top of page

הכותרת - 112 ימים בשבי: שלושה שבועות לקח לי לספר שאבא חטוף, לא הייתי מסוגלת

הכותרת בסדרת מפגשים עם בני משפחות החטופים, והפעם: רון בנימין. 


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/01/2024.

אתם מאזינים ל-Ynet פודקאסטים.

הגר: מתקפת שבעה באוקטובר טלטלה את העולם שלנו, אלפי משפחות איבדו את היקירים שלהם, הורים נפרדו מילדים, ילדים נותרו ללא בתים, משפחות שלמות איבדו את הכל ברגע. מי שעדיין חווה את השבר העצום הזה כל יום, כל היום, הם החטופים ובני המשפחות שלהם.

בסדרת פרקים מיוחדת של אסיפת הורים, אנחנו ניפגש בכל פעם עם בן או בת משפחה אחרים, וננסה להבין מה מתחולל בראש ובלב שלהם. על הדאגות, הפחדים, החלומות, על המלחמה ועל התקווה.

איתנו כאן באולפן שי בנימין. היי שי.

שי: שלום.

הגר: תודה שבאת.

שי: תודה, תודה שהבאתם אותי.

הגר: שי, אני רוצה לשאול אותך, איפה את היית בשבעה באוקטובר, ואולי, את יודעת מה, אולי אפילו עוד אחורה מכך.

שי: אז אני בתקופת החגים, נראה לי זה היה ב-14 לתשיעי כבר, אפילו לפני, טסתי לחופשה, חופשת החלומות בפיליפינים.

[מוזיקה מתנגנת]

חודש בפיליפינים, מקום מושלם, זה ממש גן עדן על פני האדמה. נהניתי בטירוף, ראיתי מקומות, גלשתי, באמת, חופשה מדהימה. ובכללי, בלי קשר למה שקרה בארץ, בשביעי לעשירי הייתה לי טיסה חזרה לארץ.

הגר: ממש ביום הזה? היית?

שי: ביום הזה זה היה מתוכנן, זה היה הטיסה החזרה שלי. נחתתי בשביעי לעשירי בדובאי, בשעה ארבע לפנות בוקר, והיה אמור להיות לי טיסה ב-7:30 בערב.

כאילו, היה אמור להיות לי איזה קונקשן די ארוך, אמרתי, אחלה, אני אצא , נראה קצת את העיר, קצת נטייל. ואז הגעתי לדובאי, נחתתי בארבע, באמת, ודיברתי עם אבא שלי קצת, הוא היה ער בשעות האלה, הוא, זה שבת רגיל אצלו, להיות ער.

הגר: קם מוקדם.

שי: כן, קם מוקדם.והוא אמר, אני יוצא לרכיבה. שום דבר לא היה נראה כאילו מוזר, זה היה רגיל, עוד שבת שהוא יוצא לרכיבה. ואז כולנו יודעים מה קרה ב-6:30 בבוקר.

הגר: כן.

[הקלטה של מסיבת עיתונאים: בבוקר חמאס ירה למעלה מ-2,000 רקטות לעבר שטח מדינת ישראל. מחבלים חדרו לשטח מדינת ישראל. אנחנו נמצאים עכשיו בתוך לחימה].

שי: וישר היה לי, אני במקרה, לא יודעת איך קרה שהחלטתי לקחת מלון בתוך השדה. אמרתי, אני אנוח קצת מהטיסה. ופשוט קיבלתי מתקפה מטורפת של הודעות, שרושמים שיש טילים, וזה בכל הארץ.

הגר: כן.

שי: ויש בלאגן. וישר כאילו, זאת אומרת, וואו. אני בדובאי, וכל זה קורה בארץ. ואני ישר מתחילה לשלוח הודעות לכולם, לראות שכולם בסדר.

הגר: כן, אז תכף באמת נגיע להודעה המוקלטת הזו. אבל הזכרת שאבא קם מוקדם, זה ככה בדרך כלל בימי שבת?

שי: כן, כן.

הגר: תתארי לי שבת ככה רגילה שלכם.

שי: זה היה הג'וק שלו. אני אגיד לך איפה זה התחיל.

בקורונה, היה את ההגבלת תזוזה. אז היה אסור לו לעשות יותר מדי דברים, אבל היה מותר לעשות ספורט. אז הוא לקח מאח שלו אופניים, והחליט לנסוע קצת מסביב לבית. ואז הוא ממש התאהב בעניין הזה. וכן, מאז יש לו ממש את הג'וק של האופניים.

הגר: כן.

שי: וזהו, הוא ממש התאהב בזה ברמה של לקום ארבע בבוקר.

הגר: נו, מה את אומרת? ככה ברגיל בשבתות?

שי: כן, כל שבת.

הגר: ולנסוע במקום אחר בארץ?

שי: ולנסוע כל, ככה במקום אחר בארץ, ועם הבגדי ספורט.

חוץ מטייטס, טייטס הוא לא הסכים. טייטס הוא לא הסכים לשים.

אבל ממש, הכל, כל הציוד, משקפיים, עניינים, הכל, הוא קנה מלא דברים.

הוא אפילו טס כמה פעמים לחופשות בחו"ל של ספציפית אופניים, רכיבות אופניים.

הגר: וואו, ממש ההתאהבות כזו.

שי: הוא ממש, ממש, ממש. משבר גיל 50, אני אמרתי. ובאמת באותה השבת הוא הלך לעשות אותו דבר. כאילו, פשוט הרכב על אופניים, במקרה זה היה בבארי.

הגר: כן, נספר שהוא באמת קבע עם חברים, נכון? עם קבוצת הרכיבה שלו. קבעו שם ליד קיבוץ בארי, שש וחצי בבוקר.

שי: כן, הוא היה עם עוד שלושה אנשים לדעתי, והם באמת קבעו להיפגש בליד סינגל בארי, קוראים לזה. הם הגיעו לשם, הם אפילו, כאילו, לפחות אבא שלי, לא הספיק להוריד אופניים מהרכב, לפרוק אותם, והתחילו האזעקות ודיברתי עם אבא שלי ושלחתי לו, איפה אתה, אתה בסדר, מה קורה? הוא אמר לי, כאילו, הקליט לי הודעות בחזרה.

[הקלטה: כל הארץ, עד רעננה פיצוצים, הבנתי, מהם בממ"ד. שמעי איזה בומים, אנחנו מעל הראש, אני לא יודע לאן ללכת. הוא פה על הפנים. שמעי את הבומים. אני מתחת, אני בבארי שזה המקום ליד עזה. זה בא מעזה, אני בדיוק על הגבול של עזה. בדיוק כמו הטילים מעל הראש שלנו, אנחנו פה בחניון, באנו להתחיל לרכב, הטילים מעלינו. אני אצא לדרך, אני לא יודע, מקווה שיהיה בסדר נדבר].

הגר: כן.

שי: כן. זו בעצם ההודעה הקולית האחרונה שהוא שלח לי.

הגר: הזכרת אזעקות , הזכרת טילים, זה היה בדיוק ברגע הזה.

שי: ממש בזמן שכל זה קורה, זה היה בזה 6:40, כל השיחה עד 6:47 בערך. הוא אומר, יש את הטילים, שומעים ממש בומים מאחוריו. עכשיו, את יודעת, אמרנו, בסדר, טילים. כל טוב.

הגר: כן. עוד טילים.

שי: עוד טילים. יש כיפת ברזל. הוא אמר, יש לי נסיעה של, כאילו, הוא אמר לעצמו בראש, יש לי נסיעה של שעה. אני ברכב של נסיעה מהר, מה הסיכוי שיפגע בי טיל? אז היה לו פשוט חשוב לחזור הביתה למשפחה, לאימא שלי ואחותי שהיו בארץ.

הגר: כן.

שי: וזה מה שהוא עשה. הוא בעצם נכנס לרכב ונסע צפון על כביש 232, וליד קיבוץ מפלסים הוא נעצר, ונחטף בעצם משם.

[מוזיקה מתנגנת]

הגר: תגידי לי, ושאת הקשבת להודעה הזו, אני מניחה?

שי: לא מרצון.

הגר: אבל את לא מקשיבה בכלל, הקול של אבא?

שי: בחדרי חדרים, לא, זה קשה, אני לא...

הגר: אני מתנצלת, אז אם הוספתי...

שי: לא, לא. לא קושי. במקומות כאלה, אני כבר רגילה לשמוע את זה בחלק מראיון, אבל לשבת לבד במיטה ולשמוע את זה, זה לא יקרה.

הגר: ספרי לי על הקשר שלך עם אבא.

שי: האבא, הוא האבא הכי טוב, באמת, הוא אבא מושלם. יש שיגידו הוא אובססיבי, ויש שיגידו הוא אבא טוב, אבל הוא הדאגן ברמה הכי גבוהה בעולם, ברמה של...תמיד כשהייתי גרה בבית, והייתי נגיד, בת 17, 18, והייתי יוצאת לבלות, חברות, עניינים, הוא היה מחכה ער. עד שאני אחזור, גם אם זה בשתיים בלילה, כדי לראות שהגעתי כאילו הביתה, ואני בסדר, ואני חזרתי.

וכשגרתי, אני גרתי שנה וחצי בגרמניה, אז אין יום שלא היה בוקר טוב, וחזרת הביתה, הגעת הביתה, יצאת מהביתה, איפה היית, כל פעם לבדוק איפה אני, כל הזמן.

הגר: זה חמוד.

שי: כל הזמן, כל הזמן, דאג, כל הזמן.

הגר: גדול.

שי: ברמה שאחותי פעם אחרת הייתה חולה, והייתה באילת, היא לא הרגישה טוב, הוא אמר, אוקיי, אני יוצא, ואני באה לקחת אותך. הוא נסע ארבע שעות לכל כיוון, כדי לקח אותה הביתה, כדי שלא תמשיך להרגיש טוב.

הוא באמת החבר הכי טוב שלנו, זה… לשבת איתו לבירה, זה הכי כיף בעולם, ובאמת לעשות הכל, היינו רואים ביחד משחקי כדורסל של מכבי תל אביב, הוא מאוד אוהב. ולטייל איתו בעולם, עוד מאוד אוהב לטייל, לטוס.

לשמוע מוזיקה, זה משהו שמאוד חזק אצלנו במשפחה, כאילו, אני חושבת שמגיל קטן, כל מוזיקה, כל הלהקות שנחשפתי להם, זה באמת בגללו. אני לא זוכרת שישי שלא היה מוזיקה בבית מהצהריים, עד אחר הצהריים, כאילו, אני חושבת עד השעות שכבר אסור.

אבל באמת, תמיד היה מוזיקה בבית, הוא מאוד אוהב, הוא סתם לשבת על הספה ולראות ביוטיוב שירים ולהקות והופעות. ויש לו תופים, הוא מתופף.

יש לו הרבה תחביבים, הוא בעיניי מאוד עסוק.

הגר: ממש.

שי: הרבה דברים שהוא עושה. וזה מדהים, כי עכשיו נגיד, כשכל זה קרה, אז הרבה אנשים באו אליי ויצרו איתי קשר ואמרו לי, "איזה אבא יש לך, איזה אבא מדהים".

וכאילו, הדבר שהכי בולט מכל מה שהם אומרים, זה תמיד איך הוא תמיד דיבר עלייך ועל אחותך, איך הוא תמיד מתפאר בכן, איך הוא תמיד כאילו, מעציב, ואומר, "וואו, איזה בנות יש לי, "ורק מדבר עליכן כל היום". ואמרו שגם אם הוא יהיה באמצע פגישה חשובה, ואנחנו נתקשר, אין כאילו סיכוי שהוא לא יענה. אין סיכוי.

הגר: אבא.

שי: אבא, אבא. פשוט אבא. אבל הוא גם אבא שגם גידל אותנו. כאילו, אימא שלי תמיד אומרת שהוא אבא נוכח. שהוא היה במקלחות, הוא אבא גנים, הוא אבא מוציא ומטפל, והוא לוקח אותנו ל… תמיד הוא הכי נוכח בעולם, זה לא אבא שחיפש לו להיות נוכח בחיים של הילדים.

הגר: כן.

שי: מאוד רצה, הוא מאוד אוהב אותנו.

הגר: מדהים. אני יכולה רק לנסות להתחיל ולדמיין את עוצמת הגעגועים, כן, שיש, אבל יש ככה משהו אחד במיוחד שעולה לך בראש, שאת מתגעגעת, שחסר לך?

שי: זה בעיקר הקטנות האלה. אין בוקר שהוא לא שולח לי בוקר טוב, ואין יום שאנחנו לא מדברים בו, בוואטסאפ. כל יום אני לא גרה בבית, אז עכשיו בכלל, בגלל שאני לא גרה, אז כל יום חשוב לו להתעדכן, מה הייתי ואיך אני, ו...

הגר: כן.

שי: זה חסר שאין את המישהו הזה ששולח לך הודעות, ושואל לשלומך, ו… סתם, נגיד, אם הייתי באה לבקר אותם ברחובות איפה שהם גרים, ונגיד, נשאר לי קצת דלק ברכב, הוא יודע שאני שונאת לתדלק, אני שונאת לתדלק, שונאת. הייתי מתקשרת, אומרת לו, "אבא, אתה יכול לעבור לי את הדלק בשבילי?"

הגר: מה את אומרת?

שי: תמיד, ותמיד. לא משנה, מה הוא אומר לי, כן. תמיד הוא יעבור לי את הדלק בשבילי.

הגר: זה מדהים.

שי: תמיד.

הגר: וואו.

שי: כן.

הגר: אין מילים.

שי: מפנק.

[הקלטה: יש גם חטופים ושבויי מלחמה שחמאס לקח בשבי. חיילים ואזרחים. אנחנו נמסור את הנתונים בצורה מדויקת בהמשך.]

הגר: בעצם עד ה… 2 בדצמבר, נכון? אם אני לא טועה?

שי: עד 57 היום. אני לא זוכרת את התאריך.

הגר: 57 ימים שהוא הוגדר נעדר.

שי: נכון.

הגר: מאיפה מתחילים בכלל להתמודד עם הדבר הזה, עם המושג הזה?

שי: אי אפשר. אי אפשר, אי אפשר. זה המושג הכי רע מהכל, כי אתה באמת, אתה לא יודע כלום. אתה לא יודע אם מחר ידפקו לך על הדלת, ויגידו, מצאנו גופה.

אתה לא יודע אם תשאר ככה לנצח בלי לדעת מה קרה. זה באמת ההגדרה הכי נוראית, כי אתה באוויר, אתה לא כלום. אתה לא לפה ואתה לא לפה.

והיינו ככה באמת 57 ימים, של חוסר ידיעה. אפילו שבלב, אנחנו באמת הרגשנו בתוכנו שהוא שם והוא חטוף.

הגר: כן.

שי: ובאמת, האמנו וקיווינו שזה המצב, וזה הזוי להגיד שקיוויתי שאבא שלי חטוף.

הגר: כן, כן, לפעמים בתקופה הזאת אנחנו אומרים מילים שאנחנו ככה לא מאמינים שאנחנו...

שי: כי אני זוכרת בימים, ביומיים הראשונים, אז כאילו, להיות חטוף זה האופציה רעה.

הגר: נכון.

שי: אמרנו, אולי הוא בבית חולים, אולי הוא פצוע, באמת, אנחנו בימים הראשונים סרקנו את כל הבתי חולים, כל הזמן בדקנו, אולי במקרה הוא הגיע, אולי הוא אלמוני, אולי לא זיהו אותו. היה תמיד תקווה שזה יהיה קצת יותר טוב במרכאות ממה שהמצב כרגע.

הגר: כן.

שי: כאילו, היה לנו תקווה. ואז הימים עוברים עוד יותר, ועובר שבוע, שבועיים, ומבינים, אוקיי, אז כל החולים בבתי החולים זיהו אותם, אז זה כבר לא האופציה שהוא פצוע.

אז מחכים, אומרים, רק שלא יזהו גופה, כי היה המון המון המון גופות בשיעור שלא זיהו, ולקח המון זמן לזהות אותם. אז כל פעם פחדנו מההודעה. אנחנו חמישה שבועות לא יצאנו מהבית.

חמישה שבועות, אני, אמא שלי ואחותי, ישבנו בתוך דירה, ולא יצאנו. וזה פשוט הרגיש גם, כאילו, ישבנו שבעה, אבל חמישה שבועות, על בן אדם שאתה אפילו לא יודע אם הוא חי, אם הוא מת.

כאילו, כל פעם היו באים אנשים, חברים שלו, חברים שלנו, בורקסים, עניינים, זה באמת הרגיש כמו שבעה. על בן אדם שאתה אפילו לא עשית כלום, לא קברת לא כלום, חמישה שבועות ככה. ובאמת, זה היה מצב ממש קשה.

הגר: כן.

שי: ובאמת, אני אומרת לך, באמת, אני פחדתי לצאת מהבית, כי פחדתי שתגיע הדפיקה, זה היה המצב. פחדתי שיגיעו הקצינים ויבשרו שמצאו גופה. ואז באמת, אחרי חמישה שבועות, הכרנו את המטה. את המטה למשפחות החטופים וזה הציל לנו את החיים.

ממש, זה נתן לנו בית, מקום להיות בו שאתה נורמלי, שכאילו, אם רגע אחד אתה צוחק, ורגע אחד אתה בוכה, אז זה נורמלי, וזה בסדר.

הגר: כן.

שי: וכולם שם חווים אותו דבר.

הגר: כי באמת הזכרת את האנשים שבאים הביתה, ואת הבורקסים, ואני תוהה אם זה היה רצוי או לא רצוי, איך זה הרגיש בכלל, איך… איך זה מרגיש כאילו כלפי הסביבה. את יודעת,

שי: תלוי את מי אתם שואלים. נגיד, אחותי לא היה לה כח, חצי מהזמן ממש לא הייתה לה כוח לאנשים. אמא שלי, זה עשה לה טוב ממש. כי היא כל היום הייתה סביב אנשים, אז היא לא באמת… היא התרכזה במה שקורה, היא לא באמת… הבינה עד הסוף את הסיטואציה. אז זה עשה לה טוב, ואני חצי-חצי. אני כאילו, גם לקח לי זמן לספר לאנשים.

לא סיפרתי ישר. חברות קרובות ואנשים מאוד מאוד קרובים, סיפרתי, אבל נגיד לכל החברה שלי, לקח לי זמן לספר.

הגר: למה את חושבת?

שי: כי אמרתי, טוב, כאילו עוד מחר יודיעו, מחר נדע, הנה, מחר כבר יבואו ויגידו לפה ולפה, ואז אני אגיד.

הגר: לא דמיינת שזה יימשך ל-57 ימים.

שי: לא, לא. אמרתי, מה, יאללה, מחר אומרים, בסדר, נו, מחר אני אגיד לפה ולפה.

לא רציתי סתם להודיע משהו שאני בכלל בעצמי לא יודעת.

הגר: לא יודעת.

שי: מה, אני אגיד נעדר, זה סתם… כאילו גם לא הייתה לי כוח, אני ראיתי את אמא שלי, היא חוותה גל של הודעות, וגל של אנשים שרוצים להגיע, שנפשית לא הייתי מוכנה להתמודד עם זה עדיין, זה היה לי קשה לזה.

הגר: כן.

שי: ורק אחרי 18-20 יום, החלטתי שאני כן מתחילה להודיע, אבל רשמתי ישר, אמרתי לכולם שיקחו את זה לאט איתי, שאני לא אוכל להתמודד עם מה לעשות של האנשים, זה היה לי קשה.

הגר: שבעצם מתכוון שככה יבואו לאט ומעט ו...

שי: כן. טיפין טיפין, ככה.

הגר: כן.

שי: לא, זה קשה, כל היום. תחשבי שגם את כל היום כמו תקליט שבור, מדברת אותו דבר, אותו דבר. היום יש לי הרבה מה לספר, אז זה לא מרגישה שאני מספרת אותו דבר.

אבל 20 יום לתוך המצב, היה לי רק סיפור אחד לספר, ואתה כמו תקליט שבור, חוזר על זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.

הגר: קשוח.

שי: זה נורא.

הגר: דיברנו מקודם ככה קצת לפני, באמת על האולפנים ועל הראיונות ועל השיחות וההסברה שאת עושה. תפקיד שככה נקלעת אליו, כמובן, בלי שבחרת בו.

שי: אבל אין ברירה, נכון?

הגר: כן.

שי: אני מרגישה שכבר, אני תמיד צוחקת על זה, שנהייתי המנכ"לית לחברה של החזרת רון בנימין בע"מ וזה כאילו פול טיים ג'וב. אני ממש מרגישה ש… ואני מתחילה להבין בדוברות, לנאום באנגלית, לשתף ולהתראיין, וכבר נהיה לי סקילס שבכלל בחיים לא חשבתי שאני רוצה להשיג.

הגר: בטח.

שי: ובעל כוחי התחלתי להשיג אותם.

הגר: בטח.

שי: הזוי.

הגר: אז אמרת תקליט שבור. אולי ננסה להבין ככה משהו שאנחנו לא יודעים, את יודעת, על אבא או על החוויה שלכם, בתוך המאבק המשוגע הזה. מה אנחנו לא יודעים?

שי: מה אתם לא יודעים? נראה לי שאחרי 96 יום יודעים הכל.

משהו אחד שאני כן אגיד, שאבא שלי הוא מעריץ, שרוף של U2 ועכשיו אנחנו מנסים להגיע כאילו ללהקה. ואנחנו רוצים לעשות איזה משהו איתם בשבילו. כשהוא יחזור הוא יתחרפן. והוא כבר היה בשתי הופעות שלהם,

והחלום שלו, זה גם הדבר. תמיד שואלים אותי מה הדבר הראשון שתעשו כשהוא יחזור? מעבר ללחבק אותו ולדאוג לו. אנחנו מאוד מאוד רוצות לקחת אותו להופעה של U2 בווגאס.

כי הוא לא הפסיק לחפור על זה לפני שהוא נחטף. הוא כבר היה שנייה מלקנות כרטיס, וזה מה שנעשה, אנחנו ניקח אותו לשם.

[הקלטה מתוך הופעה של U2 - לא תומלל- בה בונו התייחס למצב של ישראל ועזה, שולח תפילות]

הגר: סיפרת שאבא כל כך דואג ואוהב וחרד לבית, לבנות שלו, ולכן עובר לך בראש, מה עובר עליו בהקשר הזה עכשיו שם?

שי: כן, אני כל פעם אומרת שאני בטוחה שהדבר היחידי שהוא דואג לו, זה אנחנו. כאילו, אני באמת יכולה לדמיין אותו יושב שם, במנהרה או איפה שהוא לא יהיה, וחושב עלינו ועל אמא שלי ועל אחותי ועליי, ואומר, וואי, מה עשיתי? כאילו, איך עשיתי את זה? בשבילן. הוא אפילו לא דואג לעצמו ולמצב שלו, אני בטוחה שהוא חושב עלינו בכל שנייה שם, ורק דואג כאילו, הם בסדר, הם בריאות, הם יודעות, כאילו, באמת,

אני מאמינה ואני בטוחה במיליון אחוז שאיכפת לו רק מאיתנו שם.

[מוזיקה מתנגנת]

הגר: איך את חושבת, שוב, בדמיונות שלך, בתרחישים האישיים שלך, מה את מדמיינת שהוא חווה, שהוא...

שי: אני לא נכנסת לזה, אני לא מסוגלת, אני שמה חומה. אני פשוט לא יכולה לתת לעצמי לשקוע למחשבות האלה, של מה עובר עליו, וקר לו, והוא רעב, והוא פצוע אולי, אני לא יודעת.

אני לא נכנסת לזה, כי זה הוריד אותי, ולי אין את הפריבילגיה עכשיו להיות כאילו, למטה, או עצובה, או בוכה, כי אני צריכה להיות חזקה, כי הוא לא פה.

הגר: בטח.

שי: אז כרגע אני הפונקציה במשפחה, שצריכה להיות חזקה בשביל כולם, ולהחזיק את כולם, אין לי את הפריבילגיה, או את המקום עכשיו להישבר.

הגר: וואו.

שי: אז כן.

הגר: אבל זה מתפרקת לפעמים? גם?

שי: לא יודעת, אני… יהיה לי זמן אחר כך. אולי זה לא בריא נפשית, מה שאני עושה. אבל אני פשוט יותר חשוב לי שאימא שלי ואחותי יהיו בסדר מאשר אני, ואני דואגת לכולם כרגע. אין לי את הפריבילגיה לחשוב על זה.

גם אם לפעמים אני במיטה בלילה, ובגלל שהאינסטגרם והפייסבוק שלי מפוצצים בתמונות שלו כל הזמן, כל היום שיתופים, אז לפעמים כזה מתגנב לי המחשבה של, אני מסתכלת על הפנים שלו ואני אומרת, וואי, איזה מסכן. איך לא מגיע לו? איך לא מגיע לו?

ואז אני ישר אומרת לעצמי, אל תחשבי, די, כאילו, תוציאי את המחשבה הזאת מהראש.

הגר: כן.

שי: כאילו, אני לא נותנת לעצמי להיכנס למחשבות אלה בכלל, כי זה ירסק אותי ואני אסור לי, אין לי את זה.

הגר: וואו. לבכות, את מצליחה?

שי: לא יודעת, קשה. אני אגיד לך מה. ביום הזה של השביעי לעשירי, כשהייתי בדובאי, 15 שעות שלמות בכיתי.

הגר: וואו.

שי: התפרקתי בדובאי, ואמרתי שברגע שאני נוחתת בארץ, אני אעשה קאט. אין לי אפשרות לבכות מול אמא שלי ואחותי, ואני צריכה להיות החזקה, אפילו אם הם יגידו משהו אחר, זה מה שאני מרגישה, זו התחושה שלי, שאני צריכה להיות חזקה, וזה עליי, כאילו, אני הבחורה.

הגר: כן.

שי: ואני צריכה כרגע להיות זאת שבשליטה, ולתפוס את המושכות.

הגר: תפקיד משמעותי.

שי: כן, זה הכל על הכתפיים, על הכתפיים שלי, כן, אבל… בסדר, אני עושה את זה באהבה. אם זה מה שיחזיר את אבא שלי, או לפחות יעזור למשפחה לא להתפרק, אז זה עליי, אני יכולה להחזיק. אני עברתי דברים, אני… כאילו, אני ילדה מאוד, אני לא ילדה, זה הקטע, אני בת 25, אבל אני מרגישה שעברתי כל כך הרבה. גם עברתי לגרמניה לבד, כן, גרתי שם לבד, גם חזרתי, טיילתי, עשיתי מלא דברים. אז כאילו, אני כן חזקה מספיק, אבל...

הגר: אבל ב-15 שעות אלה שבכית, בעצם אז עוד לא ידענו, לא הבנו את גודל האירוע.

שי: נכון.

הגר: מה ידעת אז, ברגעים האלה?

שי: אני מהשנייה הראשונה ידעתי שמשהו לא טוב קורה, וצריך להיות על זה. נגיד, אמא שלי ואחותי היו קצת יותר שאננות, ואמרו, אוי, אולי הוא תקוע איפשהו, אולי הוא מתחבא, אולי אין לו קליטה, אני אמרתי להם, תקשיבו, יש פה סיפור רציני, והתחלתי ממש להפעיל חמ"ל בדובאי.

אני ישר אמרתי להם, תקשיבו, יש לו רכב, יש לו איתורן ברכב, תמצאו את הרכב, איפה הוא נמצא. אז הם מצאו את הרכב, ראינו שזה ליד קיבוץ מפלסים. סבבה, זה עשינו.

ואז אני התחלתי למצוא, אמרתי איך אני מגיעה לקיבוץ מפלסים, איך אני מוצאת אנשים. התחלתי למצוא באינטרנט רשימה של מספרי טלפון של כל האנשים בקיבוץ. שלחתי להם, אמרתי להם, תתקשרו עכשיו, כי אני לא יכולתי הייתי בחו"ל. אמרתי להם, תתקשרו, בית, בית. תבדקו עם אבא שם, או אם רואים אותו, שיכניסו אותו. אמרתי להם, זה לא מצב רגיל.

ובאמת, לאט לאט הבנו את הגודל של העניין, וכשעברו 20 ואני נחתתי ב-12 בלילה באותו יום, ומשם כבר נסעתי ל-433 להב, לפתוח תיק נעדר. הייתי שם איזה ארבע שעות, היה עומס מטורף. תחשבי, ביום הראשון היה 3,000 נעדרים. היה מטורף. הגעתי הביתה ב-5 לפנות בוקר רק, וכאילו, הם כבר הבינו שזה לא מצב נורמלי.

הגר: כן.

שי: וככה התגלגל כבר הימים.

הגר: יש בך כעס? את כועסת?

שי: בהתחלה כאילו התעצבנתי קצת, אמרתי, לא התעצבנתי, שוב, זה מורכב. כי מצד אחד, מניחה, שהוא הולך לרכב על אופניים, הוא בסך הכול עשה משהו שהוא הכי אוהב.

וגם, הוא לא עשה שום דבר רע, הוא לא הולך להסתכן, הוא לא הולך לאזורים מסוכנים. הוא היה בתוך הארץ שלו, נסע, בתוך מדינת ישראל, רצה להיות חופשי בארצו, והוא לא יכול לעשות את זה. מה הוא עשה כבר, הולך לרכב על אופניים?

הגר: כן.

שי: ומצד שני, אני כועסת, כי אם הוא היה נשאר עם חברים שלו, הוא עכשיו היה בבית.

הגר: כן.

שי: אבל גם יכול להיות הפוך.

הגר: החברים, נגיד, חזרו הביתה בשלום.

שי: כן, שלושת החברים שלו בבית, שלמים. לא קרה, כאילו, קרה מה שקרה, אבל יחסית להיות חטוף, הם בסדר.

וכאילו, לא יודעת, תמיד אני חושבת, מה אם? מה אם הוא היה נשאר איתם? מה אם הוא היה יוצא אפילו עשר דקות לפני, לא יודעת, קצת לפני? אם הוא היה עובר את החבורת מחבלים הזאת.

הגר: כן.

שי: אבל שוב, זה לא עוזר המחשבות האלה, אז אני מנסה לשחרר אותם.

הגר: עברו כמה שבועות טובים, זה לא נהיה יותר קל,

שי: ממש לא.

הגר: מצליחים לקיים איזו שגרה? לעבוד, לאכול, לישון, לא יודעת.

שי: אין שגרה אמיתית, אין שגרה. אנחנו כבר תקופה ארוכה מאוד בתוך הדבר הזה.

ואין שגרה. זה לא נהיה יותר קל. להפך, זה נהיה יותר ויותר קשה, כי אנחנו שומעים כבר עדויות מאנשים שחזרו. עדויות לא טובות. מה שהם מספרים, פשוט נורא. ואני, נגיד, לא מסוגלת לשמוע.

אני לא רואה עדויות של אנשים שחזרו, ראיתי רק של "מיה ואיתי רגב", וזה הספיק לי.

הגר: מה שם ככה נגע בך במיוחד?

שי: הכול, באמת, היחס שלהם. וזה נורא שאין אוכל, ואיך שהם מטפלים בריאותית, ו...

לא יודעת, הזוועות שם, צריך להבין שזה לא, הם לא תחת, אתה יודעת, בשבי של צבא אחר, יש להם תנאים שאתה צריך לקבל. זה לא צבא, זה טרור. הם פשוט טרוריסטים.

הגר: כן.

שי: אז כל יום זה נהיה יותר רע. וגם אנשים מתים לאט לאט, וכל יום שומעים על עוד בן אדם שנרצח, או על בן אדם שמת, או עוד גופות שגילו.

לא גילו בזמן האחרון אנשים שחיים, לא סיפרו לנו בזמן האחרון על איזה מבצע צבאי הירואי שהוציא חטופים.

הגר: כן.

שי: זה לא קרה, לצערי, הלוואי. וגם, את יודעת, אני מסתכלת על זה גם מהצד השני, הצבא, הולך חבר, חיילים נהרגים. אני לא יכולה לשמוע יותר, הותר לפרסום. באמת, אני לא מסוגלת לקום בבוקר ולשמוע את זה.

הגר: בטח.

שי: צריך פשוט לעשות עסקה.

הגר: כן.

שי: ולהוציא אותם. אין להם עוד ימים לבזבז, אין, הזמן אוזל לחיים בתופת, בלי מים, בלי אוכל, בלי… בלי כלום, בלי תרופות.

הגר: ותגידי, אם היית רוצה לומר משהו לאבא? לחיים...

שי: כן.

אבא, אם אתה שומע, שתדע שאין יום ואין דקה ואין שנייה, שאנחנו לא חושבות עליך, ואתה בלב שלנו, ואנחנו לא מפסיקות לדאוג ולהתפלל, ובאמת, אתה רואה איפה אני, אני עושה הכל, הכל, הכל בשבילך. אם זה לטוס לניו יורק, ואני בשבת טסה ללוס אנג'לס, ואני עושה הכל, דופקת על כל דלת בעולם בשבילך, תחזיק מעמד, זה ממש עוד שנייה קורה, אתה איתנו, ויאללה, תבוא כבר, נתן לך חיבוק, ניקח אותך ל-U2, ויהיה טוב.

הגר: וכמובן, לכאן לראיון משותף.

שי: חד משמעית. אם הוא ירצה, הוא בן אדם מאוד פרטי.

הגר: כן, הוא נראה כזה...

שי: הוא אוהב, אם הוא יראה שהתמונות שלו, בכל מקום, הוא יתעצבן, הוא לא אוהב את זה.

הגר: כן. שי אני רוצה באמת להודות לך, על הזמן היקר שלך, שבאת ושיתפת ודיברת בכנות ובאותנטיות, כמובן, אם יש משהו נוסף שאת רוצה להגיד, אז, כל הבמה שלך.

שי: אני רק רוצה לפנות לכל מי ששומע אותנו, תקשיבו, זה הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות. לדבר על החטופים זה הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות.

זה שאתם שומעים את זה, זה כבר משהו טוב שעשיתם היום למען החטופים. עכשיו, יש את העצרות כל שבת בכיכר,

תגיעו, זה תומך בנו כמשפחה, זה תומך במסע הזה שלנו להחזיר את החטופים. אין משהו יותר חשוב לעשות במוצאי שבת, סליחה.

באמת, אין משהו יותר חשוב.

תהיו איתנו, תתמכו בנו, אנחנו צריכים אתכם, זה מאבק של כולנו.

לצערי, באמת, אין תקומה למדינת ישראל ואין תמונת ניצחון, ואין שום דבר בלי החטופים האלה. אין יום של אחרי, אין שום דבר.

הגר: תודה גדולה, שי, תודה,

שי: תודה רבה.

הגר: תודה לכל מי שהאזין לנו.

אנחנו נפגש בפרק הבא של אסיפת הורים

ביי.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

4 views0 comments

Comentários


bottom of page