top of page

הכותרת - שנה אחרי: מי באמת משקם את הקהילות בצפון ובדרום?

כמעט שנה חלפה מהשבת השחורה, והקהילות בצפון ובדרום עדיין במשבר עמוק. האם המדינה נותנת מענה מספק? ומה תפקיד הפילנתרופיה היהודית העולמית בשיקום? איציק שמולי, לשעבר שר הרווחה וכיום מנכ"ל הפדרציה היהודית של ניו יורק בישראל, מנתח את המצב. כמה כסף גויס ואיך הוא מחולק? היכן המצב קשה יותר - בצפון או בדרום? ומה עתיד היחסים בין ישראל לתפוצות?


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/09/2024.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקאסטים".

[מוזיקה]

[רצף הקלטות]

דוברת לא ידועה: "אנחנו מדברים על 70% אובדן הכנסות במינימום."

דובר לא ידוע: "מה שחסר זה קבלת אחריות, זה מנהיגות, זה לקבל החלטות."

דובר לא ידוע: "המצב פה הוא על הפנים."

דוברת לא ידועה: "אנחנו כל הזמן נדרשים להיות יצירתיים ולזרום עם מה שקורה כאן במציאות ההזויה הזאת."

רועי: כמעט שנה חלפה מאז השבת השחורה, והקהילות המפונות בצפון ובדרום עדיין מתמודדות עם אתגרים כלכליים וחברתיים עצומים, בניסיון לא להתפרק, לא להתפזר ולא לקרוס. לחלל הממשלתי העצום שנפער, ולחוסר התפקוד המדינתי מיד אחרי פרוץ המלחמה, נכנסו גופי חברה אזרחית ופילנתרופיה יהודית שהעניקו מענה מהיר. אבל האם יש סוף סוף התעשתות של הגורמים הממשלתיים? מה תפקיד התרומות של יהודי העולם בשיקום של ישראל? ואיך זה שכל כך הרבה זמן אחרי, עדיין כספי תרומות מממנים שירותים שאמורים היו להינתן על ידי המדינה, וכמה זמן זה עוד יימשך? אני רועי כ"ץ, וזאת הכותרת.

שלום, איציק שמולי.

איציק: שלום, רועי.

רועי: בעבר שר העבודה, הרווחה, והשירותים החברתיים, היום מנכ"ל הפדרציה היהודית של ניו יורק, כאן בישראל.

איציק: נכון.

רועי: תודה שבאת לאולפן שלנו. אנחנו מתקרבים ליום השנה לשבעה באוקטובר. ברשותך, אני רוצה להחזיר אותך לשמונה באוקטובר, 2023, יום ראשון שלאחר השבת השחורה, ישראל בהלם מוחלט, איך זה נראה מהעיניים שלכם בפדרציה?

איציק: כבר מהרגע הראשון הבנו שזה מאבק, זה רגע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל, ויהדות התפוצות ויהדות ניו יורק חייבת, בעצם, להתגייס בכל הכוח, כמו שהיא יודעת, בכל פעם שיש אתגר לאומי או משהו שמטלטל את החיים של המדינה הזו, כדי לתמוך בצרכי החירום של ישראל. מאותו הרגע, ההתייחסות היא לא שזה אי שם בישראל, זה מתקפה על הבית הלאומי שלנו, של העם היהודי כולו. וכפועל יוצא, כולנו, כולנו חייבים להירתם, להתגייס, וזה מה שקורה מאז אותה, מאז אותה השבת השחורה.

רועי: אני חושב שאחרי ההלם של שבת, הגיע ההלם של השבוע הראשון, שבו ראינו חלל גדול שנפער במה שמדינת ישראל, ממשלת ישראל, השירותים החברתיים, אמורים היו לתת באירוע לאומי כזה. ופה, במידה רבה, לתוך החלל הזה, אתם נכנסים.

איציק: זה נכון, וכמובן שהמחדל שראינו בצד הצבאי התגלגל, באמת, מהר מאוד לצד האזרחי והחברתי. זה אירוע מכונן קודם כל, כי מדינת ישראל הוקמה, לפני הכל, כדי שכל הזוועות האלו שהכתימו את ההיסטוריה שלנו לא יחזרו. ובאותה שבת, ההבטחה הבסיסית הזאת הכזיבה, ומדינת ישראל לא עמדה במחויבותה, וזה עבר מהר מאוד גם לצד האזרחי, וכאדם שמאמין בממלכה ובמוסדות המדינה, ותמיד יש לך, רועי, את התפיסה הזאת שאם יקרה משהו, אז המדינה שם. המוסדות שלה, וכל הדבר הזה, בטח בשבועות הראשונים קרס. ולתוך התווך הזה, בוא נאמר את האמת, מי שנשא ונושא בכל העול, או ברוב העול, מאז השבעה באוקטובר, זה החברה האזרחית בגיבוי חסר תקדים של הפילנתרופיה. ואני אומר חברה אזרחית, זה גם הרבה מאוד ישראלים מהיישוב, מהכפר, שעזבו הכל, ויוצאים מגדרם כדי לתמוך בצרכי החירום של המדינה, והאחד בשני, בטח ובטח בחזית, עם ההקרבה האדירה של החיילים המדהימים שלנו, ובטח גם בעורף, גם בעורף, בצפון, בדרום, כמעט בכל מקום. וזה משהו שבתוך כל השחור הזה, איכשהו נותן לך תקווה, כי אתה אומר - אלו היסודות, שביום שאחרי, שיגיע כבר, אולי נוכל לבנות כאן מדינה טובה יותר.

רועי: אבל לתווך הזה, אליו נכנסה הפילנתרופיה, והישראלים הפשוטים, וארגוני החברה האזרחית, התווך הזה היה אמור להימשך זמן קצר עד בינוני. הרבה מאוד ישראלים שהלכו לעזור בחקלאות, והכינו כריכים לחיילים, ותרמו שמיכות, ועמדו בצמתים, אמרו לעצמם "בסדר. אנחנו מבינים. קרה פה אירוע, עוד מעט תגיע הממשלה", אבל הממשלה לא מגיעה.

איציק: הממשלה לא מגיעה, ובעצם, זה רגע שבאמת אתה יכול לאבד בו תקווה. אבל אני חושב שהסיפור של ישראל ושל הציונות, זה בטח שברגעים כאלה אתה לא יושב ומחכה לאף אחד, לא כבן אדם, ולא כפילנתרופיה, ולא כארגון. אתה קם ועושה. כי בסוף המדינה במלחמה, וצריך לעשות… אז יש לי הרבה ביקורת על התפקוד של הממשלה. אני חושב שבטח ובטח לא תמיד האינטרס הלאומי עומד לנגד העיניים של הממשלה בקבלת ההחלטות שלה, ואני חושב שגם אם לוקחים בחשבון את העובדה שיש פה אירוע בסדר גודל אחר, שלכל ממשלה יכול היה לקחת לא מעט זמן להתאפס, עדיין, 11 חודשים אחרי, רועי, אנחנו עדיין מתעסקים כפילנתרופיה, בציוד חירום ליישובי הצפון, בבתי החולים, בכיתות כוננות, עוד פעם ציוד לחיילים. בסוף, אנחנו גייסנו הרבה מאוד כסף שמבטא את הסולידריות הפנימית ואת האמונה, שאנחנו חייבים לעמוד עכשיו בכל הכוח.

רועי: כשאתה מדבר על הרבה מאוד כסף, בכמעט שנה הזו, בכמה כסף מדובר?

איציק: עד כה גייסנו למעלה מ-200, 220 מיליון דולר, לתמוך בצרכי…

רועי: קרוב לרבע מיליארד דולר.

איציק: כן, והמטרה היא מאוד מאוד ברורה - לתמוך בצרכי החירום של ישראל בצפון, בדרום, בנפגעי הנובה, אין מקום שתגיד לי שקשור למלחמה ואנחנו לא שם. אבל זה באופן עמוק יותר, אתה יודע מה מרגש אותי? נכון, יש לנו תורמים גדולים, ויש לנו תורמים שבזכות נדיבות ליבם אנחנו מצליחים לעשות כל מה שאנחנו עושים. אבל הילדים האלה שלוקחים את הכסף של הבר מצווה שלהם ומעבירים אותו לפדרציה כדי שנעשה, עכשיו-עכשיו, דברים טובים בעוטף עזה או בגבול הצפון ונעזור לילד בגיל שלהם, זה מה שמרגש אותי ונותן לי סיבה טובה לקום בבוקר ולהמשיך לעשות מה שאני עושה.

רועי: מחזיר אותך לשבועות הראשונים אחרי אותה שבת שחורה. בערי המקלט מביאים את המפונים, הם מגיעים מהעוטף, הם מגיעים מאזורים אחרים בנגב, אחרי זה הם גם מגיעים כמובן מהצפון. מדינת ישראל נותנת שם מזון, נותנת שם קורת גג, אבל פחות או יותר זהו.

איציק: פחות או יותר זהו, וזה חלק מאותה הבעיה. לא הייתה הפנמה של גודל המשבר, של גודל האתגר. ובסוף, אתה יודע, אנשים פוזרו באלף ואחת מקומות, בלי תמיד המעטפת שהם זקוקים לה, ולכאן, לתווך הזה, נכנסה הפילנתרופיה מהחברה האזרחית. העמדנו, אנחנו תומכים היום בלמעלה מ-300 ארגונים שמעניקים סיוע חירום לאזרחים מכל מיני סוגים, ובתוך אותם המלונות, זה היה באמת תמיכה גם במנהיגות של אותה קהילה, שבחלק מהקהילות, אתה יודע, נחטפה, נרצחה, פוזרה לכל העבר.

רועי: הלם.

איציק: הלם. הרבה הרבה תמיכה בחוסן, הקמת מסגרות חינוך לילדים בגיל הרך, לאסוף את הנוער, שבאמת, עבר טלטלה מאוד מאוד קשה, ולנסות לאט לאט, לאט לאט, לעזור לקהילות, צעד אחרי צעד, לאסוף את השברים. זאת מלאכה שעדיין מתקיימת, כן? היא לא הסתיימה במלונות. ולהיות שם איתם, ולתמוך בהם, ופשוט, אתה יודע, לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להעניק את המעטפת תמיכה הזאת שהם היו זקוקים לה. ואתה יודע, זה אחד הדברים שאנחנו עושים ואנחנו מאוד מאוד גאים בו. אנחנו עד היום מלווים את הקהילות האלה, כבר 30 קהילות בעוטף, אנחנו מלווים אותם, ובעצם, נכון, יש תקומה ויש משרדי ממשלה, אבל לוקח זמן לכסף להיכנס. ילד שיש לו טראומה, לא יכול לחכות. מישהו שאיבד את הפרנסה שלו, לא יכול לחכות. ולתווך הזה אנחנו נכנסים, ואנחנו מנסים לעזור ועוזרים ל-30 קהילות בעוטף.

רועי: בואו נרד רגע לרזולוציות, איציק שמולי. 220 מיליון דולר זה הרבה מאוד כסף, גם כשמחלקים את זה לכמות הקהילות וכמות הארגונים, ויש פה רמה מאוד גבוהה של דחיפות. איך מפקחים? יש סטנדרט? איך אתם יודעים למי לתת?

איציק: תראה, קודם כל, אנחנו ארבע-חמש פעמים בשבוע בשטח. אני אתמול חזרתי באחת וחצי בלילה הביתה, ממג'דל שמס וביקור של יומיים מלאים בגבול הצפון. בעצם זה שאתה בשטח ואתה רואה את הצרכים בעיניים, אתה רואה שאתה צריך מחר בבוקר להקים מרכז חוסן וטראומה במג'דל שמס, כי יש שם צורך לאותם ילדים ולאותה אוכלוסייה, וישרת את כל הכפרים גם מסביב. אתה רואה, כשאתה מגיע לבתי חולים וחסר שם ציוד, שאתה צריך להיות שם. בעצם זה שאנחנו כל הזמן בשטח ואנחנו נפגשים עם ראשי הרשויות וראשי הארגונים ואנחנו באמת בקשר הדוק עם הקהילות, הצלחנו לבנות, לשמחתי, אמון גדול מאוד בשדה. אז אנחנו, אני חושב, במידה טובה מאוד מצליחים להיות עם היד על הדופק, ואני יכול לומר לך באחריות, יודעים לעמוד מול התורמים שלנו ועם יד על הלב להגיד, הדולר שלכם עושה אימפקט, אנחנו מצליחים, מצליחים, באמת, לעזור לכל כך הרבה אנשים במדינת ישראל, שלא לומר לשנות גורלות.

רועי: פותח רגע סוגריים. הזכרתי את התפקיד שלך כשר עבודה, רווחה ושירותים חברתיים. אתה מכיר את המערכת, אתה מכיר את השיקולים המיניסטריאליים, את הכנסת אתה ודאי מכיר. ידעת שאם יגיע אירוע כזה, מערכת הרווחה של ישראל לא מסוגלת לתת לזה מענה?

איציק: מה פתאום! רק שנתיים קודם היה לנו את הקוביד. עכשיו זה נראה כאילו משחק ילדים, אבל אני מזכיר לך…

רועי: הקורונה.

איציק: משק סגור, תחזיות אימים על אלפי, אולי עשרות אלפי מתים, הרבה אנשים שאיבדו את מטה לחמם, ובאותה תקופה, שלדעתי הייתה אחת המאתגרות למדינת ישראל ולמשרד הרווחה, רשת הביטחון החברתית לאזרחי ישראל גדלה, והצלחנו, לא הכל היה מושלם, כן? אבל אני חושב שבמבט לאחור, ששמים את אופן הטיפול במשבר ההוא לעומת מה שקורה עכשיו, זה שמיים וארץ. ואני חושב שבסוף זה עניין של מדיניות, זה עניין של החלטה, של מנהיגות, בסוף, ברגע כזה, רועי, אזרחים שעברו את החורבן הכי גדול שעבר על העם היהודי מאז השואה, נושאים את העיניים שלהם לירושלים ומצפים לקבל תשובות ותמיכה.

רועי: אבל בירושלים יושב בדיוק אותו ראש ממשלה שישב בתקופת הקורונה, זהות השר שונה במשרד הרווחה, הממשלה הזאת שונה, ראש הממשלה אותו איש.

איציק: נכון, אבל המסלול של הממשלה הוא באזימוט והקשב של הממשלה הוא במקומות אחרים לגמרי. אני חושב שבמשרדים יושבים אנשים טובים יותר, אנשים טובים פחות, אבל אין ספק שאתה רואה פה את הכרסום המתמשך והפגיעה המתמשכת בשירות הציבורי במדינת ישראל, הפוליטיזציה.

רועי: בתקופה של שנתיים?

איציק: לא רק בשנתיים, זו תקופה מתמשכת, אבל אני חושב שבסופו של דבר, כשאתה מסתכל על המשרדים במבט מאקרו, כמובן, שיש גם משרדים שעושים עבודה טובה ומצליחים להשתפר תוך כדי תנועה, אבל התמונה הכוללת היא לא טובה ואסור לנו להשלים איתה. ואני חושב שאחד הדברים שצריך לעשות פה, ביום שאחרי, זה באמת תיקון עמוק של המערכות הציבוריות שלנו. כוכב הצפון של המערכת הציבורית צריך להיות האזרח. וזה ברור שכאשר אתה רואה איך מפונים עדיין, סליחה על הביטוי, "זרוקים", כמו אני לא יודע מה, במלונות, בלי המעטפת שהם זקוקים לה, ואתה רואה שאין התייחסות למפונים של הצפון, אתה רואה שהנפגעים של הנובה, אנחנו התומכים הגדולים ביותר של נפגעי הנובה ובני המשפחות שלהם, של היתומים שחזרו מהשבי, של משפחות החטופים, כל האוכלוסיות האלו שנפגעו בצורה קשה, ולעבור יום עבורן זה מסע מאוד מאוד כבד, אתה מצפה שהמדינה תהיה שם, והיא לא שם. ובסוף זה עניין של מדיניות ושל החלטה, של סדרי עדיפויות. אין ספק שהקשב של הממשלה הזו הוא במקומות אחרים.

[מוזיקה]

רועי: בוא נדבר רגע פילנתרופיה. צריך להגיד, השְׁנוֹר הוא חלק מהאתוס הישראלי, כמעט חלק מהאתוס היהודי. אבל תגיד, יכול להיות שמישהו עוד מייצר פה איזשהו, איזושהי פסאדה של תפקוד, רק בגלל כסף שמגיע מלב יהודי חם? במקרה שלכם מניו יורק, במקרים אחרים של יהודים ממקומות אחרים בעולם, ובלי זה, זאת הייתה מבוכה גדולה הרבה יותר?

איציק: יכול להיות, יכול להיות, זו דילמה יומיומית שאנחנו מתמודדים איתה. כאדם ממלכתי לראות איך אחרי צומת גולני אין מדינה, אין, אין מוסדות… זה פשוט ההתנערות וההפקרות, זה פשוט דבר חסר תקדים.

[מוזיקה נגמרת]

אבל בסוף, רועי, עם הדילמה הזאת, במקומות שאני יודע שזה מציל חיים, אני פותר את עצמי מהשאלה הזאת. עכשיו, הילד הזה, במג'דל שמס, שהיה במגרש כדורגל, שכבר קוראים לו שם "מגרש המוות", או עכשיו ציוד כדי למגן את חדרי הניתוח התת-קרקעיים באחד מבתי החולים בצפון, זה מציל חיים.

רועי: על זה כולנו משלמים מיסים.

איציק: נכון, אבל אני חושב…

רועי: בשביל אותו מרכז חוסן, בשביל אותם חדרי ניתוח תת-קרקעיים מוגנים.

איציק: נכון. אז במקומות שבהם יתקשרו ויגידו לי "תקנה את ה-2,000 לפטופים במקום מסוים", אני מכיר את החשיבות של זה, אבל לשם אני לא אלך. במקומות שבהם אני יודע שזה יציל חיים, זה יציל חיים. בסוף, יש לי שליחות פה. אני רוצה להיות במקום שבו אנחנו מצליחים להגיש עזרה לכמה שיותר ישראלים בתקופה הקשה הזו. זה נכון שיש שאלות גדולות על תפקוד הממשלה, אבל האזרחים המסכנים האלה בקצה, הם לא צריכים להיות… לשלם את המחיר הזה, את החשבון הזה צריך להגיש אחרי המלחמה.

רועי: איציק שמולי, אנחנו יודעים שגם בקושי וגם במסכנות יש היררכיה. בהסתכלות שלך בשנה האחרונה, וכמו שאמרת, אתה מכיר את זה מהשטח, איזו קהילה היא המוכה והמסכנה ביותר?

איציק: אני לא יודע לדבר במושגים של מסכנות. קח את הקהילות בעוטף, זה גיבורים. זה אנשים גיבורים, שלא מעט מהם חוזרים היום לעוטף או למגורים זמניים, וצעד אחרי צעד מנסים לבנות את החיים מחדש, לאסוף השברים ולבנות את הקהילות. החבר'ה של הנובה, זה אנשים צעירים, אנשים שרוצים… יצאו לחיות את החיים, ומנסים להשתקם. יש הרבה קושי והרבה הרבה סבל, ואני חושב שבמקומות האלו אנחנו באמת רואים, מנסים, ואני חושב שבמידה רבה גם מצליחים, לעשות שינוי. הקמנו, יחד עם הרבה שותפים אחרים, אנחנו תומכים בהקמה של קרן חירום, עבור ילדים ונערים שחזרו מהשבי של חמאס. הקמנו קרן חירום.

רועי: בכמה ילדים ונערים מדובר שצריך קרן ייעודית לדבר הזה?

איציק: צריך. כי לא תמיד למדינה יש לה מנגנונים לתמוך בדבר הזה, או שלוקח זמן להקים אותם, ובינתיים, אתה לא רוצה שהילד ישלם את המחיר. החבר'ה של הנובה ובני המשפחות שלהם, יש פה הרבה מאוד אנשים שזקוקים לתמיכה. הקמנו קרן, באמת, חירום לעזור למשפחות החטופים. יש יותר מ-400 יתומים, רק מהשבעה באוקטובר, שעכשיו איבדו, אפילו לפעמים את שני ההורים שלהם, או הורה אחד. אנחנו חייבים לעטוף אותם, ובזכות הרבה מאוד שותפים, זה בדיוק מה שאנחנו עושים. אני במיוחד גאה במה שאנחנו עושים בצפון. תשמע, אנחנו היום כפדרציה מהכפרים הדרוזיים בגולן, לאורך כל קו העימות, עד החוף בנהריה, לא תגיד לי קיבוץ, מושב, כפר ערבי או דרוזי אחד, שאנחנו לא נמצאים בתוכו, ומעניקים תמיכה אדירה לקהילות, כדי שהם יצליחו לכסות את הצרכים הדחופים שלהם, בטראומה, בחוסן, בהקמה של מסגרות חינוך שהתחילו במלונות, אתם זוכרים, ואנחנו ממשיכים ללוות אותם. הרבה אנשים איבדו את מטה לחמם, בטח בצפון, שעוסקים בתיירות, בחקלאות. אנחנו עושים את כל הדבר הזה, אנחנו תומכים ביותר מ-300 ארגונים, ובדרום, כפי שאמרתי, אנחנו ממשיכים ללוות יותר מ-30 קהילות, מהשלב של הפינוי, ובשאיפה, מתי שיתאים להם, עד לשלב של החזרה.

[מוזיקה]

רועי: אז עד כמה הפריפריה, הדרומית והצפונית, תבוא חשבון עם המדינה שהפקירה אותה? האם התושבים הנטושים יתרגמו את הזעם והכעס לדרישה לשינוי החוזה החברתי בין האזרחים לממשלה? וגם, עד כמה מושפעות התרומות שמעניקים יהודי ארה"ב, אם בכלל, מחילוקי הדעות הפוליטיים בין חלק מהקהילות היהודיות ובין ממשלת ישראל הנוכחית?

כבר ממשיכים עם זה. אבל בינתיים, אנחנו מזמינים אתכם להיכנס לעמוד שלנו ביוטיוב, ספוטיפיי ובאפל פודקאסט, ללחוץ על מעקב או follow, ולדרג אותנו חמישה כוכבים.

איציק שמולי, הרבה שנים, מפלגת העבודה, אתה מזוהה פוליטית, לפעמים בא לך להגיד לחלק מהקהילות האלה, שמעולם לא הצביעו עבורך, ומעולם לא שקלו אפילו להצביע לאלטרנטיבה לממשלה הנוכחית, להגיד להם "היי, נבחרי הציבור שלכם בירושלים, איפה הם?"

איציק: היומיום שלי זה באמת, הוא מורכב ממשימה אחת, לנסות להדליק את האור בכמה שיותר מקומות. אני חושב שאנשים לא צריכים אותי כדי להבין את גודל האכזבה והכעס על נבחרי הציבור שלהם.

רועי: אבל הם מזהים אותך? הם יודעים מי אתה? הם יודעים שאתה חבר הכנסת ההוא והשר ההוא, ומי ש…

איציק: יודעים. יודעים, מזהים, מחבקים. אני תמיד… אני חושב שבאמת, למזלי, זכיתי להערכה על הפעילות החברתית שהובלתי בשנים, חוקקתי כל כך הרבה חוקים חברתיים, הובלתי הרבה מאבקים ציבוריים עבור אנשים שבירושלים בדרך כלל לא רואים אותם. זה נותן לי טעם לקום בבוקר, גם כחבר כנסת וגם היום, לנסות, ובאמת, במקום שבו אנשים מאבדים תקווה, להיות שם עבורם, להדליק את האור.

רועי: פותח רגע סוגריים. אתה יודע, מדברים הרבה על הקושי של יהודי ארה"ב להזדהות עם מדינת ישראל, במיוחד בתקופה של הממשלה הנוכחית, להזדהות עם המדיניות של ישראל בממשלה הנוכחית. אתה מכיר היטב את הקהילות היהודיות בניו יורק. איך זה מבחינת עוצמת ההתגייסות, גם הפילנתרופית, גם הרגשית? הזכרת ילדים שתורמים את כספי הבר מצווה, אבל בסוף הכסף הגדול בא מקברניטי הקהילה.

איציק: תשמע, ישראל משחקת תפקיד מאוד מאוד מאוד מרכזי ויסודי בזהות של יהדות אמריקה, ובתוך זה כמובן גם יהדות ניו יורק. תזכרו שבמקביל לתמיכה האדירה שמגיעה לישראל מצד יהדות אמריקה, יש עוד חזית. יהדות אמריקה נלחמת מלחמת חורמה באנטישמיות המכוערת שמרימה את ראשה, לא רק בסמטאות של הסאבווי, גם במוסדות ה-elite של אמריקה ובחלק מהפוליטיקה האמריקאית.

רועי: וזה עניין הקשב. אתה יודע, יש אנטישמיות ויש קמפוסים ויש לובי בוושינגטון ויש צד פרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, שמאוד מאתגר חלק מהפעילות הפרו-ישראלית, איך זה בא לידי ביטוי?

איציק: אז בהקשר של ישראל, אני חושב שיודעים לעשות את ההפרדה. כן, בטח, יש על בסיס ערכי ונורמטיבי חילוקי דעות, לעתים, בין הממשלה הזו לבין… ובאופן כללי, גם בין ממשלות בישראל לבין האופן שבו הדברים נראים באמריקה. אבל אף פעם השאלה של הקשר לישראל, התמיכה בישראל, הדבר הזה, לא שמים עליו סימן שאלה. זה לא בא עם התניות. כשאתה מדבר היום עם יהדות אמריקה, הם אומרים לכם "זה לא רק המאבק של ישראל. מתקיפים פה, הבית הלאומי של העם היהודי כולו, תחת התקפה". ואנחנו חייבים להתייצב, ו…

רועי: אתה יודע, אני שומע חלק מהפוליטיקאים, במיוחד לקראת הבחירות בארצות הברית, שומעים נימה קצת אחרת. שומעים נימה הרבה יותר ביקורתית…

איציק: לא.

רועי: על מדיניות ישראל…

איציק: בודאי…

רועי: שומעים את זה גם מחלק מהקהילה היהודית.

איציק: בוודאי שיש ביקורת. מה שהתכוונתי לומר, שיודעים לעשות את ההפרדה. כלומר, יש בהחלט ביקורת על חלק ממהלכי הממשלה, אמירות שיוצאות מהממשלה, שבאוזניים, לפעמים באמריקה זה נתפס דבר לא מקובל או קיצוני, אבל עדיין, גם כשכועסים או לא מסכימים עם הממשלה, התמיכה בישראל היא לא עומדת בסימן שאלה. כי בסוף מה שעומד לקהילות, לנגד העיניים, זה ברית הגורל, זה הקשר למדינת ישראל, שהוא מעבר לכל ממשלה כזאת או אחרת.

רועי: אתה יודע, באנגלית אומרים "Money talks", ואתה הזכרת את הסכום האדיר שהגיע הנה. כשאתה מסתכל קדימה, כי אנחנו לקראת סוף 2024, איך תראה 2025 מבחינת היקף התמיכות? האם אתה אומר לעצמך, "אני אוכל לעזור פה עם אותם סכומים שהיו לי בשנה החולפת"?

איציק: תראה, אנחנו אומרים כל הזמן שהמחויבות שלנו לא הולכת לשום מקום. בטח שישראל ממשיכה להיאבק במצב החירום הזה. כמובן, זה גם תלוי איך המערכה תתפתח. לצערי, הסימנים המעידים מלמדים שככל הנראה המלחמה לא הולכת להסתיים בקרוב, אולי אפילו להסלים או להחריף, ואנחנו כאן, ואנחנו לא הולכים לשום מקום, לא רק בחירום, אלא גם בשיקום. אנחנו כאן כי אנחנו מבינים שבפעם הראשונה, בדור שלנו, אתה יודע, הדור שלי ושלך, ובטח הצעירים יותר, מבינים את המחיר האיום ונורא האפשרי של אובדן הריבונות. מה אם חלילה יקרה אם הדבר הזה יקרה? אנחנו היינו תחת… אתה יודע, אתה חי את החיים שלך, שמשהו דטרמיניסטי כזה, הקמנו מדינה, הכרזנו על עצמאות, אנחנו קמים בבוקר, והדבר הזה, לא. ריבונות זה משהו שאנחנו צריכים לעבוד עבורו יום, יום, ושעה, שעה, אנחנו כישראלים, ולשאול את עצמנו, איפה זה בא לידי ביטוי בחיים היומיומיים שלנו, בהחלטות שלנו, בכל דבר. ואותו דבר, חלק מהשאלות הגדולות האלה פוגשות היום גם את יהדות אמריקה, ואני חושב שהדבר הזה, הוא לא ילך לשום מקום.

רועי: מי שמכיר אותך, גם כפוליטיקאי, יודע שלצד הנחישות, ולצד, הרבה פעמים אפילו האגרסיביות, יש שם תמיד איזה מרכיב של רגש.

איציק: [צוחק במבוכה] נכון.

רועי: עכשיו, תן לי לקחת אותך לשבועות, לחודשים הראשונים של הלחימה, לאיזה רגע אחד שאתה ממש תופס את הראש, שאתה אומר לעצמך, די. זה לא יכול להיות שאני… שזה מה שאני עושה, שזה… עם מה אני מתעסק, שהדמעות ממש זולגות.

[מוזיקה]

איציק: וואו, היו הרבה רגעים כאלה. כי בשבועות הראשונים, פגשת, באמת, הרבה מאוד ישראלים שעברו חורבן, שעברו כמעט שואה, ואתה אומר לעצמך, פעם אחת אתה עדיין מנסה לעכל את הדבר הזה, שפה במדינת ישראל, פה במדינת ישראל, הדבר הזה קרה, ופעם שנייה באמת לנסות ולחלץ, לעזרתה. השבועות הראשונים היו מאוד מאוד קשים. אני זוכר שהייתי מגיע הביתה כל לילה, לא הייתי הולך לישון, הייתי מסתכל כל הזמן על התמונות של הנרצחים, של הילדים, של החטופים, כל חייל שנופל בעזה או בצפון. זה משהו שהולך איתי, זה משהו שהולך איתי, אני קורא עליו באובססיביות, או עליה. אני חושב שאנחנו חייבים להם את זה. כאילו, זה… העובדה שכל כך הרבה אנשים צעירים, וכמובן גם אזרחים, שילמו ומשלמים בחייהם, כדי שאנחנו נוכל לחיות פה בביטחון, והידיעה שלא תמיד אנחנו עומדים בסטנדרטים הנכונים והראויים של מדינת מופת, והערכים שצריכים להוביל את המדינה הזו. כל אחד מאיתנו משתדל, גם אני, בחיים היומיומיים שלו, לקום בבוקר ולעשות טוב, אבל הסך הכל הכללי הוא לא מספיק טוב. ואני רוצה להאמין, כי בסוף, שאתה מסתכל, רועי, בפרספקטיבה היסטורית, פרספקטיבה היסטורית, מדינת ישראל מתעלה מעבר, מתנשאת מעבר לכל הסכנות והאויבים והמחלוקות, אנחנו טובים, אבל אני רוצה להאמין שאנחנו נהיה טובים יותר, כי אני חושב שהגענו עוד לפני השבעה באוקטובר, לאיזושהי נקודה שבר, שבהרבה מאוד מובנים הובילה לחורבן הזה.

[מוזיקה נגמרת]

רועי: חלילה לא כדי להקטין, אבל אתה אומר לעצמך, מה אני עושה פה? אני צריך להיות בצמתים המרכזיים ביותר, אני צריך להיות בכנסת במקומות החשובים ביותר, בממשלה במקומות החשובים ביותר, להנהיג מחנה. אם רוצים פה שינוי, צריך להנהיג שינוי. ואיפה שזה מתבצע, זה בירושלים.

איציק: אני מסכים, אבל אני… תסתכל היום על הכנסת, רועי, למה יש להתגעגע? היום הפוליטיקה, הפוליטיקה כרגע היא שדה שהוא נגוע, הוא לא רלוונטי, הוא בהרבה מאוד מובנים מפריע, הוא מתעסק בטפל ולא בעיקר, ואני רוצה לקום בבוקר, שכוכב הצפון שלי יהיה האזרחים, האנשים, לקום בבוקר ולעזור בצפון, בדרום, בכל מקום, ושרעשי הרקע של הפוליטיקה לא יפריעו לי לעשות את הדבר הזה. אני מסכים איתך, אני חושב שיהיה קשה מאוד להבריא ולהצמיח מחדש את המדינה הזו, אם לא יקרו שני דברים: שהחטופים יחזרו הביתה, ושיהיה ריסטרט למערכת הפוליטית. ריסטרט, אני עכשיו לא נכנס לענייני… לעניינים פוליטיים, אבל אני כן חושב שבסופו של דבר אנחנו צריכים, בעצם, לברוא פה איזשהו חוזה חברתי חדשה. אנחנו צריכים הנהגה מעוררת השראה, שהמצפן שלה זה העתיד של מדינת ישראל והאזרחים שלה, ולא שום דבר אחר. זה הדברים שאני מייחל ומקווה שיקרו, ואני מאמין שיקרו.

רועי: אנחנו מתקרבים לסיום הפרק הזה, ואני בכל זאת רוצה להקדיש שאלה שלמה לצפון. מדברים המון על הסוגיות המדיניות והביטחוניות, כמעט לא מדברים על הסוגיות החברתיות והכלכליות ועל החורבן החברתי והכלכלי. זה יכול להיות מעיר שהשתנתה לגמרי ושמה טבריה, דרך כל קו העימות, מושבים, קיבוצים. אתה הזכרת, בתשובה מוקדמת יותר, את התעשייה של החקלאות, והתעשייה של התיירות, וישראל באמת איבדה חבל ארץ.

איציק: תשמע, מרוב דיבורים על משילות וריבונות, בינתיים אני רואה שאנחנו רק מאבדים חבלי מולדת, וההפקרות הזאת לא יכולה להימשך. בסופו של דבר, אנחנו חייבים להשיב את הביטחון בגבולות, ואנחנו חייבים להאחז מחדש. ובינתיים, אני חושב שאנשים חייבים לקבל את התמיכה שהם זקוקים לה. אנחנו היום פרוסים, כמו שאמרתי, בכל הצפון. אנחנו מסייעים, מהכפרים הדרוזים בגולן, קריית שמונה. תבחרו, תרימו טלפון באופן אקראי לכל ראש עיר או ראש רשות בצפון, בדרך כלל מה שהוא יגיד לכם "פדרציית ניו יורק הייתה הראשונה להרים את הטלפון, ועד עכשיו קיבלנו מהם הכי הרבה סיוע". וכמו שאני אמרתי לך, אנחנו בעין אחת בוכה, ועין צוחקת. אנחנו מאוד נרגשים ובעלי זכות להיות שם, עבור קריית שמונה ונהריה, והמועצות האזוריות, ופסוטה וחורפש, והדרוזים והכל.

רועי: אבל אתה מסכים איתי, איציק שמולי, שנדמה שהמצב הקשה של הצפון לא משתקף, נגיד בתקשורת הישראלית, ופה אני כמובן מכה על חטא, כי אני חלק ממנה, אבל גם לא בציבוריות הישראלית. זאת אומרת, יש איזו תחושה של - כן, עוד כטב"ם, כן, עוד רקטה, אבל לא מבינים את גודל האירוע.

איציק: אני חושב שהסכנה שאנחנו ננרמל את המצב הזה…

רועי: נירמלנו.

איציק: והוא יימשך כמה שנים, זה דבר איום ונורא שאסור להשלים איתו. אנחנו לא משלימים איתו, אנחנו קיבלנו החלטה כבר בעשרה או אחד עשר באוקטובר, שאנחנו עולים צפונה. ובמקביל לכל התמיכה והפעילות האדירה שלנו בדרום, אנחנו ממשיכים ונמשיך לתת תמיכה אדירה בצפון. אני מקווה שזה באיזושהי נקודת זמן תהיה לצד הממשלה, לא במקום הממשלה. הפילנתרופיה, אנחנו לא ניקח את המשאבים שאנחנו מגייסים ונעביר אותם למקומות אחרים. כוכב הצפון שלנו כרגע זה מדינת ישראל, התמיכה בה, בצרכי החירום והשיקום שלה, אבל אנחנו רוצים לעשות את זה לצד הממשלה, לא להיות מיכל הדלק של הממשלה, ואת זה צריכים להבין בצורה יותר טובה בירושלים.

רועי: אתה מכיר את התורמים, הם אמנם עשרות אלפים מהם, אבל את רובם, אני מתאר לעצמי, יש היכרות זו או אחרת, גם במפגשים, גם במפגשים הקהילתיים, יש דברים שהם יותר היו רוצים לראות את הכסף שלהם מגיע אליהם?

איציק: תראה, הצרכים הם כל כך אדירים, והם, אתה יודע, גם גיאוגרפית וגם מבחינת המנעד של הצרכים, אז אני חושב שהכתפיים של פדרציית ניו יורק וגם של פילנתרופיות אחרות, יש לנו זכות לשתף פעולה עם הרבה מאוד שחקנים, מספיק רחבות כדי לתת מענה להרבה מאוד צרכים בחירום. אנחנו באמת, אתה יודע…

רועי: אבל יש תרומות צבועות? יש מי שאומר "אני רוצה שזה יגיע למערך הרפואה, אני רוצה שזה יגיע למערך רווחה". אנשים אומרים למה הם רוצים שהכסף שלהם יגיע?

איציק: חלק מהאנשים תורמים לקמפיין הכללי של הפדרציה, בידיעה שיש פה צוות בישראל, שארבעה או חמישה ימים בשבוע אנחנו או בגבול הצפון או בעוטף עזה, ואנחנו בעצם מנסים לאמוד את הצרכים הדחופים ולתת להם מענה מיידי, וכן, חלק מהתרומות מגיעות באופן צבוע. תמיכה במילואימניקים ובבני המשפחות שלהם, תמיכה בנפגעים של הנובה, תמיכה ביתומים, תמיכה ביישובים, בעוטף ובמקומות אחרים. בסוף, הנקודה משתנה ממקום למקום. החוט המחבר הוא אותו חוט מחבר. קהילה יהודית-ציונית שקמה בבוקר, רואה לנגד העיניים את מדינת ישראל, את העתיד שלה, ובאמת עושה את כל מה שהיא יכולה כדי להביא אותנו, יחד עם עצמנו, כן? לחוף מבטחים.

רועי: טוב. רגע לפני סיום. גם עבור הצופים, גם עבור המאזינים, 220 מיליון דולר, זה באמת, זה סכום שקצת קשה בכלל לתאר ולדמיין אותו. מה הייתה התרומה הכי גדולה? כי תכף אני אשאל גם מה הייתה התרומה הכי קטנה, אבל מה הייתה התרומה הכי גדולה?

איציק: אממ… היו תרומות ויש תרומות גדולות לקהילות בעוטף עזה, יש תרומות גדולות לערים שנאנקות תחת כל כך הרבה צרכים.

רועי: סכומים?

איציק: אני לא רוצה, אני לא… הסכומים… אנחנו ארגון שקוף ואפשר לראות את הכל באתר, אני לא רוצה…

רועי: לא, הכוונה היא לא לסכומים שמקבל קיבוץ זה או אחר, או עיר זו או אחרת. אבל תרומות, זאת אומרת, מה התרומה ש… אתה מסיים שיחה ולמי שלא יודע, קשה מאוד לגייס תרומות, זה מקצוע. גם כשיש לב יהודי חם, אבל כשמישהו או מישהי אומרים לך "מיסטר שמולי, הנה מה שביקשת", מה הסכום הגדול ביותר?

איציק: אז תראה, התורמים שלנו הם תורמים, שבעצם, חלקם תורמים מיליוני דולרים לפדרציה כל שנה, וחלקם, וזה לא פחות מרגש, תורמים את הכמה מאות דולרים או אלפי דולרים שהם מקבלים לבר מצווה, בידיעה שזה יעשה משהו טוב פה לילדים ולנערים בישראל, והדברים האלה הם מרגשים באותה מידה. מבחינתי, בסוף, העובדה שהקהילה הזאת יוצאת מגדרה כדי לתמוך בנו ובצרכי החירום שלנו, זה הדבר החשוב, וכאן, כמו שאמרתי, הצרכים הם בלתי נגמרים.

רועי: אז כמו שאמרת, ממיליוני דולרים של תרומה בודדת ועד כמה מאות של נער אחד, או כמה אלפי דולרים, ממתנות הבר מצווה. איציק שמולי, מנכ"ל הפדרציה היהודית בניו יורק, כאן בישראל. איציק שמולי, תודה רבה שבאת לאולפן הכותרת, תודה.

איציק: תודה רבה רועי.

[מוזיקה]

רועי: ועד כאן "הכותרת" להפעם. אם עדיין לא נרשמתם לעקוב אחרינו באפל, ספוטיפיי או יוטיוב, כדאי לכם. אתם מוזמנים גם לדרג אותנו חמישה כוכבים ולהגיב מה אתם חשבתם על הפרק. את הכותרת אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה, בנייד וברכב. אתם מוזמנים להאזין לפרק נוסף שלנו, הפעם על חזרתם של מפוני העוטף הביתה. חפשו את הפרק "הנורמלי החדש בנגב המערבי, מנסים לחזור לשגרה".

תחקיר, הפקה ועריכה, עדן דוידוב וגיא סאלם.

אני רועי כ"ץ, נשתמע.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

5 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page