאים ועובדי ההייטק, צריך לציין גם את עובדי ענף התיירות, שלמעשה נעלם לחלוטין אחרי שבעה באוקטובר. לפי אגף התיירות במועצה האזורית גולן, אם בשנת השיא, ב-2019, עסקי התיירות הגיעו ל-65% תפוסה, בשנה האחרונה, דרום הגולן מגיע אולי ל-7%. צפון הגולן, בין 0 ל-2%. בשגרה, הממוצע השנתי של מבקרים בגולן סובב סביב שלושה וחצי מיליון איש, קצת יותר מאילת. אבל שימו לב למספרים שתשמעו עכשיו, בשיחה שערכנו עם אחד מעובדי הענף.
[הקלטה]
מוזי: "מוזי אנידג'ר, בן 53, נשוי למירב, אב לארבעה ילדים, גר מכ"ט בנובמבר 2007 במרום גולן, ומלפני שלוש שנים בעלים של פוד טראק, קונפאפא, פוד טראק של המבורגרים, נקניקיות-פרימיום, פוד טראק שקיבלתי מתנת יום הולדת מאשתי."
שרון: "והגשמת איזה חלום אישי?"
מוזי: "כן. הגשמתי חלום קולינרי, דרך אגב, אחד האנשים הראשונים שאכלו אצלי, אבל זה לפני 31 שנים, זה הפרויקטור של הצפון, צ'ייני. הוא… הייתי בחיל הים, שם התאהבתי בבישול. אתמול התכתבתי איתו על זה שהוא חייב לבוא לאכול אצלי, וכן."
שרון: "מה היה עד השבעה באוקטובר מבחינתך? העסקים עבדו פיקס? בעיקר תיירות?"
מוזי: "אז ככה, עד השביעי לאוקטובר היה גן עדן, ממש גן עדן. מרום גולן זה אזור תיירותי כל השנה. קיץ, חורף, סתיו אביב, זה מקום שכל עונה צובע את עצמו מחדש, ויש פה המון המון תיירים. המלון פה, מלון מרום גולן, הוא מלון עם תפוסה של 90% כל השנה. והרבה תיירים מסתובבים פה, אם זה לחד יומי, כמה ימים, וגם חיילים. אבל אז היה 90% תיירים, 5% חיילים ו-5% מקומיים."
שרון: "מה קורה לפרנסה שלך מאז?"
מוזי: "בשביעי לאוקטובר קרה מה שקרה, מהשמיני לאוקטובר עד סוף אוקטובר, צה"ל לא התארגן פה מבחינת לוגיסטית, אז בחודש הראשון פתחנו מיזם להאכלת חיילים, הכנו 20,677 כריכים, להמון המון חיילים ששירתו פה בצפון. יש לי ממש מחברת מלאה שכתוב בה הכל. בהתחלה זה בא מהכיס שלי ומהכיס של עוד שני עסקים בתחום האוכל, ואחרי זה זה מתרומות של ישראלים טובים שתרמו לנו הרבה הרבה כסף, ומסוף אוקטובר כשהצבא התחיל להתארגן על עצמו לוגיסטית, פתחנו את הפוד טראק. חודשיים ראשונים, רמת הגולן היה בסיס האימונים של צה"ל, אז הסתובבו פה הרבה הרבה חיילים, אבל החל מינואר עד עכשיו, כמעט ואין חיילים, וכשיש חיילים אז הם בדרך כלל סגורים בבסיסים בגלל שאנחנו מטווחים, והמצב פה הוא על הפנים."
שרון: "אין תיירות."
מוזי: "אני יכול לספר לך שבשלושה חודשים האחרונים פגשתי שמונה תיירים. ששלושה מתוכם זה שלושה חבר'ה צעירים שהגיעו מהשומרון בטרקטורון לרמת הגולן ורק עוד שתי משפחות, כלומר זוג וזוג עם ילד, שהגיעו למלון מרום גולן. חוץ מזה אין תיירים."
שרון: "מה זה אומר מבחינת הפדיון שלך? תן לי ככה סדרי גודל."
מוזי: "הפדיון היומי במרום גולן צנח פלאים. אם הייתי פעם פתוח בשישי-שבת והייתי עושה משהו כמו בין שמונה לעשרת אלפים שקלים, ביום טוב, היום במרום גולן, אני עושה אלף שקלים, אבל בנורמל, שלוש מאות, חמש מאות שקלים ביום."
שרון: " איך חיים מזה?"
מוזי: "לא חיים מזה. יש לי אישה שהיא יועצת פיננסית מאוד מאוד גדולה, הקמנו צעקה, והמועצה האזורית גולן ממש ממש עזרה לנו. בחודשיים האחרונים הם הקימו כל מיני מיזמים ושיתופים עם תל אביב, עם מקומות אחרים, ואנחנו בעצם יוצאים לפסטיבלים ואירועים."
שרון: "מהמדינה אתם לא מקבלים פיצוי?"
מוזי: "אני מרשה לעצמי לא לדבר על ההנהגה ועל מדינת ישראל, כי אז את לא תוכלי לשדר את זה. אבל לא, לא עוזרים לנו. אשתי נלחמה קשות, יעידו על כך מועצה אזורית גולן, מול סמוטריץ' ומול מנכ"ל משרד האוצר, או מי שלא יהיה, כדי שכן נהיה זכאים לפיצויים, וקיבלנו מאי-יוני כזה, ויולי-אוגוסט, אבל ינואר עד אפריל כלום. לשמחתי ולמזלי, יש לי פוד טראק, פוד טראק זה דבר נייד, זה כלי נייד, אז אני יכול להסתובב. אז החל מיולי, כשאמרתי "אוקיי, אני חייב להביא לחם הביתה", אז התחלתי להסתובב עם הפוד טראק והתחלתי להסתובב איתו בכל רחבי הארץ. ואני חייב להגיד שבעלי עסקים ומבשלות, יקבים, והפקות, מפיקים, מאוד מאוד מחבקים את קהילת העסקים בגולן, את העסקים בגולן. שבוע שעבר היינו בהופעה בכוכב יאיר, הזמינו אותנו שם מהמועצה, עשינו, היינו הפוד טראק היחידים, עם איזה בירה ויין, ועשינו קופה יפה, עשינו ממש ממש קופה יפה, ובדרך חזרה הבן הקטן שלי, שהוא בן 18 והוא שותף מלא לעשייה בפוד טראק, שאל אותי "אבא מה אתה מעדיף? יום כזה של עשרת אלפים שקלים או כל יום אלף שקלים במרום גולן?" אמרתי לו "האמת, שאני מעדיף כל יום אלף שקלים במרום גולן, הבעיה היא שאנחנו עושים בין שלוש מאות לחמש מאות". עכשיו שתביני, זה יום הכנות שלם, לכלום כסף."
שרון: את הזעקה הזאת של תושבי הצפון אפשר לראות גם באמצעות מחאה, שהסמל שלה הוא אנדרטת האריה השואג בתל חי, לזכר שמונת ההרוגים בקרב תל חי, הרבה לפני קום המדינה. הגליל ורמת הגולן מאחדים כוחות בעניין הזה, כדי להפגין שהצפון הפך לרצועת הביטחון החדשה.
[הקלטה] מוזי: "יש את האריה השואג, זה בעצם חולצה שאני מסתובב איתה, ויש עכשיו סיכה. האריה השואג זה בעצם סוג של מיצג זעם שלנו כלפי החוץ, ואחד הרעיונות שבאתי ואמרתי לחבר'ה, עמרי לרנר וניסן זאבי, זה "חבר'ה, אולי נלך לצמתים של גולני, קדרים וזה, נוריד את דגלי ישראל, נשים את דגלי לבנון, כי ממשלת ישראל כבר ויתרה עלינו, וממשלת ישראל ביתרה אותנו."
שרון: בין תושבי הגולן שעלו לרמה מסיבות אידיאולוגיות, איכות חיים, או דורות ההמשך, יש גם סוג חדש של תושבים. מפונים מהגליל שמיצו את המלונות והחליטו לחזור הכי קרוב הביתה שהם יכולים.
[הקלטה]
ירדן: "נעים מאוד, אני ירדן עמרם אמיר, מקיבוץ דן, חברת קיבוץ, בת זוג לחבר קיבוץ ובן קיבוץ דן. אנחנו עם שני ילדים, אחד בכור בן שמונה, בכיתה ב', אחת פעוטה בת שנתיים ותשע, נמצאת פה בגן. אנחנו מפונים, בעצם, מהשמיני לעשירי. נאלצנו, בהמלצה ובדרישה מאוד גדולה של המועצות ושל ההנהגה מעלינו לצאת בעצם מהקיבוץ, ומה-22 לאוקטובר מפונים באופן רשמי. ב… סביב אמצע אוקטובר, בעצם, רוב הקיבוץ, וגם אני, הגענו למלון של דן כרמל בחיפה, יצרנו שם איזשהו מין קיבוץ ב'."
שרון: "ואז מה קורה? אתם מחליטים שקצתם בחיים במלון ומחפשים קהילה אחרת שתקלוט אתכם?"
ירדן: "הדיבורים על מעבר לקהילה אחרת, או למקום, למרחב כפרי אחר, היו כל הזמן. אחד היתרונות ואחד הקשיים, בעצם, של קיבוץ דן, שהוא קיבוץ יחסית גדול ורוב הקהילה הייתה מלוכדת כל הזמן, ובעצם לנוע ולקלוט קהילה גדולה ומלוכדת כמו שלנו, זה הופך להיות אירוע יותר ויותר מורכב עם הזמן. לא כולם כבר פותחים את השערים באופן אוטומטי ובאופן טבעי, ואין בכל מקום מקום, אבל הדיבור הזה בעצם היה כל הזמן. האינטנסיביות במלון, היא הייתה והפכה להיות מהר מאוד בלתי נסבלת."
שרון: "מה זה אומר בלתי נסבלת? זה פגע במשפחות?"
ירדן: "כן. אחד, אתה נמצא בחשיפה מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד גבוהה. אין לך רגע של פרטיות. הלובי, החצר הופכת להיות המרפסת הפרטית שלך. החדר הצמוד ליד הופך להיות כמו חדר מתוך הבית שלך. יש בזה הרבה דברים מקרבים, אבל האינטנסיביות שחווים הילדים והמשפחות בתוך הדבר הזה, כשבסוף אתה מתמודד עם שגרה יומיומית. אחרי זמן מאוד קצר הרבה משפחות התחילו בעצם להתחלק, כלומר, יש… נשארו אימהות עם ילדים צעירים במלון, ובעצם האבות, או ההפך, או לפעמים אפילו גם אימהות, חוזרות חזרה לצפון בגלל תפקידים חיוניים. קבוצה נוספת מאוד גדולה שקיימת בדן זה קבוצת נשות הכוננות ונשות המילואים, אבל בעצם, גם בן זוגי, יחד עם אותה קבוצת אבות, בעצם נשארו, בשמיני לעשירי, בשביעי לעשירי, נשארו בדן, ומאז הם שם. הם יושבים שם, ואנחנו חיים בנפרד. מגיעים אחת לכמה זמן, מגיעים לביקורים. שוב, הביקור הוא לא לתוך בית, אני מזכירה שהם חיים בבית שלהם, ואנחנו לא שם. הבית ריק, ההגעה לביקורים הם אצלנו."
שרון: "ואז נופלת ההחלטה שאתם בעצם עוברים כקהילה לרמת הגולן, עם האתגרים גם של לגור ברמת הגולן, להשתלב בבית הספר, להיות בעוד מגורים ארעיים, ספרי לנו קצת על זה."
ירדן: "ההחלטה נפלה אחרי הרבה הרבה הרבה חיפושים במקומות אחרים. היו המון המון חישובים בתוך הדבר הזה, אחד, הקרבה לצפון, אחד, מערכות חינוך נכונות, אחד, מלון שיכול לקלוט אותנו. החתירה לקידום של הדברים האלה קרו מתוך ההנהגה של דן, ומתוך הבנה שהשטח אומר אני לא ממשיך לחיות במלון, ובטח לא בקיץ."
שרון: "אז איפה אתם גרים היום?"
ירדן: "אני גרה בתוך המלון של מרום גולן. זה לא בדיוק במלון, זה בעצם בבקתות בכפר הנופש. אני עדיין, בעצם, חיה בתוך מלון, אני עדיין תלויה באוכל, תלויה בכביסות ותלויה בהמון דברים שבעצם המלון מאפשר לי, וזה תודה גדולה, אבל תלויה בהם. ומנגד, יש לי סוף סוף כר דשא קטן [צוחקת], ועץ, ופינה שלי, ואני חושבת שזה עשה המון, והמרחב הזה שאפשר ללכת ברגל לדשא ולהכל. לא כולם עלו. גם זה יצר הרבה קרע, והרבה אתגרים, והרבה קונפליקטים בתוך הקהילה. הוותיקים שלנו, אגב, נשארו במלון בחיפה. מרביתם, או חלק, ככה, התחילו לנוע. ובעצם מי שהגיע לכאן זה גרעין משפחות שאמר "אני מוכן", בהבנה שהמצב הביטחוני פה הוא עדיין לא הכי בטוח שיש, בלשון המעטה."
שרון: "איך קיבלה אתכם רמת הגולן? מצד אחד אני מניחה ששילבו את הילדים יפה ואת המשפחות, אבל מהצד השני היו כאן אירועים, הרג הזוג ברנס, ואירוע מג'דל שמס. כלומר, גם כאן לא לגמרי בטוח."
ירדן: "קהילת הגולן, מרום גולן ובית ספר "אביטל", קיבלו אותנו בצורה באמת מדהימה וחמה וטובה, לא מציקה מדי ולא… ומאפשרת מאוד. מנגד, באנו לתוך מציאות ביטחונית מתוחה מאוד, התחושה הייתה קצת שעברנו ואז פתאום הכל התחיל לעלות שוב ושוב."
שרון: "את אומרת, הבאתם את הנאחס."
ירדן: [משועשעת] "כן, זהו. אפשר להגיד את זה ככה. זה בדיחה שעוברת, לא מדברים עליה בקול רם מדי, אבל לגמרי. אנחנו מכירים את המתח הזה. שומעים גם כשפה לא תמיד מתוח או שאין התרעות, שומעים את העמק, העמק שם. הבן זוג שלי שם, החברים שלי מהקיבוצים האחרים שם. זה קצת היה לחזור עוד פעם לחיים, למתיחות הזאתי שאנחנו מכירים מלפני שברחנו, אחרי שהלכנו ככה לחיפה, לשקט שלה, מה שנקרא, אפשר לומר. אני חושבת שזה מחיר. לי, עם כל הקושי, שהוא… הוא שווה את זה. כי בתחושה, חזרנו הכי קרוב הביתה שאפשר, ואנחנו לא רוצים לשחרר את זה. באמת לא רוצים."
[מוזיקה]
שרון: לא יכולנו לסיים את הסיור בלי לדבר עם הגורמים האחראים בשטח, ולנסות למצוא את התשובה לשאלה שהכי מעניינת את תושבי הצפון, אבל לא רק.
[הקלטה] מוזי: "אני יודע שיש הכנות לצה"ל ליום ש… מתי יהיה היום ש…? ממש לא מעניין אותי, לא מקרון, לא ביידן, לא אף אחד. מה שמעניין אותי זה החבר'ה שלי מהגליל שכבר יחזרו הביתה."
שרון: אז מה הן ההכנות שצה"ל עושה ליום פקודה? איך הרשות המקומית נאלצת לקחת את האחריות לידיים שלה? ולמה לא משנה אם הממשלה עזבה את הגולן, התושבים יישארו בכל מחיר?
כבר ממשיכים עם זה. בינתיים, אנחנו מזמינים אתכם להיכנס לעמוד שלנו ביוטיוב, ספוטיפיי ואפל פודקאסט, ללחוץ על מעקב או follow ולדרג אותנו חמישה כוכבים.
[חסות]
במצפה רונן שצופה על קונטרה ובסיסי כוח האו"ם בסוריה, פגשנו את תת-אלוף מפקד אוגדת הבשן.
[הקלטה] תא"ל יאיר פלאי: "פלאי יאיר, בן 44, תושב רמת הגולן. נולדתי פה, ההורים שלי הכירו פה, התחתנו פה, הקימו את מושב קשת. זהו, לימודים בגולן, ישיבה תיכונית, גיוס לחטיבת גולני. רוב חיי בחטיבה, באגוז, ב-51, מג"ד 13 בדרך, מח"ט מנשה, ג'נין-טול כרם, אחרי זה מח"ט גולני, עד לא מזמן, כולל השביעי באוקטובר, עם שני הגדודים שלנו שישבו ברצועה, 13 ו-51. סיימנו את היום הזה, לצערי, עם 73 הרוגים בחטיבה, ועם מאות פצועים, ולא מזמן הגעתי לפה, עוד מעט ארבעה חודשים, כאן ב-210. לא חלמתי שאני אגיע לתפקיד הזה, כך יצא, להגן על הבית. כולם אומרים לי "אתה קל"ב, קרוב לבית". אז אשתי אמרה "זה קלבלב, קרוב לבית, לא בבית". אפילו הם רואים אותי פחות, כי גם כשאתה אמור להיות, אז אם יש משהו, אז זה ברור שאתה הולך כי זה פה. וגם בצפון יש מורכבויות גדולות, יש מורכבויות גדולות. קרב הגנה כרגע, אז בגליל היישובים, לצערנו, מפונים. ופה בגולן, צריך להגיד רגע, קודם כל, התיישבות מאוד חזקה. גם בגליל התיישבות חזקה, אבל התיישבות מאוד חזקה פה, וחיבור בינינו לבין ששת המועצות. גולן, קצרין וארבעת המועצות הדרוזיות, ארבעת הכפרים. בעצם, לנו כאוגדה היום יש חזית מול לבנון, שזה הר דב, חזית מול סוריה, חזית מזרחית, ונתח קטן מול ירדן, מרחב שלושת הגבולות, חמת גדר.
מבחינת הערכת המצב, נראה לי שאנחנו יודעים בערך אותו דבר, אבל הר דב ולבנון הם משגרים, הם משגרים כל יום. יש לנו פה אירועים שאתם מכירים, הזוג ברנס מאורטל, זכרונם לברכה, האירוע הקשה מאוד במג'דל, עם 12 הילדים, יש לנו פה שני אנשי מילואים שנהרגים, אחד מכטב"ם בתוך מחנה ואחד מרקטה. זה מאז שאני פה לצערי, 16 הרוגים במרחב. הם חוטפים חזרה מצד שני, חוטפים חזק."
[מוזיקה]
שרון: ההערכות של צה"ל בגולן שואבת לקחים מהלחימה בעזה. מציידת ומאמנת כיתות כוננות ומחזקת את המכשול הקרקעי. בן היתר, תת-אלוף פלאי, מספר לנו על ההחלטה להקים את יחידת פלס"ר הגולן, שתהיה ייעודית לגבול סוריה. השבוע צה"ל הודיע שההכשרה הראשונה של לוחמי היחידה הסתיימה.
[הקלטה] תא"ל יאיר פלאי: "הגעתי הרגע מאימון של יחידת פרא. יחידת פרא, ית"ם פרא. זו דוגמה אחת למה שאנחנו מנסים לעשות פה. זאת יחידה של 90 ומשהו לוחמים, אנשי מילואים. שלושה צוותים מתוך ארבעה זה תושבי הגולן, כמעט כולם יחידות מיוחדות, והצוות הרביעי זה צוות של דרוזים בני הגליל, ממע'אר, שבעצם אנחנו בונים פה כוח התערבות מיוחד, מציידים אותם גם באמל"ח וגם בניוד, ותוך חודשיים, והנה זה קם. היא חיה פה ויש נציגים של כל היישובים בתוך היחידה הזאת. יש פה מעלינו באביטל גם יחידה חדשה אצלנו פה שנקראת פלס"ר הגולן. כרגע שלושים לוחמים, אבל זה ילך ויגדל. אנחנו עושים פה הרבה מאוד תרגילים עם ההתיישבות ביחד, כיתות הכוננות פה זה אירוע גדול. צריך להגיד, ברגע זה, מעל 1,020 לוחמים ביישובים, שזה לוחמים, זה מגויסים לכל דבר ועניין. הבוקר בביקור של אחד האלופים, אז הגענו לאחד היישובים, ואתה רואה יישוב שערוך, מאמל"ח דרך עמדות, דברים שלא היינו בהם לפני חרבות ברזל, אבל זה המצב וכדאי שנהיה מוכנים. ובכל יישוב פה יש כיתת כוננות של 28 לוחמים, כולל בכפרים הדרוזים, שזה בשורה גדולה מאוד."
שרון: לצד ההערכות יש את הניסיון לשמור על שגרת חירום ככל שניתן.
[הקלטה] תא"ל יאיר פלאי: "ברור שזה לא מצב נורמלי. ברור שזה לא מצב נורמלי, ובתוך זה, אני חושב שצבא והתיישבות, אנחנו מצליחים… איך מצד אחד אתה מאפשר רגע לחיות ואיפה שצריך להתריע ולמקד ולעדכן את ההתיישבות, ואם לפעמים אתה עוצר הסעות של ילדים, כי אתה מבין שיש איזה משהו, ומעכב אותם מהחזרה מהקייטנה, או עכשיו שהתחילו, ראשון לספטמבר שהתחלנו פה לימודים בכל מוסדות הגולן. יש פה אתגר בצירים, והרבש"צים מגיעים לתחנות ההסעה, והתעסקנו במיגון של בתי הספר, יש עוד מה לעשות, יש עוד מה לסדר, יש עוד מה להביא ולארגן, אז גם עושים המון ביקורות.
אני חייב להגיד שאני הופתעתי, הגעתי לפה כאילו תוך כדי שהעסק כבר רץ. אימונים ברמה מאוד גבוהה. אימון ירי, אימון קרב מגע, אימון עזרה ראשונה. כמות התרגילים שיש פה להתיישבות, אני רואה בקבוצה של המושב. כל יום, תרגיל זה… כל יום שולחים אס-אם-אסים. אני רואה גם אנשים מבוגרים מאוד. עוד פעם, אני נכנס פה למושב שלי, לקשת, אבא של חבר שומר, עומד, הלוואי שאני הייתי רציני כמוהם. ערניים ודרוכים. ספציפית לא להשוויץ, אבל רמת הגולן גם אנשים מיוחדים. כל העם אנשים מיוחדים. יצא לי גם עם גולני לעבור בגליל, מעזה לפקד בגליל איזה חודשיים, חודש וחצי לפני שהגעתי לפה, וגם שם, כיתות כוננות, באמת, ברמה גבוהה ומתאמנים כל הזמן. והצבא מאמן אותם והם דוחפים קדימה. קיבלו אמל"ח שלא היה אף פעם אצלם, שאני מקווה שגם מחזק רגע את האירוע, וסך הכל אני חושב שהמוכנות היא גבוהה. הצבא מוכן, בטח הרמות… תגיד עכשיו למג"ד, מח"ט "חבר'ה כנסו פנימה", אנשים מוכנים, מתאמנים כל הזמן, הגדודים, החטיבות. צבא המילואים מתאמנים מסביב השעון, כל שבוע יש תרח"טים, ואתה רואה אנשי מילואים שגומרים חודשיים-שלושה ובאים לעוד אימון ולעוד מוכנות. תודה רבה לכם, ותעבירו את המסר, בעיקר תחזקו את העם".
שרון: הודינו למפקד האוגדה והתחלנו את הדרך חזרה למרכז. האמת שיצאנו עם קצת יותר תחושת ביטחון מכפי שנכנסנו. לא כי הצפון בטוח יותר, מאז הקלטת השיחה שלנו נורו עוד עשרות רקטות, אלא ביטחון בחומר האנושי שמרכיב את רמת הגולן. על האוטובוס תפסנו לשיחה קצרה את ראש המועצה האזורית, אורי קלנר.
[הקלטה]
אורי: "כשאני רואה את הגולן, את צפון הגולן ריק, קודם כל הלב נחמץ. אבל כשאני מסתכל רגע על התושבים, שהם לא מסתכלים האם הגולן ריק או לא ריק, אלא הם חיים פה, ונאחזים פה ביישובים, ובקהילות, ובאדמה, ואומרים "לא משנה מה, אנחנו נשארים פה". זה מרחיב את הלב, ואנחנו מרגישים את האחווה של העם שלנו, שהם מבינים שאנחנו נשארים פה בשבילהם, ומתוך זה, זה נותן המון עוצמה והמון כוח לפעול. אז יש צער, אבל ברור לי שיום אחד המלחמה הזאת תיגמר, ומגרשי החניה יהיו מלאים, והקטיפים עצמיים יהיו מלאים, והמציאות הזאת תחזור, ואנחנו נפעל שהיא תחזור גם בעוצמה, ונפתח את הגולן עוד יותר קדימה."
שרון: "זה לא מתסכל אותך לפעמים, שאתה רואה, באמת, את התושבים כאן שיושבים על הגבול ציונים אמיתיים, לא בציניות, ולמעשה המדינה במובן מסוים, לפחות לפי דבריהם, שכחה אותם."
אורי: "כשיש כמעט 100,000 תושבים שמחוץ לבתיהם, אז אי אפשר להתווכח עם האמירה שהמדינה שכחה אותם, ואפילו נטשה אותם. אנחנו לא מסתכלים האם חיים בצפון או בדרום, ומה שיווי המשקל הביטחוני של המדינה. מדינה צריכה להגן על אזרחיה באשר הם, ולתת להם חיים, אחרת אין אפשרות ואין קיום לעצם המדינה. ולכן האירוע הזה שבו מדינת ישראל מסתכלת לכיוון מסוים ולא פועלת בצורה אינטנסיבית, גם מבחינה ביטחונית, לקטוע את הזרוע הזאת של התמנון האיראני, וגם מבחינה כלכלית, אז המצב הזה חייב להיפסק. והממשלה, אנחנו כל הזמן מדברים איתה וכל הזמן קוראים לה, לעצור את האירוע הזה. לתת תמיכה כלכלית מוחלטת, מצד אחד, מצד שני, והצד המרכזי יותר, זה את הסיפור הביטחוני, לעבור את הגבול, כי מהשביעי לאוקטובר אנחנו לא מסתכלים על כוונות, אלא על יכולות. ומדינת ישראל חייבת לא להגן, אלא להתקיף."
שרון: "לסיכום היום הזה ברמת הגולן, אם יש משהו אחד שחשוב לך שנצא איתו, מה אנחנו צריכים לדעת?"
אורי: "אני חושב שאני אקח את החירות לבקש שני דברים. דבר ראשון, אנחנו עם אחד. כשנכנסנו, ואני הובלתי חטיבה ללחימה בשביעי לאוקטובר בכפר עזה, לא שאלנו אם הוא מימין או משמאל, או אם הוא חילוני או דתי, פשוט נכנסנו כולנו יחד כדי להילחם. אנחנו שכחנו את זה, בשבועות ובחודשים האחרונים, ואנחנו חוזרים אחורה. אין לנו יכולת לפעול בלי עיקרון משותף, שאנחנו באנו לפה לחיות ביחד, ולכן צריך לוותר אחד לשני, ולדאוג לזה. הדבר השני, הוא שכן, תושבי תל אביב צריכים להבין שכאן בגולן ובצפון, חיים אלפי, עשרות אלפי אנשים, שהם אלה שמגינים על הגבול. ולא אם הם צועקים חזק יותר או חזק פחות, אלא הם נמצאים פה בשבילם, וצריך פה את העזרה הכלכלית, כי בלי כלכלה לא נשאר פה, בלי יכולת להתפרנס ובלי יכולת לאכול לא נשאר פה. אז אנחנו פה בשביל המדינה, שהמדינה תהיה בשבילנו במאה אחוז."
[מוזיקה]
שרון: ועד כאן "הכותרת" להפעם, תודה לכל מי שהשתתפו בפרק, ותודה מיוחדת לאבי שושן ולגיא סאלם. אם עדיין לא נרשמתם לעקוב אחרינו באפל, ספוטיפיי או יוטיוב, כדאי לכם. אתם מוזמנים לדרג אותנו חמישה כוכבים, ולהגיב לנו מה חשבתם על הפרק, בפרויקטים מיוחדים כמו הפרק הזה, זה חשוב לנו במיוחד.
את "הכותרת" אפשר למצוא גם באתר Ynet, או באפליקציה בנייד וברכב. אתם מוזמנים להאזין לפרק מיוחד נוסף שלנו, על הקצין הראשון שזיהה את איום התת קרקע של חמאס. חפשו את הפרק "חוזה המנהרות, הקצין שהזהיר לפני 20 שנה מהאיום ברצועת עזה".
תחקיר הפקה ועריכה, עדן דוידוב וגיא סאלם.
אני שרון כידון, שמרו על עצמכם.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments