חוסר הוודאות אחרי שנלקח, תחושת ההפקרה שעדיין כואבת, הסיפורים של אלה ששוחררו ופגשו אותו בעזה, השמחה על הסרטון של חמאס והכאב כשנודע שנרצח בשבי. "הכותרת" בסדרת שיחות עם משפחות החטופים, והפעם: אסנת פרי, אשתו של חיים, מנסה לחיות בלעדיו
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/06/2024.
קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקאסטים".
[מוזיקה]
אסנת: היה אפשר להחזיר אותו, שלא יספרו לנו סיפורים אחרים, פשוט החליטו שלא, שזה לא הדבר הכי חשוב, להחזיר את האנשים, לא רק אותו.
הגר: זאת אסנת פרי, אשתו של חיים פרי, שגופתו מוחזקת כבר 37 שבועות בשבי חמאס. זה סיפור על אדם כשרוני במיוחד, שתמיד מצא דרך להפיח חיים ביצירות. אדם שהוא איש של אנשים, חם ולבבי, בעל קשר הדוק למשפחה. זה סיפור על אדם שכבר לא איתנו, ועל המורשת שנשארה. "הכותרת" בסדרת פרקים מיוחדת עם משפחות החטופים; בין הדאגות והפחדים לחלומות והתקווה, ועם ההתמודדות היומיומית של אלו שמחכים ליקירהם שישובו. אני הגר כוכבי, וזה הסיפור של חיים פרי.
[מוזיקה מסתיימת]
הגר: אני רוצה להגיד שלום לאורחת יקרה.
אסנת: שלום.
הגר: שלום אסנת, אסנת פרי. את גם יו"ר קיבוץ ניר עוז.
אסנת: נכון.
הגר: את גם בת הזוג של חיים, שלצערנו, העמוק, נחטף והתבשרנו שהוא נרצח בשבי.
אסנת: נכון.
הגר: ותודה רבה שבאת אלינו. כל כך הרבה אירועים, ואני פשוט רוצה לשאול, מה שלומך, מה שלומך היום?
אסנת: שלומי, בסדר. מתפקדת, לא באמת חיה, אבל מקווה להשתפר. אין ברירה. אני מגדירה את עצמי ניצולת טבח, ונגזר עליי להמשיך לחיות.
הגר: את מדברת על השבעה באוקטובר אני מניחה.
אסנת: נכון.
הגר: כן, שאז, אנחנו נגיד כמובן ששניכם הייתם בממ"ד.
אסנת: נכון.
הגר: ספרי לנו על זה את אולי, במילים שלך.
אסנת: אנחנו, כידוע, הוקפצנו בשש וחצי לאזעקת צבע אדום, התעוררנו מהשינה, רצנו לממ"ד, אנחנו לא ישנים בממ"ד, חיים לא מסכים, ופתחנו את הטלוויזיה, ומיד ראינו שזה לא משהו שאנחנו מכירים, עוד לא ידענו כלום על חדירת מחבלים, אבל כמות הירי והרקטות שנורו, זה היה פשוט מטורף. כמובן, יש לנו חמישה ילדים, כולם בארץ, אף אחד מהם לא חי בניר עוז. בשבת הזאת בירכנו על זה. [צוחקת]
הגר: בטח.
אסנת: והיינו בקשר עם כולם. ולאט לאט התחלנו בתקשורת הפנימית להבין שיש מחבלים בקיבוץ, עוד לא קלטנו כמה. והזעקות בתקשורת הפנימית התחילו להגיע, "הם כאן, הם אצלנו, יורים על הדלת של הממ"ד", ואחר כך "שורפים לנו את הבית", והתחיל להיות ככה זה… והבנו שאנחנו בסכנת חיים אמיתית ומיידית, והחלטה שקיבלנו, קיבלנו זה חיים ואני, החלטנו לדומם את עצמנו, שזה כלל כיבוי האורות בממ"ד, כיבוי הטלוויזיה, ובהתלבטות קשה, כיבוי הטלפונים. הקושי היה בגלל הילדים שהבנו שהם ימשיכו להתקשר ולסמס, ואנחנו לא נענה, והם יכנסו ללחץ, אבל אחרי התלבטות קצרה, הבנו שאין ברירה. הפחד הזה שהם יפרצו לממ"ד, או אתה מתחבא בשקט והממ"ד חשוך, חשוך, ואז פתאום האור הנדלק הזה, כי מישהו מתקשר או מישהו מסמס… בקיצור, סגרנו טלפונים. ובאמת, לא עבר הרבה זמן, והמחבלים הגיעו לבית שלנו, המחבלים היו בבית שלנו שלוש פעמים.
בפעם הראשונה הם לא מצאו את הדלת של הממ"ד, כמה זה נשמע קצת מוזר, זה בתים ישנים שהוסיפו להם את הממ"דים, והמיקום הוא לא תמיד טריוויאלי, הוא גם אצלנו, הוא קצת חבוי כזה, על יד, יש שם מתלה מעילים כזה, לא משנה, לא מצאו. בשלב הזה הם הסתפקו בלשבור ולנפץ את כל הבית, שמענו את כל הדברים נזרקים ונשברים, והם שפכו את תכולת כל הארונות, הם זרקו, בלאגן שקשה לתאר, ואנחנו לא רואים את זה בשלב הזה, אנחנו שומעים את זה, והם הלכו. אחרי כמה זמן, הגיע מחבל אחד. איך ידענו שזה אחד? [צוחקת] היה מלא זכוכיות על הרצפה [ברקע רעש של הליכה על זכוכית שבורה], כל מי שהלך שמעו, כל צעד שמעו. והיה אפשר בדיוק לדעת, בערך, ואחד בטח היה אפשר לדעת, והוא מצא את הדלת של הממ"ד, והוא גם הצליח לפרוץ אותה, וכשחיים ראה שהוא פותח את הדלת, הוא עמד, הוא נעמד בפתח, ואיך שהוא פתח את הדלת, הדלת של הממ"ד נפתחת החוצה, איך שהוא פתח את הדלת, חיים תפס אותו בשתי הכתפיים שלו, והעיף אותו אחורנית, כאילו [צוחקת]. אני צוחקת, אבל איזה אומץ צריך בשביל לעשות את זה.
הגר: אמיץ, כן.
אסנת: גם זקן, לא רק אמיץ, וההוא היה בחור צעיר. הוא עף אחורה, נחבט באיזה משהו וברח. היה שנייה של שמחה גדולה, אבל מיד הבנו שהלך עלינו, שעכשיו הממ"ד כבר פרוץ, והם יודעים, יבואו יותר אנשים, וזהו. בכמה דקות שהיו לנו, אני התחבאתי בממ"ד מאחורי איזה סל כביסה קטן כזה. אחר כך כשבאתי הביתה, לא הבנתי איך התקפלתי שם, אבל חשוב להגיד שהיה מאוד חשוך הממ"ד, אני הייתי עם פיג'מה שחורה ועם שיער שחור, ופשוט התקפלתי שם. והגיעו, שמענו צעדים, שמענו שמגיעים לממ"ד, וחיים קם ועמד בפתח של הממ"ד, ממש בפתח, וחיים איש גדול, ולא נתן להם להיכנס כאילו. והם דיברו איתו, ואמרו לו, "אתה עכשיו צריך לבוא איתנו, אם לא תעשה לנו בעיות, אז אנחנו לא נעשה לך שום דבר רע", והוא קלט שהם לא יודעים שאני שם. עכשיו הם לא ראו אותי כי הוא לא נתן להם להיכנס. בקיצור, הלך איתם, והם הלכו, ולא חזרו. ואני נשארתי שם בממ"ד, ישבתי שם עוד למעלה משלוש שעות, ככה, מקופלת.
הגר: ומה עובר עלייך בשלוש שעות האלה? את יודעת, את מדמיינת לאן לקחו אותו? מה עשו איתו?
אסנת: לא, אני רוצה להגיד לך משהו. לא, ממש לא. אני למדתי בשביעי לאוקטובר להכיר את כוחו של אדרנלין. אדרנלין זה חומר שמפקס אותך על דבר אחד בלבד, ל-ש-ר-ו-ד. פשוט לשרוד, את לא חושבת על כלום. את לא רעבה, את לא צמאה. את לא חושבת שום דבר מה קורה חוץ מהישרדות של עצמך, וזה מה שעבר עלי בשעות האלה. בשלוש דקות שהתארגנו, וידענו שהם הגיעו, אז אני התקפלתי שם, והדבר שניסיתי לעשות זה להשתלט על הנשימה שלי. כי נשימה כשמבוהלים ומפוחדים, אז שומעים אותה. ואם אני מקופלת עם הראש קצת למטה, אז גם רואים את הגב שהוא… [עושה קולות של נשימה כבדה]
הגר: איזה מצב זה שאת מפחדת פחד מוות ולא יכולה כאילו…
אסנת: ואני ניסיתי לנשום הכי מעט שאפשר והכי לאט שאפשר, כדי עדיין להיות… לא להיחנק, נגיד. זה היה… בזה השקעתי את כל המחשבה שלי. ברור שחשבתי על זה, שהוא הלך, בשלבים האלה, לא, אף אחד לא האמין שזה יהיה כל כך ארוך. גם לא ידענו כמה נחטפו, אני חייבת להגיד, כל אחד ידע מה קורה אצלו בבית. זהו, ואני נשארתי ככה. אחרי הרבה הרבה זמן שכבר לא שמעתי שום דבר בחוץ, אני חושבת שזה היה עוד לפחות שעה, שעה וחצי, אחרי שחיים נחטף, אני הדלקתי את הטלפון, וסימסתי לאחד הילדים, שיודיע לאחרים שזה מה שקרה. כתבתי להם שזה עוד לא נגמר האירוע, שאני עדיין בממ"ד, ואני לא יכולה לדבר, ומיד כיביתי את הטלפון מחדש. בכלל התמונה התחילה להתבהר רק כשהגיעו כוחות ההצלה, חייבת להגיד שהם הגיעו סמוך לשתיים בצהריים, פעם ראשונה לניר עוז, אחרי שהמחבלים כבר הלכו, כבר לא היו. בדיעבד אנחנו יודעים שהיו 300 מחבלים בניר עוז, שזה יישוב של 400 נפש. כשהוציאו אותנו, התחלנו לראות ככה מי מגיע, ובעיקר לראות מי לא מגיע, ולאט לאט התחלנו להבין את גודל האירוע, ועדיין היינו רחוקים מלהבין עד הסוף את גודל האסון, ואת התוצאות האלה של ההפקרה שלא היו כוחות ביטחון חיצוניים, אני אומרת חיצוניים כי הייתה כיתת כוננות. אבל מה כיתת כוננות של תשעה אנשים, יכולה לעשות מול 300 מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש?
הגר: כן.
אסנת: ובאמת אנשי כיתת הכוננות היו אלה ששילמו מחירים מאוד מאוד כבדים.
הגר: כן.
אסנת: הם גם נרצחו, ונחטפו ונפצעו, ובאמת דברים מאוד קשים.
הגר: כן. אני רוצה לשאול אותך, שאלתי מה שלומך, ואת ככה השתמשת באמירה חזקה, שאת, את יודעת, בחיים…
אסנת: כן.
הגר: כאילו, בחיים ולא בחיים, ואני רוצה לשאול, איך מתאוששים מכזו חוויה? הזמן עובר, הזכרונות נשארים, משתקמים מזה?
אסנת: קודם כל, היה לי חטוף, כן? זה לא ששרדתי נניח איתו, ואז מתחילה ההתאוששות, אז ההתאוששות לא התחילה. התחילה, לא כמו ביום הראשון, אבל מאוד מאוד קשה. אנחנו קיבלנו את הבשורה המרה בשלישי ליוני, זה כבר כמעט תשעה חודשים, אם אני לא טועה. בכל החודשים האלה, אני לא באמת יודעת כאילו, איך… כל מימד הזמן לא קיים. כל דבר שעשיתי חשבתי עליו, ואחרי שהאדרנלין כבר ירד, ואני ניצלתי, ונפגשתי עם הילדים שלי, והכל, כל דבר, כל פעם שאכלתי אמרתי, אוי, מה הוא אוכל עכשיו? אם בכלל? כל פעם שהתקלחתי, כל דבר שעשיתי. הרבה דברים לא עשיתי עד היום. עד היום לא הלכתי לקולנוע, לא הלכתי לתיאטרון, לא נסעתי כמעט לשום מקום. לא… זה מה שאמרתי לך, אני מתפקדת, אבל לא באמת חיה את החיים.
הגר: כן.
אסנת: האם מתאוששים? אני חושבת שכן, אני מקווה שכן, אבל מאוד קשה. צריך להבין גם שה… תכף אני אתן קצת נתונים על ניר עוז, אני חיה בסביבה שכולם מוכים, זה לא שאני יחידה. זה לא האסון הכי גדול בניר עוז, האסון שלי. זה אולי דבר שקצת מעמיד על הרגליים, כי כשאת מבינה מה עברו, איזה תופת עברו אנשים אחרים, וכמות הנרצחים והנפגעים, וזה בלתי נתפס הדבר הזה, אז את פתאום… אני קצת אמרתי לעצמי, יאללה, תקומי ותתחילי לעשות מעשה. כששחררו אותנו, את לא מבינה, הוציאו אותנו, אנשים היו כמו זומבים. משפחות שהיו שמונה שעות ויותר, עם ילדים, בממ"ד.
הגר: כן.
אסנת: ניצלו. אבל… אפשר להבין מה הלך שם?
הגר: אז באמת, תכף נדבר על הקהילה ועל מושג הקהילה, כל כך חשוב.
אסנת: כולנו לא נהיה אותם אנשים שהיינו קודם.
הגר: כן.
אסנת: אני חייבת להגיד שבניר עוז, מימד ההפקרה הוא מאוד מאוד חזק. זה היה ממש פוגרום, במעמד צד אחד כמעט. המלחמה התקיימה בתוך הבתים, כל מלחמה, כל משפחה נלחמה, על חייה, על חיי הילדים, הכי טוב שהיא יכולה. אנחנו נתאושש ונחיה, אבל זה יהיה איתנו forever, אי אפשר למחוק אירוע כזה שבו את פשוט בפחד מוות שעות על שעות, לא עשר דקות. שעות על שעות, מאוד קשה.
[מוזיקה ברקע]
הגר: בואי נדבר על רגע, על רגע הסרטון, שראית את חיים.
אסנת: שמחה עצומה!
הגר: כן.
אסנת: ברור. כולם חשבו שזה קשה, מה פתאום?
הגר: זה מה שאני שואלת, באמת יש לי…
אסנת: כל כך… לא אכפת לי בכלל מה אמר.
הגר: כן.
אסנת: קודם כל זה היה אות חיים ראשון, לא, סליחה. אחרי שבועיים חזרו שתי נשים, בלי משא או מתן, בלי לדבר בכלל עם אף אחד מישראל, נחתו כאן פתאום בערב, הן שתיהן היו מניר עוז, אחת מהן הייתה ממש עם חיים, ואז קיבלתי פעם ראשונה שהוא בכלל בחיים, זה שראיתי אותו יוצא מהממ"ד והולך איתם, זה בכלל לא אומר מה קרה דקה אחר כך, יכלו לקחת אותו בחוץ ולהכניס לו כדור לראש, זה היה הרבה אנשים זה מה שקרה. זה לא כזה פשוט. לא השליתי את עצמי. אמרתי נכון, הוא נחטף, ראיתי שהוא יצא בחיים על הרגליים, לא פצוע, לא שום דבר, למרות שלמנהרות אני כבר יודעת שהוא הגיע קצת פצוע, כלומר, הרביצו לו קצת בדרך, וזה היה באמת האות הראשון, אבל קצת אחרי זה, לא קצת אחרי, הרבה אחרי זה [צוחקת], בחמישים יום למלחמה הייתה העסקה של הפעימות, ואז שבו הרבה מאוד אנשים מניר עוז, כי שליש מהחטופים כמעט היו מניר עוז. שליש מכל החטופים היו מניר עוז! מניר עוז נחטפו למעלה… כ-75 איש בשביעי באוקטובר, מתוך 400. בעסקה הזאת חזרו 40 נשים וילדים, והם סיפרו כבר הרבה על חיים, וכבר ידענו שהוא בסדר, הוא ממש בסדר, הוא בסדר גם ברוחו. הוא איש חזק מבחינה מנטלית.
הגר: כן.
אסנת: ולדבר היחידי שהוא מאוד מטריף אותו, זה שהוא לא יודע מה קרה איתי. הוא בעצם לא יודע שניצלתי, הוא יודע שהוא הצליח לו, המחבלים הלכו איתו, הוא לא יודע שהם לא חזרו, לא יודע מה קרה לי.
הגר: כן.
אסנת: אני חושבת שאחת אמרה לי הוא שהוא גם די היה משוכנע שמשהו קרה לי, כי איך? לא יכול להיות, הם כבר בבית, כולו פרוץ כאילו, הם לא ידעו שאני שם, פשוט לא ידעו. הם חשבו שהוא לבד שם.
הגר: ואז הגיע הסרטון, שהיה באמת ככה אות חיים…
אסנת: נכון.
הגר: …משמח.
אסנת: 18 לדצמבר. באמת אות חיים מטורף. אני… אם את זוכרת את הסרטון הזה, גם חיים דיבר בו. [צוחקת]
הגר: כן, בטח.
אסנת: הוא זה שדיבר כל הזמן, כי חיים יודע לקרוא, להקריא יפה [צוחקת]. טוב, בסדר [שתיהן צוחקות]. הוא הקריא ושמענו אותו. שמענו אותו מדבר, וזה כבר היה… כל כך חיים. הוא דיבר כמו שחיים יודע להקריא, כמו שהוא מקריא בחגים, וזה… ממש ככה. נכון, אבל אחר כך, ככל שזה התרחק, ולא היו ידיעות נוספות, אז זה מתחיל להתערער, ו…
הגר: זה מה שאני בעצם רוצה לשאול, כי…
אסנת: כל הזמן זוכרים שכל דבר טוב לשנייה שבה זה קרה.
הגר: כן, כי באמת דיברת על רגע הבשורה, על הרגע הקשה הזה, שמשהו בך היה אפילו מוכן, שלא היו הרבה זמן אינדיקציות על מצבו של חיים.
אסנת: היינו מוכנים. ידענו כבר כמה זמן ממקורות… מאנשי צבא, מקורות שלא את כולם אני יכולה לפרט, אז אני גם לא אדבר על זה יותר מדי, אבל כן. כל חודש הייתה לנו פגישה עם קצין מודיעין, מהמטה, יש מטה שלם שעוסק כל הזמן בלהשיג ידיעות על החטופים, יש תיקים-תיקים, לכל תיק יש אחד שאחראי והוא נפגש עם המשפחה פעם בכמה זמן. ובהתחלה היו באמת אינדיקציות, וקצת ידענו וזה, ואחר כך התחיל לעבור זמן ולא ידענו כלום, שום דבר, תקופה ארוכה, שום מידע, ממש כלום, ואז התחילו להגיע אינדיקציות, מה שנקרא, פחות טובות. הקטע הזה הוא קטע מאוד קשה. אנחנו יודעים להתמודד, בן אדם הוא חי או מת. בן אדם הוא חי או מת, זה ברור, אבל מה שאנחנו יודעים, זה סוג של מידע על איזשהו רצף, שהולך ונהיה גרוע, כאילו, ככה סיכויים, ככה סיכויים, הרבה התפתלויות במידע שהם מוסרים, גם לא הכל אפשר למסור בלי להסגיר מקורות, זה שיחות אה… ולאט-לאט, נהיה מידע פחות טוב. בהתחלה לא יודעים כלום, שזה מדאיג, ואחר כך מתחילים לדעת, אבל מה שיודעים הוא לא טוב, הוא לא חד משמעי אף פעם, עד הסוף, בסוף כן. בתקופה האחרונה, הייתי אומרת בחודש האחרון, היה לנו די ברור כבר שזה לא ייגמר טוב, אבל עדיין לא הייתה… לא הודיעו לנו פורמלית, כי בשביל שיודיעו לנו צריך הוכחות משמעותיות, אי אפשר סתם להכריז על בן אדם שהוא מת. ואת הידיעה הזאת, קיבלנו בשלישי ליוני, כמו שכבר אמרתי.
הגר: כן.
אסנת: היינו מוכנים, ובכל זאת, זה קשה. כמה שידענו וזה.
הגר: בטח.
אסנת: ובכל זאת, זה קטע קשה, הידיעה שזהו, הוא לא יחזור, זאת אומרת, זה לא מחלחל מיד, זה לוקח קצת זמן. אני עד היום מתקשה מאוד לדבר על חיים, כאילו בעבר, הוא היה, הוא עשה, אני הרבה מוצאת את עצמי מדברת עליו בהווה.
הגר: אז בואי נדבר עליו באמת, אני אשאל אותך, על הבן אדם שהוא.
אסנת: אם נחבר את זה למה שסיפרתי, מה שקרה בשביעי באוקטובר, חיים הוא בן אדם בלי פחד. הוא לא מפחד, זו תופעה שכבר כמה פעמים בחיים נתקלתי בה, בסיטואציות. הוא לא מפחד, בן אדם לא מפחד.
הגר: אגב, זה משהו שקצת הקל עלייך, בזמן שהוא היה בשבי? לדעת שהוא לא מאוד ככה מרגיש את התחושה הזאת?
אסנת: הקל עליי שסיפרו שהוא בסדר, הקל עליי שראיתי אותו. יש את הסיפור הזה, שהייתה שם קבוצה שלמה מניר עוז ביחד, עם עוד אחרים, אבל… והבנות ששבו סיפרו מתישהו שהם עשו איזו הערכה, קצת אחרי, אני יודעת… אף אחד לא יודע בדיוק מה, בטח הם לא ידעו בדיוק מתי זה קרה, אבל בואי נגיד ביום החמישים כבר הם שוחררו, אז, הערכה כמה זמן? כמה זמן הם ישבו שם? דרך אגב, אני הייתי משוכנעת שתוך שבוע מוציאים את כולם, לא האמנתי שזה לא יהיה הדבר הראשון שיעשו. תראי לאן הגענו.
הגר: כן.
אסנת: והם עברו ככה וכל אחד אמר כמה זמן הוא חושב שזה ייקח, אז אחד אמר חודש, ואחד אמר חודשיים. וחיים אמר, לפחות שנתיים. הבן אדם מפוכח…
הגר: כן.
אסנת: הוא לא איזה, כן… זה קצת עזר לנו, כי אמרנו, אם הוא ככה באמת חושב, אז זה גם נותן לו כוח, הוא לא כל יום מחכה, ברור שהוא מחכה שזה יקרה, ומקווה, אבל זה לא אותו דבר. כאילו הוא נפשית, הוא יודע שזה יקח הרבה זמן, וגם, אני חושבת שהוא באמת, הוא בן אדם חסר פחד, אני… רק לקום, שלושה חמושים מולך ולעמוד ככה בפתח…
הגר: ממש.
אסנת: בשביל להיכנס, הם היו צריכים לירות בו.
הגר: ספרי לי קצת על דברים שהוא אהב לעשות, תחביבים שהיו לו.
אסנת: קשה לתמצת את זה, זה לא שהוא תחום אחד. קודם כל, הוא היה עם ידע עצום, ידע אישי נרחב בצורה מטורפת. והידע הזה, הוא קנה אותו בעיקר מקריאה, הוא קרא המון, כל הזמן, כל יום, עיתון מודפס, מהמילה הראשונה ועד האחרונה, כל שבוע ספר או שניים, בכל התחומים.
הגר: מדהים.
אסנת: גם ספרות ופרוזה, אבל גם שירה, וגם היסטוריה, ואדריכלות, הוא באמת מתמצא בהמון המון תחומים.
הגר: איזה בן זוג הוא היה?
אסנת: אדיר [צוחקות]. בן זוג שפירגן לי בקריירה שלי, נתן לי באמת חופש לעשות דברים. אני הלכתי ולמדתי מתמטיקה ומחשבים עוד לפני שהיו מחשבים [צוחקות], רק הגיעו, ולא היה בשום מקום מחשב, רק באוניברסיטאות. הוא טיפל בילדים, והוא באמת נהדר. בעיקר אבל מה שהכי קרוב אליו, זה אומנות [מוזיקה ברקע]. הוא עסק באומנות מכל, מכל כיוון שאת רוצה, הוא שמע מוזיקה, הוא אהב ג'אז, הוא אהב קלאסי, הוא שמע המון המון מוזיקה מכל הסוגים, הוא כתב. כולם עכשיו יודעים שהוא כתב ספר לילדים?
הגר: כן.
אסנת: היה עוד אחד שהוא כתב 10 שנים קודם, ליום הולדת 70, זה היה ליום הולדת 80, שהוא לא זכה, הספר הכנו, אבל הוא לא חזר. ו… אז הוא כתב, הוא היה איש שעסק הרבה בקולנוע, הוא כתב תסריטים, הוא היה על סטים, הוא צילם סרטים. ובשנים היותר מאוחרות הוא התחיל הרבה לפסל, בעצם מהפיסול הגיע… הגלריה שלו שהוא פתח שם בשדות, גם מין דבר שקשה לתאר, זה היה איזה מבנה ישן כזה, ערבי, שאף אחד לא התייחס אליו, בשדות של בין ניר עוז לנירים, הילדים קראו לו "הבית הלבן" כי הוא פשוט היה… הוא לא היה לבן אפילו, אבל הוא היה בהיר כזה, תקוע באמצע השדות, וחיים התחיל לדבר על זה לפני כ-26-27 שנים, אמר אני אעשה שם גלריה. אני… הוא שיפץ את הבית, בעזרת מפעל נירלט שתרמו לו קצת חומרים, והוא הקים מסביבו גן פסלים…
הגר: וואו.
אסנת: יש שם גן מדהים, הכל בחוץ כזה, את יודעת, באמצע השדות, באמצע הנוף. הוא בעצם עשה הכל, זה מה שאני רוצה להגיד.
[מוזיקה מסתיימת]
הגר: אני מניחה שהחוסר הוא גדול והגעגוע הוא אין סופי…
אסנת: נכון.
הגר: אבל ככה ביום יום, כשאת מתעוררת, למה את מתגעגעת?
אסנת: אני בעיקר, אני מתגעגעת אליו [צוחקת], אני מתגעגעת לאיש שיחה. עשינו טקס פרידה ממנו בסוף השבעה, אני אמרתי שם בין היתר שהוא היה בעלי, וכמובן, אהובי, וגם החבר הכי טוב שלי, כי הוא איש רעים להתרועע. וכל זה היה לי בבית ככה, אוהב לשבת, ולדבר, ולשתות יין, ובירה, ויש לו את זה.
הגר: אני מבינה.
אסנת: והשאיר לי משפחה גדולה, אני חייבת להגיד. יש לנו משפחה מאוד גדולה, מאוד טובה.
הגר: כן.
אסנת: יש לנו חמישה ילדים, בני זוג, שלושה עשר נכדים…
הגר: מדהים.
אסנת: אהובים, שאיבדו סבא, מטורף.
הגר: ממש.
אסנת: אני באבל אדיר.
הגר: כן. כן. דיברת, בראיונות שונים, על העניין שאת לא רוצה שאף אחד… זאת אומרת זה היה בהקשר של להחזיר גם את החטופים שכבר אינם בין החיים, ואת אמרת, לא רוצה שאף אחד יאבד את החיים שלו בשביל זה, לא אזרח, לא חייל. תגידי על זה משהו.
אסנת: נכון. אני לא היחידה בניר עוז דרך אגב. אחד הדברים ש… תראי במה מוצאים נחמות בדבר כל כך מטורף, אבל אחד הדברים שניחמו אותנו כשהודיעו לנו שהוא נהרג, זה לא היה עכשיו, זה כבר היה קצת קודם. אז בעניין הזה, שני דברים קצת ניחמו אותנו. אחד, שכבר הוא לא סובל. אנחנו כבר, כל הזמן אנחנו חושבים שהוא נורא סובל, אבל הוא כבר כנראה כמה זמן לא סובל. הדבר השני, שהוא לא מת, הוא שרד. הוא שרד בצורה מרשימה שכל כך אופיינית לו דרך אגב. הוא שרד את כל הקושי הזה חודשים.
הגר: כן.
אסנת: לא בגלל שלא היו לו תרופות, מישהו הרג אותו באיזשהו אופן.
הגר: כן.
אסנת: שזה קצת יותר חי מאשר… וגם קצת מעודד, שהוא לא נמק לאט לאט, אלא הוא… בטוח נמק שם לאט לאט, כן? לא כיף שם, לקח זמן עד שקלטו את זה. כן, קשה למצוא ניחומים, מאוד קשה למצוא ניחומים.
הגר: כן.
אסנת: התחושה שלנו היא שהפקירו אותו, מכל מה שאני מספרת, היה אפשר להחזיר אותו! שלא יספרו לנו סיפורים אחרים, פשוט החליטו שלא, שזה לא הדבר הכי חשוב להחזיר את האנשים, לא רק אותו. הם נהרגו יחד ארבעה, והיו לפניהם, ולצערנו הרב עוד יהיו גם אחריהם.
הגר: אז בואי נדבר באמת על ניר עוז, ועכשיו אני מדברת איתך בכובע של יו"ר הקיבוץ.
אסנת: כן.
הגר: קודם כל, מה מצב האנשים, מה קורה בקהילה?
אסנת: תראי, אנשים במצבים שונים, קשה קצת להכליל, אבל ככלל, הקהילה במצב קשה. [מוזיקה ברקע] אין הרבה משפחות שאין להם נפגעים במעגל זה או אחר, וגם משפחות שניצלו, עברו תופת.
הגר: כן.
אסנת: עברו תופת! משפחה ישבה עם שלושה ילדים בממ"ד ונכנסו מחבלים הביתה, והם הצליחו להחזיק את הדלת, והם לא נכנסו, אז הם התחילו לירות על הדלת, ואבא נפצע קצת, ואחרי זה, בהרבה בתים שלא הצליחו להיכנס, התחילו לשרוף את הבית, התחילו להיחנק מהעשן. הממ"ד, הוא נועד להגן מרקטות, הוא לא נגד… הוא חדיר לירי נשק קל, הדלת זה כמו נייר. יש לא מעט אנשים שנפצעו מזה שירו בהם דרך דלת הממ"ד. אה… ואז כבר אי אפשר יותר, ואז קופצים איכשהו, מסתכלים וקופצים מהחלון, ומתחבאים באיזה שיחים. וחלק הצליחו להגיע עם הילדים למיגונית. את יודעת מה זה מיגונית?
הגר: כן, כן.
אסנת: היו שם שעות, זה אפילו בלי דלת, מיגונית, ונכנסים ככה, ופשוט אין שם כלום. עומדים. שום דבר אין שם! והקיבוץ שורץ מחבלים. תופת. פשוט תופת. את שואלת אותי, מי יחזור? אני לא יודעת. הרבה לא יחזרו. לא רק בניר עוז. אם כי בניר עוז באמת היה יוצא דופן. בואי אני אגיד לך נתון, קטן כזה, שיסביר את ה… בכל ניר עוז, יש שישה בתי מגורים שלא נכנסו אליהם מחבלים. למה? אף אחד לא יודע. פסחו. שישה.
הגר: שישה.
אסנת: כל היתר. היו שם מחבלים בפנים.
הגר: כמה קשה.
אסנת: זה לא שלושה-ארבעה מחבלים חדרו ליישוב ומתנהל איזה קרב, ואז הם כולם מסתתרים שם… לא. זה שלוש מאות.
[המוזיקה מסתיימת]
הגר: בין חברי הקהילה בימים אלה, שגם אתם מפוזרים, נכון? חיים בכל מיני אזורים.
אסנת: אנחנו חיים בעיקר בכרמי גת.
הגר: והיחסים נשמרים?
אסנת: זה לא אותו דבר כמו בקיבוץ. כל אחד בדירה שלו, ובשביל להיפגש צריך ליזום את זה. זה לא שאתה הולך לך בחוץ בקיבוץ, פוגש את זה, פוגש את זה. אנחנו… עכשיו אני אומרת שאנחנו זה הנהלת הקיבוץ, משתדלים ליזום הרבה, הרבה פעילויות שתוציא את האנשים מהדירות, ויתכנסו, ואנחנו משקיעים בזה המון, ביצירת ממש, ביצירת מפגשים, אירועים כאלה שאנשים יבואו. זה כמובן לא כמו שהיה בקיבוץ, זה פשוט אי אפשר היה לא להיפגש כמעט. [צוחקות]
הגר: כן.
אסנת: אבל אנחנו משתדלים, 80% מאוכלוסיית ניר עוז היום היא שם, במתחם הזה, אבל לא כולם. יש גם אנשים שבחרו, את תקופת הביניים הזאת, לעשות במקום אחר. ובגלל מה שאנשים עברו, ואין ספק שמשפחות עם ילדים, כל דבר שאת… כל דבר שאת חושבת עליו שהיה נורא, נגיד כמונו, עכשיו תחשבי על זה עם עוד שלושה ילדים, זה בלתי נתפס. בלתי נתפס, באמת, זה קשה בצורה שאני לא מסוגלת לדמיין את זה בכלל.
הגר: כן, ממש.
אסנת: מה עושים עם ילדים? מחביאים אותם, ואסור לבכות, ואסור לדבר, ולפעמים אין אוכל, ושעות על שעות על שעות, ומסביב צעקות בערבית, ופיצוצים, וירי, ונורא, פשוט נורא.
הגר: אני באמת רוצה ככה לקראת סיום, לצערי, לשאול שתי שאלות. קודם כל, אני בטוחה שכל התקופה הזו איתך, מלווה אותך, אבל האם יש משהו אחד, זיכרון אחד, שהטביע בך חותם, שמלווה אותך בימים, בלילות, אם יש רגע כזה?
אסנת: תראי, היו הרבה דברים. קשה לתמצת את זה. הכרתי המון, המון, המון אנשים טובים בתקופה הזאת, לא מהממשלה, לא מאלה שאמורים לדאוג לי, אבל מאחרים, אנשים שבכלל לא הכרנו, או הכרתי. וחוץ מזה, אני חוזרת ואומרת שיש לי משפחה מופלאה ורבת יכולות.
הגר: כן.
אסנת: כשאני אומרת שיש לנו 13 נכדים, הם בין גיל שנתיים ל-29. [צוחקת]
הגר: איזה כיף.
אסנת: כן. וזה מה שאני אומרת, יש בשביל מי להמשיך, עם כל הקושי.
הגר: כן, שזו באמת הייתה השאלה השנייה שלי, רציתי לשאול על מה את עדיין נאבקת, על מה את נלחמת היום?
אסנת: על השיקום שלנו. כאילו, נדמה שאחרי כל מה שעברנו, והדבר המזעזע הזה, שכמה אלפי מחבלים, לא נעים להגיד, כבשו כאן חבל ארץ על כל ישוביו ומחנות הצבא שלו, בוא נדבר אמת. כאילו, ציפינו, וואי, כזה מחדל, בטח אנחנו… אנחנו צריכים להיאבק על כל דבר. על כל דבר. שום דבר לא ניתן לנו ברוחב יד. אני לא אפתח את זה עכשיו יותר מדי, אבל כן, אנחנו כל הזמן במשאים ומתנים עם המדינה, דרך תקומה, על מה נקבל ועל מה לא נקבל, והאם אפשר, בתקציב שנתנו לנו, אם אפשר בכלל לבנות היום בית? התשובה, לא. ומלא דברים כאלה, ואנחנו נאלצים ל… אנחנו הולכים צמודים, עם עורכי דין, שמאיים, את יודעת, מהנדסים. כי זה מאבק, מאבק מתיש. זה פשוט לא יאמן. אני כל הזמן אומרת את זה, זה פשוט לא יאמן.
הגר: זאת אומרת שזה לא שיש לך את הפנאי לשבת ולהתאבל.
אסנת: זה לא שאני, כמו שאמרה מירי, אנחנו לא עושים חיים במלונות. [צוחקת]
הגר: כן, כן.
אסנת: אנחנו במאבק הישרדותי, ממש על ההמשך שלנו. גם כפרטים. על הפרטים אנחנו משקיעים הרבה. השיקום הולך כך, קודם כל, הפרטים. פרטים שלא על הרגליים, להחזיר אנשים למעגל החיים, ללכת לעבוד, לחזור להתפרנס, לא לחיות רק מקצבאות ותרומות. קודם כל, אנשים צריכים להיות בסדר ולהרגיש טוב, וזה מאבק מאוד קשה, אחרי פוגרום כזה.
הגר: כן.
אסנת: ואחר כך הקהילה. זה מה שאמרתי, אנחנו באמת משקיעים הרבה מאוד באירועי תרבות, בטיולים, בלארגן כל הזמן פעילות שאנשים יצאו מהקונכיות ויפגשו, ואנחנו קהילה, אנחנו קהילה שיש לה כוח. ובסוף זה השיקום הפיזי גם, של ניר עוז, ולקוות שאנשים… שיהיו מספיק אנשים שירצו לחזור לשם.
הגר: את תרצי לחזור?
אסנת: אני כנראה ארצה לחזור. עד הבשורה המרה, אני לא חשבתי את זה. אני אמרתי שאני מחכה לחיים ונחליט ביחד. אני היום חושבת שאני כן לפחות אנסה לחזור לשם. העניין של שיקום ניר עוז הוא מעניין, רק אם נצליח להקים את ניר עוז מחדש ברוחנו ובערכים שלנו, לא שהיא תאויש במשהו אחר לגמרי, זה מבחינתי… אבל ברור לי שאם אנחנו לא נצליח לעשות את זה, זאת אומרת לחזור מספיק אנשים שיוכלו להביא אחרים בדמותם או ברוחם, שיהיה קיבוץ כזה עם הרוח שלנו ועם ערכים שלנו, עם קהילה חזקה וכל מה שצריך, אז המדינה תביא לשם את מי שהיא תביא. זה ברור שזה יקרה. ואנחנו נלחמים על זה כל יום. כל יום.
הגר: כן, אני קודם כל רוצה באמת להודות לך שהגעת עד לכאן, ושיתפת אותנו ונתת לנו הצצה כל כך מיוחדת ויקרה לבית שלך, שלכם, למשפחה שלכם, לזוגיות שלכם, לנפשו של חיים, ותודה על זה, חשוב.
אסנת: אני רוצה להגיד משהו על החטופים.
הגר: בבקשה.
אסנת: קודם כל מה שאמרת קודם, ברור שהחטופים החיים קודם! לי לפחות זה ברור. הכי דחוף להוציא משם את האנשים החיים, קודם כל כי הם עוברים תופת שבל תאמן, ודבר שני, בגלל שכמו שאנחנו כבר מבינים, הם הולכים ומתים. רשימת מי שכבר לא חי שם, היא הולכת ומתארכת. וזה ימשיך, כלומר אנחנו פשוט עוד לא יודעים. וניר עוז לפחות אנחנו יודעים שזה לא הסוף. ואני פשוט לא מבינה, למה המשפחות צריכות להיאבק כל כך על הדבר הכי הכי בסיסי, שהמדינה הפקירה את האנשים האלה? דרך אגב, המדינה גם הפקירה את החיילים שם. בשביעי באוקטובר גם החיילים המועטים שהיו בגזרה, במקום כל מי שהיה צריך להיות שם, לא היה להם שום סיכוי. אני חושבת שכבר לא צריך אפילו להגיד את זה, כבר הסרטונים נראו וראינו את התצפיתניות ומה קרה. ברור שהם גם הופקרו. מעטים מול כל כך רבים, מה הם יכלו לעשות בכלל?
הגר: כן.
אסנת: ואני חושבת שמדהים אותי שאנחנו בכלל צריכים להילחם על זה! איך יכול להיות שאנחנו צריכים להילחם על זה? הממשלה היא זאת שאומרת לנו שהחמאס זה הכי גרוע בעולם. זה האויב… הוא יותר גרוע מדאעש, שזה אנשים שהם חיות. וכל ה… שאני מסכימה איתם, ראיתי את זה מול העיניים. אז איך יכול להיות שהמסקנה מזה, היא לא להוציא אותם משם, מיד?! על כל מה שזה אומר. אין שום דבר יותר חשוב מזה! וכל יום שעובר מתים שם עוד. עוד חודשיים, נדע את זה.
הגר: כן.
אסנת: מאוד מאוד קשה. אני חושבת שהמשפחות עוברות תופת.
הגר: דיברנו קודם, אמרתי לך שאני מאוד רוצה לשמוע מה עובר עלייך ואיך את מתנהלת, ואת אמרת, המשפחות עוברות תופת, אבל אנחנו זה לא הסיפור - החטופים ששם הם הסיפור.
אסנת: הם הסיפור.
[מוזיקה ברקע]
הגר: כן, אז אני מסכימה. ובכל זאת, חשוב גם לדעת מה עובר עלייך. אז תודה לך אסנת, תודה רבה שבאת.
אסנת: תודה לכם, תודה שהזמנתם אותי.
הגר: ועד כאן פרק נוסף של "הכותרת" עם משפחות החטופים. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו באפל או בספוטיפיי, אפשר גם לדרג או להגיב לנו. אם יש שאלה שאתם רוצים לשאול את אחד מבני המשפחות, כתבו לנו.
את "הכותרת" אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה בנייד וברכב. בינתיים, אתם מוזמנים לשמוע את הסיפור של גדי מוזס. חפשו את הפרק: "היה עדיף שיפילו עלינו את כל השואה הזאת ביום אחד, גדי מוזס עדיין בשבי".
סאונד ועריכה, עדן דוידוב וגיא סאלם.
אני הגר כוכבי, ואנחנו נתראה בפרק הבא. עד שכולם יחזרו אלינו.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments