הקניות לתפקיד החדש שנשארו בבית, השיחות הדואגות בבוקר אותה שבת וההחלטה לפרסם את סרטון החטיפה הקשה. "הכותרת" בסדרת שיחות עם משפחות החטופים, והפעם: שירה אלבג, אמא של לירי, נלחמת להציל את הבת מהפיגוע המתמשך שהיא נמצאת בו
תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/05/2024.
[חסות]
קריינית: אתם מאזינים ל-Ynet פודקאסטים.
[מוזיקה]
שירה: הם רואים את האונס, הם רואים את הפיגוע, והם ממשיכים ללכת.
הגר: זאת שירה אלבג, אמא של לירי, שמוחזקת כבר 32 שבועות בשבי חמאס בעזה. זה סיפור על נערה, רק בת 19, שהגיעה לבסיס בנחל עוז יום לפני הטבח שבו היא נחטפה. על משפחה חמה ומלוכדת שלא מסוגלת לישון או לנשום בלעדיה. על המאבק העיקש להשבתה ועל הפחד מפני מה שהיא עוברת בכל רגע שם, שהוא כמו נצח.
"הכותרת" בסדרת פרקים מיוחדת עם משפחות החטופים. בין הדאגות והפחדים לחלומות והתקווה, ועם ההתמודדות היומיומית של אלו שמחכים ליקיריהם שישובו.
אני הגר כוכבי, וזה הסיפור של לירי אלבג.
הגר: היי שירה.
שירה: היי, אהלן.
הגר: ממש תודה רבה שבאת. חיכיתי לך.
שירה: תודה.
הגר: אה… לפני הכל אני, לפני שנצלול, אני פשוט רוצה לשאול מה שלומך? איך את היום? איך התעוררת בבוקר? איך את עכשיו?
שירה: קשה, קשה מאוד. כל יום זה להקים את עצמי בכוח מהמיטה. זה לקום בלי אנרגיות. זה ממש לגרד. אנחנו… אני לא יכולה להגיד ישנים, כי אנחנו לא ישנים, אנחנו הולכים לישון מאוד מאוחר. ואני כל שעתיים בערך מתעוררת וקופצת, ומסתכלת בטלפון, ולפעמים אולי גם יגיד [כך במקור] מחכה לאיזה טלפון שיגידו לי: "הנה היה איזה [כך במקור] פעולת חילוץ ולירי בבית". אבל זה לא שינה. ויחד עם זאת, קשה מאוד להקים את עצמך בבוקר, מהמיטה בכלל, כדי לסחוב את עצמך לעוד יום…
הגר: כן.
שירה: …לעוד יום של מאבק, לעוד יום של מלחמה, לעוד יום של עצבים לפעמים, של בכי, של כעס.
הגר: זהו, כי יש את ה… מצד אחד, את הכאב האינסופי הכל כך גדול הזה, ומצד שני יש את המאבק והעשייה והמלחמה. זה כאילו ציר הכאב לצד ציר העשייה הבלתי פוסקת הזאת. איך זה מסתדר ביחד?
שירה: זה חייב להסתדר, כי אין לנו ברירה. אני יכולה להגיד שאני משתדלת להיות כל הזמן בעשייה, כי בימים שאין לי עשייה, אז זה הרבה יותר קשה ויותר שוקעת, ואז אנחנו… אני פחות מוצאת את עצמי. ובימים שאני בעשייה, אז גם אם היא קשה, וגם אם היא מעצבנת, וגם אם היא מורטת עצבים, לפחות אני מרגישה שאני עושה משהו, וזה אולי לא מקדם את לירי, כי עדיין היא לא פה, אבל לפחות בתחושה שמשהו נעשה, ולא ישבתי בבית ולא עשיתי כלום.
הגר: כן.
שירה: זה נורא קשה, כאילו, האי-עשייה הזה, ויש גם ימים כאלה, כי לא תמיד מוכנים לפגוש אותנו, ולא תמיד מוכנים לדבר איתנו.
הגר: ואז מה קורה ביום כזה?
שירה: קשה, קשה מאוד. אז הרבה שיחות עם חברות, משפחות של חטופים אחרים, שנהיינו כבר חברים, ואז הרבה מנסים לעודד אחד את השני. ובבית, עם הבנות, ועם גיא אח של לירי, מנסים להרים את עצמך. לא קל.
הגר: הזכרת את האחים של לירי, אז בואי נשמע רגע על המשפחה שלכם, ספרי לי עליה.
שירה: אז אנחנו, יש לנו ארבעה ילדים, לי ולאלי. רוני בת 25, שי בת 23, לירי בת 19, היא ציינה 19 בשבי, וגיא בן 15. משפחה מאוד מלוכדת, אחים מאוד מלוכדים, באמת, כאילו, עם כל הריבים של האחים, ו'לקחו לי' ו'עשו לי', ו'היא גנבה לי את המכנסיים ואת הנעליים'. [הגר צוחקת] אבל יחד עם זה הם המון ביחד, עושים הרבה דברים ביחד, אפילו מנטרלים אותנו ההורים בפעילויות ובכל מיני דברים שהם ביחד עם עצמם. ולירי מאוד חסרה בנוכחות שלה. לירי ממש חסרה בנוכחות שלה. לירי ה… אני אומרת, הכוח המאזן בבית. היא ילדה נורא שלווה ורגועה, והכל אצלה תמיד בטוב, והכל אצלה בנחת, היא לא ממהרת אף פעם לשום מקום.
הגר: אה, באמת? יש לה איזה שקט פנימי כזה?
שירה: כן, יש לה כזה Center כזה פנימי.
הגר: וואו.
שירה: והיא תמיד רואה דברים בצורה שונה מאחרים, כאילו, ב… באמת, והיא תמיד מנסה לאזן, ויש לה נוכחות, יש לה נוכחות בשקט שלה. באמת, אני כאילו, לפעמים אני אומרת לה, היינו צוחקות, כאילו, כל הזמן הייתי אומרת לה: "לירי, איך יצאת ממני?", כי אני כזאת פעילה ואנרגטית, והכל אצלי מהר, מהר, מהר, מהר, ואצלה הכל לאט, והכל ברוגע, והכל בסדר. כל פעם היא היתה אומרת לי: "אמא, מה את בלחץ? מה את ממהרת? הכל טוב, לא צריך לרוץ לשום מקום". וככה היא בחיים. יש לה ביטחון עצמי, משהו לא מהעולם, באמת, היא יודעת מה היא רוצה, היא יודעת, והיא משיגה את זה בדרכי נועם.
[מוזיקה]
הגר: שירה, אנחנו מדברות לפני פרסום הסרטון הקשה, שבו רואים את לירי ואת החברות שלה התצפיתניות, נחטפות בכוח לעזה. למה החלטתם לפרסם אותו דווקא עכשיו?
שירה: החלטנו לפרסם את זה כי, כי די! כי די! אנחנו מבינים כבר, אחרי 229 יום, שכל דקה היא נצח, ושלבנות שלנו היקרות, ולחטופים כולם, הזמן אוזל, הזמן אוזל. ולירי שם בסרטון היא אמיצה, היא גיבורה, כל הבנות שם גיבורות, באמת, כי באמת הן גיבורות. כי הם חווות שם את מה שהם חווות אחרי שהם ראו את החברות שלהם נרצחות, ואחרי שהם רואות… כמויות המחבלים שיש שם, והיריות מסביב, וכל מה שקורה, והן באמת מנסות איכשהו לא להיות בהיסטריה ולהיות… איך אני אגיד את זה? אמיצות, אמיצות. הן פשוט מנסות להיות אמיצות, ולא להתפרק שם. וזה קשה. אני יכולה להגיד לך שזה מאוד קשה. אני מדברת על זה ואני בוכה. אני מדברת על זה ואני בוכה, אבל אני יודעת שלירי אמיצה, והבנות כולן אמיצות, הן יחזרו הביתה, אני גם את זה יודעת. אני יודעת שהם יחזרו הביתה, אבל אנחנו צריכים לדאוג שמקבלי ההחלטות פה יראו ולא ישכחו, ושהעולם יראה ולא ישכח כל מה שקורה, וכל מה שעדיין קורה לבנות האלה.
הגר: בואי נחזור רגע ל-7 באוקטובר.
שירה: יום מטלטל. יום מטלטל. אני… לירי התקשרה אליי בשש וחצי בבוקר, אבא של לירי, אלי, וגיא היו בחו"ל, והיא התקשרה אליי, אני הייתי צריכה לנסוע לבקר אותה. היא הגיעה לבסיס יום לפני זה, ביום חמישי בערב רק, זאת אומרת. היא רק יום שישי התמקמה, ועשתה לי רשימת קניות ביום שישי, ללכת להביא לה את כל הדברים שאפשר בעולם, כי היא רצתה להרגיש שם כמו בבית. באמת. רשימת קניות, וכל שנייה היא הוסיפה לי עוד משהו לרשימת קניות, מנייר טואלט, ומגבונים, וסדינים, ואוכל ברמה של השום הכתוש והמלח ופלפל.
הגר: וואו!
שירה: היא רצתה להרגיש שם כמו בבית. היא באה באמת במחשבה, כאילו היא חיכתה לזה. היא ממש חיכתה לצבא, לחוויה, היא ממש התרגשה. בשש וחצי בבוקר היא התקשרה אליי ואמרה לי "אמא, יש פה התקפת טילים, משהו פסיכי, קפצנו מהמיטה, לא הייתה אזעקה אפילו, אנחנו במיגונית", אני שמעתי גם את הבומים, כאילו, ברקע. עוד לא ידענו שום דבר בארץ מה שקורה, ואמרתי לה "ואיך את בסדר?", והיא אומרת לי: "אמא, הכל בסדר, אנשים חיים פה, הכל בסדר, אנחנו במיגונית". היא צילמה לי את המיגונית, אני לא ידעתי, פתאום אני רואה את זה פתוח משני הצדדים, ואני אומרת לה "מה זה לירי? זה לא ממ"ד, זה…" היא אומרת לי "אמא, הכל בסדר, כולם פה, כל הבנות, הכל בסדר, אל תהיי לחוצה". בסדר, אני מטבעי לא בן אדם לחוץ. אנחנו, אף אחד במשפחה לא בן אדם לחוץ. כבר התחילו קצת אזעקות בארץ, הערתי את האחיות של לירי, ו… את רוני ושי, ואנחנו כל הזמן מסתמסות איתה: "מה קורה? מה קורה". שבע וחצי, עוד פעם אני מדברת איתה, אני כבר שומעת יריות ברקע, ואני אומרת לה "לירי, מה זה?", זה ממש היה נשמע יריות. היא אומרת לי: "אימא, יש פה חשש לפשיטה, אבל הכל בסדר, לא… מסתדרים פה". בסדר, אם לירי לא בלחץ, אני גם לא בלחץ. אהה, כן.
הגר: זה מה שרציתי להגיד, שהיא…
שירה: היא שִׁדְּרָה רוגע.
הגר: כן, וואו.
שירה: בדיעבד אני יודעת שהיא ממש שִׁדְּרָה רוגע. כאילו, בזמן הזה אני, הכל בדיעבד, אבל בזמן הזה אני יודעת שרוב הבנות נפרדו מהמשפחות שלהם.
הגר: [בלחש] וואו.
שירה: לירי לא נפרדה מאף אחד. אחר כך שעשינו עם החברות, מה היא שלחה לחברות, ומה היא שלחה לבן זוג שלה. היא לא נפרדה, היא שדרה לכולם שהכל בסדר.
הגר: מדהים.
שירה: וברבע לשמונה אבל, היא שלחה לנו הודעה בקבוצה: "ירו עלינו, לא נפגעתי". ואז כולנו, "מה זה ירו עלינו? לירי!", ואני כמובן ישר מנסה להתקשר אליה, אני, עד שאני מקלידה, אני מעדיפה לדבר עם… אז עם השאר, היא לא ענתה על הטלפון. ואני… כשאנחנו מסתכלים על התמונה, על הוואטסאפ המשפחתי, אני רואה שכתבתי לה, "נו, לירי, תפסו אותו? תפסו אותו?". הייתי בטוחה איזה מחבל אחד שככה ניסה לחדור, עוד לא הבנו בכלל מה הסיטואציה. מאז היא לא ענתה לטלפון. ובגלל שהיא חדשה בבסיס, ולא ידענו אפילו מה קורה, לא היה לנו גם למי להתקשר ועם מי לדבר.
הגר: כן.
שירה: ומתחיל מחול שדים. ואת שומעת, רואים את החדשות, וכבר מה קורה, וכבר מתחילים לשמוע את כל הדברים. אני בשלב מסוים התקשרתי לכתבים, התחלתי לשמוע שהרבה מתחילים להתקשר לכתבים בטלוויזיה, ובאמת, אני שלחתי הודעה לדעת מה קורה בנחל עוז. כתבו לי: "הבנות התצפיתניות, כולן בחמ"ל", שאלתי: "כולן?" כי ידעתי שהיא הייתה במיגונית, והיא לא הייתה בחמ"ל. "כן, כל הבנות התצפיתניות, כולן נכנסו לחמ"ל". וזהו, ואני ככה ברוגע, אני שולחת בקבוצה של הקורס, זה אפילו לא הקבוצה של נחל עוז, כי לא ידענו מי הבנות בנחל עוז, לקבוצה שהייתה לנו של הקורס, של הבנות בנחל עוז, כל מי שהייתה, שהגיעה לנחל עוז, הן בחמ"ל והכל בסדר".
הגר: [בלחש] וואו.
שירה: ואנחנו כל הזמן מנסים, כל האימהות, לדבר עם הבנות, ולא מצליחות להשיג, והדאגה המרכזית שהייתה לנו זה כמה שעות הן בחמ"ל? אם יש להן מים או אין להן מים? כאילו, הגענו לרמות כאלה, כי ככל שהשעות עברו…
הגר: כן.
שירה: ולא ידענו שום דבר. אבל בזמן הזה אנחנו התקשרנו גם לבתי חולים, וניסינו להבין.
הגר: וואו.
שירה: היה כאוס, היה כאוס מטורף…
הגר: כן.
שירה: היה כאוס מטורף.
הגר: ואז בערב…
שירה: בערב אני נסעתי לסבב בתי חולים, כי התחילה להגיע שמועה שפינו תצפיתניות מנחל עוז לבתי חולים אז אני נסעתי והבנות נשארו בבית, ובשלב מסוים, החברים של רוני, אחות של לירי, הם ראו בטלגרם את הסרטון של לירי, הם זיהו את לירי, הם הראו לרוני ושי, ואז הם התקשרו אליי ואמרו לי: "אמא, בואי הביתה". כשהם אמרו לי: "בואי הביתה", הם לא אמרו לי למה, ואני ישר התחלתי לחשוב גם על הנורא מכל, כאילו, מה זה לבוא הביתה? אמא בואי הביתה, אמא בואי הביתה.
הגר: וואו.
שירה: קודם כל כשהגעתי הביתה ולא ראיתי קצינים, אז מבחינתי זה היה, וואו. [מחייכת] ואז הם הראו לי את הסרטון. ושראיתי את הסרטון עדיין זיהיתי את לירי, ועדיין אמרתי להם: "זה לא לירי, לירי בחמ"ל, היא לא הייתה בבתי חולים, לירי בחמ"ל". עד שתיים וחצי בלילה בערך, הם כאילו… הם שיחקו את המשחק… איתי, את המשחק של לירי בחמ"ל, והם לא לחצו עלי ואמרו לי: "אמא, זאת לירי, זאת לירי". לא. בשתיים וחצי בלילה ככה, שכל המשפחה הייתה אצלנו, וכולם נרדמו ככה, חצי ישנים וחצי ערים בסלון, ביקשתי לראות עוד פעם את הסרטון, וראיתי את הסרטון והבנתי שזאת לירי ואני לא אוכל להתכחש לעובדה שכבר היא בעזה. כבר היה נורא מאוחר, אבל כל הערב הצלחתי להצטרף לקבוצה של התצפיתניות מנחל עוז, ואז שלחתי להם, אמרתי להם: "אני… יש סרטון שאני מזהה את לירי ויש שם עוד בנות, אם אפשר, אני רוצה לשלוח בקבוצה שיזהו, ואז זה ייתן לי גם אישור וַדַּאי". ובאמת שלחתי בקבוצה וחלק זיהו את מי שהיה עם לירי, ואז הבנו ש… זה.
הגר: מה עובר בראש באותו רגע, שירה? מה עובר בלב? אפשר בכלל לתאר את זה?
שירה: היו כמה מחשבות: אחת שהיא חיה, כי כבר התחלנו לשמוע על כל מה שקורה שם. קודם כל נרגעתי מזה שהיא חיה, וב', לא נתפש. אני יכולה להגיד שעד היום זה לא נתפש לי, זה לא נתפש לי שהיא בעזה.
הגר: [בעצב] כן.
שירה: אנחנו ביום העצמאות פעם ראשונה נסענו לבסיס, לראות את הבסיס. אני לא הייתי שם אף פעם. ונסענו וזה הדהים אותי כמה, אני אומרת את זה, היא במרחק נגיעה. וכמה הגבול כל כך קרוב, וכמה כאילו, היא כל כך קרובה וכל כך רחוקה. כאילו שאנחנו, ברמה שאני לא יודעת עליה כלום.
הגר: [בעצב] כן.
שירה: אבל זה כאילו, אני עומדת ב… עמדתי בבסיס וממש ראיתי איפה שהיא נמצאת. וזה מפחיד כמה ש… זה מפחיד.
הגר: כאילו את רוצה להושיט את היד.
שירה: כן, ולהוציא אותה…
הגר: להוציא אותה.
שירה: ולשלוף אותה, ולשלוף אותה משם, וזה… כאילו אני אומרת, היא ממש במרחק נגיעה ממני.
הגר: כן. הכל השתנה? כל החיים?
שירה: הכל השתנה. יש חיים לפני, ויש חיים אחרי. אני יכולה להגיד, מעבר לזה שהבית השתנה, ויש עצבות וכעס והחוסר אונים. אין, גם אנחנו לא עובדים, אנחנו לא מתפקדים. רוני היא סטודנטית, היא לא מצליחה ללכת ללימודים, שי, נעצרו לה חיים, היא הייתה אמורה לנסוע לטיול של אחרי צבא, אז כמובן היא לא נסעה.
הגר: כן.
שירה: ואנחנו רק במאבק. אנחנו רק במלחמה. וזה ממש מלחמה, ממש מאבק.
הגר: אני חייבת לומר שגם המאבק שלכם, המאבק שלך, הוא מאוד אמיץ. את לא חוששת מלגעת בנושאים קשים, את לא חוששת ככה, את יודעת, להסתכל הרבה פעמים על המציאות בעיניים, ולהגיד את מה שהרבה לא אומרים.
שירה: כן, כן. אני קודם כל החלטתי שאני, אחד, רוצה לדעת גם כל מה שקורה שם. אני לא מתעלמת משום דבר, גם אם המציאות היא קשה. גם לראות את הסרטונים, וגם לדעת מהחטופות ששבו, לדעת מה קורה ומה עובר על לירי, אני חייבת לחוות את זה ולהרגיש את זה יחד איתה. וכן, אנחנו במאבק, ואני במאבק, שאני חושבת שיש לנו זכות על המאבק הזה, אני לא צריכה להתנצל עליו בפני אף אחד.
הגר: בטח. יש לי כאן כמה משפטים שאת אמרת בכנסת שהם לא… לא עוזבים, לא מרפים. את אמרת: "היא בגיהנום. מישהו מבין מה זה להיות בגיהנום? הבנות שלנו חוות סבל יומיומי ונפגעות בגוף ובנפש. לירי שלי הייתה שפחה בבתים של עזתים. היא ניקתה, בישלה ולא יכלה לאכול, עשתה הרבה דברים לא נעימים שהשפילו אותה. הן עוברות אונס יומיומי ואתם מתעלמים. אני שומעת אותה צועקת לי, אמא תצילי אותי, אני רוצה למות שם, ואתם שותקים". את שומעת אותה? את מדברת איתה?
שירה: אני מדברת איתה, אהה כן, אני גם כותבת לה. קשה, אני אגיד לך, כן, קשה. לקח לנו… גם לי לקח זמן להגיד את המילה "אונס" אפילו. גם כשהיינו בפגישות בהתחלה, בתחילת הדרך, לא הוצאנו את זה מהפה. קשה נורא לאמא, ובכלל לאבא, אני… זה יותר אפילו קשה להגיד את זה, לשים את זה בפרהסיה ולהגיד לכולם: "הם עוברות אונס". כל הזמן היינו מתחבאים במילים מסביב. ובשלב מסוים, לא, בשלב מסוים זה צריך להיות על השולחן. שהבנות, ואני כל הזמן אומרת לכל מי שאנחנו נפגשים, כל החטופים בכלל, לבנות, הם בפיגוע שהתחיל ב-7/10, הם עדיין בפיגוע. ומדינת ישראל לא מטפלת בפיגוע שהן נמצאות בו. זה כאילו הם ממשיכים ללכת, הם רואים את האונס, הם רואים את הפיגוע, וממשיכים ללכת. לא… מתעלמים מהפיגוע. עכשיו, הכל קשה, נכון? אנחנו יודעים, מודעים לכל מה שקורה. אבל אני חושבת שעדיין לא עושים מספיק. לא עושים מספיק. ושכחו פה מה קרה ב-7/10 ברמה מדינית.
הגר: אני באמת רוצה לנסות להבין, בתור גם אמא לשלוש בנות, איך מתמודדים עם זה? איך… איך את מתווכת את זה למשל לבנות שלך?
שירה: קשה לי להסביר איך מתמודדים, כי זה ממש התמודדות, אני… כאילו אנשים אומרים לי, שהם רואים אותי, את מש… שאני משדרת חוזקה, כאילו את חזקה, את חזקה. אני משתדלת להיות חזקה. אבל יש הרבה התפרקות, יש המון התפרקות והמון בכי, והרבה להיכנס למיטה לבד ולהגיד לכולם: "תשחררו אותי, תנו לי לשכב עם עצמי, אין לי כוח לאף אחד". וגם הבנות, כולנו, אנחנו כל הזמן ביחד, 24/7. כאילו, אנחנו באמת משתדלים לעשות את כל הדברים, את כל הפעילות ביחד, זה מחזק אותנו. מצד שני, יש הרבה מאבקים גם בבית, בדרך, בצורה…
הגר: כן.
שירה: זה לא פשוט, זה לא פשוט בכלל.
הגר: יש משהו שאת עושה שאת לבד, כשאף אחד לא לידך?
שירה: כותבת ללירי, כותבת ללירי. יש מחברת של לירי מהקורס, שהיא כתבה שם כל מיני דברים, גם דברים שהם העבירו בקורס, וגם דברים על עצמה. מהיום הראשון, אז אני כותבת לה. זה היה בהתחלה כל יום ממש. לאט לאט זה ירד, כי קשה לי נורא, קשה לי גם לכתוב לה, כאילו, באיזה מספר יום אנחנו, זה לא נתפש. אבל אני מנסה לספר לה את כל מה שאנחנו עושים פה, כדי שהיא תחזור היא לא תרגיש מנותקת. עכשיו לקחנו… האמת ששי, אחותה, עושה פרויקט של ממש, פיתחנו את כל התמונות שצילמנו ושאנשים צילמו מההתחלה, ואנחנו עושים אלבומים מתחילת הפעילות, כדי שלירי תחזור והיא תראה פה גם את המאבק, גם שיהיה לה… שהיא תדע מה קרה פה במדינה, כי כל כך הרבה דברים קרו פה…
הגר: כן.
שירה: שהם לא יודעים.
הגר: נכון. איך את מדמיינת את הרגע הזה, שהיא חוזרת?
שירה: וואו, וואו. [מוזיקה] אני לא חולמת עליה הרבה, והאמת שזה גם מפריע לי, אבל שאני חולמת, אני חולמת שהיא בבית, ושכאילו היא אומרת: "אמא, הכל בסדר, לא היה שם כזה נורא, אמא שרדנו, כאילו, אתם חשבתם את הנורא מכל ואצלנו זה היה… עברנו את זה". וזה החלום שלי, שהיא באמת, היא תחזור והיא תגיד כאילו, שאנחנו דמיינו את הנורא מכל, ושהיא תבוא ותגיד שזה לא היה כזה נורא. והלוואי וזה באמת ככה, באמת, אני… למרות שאני… שמהסיפורים שסיפרו אני יודעת שזה לא ככה, אז אהה… אבל אני, כאילו, זה מה שאני רוצה להיאחז, שהיא תבוא והיא תגיד, "זה לא ישפיע לי על העתיד של החיים".
הגר: כן.
שירה: "אני אוכל להמשיך לחיות חיים בריאים". כי כרגע אני מדמיינת את הנורא מכל, כי אני אומרת, מעבר לזה שהיא סגורה בחדר 226 יום, ונגיד, ולא מתעללים בהם, ולא פוגעים בהם מינית, כי כשאומרים לנו: "לא, הם ירצו לשמור עליהם". נגיד. מה קורה עם הנפש? מה קורה עם הנפש של ילדה בת 19, שציינה 19 בשבי, היא כאילו נחטפה בת 18 ו-9 חודשים, מה קורה עם הנפש שלה? זה נפש של ילדה, היא נערה לכל דבר. היא כאילו, בגיל 19 בעולם, היא לא יכולה לשתות אלכוהול אפילו, כאילו, זה מדהים, זה ילדה לכל דבר. זה ילדה שהיא יוצאת מהבית, אני: "לירי, מתי את חוזרת? את צ…" כאילו… וכאילו, היא עכשיו צריכה להתמודד עם כל הדברים האלה לבד, עם דברים נוראיים, ואני… ואנחנו יודעים שהדברים שהם עברו, דברים מאוד מאוד מאוד קשים, שהם עדיין לא יצאו לפרסום בגלל שאנחנו שומרים עליהם, בגלל שאנחנו שומרים על מי שעדיין שם, אבל יש שם סיפורים מאוד מאוד קשים, מאוד מאוד קשים.
הגר: יש עדות או סיפור שהקשבת להם, שאת יכולה כן לשתף, שנגעו בך במיוחד? שהם ממשיכים ללוות אותך?
שירה: תראי, עם עמית סוסנה, הסיפור שלה הוא סיפור קשה מאוד. אני נפגשתי עם עמית. בחורה מדהימה, מדהימה, מדהימה. היא נראית ילדונת, כאילו, באמת, היא… היא קטנטונת כזאת, ורק בא לך, כאילו, לחבק אותה ו… היא חזקה, היא בחורה חזקה, ומה שהיא עברה שם, לא נתפש. היא אמיצה, כאילו, לצאת ולספר, ולדבר להילחם את המלחמה של הבנות שעדיין שם, בשביל להגיד: "חבר'ה, תתעוררו, תתעוררו על מה שהבנות עוברות שם".
הגר: כן. את סיפרת קודם שניסית לשבת ככה כמה שעות בחדר, סגורה, וזה היה בלתי נסבל.
שירה: בלתי נסבל.
הגר: כן.
שירה: בלתי נסבל בגלל המחשבות, לא בגלל כל דבר אחר. בגלל שלשבת מנותק, בלי טלפון, בלי טלוויזיה, אתה והמחשבות שלך, זה משגע, זה באמת משגע, וזה מה שמפחיד אותי הכי הרבה. זה מה שמפחיד אותי הכי הרבה על לירי ועל החטופים. כל הזמן אני אומרת, הלוואי, הלוואי, והם לא לבד. הלוואי, לפחות הביחד הזה, אם הם ביחד, אם הם קבוצה שביחד, אז לפחות הם מרגיעים אחד את השני ומדברים אחד עם השני. אני יודעת שבהתחלה לירי הייתה עם אנשים, וזה מה שהחזיק אותה, זה מה ששמר עליה, השיח, הלדבר, הלדמיין. כל הזמן היא הייתה מדמיינת, הייתה עושה להם משחקים, משחקי דמיון, בואו נדמיין מה אנחנו אוכלים, בואו נדמיין, כאילו. כי לא היה הרבה אוכל, ולירי מאוד אוהבת לאכול, היא אוהבת לאכול אוכל טוב. אז היא הייתה… והם היו מתעצבנים עליה, והם אמרו: "לירי, את גורמת לנו להיות רעבה [כך במקור] עכשיו", כאילו, כי היא הייתה מספרת להם על כל המסעדות הטעימות שהיא הייתה הולכת, וכל המקומות. וזה מה שהחזיק אותם, הביחד. השיח והדמיונות ביחד, שהם היו יושבים או שוכבים לפעמים, בשקט בשקט, שאסור להם לדבר, והיו לוחשים אחד לשני [מנמיכה את הקול] או מחזיקים ידיים. ואני מקווה שזה עדיין ככה, כי אני אומרת, רק בזכות זה הם ישרדו.
הגר: כן. דיברנו על השקט של לירי, על השקט הנפשי שלה ועל השלווה הפנימית שלה, ואני כל כך רוצה לשמוע עליה עוד. למשל, אולי תספרי לי על הפעם האחרונה שהייתן יחד, לפני שהיא יצאה לבסיס.
שירה: זה היה יום לפני, בטקס סיום שלה. היא כל כך התרגשה. הגענו, הבאנו לה אוכל, סושי, שהיא לא אכלה ממנו כלום כי היא כל כך התרגשה, היא הייתה בהיי מטורף. אני חייבת לציין שלפני זה, כשלירי קיבלה להיות בקורס תצפיתנית, המון בנות לא רוצות ללכת לזה, זה תפקיד ש… הרבה מסרבות. ויש להם תמיד קבוצה, אני לא ידעתי, אבל עוד לפני שמתגייסים, הם אהה… כל הבנות שלאותו קורס אמורות ללכת, הם מקימות לעצמם את הקבוצה, והיה שם המון שיח על כל אלה שהתנגדו, ולירי הייתה מתקשרת לכל… בת ובת, ומנסה לשכנע אותה…
הגר: וואו.
שירה: …למה לבוא להיות תצפיתנית.
הגר: מדהים.
שירה: באמת, והיא הצליחה כמה לשכנע, כמה בנות. כאילו וזה, והיא סיפרה להם איזה חוויה מטורפת תהיה להם, ואיזה כיף זה, ואיזה תפקיד חשוב זה. היא ממש חיכתה לזה, היא ממש ממש רצתה את זה. היא לא רצתה לעשות שנת שירות, היא רצתה ישר להתגייס. היא בין הראשונות בשכבה שלה שהתגייסה, היא התגייסה ב-30/7, ישר, הם סיימו בגרויות בסוף יוני…
הגר: וואו.
שירה: והיא ישר התגייסה.
הגר: כן.
שירה: במטרה לצאת לקורס, להיות קצת תצפיתנית, ללכת לפיקוד, לצאת לקצונה. זה היה השאיפה שלה, כאילו באמת, במקום הכי טוב שהיא יכולה לתרום.
הגר: כן.
שירה: והיא ממש חיכתה לחוויה הצבאית הזאת.
הגר: מדהים.
שירה: וזהו. והמפגש האחרון, זה היה בקורס, בקורס שלה. כשהגענו הביתה זה היה כבר כמעט איזה עשר בלילה, והיא עוד נפגשה עם חברים, והייתה למחרת צריכה ללכת לבסיס, וכל הזמן אמרנו: מסיימים קורס ביום רביעי בערב, שמחת תורה, כאילו חג, מה? לא יכלו לתת לכם חמשוש? לא יכלו לתת לכם חופש? כאילו זה היה כזה נורא מעצבן. איך לא נתנו להם חופש.
הגר: אם רק היום נותנים להם את החמשוש הזה.
שירה: ועד היום אני אומרת, כן. כאילו, כל הבסיס היה ריק. בדיעבד, אנחנו יודעים שלא היו שם לוחמים. נשארה קבוצה מאוד מאוד קטנה של חיילים. אבל הביאו אותן, את התצפיתניות החדשות…
הגר: כן.
שירה: ונשבר הלב, באמת.
הגר: את זוכרת מה אמרת לה?
שירה: שאני גאה בה. אני תמיד אומרת, לכל הבנות. אני תמיד גאה בהם לא משנה מה. אני הכי גאה בהם בעולם.
הגר: אני רוצה לשאול אותך, לירי, היא באמת הפכה, התצפיתניות בכלל, ולירי בפרט, באמת לסוג של סמל. גם עם הפרסומים שהיו בעיתונות הבינלאומית, גם עם העדויות, באמת, עם החדר שאנחנו, נכון, יודעים שאחרי 51 יום בעצם גיליתם איפה היא…
הגר: ישנה והתגוררה.
שירה: ישנה בימים הראשונים.
הגר: איך את עם זה? זאת אומרת, ללכת ברחוב, לראות את הבת שלך ככה מתנוססת על בניינים ושלטים ו…
שירה: קשה מאוד, קשה מאוד. יש לנו את הדילמה הזאת, כמה לפרסם וכמה לשתף. כי מצד אחד אני חושבת שחייבים לדעת, חייבים לדעת הכל, כל מה שקורה שם. מצד שני, צריך לשמור גם על לירי, ועל הפרטיות שלה. מה כן היא תרצה… רוצה לספר, כאילו, אנחנו לא שואלים אותה עכשיו, אנחנו מספרים דברים, ויש את הדילמה הזאת. אבל אין לנו ברירה, כי כל עוד היא שם אנחנו במלחמה, וחייבים לדעת את הדברים הלא נעימים והלא טובים, וכל מה שהם עוברים שם כי זה הדרך אולי לגעת במישהו ולגרום לו להבין שאין להם זמן. באמת, וזה לא סתם. אני אומרת, זה לא סתם שאנחנו אומרים, "אין להם זמן". אנחנו מדברים על זה מהיום הראשון, וכאילו, זה הפך להיות מין התרגלות כזה, אנחנו כאילו כבר כולנו רגילים לזה שהם שם, שהם יושבים שם. וגם ההודעות על ה… לצערנו הרב, על גופות שמוצאים, זה כאילו, שומעים את השם, וממשיכים הלאה. וזה נורא, זה נורא בעיניי. זה לא נתפש.
הגר: את מרגישה שמבינים, במקומות מסוימים, מה באמת עובר עליכם? עם מה אתם באמת מתמודדים?
שירה: במקומות מסוימים מבינים, ובהרבה מקומות לא. בהרבה מקומות לא מבינים. מזדהים אולי, אבל כל אחד אחר כך הולך לביתו ונמצא עם משפחתו המלאה והשלמה. צריכים להבין שזה לא רק אנחנו, משפחות החטופים. יש את המשפחות של החיילים שנהרגו, וכל ההרוגים, וכל האלה שמפונים. את יודעת, אנחנו מדברים במשפחות החטופים, ואומרים לי הרבה פעמים, "את יודעת? לירי תחזור, יש לה בית לאן לחזור". יש משפחות שאין להן בית אפילו, לאן לחזור, וחלק מהבית גם נרצחו להן. זה נורא, זה בלתי נתפש.
הגר: ממש.
שירה: זה אירוע שהוא לא נתפש, ואי אפשר לתפוש אותו. אף אחד לא יתפוש ויגיד ויחשוב שאפשר להתרגל לזה. אסור לנו להתרגל לזה.
הגר: כן. אתם עדיין מסתכלים ככה בהודעות, בוואטסאפים, בחומרים המשותפים?
שירה: כן, כן. לי יותר קשה, האמת. אני בסרטונים שהיא… לירי, היא מאוד הייתה אוהבת לצלם את עצמה ולשיר, היא נורא אוהבת לשיר, ממש.
[נשמע קטע מוידאו בו מצולמת לירי שרה באוטו את “Pull me out of this train wreck" - James charles]
Not ready to die, not yet"…"
Pull me out of the train wreck
Pull me out, pull me out, pull me out, ah
"…Pull me out, pull me out, pull me out
והכל אצלה… וזה קשה לי קצת, קשה לי קצת לשמוע, קשה לי קצת לראות, אבל אנחנו עושים את זה, כן.
הגר: למה מתגעגעים?
שירה: לחבק אותה, לנשק אותה, לשמוע אותה, לשגעונות שלה [צוחקות], לבזבוזים שלה. פתאום הכרטיס אשראי שלי לא… לא קורה איתו כלום. [צוחקות] [ממשיכה לצחוק] אני חייבת לציין, שאתמול קיבלנו חבילה שלה שהלכה לאיבוד בדואר, ואתמול שי הלכה לדואר והביאה חבילה שהיא הזמינה. עדיין אנחנו מקבלים לפעמים חבילות…
הגר: וואו.
שירה: שהיא הייתה מזמינה, כן. ואני הייתי מעירה לה: "לירי, תרגיעי קצת". היא הייתה שואלת אותי: "אמא, אפשר לקנות?", -"כן". "אמא, אפשר לקנות?", -"כן". ופתאום היה מגיע חשבון בכרטיס אשראי, ואני אומרת לה: "לירי…", -"אבל אמא, את הרשת לי, אישרת לי" [הגר צוחקת]. זאת לירי, נורא מצחיקה. חסרה המשפחתיות, הביחד, הבאמת לשבת מסביב לשולחן. אנחנו לא יושבים מסביב לשולחן.
הגר: מה קורה באמת בימי שישי?
שירה: אין ימי שישי. כל אחד אוכל עם עצמו. אני לא מסוגלת להביא את עצמי לשבת, שכולנו נשב מסביב לשולחן, יש לנו את המקומות הקבועים בשולחן, ושלירי לא נמצאת ושהיא בעזה ושאני לא יודעת איפה היא ומה היא אוכלת ומה היא… קשה לי נורא. את יודעת, לפעמים אני אומרת לעצמי, אולי אני, כאילו, כל המשפחה סובלת בגלל זה, כי יכול להיות שאם אני הייתי אומרת להם: "בואו נשב", הם היו יושבים, אבל אישית זה נורא קשה.
הגר: כן. את עדיין מחזיקה באותה אמונה, באותה תקווה שהייתה לך לפני 7 חודשים? שהם יחזרו הביתה במהרה בקרוב.
שירה: אה, בוודאי. לירי חוזרת, אין לי ספק שלירי חוזרת. אני ממש מאמינה בזה, אני יודעת את זה. אני יודעת שגם לירי ילדה חזקה, והיא שורדת, והיא שורדת אמיתית. היא חוזרת, אין לי בכלל צל של ספק. השאלה רק מתי, והשאלה כמה שזה צריך… מוקדם זה כבר לא, כי אנחנו כבר שבעה וחצי חודשים, אז מוקדם זה לא. השאלה מתי זה יקרה, ומתי מישהו יתעורר למעלה ויבין, שצריך לעשות מעשה. וגם אם זה קשה, וגם אם צריך לקחת החלטות קשות. אנחנו בינתיים, זה רק הולך ונהיה לרעתנו. ככל שהזמן עובר, העסקה תהיה, הולכת ונהיית יותר ויותר גרועה. אנחנו יודעים את זה גם מנתונים באמת, של מה שאנחנו יודעים, מה היו צריכים להיות העסקאות הקודמות, וגם מספר החטופים שנמקים שם ונרצחים שם או מתים שם. אבל לי אין ספק שלירי חוזרת, אין לי בכלל שאלה.
הגר: אני רוצה לשאול, אם יש משהו שאת רוצה לומר לה, אם היא שומעת אותנו?
שירה: שאני אוהבת אותה מאוד, מאוד, מאוד, ואני מתגעגעת אליה. ושאני יודעת שהיא חזקה, ואני יודעת שהיא מחזיקה מעמד, שתמשיך לשרוד, שתמשיך לשמור על אופטימיות כמו שהיא תמיד שומרת על אופטימיות, גם בתקופות הכי קשות שהיו לה, והיו לה לא מעט תקופות קשות. אני יודעת שהיא הייתה עם אנשים ושהיא שמרה עליהם והם שמרו עליה, והם יחזיקו מעמד, ואני מקווה שזה מה שקורה עכשיו. ושתאמין. שתאמין שאנחנו נלחמים פה ועושים הכל בשביל שהיא תחזור, והיא תחזור. אין לי ספק שהיא… עוד מעט היא בבית.
הגר: שירה, אני איתך לגמרי בתפילה הזו ובידיעה הזו. ואני רוצה כל כך להודות לך שבאת, עם כל הכאב, עם כל העוצמה.
שירה: תודה.
הגר: שבאת והכנסת אותנו ככה לעולם שלכם, לעולם של המשפחה, ולעולם של לירי, שהיא באמת נשמעת…
שירה: מדהימה.
הגר: פשוט מדהימה.
שירה: נערונת. באמת נערונת. [הגר צוחקת] יש לה מלא דברים מגניבים בחדר, אבל הנעליים זה אישיו, כי אנחנו כל ה… אני, רוני ושי באותה מידת נעליים, אז הן מחליפות בינינו זוגות, ולירי יש לה רגל קצת יותר גדולה, ואז היא מרשה לעצמה להתפנק בכל מה שהיא… [הגר צוחקת] והאחיות שלה, בגלל שהרגל שלה קצת יותר גדולה, אז הן כן לוקחות לה, היא לא יכולה לקחת להן, אבל הן כן לוקחות לה. אבל יש לה טעם מטורף בנעליים. באמת, דברים מיוחדים שאין לכל אחד. וכל פעם שהיא קונה זוג נעליים אז האחיות שלה אומרות לה: "אוי! מה זה הנעל הזאת?" ואחר כך הם לוקחות לה.
הגר: לוקחות לה.
שירה: כן, אחרי שהם רואות שהיא נועלת והם לוקחות לה. וכשהשתחררו המשוחררות היא אמרה לזה… שהיא סיפרה שיש לה אוסף מטורף של נעליים ושהיא מקווה שהאחיות שלה לא נוגעות לה בנעליים. [הגר צוחקת] וזה מסר…
הגר: וואו.
שירה: ועד אז הם כן נגעו לה בנעליים, אבל מרגע שהיא העבירה את המסר הזה, אז הם אמרו לה: "טוב, אנחנו נשמור לך על הנעליים", והם שמורות ומחכות לה, ו…
הגר: מדהים.
שירה: כן, וזה מצחיק, זה היה נורא… זה היה מסר אחד שבאמת צחקנו והרשנו לעצמנו, באמת, להגיד: זאת לירי, זאת לירי שלנו שם. וזה הראה לנו שהיא שומרת על אופטימיות, ושהיא חזקה, ושהיא מאמינה גם שהיא חוזרת עוד מעט, ושהיא תנעל את הנעליים שלה. [צוחקות]
הגר: אנחנו מחכים לה. תודה שירה, תודה רבה רבה לך.
שירה: תודה רבה. תודה.
הגר: ועד כאן פרק נוסף של "הכותרת" עם משפחות החטופים. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו באפל או בספוטיפיי, אפשר גם לדרג או להגיב לנו. אם יש שאלה שאתם רוצים לשאול את אחד מבני המשפחות, כתבו לנו. את הכותרת אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה בנייד וברכב.
בינתיים אתם מוזמנים להקשיב לסיפורם של מיכל ואלכס לובנוב. חפשו את הפרק "פחדתי לבכות כדי לא לפגוע בעובר".
סאונד ועריכה: עדן דוידוב.
אני הגר כוכבי, ואנחנו נתראה בפרק הבא.
עד שכולם יחזרו אלינו.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários