האמונה בדו-קיום שנסדקה, הדאגה כשהקשר ניתק, השמחה והכאב כשפורסם הסרטון של חמאס והגעגוע לחיבוק החם. "הכותרת" בסדרת שיחות עם משפחות החטופים, והפעם: עודד ועינב מוזס-אורבך, בנו וכלתו של גדי, נלחמים שישוב הביתה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/06/2024.
[חסות]
[מוזיקה]
קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקאסטים".
[מוזיקת רקע]
עודד: זה מתסכל… שאתה צריך בעצם, אתה אומר, מאבק לשחרור החטופים. במי אנחנו נאבקים? במדינה שלנו אנחנו צריכים להיאבק?
עינב: כי מי שלא מבין שזה לא רק נושא של משפחות החטופים, הוא לא תופס את התמונה כולה. יש פה ממשלה, אני אומרת דברים קשים עכשיו, בתחושה שלי, שבוגדים באזרחים.
הגר: אלה הם עודד ועינב מוזס-אורבך, בנו וכלתו של גדי מוזס, שמוחזק בשבי חמאס כבר 36 שבועות. זה סיפור על אדם שמח ונמרץ, שנהנה מעשייה מתמדת. אדם שהפריח את העוטף בגידולים ואפילו הקים יקב. זה סיפור על הקשר המיוחד שיש למשפחה איתו ועל המאבק התמידי להחזרתו. "הכותרת" בסדרת פרקים מיוחדת עם משפחות החטופים, בין הדאגות והפחדים לחלומות והתקווה, ועם ההתמודדות היומיומית של אלו שמחכים ליקיריהם שישובו. אני הגר כוכבי, וזה הסיפור של גדי מוזס.
הגר: איתנו כאן באולפן עינב ועודד מוזס-אורבך. היי, שלום לכם.
עינב ועודד: שלום.
הגר: כלתו ובנו של גדי, גדי בן השמונים, שנחטף בשבעה באוקטובר, מוחזק בשבי חמאס בעזה. תודה שבאתם אלינו.
עינב ועודד: תודה.
הגר: מהדרום. ספרו לי עוד עליו, על האדם שמאחורי ה… השם והתמונה שכולנו כל כך מכירים.
עודד: אז אבא, הוא נולד בחדרה, והוא הגיע במסגרת גרעין של השומר הצעיר לניר עוז, לפני 60 שנה… מההתחלה התעסק בחקלאות בקיבוץ, לאט לאט הפך להיות אגרונום מומחה… גידל דורות של חקלאים בקיבוץ, באזור, בארץ. הרבה שנים כבר נוסע גם בכל העולם להעביר קורסים במדינות, בעיקר מדינות עולם שלישי, ללמד אותם, השקייה, גידולים. הוא חי, חי את האדמה, חי את הטבע ובאיזשהו מקום העביר את זה לנו. אנחנו גדלנו בלינה המשותפת בקיבוץ. אבל ה… הרגעים שהיינו בבית, אחרי הצהריים ובסופי השבוע, יש המון שאתה סופג מההורים, המון, המון, המון, וזה בי נספג הרבה מזה.
הגר: כן.
עודד: הוא סבא. סבא מאוד פעיל, מאוד עם הנכדים, מאוד לוקח אותם. הוא לא סבא שרוצה ומוכן לשבת עם הנכדים לראות טלוויזיה אלא אם כן זה ספורט. אבל בגדול לוקח אותם לבריכה, לטיולים, לשיחות, ללמוד בשדה על התפוחי אדמה והגזר ועל כל מיני כלים.
הגר: איזה כיף.
עודד: כן, כן.
הגר: כן. נשמע אדם כל כך מיוחד ומשמעותי, באמת בחיים של… של כמה דורות יחד [נושמת עמוק], עינב, ספרי קצת על גדי ומה הוא בשבילך.
עינב: גדי, בשבילי הוא כמו אבא שני. קודם כל אני ועודד ביחד מגיל 15… אבל אני מרגישה חלק מקהילת ניר עוז כבר מגיל 12, כי כבר אז היו לי שם חברות והגעתי הרבה… וגדי הוא אדם כל כך רגיש וחם ואוהב, שהכל אצלו מכל הלב, הוא אוהב אותך מכל הלב, הוא עוזר לך מכל הלב, הוא מתמוגג ממשהו, הוא רוצה לשתף אותך מכל הלב, את לא יכולה לא להתאהב בו. אני, מבאס אותי שמי שלא מכיר אותו, אז זה נשמע כמו קלישאה, טוב, הוא חטוף עכשיו, אז הוא סופרמן, אבל לא. מי שמכיר את גדי, אני לא צריכה להגיד כלום, הוא כבר יודע. הוא בן אדם כל כך לבבי, כל כך אנושי, מאוד משפחתי, מאוד אוהב ומתמוגג מכל מפגש משפחתי. ה… בני דודים, שהם האחיינים שלו משני הצדדים, גם אלה שהוא לא הדוד הביולוגי, כן, כל כך אוהבים אותו, שהם איתנו במאבק הזה, ו… גדי זה בן אדם שנכנס לך ללב, אני מאחלת לכל אחד לפגוש אותו ולהכיר אותו, כי הוא באמת, והוא מאוד מאוד, כמו שעודד אמר, הוא מאוד נוכח בחיים שלנו. החסר שלו בשמונה חודשים האלה מאוד מאוד מורגש כי… אפילו ברמה שהיו כמה פעמים שעודד בא להרים טלפון, היה משהו עם הילדים, קרה משהו ו… אוטומטית אתה בא לשתף את ההורים או להתייעץ, והוא מצא את עצמו לוקח את הטלפון, מתחיל לחייג.
עודד: מתקשר, כן.
עינב: כן.
