כבר יותר מ-100 ימים שחיילי המילואים נמצאים מחוץ לבית. חלקם כבר חזרו עם הבטחה שיזומנו לעוד ימים רבים בחודשים הקרובים. אלה שעוד על מדים נקרעים בין הרצון לשמור על הבית לבין צורכי העבודה והמשפחה. איך שומרים על איזון? ומה עוד אפשר לעשות כדי להקל על החיילים?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/01/2024.
אתם מאזינים ל-YNET פודקסטים.
שרון: התמשכות הלחימה בדרום, הביטחון השוטף ביו"ש והערכות ללחימה בצפון, מעמיסים עומס רב על אנשי המילואים.
[הקלטה]: דובר לא ידוע: "אנחנו באמת לא חשבנו פעמיים, קפצנו ביום הראשון, עזבנו את המשפחות, את הילדים, שמנו את העסק, נטשנו אותו פשוט וקפצנו לעזה, אני לעזה, אחי לצפון, בלי לחשוב פעמיים. אבל המצב שלנו קטסטרופה, כל פעם שאני יוצא, אני לא יודע איך אני אסיים את היום שלי, אני מפחד להעביר אשראי, לסימילאק של הילדה".
שרון: יש מי שיצאו את ביתם, השאירו משפחה ועסקים כבר בשבעה באוקטובר, ועדיין משרתים במילואים למעלה משלושה חודשים.
אז על אף כל ההבטחות לסיוע מהמדינה והצגת מתווה הפיצויים לחיילי המילואים, רבים מהמשרתים נופלים בין הכיסאות ולא יודעים לאן ומתי יחזרו ביום שאחרי.
האם המעמסה יכולה להביא לבקשה לשחרור של רבים מאנשי המילואים?
מדוע המדינה לא פותרת את בעיית העצמאים?
ומה לגבי סטודנטים במילואים שנשארו מאחור?
אני שרון כידון, וזאת הכותרת.
כתבנו הצבאי, יואב זיתון, אנחנו רואים שחרור של הרבה כוחות מילואים בשבועות האחרונים, האם יש עדיין חלק לא מבוטל מכוחות המילואים שמשרתים מתחילת הלחימה?
יואב: כן, חד משמעית. מה-7 באוקטובר יש אלפים, רבים, רבים מאוד אפילו, שרון, של מילואיניקים גם במערכים העורפיים, אבל גם ביחידות הלוחמות הקרביות שנמצאות בתוך רצועת עזה במשימות שונות.
חלק מהם צפויים להשתחרר בימים האלה, אבל הם אנשים שכבר נקראו וכבר אמרו להם להתייצב מחדש בעוד חודש, בעוד חודשיים, לרבים מהם, אולי לרובם, כבר הודיעו שבמהלך השנה הקרובה, אפילו בעשרת החודשים הקרובים, הם ייקראו פעמיים לשתי תקופות של תעסוקות מבצעיות, בין אם בגזרות ההגנה כמו בעוטף או ביו"ש או בצפון, ובין אם עדיין שוב בתוך הלחימה ברצועת עזה ובניגוד אולי, לקווים לתעסוקות מבצעיות שכולנו הכרנו, שנמשכו בדרך כלל, 21 ימים, שלושה שבועות, הפעם מדברים בצה"ל, על זימונים לתקופות של 40 ימים, תכפילי את זה פעמיים עבור מי שכבר היה 90 יום, 100 ימים בצו שמונה, ותקבלי עומס חריג קיצוני, שכמותו לא היה זכור מאז החודשים של אחרי מלחמת יום הכיפורים.
שרון: וצריך לזכור גם שהיה ותפתח מערכה צפונית, רבים מאלה ששוחררו, וחלק מאלה שעדיין לא גויסו, יגויסו למערכת צפונית.
יואב: נכון, ואנחנו מדברים הרבה על עזה ועל הלחימה, אבל היום, מי שתופס את משימת ההגנה בגבול לבנון, על פני שלוש אוגדות שנמצאות שם, מרחביות, לא אוגדה אחת, אוגדת הגליל שהתפצלה לשלוש בגלל הלחימה, בגלל ימי הקרב מול חיזבאללה, כל מי שתופס את גבול הלבנון, זה כוחות מילואים, זה חטיבות מילואים.
יכול להיות מאוד שקצת ישנו את זה עכשיו, ששחררו את אוגדה 36, את האוגדה הסדירה מהלחימה בעזה, אז אולי קצת יהיו דילולים, אבל תביני שאנשים, שלמשל מרצועת עזה, שיצאו עכשיו כמו חטיבת הנגב, וכבר נקראו בחודש הבא לתעסוקה מבצעית של 40 ימים בגזרת בנימין, בגזרת רמאללה, הולכים להחליף אנשים שגם הם נמצאים במילואים, בתעסוקה בגזרת רמאללה, מהשבעה באוקטובר, כבר למעלה משלושה חודשים ברצף, וחוזר חלילה במעגל מאוד מאוד ארוך, וזה נכון, שאמרו לכולם, לציבור, למפקדים, ללוחמים, שאנחנו נכנסים לשנה שלמה של לחימה ולעומס כבד, אבל אנחנו מדברים על אזורי לחימה שלמים, או אזורים צבאיים שלמים, גזרות אוגדתיות כמו אוגדת היו"ש, כמו גבול הלבנון, שמוחזקים, על ידי מילואיניקים בלבד, וזה עומס שבאמת לא זוכרים כמותו, ואת יודעת, פרסמתי את הכתבה הזאת ביום חמישי כמדוני בעיתון, זה ב-Ynet, והיא קיבלה הרבה תגובות, ופנו אליי בין היתר גם מילואיניקים שכעסו, כולל מחטיבת הנגב למשל, שבדיוק יצאו מבית חאנון, ונקראו בחודש הבא לקו בבנימין, באזור רמאללה, והם כעסו, הם אמרו, אנחנו באים ומתייצבים בגאווה גדולה, ולא מתלוננים, ולא רוטנים, ויקראו לנו ונשרת כמה שצריך, גם אם זה חצי שנה או שנה ברציפות.
אז ניסיתי לענות להם שזה ממש לא סותר, המוטיבציה פה לא שיקול בכלל, כי יש פה מעבר למוטיבציה ולרצון, ובאמת לפטריוטיות המבורכת שלהם, לתרום מעל ומעבר, יש פה אנשים נוספים.
[הקלטה]: של מספר דוברים:
"ספר כמה פיצויים קיבלת, הנה האוצר מולך, אלה חלקים.
לא קיבלתי.
אבל יש להם בעיות טכנולוגיות.
לא קיבלתי, שקל.
שאלתם אם יש מילואימניק?, שאלתם מילואימניק כשלא קיבל? הנה מילואימניק כשיצא מעזה ולא קיבל".
שרון: כשאתה מדבר עם אנשי המילואים, מה מטריד אותם?
יואב: תראי, אז קודם כל מצבם של השכירים הוא יחסית טוב, נכון לעכשיו.
הם קיבלו מענקים של כמה אלפי שקלים, תלוי אם יש להם ילדים או אין להם, על התקופה הזו, אבל זה משהו שקשה לכמת, כי בן אדם שנמצא במילואים, בטח ביחידות הקרביות, הוא 24/7 בשטח, הוא לא נמצא בבית בכלל, הוא כמו כל איש קבע, הוא בא במקרה הטוב אחת לשבועיים, כבר מדברים איתם, או כבר עושים יותר נכון, הם ממש סבבים, מי היה מאמין שבמלחמה יהיה סבבי יציאות הביתה גם למילואיניקים? וזה כבר נכנס לשגרה, בטח ובטח שבעורף יש יחסית שגרה, אנשים יוצאים, מבלים, וטוב שכך.
ומתפקדים כרגיל, חלק מהאנשים גם, כבר הזמינו חופשות לחו"ל, שלא משרתים, ומה שהכי אולי מפריע להם, זה כמובן הם לא רוטנים ולא כועסים על המג"ד ולא על המח"ט, שמתמרנים בין הצרות שלהם, אלא הציפייה שלהם היא בעיקר מהמדינה, שתדע לתגמל אותם אחרת, לא רק מבחינה כלכלית, צריך להבין שזה לא רק בעיה כספית, זה לא שהם עכשיו דורשים יותר, או מבקשים יותר, אלא זה גם בעיה חברתית, בסופו של דבר, כי כמו שאמרתי לך, חלק מהקצינים האלה שנמצאים כל כך הרבה זמן, על מדים, אומרים לי שהמדינה יחסית חוזרת לשגרה, הם מסתכלים ימינה, מסתכלים שמאלה, ביציאות המעטות שלהם, הביתה לתל אביב, לחיפה, לערים, לרחובות, למקומות הבילוי, לבתי הקפה, ורואים עולם נפרד, עולם מקביל, שמתנהל בשגרה שלו, והם המעטים, מהאחוז הבודד שתורם, שנותן כתף, לא חודש וחצי של מלחמה, כמו שכל השנים ציפו וחשבו, אלא חודשים ארוכים מאוד, וזה נזכיר, באמצע החיים, לא סדירניקים בני 19-20, אלא אנשים עם משפחות, עם עסקים, עם קריירות, עם זוגיות.
שרון: כלומר, יכול להיות שביום שאחרי, אנחנו נראה שוב את הדיון על שוויון בנטל, יש להם איזו תחושה של אי שוויון בחלוקת הנטל?
יואב: חד משמעית. דווקא התלונות האלה באות פחות מהחיילים שמתביישים בחלקם הגדול להתלונן להביע איזושהי ביקורת כי לא נעים להם, וזה ככה נאגר ונשמר בתוך הבטן שלהם, אבל זה כן יוצא באוהלים, בחדרים, וזה כן בא לידי ביטוי, לפחות בשיחות שאני עושה עם המפקדים שלהם, עם המג"דים, עם המח"טים, עם מנהלי הלחימה, עם הרמ"טים שבקדמיות, משם זה מגיע אליי כי הם למעשה השופר של אותם חיילים שנמצאים למטה בקצה, ובהחלט מדברים כן, גם על הסוגיה הערכית של אי שוויון בנטל, שפתאום המלחמה הזו שצה"ל נזכר להפעיל בה את המילואים, ונזכר שקיים דבר כזה שנקרא צבא המילואים, הכל נופל על הכתפיים שלהם, ושוב, יש הבדל מאוד גדול בין צו שמונה למלחמה שבדרך כלל אנחנו זוכרים, 20 ימים, 30 ימים, מלחמת לבנון השנייה, 34 ימים, זה לא זה, זה אירוע אחר, אירוע שלא היה קיים בכלל, בטח לא מאז שנות ה-70, והמדינה חשבה שאם היא תעשה איזושהי תוכנית, של האוצר, של שמונה או תשעה מיליארד ותפזר אותם, בכמות שמגיעה לכמה אלפים בודדים, לכל לוחם כזה במילואים, שנותן חודשים ארוכים מאוד של שירות רצוף וקשה ותובעני ובטח מסוכן, זה יספיק להם, אני שומע את זה יותר מהמפקדים אפילו.
[הקלטה]: בנימין נתניהו: "אנחנו נעביר עכשיו תקציב חשוב מאוד, זה תקציב המלחמה, שדואג גם לצרכים של משרתי המילואים שלנו, למשפחות שלהם".
[הקלטה]: בצלאל סמוטריץ: "שינינו את סדרי העדיפויות כדי שידע כל מילואימניק וכל לוחם, ותדע משפחתו שיש ממשלה שעומדת מאחוריו, שדואגת לו למעטפת שלמה".
שרון: שמענו את הצהרות שר האוצר, את ראש הממשלה, את מתווה הפיצויים למילואים של תשעה מיליארד שקלים, איפה הבעיות?
יואב: תראי, היה לי שיחה על זה אחרי הפרסום שהיה לי עם שר בממשלה, שבאמת אכפת לו והוא בא מעולם המילואים, כמפקד, לא משנה מה שם, ואמר לי, וואו, תשמע, אנחנו כן נותנים מענקים, למשרת מילואים ממוצע זה בין 2,000 ל-4,000, תלוי אם יש לו ילדים או לא לתקופה הזאת, אבל אנחנו נותנים עוד הטבות, וואוצ'ר לסוף שבוע בבית מלון, והנחות בתשלומי מיסים שונים, והקלות וסובסידיות והשתתפויות וכו', וכו', וקצת עזרה פסיכולוגית, ואם הוא סוכם את הכל זה מגיע פחות או יותר ל-8,000, 9,000 שקלים ללוחם במילואים ואני עניתי לו, גם אם אתה היום תיתן צ'ק, לא בהנחות ולא בהקלות ולא בסובסידיות למשרת מילואים, קח 9,000 שקל, תעשה מזה מה שאתה רוצה, תודה מענק על השירות הארוך שלך, במילואים במלחמה ולאורך 2024, במדינה שיש בה יוקר מחיה כל כך קיצוני, כל כך גדל, שכל כך תופח ומתעצם משבוע לשבוע, משנה לשנה, זה באמת משמעותי סכום כזה?
הרי אם ניקח דוגמאות כיצד מתבטאת המצוקה הזו, בטח בנטל שנופל על המשפחות של המשרתים, קחי למשל ילדים שאני שומע מאותם מפקדים, ילדים של לוחמי מילואים, שחרדים לחיים של אבא שלהם, שלא בא כל כך הרבה זמן, שנמצא באזור סכנה, חלקם מפתחים חרדות, חלקם מרטיבים במיטה שלהם, ילדים קטנים, רק טיפול פסיכולוגי משמעותי לילד כזה ולא משהו של, נקרא לזה ברמה הנמוכה, יכול להגיע ל-300-400 שקלים לכל טיפול בודד פסיכולוגי וטיפול שייתן משמעות, אנחנו יודעים שזה חודשים ארוכים, עלויות של אלפים רבים של שקלים, רק 9,000 שקל האלה בקושי את הטיפול הפסיכולוגי לילד.
תוסיפי לזה דוגמאות שאני שומע על נשים של משרתים במילואים, שיש להן עסקים בעצמן, שהעסקים האלה קורסים, ואותן אף אחד לא יפצה כי הן בכלל לא נמצאות באף מתווה, וכל מטלות הבית נופלות על הכתפיים שלהן, גידול הילדים וכו', בנוסף לכל הדאגות והחרדות והפחדים מדפיקה בדלת ושוב, זה לא לחודש, לא לחודש וחצי, זה אירוע מאוד מאוד ארוך, ועשויה להגיע השעה, וזה אמר לי אחד המח"טים, שמילואיניקים ייקרעו באמת בין המשפחה שלהם לבין המדינה.
שרון: אז מה יהיה עם הסטודנטים ששנת הלימודים בורחת להם מבין הידיים?
האם שכירים שמשרתים במילואים צריכים לחשוש מפיטורין?
ומה הסיכוי שמחאת השוויון בנטל תהפוך למרד מלא?
תכף נמשיך, אבל קודם אנחנו מזכירים לכם לעקוב אחרינו בספוטיפיי, לעשות פולו באפל פודקאסט ולהצטרף לקהילת הכותרת.
[הקלטה]: דובר לא ידוע: "אני שוחררתי ממילואים ביום חמישי האחרון, אחרי 180 יום, פתחתי עסק השנה. הכספים שאני מקבל זה בעצם תשעת אלפים שקל, כי זה עסק חדש, והמדינה עוד לא יודעת לאכול אותי כמו שצריך. לא דיברתי על שכירות לעסקים, לא דיברתי על זה שיש לי ילדה בת 4 חודשים מחרתיים, שאני רץ קודם כל לראות מה קורה עם העסק, ורק אחר כך אני רץ לראות מה קורה איתה. למה אני צריך בגיל 35 לבקש הלוואות מההורים שלי? תסבירו לי".
שרון: בואו ניכנס לנושא של העצמאים, כי שם אני מרגישה שנופלים בין הכיסאות, אני יכולה להגיד לך, קצין מילואים שאני פגשתי, שאמר לי אני בעל חברה, אבל אני העובד בחברה, לא כלול במתווה, משום שבעלי החזקות של החברות לא כלולים במתווה, אבל אין לי הכנסות, בכל החודשים שבהם אני פעיל, הוא יושב בחאן יונס, איך זה שהם לא כלולים? בעלי עסקים, שהם הבעלים של העסק, אבל הם גם העובדים בעסק, לא כלולים במתווה הפיצויים.
יואב: כי יש המון המון חורים במתווה הזה וזה מתווה שלא מכסה כל כך הרבה אוכלוסיות, וכל כך הרבה מצבים, לא רק הדוגמה שהבאת, אלא קחי למשל דוגמה ששמעתי מקצינה שהיא רב סרן במילואים בעצמה, והיא כמובן גם היא בצו 8 בפיקוד דרום, ובעלה הוא מהנדס שנותן שירותים לפרויקטים בבנייה.
היא אמרה לי שבעלה איבד שני פרויקטים שמתחרים שלו, שהם גם מהנדסים, זכו בהם בפרויקטים האלה, פרויקט אחד של 70 אלף, ועוד פרויקט של 50 אלף שקל. על דבר כזה של איבוד פרויקטים, אף אחד לא יפצה אותו או אותם כזוג.
הוא פשוט איבד עכשיו למעלה מ-100 אלף שקלים, שהוא היה אמור לקבל, לזכות ולעבוד בפרויקטים האלה בחודשיים הקרובים, ויש עוד הרבה דוגמאות, יש גם דוגמאות הפוכות, של למשל קצין במילואים, הייטקיסט, שהסטארט-אפ שלו ממש היה על סף קריסה, והמח"ט אישר לו מתוך עזה לצאת, לנתב"ג עם המדים, לטוס לארה"ב, לעשות גיוס הון, ולחזור אחרי 3-4 ימים עם כל הג'ט-לג ללחימה ברצועה, העיקר שהסטארט-אפ שלו לא יקרוס, כי המדינה לא נתנה לו כתף, והמח"ט אילתר יש מעין אפטר כזה לארה"ב לגיוס הון, וחזרה ללחימה בעזה ויש כאלה באמת הרבה-הרבה דוגמאות, בעיקר של עצמאים, גם כאלה שחלקם הקפיאו את העסק שלהם, וזה עלולה להיות בכייה לדורות, כי באמת, להרבה מהם יש מוטיבציה ורצון, ואמרתי לך שקיבלתי פניות אחרי הכתבה, למה כתבת, וזה, אנחנו לא מתלוננים באים ומתייצבים לדגל, גם אם שנים נצטרך להיות על מדים, ולא משנה מה המשפחה, ומה הילדים, ומה האישה, העיקר שנהיה על מדים ונשרת, אבל מצד שני, יש לזה מחירים, ואת המחירים באמת משלמים שתי האוכלוסיות האלה, בעיקר עצמאיים וגם הסטודנטים.
שרון: אז זהו, בוא נדבר על הסטודנטים, כי שם, למרות כל ההתחשבות, בסופו של דבר, הרכבת יצאה מהתתחנה, שנת הלימודים החלה, יש אנשים שיש להם מבחני מועצה, מבחני לשכה, יש אנשים שמפסידים כמעט את כל הסמסטר, איך הדבר הזה מסתדר?
יואב: כן, אז קודם כל, יש אנשים עם שיער לבן, שהזכירו לי שבמלחמת יום כיפור, שגם היה עומס כזה של שישה, שמונה חודשים ברצף, של צבאי שמונה אחרי המלחמה באוקטובר 73', שפשוט הסכימו המל"ג לבטל סמסטר ודבר שני, יש הקלות כמובן, ויש פקטורים, ונקודות שנותנים, וסיוע, ולימודים מרחוק, ובאמת, עשו איזשהו סל של פתרונות, וגם אפשרות למוסדות השונים להרחיב, כל אחד לשיקול דעתו, את מנעד הקלות לסטודנטים.
אבל מצד שני, וזו נקודה ששוב אני שומע ממח"טים וממג"דים, באים אליהם סטודנטים שלהם, ואומרים להם, בעיקר במקצועות כמו רפואה, או ביולוגיה רפואית, אבל זה רלוונטי לכל מקצוע שבוחרים, אני לא רוצה הקלות, אני לא רוצה להחסיר חומרים ופרקים שלמים, שיגידו לי, באישור אתה יכול, ורשאי לא ללמוד עכשיו, פרקים שלמים של חומרים ותכנים מקצועיים. אני רוצה להיות מקצועי, סופר מקצועי, בתחום שלי, שבחרתי ללמוד, שבחרתי להתמקצע בו, ואני לא רוצה להגיע עוד שנתיים שלוש לקו הסיום של הלימודים האקדמיים, ולראות שהסטודנטים שסיימו איתי בדיוק את אותו תואר, יודעים הרבה יותר, מקצועים הרבה יותר, כי הם רכשו הרבה הרבה יותר כלים, והרבה יותר תכנים, לאורך שנות הלימודים שלהם, ואני באישור, יודע 30 אחוז או 40 אחוז פחות מהחומרים שלהם, ובכך אני הרבה פחות טוב מהם, כי המדינה אישרה לי. אני רוצה להיות סופר מקצועי בתחום שלי וזו בעיה שמנסים לזעוק אותה, היא נופלת על אוזניים ערלות, כי כמובן לא ביטלו את הסמסטר, נותנים הקלות כמה שיכולים, אבל בסופו של דבר, מי שישלם את המחיר, בטווח הרחוק של עוד שנה, שנתיים, שלוש, הוא יסיים את הלימודים שלו, יהיה סטודנט שנקרא לדגל ועלה על מדים במלחמה הזו.
שרון: יש כאלה שצריכים לגשת אחרי זה למבחני מועצת רואי חשבון, או למבחני לשכת עורכי הדין, כלומר, זה לא יעזור אם יקלו עליהם, בסוף הם צריכים להכין את החומר, כדי לגשת, ועל זה עוד לא דיברנו.
בוא נדבר שוב על השכירים. האם חלק מהשכירים חושבים שבכל זאת, המעסיקים שלהם יאבדו סבלנות, או שכולם רגועים?
יואב: ממה שאני שומע, הם רגועים, כי קודם כל, אסור לפי החוק לפטר מילואימניקים, אז יש זהירות, ואולי גם תהיה אכיפה.
יכול להיות שהיו מקרים שאנחנו לא יודעים עליהם, או לא קיבלנו עליהם דיווחים, על כן פיטורים, אבל בגדול, יש רגיעה בתחום הזה, יתרה מזאת, אני יותר ויותר שומע על מעסיקים, שמפרגנים לעובדים שלהם שבמילואים, שלוקחים על עצמם את העומס הזה, ששולחים להם הודעות תמיכה, כולל כמה ענקיות טכנולוגיה, שנאלצו לשחרר אותם למילואים, ולהסתדר בלעדיהם לאורך תקופה.
אבל יש עם זה בעיות, כי אני יכול לתת לך דוגמה, סיפור על בחור שהוא לומד מדעי המחשב בעברית, שנה שלישית כבר, ממש לקראת סוף התואר, ובמקביל הוא עובד בתכנות, באחת מענקיות הטכנולוגיה, שיש לה מרכז בישראל. כמובן שלא פיטרו אותו, שוב, מפרגנים תומכים, הכל טוב ויפה, אבל התקשרו אליו שבוע שעבר, בזמן שהוא סיים מארב בגבול לבנון, ואמרו לו, אנחנו לוקחים ממך פרויקט בעבודה, שעבדת עליו שנה שלמה, וממש היה הבייבי שלו, חייבים בליית ברירה להעביר אותו לצוות אחר, שהוא מעכשיו ייקח אותו הלאה. האם פיטרו אותו? האם הפסיקו לתמוך בו? לא. אבל בהכרח במקרה הזה, שלקחו לו את הפרויקט, ויכול להיות שהיו עוד מקרים כאלה, זה גם פוגע בו אישית, וגם יכול לפגוע בקידום שלו בהמשך, בסיכויים שלו להצליח באותו מקום העבודה להתפתח, כי נאלצו לקחת לו את הפרויקט, והוא בהכרח יגיע בעמדה נחותה יותר, כאשר המילואים האלה ייגמרו, והוא ישוב לעבודתו.
שרון: וצריך גם לקחת בחשבון, שיש גם לוחמי מילואים שלא מורגלים, במאמץ הפיזי הגדול הזה, חלקם נפצעו, ויש גם נזקים נפשיים, את כל זה הם לוקחים איתם.
יואב: כן, ואני יכול לתת לך דוגמה של באמת, אחת החטיבות, שוב, חטיבת הנגב, לחמה בבית חאנון, הצבא בא לחטיבה הזו, ונתן לה שלושה עכשיו תקנים חדשים, לאנשי קבע, למפקדת החטיבה, ובחרו שם, המח"ט בחר, קודם כל, תקן ראשון למלא, בנגדת נפגעים, כדי ללוות את אותם נפגעים, את אותם חיילים, שחלקם עכשיו, או רובם, בהפוגה כעת, לקראת תעסוקה נוספת בחודש הבא כדי ללוות אותם, חלק מהם, חמישים ושישה מהם, נפגעים בפציעות בגוף מקרבות בגוף, בקרבות שהם, בהם השתתפו בצפון הרצועה, במהלך תשעים ימים, בסך הכל, גם בתמרון, וגם בעוטף שלפני כן, אבל חלק מהם, חמישה עשר במספר, לא פיזית, אלא נפגעו נפשית, פיתחו תגובות קרב, בעקבות סיטואציות מאוד מורכבות, וצריכים ללוות אותם, גם כשהם כבר לא על מדים, ולתמוך בהם, עוד לפני שהם מוכרים כנכי צה"ל, ולכן בחרו בחטיבה הזו, ולכן שגם במקומות אחרים, קודם כל, תפקיד של עוד נגדת נפגעים, עוד מישהו שיעסוק בתחום הרגיש הזה, בגלל שהמלחמה הזו, יש לה מחירים רבים, לטווח הקרוב, ובטח לטווח הרחוק, וכבר עכשיו צה"ל נותן את מה שהוא יכול, כדי לתמוך, לסייע, ללוות, לצמצם נזקים, גם לטווח הרחוק יותר, כי האנשים האלה, באמת לא רק שהם תרמו, הם והמשפחות שלהם מעל ומעבר, הם גם נתנו ליטרת הבשר שלהם, וזה חלק מהמקרים, גם הפיזי וגם הנפשי.
שרון: האם יכול להיות מצב של מרד משרתי מילואים, כשאנחנו רואים את מכלול הבעיות שיש, או שהמוטיבציה בשיא, אנחנו לא נראה משבר כזה?
יואב: אני לא רואה שום סימנים לזה, לא במערך העורפי, במפקדות האחוריות, בחמ"לים, בקדמיות, באמ"ן, בחיל האוויר, ולא, בטח לא ביחידות הלוחמות, באמת כולם מבינים, עד כמה שזה נשמע קלישאה, שזה מלחמה על הבית, גם בצפון, וגם בדרום, אבל כן מצפים שהמדינה, תיתן יותר, תבין יותר, תתחשב יותר.
אני יכול להגיד לך, שרון, שמנסים איכשהו לפצות על זה, לפחות בחודשים הבאים, עם גידול באחוז המתגייסים, שיגויסו יותר ליחידות הקרביות, לגדודים, לחטיבות, כדי קצת לנסות בראייה ארוכת טווח יותר, להקל על העומס, בעיקר על מילואימניקים.
אנחנו ממש לא במקום של מרד, או דברים מהסוג הזה, או סירובי פקודה, להפך, לצד כל העומסים, והקשיים, והציפייה שהמדינה תיתן כתף, בחזרה, עדיין יש מוטיבציה, עדיין יש אחוזים גבוהים.
אני מזכיר לך גם, שבשבעה באוקטובר, התייצבו באחוזים פסיכים, 140 אחוזים, 150 אחוז בחלק מהגדודים, מהחטיבות, זה איפשר איזושהי דלתא, עכשיו, למח"טים, שבאמת יש אוכלוסיות, שממש קשה להם, כמו עצמאיים, לשחרר חלק, לשחרר איזה דלתא של 15-20 אחוזים, במקרים הכי קשים, שקשה בבית, וגם שכירים דרך אגב, להגיד להם תהיו בסטנד ביי בבית, בדקת קריאה, ואם צריך, נקרא לכם, אם תהיה הסלמה, או צורך במשימות יותר גדולות, אז לפחות האחוז המאוד חריג הזה, של ההתייצבות, הגבוה מאוד, אפשר איזושהי מכסה מסוימת, לשחרר לבתים, ככה שאין מחסור בחיילים, או בלוחמים, בחטיבות שממלאת עכשיו את המשימות שלהם.
שרון: לסיכום, מה המדינה צריכה לעשות במיידי, כדי לשמר את כוח המילואים, מגויס ורתום, לא לקרוע אותו, בין הדאגה לבית, מול הדאגה למדינה?
יואב: קודם כל, להבין את מגבלות הכוח, ולהבין שיש כמות מסוימת, של לוחמים לצה"ל, ויש מכסה של אוגדות, גם במילואים, ולהבין שזה משאב, שהוא לא בלתי נגמר, וזה אולי המסר שהכי חשוב לאנשי המילואים, לנסות להעביר, ממה שהם מדברים איתי, לא להסתכל עליהם כמובנים אליהם, לא להגיד כל 2024 תהיה שנת לחימה, ויקראו לנו כמה שיצטרכו, חודשים על חודשים, על חודשים ארוכים, וזה אחוז מאוד קטן מהאוכלוסייה, שנתן שירות סדיר, של שלוש שנים, או של שנתיים ושמונה, כלוחמים, כקרביים, המשיך לחיים שלו, הקים משפחה, הקים בית, הקים קריירה, ועכשיו נקרא שוב לדגל, והתייצב, ולא חשב פעמיים בכלל, אבל זה לא משאב בלתי נגמר, והציפייה היא, שיכירו, ויתמכו, במשפחות, במקומות שבהם יש עסקים שנפגעו, שימצאו להם מנגנון שיפוי, הרבה הרבה יותר משמעותי, מזכירים מי שמזכיר לי, באחת החטיבות שדיברתי, שעשו כמו בקורונה, ידחפו לעצמאיים במילואים, חמישים אלף שקל, מאה אלף שקל, מקדמה, ואחר כך התחשבנו איתו, אחרי כמה חודשים יבואו ויגידו, מה היה המחזורים שלה, אם צריך תחזיר, אם לא צריך, אל תחזיר, לא עושים את זה, יש עוד הרבה מה לעשות, הרבה יותר מה לסייע, הרבה יותר מה לתת כתף, ולהסתכל, גם, אולי אפילו בעיקר על המשפחה, כי זה צו שמונה, שכולל לא רק את המשרתים, אלא גם את הילדים של המשרתים, גם את הנשים שלהם, גם את המעגלים הקרובים, כי שוב, יש הבדל בין חודש, חודש וחצי של מלחמה, כמו שהיינו בעבר, בלבנון השנייה ועוד, לבין חודשים ארוכים, חצי שנה, אפילו מעבר לכך, של לחימה, וזה רק בתרחיש אופטימלי, בתרחיש ועוד, של עזה זירה עיקרית, היו"ש רגועה יחסית, כמה ימי קרב הצפון, יכול להיות מאוד שאנחנו נהיה הרבה מעבר לכך, בתקופה הקרובה, חייבים לקחת את זה בחשבון.
שרון: יואב זיתון, תודה רבה לך על השיחה.
יואב: תודה שרון.
[מוזיקה]
שרון: ועד כאן הכותרת להפעם, אם עדיין לא נרשמתם לעקוב אחרינו באפל או בספוטיפיי, כדאי לכם.
אתם מוזמנים לדרג אותנו, להגיב לנו, אנחנו נשמח לקרוא.
את הכותרת אפשר למצוא גם באתר Ynet, או באפליקציה בנייד וברכב.
אם הגעתם עד פה, אתם מוזמנים להאזין לפרק נוסף שלנו, עם רון בן ישי, על התפיסה הצבאית שהשתנתה, חפשו את הפרק, פחות צבא קטן וחכם, יותר מילואים.
תחקיר הפקה והעריכה, גיא סלם ועדן דוידוב, סאונד ומיקס עמרי זינגר.
אני שרון כידון, שימרו על עצמכם
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios