חמישה חודשים חלפו מאז שתושבי העוטף החלו לארוז מזוודות ולחזור בהדרגה הביתה. ההחלטה הזו נבעה מפתיחת מוסדות החינוך במרץ האחרון והפסקת המימון הממשלתי לשהות המפונים בבתי מלון ומענקי המחיה. הנגב המערבי, שספג פגיעות קשות, ממשיך לנסות ולהתאושש. למרות ההרס, המשך הירי מהרצועה והטראומה הקשה שנותרה, התושבים מתמודדים עם השגרה החדשה. חיים ילין, תושב קיבוץ בארי ולשעבר ראש המועצה האזורית אשכול וח"כ, מספק מבט מבפנים על החזרה לעוטף. האם תחושת הביטחון חזרה? וכיצד נראים החיים בצל האיום המתמשך?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/08/2024.
[חסות]
[מוזיקה]
קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקאסטים".
[הקלטה] דובר לא ידוע: "תושבי בארי הראשונים מגיעים אלינו ונכנסים. ברוכים הבאים, ברוכים הבאים, ברוכים הבאים".
שרון: כבר חמישה חודשים שתושבי העוטף נמצאים בתהליך חזרה הביתה. החל מחודש מרץ, בו חודשו הלימודים במרבית בתי הספר והגנים, ועד הימים האלה, כשעל פי חוק הסתיים המימון הממשלתי למגורים מחוץ לעוטף, רוב התושבים שבו לביתם. בנגב המערבי מנסים לחזור לשגרה, למרות ההרס בחלק מהיישובים, על אף השיגורים שממשיכים, והטראומה שהתושבים סוחבים. מי יחזור הביתה ומי לא? איך מתנהלת שגרה עם הדי פיצוצים ו"טפטופי" רקטות? איזו הנצחה ראויה? והאם הביטחון אכן חזר לדרום? אני שרון כידון, וזאת "הכותרת".
[חסות]
שרון: איתנו חיים ילין, תושב קיבוץ בארי ולשעבר ראש המועצה האזורית אשכול, וחבר כנסת מטעם "יש עתיד".
חיים: שלום וברכה.
שרון: מהי תמונת המצב כרגע? מי חזר ומי לא יכול לחזור לעוטף?
חיים: כל הקו האחורי, פחות או יותר, מזרחית ל-232, קיבוצים ומושבים, כולל שדרות, חזרו. יש עוד כ-20 יישובים מערבית ל-232, שצריכים לחזור, בטַקְטים כאלה ואחרים. כאשר בסוף יישארו בארי, כפר עזה, ניר עוז ונחל עוז, שהתהליך עצמו ייקח בין שנתיים לשלוש. אין איזשהו תאריך יעד, כי צריך לבנות הרבה יחידות דיור.
שרון: [מהמהמת בהבנה] ואלה שחזרו, אתה יכול קצת להכניס אותנו למה חיכה להם כשהם חזרו? האם שופצו דברים? האם נבנו דברים מחדש? או שחלק מהאנשים ממש חזרו לגור בין, לא הריסות, כי אנחנו מדברים על כפר עזה, ניר עוז ובארי ששם בעצם לא חזרו לגור. אבל האם חזרו לגור, כפי שהמקום נראה בשבעה באוקטובר?
חיים: יש פער מאוד גדול בין קיבוצים או מושבים שנכנסו אליהם מחבלים, בין… שנעשה שם הרס לבין קיבוצים ומושבים שהמחבלים לא הצליחו להיכנס פנימה. יש פער עצום במראות ופיזית בכמות הבתים שאנשים לא יכולים לחזור אליהם. מעבר לקטע הרגשי, אני מדבר עכשיו, לדוגמה בבארי זה 150 יחידות דיור. בכפר עזה זה קצת פחות, אבל זה גם פרופורציונלי. אז זה 150 משפחות שאין להם לאן לחזור. רוב הבתים בבארי הם בתים של משפחות. בתים די גדולים, אז אין להם לאן לחזור, ולכן הם יהיו בחַצֵרים כשלב ביניים. נבנה שם בעצם קיבוץ שלם. הבית שלי או בתים כמו שלי שופצו. זאת אומרת נצבעו.
שרון: זאת אומרת הספיקו כבר לשפץ?
חיים: כן, כי זה חלונות, דלתות ותריסים. זה נעשה בתקופה של בין חודשיים לשלושה חודשים. ורוב הבתים של השכונה שלנו, למעט שניים - שלושה בתים, אפשר לחזור ולגור בהם.
שרון: אבל תכניס אותי לשבילים האלה. מה המשמעות כשאתה נכנס לשם.
חיים: זה קשה.
שרון: בבית שלך שוקם, אבל יש הרס?
חיים: תקשיבי, זה קשה. קשה מאוד. אנחנו קרוב למאה אנשים שגרים, חברים שגרים בבארי. וכשתשאלי את כולם הם יגידו לך שלנסוע במדרכות ולראות את השכונות, כי את צריכה לעבור דרכם. או בחלק מהבתים. אז זה בוקס בבטן, כי זה מזכיר לך את האנשים.
שרון: תשתף אותי קצת, ממש מה קורה מסביב לבית שלך.
חיים: מול הבית שלי יש בית שרוף מצד שמאל, שקיבלו החלטה שהולכים לשפץ אותו. עכשיו, זה הצד הכלכלי של העניין. אף אחד לא התייחס לצד הרגשי. שאם היו מורידים אותו, כבר לא היינו רואים אותו ובונים בית חדש. זה לא מעניין אף אחד. יש תקן מתי בונים, מתי עושים פינוי-בינוי. אני חושב שהבית הזה שהוא במרכז של שכונה, שכל השכונה שלנו הוא מסמל מעל הכל מה שהיה בשכונה שלנו.
שרון: מי גר בו?
חיים: אלכס, שאשתו לשעבר נרצחה, היא גם גרה בשכונה, בקצה השני. וזה קשה, כי את רואה אותו, מגיע כל יום לבית, וכל יום מנסה לאסוף דברים, חפצים, כבר מזמן היו צריכים לעשות. אבל אין, אין את הפְּנִיוּת הרגשית להבין מה עובר עלינו. כאילו, אף אחד, יש תקן, ככה זה עובד, וזה אף אחד, זה לא מעניין. אז אני כבר מוריד את התריסים, כאילו. אני מבשל, בדרך כלל אהבתי שהתריסים למעלה ולראות את הנוף, אז אני כבר, עם תריסים למטה, אף אחד לא מבין למה. אני כן יודע למה. לא רוצה לראות הבית של אלכס.
שרון: קשה לך.
חיים: ברור! חד משמעית. כמו שאני לא יכול לעבור ולראות הבית של אוֹהַד שנרצח יחד עם התינוק, ולראות הרבה מאוד בתים, זה זורק אותך בדיוק למקום הזה. אני לא רוצה לראות את זה. מצד שני, אני מבין שיש אירוע מאוד רגשי, שעדיין הקיבוץ עצמו, כמו כל קיבוץ, הוא לא יודע איך לפתח את הנושא הזה של הנצחה. כי יש הנצחה אישית, אבל יש הנצחה ליישוב, ויש הנצחה לדורות הבאים במדינת ישראל. וזה אירוע מאוד מטלטל.
שרון: דיברת על הַחְשָכַה, על הורדת התריסים, אבל מה קורה בלילה?
חיים: בלילה הכל די… כל אחד בתוך עצמו, בתוך הבית שלו. פעמיים בשבוע בבארי פותחים את הפאב, אז יש, יש גם חדר…
שרון: אנשים מגיעים?
חיים: כן, יש את המילואימניקים, יש את הגרעינים, יש את החבר'ה, כן, יש איזשהו…
שרון: רצון לחיות קצת.
חיים: זה הרבה יותר מזה. זה להבין שהחיים הם יותר חזקים מכל שואה ומכל דבר שאת יכולה לעבור.
שרון: אבל איך תחושת הביטחון? אין איזה פחד במהלך הלילה שיגיע 6:29, ומשהו דומה יתרחש?
חיים: אני לא יכול לדבר בשם כולם, כי כל אחד מרגיש את זה אחרת. אני הבנתי שאם אני שרדתי את זה, ושרדתי את עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן כראש רשות, אז אני כבר, כשהסיוטים שלך, שאת חולמת, הופכים להיות מציאות, אז הפחד מתמוגג, כאילו הוא לא נמצא שם. גם נמוג.
שרון: ומה אתה שומע מחברים אחרים מאותם מאה שכן מתגוררים?
חיים: עכשיו אני אחלק את זה לשתיים. יש את האנשים שמטופלים, שמבינים שהם צריכים טיפול, לא משנה איזה, יכול להיות פסיכולוג, פסיכיאטר, קטע ורבאלי, יש כאלה שהולכים לטיפולים, מסאז'ים או דיקור. כל אחד מחפש את הדרך שלו. ויש כאלה שלא. אלה שלא, הם כל הזמן מדברים. הם כל הזמן מוציאים את זה החוצה. הם מוציאים את זה החוצה בחדר אוכל, בכל מיני מקומות. ואנשים מתרחקים מהמקום הזה, כי אותם האנשים שלא מטופלים מחזירים אותך כל הזמן ליום הזה, ואת רוצה להיות אחרי היום הזה. אז תמיד אני אומר לכולם, ואני ממליץ, אין אחד, גם מי שחושב שהוא גיבור, שהוא לא חייב את הטיפול. אתן לך דוגמה קלאסית של בנות שירות, או נשים שעושות מילואים, כי זה אירוע מאוד רגשי, וצריכים לארוז את הבתים של אותם משפחות שנפגעו, והילדים באים. הם צריכות לספוג את כל הסיפור שהיה שם, כולל ווטסאפים בין המשפחה. היום הם זקוקות לטיפול, רגשית הם לא מסוגלים לשאת יותר את הדבר הזה.
שרון: רק מלאסוף את החפצים?
חיים: רק מלאסוף, כן. רק מלשמוע את הסיפורים ולאסוף את החפצים. זה, אני אומר לכל אחד, הדבר הראשון שאני שואל אותו, "אתה בטיפול? כן? לא?" אם הם אומרים לי לא, אז אני אומר, "כדאי מהר מאוד, כי הטראומה עצמה, היא תהפוך להיות פוסט טראומה, ואתה תסחוב את זה כל החיים, יהיה יותר קשה".
שרון: ויש פניות לטיפול? זאת אומרת, יש זמינות, מספיק מטפלים לכל האנשים האלה?
חיים: אין מספיק, אין מספיק. אבל עוד לא הגענו לזה שכל האנשים שלא הולכים לטיפול, הולכים לטיפול. זאת אומרת, אין ספק ש… כשהגיעו לסיורים כל מיני תורמים, אז שאלו אותי מה הדבר הכי חשוב. אמרתי, הדבר הכי חשוב לא לתרום היום שכולם תורמים, אלא לשמור את הכסף, ולעודד עובדים סוציאליים לסיים את הלימודים, ופסיכולוגים לסיים את הלימודים. ולתמוך בהם, כי השירות הציבורי, הוא לא משלם את מה שצריך, ואז כולם הולכים לשוק הפרטי. ואם הולכים לשוק הפרטי, אז הנגישות שלהם היא רק דרך למי שיש כסף. זאת אומרת, אסור להגיע למצב, שמי שנמצא בסוציו-אקונומי גבוה, יכול לאפשר לעצמו את הטיפול, ואנשים שלא יכולים, הם לא הולכים לטיפול. לכן, תתרמו את זה, לאותם עובדים סוציאליים ופסיכולוגיים, כדי שהם יוכלו לטפל, ללא הבדלי גזע, מין וסוציו-אקונומי, לטפל בכל האנשים.
שרון: למקומות שחזרו רוב התושבים, נניח שדרות, חזרו גם ילדים, שצריכים לחזור למציאות שלא באמת השתנתה מהותית, כי יש עדיין אזעקות ויש הדי פיצוצים מפעילות צה"ל ברצועה ששומעים אותם היטב. אצלכם יש ילדים בקיבוץ?
חיים: אצלנו עכשיו יש בין 12 ל-15 משפחות עם ילדים, שהבית שלהם בחצרים לא מוכן, שמפנים את המלון, ואי לכך שבריכת השחייה פתוחה אצלנו, ואפשר איכשהו לעשות איזה פעילות, אז הם ישנים שם, הולכים לבריכה, ואחרי זה נוסעים לבאר שבע ומסיעים אותם לפעילות החינוכית, שהיא רחוקה 40 דקות, אבל אין יותר מלון.
שרון: איך זה להחזיר ילדים למציאות כזו?
חיים: הם עושים את זה לאט ועם אנשי מקצוע. זאת אומרת, הם באים ליום, בלי שינה, אחרי זה באים ליום עם לינה, ולאט לאט, ומתפללים שלא יהיה יותר מדי בומים באותו, באותו יום. זה אירוע שהוא לא פשוט, כי במצבים כאלה, היו מפנים את כל הישובים, ועכשיו במצב כזה, מבקשים מכולם לחזור. כאילו…
שרון: למעשה, בספטמבר נגמר המימון הממשלתי. למי שיכול לחזור.
חיים: לחלק מהיישובים, כן.
שרון: אבל יש כאלה שאומרים, "אני לא רוצה"?
חיים: סוגיה מאוד לא פשוטה. זה מה שנקרא חוסר הבנה של מה שהיה בשביעי לאוקטובר. יש אנשים, אני אומר, בסדר, אוקיי, אפשר לעשות את האבחון הזה. כל מי שהיה בשביעי לאוקטובר, בשדרות, באופקים, בקיבוצים, במושבים, וראה וחווה את חוויית החוסר אונים, והתחושה שאין מי שיבוא להציל אותנו. הרגע הזה, אותו רגע, שאנשים צורבים בִּפנים, בתוך הלב שלהם, את השריטה הזאתי, זה אנשים שלא יכול להיות שאם הם לא רוצים לחזור, או שאיבדו מישהו יקר, שממשלת ישראל לא תעזור להם לשקם את עצמם במקום שהוא יותר מרוחק. לא, עוד פעם, אנחנו לא יכולים לחזור למקום שמי שיש לו כסף, יכול למצוא את הפתרון, ומי שלא, הוא צריך לסבול כל החיים.
שרון: אבל יש את הקהילה, ואתה מדבר על זה, שכשהם בחצרים, בכל זאת הם שומרים על מסגרת קהילתית, חלק מהמשפחות כן חזרו לבארי, נוצר ריחוק או שהקהילה הזו נשמרה?
חיים: הקהילה צריכה להישמר. זאת אומרת, היא התפרקה. היא הגיעה לים המלח, היא הייתה בעין גדי, חלקם בבארי, חלקם במלון בתל אביב, וחלקם מפוזרים במדינת ישראל.
שרון: יש איזו קבוצת וואטסאפ של עדכונים, ושל מפגשים?
חיים: זה סוגיה מאוד כאובה לכולם. לכולם, כן. יש כאלה שממש מתרחקים, יש כאלה שלא. ניסו דרך קבוצות וואטסאפ, וניסו דרך פעילות לנסות לאחד את כולם. נעשו כמה פעילויות כאלה נחמדות.
שרון: כי מי שבוחר בקיבוץ הוא אדם שרוצה קהילתיות, ועכשיו החיים כפו עליהם בעצם להתפזר, ומה זה עשה לאנשים האלה? כי קהילתיות זה חלק מהבחירה בחיים בקיבוץ?
חיים: אני חושב שהבעיה היא לא רק הקהילה. זאת אומרת, נשאלת השאלה אם קהילה במלון יכולה להמשיך להתקיים כקהילה. זאת אומרת, הקהילה, יש לה, היא חיה בתוך מקום שכשאת רוצה את הקהילה יש לך, וכשאת רוצה להתרחק מהקהילה, יש לך את השטחים הפתוחים, ויש לך את האוויר הזה. בבית מלון, אין לך את זה. אין לך את המקום לנשום. את כל הזמן בתוך הקהילה. ולכן החיכוך הזה, הוא לא חיכוך שקהילה מחפשת אותו. היא צריכה גם וגם. זאת אומרת, היא צריכה את הפרט, והיא צריכה את הכלל. הפרט נורא חשוב לו להיות לבד ברגעים שהוא רוצה להיות לבד. ואז כשאת במלון, אין לך את הלבד הזה, כי החדר זה לא לבד. אז אנשים באמת יוצאים לכל מיני מקומות, מושבים. ואני לדוגמה, זה היה ליד פארק הירקון, כאילו שנתנו לי, זה מה שהציל אותי.
שרון: כשראית ירוק בעיניים קצת.
חיים: כשרצתי בשטחים פתוחים, כאילו שהיה לי לא בטונים מול העיניים שלי.
[מוזיקה]
שרון: אילו שינויים ביצעו בכיתות הכוננות בעקבות 7 באוקטובר, וגם מה עומד מאחורי ההחלטה של הקיבוצים לא להשתתף בטקס הממלכתי לציון שנה ל-7 באוקטובר.
כבר ממשיכים עם זה, בינתיים אנחנו מזמינים אתכם להיכנס לעמוד שלנו ביוטיוב, ספוטיפיי ואפל פודקאסט, ללחוץ על מעקב או follow, ולדרג אותנו חמישה כוכבים.
[חסות]
התחושה היא היום, בגלל הימים המתוחים בצפון, שאולי דווקא, גם אם אנחנו שומעים הדי פיצוצים בגבול הדרומי וגם אם מידי פעם עדיין יש "טפטופי" רקטות, אפשר אולי להגיד שדווקא שם זה המקום הבטוח כשאנחנו באזור המרכז, והצפון ככה דרוכים כל הזמן לתגובות חיזבאללה ואיראן?
חיים: אני חושב שבסוף צריך קודם כל להבחין מה המשמעות של המילה בטוח. בטוח פיזית, הכי בטוח כנראה זה להיות בתוך איזשהו ממ"ד ולא לצאת ממנו. ואנשים מתבלבלים, כי זה הביטחון הפיזי. תחושת הביטחון אין אותה, גם לא בתל אביב, גם לא בחיפה ובשום מקום במדינת ישראל. בין אילת לבין מטולה אין תחושת ביטחון במדינת ישראל, וזה עניין רגשי. זה לא משנה אם את בבונקר נגד גרעין מתחת לאדמה, זה משהו שחשים אותו, חווים.
שרון: אבל יש עדיין נוכחות חיילי צה"ל שם, מילואימניקים.
חיים: כן, אבל זה לא קשור לתחושת ביטחון.
שרון: לא.
חיים: תחושת ביטחון אחרי מה שקרה בשביעי לאוקטובר צריך לשקם. את זה את עושה על ידי לכידות חברתית, על ידי חוסן, על ידי זה שיש לך ממשלה שנותנת תקווה ונותנת דוגמה אישית, ולוקחת אחריות על האירוע. הרבה מאוד דברים שאנחנו כראשי רשות, לשעבר, אני באופן אישי למדתי. למדתי את זה על בשרי, מה המשמעות להיות שם למען, למען התושבים.
שרון: מרגישים את הפרויקטור? את יפתח רון-טל הפרויקטור שמונה לדרום?
חיים: אני לא יודע אם הוא נכנס לתפקיד בכלל. אני…
שרון: קיבלתי תשובה כבר לזה.
חיים: לא יודע אם נעשתה חפיפה, אם הוא נכנס. אני יודע שיוסי שלי, מנכ"ל משרד רוה"מ, הוא הממלא מקום בשלב זה. אני עוד לא יודע אם הוא נכנס או לא נכנס.
שרון: אבל עוד לא מרגישים ממש את הנוכחות.
חיים: תראי, אני מתנדב ב… עם רוני נומה ב"אופק חדש", שזה הזרוע של משרד הביטחון בתוך "תקומה". [שרון מהמהמת] זאת אומרת, אנחנו מטפלים בכל מה שנקרא הקו הקדמי. ואני שם מהיום השני ללחימה, ברגע שגייסו אותי, כדי לנסות לשקם את החקלאות ואת המפעלים שיתחילו, העוגנים שיתחילו לעבוד.
שרון: וזה כבר אפשר להגיד שוּקַם? אם אתה מדבר על חקלאות ומפעלים ותעשייה?
חיים: למעט עשרת אלפים דונם, שמתוך קרוב ל-650, שזה המון. חקלאות, שבגלל שזה נתפס על ידי צה"ל או טנקים, או שצה"ל לא רוצה שאנחנו נכנס לשם, חקלאות נמצאת במקום נכון. יש בעיה אחרת.
שרון: של ידיים עובדות, מן הסתם.
חיים: בדיוק, בדיוק.
שרון: גם בצפון וגם בדרום.
חיים: נכון.
שרון: אבל בעיקרון מותר לעבד את השטחים, ואנחנו רואים את השטחים שוב תופסים…
חיים: זה קרה, זה קרה מהר מאוד. זה תוך חודש התחלנו. אני מזכיר לך, זה אוקטובר. בנובמבר הייתה כבר זריעה של חיטה. נובמבר, כל נובמבר. וגם ההחלטה הייתה שאנחנו לא זורעים, כאילו, לא קוצרים לגרעינים, בגלל שאנחנו מפחדים מ… חוששים משריפות. ובעצם זה הלך לתחמיץ ומזון לבעלי חיים. ואז את קוצרת ואוספת את זה לפני זה, לפחות חודשיים.
שרון: סיירתי ביישובים שאתה מדבר עליהם, יישובי הקו ממש, אבל לפחות אם אני מדברת על הפסקול, הפסקול הוא עדיין של מלחמה. הפסקול הוא עדיין של הדי פיצוצים, גם אם זה פעילות שלנו, עדיין רעש הוא רעש, והוא רעש מפחיד.
חיים: נכון.
שרון: איך מתרגלים לזה?
חיים: זה לא להתרגל, הנירמול הזה, שהוא מקהה את החושים שלנו, הוא נורא קשה. אני, כשאני מסתכל על הנופלים, ועל חמישה חיילים שנפלו ביום שישי, בעצם את מבינה שיש פה איזשהו נירמול, איזשהו משהו שכבר זה לא עושה מה שעשה ב…
שרון: התרגלנו ל"הותר לפרסום".
חיים: כן, זה הדבר הכי גרוע שיש. כי כבני אדם, בעצם אנחנו מטשטשים את החושים שלנו, אנחנו לא יכולים להיות כל הזמן בשכול הזה. אבל בסוף יש משפחה שאיבדה את היקר מכל.
שרון: כן, השם ככה חולף לו ליד האוזן, לצערנו.
[מוזיקה]
חיים: ואף אחד לא נותן גם תקווה. איפה, לאן מובילים? כאילו, תחשבי שאף אחד לא… ראש ממשלה, שפעם אמרו לי כשהייתי ראש מועצה, אמרו לי, "תקשיב, אתה אבא של כולם, אין לך ברירה, של כל המועצה. אתה הקיר האחרון". ראש ממשלה שלא מדבר אל העם. הוא רק מדבר ברגע שחטופים הצליחו לצאת בחיים, כאילו שצה"ל הוציא. רק בהצלחות. זה לא עובד ככה. לא, אין פה מה לעשות. לפעמים הילדים שלך יותר מוצלחים, פחות מוצלחים. את ממשיכה להיות אבא או אימא של הילדים. הוא חייב לבוא ולהבין את הדבר הזה. אם לא נותן תקווה. והוא כל הזמן מדבר על עצמו, והוא לא מדבר אל העם.
שרון: שמענו את זה בשיחות עם האנשים שחזרו מהשבי, ועם משפחות החטופים, את הצורך הזה גם בסליחה וגם בביקור. יש לזה משמעות עבורך? אתה מבין לפחות את הדרישה הזאת?
חיים: הביקור הוא פחות מדבר אליי. אני לא צריך, אני באופן אישי לא צריך את זה. אני צריך שייקח אחריות על השביעי לאוקטובר. ולא שייקח אחריות רק על ההצלחות. אין אחריות בלי, כאילו סמכות בלי אחריות. רוצים רק סמכות שם, בלי לקחת אחריות על מה שהיה. ואז מה? הם אומרים "לא יכול להיות שהפקידות, או אנשי המקצוע ינהלו. בחרו אותנו כממשלה, נכון? בחרו בנו. אנחנו צריכים למשול". ואז כשראש השב"כ מתריע, או כשאגף התקציבים מתריע, אז הם אומרים "מי אתם בכלל? אנחנו קובעים", אבל כשמדובר על אסון, אז זה "אתם אשמים, לא אנחנו". כאילו, מה זה הדבר הזה? מה אנחנו משאירים לדורות הבאים? איזה ירושה של אי לקיחת אחריות? איזה ערכים? הפוליטיקה הורגת כל חלקה טובה של ערכים. אנחנו צריכים, כבני אדם, כעם, לבוא ולהגיד "עד פה", הערכים צריכים לנצח את הפוליטיקה. אי אפשר להמשיך לחיות במושגים כאלה. זה מפצל אותנו, זה לא מחבר אותנו. זה לא אומר שאני צריך לחשוב בדיוק כמו כולם, אבל אם לא תהיה לכידות חברתית פה, אנחנו לא נהיה קיימים.
שרון: אז מיד נגיע לנושא נפיץ מאוד, וגם הוא קשור בפוליטיקה, וזה הנצחה. אבל ממש לפני זה, אני רוצה התייחסות לרבש"צים, כי דיברת באמת על ההערכות של גורמי הביטחון. ואלה אנשים שהיו קו ראשון. הם שילמו בגופם, בחייהם. רבים מהם נפצעו, נהרגו. מה אומרים הרבש"צים שם, באזור, מבחינת תחושת הביטחון, והאם ניתנו להם הכלים להתמודד?
חיים: תראי, כלים, היום, יש יחסית בשפע בשביל להתמודד. כאילו, כיתות הכוננות הוכפלו. היום כל כיתת כוננות זה 30 מתנדבים, לא 15, 16, כמו שהיה. נתנו להם מאגים. נתנו להם המון דברים, שיוכלו להתמודד. עוד פעם, מול מה? הרי תמיד אנחנו נלחמים את המלחמה הקודמת.
שרון: המלחמה הקודמת, כן.
חיים: מול מה? כי הרי ברור לחלוטין, שאם רוצים את המלחמה הבאה, אז צריך להביא לשם מחלקת טנקים, שתהיה צמודה לכיתת הכוננות, ומסוק קרב שיהיה צמוד גם. ועכשיו הרבש"צ הוא מנהל פה יחידה, שהיא יחידה צה"לית לכל דבר. אם רוצים את הסיבוב הבא, כי הסיבוב הבא ברור לחלוטין, שלא יהיה 3,500 נוח'בות. מבחינתם, יש הצלחה. אין ספק שהשביעי לאוקטובר, זה השפלה נוראית על מדינת ישראל, על כולנו. אנחנו צריכים להבין שהאליטיזם והיהירות, והאמירות האלה, "מי זה החמאס?". גם היום אומרים את זה, "מי זה החמאס?". אנחנו 11 חודשים שם. 700 חיילים נפלו. אל תזלזלו באף אחד. הזלזול הזה הורג את כולנו.
שרון: נכון. ועכשיו נגיע באמת לסוגיה שאנחנו באמת מתקרבים לכמעט שנה. אז יש את ההיבט של כל האנשים, למעט אולי ראש אמ"ן, שממש פרש לפני ימים ספורים, ולקח אחריות לפני מספר חודשים. כל האנשים נמצאים בתפקיד שלהם, אותם אנשים, וכנראה שגם יהיו בתפקידם שנה אחרי, והם אלה שרוצים לקחת על עצמם גם את ההנצחה. ומדברים על ממלכתיות, אבל השאלה, אם נוהגים בממלכתיות. איפה אתה בסוגיה הזו? האם בית הנשיא צריך לקחת על עצמו את היוזמה? האם הטקס האלטרנטיבי הוא הטקס? והאם אולי לאפשר למדינה, כן, לעשות טקס ולנסות לחבר את כולם?
חיים: זה שאלה קשה. אני אגיד לך למה. כי הישובים עצמם נמצאים באבל של עצמם. זאת אומרת, בואו ניקח את בארי כדוגמה. אנחנו איבדנו 101 חברים. 33 נופלים יש, שבאו להציל אותנו. הם הקריבו את החיים שלהם למעננו. זה כולל את עמית מן שהייתה פרמדיקית, ודניאל הרופא, ושמונה שוטרים, וחמישה חברי כיתת כוננות, ועוד חיילים, וקלמנזון, שהוא בא כאזרח, והוא הקים את הכוח הזה. ואת רואה מלא אנשים שאת רוצה מאוד לחבק את המשפחות שלהם. אז בשנה הראשונה, לפחות, אנחנו רואים את עצמנו כמקום מאוד אינטימי, עם הכאב שלנו, עם האבל שלנו, ועם האסון שלנו בִּפנים.
מדינה צריכה לבוא ולעשות משהו שהוא מאוד מאוד פשוט, ולא טקס, כי אני לא יודע איך קוראים לזה. אין לי מושג, כמו שאני לא יודע, תראי, על הדבר הזה, שביעי לאוקטובר 23'…
שרון: על הקעקוע.
חיים: על הקעקוע עצמו, אני לא יודע איך לקרוא לזה, כי שואה נתפסה על ידי 6 מיליון יהודים, אז אני לא יכול לקרוא לזה שואה. אנחנו יודעים מה זה יום הזיכרון, אבל מה זה שביעי לאוקטובר 24'? כשנלחמים, נופלים חיילים, שאת רואה מה קורה בצפון. אנחנו באמצע של משהו, כאילו, מה? ולכן, לא צריך טקס ולא צריך, צריכה כנסת ישראל, לבוא, לעשות יום אבל לאומי, להרכין ראש, ושממשלת ישראל תבוא ותגיד, אנחנו לוקחים אחריות, אנחנו מבקשים סליחה, לא מאיתנו, מכל עם ישראל, על זה שנכשלנו במשימה העיקרית, כוחות הביטחון והממשלה. כי אני מזכיר, כוחות הביטחון הם לא הבוסים, יש ממשלה מעל. נכשלנו במשימה שלנו, אנחנו מבקשים סליחה, ומורידים דגל לחצי תורן, ואת השנה הראשונה, אנחנו עוברים כל אחד עם הכאב שלו.
יש בעיה טכנית למה שאני אומר, כי קודם כל, זה עניין ערכי מה שאני אומר, הפוליטיקאים לא אוהבים את הערכים, זה לא הולך ביחד. יש את הסוגיה של 232 והנובה. למה אני אומר את זה? כי זה כל עם ישראל. 232 והנובה, זה כל עם ישראל. איך? איך? מה עושים עם זה? כאילו מה? ילכו לשם? כל המשפחות ילכו לשם? כאילו, יש פה סימן…
שרון: אתה מדבר אולי גיאוגרפית או פיזית, איפה הם יהיו, אבל האירוע צריך להיות אירוע לאומי. אבל יכול להיות שלא על ידי המוסדות שעומדים מאחורי זה, משום שהם נושאים באחריות.
חיים: האירוע לא יכול להיות אירוע פוליטי, למעט אם באתי ואמרתי, אם ראש הממשלה מתכונן להגיד את המשפט, "אני אחראי, אני לוקח אחריות על כל מה שהיה, נכשלנו במשימה, בחוזה הבלתי כתוב, שאתם מתיישבים על גבולות מדינת ישראל בצפון, בדרום ובכל מקום, ואנחנו, המדינה, אמונים על זה שאתם תוכלו לחיות בביטחון מקסימלי". 1,500 נרצחים בכמה שעות בודדות, זה לא נקרא ביטחון, זה לא נקרא גם לקחת אחריות על משהו, כי עד עכשיו לא שמעתי, ולכן הביקור הוא לא, הוא לא חשוב בכלל. חשוב מה אומרים ואיך אומרים.
שרון: וצריך גם לקחת אחריות על החטופים שלנו שעדיין שם…
חיים: זה פחד.
שרון: וחלק מזה זה המאמץ הבלתי נלאה להביא אותם, וגם ההצלחה להביא אותם.
חיים: יש פה, בסוגיית החטופים יש פה שני דברים, יש את העניין המהותי, שזה המצווה של פדיון שבויים, שהיא הפכה להיות גם פוליטית, כי כשכדאי, אפשר לשחרר 1,100 אסירים, תמורת חייל אחד, וכשזה לא כדאי פוליטית, כי הממשלה יכולה ליפול, זה הופך להיות אירוע פוליטי, המצווה עצמה של פדיון שבויים. זה סוגיה אחת. הסוגיה השנייה היא סוגיה רגשית, שאני לא תופס אותה. אנחנו לא נוכל להבריא, לא נוכל להתחיל את טיפול ההבראה, כל עוד שהחתיכה, יש חתיכה, זה… זה… קהילה זה פאזל, שחסרות חתיכות בשביל להשלים את הפאזל הזה שנקרע. גם אם הם חיים, גם אם הם נרצחו שם. בלי זה אנחנו לא נוכל. זאת אומרת, יש גבול לנירמול, מה שנקרא. את זה אי אפשר לנרמל, כי החברים שלי חסרים. אני רואה אותם שם, ואני יודע שהם בחיים. זאת אומרת, אני יודע ומקווה ומתפלל שהם ימשיכו להיות בחיים.
שרון: אז אולי לסיכום, חיים, חזרה הביתה, החזרת החטופים, שקט בגבול הדרומי, מה יסמן עבורך את זה שהפרק הזה הסתיים ואנחנו מתחדשים בפרק חדש? קשה, כואב, אבל מתקדמים.
חיים: הוא דווקא לא מדובר על ה… לא על החמאס, לא על הג'יהאד ולא על הגרעין האיראני. אותי, פייר? לא מעניינים אותי. זה כנראה צריך לעניין אחרים. אותי מעניין רק, אני לא רוצה לקרוא לזה אפילו אחדות, אבל הלכידות החברתית. אנחנו אומרים, ראשי מועצות, שאנחנו קהילה של קהילות. מה זאת אומרת? יש מושבים, יש קיבוצים, יש יישובים קהילתיים, יש דתיים. אצלנו יש שלושה יישובים, שלומית, נווה, בני נצרים, שהם יישובים דתיים. אפשר לבנות קהילה שיש הרבה מאוד קהילות וכל אחד יודע בקהילה שלו לתת את הצביון. אבל בסוף, איך אמרתי להם? "אנחנו כולנו ציונים, מחוברים לאדמה, ואנחנו מבצעים כל יום וכל בוקר מצוות של אדם לחברו, שזה המכנה המשותף". ככה קיבלתי את ההתיישבות שהגיעה מגוש קטיף לאזור שלנו, על גבול מצרים. וזה השפה שאני מדבר איתה. היא שפה ערכית, היא לא שפה פוליטית.
שרון: וזו בניית הבית הכי אמיתית בעיניך? זאת אומרת, אם נצליח לחיות ביחד, זה לא משנה אם יבנו עוד דלת או עוד קיר או עוד ערוגה.
חיים: רק זה.
שרון: רק זה.
חיים: והכל כתוב. כי להיות חברת מופת, אני לא המצאתי את זה, ולהיות אור לגויים, גם אני לא המצאתי את זה. רק צריך לעשות את זה, צריך מנהיגות שלוקחת אותנו לשם. לא מנהיגות של מפלגות, שמפלגת, מהמילה פילוג, אלא ערכית, שהיא מבינה שצריך להצעיד את העם הזה ואת הדורות הבאים למקום שהוא הרבה יותר טוב ולתת תקווה.
שרון: רק הלכידות החברתית, זה מה שיעשה את זה?
חיים: זה יעשה, אבל יש עוד משהו. אסור בשום פנים ואופן שתהיה משפחה אחת שַכּוּלה שתחשוב שהבן שלהם נפל לשווא. והדבר הכי חשוב, שאנחנו צריכים גם, זה להיות ראויים לקורבן, לכל מי שנפל, למשפחות השכולות, לפצועים ולכל מי שבא, בלי קשר לימין ושמאל, דתיים וחילונים, להקריב את עצמו למעננו. זה יסגור איזשהו מעגל לתקווה ולעתיד הרבה יותר טוב לדורות הבאים.
שרון: חיים ילין, תודה רבה לך.
חיים: תודה רבה לך.
שרון: ועד כאן "הכותרת" להפעם. אם עדיין לא נרשמתם לעקוב אחרינו באפל, ספוטיפיי או יוטיוב, כדאי לכם. אתם מוזמנים לדרג אותנו, חמישה כוכבים, ולהגיב לנו איך אתם מתכוונים לציין את יום השנה לשבעה באוקטובר. את הכותרת אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה בנייד או ברכב.
ואם כבר הגעתם עד כאן, אתם מוזמנים להאזין לפרק שלנו על המפונים בצפון. חפשו את הפרק "הצפון על הסף, האם ישראל מוכנה למלחמה בלבנון?"
תחקיר הפקה ועריכה, עדן דוידוב וגיא סאלם.
אני שרון כידון, שמרו על עצמכם.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commentaires