הגר: וואו. מסתכלים ככה בהתכתבויות, ב… בתמונות, בחומרים מפעם?
עינב: קודם כול, עודד הוא סוג של מינימי של גדי. הם מאוד דומים, לא רק פיזית, הם מאוד דומים באופי שלהם, בהסתכלות שלהם על החיים, בתחומי העניין, באהבות שלהם, ככה מה הם אוהבים את האלכוהול והיין, והספורט, והטבע, ו… וליהנות מהחיים, וזורמים, ואופטימיים, ו… לא משנה, הם באמת, אני חושבת שבגלל זה גם הקשר נורא נורא חזק, והגעתי לזה כי מהשביעי לאוקטובר כמעט כל יום… צריך אלכוהול, בשביל לעבור את התקופה הזאת, בטח מישהו כמו עודד, אז הוא מורים כוסית ומצלם ושולח לאבא שלו למרות שהטלפון לא אצלו.
הגר: וואו.
עינב: ממש…
[מוזיקה של נגינה בפסנתר ברקע]
עודד: אבא והחברים שלו מניר עוז, היה להם מין חוג יין כזה, היו נפגשים בשישי בצהריים, שותים כמה בקבוקי יין, פרלמנט כזה, כמו כל פרלמנט, מנתחים את כל בעיות העולם, פותרים אותם, ואחר כך הולכים לבעיות האחרות. ובאיזשהו שלב הם אמרו, "רגע, אם אנחנו כל כך אוהבים יין, וכל כך, כל פעם קונים, בוא נעשה יין בעצמנו". והם הקימו לפני 16-17 שנה בניר עוז כרם, הם נטעו כרם, והם עשו יקב, ועשו יין. ובמשך הזמן זה הפך, בייחוד יום הבציר, ליום רב דורי, בואי נגיד ככה, של שלושה דורות, הסבים, אנחנו הילדים והנכדים, חגיגה שלמה של בציר וביקב. ולצערנו השביעי באוקטובר היכה גם בחבורה הזאתי מאוד מאוד קשה.
הגר: כן.
עודד: גדעון פאוקר שהוא היה יינן של היקב והרוח המקצועית, נקרא לזה, הוא נרצח בניר עוז… אבא חטוף, איתו היו גם יורם מצגר וחיים פרי שנחטפו, וגם הם, הם הוכרזו שבוע שעבר כ… שהם נרצחו בשבי.
הגר: דיברנו על זה קודם, על המעגלים בעצם… מעגלי האבדות, שאנחנו ככה לא תמיד מבינים שיש מאחורי כל אדם, משפחה, וגם חברים ודמויות כל כך משמעותיות שמלוות אותו ממש מילדות, אז אנחנו נגיע לזה. אני רוצה, אם זה בסדר מצדכם, לחזור רגע לשבעה באוקטובר, ולדבר על היום הנורא הזה, על יום החטיפה. מה היום אנחנו יודעים לומר על אז?
עודד: קודם כול אנחנו גרים במושב שדה ניצן שזה בעוטף עזה, במועצה אזורית אשכול. שנינו בני המועצה, גדלנו בקיבוצים, אני בניר עוז ועינב בניר יצחק. וזה התחיל בשש וחצי, בהפגזה הגדולה שהבנו שקורה משהו מוזר, משהו שונה, כי זה היה מאוד מאוד חזק. הילדים שלנו, למזלנו, באותו רגע היו במקרה בסוף שבוע אצל אחותה של עינב במכמורת. שנינו רצנו, מתורגלים, יש לנו 15 שניות, שומעים את ההפגזה, מכניסים את… עם הכלבה לתוך הממ"ד… ומחכים, חשבנו זה זה, אבל הפגזה חזקה. ולאט לאט אתה מתחיל לשמוע שזה יותר מזה. ואז ישר נוהל, מתקשרים להורים, אימא שלי אומרת, "אני בממ"ד", כאילו הממ"ד רגיל, שום דבר. אבא שלי הוא אחרי הממ"ד בהתחלה, יצא לסלון, 'אני בסלון, שותה קפה'. הוא אומר לי משהו כזה של… "מישהו אמר שהוא ראה מחבלים, אבל הוא לא מישהו מוסמך, זה אולי חדירה, אולי זה או זה, אני מחכה להודעה…" ההורים של עינב גם כן בקיבוץ ניר יצחק היו בתוך הממ"ד ביחד עם אחותה. ולאט לאט מתחילים להבין שמשהו פה הרבה הרבה יותר גדול, עדיין לא הבנו את הגודל כאילו את כל הזוועה הזאת. אבל פתאום אתה מתחיל לשמוע על הרחפנים האלה, פתאום שולחים לנו הודעה שיש מחבלים בקיבוץ, ומתחילים להגיע סרטונים של… שהם נכנסים לקיבוץ. ועוד הספקנו להתכתב קצת עם אימא ואבא, אבל מהר מאוד כבר לא היה איתם קשר.
עינב: חברים מהקיבוץ התחילו להגיד "ירו באבא שלי…"
הגר: וואו.
עינב: "…אימא שלי לא עונה, זה נשרף לו הבית", כל אחד קיבל את הידיעות מההורים שלו, מהאחים שלו ששם. וגם כן מי שהיינו איתה יותר בתקשורת זאת מורן אחות של עודד שהייתה לבד בממ"ד עם שתי בנות.
הגר: וואו.
עינב: בעלה היה בצפון עם עוד שני ילדים שלהם. וממנה הבנו שזה… היא אומרת, "הם יורים פה, אללה אכבר, צועקים, נכנסים לבתים", כאילו הבנו שזה חמור יותר.
הגר: כן, ומתי אתם מתבשרים על החטיפה?
עודד: אז לגבי אבא, אפרת, הבת זוג שלו, כתבה ברשת תקשורת המקומית של הקיבוץ… שבאו מחבלים, התווכחו עם גדי ולקחו אותו. עינב אמרה קודם, אנחנו עוד לא, היא לא הבינה, אני כבר פחות או יותר הבנתי מה קורה באירוע הזה.
[מוזיקה ברקע]
עודד: ולגבי אימא לא ידענו כלום, לא היה קשר…
עינב: זה היה תוך כדי גם, היא אמרה שלקחו אותו, ואז היא לא ענתה. זאת אומרת, ניסינו להבין מה קורה, וגם אימא שלו, ומורן, כן, הייתה איתנו בתקשורת, ואמרה, "יורים, ונכנסים", וזה. חשבה שהיא נפרדת מכולם… זה היה גם מאוד מאוד לא פשוט, ככה להיות איתה על הקו באימה הקיומית שהיא הייתה בה.
הגר: כן.
עינב: זהו, אנחנו עד הערב לא ידענו כלום. בערב פתאום התחילו לעלות סרטונים לרשת שהחמאס העלה, ואז פתאום… אח של עודד, יאיר, קיבל מאיזה חבר איזה סרטון שרואים את אימא של עודד על קלאב קאר לתוך עזה… בקיצור, הבנו שהם כולם חטופים, חוץ מאחותו שניצלה.
הגר: כן.
עינב: תוך כדי גם, אני בקשר עם ההורים שלי, ואז גם שם, הבית שלהם מאוד קרוב לשער של הקיבוץ, אז רוב ה… חלק גדול מהקרבות בניר יצחק היה מחוץ לבית שלהם ונכנסו אליהם מחבלים הביתה. גם ירו, בזזו, אז היו כמה דקות של אימה גם שם. לשמחתנו לא, לא לקחו אותם, לא פגעו בהם בגוף.
עודד: וכל זה, כשאנחנו עדיין בממ"ד שלנו, כשאומרים… יש הודעות מהצח"י, הצוות החירום של היישובי שלנו, להישאר בממ"דים, שיש בכל המועצה מחבלים, בכל הכבישים מלחמה כאילו, אתה, אתה גם כאילו דרוך בזה שלך, וגם דרוך כאילו, כל הזמן בקשר, מנסה להבין מה קורה שמה.
הגר: כן.
עינב: ותוך כדי, גם הילדים שלנו, שאומנם לא היו איתנו, אבל הייתי בקשר עם אחותי, סיכמנו איתם שהם לוקחים פלאפונים, לא רואים כלום, אמרנו, "אנחנו עוד לא יודעים מה קורה, שלא ישמעו", אבל פתאום… מגיעים אליהם ידיעות, חברים שלהם חטופים. הבן שלי ראה, הבן שלנו, ראה גם סרטון שהוא עלה… עם חבר מאוד מאוד טוב שלו… שחמאס חטפו אותו והסרטון קשה כאילו, הם, הם עברו שם טלטלה ואנחנו… מזל שאחותי ובעלה היו לצדם אבל אנחנו לא היינו לצדם באותו רגע.
עודד: כן.
הגר: כן.
עינב: אז גם, עיכלנו לאט לאט שיש גם ילדים חטופים, חברים.
הגר: כן, כן, כן. זה שוב מחזיר אותי לעניין של הקהילה, שאתם באמת מוקפים באנשים, בחברים, בבני משפחה, שכל אחד נפגע בדרכו… הזכרתם גם באמת את חיים פרי ז"ל, ויורם מצגר ועמירם קופר, אנשים ש… היו דמויות משמעותיות ככה לאורך כל הילדות שלך.
עודד: אז, אז כן. אז קודם כול, הקהילה, מי שלא מכיר, זאת אומרת… את הקיבוץ, עכשיו, זה לא רק הקיבוץ, היו לנו כמה מעגלים מעבר למשפחה. יש את הקיבוץ, שניר עוז, הוא נפגע מאוד מאוד קשה, וגם בניר יצחק היו פגיעות, לא כאלה קשות, אבל גם בניר יצחק נפגע. ואז יש לנו את האזור.
עינב: המועצה.
עודד: את המועצה שלה, אנחנו בני המועצה, ויש לנו המון חברים שלנו, שהם בגיל שלנו, שהם גרים במועצה, ויש את הילדים, את החברים של הילדים, נרצחו חברים של הילדים… עכשיו, בקיבוץ, הוא היה המורה שלי למשהו, וזה היה במטבח, וזה הבן שלו הוא חבר טוב שלי, וחברים טובים שלנו, כמו אביב אצילי שנרצח שמה, ואלעד שנרצח אחר כך בשבי, ועוד בנים של, או ילדים יותר צעירים מאיתנו, או חבר'ה פחות או יותר בגיל שלנו, שעכשיו אתה מתחיל לשמוע עליהם, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד.
עינב: מצגר, שהיה שכן כל החיים.
עודד: יורם, יורם מצגר היה צמוד להורים שלי, כאילו הבית ממש צמוד, כל הילדות. זה אנשים שגדלת איתם בכל מקרה, כל החיים…
הגר: כן.
עודד: וזה חלק בלתי נפרד ממך.
הגר: ובתוך כל האבל, הפרטי והקהילתי, והאנשים שאיבדתם, יש מאבק שצריך להתחיל אותו, עשייה שצריך לעסוק בה.
עינב: אני חושבת שגם המאבק, וגם האובדנים, בגלל שהם כל כך רבים, אני לא חושבת שאנחנו באמת מסוגלים עד היום לעבד אותם ולעכל אותם, כמו אם היינו… נפרדים מאותם חברים או הורים של חברים או ילדים או חברים של הילדים בצורה נורמלית אחרת… אתה לא באמת מצליח לעבור תהליך של עיבוד של האבל והאובדן, בצורה נורמלית.
הגר: כן.
עינב: ואתה צריך להמשיך להיאבק וכל זה לא בבית שלנו כי היינו בערבה חמישה חודשים…
עודד: מפונים.
עינב: גרנו ביחידה דיור קטנה, עם שלושה טינאייג'רים. אבל… כן, המאבק הוא מתיש, הוא ארוך, הוא קשה.
עודד: הוא עדיין נמשך.
עינב: והוא עדיין נמשך.
הגר: אתם עושים עבודה, כאילו, באמת מעוררת התפעלות, אני חייבת לומר. אני עוקבת אחרי העשייה שלכם. יש איזה רגע קשה שאתם יכולים לספר עליו? רגע של התפרקות, שלכם, של אחד הילדים?
עינב: רגע? אני, אני אגיד לך מה קשה בכול, מה קשה? מה לא קשה [אנחה]. התקופה הזאת, זה לא היה רק בום של שביעי לאוקטובר, אוקיי, יום יומיים עד שאתה מבין את מי איבדת ואת מה איבדת, האובדנים מטפטפים כל התקופה. זאת אומרת לקח לנו איזה שבוע להתאפס ולהבין מי נרצח, מי נחטף, מי זה, ואז כל התקופה, היה, היו תקופות שכל יום שישי בשורת איוב. וכל פעם שאתה מרגיש שאתה איכשהו מרים את עצמך קצת, אז הנה. נהרג יותם חיים שהוא…
עודד: נכון.
עינב: עודד שיחק איתו כדורסל והוא בן של חבר קרוב. ושבוע אחרי זה, כמעט כמעט אתה מרגיש… חוסל איזה מישהו, ואז, אביב אצילי לא יגיע לעבודה, ואז עובר זה… אלעד קציר שמי חשב בכלל שהוא לא ייצא חי משם? ודרור אור שכל כך התפללנו, שהילדים יזכו לפחות לאבא, הם חזרו מהשבי. וכל השבוע, שבועיים, זה טפטופים. כאילו, אני אומרת, כבר היה עדיף שיאללה, יפילו לנו את השואה הזאת ביום אחד ונבין עם מה מתמודדים, אבל זה כל הזמן, האבל ממשיך לטפטף.
הגר: כן.
עינב: וזה לא בהכרח אירוע אחד, זאת אומרת זה כל הזמן אתה צריך להבין איך אתה מגרד את עצמך וממשיך להיאבק, וממשיך…
הגר: כן.
עודד: כן. היה לנו באמצע איזשהו… אימא הרי, אימא הייתה בשבי גם כן.
עינב: כן.
עודד: גם בשבי, ואחרי שבועיים פתאום שמענו איזו ידיעה שכשיצאו נורית קופר ויוכקה ליפשיץ, שהיא חיה והיא בסדר והיא חיובית. וחיכינו, וחיכינו, וחיכינו, והיא השתחרה באמת. אז היה פתאום איזה קרן אור, קרן אור לכמה, לכמה שעות.
הגר: אני יכולה לשאול מה שלומה?
עודד: אז אימא הייתה חזקה בשבי, הסתבר. והיא גם הייתה חזקה שהיא חזרה. היא בהתחלה, בשבועות הראשונים לא רצתה לשמוע בכלל על ניר עוז, או על האנשים שאיבדו, היא הבינה שקרה משהו נורא, היא שמעה קצת שמה. היא הייתה רוב הזמן ב… או לא, כל הזמן היא הייתה במנהרה שמה… ולאט לאט… איזה ערב אחד שהייתי איתה היא פתאום אמרה לי, "טוב, תספר לי", והתחלנו לעבור אחד, אחד, אחד, אחד.
הגר: וואה.
עודד: אז זה היה ערב קשה… עדיין לקח לה זמן לעכל, אבל היא ממשיכה להיות חיובית, והיא, היא נואמת בעצרות והיא משתדלת פה ושם… לתרום, וכשהם התחילו לצאת, אז אתה שומע את הסיפורים ומתחיל לך עוד פעם החשש, ומה אנשים עברו, ומה הם עוברים, ו… ו… ואני מזכיר, זה היה אחרי 50 יום.
הגר: כן.
עודד: עכשיו, על אבא לא ידענו כלום. כאילו, אף אחד שהשתחרר לא ראה את אבא. ואחרי 73 ימים, הג'יהאד, שהוא מוחזק על ידיהם, שחררו סרט.
הגר: כן.
עודד: שמצד אחד, אתה מאוד שמח כי יש פתאום אות חיים. מצד שני, שנייה אחרי השמחה אתה רואה שהוא עייף, ושהוא רזה, ושהוא, כאילו, הוא היה בן אדם מרשים.
עינב: לא כולם יודעים, אבל גדי הוא אדם… טפו טפו טפו נכנס בריא ביחס לגילו, לא היו לו איזה מחלות שהוא התמודד איתם, ומאוד חיוני ומאוד פעיל. זאת אומרת הוא היה מגיע פעם בשבועיים עם ארגז תפוחי אדמה, פורק, פורק לנו הביתה והוא הולך בשדות, וכל החבר'ה צוחקים עליו…
עודד: שוחה.
עינב: שוחה מיליון בריכות כל קיץ וכולם מנסים לעמוד בקצב שלו. זאת אומרת, הוא מאוד חיוני, הוא מאוד פעיל, הוא מאוד אופטימי, ו… בן אדם שכל כך חי וזה… חשש גדול מהגיל שלו, כי…
הגר: כן.
עינב: כי במרכאות, רק רעב יכול לגרום בגיל כזה לבעיות בריאות שלא היו.
הגר: כן.
עינב: אנחנו יודעים על מבוגרות שהשתחררו, נוצרו להם בעיות בריאות שלא היו להם קודם.
עינב: כן. אני רוצה רגע באמת לחזור לתיעוד שאמרת שאבא נראה כבוי ומודאג, ובאמת, להתעכב על הנקודה הזו, איך זה מרגיש לראות את אבא שלך שכל כך קרוב אליך ויש ביניכם קשר כל כך חזק, והוא כל כך חי וחיוני, כמו שאת אומרת, לראות אותו בנקודה כל כך רגישה, כל כך כואבת, כל כך מורכבת.
עודד: אז, אז זה התחיל עוד לפני זה, כי שלושה ימים ראשונים לא ידענו מה, מה איתו, כאילו אמרו שלקחו אותו אבל לא ידענו. ואז אחרי שלושה ימים דוד שלי, דוד שני שלי מארה"ב אומר, "אבא שלך על השער של הניו יורק טיימס". ואז ראינו אותו, שלקחו אותו. תמונה שהחמאס פרסמו ושלחו ל"ניו יורק טיימס". קודם כול מצד אחד ראיתי שהוא בריא. מה זה בריא?
עינב: שהוא עומד על הרגליים.
עודד: ראיתי שהוא עומד על הרגליים ולא נראה פצוע, אבל אתה רואה אותו מבוהל. אני לא ראיתי את אבא שלי בחיים…
עינב: מבועת!
עודד: מבועת.
עינב: אפילו לא מבוהל. אין, גדי בחיים לא מבועת. הוא לא בן אדם שאפשר להפחיד אותו בקלות והוא גם לא, לא דאגן, הוא כאילו בן אדם מאוד אופטימי כזה.
הגר: כן.
עודד: אז גם הבהלה הזאתי וגם אחר כך, עוד פעם, לצד השמחה של, של וואלה, הוא חי, והוא מדבר לעניין… אבל כן, אתה רואה את העיניים שהם עייפות, אתה רואה, העיניים שלו תמיד, אצל אבא שלי תמיד העיניים הם כאילו אור. ו… ו… זה קשה, זה קשה. אני אומר לעינב, אני ממש מרגיש את זה כאן, ב… בצד.
הגר: את הכאב.
עודד: יש לי כאן ממש כזה ש… הוא בא והולך, ויש ימים שזה כואב פחות ויש ימים שזה, אבל זה כל הזמן פה. כאילו ממש אני, יש לי איזה נקודה בגוף שאני נוגע בכאב כאילו.
הגר: כן.
[כניסת מוזיקה ברקע]
עינב: אנחנו גם לא יודעים אם הוא לבד או לא, זאת אומרת, אלא המחשבה של הוא מעביר את החוויה הנוראית הזאת, אם אפשר לקרוא לזה חוויה, לבד. בדיוק השתחררו, חולצו עכשיו שלושת הבחורים, שאמרו שאחד הדברים שעזר להם זה הלהיות ביחד, ולדבר, ולשמור על שפיות ו… אני מפנטזת שהוא, לא יודעת, יצר שם קשר, לא יודעת עם מי, עם השומרים שלו אפילו, אבל…
הגר: כן. אנחנו יודעים משהו על, על מצבו בשבי היום?
עינב: לא, כלום.
עודד: כלום.
עינב: ואני חושבת שזה אחד הדברים הקשים שמישהו שאתה כל כך אוהב, ואתה לא יודע מה קורה איתו, יש המון מחשבות חודרניות שאתה מנסה להעיף ואתה, אתה לא מצליח. ביום, אין, אתה מכין לאכול, ואתה אומר כאילו, "מה, מה אני רעבה? חמש שעות לא אכלתי, אני יודעת אם הוא קיבל רבע פיתה היום?" הוא נורא סובל מקור, תמיד הרגליים שלו קרות, אז בחורף אמרתי, "וואי, רק שנתנו לו איזה שמיכה או משהו", כי הוא נלקח יחף. עכשיו בחום, נותנים לו לשתות מספיק, לא? יש לו שירותים נגישים או לא? הוא ישן על הרצפה? בסוף הוא בן שמונים, על איזה מז… מתעללים בו, לא מתעללים? אפילו, עצם זה שהוא שם זה התעללות, כן, אבל איך מתייחסים אליו? מה הוא יודע, מה הוא לא יודע? כן, אם הוא שמע, כי יש כאלה ששומעים חדשות [נאנחת]. מיליון מחשבות, ואת לא שם לידו, את יודעת, אני חשבתי על זה פעם, שהורה, הורה מבוגר שחולה, ואני, לשמחתי עוד לא חוויתי את זה, אבל זו חוויה מאוד קשה לראות את ההורה האהוב שלך סובל. אבל מעבר לזה שזה נורמלי וטבעי, שזה קורה, את שם לידו, את יודעת מה קורה איתו בכל רגע נתון, את עושה את הכל בשביל שהוא יקבל את הטיפול הכי טוב, ואת מקיפה אותו באהבה. אין מצב שמישהו מההורים שלי או של עודד יהיה בבית חולים ואנחנו לא נהיה שם 24/7, נחזיק את היד, אם אלא אם כן הם לא צריכים, ונחבק, וננסה להקל על מכאובם, ו… ו… ואת יודעת, החיבוק האוהב, שהוא יהיה מוקף באנשים שאוהבים אותו, ושאנחנו נהיה איתו שם ברגעים הקשים האלה.
הגר: כן.
עינב: ואין, אין את היכולת הזאת, המחשבה שהוא לבד במצב הקשה הזה, זה קשה מנשוא.
הגר: אתם מדמיינים גם איך הוא, שאלה ככה מאוד מאוד תיאורטית, אבל איך הוא מתנהל שם, איך הוא מסתדר שם, מה הוא חווה שם?
עודד: מדמיינים, מדמיינים, חושבים, אני אומר, אבא שלי הוא בן אדם נורא חברותי, והוא בן אדם שיוצר קשר, והוא בן אדם שהוא, בסוף כבר דובר על זה, אבל האנשים… הוא האמין בדו קיום, הוא מאמין באנשים, הוא מאמין בטוב של אנשים. אני בטוח שכל האירוע הזה הוא גם שבר אידיאולוגי מאוד חזק, אבל בהנחה ש… ש… שהוא בתנאים מינימליים סבירים, אני בטוח שהוא יצר קשר עם האנשים שמה, קשר של כבוד, בסוף…
עינב: השאלה מי האנשים.
עודד: אבל השאלה באמת מי האנשים, כי בסוף חטפו אותם מפלצות, כן… לא אנושיים, אז אני לא יודע, לא יודע. ואני משתדל, משתדל להעביר את הדברים החיוביים ומשתדל לא ללכת למחשבות ה… השליליות… כי, כי זה חשוב גם לזה שלנו, כאילו.
הגר: זה מה שרציתי לשאול, מה… ספרו לי על דבר מה שעוזר לכם, שמחזק אתכם בתוך המסע, הבאמת, בלתי נסבל לזה.
עודד: אני יכול להגיד שאני אחרי בערך חודש, חודש וקצת חזרתי לעבוד. אני עובד בהייטק, כמובן שנותנים לי את כל המרחב שאני צריך וזה, אבל אני, העצם ההתעסקות בעבודה ובמשך היום, עוד פעם, אני כן פעיל במחאה או במטה, בנציגים של המטה ובעצרות ובצעדות. אבל אני, אני משתדל… לעבוד ו… וכן, לפחות כמה שעות ביום להיות במשהו הנורמלי שמחזיק אותך, כי ימים שאני, אם יש לי ארבעה, שלושה, ארבעה ימים שהם, אחד אחרי השני, רק החטופים… נגיד הייתי באיזה משלחת בגרמניה ואתה חוזר מרוקן, מרוקן, מרוקן, כי זה מאוד אינטנסיבי הימים האלה ואתה רק בשיט, כאילו מנסה לעשות טוב אבל אתה רק בזה.
הגר: כן, כן, אני ממש, ממש מבינה.
עינב: אני להפך, דווקא אני מאוד, העשייה נותנת לי את הכוח. ואני, קשה לי מאוד, אני עכשיו מנסה לחזור לאיזה יומיים עבודה, קשה לי. מודה שגם עקרונית, מאוד קשה לי עם החזרה לשגרה. אני מבינה שאין ברירה, אבל זה…
הגר: אנחנו בעצם הולכים ברחוב ורואים חנויות מלאות ורחובות מלאים.
עינב: זה בסדר, כן, גם אני לפעמים חייבת אנרגיות, אני יושבת עם חברה על כוס קפה וזה, אבל השאלה איפה אנשים מכניסים גם את המאבק הזה לחיים שלהם… בסוף אנחנו מבינים שזה ריצה למרחקים ארוכים, אנחנו צריכים לדעת לנהל נכון את האנרגיות, בלי ייסורי מצפון, שזה קשה.
הגר: תגידי על זה עוד מילה, זה מעניין.
עינב: אנחנו קודם כל לא גרים… אנחנו גרים בעוטף עזה, אז לא לכל דבר… זה שעתיים שלוש נסיעה להגיע. ואי אפשר להשתתף בהכול, אי אפשר לקחת חלק בהכול. וכל פעם שאני, יש לי דברים, ברור, דברים מסוימים שברור לי שאני רוצה לקחת חלק ואני לוקחת, ויש דברים שאני רגע מתלבטת ועד כמה יש לי כוח ועד כמה, הנה, הגיעה ידיעה כזאת על עוד ארבעה נרצחים מניר עוז. זה רוקן אותנו באותו שבוע. היו דברים שתכננתי לקחת בהם חלק ואמרתי אני לא מסוגלת. אבל זה לא עבר, אני ישבתי בבית ו… היה לי מאוד קשה, שאני כאילו לא עושה משהו בשביל לקדם את החזרה שלו.
הגר: כן, אתם גם… דיברנו על זה גם קודם, אתם מאוד עוקבים אקטואלית, אחרי הדיווחים, אחרי חדשות, כן עסקה, לא עסקה [נאנחת]. מה זה גורם? זה נורא מטלטל.
עודד: זו רכבת הרים רגשית נוראית. אתה בין תקווה לייאוש, בין תקווה לייאוש. כל פעם אתה מפתח, אתה אומר, "טוב, הפעם אני לא אפתח שום ציפיות", אבל אי אפשר, ואז אתה מקבל את האגרוף בבטן. וזה מאוד קשה שהרבה פעמים האגרוף מגיע לא מהנבלות של החמאס, אלא מבפנים, מהתבטאויות, מ… כביכול אומרים משהו ומכשילים עסקה. אם כביכול, את יודעת, עכשיו אנחנו במצב שהמדינה מציעה, ישראל סוף סוף מציעה משהו, שהוא, אם היו מציעים לפני שלושה, ארבעה, חמישה חודשים זה היה נשמע דמיוני שהם יציעו את זה עכשיו… וזה קשה, זה קשה, ואנחנו נפגשים עם שרים, ונפגשים עם חברי כנסת, ועינב מאוד פעילה בכנסת בדיונים, והבת דודה שלנו גם כן הולכת לשם. ואתה מרגיש שזה לא! לא מטרה מספר אחת של המדינה, כן. אני בטוח שכל אחד במדינה היה רוצה שכל החטופים יהיו בבית. אני גם בטוח שכל אחד במדינה לא היה רוצה שהשביעי באוקטובר יקרה. אבל, התחושה שלנו היא שזה לא המטרה מספר אחת של מקבלי החלטות במדינה.
הגר: אתה אמרת משפט ש… באחד הראיונות שמאוד מאוד נגע בי, אמרת, "אם החלטתם שהם משניים, אז תהיו הגונים ובואו להגיד שוויתרתם עליהם". זו מילה מאוד קשה, ויתור.
עודד: אז, אז נכון, זו מילה מאוד קשה, אבל אם אנחנו מחליטים שאנחנו ממשיכים להילחם, ועוד פעם, כתושב העוטף, אני ברור לי שהיה צריך להיכנס והיה צריך לשנות את המציאות הביטחונית. אבל אם אתם מבטלים או… או מתבטאים נגד העסקה וקוראים לה מופקרת, ומתעסקים בהפחדות וחייבים להמשיך את המלחמה עם הניצחון המוחלט וכל מיני פרופוגנדות, אז זה אומר שהחטופים הם משניים, הם משניים, וזה אומר שוויתרתם עליהם או שאתם מוכנים להקריב אותם למען, למען המטרה האחרת. וזה מאוד מאוד כואב, זה מאוד כואב. זה נגד כל העקרונות שחינכו אותנו, זה נגד כל העקרונות שלמדנו בצבא, וזה נגד כל העקרונות שאנחנו מאמינים, כבני אדם, על הערבות ההדדית ומה שאתה חושב שהמדינה הזאתי צריכה להיות. וזה מאוד מאוד קשה, זה מתסכל שאתה צריך בעצם, אתה אומר מאבק לשחרור החטופים, במי אנחנו נאבקים? במדינה שלנו אנחנו צריכים להיאבק?
הגר: כן.
עודד: זה היה צריך להיות הדבר הראשון שהמדינה עושה, זה היה צריך להיות הדבר הראשון, ברור לכולם! זה היה צריך להיות, אני הייתי מצפה שיהיו מאות אלפים ברחוב כל הזמן.
הגר: כן, אני מבינה.
עינב: אני חושבת שזה אחד הדברים הכואבים, שאנחנו צריכים להיאבק במדינה שלנו במקום להיאבק החוצה. אנחנו בסוף צריכים לזכור, עודד אמר, מדובר פה באנשים ש… קודם כול אזרחים ששומרי חוק, לא רק ששירתו בצבא, שגם חינכו את הילדים שלהם והם בעצמם היו אנשים שמתנדבים, אנשים שפעילים, קמים לעבודה כל בוקר, אוקיי? אז, גרו על, בנו, ולא עזבו לרגע את יישובי הגבול, אוקיי? לא עזבו לרגע, היה להם ברור שזה ביתם גם כשמיליון פעמים היו צריכים להתפנות ליום-יומיים, כי היה מצב ביטחוני לא טוב.
עודד: מעבדים עד הגבול את הזה, זה היה מאוד חשוב לאבא שלי,
עינב: את האדמה, יש לנו פה…
עודד: מעבדים עד, אומרים עד התלם האחרון, עד לגבול, מעבדים את זה.
עינב: אני כבר משתמשת בתחושת בגידה, זאת התחושה שלי. תחושה שהמדינה בגדה בנו, בגדה בבני הערובה, בוגדת בעם שלה, כי מי שלא מבין שזה לא רק נושא של משפחות החטופים, הוא לא תופס את התמונה כולה. יש פה ממשלה, אני אומרת דברים קשים עכשיו, בתחושה שלי, שבוגדים באזרחים. וזו תחושה מאוד קשה.
הגר: וכשאת שומעת את הקולות בעד העסקה ונגד העסקה, מה את אומרת לצד השני, לצד המתנגד?
עינב: [נשימה עמוקה] תראי, אנחנו כל הזמן אמרנו שאנחנו לא אנשי ביטחון. אני לא נכנסת לפרטים של מה צריך להיות כתוב בסעיפים או לא ואני סומכת ונותנת את ידיי לאנשי המקצוע, שאת כל חייהם נתנו לביטחון המדינה. אם ראש שב"כ וראש מוסד באים ואומרים יש פה עסקה שיכולה לשחרר את החטופים ולשמור על ביטחון המדינה, אני מאמינה להם, כי זה מה שחשוב להם. לא אני חשובה להם ולא גדי, ביטחון המדינה. אני אומרת להם, את יודעת מה, נניח מהתחלה לא הסכמנו ואמרנו, אל תחדשו את הלחימה כי אתם יורים על האזרחים שלכם. יש אזרחים, והנה לצערי הרב יש לנו הוכחות. אנחנו, ה… הצבא הציל שבעה בני ערובה בחיים. בין 14 ל-18 בני ערובה נכנסו חיים ונרצחו בשבי. זה תוצאה של הלחימה בצורה ישירה או עקיפה. יש לנו פי שתיים הרוגים מאשר חיים, אוקיי? ואנחנו עוד לא יודעים מי עוד אולי נרצח שם ואנחנו עוד לא יודעים. זאת אומרת ש"הלחימה מסכנת אותם", זה לא סיסמה שאמרנו מהתחלה, היא כבר מוכחת כנכונה. וגם אם אני זורמת אתכם, ואתם אמרתם שצריך היה להילחם, צריך לכבוש, צריך זה, המציאות מוכיחה, לצערי הרב, שאנחנו צדקנו והגישה ההיא טעתה. זאת אומרת, אני מתחברת למה שעודד אמר, הייתה צריכה להיות פה מערכת צבאית בשביל לשנות את המציאות הביטחונית. היא הייתה צריכה להסתיים מזמן, הייתה צריכה לייצר, כשעוד היו מנופי לחץ. אנחנו היום הגענו למצב, שחמאס כביכול לא רוצה עסקה, זה גם לא נכון. הוא מוכן לשחרר את בני הערובה תמורת עצירת המלחמה. ואם זה מה שצריך לעשות, וזה מה שהוא דורש, אז צריך לעשות את זה. קודם כל, יש פה אזרחים שבגדתם בהם, לא הצלחתם להגן עליהם, ואתם כבר 8 חודשים.
עודד: אני, אני עוד דבר ש… שאת יודעת, בסוף גם ה… יש לנו בני משפחה שנלחמים בעזה, ויש לנו חברים שנלחמים בעזה…
עינב: שהילדים שלהם נלחמים.
עודד: שהילדים שלהם נלחמים בעזה וגם חברים שנלחמים בעזה. ו… ואין לנו שום תלונה על הצבא, ו… והלב שלנו מתפרק כמו כל אחד במדינה, עם כל ה"הותר לפרסום" הזה, וזה כאילו, אתה קם בחשש, ואתה אומר, כאילו, זה באמת, הלב מתפרק גם מכל אחד שאתה לא מכיר. אני אומר, הצבא, יש לי המון תלונות לתפקוד שלו בשביעי באוקטובר, אבל מאז אין לי תלונות להתנהלות של הצבא, הצבא עשה את מה שהטילו עליו, הוא עושה. אבל המדינה צריכה, המדינאים, הפוליטיקאים, צריכים לעצור ולגלות אחריות. אחריות של תקווה, לא הפחדות, אחריות של, של לתת איזשהו אור. אני, אני אומר, אמרתי את זה בראיונות אחרי שאימא שלי השתחררה, שה… הניצוץ של התקווה שהיה בעיניים של הילדים שלנו, והקצת אור בזה, זה משהו שהוא פרייסלס.
הגר: נכון.
עודד: והוא ברמת המדינה, ברמת המדינה כדי להתחיל לשקם את מה שקורה פה, חייבים להביא אותם וכמה שיותר מהר. והמחירים הם לא כאלה כמו שמנסים לתאר לנו אותם…
הגר: כן, טוב, באמת דברים קשים וחשובים [לוקחת אוויר]. אני רוצה לחזור ל… לגדי, לאבא. ולשאול גם על דבר אחד שאתם מתגעגעים אליו, מניחה שקשה לבחור אחד, וגם היות שאנחנו יודעים שהם גם מקשיבים, לשאול מה תרצו לומר לו.
עודד: אז אני, אני יכול לספר ברגע, כאילו הרגעים הקטנים. לי יש גם יקב בעקבותם, גם אני עשיתי את אותו דבר עם עוד חבר. יש לי כרם ויקב קטנים לשימוש עצמי וישבתי ביקב ועשיתי איזה פרוצדורה מאוד, רוטינה כזאתי. אבל הייתי שם לבד עם המחשבות והתחלתי זה… פתאום נזכרתי שבדיוק לפני שנה, הייתי, עשיתי אותו דבר, הסתכלתי בתמונות וראיתי את אבא, ממש לפני שנה… עוד פעם, אבא אמר "אני בא לעזור לך", כאילו, לא הייתי צריך, אבל כמו איזה, "אני בא לעזור לך". יש לי תמונה שלו, עושה איתי סינון של היין, לא משנה, ביחד, שנינו.
הגר: וואה.
עודד: זה התחבר גם לשבועות שזה היה החג שלו, החג שהוא היה גאה בו, והתוצרת, והקיבוץ, וה… ואני, אני מאחל לנו שאני… אבא, אם אתה שומע, אז אני מחכה שתחזור, וב… בדבר הכי, החיבוק, ולהרים ביחד כוסית… ולהסתכל קדימה… זה מה שאני מאחל לנו, חיבוק וכוס יין.
עינב: אז קודם כל החיבוק החם של גדי מאוד מאוד חסר לנו, כמו שאמרתי לך, זה החיבוק מכל הלב. וכן, גדי, אם אתה שומע אותנו, אז קודם כול תדע שכולנו מתגעגעים אליך, הילדים, הנכדים, מאוד מאוד מחכים לך, אנחנו מחכים, כל המשפחה. חשוב לי שתדע שאנחנו נלחמים עם כל עם ישראל, עד שאתה וכל בני הערובה יחזרו, ואנחנו לא ננוח לרגע עד שאתם תחזרו אלינו. ואני תמיד מבקשת ש… תחזיק מעמד, תעשה הכול בשביל להחזיק מעמד, ואנחנו פה נלחם בשבילך… אתה יודע כמה אנחנו אוהבים אותך, אנחנו לא נוותר עליך. [אנחות]
הגר: וואו. אז עינב ועודד, מוזס-אורבך, אני רוצה ממש ממש להודות לכם גם שבאתם עד לכאן, ושנתתם לנו גם להכיר אתכם, את העשייה, את הרגשות, את הרגעים הטובים, את הרגעים הקשים, וגם את גדי, המיוחד, שבאמת… יש לו איזה זיק כזה בעיניים, נכון?
עודד ועינב: נכון.
הגר: עכשיו אני גם קצת יותר מבינה, מבינה גם למה. [צחוק קל]
עודד: זיק של אהבה.
[מוזיקה ברקע]
הגר: אז אני איתכם בכל האיחולים, ובכל התפילות, וממש תודה לכם.
עודד: תודה שנתת לנו את הפלטפורמה.
הגר: ועד כאן פרק נוסף של "הכותרת עם משפחות החטופים". אתם מוזמנים לעקוב אחרינו באפל, בספוטיפיי וביוטיוב, אפשר גם לדרג או להגיב לנו. אם יש שאלה שאתם רוצים לשאול את אחד מבני המשפחות, כתבו לנו.
את "הכותרת" אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה בנייד וברכב. בינתיים, אתם מוזמנים להקשיב לסיפור של עמרי מירן. חפשו את הפרק, "שמור על עצמך, ואל תהיה גיבור - עמרי מירן עדיין בשבי".
סאונד ועריכה: עדן דוידוב.
אני הגר כוכבי ואנחנו נתראה בפרק הבא, עד שכולם יחזרו אלינו.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commentaires