הכותרת - מה שראיתי שם - מאיה דסיאטניק התצפיתנית מחמ"ל המוות

אזהרת טריגר: עדויות מה-7.10

הקרב על מוצב נחל עוז היה אחד הקרבות הראשונים והקשים שהתנהלו ב-7 באוקטובר. התצפיתניות ראו הכל. דיווחו, התריעו והכווינו את הכוחות בגבורה, אבל התגבורת הגיעה רק אחרי שעות ארוכות, ולא היה מי שיחלץ אותן. 52 חיילות וחיילים נפלו במוצב נחל עוז בבוקר ה-7.10, מתוכם 15 תצפיתניות. 7 נחטפו על ידי מחבלים לעזה ואחת מהן נרצחה בשבי. רק שתיים הצליחו להימלט ושרדו את התופת. הסיפור שלהן הוא סיפור גבורה, אבל הוא גם מצביע על מחדל גדול והפקרה בלתי נתפסת. הכותרת בסדרת פרקים מיוחדת שנה אחרי הטבח בעוטף עזה: פרויקט של הדר גיל-עד מביא את עדויותיהם המטלטלות של האזרחים ששרדו את התופת בקיבוצים ובמסיבה ואנשי כוחות הביטחון וההצלה שנלחמו על חייהם של אלפי אנשים באותו היום.  העדויות שיתפרסמו בידיעות אחרונות ו-ynet ילוו בתיעודים ייחודים מ-7 באוקטובר ובפרקים מצולמים בפודקאסט ״הכותרת״

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/09/2024.

קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקאסטים".

[מוזיקה]

מאיה: בסדר, אני, אבל למה, למה רק אני? למה אני לבד? למה אחת מכל מקום? למה אחת מהמיגונית, אחת מהחמ"ל ואחת מהשבי חזרה? למה אנחנו נציגות, כאילו?

הדר: זו מאיה דסיאטניק, תצפיתנית ששירתה במוצב נחל עוז בשבעה באוקטובר. הקרב על מוצב נחל עוז היה אחד הקרבות הראשונים והקשים שהתנהלו באותו הבוקר. בהקלטות הקשר מחמ"ל התצפיתניות ניתן לשמוע את הדיווחים על מחבלים שפרצו את הגדר, ובהמשך על ההסתערות ההמונית לתוך שטח ישראל ולמוצב. הם ראו הכל, דיווחו, התריעו והכווינו את הכוחות בגבורה, אבל התגבורת הגיעה רק אחרי שעות ארוכות, ולא היה מי שיחלץ אותן. 15 תצפיתניות נרצחו במוצב נחל עוז, 7 נחטפו על ידי מחבלים לעזה, ואחת מהן נרצחה בשבי. רק שתיים הצליחו להימלט ושרדו את התופת. הסיפור שלהן הוא סיפור גבורה, אבל הוא גם מצביע על מחדל גדול והפקרה בלתי נתפסת. "מה שראיתי שם", הכותרת בסדרת פרקים מיוחדת לציון שנה למלחמה, עם האנשים ששרדו את היום ששינה את כולנו. אני הדר גלעד, וזה הסיפור של מאיה דסיאטניק.

שלום למאיה דסיאטניק.

מאיה: שלום.

הדר: אני רוצה רגע להחזיר אותך דווקא ל-6/10, כמה שעות לפני הטבח, כי יש תמונה אחת ספציפית שלא יוצאת לי מהראש. ערב שישי, כל התצפיתניות שסגרו שבת במוצב, מסביב לשולחן, צוחקות, רוקדות, שמחות, חוגגות מסיבת שחרור של שחף ניסני, זכרה לברכה, תספרי לי על הערב הזה.

מאיה: אוקיי, הערב הזה קרה בסופה של תקופת הפס"דים, אז כל כמה ימים או כל שבוע היה לנו הפרות סדר בגדר, ודווקא באותו סופ"ש לא היה לנו. והלכנו כולנו לישון, כאילו, בצהריים, לכוננות צהריים, ועשינו שנ"ץ, והיינו מוכנות שכבר יקראו לנו, שנוקפץ, ולא הוקפצנו.

הדר: זה לא היה נראה מוזר?

מאיה: לא, דווקא נהנינו מזה. אמרנו, יש! עשינו שנ"ץ, וגם פעם ראשונה שלא בישלנו, כי אמא של שחף הביאה את כל האוכל.

הדר: שחף הייתה אמורה להשתחרר, בעצם, כמה ימים לאחר מכן.

מאיה: כן.

הדר: ואימא שלה הגיעה עם אחותה באותו בוקר, עם המון מגשים של אוכל, כדי שתוכלו לחגוג בערב את מסיבת השחרור שלה. זאת הייתה אמורה, בעצם, להיות השבת האחרונה שלה במוצב.

מאיה: נכון.

הדר: תספרי לי על האווירה, על איך היה נראה הערב הזה.

מאיה: אווירה טובה, קודם כל. שמו על ה… שלט של החמ"ל, יש שלט כזה של החמ"ל, נכון? שרשום עליו "נחל עוז זה הבית", אז שמו עליו מלא צבעוניים כאלה, בלונים, והיה רשום The Last Disco.

הדר: ככה היא קראה למסיבה שלה.

מאיה: או The Last Disco Dance, אני לא כל כך זוכרת. כי לפעמים קצת כואב להיזכר בזה. אבל היא קראה לזה The Last Disco, והכל היה בצבע של שחור, ורוד, כסף, באמת, צבעים שתיארו אותה. ישבנו, אכלנו, החלפנו את הבנות במשמרת שיאכלו גם, חזרנו מההחלפה, ואז התחלנו לשיר.

[הקלטה - התצפיתניות שרות וברקע השיר "Work" של Rihanna]

“Work, work, work, work, work, work

He said me haffi work, work, work, work, work, work…”

[ממשיכות לשיר, שיר מורל קרבי]

"890 ואף אחת לא יודעת,

אבל הם באו מחברון,

הם לא דופקים חשבון…"

ושרנו הרבה יותר זמן מהרגיל, שרנו עד איזה 11 במקום עד איזה 10. עכשיו, זה נשמע כאילו, מה, כולה שעה הפרש, אבל למי שכמוני, שקמה ב-3 וחצי לפנות בוקר, בשביל משמרת בארבע בבוקר, שעה הפרש היא נצח. שעה לישון זה המון זמן.

הדר: אז למה נשארתם?

מאיה: כי היה כיף. ולא רצינו לסיים מוקדם. חגגנו את זה שלא היה הפרות סדר סוף סוף, זאת הייתה תקופה שכל יום או כל שבוע היה הפרות סדר, וזה מתיש. לשבת משמרת בזמן שאת מנהלת הפרות סדר זה פשוט מתיש, כי את נורא מוגבלת במה שאת יכולה לעשות. כי בסוף נותנים להם, אבל עד גבול מסוים, ואת מרגישה נורא מוגבלת במה שאת יכולה לעשות, ואת נורא, מרגישה כלואה. כי לא יכולה לקום שיחליפו אותך יותר מדי, גג לפיפי, ואת לא יכולה לצאת מהחמ"ל, או שאת מוקפצת לחמ"ל בשביל לאייש עוד איזושהי עמדה. ולא היה את זה, אז חגגנו את זה ונהנינו. וגם שמחנו בשביל שחף, שתקופת שירות ארוכה של שנתיים הסתיימה לה. של שירות משמעותי, לא פשוט, עם מלא אירועים, היא סיכלה המון אירועים, היה לה המון דברים, ו…

הדר: איך הייתה נראית שגרת היום שלכם?

מאיה: היא משתנה. בהתאם למשמרת היא משתנה. אם יש לך משמרת בין שמונה לשתים עשרה אז את ישנה כל היום וערה בלילה. אז השגרת יום שלך נראית שאת קמה למשמרת בבוקר, בשמונה בבוקר, יורדת בשתיים עשרה בצהריים, נטרקת במיטה, או שלא מצליחה להירדם, ומנסה להירדם בכוח, קמה בשמונה בערב למשמרת, שומעת את כל מה שהיה במהלך היום, והיה מלא תמיד במהלך היום, יש לך משמרת עד שתיים עשרה בלילה, ואז את כוננית כל הלילה. אז… פשוט מעבירים את הזמן, מבשלים, פסטה נקניקיות, פתיתים נקניקיות. יש מסדרים לעשות, מנקים, יושבים בחמ"ל, או שנגיד, יושבים במאחורה של החמ"ל, לא יושבים איפה שהבנות בתור כוננית, ואפשר להכין לוחות מאה, לבנות שמשתחררות.

הדר: מה זה לוח מאה?

מאיה: מאה יום לשחרור.

הדר: ספירה לאחור.

מאיה: בטח.

הדר: שמחת כששיבצו אותך להיות תצפיתנית, בהתחלה?

מאיה: אה… [צוחקת] וואי, זה היה מזמן. אני מנסה לחשוב על זה. כאילו, רציתי משהו משמעותי. רציתי תפקיד משמעותי, אבל שהוא לא לוחמה. ידעתי שאין לי את הדבר הזה ללוחמה. ואמרתי, טוב, זה מספיק משמעותי, זה נשמע הכי משמעותי שיש לבנות אחרי לוחמה, אז למה לא? אני אעשה את זה. ושובצתי בגזרת עזה, בטירונות, והאמת שלא שמחתי מזה בכלל.

הדר: למה?

מאיה: לא יודעת, ממש פחדתי מהטילים. פחדתי מהטילים, התחלתי לבכות, התבאסתי מזה ברמות, אני זוכרת. ואני ממשיכה את הקורס, אני לא סירבתי שום דבר, כזה, פשוט המשכתי את הקורס, והתחלתי ללמוד על הגזרה. גם מתחילים ללמוד על הגזרה, על איזה אירועים היו בגזרה, ואיך התחילו שם מבצעים, ומה התצפיתניות סיכלו. ומאוד מהר פשוט התאהבתי בעזה, בגזרה הזאת, שחווים שם באמת אירועים ומסכלים אותם, ואמרתי, יאללה, אני all in בעזה.

הדר: והפחד המשיך ללוות או שמתישהו הרגשת בטוחה שם?

מאיה: אני חושבת ש… לא, הפחד עבר. אני פחדתי בעיקר מטילים, אני לא חשבתי על דברים אחרים. ואני חושבת שמטילים עבר לי יחסית מהר. כאילו די מהר כשהגעתי, הייתה איזו אזעקה אחת, לא זוכרת למה, והבנתי שזה לא כזה מפחיד. החמ"ל ממוגן, לא צריך להילחץ, פשוט יושבים רגוע, ויש גם אזעקה בתוך החמ"ל, כדי שנדע מה קורה בחוץ, ויש גם מיגונית, אז כאילו… למה לפחד מטילים?

הדר: אני חוזרת לאותו ערב של שישי באוקטובר, אתן חוגגות, ומתישהו את צריכה ללכת לישון, כי את מתחילה משמרת מתי?

מאיה: בארבע בבוקר.

הדר: בארבע בבוקר. הספקת לישון בין לבין?

מאיה: כן, שלוש שעות ככה. מספיק, כאילו, מה צריך? עוד?

הדר: ואת מתעוררת למשמרת, ומה קורה?

מאיה: אני זוכרת שאנחנו קמנו גמורות ברמות, זה היה כאילו עוד יותר עייפות מהרגיל, כי סיימנו ב-11 ולא ב-10. אז נרדמתי רק באיזה 12, כי התקלחתי, ישבתי עם הבנות, אז טיפה התעכבתי גם, ואני זוכרת שבמשמרת פשוט דיברנו בינינו, שרנו, צחקנו.

הדר: במשמרת?

מאיה: כן.

הדר: עד מתי היית במשמרת?

מאיה: המשמרת הייתה אמורה להסתיים בשמונה, בשש עשרים וקצת התחילו טילים, והייתי במטחים כבר, הייתי במטח. בדרך כלל יש סוף למטח, את יודעת שכאילו, אוקיי, יש מטח, יש נגיד 10, 20 וזה נגמר. זה לא נגמר. זה לא מפסיק, ויש אזעקה בחמ"ל שפשוט לא מפסיקה להיות, וגם המכונות אצלנו נתקעות קצת, ומאוד מהר, פשוט, אנחנו רואות שמתחילות להיות ריצות לגדר, ממש ריצות, אנחנו רואות אנשים רצים לגדר. וזה בדיוק, זאת שעה שלא כל כך רואים את הבגדים של מי שרץ, ואנחנו מצליחות להעביר מצלמות ולזהות, ואני רואה שזה חמאסניקים, שעזבי שרצים לגדר, שיש לי אירוע, חשבתי אולי זה סתם כמה שב"חים בודדים, שלושה, ארבעה, לא… אלה חמישה עד עשרה חמאסניקים שרצים לי פה. ואז אני רואה במכ"מ שיש לי עוד ירידה פה, יש לי עוד ירידה שם, ואני קופצת רגע לראות מה קורה שם, ואני רואה שם בכלל עשרים. אני קופצת למקום אחר, ואני רואה שם טנדר, ענק, כאילו אני רואה טנדר. תוך כדי אנחנו מכריזות.

[הקלטה - קולן של התצפיתניות נשמע בקשר הצבאי]

רב"ט מיה ויאלובו פולו ז"ל: "תחנת דייגו, תקבלו פרש טורקי בעקבות שני אנשים שנמצאים כרגע על אופנוע, נוסעים דרומה."

סמל רוני אשל ז"ל: "תחנת דייגו, קבלו פרש טורקי מלא, אשרו קבלה."

הדר: מה אתן מכריזות?

מאיה: פרשים טורקיים, חציות, הוריקנים, מכריזות כל הכרזה שאי פעם למדנו ושתרגלנו.

הדר: מה זה אומר כל אחד מהם?

מאיה: "חדירה"- חדירה לארץ, חדירה לארץ עם נשק, ולאט לאט גם התחלנו לומר "פשיטה", אבל לומר "פשיטה" בקול זה מפחיד. כאילו, ברגע שאת מכריזה על "פשיטה", את יודעת שכאילו… זה האירוע הכי מפחיד שיש לכל תצפיתנית, מזה את הכי הכי מפחדת, שיהיה לך "פשיטה". אז לומר את זה בקול שיש לך "פשיטה" פתאום, זה מפחיד גם להודות בזה, כי תוך כדי יש לך טילים, יש לך צרחות בחמ"ל, כי כל אחת פתאום… פתאום את רואה שיש לי פה ירידה, פה ירידה, פה ירידה, וזה ככה ממשיך, ואני זוכרת שאני מכריזה, והכוחות שבשטח עונים לי. גולני עונים לי, מדברים איתי, אני מכווינה אותם.

הדר: מה הם אומרים?

מאיה: איפה המחבלים? כי הם עוד לא מבינים שהחדירה, שיש… שיש יותר מדי מוקדי חדירה, אז הם נוסעים להגן על היישובים, הם נוסעים להגן על צירים, למנוע מהם בכלל לעבור את הציר גישה ליישוב. זה לא כוחות שיש לך, מה? שבע מוקדי חדירה בגזרה שלך, את, לחברה שלך יש עוד, לא יודעת כמה, אבל היה לי שלוש, לה היה עוד ארבע, זה לא חוכמה כשיש להם רק כוח אחד בשטח, וכוח נוסף בבסיס, שצריך להישאר בבסיס. הרי מישהו בסוף צריך להישאר בבסיס ולהגן עליו. ואני זוכרת שבאמצע גדר המערכת אני רואה טנדר, שעוד שנייה כאילו חוצה אלינו. ואני אומרת לעצמי "אבל לא הקפצתי לכאן את הכוח, הקפצתי את הכוח לשם, זה לא כוח". ולקח לי רגע להבין שזה לא כוח שאני רואה, אני רואה טנדר בגזרה שלי של חמאסניקים. פשוט לראות בעיניים ולהאמין לזה שאני רואה רכב, באמצע הגדר, שחוצה את הארץ והוא לא שלנו, זה פשוט היה הלם, כאילו.

הדר: אז זה כאילו תרחיש שתרגלתן אבל מעולם לא חשבתן שיכול לקרות.

מאיה: כן, אנחנו תרגלנו, כאילו, גם לא בסדר גודל כזה, תרגלנו - טוב, יהיה פה עשרה, עשרים. לא תכננתי שיהיה לי שלושה מוקדים ובכל אחד מהם יש לי חמישים, וטנדר, ואופנועים. חשבנו שזה יהיה או או או, שכאילו אוקיי, יהיה, נגיד, ארבעה אופנוענים, וזהו. לא יהיה גם זה וגם זה וגם זה.

הדר: מה עובר עלייך באותם רגעים?

מאיה: אני זוכרת שאני בלחץ, אני זוכרת שאני בוכה גם, אני זוכרת שאני גם… אני הרגשתי שכאילו, אני מתפקדת כמו שצריך. שאני מתפקדת כמו שצריך, גם לא קיבלתי שום עזרה אקסטרה, כאילו, לא ביקשתי שום עזרה. המפקדות עזרו למי שהיו יותר צריכות זה, והמפקדות באמת היו עסוקות בלהכריז. הן הכריזו את זה בתדר שלהן, בלאייש עוד אמצעים שיש לנו, והקצינה שלי בכלל הייתה ב"רואה יורה", כאילו, כמה שהיא הצליחה לירות בה היא ירתה, עד שהם פשוט הרסו את ה"רואה יורה".

הדר: שיר אילת, זכרה לברכה.

מאיה: כן. וים ועדי המפקדות שלי, הן אלה שעזרו לבנות, היו איתן ואיישו אמצעים אחרים, וגם הייתה כוננית בחמ"ל, שיראל, שהיא גם, היא פשוט עזרה לבנות להכריז.

הדר: מה הייתה האווירה באותם רגעים בחמ"ל?

מאיה: של פחד, של לחץ, של אין מה לעשות חוץ מלתפקד עכשיו. אין משהו אחר לעשות חוץ מלהכריז ולתפקד ולנסות להודיע לכולם על הכמה מחבלים שיש, כי אי אפשר להודיע על 100% כולם, לנסות להודיע על כמה שיותר שנכנסים, מכל המוקדים.

הדר: הבנתן שאתן בסכנת חיים בשלב הזה, או שחשבתם שבתוך החמ"ל אתן מוגנות?

מאיה: אני לא יודעת לגביהן, אני יודעת לגביי.

הדר: למה?

מאיה: לא חשבתי על עצמי. לא חשבתי על עצמי באותו הרגע. אמרתי לעצמי "אני בתפקיד, אני במשמרת, יחליפו אותי, אני אראה מה קורה. כרגע אני בזה".

הדר: ומה קרה אז?

מאיה: עלה מולי בקשר מישהו, כאילו, מ.פ של גולני, והוא שמע אותי בוכה בקשר, והוא אמר לי "הכל טוב", כאילו, הוא ראה את המספר עמדה שלי, ואז הוא אמר לי, כאילו, הוא לא יודע באמת מי אני, בתור מאיה, הוא לא יודע איך קוראים לי, הוא רק יודע את מספר העמדה שלי, הוא אמר לי "הכל טוב, אני איתך, אני בדרך למחבלים, אני אחסל אותם, רק תגידי לי איפה הם, את תהיי… את בסדר". רק זאת אווירה של… אנחנו דואגים, אנחנו על זה, אנחנו מנסים, אנחנו לפחות מנסים להיות על זה.

הדר: זה הרגיע אותך?

מאיה: קצת. אני זוכרת שזה קצת הרגיע אותי. וחברה שלי, יעל, שישבה לידי, היא יושבת על המוצב, בעצם היא מסתכלת על המוצב, והיא רואה על הציר שנכנס למוצב, שגם חוצה לעזה, המון מחבלים, עשרות מחבלים בדרך אלינו. בדרך אלינו ובדרך לקיבוץ נחל עוז. והיא מגינה על הקיבוץ, היא מגינה עלינו ועל הקיבוץ, ולאט לאט המפקדות מתחילות להצטופף סביבה, כי גם הרסו את ה"רואה יורה", אז גם לא הייתה אפילו "רואה יורה" לראות בה יותר, והן מתחילות לספור את הראשים שמגיעים, כאילו, הן מתחילות לספור מחבלים שמגיעים למוצב. ואנחנו רואות את הכניסה שלהם למוצב, אנחנו רואות איך הם פונים ונכנסים לפנייה של המוצב. ויש קרב בש"ג, לא הסתכלתי, אני לא יכולתי לראות את זה.

הדר: מבחירה? בחרת לא לראות? או שהיית עסוקה עכשיו בדברים אחרים?

מאיה: הייתי עסוקה בדברים אחרים, כאילו, אני יכולתי, אם ממש רציתי להסתכל רגע ב… כי העמדה שלי מחולקת לגם לראות מה חברות שלי עושות בסוף, כאילו, כי בתור תצפיתנית שיש לך גזרה, את צריכה לדעת מה קורה אצל השכנות שלך, אצל החברות שלך, צריכה לדעת. אבל גם די מבחירה לא רציתי לראות. אני לא רציתי לראות מה קורה שם, היא נשארה על זה. והיא והמפקדות סופרות ראשים והן אומרות "יש שבעים מחבלים". ומקימים אותנו, אומרים לנו לקום. ואז רואים שהקרב מתמשך, שיש קרב בש"ג, שזה לא הם נכנסו ככה. אנחנו חוזרות לשבת, ועוברת רבע שעה, עשרים דקות, והם עוברים את הש"ג. הם עוברים אותו ונכנסים, ואנחנו רואות איך הם עוברים את השק"ם שקרוב לחמ"ל, ואנחנו פשוט רואות איך הם מגיעים ממש לתוך החמ"ל, ממש מגיעים לחמ"ל. אנחנו קמות. ואומרים לנו לקום. אנחנו לא קמות מעצמנו, כי אנחנו בחיים לא נפקיר עמדה בלי פקודה. את בחיים לא תסתובבי או תסיטי מבט, אם אין לך את הפקודה הזאת של "קומי!".

הדר: כלומר, ברגעים האלה אתן רואות אותם, את המחבלים, מתקרבים אליכם, אבל אתן ממשיכות לשבת עד שמאשרים לכן שאתן יכולות לקום.

מאיה: זה לא שחיכינו לאישור, פשוט אנחנו לא זזנו. אמרו לנו לקום, קמנו, זה לא שאמרנו "אפשר לקום? אפשר לקום?" לא. זה לא שהשאלה הזאת הייתה באוויר… של, אולי נקום עכשיו או לא, פשוט ישבנו. ושלא לציין את זה שבכלל, הם צלפו במצלמות, הם צלפו באמצעים. כאילו חברות שלי פשוט תצפתו בלי מצלמה, הן פשוט הכריזו על פי מכ"מ רק. כי לא היה להן איך להכריז, לא הייתה להן מצלמה, אבל מה, הן יקומו עכשיו? הן יקומו כשהן רואות שיש כל כך הרבה מחבלים? הן לא רואות איפה, אבל הן יודעות בערך לפי המכ"ם.

הדר: אתן רואות את המחבלים מתקרבים לחמ"ל, ואתן קמות, ומה קורה אז?

מאיה: לוקחים אותנו למשרד של הקצינה, להתחבא שם. ואנחנו שם, יושבות שם אחת על השנייה. פעם מישהי מיישרת את הרגליים, פעם מישהי אחרת מיישרת את הרגליים, או שכולנו עם רגליים כפופות. כי אין מקום לכולם. וגם כל הקציני מטה נכנסו גם איתנו. והייתה אזעקה שכל הזמן פעלה, כי הם כיבו את החשמל, או שמכל היריות כבר התחילו… הגלאי עשן כבר, לא יודעת מה זה היה, אבל הייתה אזעקה כל הזמן שהציקה לנו. וזוכרת שהתקשרו לחמ"ל בלי הפסקה, ומתוך כל עשר טלפונים ענו אולי לאחד, כי ניסו כל הזמן לפנות את הקו כדי שאנחנו נוכל לדבר עם אנשים. וכל הזמן, גם הקציני מטה, ובמיוחד שיראל הקצינה שלי, יצרו קשר עם החטיבה הצפונית, עם החטיבה הדרומית, עם כוחות בשטח, עם תגבורת, עם כל כוח שאפשרי, ואנחנו יושבות שם שש שעות, חמש-שש שעות, ואני פשוט זוכרת שבאיזשהו שלב השפה עברה מ"אנחנו צריכות תגבורת", ל"אנחנו צריכים חילוץ". שזה התחלף פתאום, זה כבר לא תגבורת שצריך, צריך חילוץ, צריך לחלץ אותנו.

אה, שכחתי לציין, היינו בקשר טיפה עם המיגונית, כשנכנסנו להתחבא במשרד. היינו איתם בקשר ממש קטן כזה של הודע… טיפה אס-אם-אסים בקטנה, עד שמונה, שבע וחצי… בין שבע וחצי לשמונה בבוקר, וזהו. ו…

הדר: זהו כי הן הפסיקו לענות?

מאיה: זהו כי גם נפלה הקליטה אצלנו. כתבתי לאמא שלי הודעה, כי הביאו לחלק מאיתנו את הטלפונים שהצליחו להביא, כאילו להשיג כשכולם נכנסו. היא ענתה רק אחרי רבע שעה. וזה לא כי אני לא זמינה, זה בגלל שפשוט, עד שזה נשלח, לקח רבע שעה. אז הנחנו שזה בגלל זה, אבל הן הפסיקו לענות לנו בסביבות שבע וחצי, שמונה בבוקר, כבר לא שמענו מהן. ו… הנחנו שזה בגלל זה.

הדר: תתארי לי את ההתכתבות עם אמא, באותם הרגעים.

מאיה: אה… "היי, אני בסדר, בינתיים אני בחמ"ל, אל תבואו לכאן". והיא אומרת לי "אוקיי, מה קורה… יש משהו?" אמרתי לה "יש טיפה בלאגן, אני כרגע בסדר, אני בחמ"ל, זה מה שחשוב". כאילו, "אני בסדר מהטילים", ככה רשמתי לה, "אני בסדר מהטילים, אני בחמ"ל". אני ראיתי בעיניים שלי, במצלמות, איך הם מגיעים לשדרות, המחבלים. ומגיעים לכביש המהיר. ובסוף, בשביל להגיע לנחל עוז, את צריכה לנסוע באותו כביש, ולא רציתי שהם יגיעו לשם בכביש הזה, שלא יהיה שום סיכוי שהם בכלל יתקרבו למוצב. עכשיו, ההודעות גם נשלחות פעם בעשר דקות, רבע שעה, זה כאילו בכלל מלחיץ. את שולחת, נגיד, חמש בו זמנית ומחכה. פשוט מחכה לתשובה. והם הבינו, הם אמרו "טוב, אנחנו לא באים לעוטף". היום הם אומרים לי "היית צריכה להגיד לנו מה קורה".

הדר: כמה שעות התחבאתן במשרד?

מאיה: כמעט שש שעות.

הדר: מה עובר עליכן באותן שעות? מה את חושבת… עם… חברות שלך הגיבו למצב?

מאיה: אנחנו מפחדות, אנחנו בוכות, אנחנו בלחץ. אבל אנחנו גם מנסות להסתכל על הגישה החיובית, מנסות. מיה ויאלובו פולו, שנהרגה, קיבלה מצטיין מאו"ג, ממש סופ"ש לפני זה, והייתה אמורה לקבל אותו באותו… שבוע אחר כך. אז צחקנו עליה, שהיא כבר לא כזאת מיוחדת, שכולנו נקבל מצטיין מאו"ג עכשיו. כי היא סיכלה באמת אירוע מטורף. היא זיהתה מחבל באמצע הפרות סדר, שהפרות סדר זה תמיד עשרות אנשים, אם לא מאות, וזה הישג שלרוב התצפיתניות אין אותו. צחקנו על זה שעכשיו אנחנו לא חוזרות לפה לבסיס, לא, לא, נגמר. אנחנו עכשיו בבית עד הודעה חדשה. היה גם רגעים של שקט, כי אמרו להיות בשקט, כי המחבלים התקרבו, או שמצאו את החדר, כאילו את המשרד מבחוץ, הם מצאו אותנו מבחוץ, אבל לא הצליחו להיכנס, כי אין עוד כניסה לחמ"ל, יש כניסה אחת ויציאה אחת. ואני זוכרת שהיה רגע שבו הייתי יותר שקטה, הייתי עם עצמי, לא היה יותר רעש, ואז שירה הקצינה שמה לב שאני בשקט, אבל דיברתי עם מאיה השנייה, פשוט דיברנו שתינו, ואז היא אמרה "רגע, איפה מאיה ומאיה? הן שקטות לי מדי. מה קורה? כאילו "הן שקטות לי". כאילו, בתוך כל הבלאגן, היא מדברת עם החטיבה הצפונית, והיא מקבלת תמונת מצב שהיא מזעזעת, וגם לא אומרת לנו את כל המצב, כי היא לא רוצה ממש להלחיץ אותנו ולומר לנו שכאילו, שומעות? המצב בקנטים, מזעזע כאן. כאילו, בחוץ יש איזה 200 מחבלים, זה אפילו לא 70, זה 200. היא לא רוצה לומר לנו את כל הפרטים האלה. אבל עדיין היא מצאה זמן לומר לי "את בסדר? את צריכה משהו?"

הדר: הבנתן שאתם בסכנת חיים?

מאיה: אני חושבת שהן הבינו, אני חושבת שהן הבינו. פשוט אני לא הסכמתי להפנים את זה. לא הסכמתי להפנים את זה שכאילו, אני בסכנת חיים.

הדר: מה קרה אחרי שש שעות?

מאיה: המחבלים צעקו למי שנלחם בחמ"ל להיכנע, וביניהם היה את ח'רובה הגשש. והוא צעק "לא נכנע", כי דיברו איתו בערבית, והוא ענה בערבית. וזה… פשוט החליטו להצית אותו. פשוט מחליטים להצית אותו.

הדר: להצית את החמ"ל?

מאיה: כן.

הדר: כשאתם בפנים ויש לוחמים בפנים?

מאיה: לוחמים… זה היה ארבעה לוחמים בסך הכל.

הדר: שנלחמו עד הכדור האחרון?

מאיה: כן. והחליטו להצית אותו, כשכולנו בפנים. אחרי שהם בדקו שאין עוד יציאה, הם וידאו את זה. כי אנחנו שמענו אותם מסתובבים, עולים על הגג של החמ"ל, זוחלים על הגג של החמ"ל, שמענו אותם מסתובבים, אמרו לנו להיות בשקט כי ממש שמענו אותם מדברים ביניהם, צועקים "אללה אכבר", ואז מפוצצים משהו. [מוזיקת רקע] הם גם ירו על הקיר שהיינו בו, היינו במשרד נורא פנימי בתוך החמ"ל, אבל הוא נורא בחוץ, ואין דרך להיכנס אליו מבחוץ. הם זרקו רימונים, והרגשנו את ההדף, ולא הצליחו. אז הם החליטו לזרוק מלא רימונים על הדלת של החמ"ל ואיכשהו להצית אותו, אני לא יודעת איך לגמרי. והתחיל להיכנס מלא מלא עשן למשרד, התחיל להתמלא, והיה קשה מאוד לנשום, התחלנו להחנק, התחלנו להשתעל שם. ובהתחלה גם ניסינו לסתום את הכניסה של העשן אולי, אבל הבינו שזה לא עוזר. ואז אמרו "טוב, נצא למסדרון". אני זוכרת שאני מתחילה לקום, פותחים את הדלת של המסדרון, מהמשרד למסדרון, והיה חושך מוחלט. את לא רואה כלום. אני עשיתי ככה בידיים שלי, ויש לי… והיה לי תכשיטים מכסף, לא ראיתי את התכשיטים שלי. כלום. חושך מוחלט. וכולם יוצאים בו זמנית, וצפוף. לאן שאת לא הולכת את מרגישה אנשים מלפניך ומאחורייך, מצדדייך. כאילו, את מרגישה אותם בכל מקום. אני זוכרת שנתקעתי במשהו, ואז הבנתי שאולי זה מישהו או מישהי, וניסיתי לדבר ולא הצלחתי לדבר, נכנס לי רק עשן. פותחת את הפה נכנס לי רק עשן, אני לא מצליחה לדבר. וניסיתי לדבר, לא הצלחתי. פיזית לא הצלחתי לדבר. וניסיתי להרים להם את היד, אני לא יודעת פשוט אם זה הוא או היא, והם פשוט לא הגיבו. ואני זוכרת שהם לא מגיבים, לא מדברים, אני חייבת להמשיך ללכת. ואחת מהקצינים שיצאו צועקת "תצאו מהחלון בשירותים". ובדרך אני נופלת כמה פעמים, ואני זוכרת שאני מנסה להתרומם ואני לא מצליחה לא לגעת במישהו, שהיה על הרצפה, כאילו, יש מלא אנשים. ואני מחליטה שאני יוצאת משם. כאילו, אמרתי את זה, אני רוצה לצאת משם, לא משנה מה אני, אני אסמטית, אמרתי לעצמי "את אסמטית, את רגילה לקוצר נשימה, יש לך את ההרגלים האלה", הייתי אסמטית בילדות, אבל אמרתי לעצמי "את זוכרת את זה מהילדות, את היית שחיינית, יש לך קוצר נשימה, את יודעת איך לתפקד. פשוט תתפקדי ותצאי משם". אמרתי לעצמי, פשוט דיברתי לעצמי. כל הזמן דיברתי אל עצמי. גם שרף בעיניים, נורא שרף בעיניים, אז אמרתי לעצמי לפתוח את העיניים בכוח כדי שאני אחפש את השירותים, שאני אוכל לראות את האור. והצלחתי להגיע לשירותים, ושם, באמת, החלון האיר על האסלה ועל הכיור, והכיור כבר היה שבור. פשוט שמתי רגל וקפצתי מהחלון. וכשיצאתי הייתי לבד. כאילו לפני שיצאתי הייתי לבד לגמרי, כבר לא הייתי עם כל ה… כאילו ברגע שפניתי, איכשהו הייתי לבד. לא הרגשתי אף אחד מסביבי. ואני יוצאת ואני נתקעת בחלון, ואחד הקצינים בחוץ מושך אותי, עוזר לי לרדת. ומיד אחרי שאני יוצאת, אני מתיישבת מול החלון ומחכה. ומתחילה להתנשף. כל מה שאני חושבת עליו זה רק שבא לי אוויר. כי זה שורף, לנשום עשן, זה פשוט שורף בגרון. ואני יושבת ומחכה. מיד אחרי יוצא מהחלון השני אחד הלוחמים. לוחם אחד הצליח לצאת משם, והוא נפצע מאוד קשה, וכל השאר זה. ואני זוכרת שאני מחכה 40 דקות, ואף אחת לא יוצאת. ואני זוכרת שאנחנו שומעים שאנחנו… היה שקט, חזרו היריות, הפסיקו היריות, חזרו האזעקות, שכל הזמן, כאילו, היה משהו, אבל הן לא יוצאות. ואני שואלת, איפה הבנות? כי כשיצאתי הייתי בטוחה שאני בין האחרונים איכשהו, לא יודעת ש… שאין מצב שאני היחידה. אין מצב שאני היחידה ש… לא יודעת, שיצאה. איפה, איפה שיר הקצינה? איפה מישהי? אני באמת היחידה. ואנחנו באמת יושבים… אנחנו באמת שם כמעט 40 דקות, ממש מול החמ"ל, יש שם כזאת בטונדה שמסתירה אותנו, אנחנו ממש צמודים, וכל מה שיוצא מהחמ"ל זה רק עשן. ונהיה קשה לנשום. ממש. גם, גם בחוץ. אנחנו בחוץ, פשוט צמודים לחמ"ל, ואני מבינה שקשה לי לנשום. אנחנו עוברים להתחבא במקום אחר, כולם, והיינו שבעה אנשים, לא, לא מכירה אותם, לא הכרתי אותם לפני זה. לוחם אחד וכל השאר, כאילו, חיילי מטה וגם קציני מטה, אני אפילו לא ידעתי מי קצין, מי לא קצין, לא, לא הכרתי אותם, לא ידעתי קצין של מה אתם, כאילו… אנחנו מוצאים מקום אחר להתחבא בו, ואנחנו מתחבאים שם כמעט שעתיים.

הדר: איפה?

מאיה: בין בטונדות כאלה לשיח, סתם איזה מקום כזה שמצאנו מאחורה, איזשהו בערך עשר מטר מהחמ"ל. ממש התחבאנו, ואני זוכרת ששם באמת זה היה מפחיד.

הדר: מה שמעתם?

מאיה: יריות, אזעקות. עכשיו, בבסיס שלנו אין, אין אזעקות. אין צבע אדום, אין אזעקה. אנחנו מכריזים בקשר את ההכרזה הצה"לית של זה. ובגלל שאין מי שיכריז את זה, כי החמ"ל נפל, והיה כל כך שקט, בקטע מוזר, בבסיס יחסית, חוץ מהיריות, אז שמענו מהקיבוץ את האזעקה שלהם, את הצבע האדום שלהם. אחרי, באמת, כמעט שעתיים שאנחנו ככה יושבים, שעוד פעם, כמו בחמ"ל. כאילו פעם מישהו מיישר את הרגל, פעם מישהו מקפל את הרגל, ככה. ואנחנו, כולנו מנסים לשמור אחד על השני, כאילו, ערניים, כי כולנו עכשיו שאפנו כמויות של עשן, חלק פחות, חלק יותר, ואנחנו צריכים להישאר ערניים כולנו. שניים מהקצינים יצאו עם טלפונים, והם יצרו קשר עם צנחנים שבאו לחלץ אותנו. כשהם מגיעים באמת, כשאנחנו סוף סוף רואים אותם, המפקד, כאילו זה היה מן איזשהו מפקד בכיר, הוא מוציא אותנו משם, ואומר לנו "זה חילוץ תחת אש, אז תשמרו על השקט. עדיין יש מחבלים בחוץ".

הדר: מה השעה?

מאיה: שתיים ומשהו. ואומרים לנו "אל תסתכלו לצדדים, פשוט רוצו ישר, צריך לרוץ". אני חושבת לעצמי - איזה לרוץ עכשיו? איזה לרוץ? אני לא אכלתי מאתמול בלילה, לא שתיתי מחמש בבוקר, אני מיובשת לגמרי מהעשן הזה גם, וגם, כאילו, התייבשנו עוד שלוש שעות, לא בתוך החמ"ל, אבל שם, בחוץ. איזה לרוץ?

הדר: באיזה כוחות אני אביא את עצמי?

מאיה: בדיוק. והם אמרו "לא להסתכל לצדדים", אני הסתכלתי לצדדים. כאילו, בכל זאת הבסיס שלי, רציתי לדעת מה קורה שם.

הדר: התפקיד שלך זה לראות.

מאיה: נכון.

הדר: מה ראית?

מאיה: מלא ציוד צבאי שעולה באש. סתם מכוניות רגילות שעולות באש. כל מיני צמיגים שעולים באש, סתם ככה. טנדר רגיל עולה באש, פשוט רשום עליו את הצ' של צה"ל. אני רואה מחבל, מת, והמחבל לא לבוש אפילו בלבוש של חמאס או של נוח'בה. חולצה אדומה וג'ינס. נראה כאילו תושב עזתי רגיל, אגב. נראה כמו חקלאי שהיה לי בקו דיווח 60, [צוחקת] אני יכולה אפילו ממש לזהות אותו, או שהוא היה ב-91, עכשיו, אצל כל אחת היה כזה חקלאי, אותו דבר. חולצה אדומה וג'ינס, אבל אקדח ביד. ואני רואה שיוצא גם עשן מהחמ"ל שברחנו ממנו. אני רואה שגם יוצא עשן מאחד החדרים, במגורים שלי. אבל אני לא נותנת לעצמי לחשוב על זה. אני אומרת לעצמי, "לא עכשיו, אחר כך".

את לא חושבת בשלב הזה ש… כלומר, או לפחות שואלת את עצמך, האם חברות שלי שרדו?

מאיה: אני מנסה שלא לחשוב על זה, כי אני לא מפחדת מהתשובה. אני פשוט רק רוצה לצאת משם. אני רק רוצה לצאת משם כבר. ועם אדרנלין, לא היה לי כוחות, עם אדרנלין אני רצתי. אנחנו מגיעים לרחבת טנקים, ממשיכים לרוץ, וכמה צנחנים עוזרים לי לרוץ. אנחנו מגיעים לכזאת תעלת צלפים, ושמים אותנו שם, אנחנו מחכים. והם רוצים לעזור לנו, הם רוצים לטפל בנו, אבל אין להם איך לעזור לי. ברוך השם, לא קיבלתי רסיסים, לא קיבלתי כדור, זה רק השאיפת עשן, אז מה הם יתנו לי? מים? אז טיפה מים שתיתי מהם. אבל ביקשתי מהם לדבר עם אמא שלי, שהם יתקשרו אליה, לומר לה שאני בחיים. ואז הם אמרו שברגע שתעלי על הרכב לתאג"ד שפתחו, הם יתקשרו. זה מה שהם עשו. שמו אותנו על הרכב. טנדר כזה קטן, צפוף, באמת צפוף, כאילו, היינו שם שבעה אנשים, לא כולל הנהג, שזה בכלל לאיזה חמישה אנשים. ואנחנו נוסעים, אנחנו מגיעים לצומת סעד. עכשיו, מי שלא מכיר את האזור, צומת סעד זה ממש כלום מכפר עזה, ואין לי מושג שבכפר עזה קורה מה שקורה. ואנחנו ממש לידם, אבל לא מספיק לידם. ופתחו שם את תאג"ד ענק, ושם העבירו אותי לאמבולנס, ומשם לבית חולים.

הדר: מתי את מבינה? מה…

מאיה: על החמ"ל או על המיגונית?

הגר: גם וגם.

מאיה: על החמ"ל הייתה לי תקווה כל הזמן. כל פעם שהודיעו על מישהי אחרת, היא התנפצה לי עוד פעם. הייתה לי תקווה שאיכשהו הן ברחו פשוט לא ראיתי אותן. ובאמת, התנפצה לגמרי ביום שהודיעו על רוני, כי רוני הייתה הנעדרת האחרונה. באמת קיוויתי שאיכשהו היא מתחבאת, פשוט לא ידעה שמחפשים אותה, לא יודעת, קיוויתי שהיא בסדר. על המיגונית גם גיליתי בשבוע הראשון. ופשוט לא הסכמתי לחשוב על זה שככה יפגעו בבנות בפיג'מות. לא יודעת, לא תיארתי לעצמי שמחבלים יראו בנות בפיג'מות, אולי אחת עם נשק, בקושי מחסנית, ויעשו מה שיעשו. לא חשבתי שזה מה שיקרה. חשבתי שלא יודעת, לא יודעת למה ציפיתי מהם.

הדר: יש מחשבות לפעמים של - למה אני? או איך אני? או האם זה יכל היה להיגמר אחרת?

מאיה: בטח. בהתחלה בכלל כל הזמן חשבתי על זה. עכשיו פחות, אבל…

הדר: חשבת שמה?

מאיה: למה אני? למה לא הן? למה רק אני? בסדר, אני, אבל למה רק אני? למה אני לבד? למה אחת מכל מקום? למה אחת מהמיגונית, אחת מהחמ"ל, ואחת מהשבי חזרה? למה אנחנו נציגות, כאילו? אם זה יכל להיגמר אחרת, אני לא יודעת. זה תלוי בכל כך הרבה דברים שונים, שכל כך הרבה אנשים, בעצם, עשו החלטות כל כך שונה ממה שהם עשו, שאני לא יודעת אם זה היה מגיע לזה.

הדר: אתן התרעתן. חודשים אחורה…

מאיה: נכון.

הדר: אתן התרעתן שמשהו קורה בגזרה.

מאיה: אבל זה לא רק אנחנו התרענו, זה לא מספיק. כולם התריעו. 8200 התריעו, איו"ש, באיו"ש הייתה ההתחממות, גם אצלנו הייתה התחממות, זה תמיד ככה. בכל מקום התריעו. זה לא ש… כאילו, אני, בתור תצפיתנית, אין לי סיווג. בכלל, אגב, אין לי שום סיווג. אני אפילו לא שומרת סוד. זאת אומרת שאם אני מרגישה שמשהו מתחמם, זה בטוח שיודעים את זה. אני מרגישה את זה בגלל שיש לי יותר רצף אירועים, יותר בדיקות של אזעקות לים. אני רואה את זה בגלל יותר הפרות סדר.

הדר: מה ראיתן, בחודשים האלה לפני השביעי באוקטובר?

מאיה: יותר אימונים, שבהתחלה, פתאום, מאימון פעם בשבוע, אימון כל יום. אימון כל יום בשעה סדירה, אימון בשעות לא שעות, אבל כל יום, אימונים בשטח בנוי, לוחמה בשטח בנוי, ראינו את זה. עזבי אימונים, הרבה יותר אירועים פתאום. פתאום מאירוע פעם בחודשיים, פעם בחודש נהיה שגרה. פעם בשבוע נהיה שגרה. לחזור הביתה ולדעת בוודאות שעד יום שבת, אם לא, מפתיע, יש אירוע אחר למישהי, מהסבב השני פשוט. הפרות סדר, מלא הפרות סדר. וגם הפרות סדר יותר אלימות ממה שהיו. הייתי גם בפסח, הייתי במגן וחץ. הפרות סדר הרבה יותר אלימות. שפתאום ממש שמים, לא מטען, שניים, בהפרת סדר, שזה היה חריג. שבע, שמונה מטענים, בכיף. כאילו, עושים חורים בגדר, ממש. זה מה שראינו.

הדר: אתן ביניכן דיברתן? שמשהו הולך לקרות? שאתן מרגישות שמשהו הולך לקרות?

מאיה: כן. הייתי בטוחה שיהיה משהו ביום כיפור, באמת. ואז אני זוכרת שדיברתי על זה עם יעל וגם בחמ"ל דיברנו על זה, ואמרנו "לא, לא, יהיה בסוכות, יהיה בסוף סוכות, או ביום ראשון, כי לא רוצים שזה יפגע בחגים, רוצים שזה יהיה אחר כך". הרגשנו שיהיה משהו. גם, כאילו, ספגנו גם המון המון הפרות סדר, ואמרנו - טוב, זה בטח יתחיל בחיסולים, כרגיל, שלנו, ואז יהיה אזעקות, ואז נשאר שם 28, בכיף. בעיקר דאגנו איך לסדר את זה לפי תקנים. איך נסגור 28 כשאין לנו מספיק סד"כ. איך נסדר את זה בינינו. על זה דאגנו.

הדר: בעצם, לאורך כל הזמן שאתן שם, הצוות של התצפיתניות, אין לכן שום יכולת להגן על עצמכן, כי אתן ללא נשק.

מאיה: נכון.

הדר: זה משהו שחשבתם עליו מדי פעם, שדיברתן, שאם חס וחלילה יקרה משהו לא תוכלו להגן על עצמכן, בזמן אמת?

מאיה: אנחנו לא חשבנו שזה יגיע למצב כזה, שאנחנו נהיה בסכנה. באמת. כאילו, אנחנו על גבול הג'ובניקיות, פשוט אנחנו משרתות במקום מבצעי, וגם עם סכנה קצת, כאילו, של טילים ופצמ"רים, וזה למה אנחנו תומכות לחימה. אנחנו מול מסכים, וגם כשאנחנו שעות לא שעות, זה למה אנחנו תומכות לחימה, אבל שאנחנו נהיה בסכנה? אז תני לזה הכשרת נשק. לא? אין לי הכשרת נשק. שום, כאילו.

הדר: תתארי לי את ההתמודדות מאז. שנה חלפה, את מרגישה שזה עדיין הולך איתך?

מאיה: בטח. לכל מקום. יש לי קעקוע גם. יש לי קעקוע של זה. בטח.

הדר: מה זה הקעקוע? אני רואה בית.

מאיה: נכון. להרבה תצפיתניות עכשיו יש כזה. הרבה בנות עשו את זה גם. זה בית, כי כל חמ"ל… כל הזמן, ה… נגיד, נחל עוז זה הבית. יש, נגיד… כיסופים, כיסופים זה הבית. מבחינתי נחל עוז זה הבית, לא מכירה משהו אחר, אבל כל אחת והחמ"ל שלה. עשיתי את זה. זה בדיוק אותו ציור שהיה לנו על הכניסה של החמ"ל, והעץ מזכיר לי גם את כל הפרגולות שבהן היינו יושבות, מנגנות, שרות, אוכלות, או מעשנות, למשל. וגם את גולני, כי בסוף גולני היו שם באותו יום. וגולני נלחמו שם, וגולני נלחמו בחמ"ל. הם אלה ש… בסוף, הם מנעו מהמחבלים להיכנס. שש שעות. שש שעות זה המון זמן. ארבעה לוחמים מול שבעים מחבלים זה לא כוחות, אבל הם עדיין הצליחו למנוע מהם להיכנס לחמ"ל, זה גם בשבילם.

הדר: איפה זה פוגש אותך היום?

מאיה: זה פוגש אותי היום במה שקרה אתמול, שהודיעו על שישה חטופים שנרצחו. אני חושבת עליהן, מה איתן? מה אם זה הייתה אני?

הדר: על חמשת התצפיתניות שעדיין בשבי.

מאיה: בטח. וגם על השאר. פשוט אותן אני מכירה, יותר נכון, שתיים מהן אני באמת מכירה טוב, קרינה ודניאלה, אותן אני מכירה באמת טוב. לירי, אגם ונעמה הגיעו ביום חמישי למוצב, וביום שבת זה קרה.

הדר: את מרגישה שהצלחת, שנה אחרי, לחזור לאיזושהי שגרה בריאה של חיים?

מאיה: [צוחקת] אה, לא בדיוק, לא. תכל'ס, כל יום זה יום משלו. אני מנסה למצוא איזושהי שגרה. אני הולכת לעמותה של חיילים שנפצעו בפעילות מבצעית, אני הרבה שם, אני הולכת לטיפולים, אבל קשה לחזור לשגרה. מאוד קשה לחזור לשגרה מלאה כשהן עוד שם. אז כאילו, יש, יש מין חזרה, אבל לא חזרה לגמרי. כי בסוף זה גם די קטע לי את כל התוכניות. זה היה לי תוכניות להשתחרר באוגוסט, לנסוע עם הבנות לסיני, או לאילת, מה שנחליט, ואז, לא יודעת מה. אבל אין בנות, אין סיני, והשתחררתי לפני מה שתכננתי. אני כן מתחילה לאט לאט, באמת, להשתקם, אבל זה קשה.

הדר: במנעד התחושות שמלוות אותך, יש גם כעס?

מאיה: מנסה יותר לא לכעוס, אלא יותר להתגעגע אליהן ולחשוב עליהן, על מי שהן היו. הן חיו, הן היו מצחיקות. שרו, זייפו חלק מהן [צוחקת]. היו עייפות במשמרות, היו לנו בדיחות [מגחכת], היה לנו הומור משלנו. היה לנו ריבים, היינו משלימות. ככה זה. כשאת ממש גרה איתן. את גרה עם אותן בנות, בסוף את קמה איתן, ישנה איתן, הולכת לישון איתן, מתקלחת איתן, אוכלת איתן, ועושה איתן משמרת גם. ואם היית עם מישהי במשמרת, אז את כל הזמן איתה. אז זה כיף, לפעמים זה קצת קשה יותר, כי לפעמים את כזה - די, די. לפעמים אחרי חודש כבר לא בא לך לראות אותה. ואת חוזרת הביתה, צוברת חוויית, ואת חוזרת, ואת רק רצה אליה לחבק אותה ולספר לה "תקשיבי, את לא מבינה מה קרה לי בבית". ככה.

הדר: מה נותן לך כוח היום להמשיך ולדחוף את עצמך לשגרת יום רגילה של בחורה בת 20 וקצת?

מאיה: כמה דברים, האמת. קודם כל, המשפחות. הן ממשיכות לחיות, אם הן ממשיכות לחיות גם אני יכולה להמשיך לחיות, לפחות לנסות. חיילים שנפצעו בעצמם בצבא, לפני שנים, לפני עשר שנים, בצוק איתן, בפיגועים, לפני שנתיים, לפני שלוש, לפני ארבע עשרה שנה, גם נותנים לי כוח. הם חיים את זה. והתקופה הזאת קשה, עוד יותר, אבל חיים את זה וממשיכים הלאה. וזה גם נותן לי כוח מסוים, כי כאילו, אני גם יכולה לחיות עם זה. נותן לי גם כוח ההורים שלי, בטח, כי הם היו איתי כל אותה תקופה, ובסוף הם גם חוו את זה, והם שם בשבילי, אז זה נותן לי כוח. וגם החברים שלי מהבית.

הדר: מה השלב הבא?

מאיה: וואי, לא יודעת [צוחקת]. אולי משלחות הסברה, לאט לאט אני אעשה. וגם להתחיל ללמוד באיזשהו שלב. בסוף אני בת עשרים, זה הזמן להתחיל תואר, זה זמן טוב להתחיל תואר.

הדר: את מרגישה שבמידה מסוימת החיים שלך על hold? כל עוד הן נמצאות בשבי? את מחכה להן?

מאיה: כן. מרגישה, כאילו קצת… [אומרת בקול שבור] כאילו אני אוכל להחלים, אני אוכל להמשיך נגיד 75%, 80% גג, אבל עוד 20% אחרונים אני לא יכולה לעשות באמת.

הדר: עד שהן יחזרו.

מאיה: כן. עד שכולם יחזרו, זה לא רק הן.

הדר: תודה רבה.

מאיה: תודה לך.

[מוזיקה]

הדר: ועד כאן "הכותרת" בסדרת פרקים מיוחדת, "מה שראיתי שם". אתם מוזמנים לעקוב אחרינו באפל, בספוטיפיי וביוטיוב. אפשר גם לדרג או להגיב. את "הכותרת" אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה, בנייד וברכב.

סאונד ועריכה עדן דוידוב וגיא סאלם.

אני הדר גלעד. נתראה בפרק הבא עם עדות נוספת.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה